חלק א:משה ויוסף לפני ובתוך מעמד הר סיני
1.משה ויוסף נשאו לבת כהן מיוחסת וגיירו אותה:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:(בראשית מא,מה)
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה(שמות ג,א)
2.משה ויוסף מקבלים את נשותיהם כאות תודה על מעשהם :
א.יוסף מקבל שלל הטבות מפרעה כאות תודה על פתרון החלום והתוכנית לצלת מצרים:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: {לט} שלישי וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: {מ} אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: {מא} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מב} וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: {מג} וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מד} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מה} וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם
(בראשית מא לח-מה)
ב.משה מקבל את ציפורה כאות הערכה על הצלתו את בנות יתרו מול הרועים:
וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: {יח} וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: {יט} וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: {כ} וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: {כא} וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה
(שמות ב יז-כא)
3.משה ויוסף וכנגדם - כהן און וכהן מדיין- חד הם:
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְ-ה-וָֹ-ה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:(שמות יח,א)
בַּצַד הָאַחֵר, שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדֻשָּׁה, יֵשׁ סוֹד שֶׁהוּא מֶלֶךְ, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁנִּקְרָא מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְתַחְתָּיו יֵשׁ כֹּהֵן אוֹן, וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב (הושע יב) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי. מִשּׁוּם שֶׁכֹּחַ זֶה שׁוֹלֵט עַל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא שֶׁנִּמְצָא כֹּחַ זֶה, לֹא יָכֹל לְהַצְלִיחַ בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה.
סוֹד הַדָּבָר - בְּשָׁעָה שֶׁהַמֶּלֶךְ הַזֶּה וְהַכֹּהֵן הַזֶּה נִכְפִּים, וְנִשְׁבְּרוּ, אָז נִכְפִּים כָּל יֶתֶר הַצְּדָדִים וּמוֹדִים לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט לְבַדּוֹ מַעְלָה וּמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהכ) וְנִשְׂגָּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.
כְּמוֹ זֶה וְסוֹד זֶה מַמָּשׁ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָרֶץ, שֶׁשָּׁבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְזֶהוּ פַּרְעֹה. בְּשָׁעָה שֶׁבָּא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה וְאָמַר (שמות ה) אֱלֹהִי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'. וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתְכַּבֵּד שְׁמוֹ בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁהוּא נִכְבָּד לְמַעְלָה. כֵּיוָן שֶׁהִלְקָה אוֹתוֹ וְאֶת עַמּוֹ, בָּא וְהוֹדָה לוֹ לַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא.
וְאַחַר נִשְׁבַּר וְנִכְפָּה אוֹתוֹ כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו, עַד שֶׁבָּא וְהוֹדָה לוֹ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְאָמַר, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וְגוֹ'. וְזֶהוּ כֹּהֵן אוֹן, צַד הָאַחֵר, שֶׁהוּא צַד שְׂמֹאל. וְזֶהוּ סוֹד שֶׁאָמְרָה רָחֵל, כְּשֶׁרָאֲתָה שֶׁהִיא מֵתָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וְלָכֵן מִהֵר (הודה) יַעֲקֹב וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלֹא בֶּן אוֹנִי. צַד יָמִין, וְלֹא צַד שְׂמֹאל.
{וראה ביהל אור כאן שכתב שלכן כמעט נפלו כל שבט בנימין בפילגש בגבעה לפי שנתגבר בהם כח הסטרא אחרא ואילולא שקראו יעקב אבינו בן ימין היו נופלים כולם, הכתר והכבוד }
וְכֵיוָן שֶׁאוֹתוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן הוֹדוּ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְנִשְׁבְּרוּ לְפָנָיו, אָז הִתְעַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ עַל הַכֹּל, מַעְלָה וּמַטָּה. וְעַד שֶׁהִתְעַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ, כְּשֶׁהוֹדוּ אֵלֶּה לְפָנָיו, לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה עַד לְאַחַר שֶׁבָּא יִתְרוֹ, וְהוֹדָה וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. אָז הִתְעַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ מַעְלָה וּמַטָּה, וְאַחַר כָּךְ נָתַן תּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת, כְּשֶׁשִּׁלְטוֹנוֹ עַל הַכֹּל....
וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתְכַּבֵּד שְׁמוֹ בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁהוּא נִכְבָּד לְמַעְלָה. כֵּיוָן שֶׁהִלְקָה אוֹתוֹ וְאֶת עַמּוֹ, בָּא וְהוֹדָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא, שֶׁכָּתוּב ה' הַצַּדִּיק. הוּא שֶׁהָיָה מֶלֶךְ חָשׁוּב שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה, אָז כָּל שְׁאָר הָעַמִּים הוֹדוּ, שֶׁכָּתוּב (שמות טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם.
בָּא יִתְרוֹ, כֹּמֶר עֶלְיוֹן וְגָדוֹל, מְמֻנֶּה גָּדוֹל (של כל הממונים) שֶׁל כָּל הָאֱלִילִים הָאֲחֵרִים, וְהוֹדָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. אָז הִתְעַלָּה וְהִתְכַּבֵּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ מַעְלָה וּמַטָּה, וְאַחַר כָּךְ נָתַן תּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת, כְּשֶׁשִּׁלְטוֹנוֹ עַל הַכֹּל...
אָמַר רַבִּי אַבָּא, הֲרֵי כֹּהֵן אוֹן לֹא כָתוּב בְּיִתְרוֹ, אֲבָל כֹּהֵן מִדְיָן כָּתוּב. אָמַר לוֹ, הַכֹּל אֶחָד. בַּתְּחִלָּה חָמִיו שֶׁל יוֹסֵף נִקְרָא כֹּהֵן אוֹן, וְאַחַר כָּךְ חָמִיו שֶׁל מֹשֶׁה - כֹּהֵן מִדְיָן. וְהַכֹּל סוֹד אֶחָד. שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי אֵלֶּה, מֹשֶׁה וְיוֹסֵף, עוֹמְדִים בְּדַרְגָּה שֶׁל סוֹד אֶחָד בְּסוֹד הָאוֹת וָ''ו, שְׁנֵי וָוִי''ם כְּאֶחָד. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר כֹּהֵן מִדְיָן, סוֹד זֶה אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף בסוד אחד עומדים, וסוד זה ו''ו, שנים כאחד).
(זוהר מתורגם, שמות סח ע"א)
עתה חוזר לבאר על מה שאיתא לעיל שכהן און שהוא יתרו נכנע לפני הקדושה, ויבאר שכהן און הוא פוטי פרע חמיו של יוסף, ויתרו הוא כהן מדין חמיו של משה רבינו, ושניהם היו במדריגה אחת מצד הקליפה ועל ידי יוסף ומשה נשברו ונכנעו הקליפה:
אָמַר רִבִּי אַבָּא שאל רבי אבא מרבי שמעון, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְתִיב בְּיִתְרוֹ - הרי פסוק זה שכתוב בו 'כהן און' לא כתוב על יתרו, אלא על פוטי פרע, ואילו על יתרו כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב - 'כהן מדין' כתוב בו, ואיך אמרת למעלה שיתרו נקרא כהן און, אָמַר לֵיהּ - השיב רבי שמעון לרבי אבא, מה שכתוב 'כהן און' או 'כהן מדין', כֹּלָּא אִיהוּ חַד - הכל הוא ענין אחד, כי שניהם הם קליפה אחת, ויוסף הצדיק ומשה רבינו שניהם פעלו להכניע את החיצונים ולשבר את כוחם, ואמר בְּקַדְמִיתָא - בתחילה, כאשר יוסף פעל להכניע את החיצונים, לקח את אסנת לאשה, חָמוּי דְיוֹסֵף כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי - אז פוטי פרע חמיו של יוסף היה נקרא 'כהן און', כמו שכתוב (בראשית מא מה) 'ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן און', וּלְבָתַר - ולאחר מכן כאשר פעל משה רבינו להכניע את החיצונים ולשבר את כוחם, לקח את ציפורה לאשה, חֲמוּי דְמֹשֶׁה כֹּהֵן מִדְיָן - ויתרו חמיו של משה היה נקרא 'כהן מדין', כמו שכתוב (שמות יח א) 'כהן מדין חותן משה', וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא - והכל הוא סוד אחד, כי שניהם מקליפה אחת, דְהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קָיְימִין - כי גם אלו השנים משה ויוסף במדרגה של קדושה בסוד אחד נמצאים, דהיינו בְּרָזָא דְאֹת וָ"ו - בסוד אות ו' דהיינו תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא - שני ווי"ן כאחד, כי שורש נשמת משה היה מיסוד דאבא ושורש נשמת יוסף היה מיסוד דזעיר אנפין וכל יסוד הוא סוד אות ו', וכמו שהם היו במדה אחת כך חותניהם היו בקליפה אחת של היסוד דקליפה
(הכתר והכבוד,שם)
4.מה ליתרו ולעמלק? מלחמת עמלק הראשונה היתה של משה, השניה של יהושע מצאצאי יוסף, יוסף הוא שטנו של עשיו:
וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא, (א) קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קטז.):(רש"י,שם)
וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיִּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלָּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתָּן בֹּא הַיּוֹם: וַתֹּאמַרְן אִישׁ מִצְרִי הִצִילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: (ב, טו-יט)
המעשה על הבאר, פרט לתוצאה המרכזית שבו – חבירתו של משה אל יתרו כהן מדיין ואל משפחתו נראה כחותם סדרה של שלושה מעשים רצופים שמשה מתערב בהם להציל עשוק מיד עושקו: הריגת המצרי מכה העברי, התוכחה כלפי העברי מכה רעו והצלת בנות יתרו מידי הרועים. ראינו לעיל, ששני המעשים הראשונים מבטאים את כוחו של משה להכות את מצרים ולהוציא את ישראל מתוכם ולתת את התורה לעם ישראל. המעשה השלישי, פרט לעצם נכונותו של משה בשלישית להציל עשוק מיד עושקו, מה טיבו?
הסכסוך בין הרועים לבין בנות יתרו על הבאר עשוי להתפרש על רקע יתרונם הכוחני של גברים על פני נשים ויכולתם לנצל את המים שטרחו ושאבו הנשים לצורכם שלהם. מנגד, אפשר לראותו בחז"ל (תנחומא שמות, יא) כסכסוך דתי בין כהן מדיין שפרש מעבודה זרה, לבין נאמני העבודה הזרה, אך לא מצאתי לכך רמז במקראות.נציע הסבר נוסף לסכסוך בין הרועים לבנות, לאור פסוק המקדים את מלחמת שאול בעמלק:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵינִי לְכוּ פָּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶן אֹסְפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק: (שמואל א טו, ו)
הביטוי 'הקיני' בפסוק מתייחס לבני יתרו (שופטים א, טז; שם ד, יא). משפחתו המדינית של יתרו לא ישבה בתוך עמה, אלא בין שבטי עמלק במדבר, נראה שזכתה ליחס משפיל של אזרחים מדרגה שנייה, כמשפחת גרים המתארחת בקרב עם אחר. כשבנות יתרו באו לשאוב מים מן הבאר, ורועי עמלק הגיעו שמה, הרועים ראו זכות לעצמם לגרש את בנות הגרים וליטול את המים לעצמם, כדרך שנהגו רועי גרר ברועי יצחק בעת שהתיישב בארצם.
משה לא היה יכול לסבול את העוולה כלפי בנות הגרים, והושיען מידם בכוח זרועו. היתה זו מלחמת עמלק הראשונה שניהל נציגו של עם ישראל, והיה בה סימון דרך לדורות במאבק נגד פראי המדבר, המנסים להפוך את המדבר לארץ ללא חוק וללא גבולות.
(כי קרוב אליך- שמות , הרב יעקב מדן ע"מ 39)
5.המדנים מכרו את יוסף והורידו אותו למצרים - מתוך המדיינים קמה משפחת יתרו הצילה את יוסף ואף דבקה בעם ישראל:
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:(בראשית לז,כח)
ויעברו אנשים מדינים – יש מפרשים: שהמדינים שמעוהו צועק בבור, והעלוהו וגנבוהו, ומכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף ועשו ממנו סחורה גדולה מפני שלא הוציאו עליו כלום, וישמעאלים הורידוהו למצרים. ומה שאומר בסוף הפרשה: והמדנים מכרו אותו אל מצרים (בראשית ל״ז:ל״ו), כלומר: כדי להורידו למצרים. ואינו רק דברי בדאות, שהרי כתוב שם: לפוטיפר. ועוד דאכתי קשה: למה לא גילה עצמו.(ר"י בכור שור,שם)
... וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: {טז} וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן...(שמות ב,טו-טז)
וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ [וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה]" (בר ב, כא), - אמר לו רעואל: מאין תבוא, מה ארצך ומאיזה עם אתה? ויאמר לו: אני משה, ויספר לו כל המוצאות אותו במצרים. אז אמר יתרו בלבו: זה האיש אשר שלח ידו בכתר המלך - ועתה אקחנו ואמסרהו ביד פרעה!. ויצו לכלכלו בלחם צר ומים לחץ...וימצא חן בעיני צפורה בתו ותחמול עליו, ובכל יום ויום מעת לעת היתה מספקת לו לחם ומזון, וישב שם שבע שנים. ויהי מקץ שבע שנים אמרה צפורה לאביה: "השבוי והאסור אשר השלכת לבור זה כמה ימים ושנים - הלא תדרשנו?! כי בכל יום צועק עליך לאלקיו - והיה בך חטא". ויאמר לה יתרו: "מי שמע כזאת, אדם שלא אכל ושתה זה כמה שנים - עודנו חי?". הלכו לבית האסורים, ומצאוהו עומד על רגליו ומתפלל לאלקיו, ויוציאוהו משם (אוצר המדרשים, מדרש משה, עמ 359)
יֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה: {ח} וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְ-ה-וָֹ-ה: {ט} וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: {י} וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְ-הֹ-וָ-ה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: {יא} עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְ-ה-וָֹ-ה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:
(שמות יח, ז-יא)
6.משה גדול מיוסף בהתגברות על היצר:
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ:(שמות יח,ב)
מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: {כז} לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: {כח} וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:(דברים ה כו-כח)
ואתה פה עמוד עמדי - ביאר בזה שהם לבדם הותרו לשוב לאהליהם , לא משה , כי תמיד היה השם יתעלה מדבר עמו; ולזה היה ראוי שיהיה מקודש לנבואה תמיד. ולזה פרש משה מן האשה , כמו שיֵרָאה ממה שדברו אהרן ומרים במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח - שפירש ממנה , כמו שנזכר בסוף פרשת 'בהעלותך' (ראה במ' יב , א).(רלב"ג,שם)
וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן:(בראשית ,נ)
בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו (ז) בשני רעבון (תענית יא.): (רש"י,שם)
יוסף ומשה למה הן דומין לנזיר ושכרון. נזיר היה לו חבית של יין בתוך ביתו פקדון, ושכרון היה לו חבית של יין בתוך ביתו בא יוה"כ ונתענו שניהם מן היין איזה מהן גדול לא זה השכרון כך היה יוסף נזיר מאשת אדוניו שנאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וגו', אבל משה היתה אשתו עמו ולא שכב עמה הרי משה גדול מיוסף.
(מדרש פטירת משה רבנו)
7.חשיבותו של משה ושל יוסף דרך האנשים המתיחסים דרכו:
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָֹה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: {ב} וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: ...{ה} וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:
(שמות יח,א-ה)
וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם: {ד} וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן: {ה} וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: {ו} וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה: (בראשית מב,ג-ו)
וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו (בראשית מה,טז)
וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ (בראשית נ,טז)
8.הקבלה בין בני משה לבני יוסף
וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ (שמות יח,ו)
וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי:
וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:(בראשית מא, נא-נב)
וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:(שמות ב,כב)
וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:(שמות יח,ד)
א.משה ויוסף נותנים שמות כהודאה לה' על אשר קרה אותם:
וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם, דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים לָשׂוּם שֵׁם לִבְנֵיהֶם לְעִנְיַן הַמְאֹרָע, בְּיוֹסֵף מַהוּ אוֹמֵר (בראשית מא, נא נב): וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, וְאֶת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כְּדֵי לְהַזְכִּיר אֶת הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. אַף משֶׁה קָרָא שֵׁם בְּנוֹ גֵּרְשֹׁם עַל הַנֵּס שֶׁעָשָׂה לוֹ ה', שֶׁגֵּר הָיָה בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה וְהִצְלִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשָּׁם.
(שמות רבה א,לג)
ב.משה מתייחס לשני בניו בצורה שווה ללא ייחוסי בכור:
שם האחד מנשה ושם השני אפרים ואילו אצל משה כתיב ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם ושם האחד אליעזר מלמדנו שמשה לא היה משנה בין הבנים אף לא בהדגשת מי הוא הבכור
(תשורה תשפב, שרגא כהן ע"מ 59)
ג.מדוע רק בשם בנו השני משה הנציח את ההצלה מחרב פרעה והרי זה היה אירוע שקדם להיותו גר?
ג1.ההצלה מחרב פרעה היתה רק סמוך ללידת אליעזר כי אז פרעה ההוא מת:
ויצילני מחרב פרעה. כי בלידת אליעזר כבר מת אותו מלך מצרים שהיה רודף את משה, כאמרו ויהי בימים ההם. וימת מלך מצרים, ואז בטח להיות נמלט מחרב פרעה, כי עד מותו לא היה משה בטוח מחרבו בכל מקום שיהיה נודע אצל פרעה, כענין אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך והשביע את הממלכה ואת הגוי:(ספורנו,שם)
ג2.בגרשם הודה שהיה גר ולא תושב במדין ורק בבן השני מתבררת החשיבות של ההצלה מחרב פרעה:
שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, וגם שם
האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה [יתר ג].
ולכאורה תמוה, הא ההצלה מחרב פרעה היתה בזמן קודם הרבה, והיה לו לקרוא הראשון אליעזר והשני גרשום. וגם אין שבח שיש בזה שהוא גר בארץ נכריה, וכי ח"ו התאונן משה על מדת השי״ת על מה שעשה שהיה גר, הוא הצור תמים פעלו.
והנכון בזה דמשה נתן הודאה להשי״ת על זה שנתן לו כח ורצון להיות רק גר בארץ מדין ולא תושב, שהם היו מקבלין אותו בשמחה לתושב וגם ממנין אותו למושל לפי כשרונותיו שהיה ראוי לזה, שודאי הבינו זה. אבל הוא בחר שלא להתערב כלל עמהם ולהיות רק גר כדי שיוכל לעבוד את השי״ת כראוי ולא יהיה לו ולזרעו נסיונות ותאוה להיות כמדינים ולכן קרא את הראשון בשם זה כי בשביל זה היה כדאי הנס שעשה הקב"ה עמו במה שהצילו מחרב פרעה דאם לא היה גר אלא תושב שלא היה עובד השי"ת לא היה לו שמחה מזה שנשאר בחיים על ידי הנס אבל כיון שהוא רק גר במדין צריד לשבח להשי"ת על שהצילו מחרב פרעה (דרש משה, הרב משה פיינשטיין, ניו יורק תשס"ג, פרשת יתרו)
ד.משמעות שמות הבנים הבכורים -ההבנה הגלויה- משה ויוסף מצטערים על צרותיהם וההבנה הסמויה- הודאה לה':
ד1.יתרון השכחה:
מסתבר לומר, שעל אף שיש לשכחה צדדים שליליים, יש לה גם צדדים חיוביים.
יוסף הצדיק הבין, שהשכחה היא היסוד הגדול שעליו תיבנה המשכיותו והמשכו של העם, זה לא רק כדרלעמ"ר(כל מאן דעביד רחמנא לטבא עביד), אלא השכחה עצמה היא היסוד לגאולה.
אכן, אם נתבונן בסיפור ישועתו של יוסף, נראה שהשכחה הייתה עוגן ההצלה שלו.
יוסף מבקש משר המשקים: כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עמןי חסד, והזכרתני אל פרעה.
אולם פרשת 'וישב' מסתיימת במלים: ולא זכר שר המשקים את יוסף, ישכחהו.
שכחה זו אמורה הייתה לקבור את יוסף בבית הסוהר לשנים רבות, אולם הקב"ה סובב את מהלך האירועים כך שהישועה תצא מתוך השכחה.
אם היה שר המשקים פורע את חובו המוסרי ליוסף, ולא שוכח אותו אלא מזכירו לפרעה מיד עם שחרורו, היה יוסף יוצא מכלאו וחוזר למקום ממנו נלקח, לעבדות בבית פוטיפר.
אך בזכות השכחה יצא יוסף מן הבור בתזמון מדויק, והפך להיות משנה למלך מצרים.
תמיהה גדולה היא על אחי יוסף, שבטי י-ה, ששכחו את האחווה והתנהגו עם יוסף כאילו אינו אחיהם.
אולם למפרע התברר: ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחית עם רב.
שכחת האחווה הייתה המנוף להצלת בני ישראל ועם ישראל.
בספרי הח"ן ישנה הקבלה בין שבעת המינים לבין ה"ספירות":
חיטה, שעורה וגפן מקבילים לחוכמה, בינה ודעת;
תאנה, רימון וזית־שמן מקבילים לנצח, הוד ויסוד;
הדבש כנגד המלכות.
נמצא, שיוסף שהוא מידת היסוד מקביל לזית.
על הזית אמרו חכמים, שהוא קשה לשכחה מפני שהוא משכח תלמוד של שבעים שנה.
הזית הגורם לשכחה הוא כנגד יוסף הצדיק, אבל צדיק לא מבכה את רוע גורלו, אלא נוטל את השכחה והופך אותה לטובה.
זו משמעות השם מנשה: נשני (השכיחני) אלוקים את הייסורים שהיו מנת חלקי, ועל ידי כוח השכחה אני יכול להתחיל בחיים טובים.
אשרי שאחי שכחו את האחווה, כי על ידי שכחתם בוודאי יצמיח ה' ישועה גדולה.
כשם שראובן קרוי על שם הראיה של ה', שמעון קרוי על שם השמיעה של ה', כך מנשה קרוי על שם השכחה שהעניק ה' ליוסף – נשני אלוקים.
התבוננות בטוב השכחה היא המבט שהתורה מדריכה אותנו להתבונן באירועים....
ד2.יתרון הגירות והגירוש:
באותה הסתכלות חיובית צריכים אנו לבחון גם את שמו של גרשום.
כל מאה ועשרים שנותיו של משה הן שנות גירות.
כבר בהיותו בן שלושה חודשים הוא גולה מביתו ליאור.
במצרים היה גר, כי אף שנולד שם וגדל שם, אבל עבור היהודי כל מקום מחוץ לארץ ישראל הוא מקום גירות וגלות.
בהיותו בשנות ילדותו הוא בורח מפני פרעה, ומעביר ארבעים שנות גירות בארץ כוש.
משם הוא עובר למדיין, וממשיך בחיי הגירות.
בהוציאו את העם ממצרים הוא ממשיך בארבעים שנות נדודים במדבר, וגם בערוב ימיו לא נכנס לארץ, ונקבר מחוץ לארץ ישראל.
לאור כל זאת, הנימוק לשם גר הייתי בארץ נכריה מבטא את מצבו ומהותו של משה בכל ימי חייו.
למדנו במדרש, דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לעניין המאורע.
ביוסף מהו אומר: ויקרא שם הבכור מנשה, ואת שם השני קרא אפרים, כדי להזכיר את הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא עמו.אף משה קרא שם בנו גרשום על הנס שעשה לו ה', שגר היה בארץ נוכריה והצליחו הקדוש ברוך הוא.
המדרש, שמשווה בין בני יוסף לבין בני משה ששמותיהם נקבעו על שם מאורעות חיי אבותיהם, מחייב אותנו להשוות גם את ההסתכלות החיובית על מאורעות אלו.
אם שכחה יכולה להיות חיובית, אזי גם גירות וגירוש יכולים להיות חיוביים...
על מנת למצוא את נקודת האור שבגירות נפנה את מבטנו לאפשרות אחרת בדרישת שמו של גרשם, לא כשתי מילים 'גר שם' אלא כמילה אחת משורש גר"ש, ותוספת המ"ם הסופית באה כמו במילה הפדיום.
כשם שיוסף נטל את כוח השכחה, שביסודו הוא שלילי, ובעינו הטובה ובצדקותו הפכו לכוח חיובי, כך משה נוטל את עונש הגירוש, שביסודו הוא שלילי, ובמבטו העמוק וצדקותו הופכו לכוח בונה ומייצר.
הפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו נקרא אפוא בהטעמה חדשה, לא כתיאור של בוגד המשלם רעה תחת טובה למיטיבו, אלא כציון של השגחת הקב"ה על יוסף הצדיק.
ברוך ה' שלא זכר שר המשקים את יוסף, כי הקב"ה הועיד אותו להיות משנה למלך, ועדיין לא הגיע העת.
באותו אופן עלינו לקרוא את נימוקו של משה גר הייתי בארץ נכריה, בהטעמה של הודאה לה' שזיכה אותו להיות מגורש.
משה גדל במצרים כילד וכנער, מידת האמת שלו גורמת לו להכות איש מצרי, ובעקבות כך פרעה רוצה להורגו.
משה נאלץ לברוח, ובעצם הוא מגורש ממצרים ומבוקש על ידי השלטונות המצריים.
במדיין מגיע משה לבאר, ושם הוא רואה בנות עשוקות, שנאמר עליהן הביאו הרעים ויגרשום.
מידת האמת הבוערת במשה גורמת לו להושיען.
בזכות גירוש משה, ובזכות גירוש צפורה בת יתרו, מוצא משה את זיווגו.
בהמשך דרכו כמנהיג ישראל הוא נתקל בקשיים להוציא חלק מעם ישראל ממצרים, כי הם התרגלו והסתגלו, ולדעתם אין להם צורך בגאולה.
לטיפול באנשים הללו שוב נזקק משה לגירוש החיובי: כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו, אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה, גרש יגרש אתכם מזה.
פי גךשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה.
יש יהודים בעלי הכרה בייחודם ותודעה בייעודם, והם מחכים ומייחלים ליציאת מצרים.
אולם יש כאלה שקשיי הגלות שחקו אותם, עד שהאבטיחים והבצלים השכיחום שצריך לצאת ממצרים ולקבל את התורה.
אלה יוושעו רק בעזרת הגירוש.
לכן הגירוש אינו בהכרח רע, אף כי המגורש בוודאי סובל זמנית ומקומית מגירושו.
בעל ה"שפת אמת" מחדד את הצורך בגירוש, ולא רק ביציאה ממצרים: רצו מן השמים שלא ישארו אצל בני ישראל כל עקבות ורישומים מן הגלות וקלקוליה, לכן היה הכרח בגירושין.
כאשר בעל הבית מגרש, הגירוש הוא טוטלי ומוחלט, ורק אז יכולים היו בני ישראל להתעלות למעלת צבאות ה'.
גם משה ואהרון זכו לגירוש: ויגרש אתם מאת פני פרעה.
גירוש זה היה נדבך נוסף בבניין הגאולה.
גירוש ספרד היה בוודאי אכזרי ומר, אך הוא יצר את צפת וחכמיה בדור מרן ה"בית יוסף" ושאר החכמים שהיו עמו שם.
אוי לנו שלא גורשנו מאירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, כמה יכול היה גירוש כזה להיות חיובי.
הפן החיובי של גירוש בא בתורה בברכת משה ליוסף: וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים.
פירש רש"י, שהארץ מגרשת ומוציאה מחודש לחודש, וזה מעיד על ברכת הארץ.
משה הקורא לבנו גרשום אינו מצר על היותו גר בארץ נוכריה, להיפך, הוא חש את חסדי ה' שדווקא על ידי גירוש יווצר מצב חיובי.
אין קוראים פסוק זה ב"ניגון איכה", אלא: ברוך ה' שהייתי גר מגורש, ועל ידי זה פגשתי את אשתי המגורשת, הקמנו בית ואנו מנציחים את חסדי ה' בילד הנולד.
(השמות בתורה, הרב אהרון בורנשטיין , פרשת במדבר)
9.משה הוא נביא ומייצג את התורה שבכתב ויוסף הוא במדרגת חכם ומייצג את התורה שבע"פ
א.חכם שמקבל התגלות דרך חלום מול נביא שמקבלת התגלות ישירה ולא בחלום:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ(בראשית מא,לט)
וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: {ו} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: {ז} וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: {ח} וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: {ט} וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: {י} וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה:(בראשית לז ה-י)
וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְ-הֹ-וָ-ה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: {ז} לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: {ח} פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ-הֹ-וָ-ה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:(במדבר יב, ו-ח)
ב.משה מוריד את התורה והתורה נקראת על שמו ויוסף מייצג את התורה שבע"פ:
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.(מלאכי ג,כב)
ולכך יוסף נתגדל על ידי חלום וכן נמכר על ידי חלום והם קראוהו בעל החלומות' ונכתב זה בתורה ודאי לא דבר ריק הוא והוא התורה תבלין כנ"ל שהוא חכמת תורה שבעל פה הנקרא חכמה תתאה פירוש חכמה הבאה מלב התחתונים שהם בני ישראל והיא חכמת שלמה כנודע באה לו בחלום כמפורש בכתוב שמזכך את הדמיון גם כן עד שכל הדמיון נעשה גם כן כולו מלא חכמה וכשזוכה לכך להשיג דברי תורה אמתיים בחלום נמצא יוסף נקרא בעל החלומות כולם' רצה לומר החלומות שהם דברי תורה ויש בהם חכמה תתאה
(רבי צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים ליקוטי אמרים סיום הש"ס ד"ה ולכך)
10.יוסף שמר (באופן פרטי) שבת במצרים, משה- עוד בטרם ביא את מצוות השבת בעשרת הדיברות- הצליח לשכנע את פרעה לאפשר לכל עם ישראל לשמור שבת:
א.הקשר של יוסף לשבת הוא בהכנה לשבת( וזה מתאים לכל מהותו שהכין את הקרקע לשעבוד מצרים כדי שיולו לצאת אח"כ)
וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף:וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם:(בראשית מג, טו-טז)
וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים וגו' וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם וגו' וְהָכֵן (בראשית מג, טו טז), וְאֵין הָכֵן אֶלָּא שַׁבָּת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו', הֲדָא אָמְרָה שֶׁשָּׁמַר יוֹסֵף אֶת הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁלֹא תִּנָּתֵן.
(בראשית רבה, צב, ד)
ב.משה יוזם תקנה של שבת שתאפשר לעם ישראל כולו לנוח מהעבודה הקשה:
דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ
(שמות רבה א,כח)
זה שאנו אומרים (בתפילת שחרית של שבת) 'ישמח משה במתנת חלקו' – שהיה שמח על שבחר הקב"ה שינוח בשבת ביום שבחר הוא להם". וכמאמר חז"ל (שבת דף י:): "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם" – וזהו שכתוב (טז, כט): "ראו כי ה' נתן לכם את השבת".
(ע"פ עץ יוסף ו-מתנות כהונה,שם)
11.יוסף הוא המשביר של הלחם הגשמי וזכותו של משה קיבלו את המן מה שאיפשר את קבלת התורה:
א.יוסף מזוהה כזכור עם הלחם לכל אורך חייו:
ג.משה נמנע מאכילת לחם בעלותו לקבל את התורה:
וַיְהִי שָׁם עִם יְ-הֹ-וָ-ה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים:(שמות לד,כח)
ד.את המן - לחם מן השמים- קיבלו בזכות משה:
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר... מת אהרן- נסתלקו ענני כבו
(סוכה יא ע"ב)
ה.התורה ניתנה בדווקא לאוכל המן- לחם מן השמים שניתן בזכות משה:
לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שהיתה להם מידת הביטחון ועל ידי זה למדו תורה במנוחת הנפש
"ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז, ד).
איתא במכילתא (פרשת בשלח): לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה, הא לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן.
וביאור הענין, כי רק מי שיש לו מידת הביטחון יכול ללמוד תורה בלא טרדות והפרעות, ואוכלי המן הורגלו במידת הביטחון שהרי לא היה בידם כדי אכילת מחר, ודווקא מחמת כן יכלו לקבל את התורה, אבל מי שטרוד בהשגת מזונותיו ואינו בוטח בהקדוש ברוך הוא, אינו יכול להסיר הפרעות אלו ולקבל על עצמו עול תורה.
ובחובת הלבבות שער הבטחון פרק א מבואר שהבטחון נותן מנוחת הנפש עיין שם ואם כן כיון שאוכלי המן היו בעלי בטחון על ידי זה היו יכולים ללמוד תורה במנוחת הנפש וכיוצא בזה איתא כגמרא יומא דף עה ע"ב שהשליו שאכלו בני ישראל במדבר הוא מלשון שלווה
(פרנסה משולחן מלכים, ע"מ 340)
ו.המן שאכלו - המזון הרוחני -היה הכנה לקבלת התורה הרוחנית:
כל ענין הנסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא עם בני ישראל, בשעת יציאת מצרים ואחר כך בלכתם במדבר, בשינוי מערכות השמים וסדרי בראשית, היה בכדי להשריש אמונה שלימה בלבבות בני ישראל, שיש בורא עולם אחד יחיד ומיוחד, שברא את העולם יש מאין ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, ולחזק בהם את מידת הבטחון בו יתברך, שעיני ה' אל יראיו אל המיחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב בכל עת ובכל זמן ובכל מקום. ולכן עשה להם הקדוש ברוך הוא נס גדול כזה, להמטיר להם לחם מן השמים שהוא שינוי גדול בסדרי בראשית, להראות שהכח בידו גם לשנות סדרו של עולם לטובתם {עיין רמב"ן, סוף פרשת בא, ופרשת בשלח בפסוק זה}.
והנה כל זה הוא לגבי אותם שעדיין לא היו שלמים באמונתם, אבל לגבי אותם שכבר היו במדרגה הנעלית באמונה ובטחון בה' יתברך, היה ענין ירידת המן – "לחם מן השמים" דייקא, כדי לזונם במזון רוחני שלא נתגשם כלל, כדכתיב {תהילים עח, כה} "לחם אבירים אכל איש", ואמרו רבותינו ז"ל {יומא עח ע"ב} לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, ועל ידי זה יזדככו לגמרי, ויהיו מוכנים לקבל התורה מפי הגבורה, שכן לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן {מכילתא, פרשת בשלח}, ואילו לאותם שלא היו במדרגה נעלית זו, ירד המן מן השמים בלבוש גשמי {ראה חידושי אגדות למהרש"א, יומא שם}, כדי להשריש בהם את האמונה שביד הקדוש ברוך הוא לשנות סדרי בראשית ולהמטיר לבני ישראל גם לחם מן השמים ולא רק מן הארץ.
(פרנסה משולחן מלכים,שמעון וענונו, ע"מ 348)
12.משה ויוסף הם בחינת כלל ישראל:
ישראל כמלך הנקרא בשם העם בין בסיני בין באוהל מועד היה גילוי השכינה פנים בפנים על ידי מרכבה של ס' ריבוא נשמות ישראל הכוללים כל הפרצופים כולם אלא שבסיני זכו כל ישראל בעצמם לקבל כל אחד חלקו ונשמתו הראוי לו ונתגלה שם השכינה בפרהסיא וכן נזכה ונחיה ונראה לעתיד לבוא במהרה בימינו לעיני כל חי וראו כל בשר יחדיו והיות משה רבינו עליו השלום גדול העולם רבן ומלך של כל ישראל ופניהם מועדות אליו ועליו נסמכים נקרא משה בשם כל ישראל
(דרשות חת"ם סופר, דרשות ז באדר)
רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה:(תהילים פ,ב)
רעה ישראל. מנהיגם ופרנס שלהם יוסף וכל ישראל נקראים על שם יוסף לפי שהוא פירנסם וכלכלם בימי הרעב (רש"י,שם) :
13.משה רבנו- בחינת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד
מן הידוע שמשה הוא משיח בן דוד, עד כי יבא שיל"ה (בראשית מט י) בגימטריא משה כדאיתא בזוהר (ח"א כ"ה ע"ב). ומשה גם כן סוד יוסף, בסוד ויקח משה את עצמות יוסף (שמות יג יט). נמצא שמשה הוא כלל ב' משיחים משיח בן דוד משיח בן יוסף, לכן רצה משה שיהיו ב' משיחים בזמנו,
(ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן רנב )
חלק ב - מתן תורה בסימן משה יוסף ונח:
1.משה ונח:
מובא בתיקוני הזוהר (נ"א דף קיג.) שמשה רבינו הינו גלגולו של נח, ו'שתל הקב"ה למשה בדור המבול ולא אצלח'.
נפתח בשאלות:
א. נאמר בספר ישעיה: 'כי מֵי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מֵי נח עוד על הארץ' [נד-ט]. המבול נקרא 'מי-נח' על שמו של נח.
מדוע? והרי נח היה הצדיק היחיד בדורו שניצל מן המבול, ומדוע איפוא מגיע לו שהכליה והשואה הנוראה יחרטו לדור דורים על שמו???
ב. חז"ל אומרים [חולין קלט:, ובב"ר פכ"ו]: 'משה מן התורה מנין? [פרש"י: היכן נרמז משה בתורה בטרם נולד שהוא עתיד ליוולד?] בשגם הוא בשר' – ['בשג"ם' בגימטריא מש"ה. רש"י], ונרמז גם בהמשך הפסוק: 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה', וכך היו ימי חיי משה. כלומר עתיד לבא 'בשגם'– שהוא משה וכך יהיו ימי חייו – מאה ועשרים שנה.
ודברי חז"ל בזה סתומים וחתומים, וכי אך משום התאמת הגימטריה ראו כאן חז"ל את משה?
גם המקבילה בין מספר שנות חיי משה למאה ועשרים שנה שנאמרו בפסוק לכאורה אינה מוכרחת, שהרי היו עוד מגדולי ישראלב שחיו מאה ועשרים שנה?
לאור דברי תיקוני הזהר הדברים מזהירים. משה גלגולו של נח, ובא לתקן את אשר חיסר, ונבאר הדברים.
{א}אחריותו של נח
נח אמנם היה איש צדיק, אולם אמרו חז"לג נח לא התפללד על בני דורו להצילם מן המבול, ולכן נקרא המבול על שמו- 'מֵי נֹח', להשמיענו שנח נושא באחריות, ולכך בא כעת משה ותיקן זאת בכך שכל ימיו לא פסק מלהתפלל ולהעתיר ולהתחנן בעד דורו (שעה"פ בראשית דרוש ד', שעה"ג הקדמה כט).
ולכן כשהתפלל משה על ישראל אמר (שמות לב-לב): 'ואם אין- מחני-נא מספרך מספרך אשר כתבת', 'נא' משמעותו כעת [כתרגום אונקלוס בכ"מ], אמר משה, כעת לא אנהג כבעבר שלא התפללתי על דורי, אלא הפעם אמסור נפשי עליהם. והרמז בזה שאותיות 'מחנ"י' הן אותיות 'מ"י נ"ח' (מגלה עמוקות אופן קסה). וכן "מחנ"י נ"א" אותיות "מנֹח אני" (תוספות השלם עה"ת שמות לב-לב, חומת אנך נח).
ומוסיף האריז"ל שלכן נקט 'מחני', מלשון מחוּי, הנזכר במבול, 'וימח את כל היקום' [שם].
לאור זאת נבין את המובא בזוהרה, שכאשר אמר ה' למשה (דברים ט-יד) 'הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו' אמר משה כעת יאמרו כל העולם שאני הרגתי את ישראל כפי שעשה נח, שכאשר אמר לו ה' שינצל בתיבה הוא ומשפחתו לא ראה צורך לבקש רחמים על דורו ונאבדו כולם, ולכן המבול נקרא על שמו- מי נח, כך אם אני לא אתפלל עליהם ואנצל לבדי, יחשב כאילו אני הרגתי אותם, ולכן טוב לי שאמות ולא ישמדו ישראל ח"ו, מיד ויחל משה את פני ה' אלקיו וגו' ע"כ. [ואפשר לרמוז זאת ש'ויחל' עם האותיות בגימטריא 'נח']. הרי לנו שמשה לא רצה לחזור על טעותו של נח, והפעם מסר נפשו בעד דורו.
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט-כ) דרשו חז"ל 'שנעשה חולין' [בר"ר לו-ג] ומי גרם לו שאיבד מדרגתו? שלא התפלל על דורו. בא משה ומתפלל על דורו – "ויחל משה את פני ה' אלקיו" (שמות לב-יא), לתקן את שבגלגולו הקודם כנח לא התפלל עליהם, ובאותו ביטוי שמוזכרת קלקלתו מוזכר תיקונו (פסקי הראש [סעדון] נתיב ט').
{ב}מאה עשרים שנה
מוסיף האריז"ל: בזכותו של נח ה' המתין לדור המבול מאה ועשרים שנה אולי ישובו, ולזה חי משה מאה ועשרים שנה.
[ה' המתין בנוסף למאה ועשרים שנה עוד ז' ימים, לז' ימי אבלו של מתושלח. כנגדם היו ז' ימים נוספים למאה ועשרים שנה של משה – הם ז' ימי אבלו של משה. ימי אבל משה נסתיימו בי"ג באדר, וכל ז' ימי האבל לא נסתלקו כל חלקי נשמתו של משהו, ולכן המן קבע את השמדת היהודים בי"ג אדר שאז נסתלקו כל חלקי נשמת משה לחלוטין מהגר"ש אסולין שליט"א.
ניתן להוסיף ולומר שמשה חי מאה ועשרים שנה כנגד המאה ועשרים שנה שניתנו לנח כדי להתפלל על דורו ולא התפלל, ובזה בא החסרון לתיקונו].
{ג}נשמת משה מסתלקת
כשיצא נח מן התיבה נסתלקה ממנו נשמת משה, היות ונח לא תיקן את דורו. ולכן בתחילה נקרא נח "צדיק תמים" ולבסוף כשנסתלקה ממנו נשמת משה ירד ממדרגתוז ונקרא "איש האדמה" (מגלה עמוקות אופן קסה, ערבי נחל פ' נח).
כעת נבין שחם פגם בנח וסרסו ורבעו דוקא עתה, משום שהסתלקה מנח נשמת משה, שבלא זאת לא יכל לפגום בו [דברי ציון ויהודה].
לאור האמור נראה לפרש הטעם שעתה השתכר נח, בבחינת "תנו שכר לאובד" שנפלה רוחו שאיבד נשמת משה.
{ד}מן המים משיתיהו
בתיהח בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור, ורואה נער בוכה. היא קוראת לנער הבוכה 'משה' משום ש'מן המים משיתיהו', הדבר מרמז שכעת בגלגולו הנוכחי משיתיהו מעוון מי המבול (חסד לאברהם מעין ה נהר כג).
ועוד אפשר לבאר ש'משיתיהו' מרמז על גלגולו הקודם, שמן המים- מי המבול- משיתיהו והצלתיהו (ר' צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק אות צו).
{ה}ח"ן – נ"ח
אומר האריז"לט שעל פי זה נבין מדוע אמר הקב"ה למשה 'וגם מצאת ח"ן בעיני', שח"ן הם אותיות נח. והיכן מצינו שמצא משה חן בעיני ה'? אלא זה שנאמר בנח – 'ונח מצא חןי בעיני ה'.
{ו}התיבה המשותפת
ועוד מוסיף האריז"ל (לקו"ת שמות) שלכן מצינו שכשם שנח ניצל על ידי תיבה, גם משה ניצל בקטנותו על ידי תיבה בַּיְאוֹר [ע"ש עוד בעניין]. והיה זה כדי לתקן חטאם של אנשי דור המבול, שמשה רבינו שקול ככל ישראל (השלה"ק פ' שמות תורה אור ב').
{ז}רמז לגלגול נח-משה
מש"ה ר"תיא מ'שה ש'ת ה'בל, שבהם התגלגל משה, והיכן רמוז גלגולו בנח?
מצאנו פעם אחת שמשה נכתב בתנ"ך בתוספת האות נ' (שופטים יח-ל): "ויהונתן בן גרשם בן מנשהיב" ופרש"י מפני כבודו של משה [שנכדו- יהונתן נהיה כומר לע"ז] נוספה נו"ן כדי לשנות את שמו, ונכתבה תלויה [-מעל השורה] לומר שלא היה שמו 'מנשה'יג אלא 'משה'. נמצא שבאות נ' התלויה נרמז הגלגול הקודם- נחיד [חת"ס בתורת משה פ' תצוה].
ועוד נרמז בפסוק (שמות כז, יט-כ) 'וכל יתדת החצר נחשת, ואתה תצוה וגו', אותיות 'נח-שת ואתה' כלומר אתה, משה, מנח ושת ('דבש לפי' אות פ' בשם הרב המג"ע).
ועוד נרמז בפסוק [בר' ו-ט] נח "איש' צדיק' תמים'" ס"ת גימטריה הבל-נח-משה (440) [ויזרע יצחק מג'וז].
וגלגול משה מהבל בדור המבול רמוז במילה המבו"ל שבה טמונה המילה הב"ל בדילוג 2.
{ח}בשג"ם זה משה
לפי זה נבין את דברי חז"ל 'לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה'. אמר הקב"ה מן הראוי שגם נח יספה במי המבול משום שלא התפלל בעד דורו, אולם לא ידון רוחי בו להפרע ממנו, משום בשג"ם- כי עתיד לקום ממנו משה [בר"ר פכ"ו-ו], והיו ימיו מאה ועשרים שנה- ובכך יתקן את חטאו של נח שלא התפלל מאה ועשרים שנה, כפי שנתבאר לעיל [עי' מגלה עמוקות אופן קפח, שנח נתן למשה נ' שנה מימיו, ואדה"ר נתן לו ע' שנהטו].
משה נרמז בפסוק זה גם בדילוגי אותיות (3-) לאחור– 'מאה ועשרים שנה' לרמז שעתיד לחזור כמשה.
[אגב, בפסוק נרמז גם גלגולו של הבלטז במשה, 'לעולם בשגם הוא' ר"ת למפרע- הב"ל. וכן גלגולו של שת במשה- ר"ת שג"ם – ש'ת ג'לגול מ'שה (הרמז האחרון – מגלה עמוקות עה"ת פ' שמות)].
עוד ביאור- אמר הקב"ה היה ראוי להביא לדור המבול את משה שינהיגם, ואז היו זוכים ש'לא ידון רוחי באדם' – לא אדון אותם במידת הדין.
אולם 'בשג"ם' – משה – 'הוא בשר', ואינו יכול להם. וגם ימיו קצרים 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה'יז ואילו אנשי דור המבול האריכו ימים, וכפי אריכות ימיהם כן כוחם רב, ולא יקבלו ממנו. צא ולמד ממתושלח שהיה צדיק גמור ולא קבלו ממנו ולא בא המבול עד שמת. וזהו שמו מתו-שלח, אותיות מ"ת, ושל"חיח ה' את המבול. ועליהם נאמר 'ואם לא ישמעו בשלח יעבורו' שעברו מן העולם ונשתלחו דור המבול לאחר שעבר מתושלח. נמצא איפוא שדור המבול אינו ראוי שמשה ינהגו.
וזה שנאמר על משה 'מן המים משיתיהו' משיתי אותו מדור המבול והנחתי אותו לדור אחר הגון יותר – דור יוצאי מצרים [שפתי כהן].
{ט}מ' ימי מבול וימי מתן תורה
מובא בזוהר [רע"מ ח"ג רטז:] היה צריך משה לקבל את התורה בדור המבול, אלא שהיו אותו הדור רשעים, וזה שנאמר 'בשגם הוא בשר וגו' זה משה כו'.
מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין [צדקת הצדיק עו, רסיסי לילה מד] שכאשר נכשל האדם, ידע שאותו זמן מסוגל הוא מאד לעליה רוחנית, אלא שלא ניצל אותו לעליה, ולכן הפך לכשלון.
דוגמא לכך מצינו בדור המבול, אותו הדור היו צריכים לקבל תורה, תורה בבחינת מים- הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה. כיון שלא היו ראוים לשפע מי התורה– קיבלו חלף זאת את שפע מי המבוליט. ע"כ.
הרי שמשה כעת משלים את אשר החסיר בגלגול הקודם- לא התפלל על דורו ולא זכו לקבל תורה, וכעת מתפלל על דורו ואף נותן להם את התורה.
וראה דבר פלא, הם לא זכו לקבל את שפע מי התורה שניתנה למשה בהר סיני 'ארבעים יום וארבעים לילה' (שמות כד-יח), וחלף זאת קיבלו את מי המבול 'ארבעים יום וארבעים לילה'! (בראשית ז-יב).
[לאחר ארבעים יום של מבול החלה תגבורת המים במשך מאה וחמשים יום.
גם אצל משה, לאחר ארבעים יום היה צריך להיות תגבורת של תורה – אם היינו מקבלים את הלוחות הראשונות, וכאשר כשלו בעגל – לא זכו לתגבורת זו.
והנה לקראת סוף המאה וחמשים יום למתן תורה – עם ישראל מקבל את הלוחות השניות, ביום הכיפורים. ולמעשה הסיום המדויק של המאה וחמשים יום הוא בתאריך שבעה-עשר בתשרי. דבר זה נרמז בפסוק 'ותנח התיבה בחדש השביעי [-הוא תשרי] בשבעה עשר יום לחדש'. אז הייתה ה'מנוחה' – שקיבלנו תורה. הגר"ש אסולין שליט"א].
{י}מכות חם
בגלגול הקודם נח הוכה על ידי חם כמ"ש (בראשית ט-כד) 'וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן', ובגלגול הנוכחי משה מכה את חם ואת ארצו כמ"ש (תהילים עח-נא) 'ויך כל בכורכ במצרים ראשית אונים באהלי חם':
{יא}מקטני אמנה
ועוד מצינו בנח פגם דק מן הדק של חוסר אמונה, על הפסוק "ויבא נח… אל התיבה מפני מי המבול" (בראשית ז-ז) פירש רש"יזכא: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים": אף אצל משה מצינו שנתבע על כי "לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ-יב). [אף שאין לנו כלל מושג והבנה מהי אותה 'חוסר אמונה' שנאמרה לגבי נח וכ"ש לגבי משה].
{יב}משה והחשש מעוג
משה רבינו חשש מעוג מלך הבשן (נידה סא.) עד שהוצרך ה' להבטיחו (במדבר כא-לד) 'אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו וגו" ושאלו חז"ל מדוע נתיירא דוקא מעוג? עי"ש תירוצם. לפי האמור לעיל ניתן לומר היות ומשה הוא נח, נמצא שכל באי עולם הם צאצאיו ו'כפופים' לו שהרי בזכותו כולם חיים היום, רק עוג הינו היחיד שניצל בזכות עצמו [עי' צדקת הצדיק אות צו] ואינו נתון למָרוּתו של נח-משה ומזכות זו חשש משה עד שהוזקק הקב"ה להפיג חששותיו.
{יג}פרישות וקדושה
מוסיף ר' צדוק (צדקת הצדיק אות צו) דור המבול חטא בזנות ובזימה כמ"ש (בראשית פרק ו-יב) 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ', ומשה בא עתה לתקן זאת ע"י שהיה פרוש מן האשה, ואף נקבר מול בית פעור כדי לכפר על עוון הזנות בשיטים בבית פעור שמבצבץ ומקטרג [עי' פרדר"א מד].
{יד}רמזים לגלגול משה-נח
'ויהי האדם לנ'פש ח'יה'- [ברא' ב-ז] סופי תיבות מש"ה, נ'פש ח'יה- ראשי תיבות נ"ח. [חומת אנך פ' נח בשם נצח ישראל כ"י].
'נח איש [צדיק] תמים היה בדורותיו' [ברא' ו-ט] סופי תיבות מש"ה, והמילה 'צדיק' אינה בכלל, כי משה היה יותר מצדיק וחסיד. ובשני רמזים הללו משה מופיע בסוף המילה, לרמז שיבוא לבסוף לתקן [שם].
'אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו" [ברא' ו-ט] 'תולדות' על פי המקובלים משמעותו גילגול. אלה תולדות נח נח. ללמדך שנח בא ב' פעמים נוספות. פעם אחת ב'איש צדיק' הוא יוסף הנקרא 'צדיק' ['על מכרם בכסף צדיק'], 'תמים' – שלם, הוא משה – מבחר המין האנושי, 'היה בדורותיו'– שהיה בב' דורות נוספים [נחל קדומים פ' נח, ועי' שפתי כהן פ' נח].
'א'לה ת'ולדות נ'ח נ'ח' ראשי תיבות גימטריא 501, משה- יוסף גימטריא 501 [קול יעקב לר"י רקח נו"נ לבעל הרוקח, שנת תרי"ב].
נח במילוי אותיות נו"ן ח"ת גימטריא 514, 'זה משה יוסף' עם הכולל – 514 [שם].
'נח איש צדיק' -בגימטריא 573, 'גלגול משה יוסף' בגימטריא 573 [שם]
בלידת משה נאמר 'ותרא אותו כי טוב הוא' 'כי טוב הוא' גי' נח עה"כ – 59 [שמן המאור לגר"מ בן שמעון זצוק"ל, ע"ש עוד רמזים].
יוסף אומר לאחיו 'כי נחש ינח"ש איש אשר כמוני' ינח"ש הן אותיות יש-נח, לרמוז שגלגולו מנח. [עוד בא לרמז את נח וכל בניו, שהמילה ינח"ש היא ראשי תיבות של יפת נח חם שם [ילקוט ישר].
{טו}ביאור תפילת משה 'ואתחנן'
על פי זאת אמרתי לבאר את תחינת משה להכנס לארץ ישראל- "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור וגו'". ואתחנ"ן הן אותיות את"ן-ח"ן, משה מבקש להכנס לא"י כמתנת חינם בזכות זה שמצא ח"ן בעיני ה', ואף בעבר ענהו ה' בזכות אותו ח"ן וקיבל תפילתו משום 'כי מצאת ח"ן בעיני' [ואף נח ניצל מסיבה זו, כמובא בסנהדרין קח. וב"ר כח-ט ש'אפילו נח שנשתייר מהם לא שהיה כדאי אלא שמצא חן'].
אולם ה' עונהו 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' מדוע?
כדי להבין זאת נקדים הקדמה קצרה שבוארה במקום אחר בארוכה [ר' פרק י"ג
'סוד גלות מצרים וחטא אדה"ר' עמ' 301].
דור המבול הוכחד ונידון במים. אותן נשמות לא באו לידי תיקונן וירדו שוב והתגלגלו בדור הפלגה. הם כפרו ובנו את מגדל בבל ובולבלה שפתם ונפוצו על פני כל הארץ. גם עתה לא השלימו תיקונם, והתגלגלו שוב באנשי סדום. גם שם לא הושלם התיקון וסדום נהפכה והומטרה עליהם אש וגפרית משמים. חזרו אותו הדור והתגלגלו בבני ישראל וירדו להזדכך במצרים– כור הברזל.
כעת נראה עד כמה הדברים נפלאים. המנהיגכב כעת של הדור היוצא ממצרים- הוא הוא המנהיג של הדור הזה עצמו בעבר- נח=משה. ולכן הוא מתפלל על דורו- ומצילם מכליה, אותו הדור שעליו לא התפלל בעבר ונשא באחריות למותם! [שעה"פ פ' כי תשא].
ומצינו שאף בגלגול הזה מציל משה את דורו ממים– ממי ים-סוף שרצו להטביעם משום ש'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה' [ילקו"ש רלד].
{טז}מיתה במים
משה אינו נכנס לארץ משום חטא מי מריבה. ישראל מכעיסים את משה והוא מכה בסלע, במקום לדבר אליו כציווי ה'. האשמה תלויה בהם, כפי שאמר משה (דברים א-לז) "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם". בגלגול הקודם היה נח הגורם למיתת דורו בטרם עת ע"י המים– מי המבול, ובגלגול הנוכחי הדור גורמים למיתת משה בטרם עת ע"י המים– מי מריבה.
{יז}לא ירד מבול בארץ ישראל
המבול היה בכל היקום לבד מארץ ישראל [זבחים קיג. פרדר"א כג], נמצא שחטאו של נח היה ביחס לכל העולם שלא מנע את המבול, לבד מארץ ישראל- ששם ממילא לא היה מבול. יתכן ויש בזה לבאר מדוע לא נכנס משה לארץ, שהרי בארץ ישראל לא הוזקק לתקן שהרי מעולם לא פגם!
ובזה יתכן ליישב את השאלה הידועה – אם בארץ ישראל לא היה מבול מדוע איפוא לא שלח ה' את נח לארץ ישראל להנצל בה מפני מי המבול? שהיות ונח הוא משה, ועל משה נגזר שלא יכנס לארץ ישראל, לכן גם נח נותר מבחוץ.
{יח}נחזור לעניינו- שאלנו מדוע ה' עונהו: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'?
כפי שהסברנו משה בא להנהיג את דורו מהגלגול הקודם- דור המבול, התיקון נמשך מאה עשרים שנה. כעת כל הדור [שהוא דור המבול] מת במדבר, ורק בניהם אשר קמו אחריהם יכנסו לארץ. נמצא שתיקונו של משה הושלם, ואין צורך ותועלת עוד באותו ה'חן' בשביל ישראל. ולכן ה' אומר 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' -בדבר ה'חן'– אל תוסף דבר אלי, שכל החן היה בשל נח שמצא חן, וניתן לך כדי לתקן דורך ע"י שתתפלל עליהם, עתה שהדור איננו- אין תועלת לך עוד באותו חן.
וניתן לרמוז זאת בפסוק שנאמר בירמיה (לא-א): כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאל: כביכול ה' אומר למשה- מצא חן- רק במדבר, שם הִנהַגתָ את הדור והתפללת בעדם מכח אותו החן, אולם עתה שנכנסים לארץ ודורְך- דור המבול איננו- אין כח באותו החן לסייעך.
גלגול נוסף של נח
כתב הרמ"ע מפאנו [גלגולי נשמות בליקוטים אות ד'] והחיד"א בשם גורי האר"י שנח התגלגל ביוסף הצדיק.
(משנת הגלגולים, ע"מ 1-13 הרב בועז שלום)
2.משה-יוסף-נח:
{א}נזהר מן היין
אחר המבול נח נוטע כרם ושותה מן היין ומשתכר בתוך אהלו ויורד ממדרגתו. יוסף מתקן זאת ומזירכג עצמו מן היין עד למפגש עם אחיו [רמ"ע מפאנו שם]
{ב}פרנסי הדור
נח יוסף ומשה פרנסו וזנו את דורם. כדברי המדרש [בר"ר פרשה ל]: אמרו חכמים, כל מי שנאמר בו 'היה', היה זן ומפרנסכד. נח – [צדיק תמים היה בדורותיו] זן ופירנס כל י"ב חודש את החיות בתיבה, שנאמר 'ואתה קח לך וגו', יוסף – [ויוסף היה במצרים] 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו', משה – [ומשה היה רועה צאן] זן ופירנסכה את ישראל ארבעים שנה במדבר.
ועוד מובא במדרש [תנחומא נח סי' ה] שני בני אדם נקראו צדיקים [נח איש צדיק, ויוסף- על מכרם בכסף צדיק] על שזנו [-פרנסו] את הבריות – נח ויוסף.
וביתר עמקות- גם המזון וגם הזנות יוצאים מאותו השורש בלשון הקודש. וכך בחז"ל מצינו שדורשים בפסוק המזכיר 'אישה זונה' – מוכרת מזונות [רש"י יהושע ב-א], ויש המפרשים כפשוטו. הזנות גם נמשלת ללחם, כפי שמצינו ביוסף שאמר לאשת פוטיפר שאדונו נתן הכל בידו למעט 'הלחם אשר הוא אוכל' כשכוונתו לאשתו. וכן אמר שלמה במשל על הזנות 'ולחם סתרים ינעם', ואף המשיל את הזנות לאכילה 'כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און' [משלי ל-כ].
והנה הפגום בזנות עליו נאמר 'כי בעד אשה זונה עד ככר לחם' [משלי ו-כו] ומבואר בחז"ל [סוטה ד:, ילקו"ש תתקלט] 'אמר רבא כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש לחם ואינו מוצא', הרי שהזנות מביאה לעניות ופוגמת הפרנסה.
כעת נבין את מעלת נח יוסף ומשה, ששלשתם היו גדורים בעריות, ולכן זכו להיות מקור השפע לפרנס את דורם.
{ג}גדורים בקדושת הברית
נח יוסף ומשה נולדו כשהם מהולים [אדר"נ הוס' ב' לנוס' א], והיו זהירים בקדושה, נח היה 'צדיק תמים'כו כ'שצדיק' מרמז על מידת היסוד, ללמדך שלא פגם כשאר בני דורו שהשחיתו דרכם על הארץ בזנות וזימה, ואף כבש מעיינו חמש מאות שנה ולא הוליד, אף יוסף הצדיק נשמר מאשת פוטיפר, וכבש יצרו יום יום, וכן מצינו במשהכז שפרש מן האשה, ואף נקבר מול בית פעור כדי לכפר על עוון הזנות בשיטים בבית פעור שמבצבץ ומקטרג [עי' פרדר"א מד].
{ד}נפוץ זרעו
נח לבסוף ירד ממדרגתו בקדושה, חם סרסו ורבעו. על הפסוק 'וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה' – אומר המדרש [בר"ר פל"ו] שהיה לו לומר 'אהלו', אלא בתוך "אהלה של אשתו, א"ר הונא בשם ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי נח כשיצא מן התיבה הכישו ארי ושברו, ובא לשמש מטתו ונתפזר זרעו ונתבזה".
והנה כזאת אירע אף ליוסףכח – 'ויפוזו זרועי ידיו', ודרשו חז"ל [בר"ר פצ"ט] "אמר רבי יצחק נתפזר זרעו ויצא לו דרך צפורניו".
נח היה צריך להביא בן רביעי, אלולי חם שסירסו [רש"י בראשית ט-כה], ואף יוסף היה צריך להביא עוד עשרה שבטים אלולי עשר טיפין שיצאו מצפרניו [בר"ר פצ"ט].
{ה}שמירה במים
נח יוסף ומשה הוזקקו לשמירה במים, נח ומשה בתיבה, ויוסף בארון שבנילוס (כדאיתא בסוטה יג.) [תורת המנחה פ' נחכט].
ונראה לבאר הקשר בין נח יוסף ומשה לבין המים, שידוע על פי הקבלה שיסוד המים מרמז לתענוגים, זנות ועריותל [מהרח"ו בשערי קדושה ח"א ש"ב]. ואף שלמה המשיל את הזנותלא ל'מים גנובים ימתקו' [משלי ט-יז].
אנשי דור המבול קלקלו בעריות ונידונו במים, כמוהם אף אנשי מצרים – ערוות הארץ – נ' שערי טומאה – קלקלו בזנות ונידונו במים – מי ים סוף ששטפום, כדין סוטה הנידונה במים המרים [פרי צדיק קדושת שבת – ז].
ולכן נח שהיה בקדושה וגדור מעריות ניצל ממי המבול, וכן משה ניצל מגזירת המים– כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ויוסף הצדיק קרע אחר מותו את מי ים סוף כפי שדרשו חז"ל [בר"ר פ' פז] הים ראה וינוס- ראה ארונו של יוסף. מפני שמידתו מידת הקדושה מנוגדת למידת המים– תאווה וזנות. ומשה איש האלוקים הוא שקרע בפועל את הים כפי שציווהו ה' 'ונטה את ידך על הים ובקעהו'.
ולפי זה אכן יצדק לומר על משה 'מן המים משיתיהו' – שהיה משׁוּי מן התאוות המשולות למים [מהר"ל גבורות ה' פי"ח].
{ו}הקשתות המשותפות
אחר המבול ה' אומר לנח [ברא' ט-יג] "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ". אצל יוסף נאמר [ברא' מט-כד] "ותשב באיתן קשתו". מה הקשרלב בין הקשתות?
הקשת מרמזת לברית קודשלג. דור המבול היו פגומים בקדושתם, לעומת נח שנקרא 'צדיק' וקדוש בקדושת היסוד, ולכן זכה לברית הקשת, ולכן אף יוסף שהיה 'צדיק' בקדושת היסוד משובח בכך ששלט בקשתו ובקדושתו.
ולכן זוכה יוסף לעיר שכם, 'ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובְקַשְתי' [ברא' מח-כב], שכם נכבשה על ידי יעקב 'בחרבי ובְקַשְתי', היות ובשכם היה פגם בקדושה במעשה שכם בן חמור עם דינה, ויעקב בכח קדושת הברית המרומזת ב'קשת' לקחה מידם, ולכן הראוי לה ביותר הוא השמור מפגם זה, וזהו יוסף [ע"פ דובר צדק וישב אות ב].
{ז}קיבוץ גלויות
אומר המדרש [בר"ר פל"ו]: נח גרם גלות לבניו שנאמר 'ויתגל בתוך אהלה' ויתגל לשון גָלוּת, 'ויתגל' אותיות 'גָלֻיֹו"ת' [מהרז"ו], ויתגל- שנתגלתה ערוותו.
נח גורם את הגלות בגילוי ערוה, יוסף הוא הראשון מבני יעקב שהחל את הגלות במצרים- שנקראת ערוות הארץ, ומשה סיים את הגלות אך נותר בה ונקבר מול בית פעור- סמל הקטרוג על העריות [ר' לעיל אות יד], ולא זכה להכנס לארץ.
{ח}איש חן
'ונח מצא חן בעיני ה", 'וימצא יוסף חן בעיניו', ובמשה נאמר 'וגם מצאת חן בעיני'. ואף שלשתם כונו "איש", 'נח איש צדיק', 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח', 'משה איש האלקים'.
{ט}בית כלא
נח היה כלוא י"ב חודש בתיבה, ואף יוסף היה כלוא י"ב שנה בכלא במצרים.
{י}מידת הנצח
משה רבינו מידתו נצ"חלד. נצח הן אותיות נח-צ'דיק [נופך דעת עמ' קנה ע"פ תקו"ז תי' תליסר].
(משנת הגלגולים, ע"מ 13-17 הרב בועז שלום)
הערות:
א כל שלא מובא מקור הוא מהנלע"ד.
ב שמעון בן יעקב [ילקו"ש שמות רמז קסב], ישעיה [מדרש אגדת בראשית פרק יד], הלל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי [סנהדרין מא.], ור' עקיבא [ילקו"ש דברים רמז תתקסה].
ג איתא בזוהר [השמטות בראשית רנד:, ובזוהר חדש ח"א דף לט.] "אמר רבי יוחנן בא וראה מה בין צדיקים שהיו להם לישראל אחר נח ובין נח, נח לא הגין על דורו ולא התפלל עליהם כאברהם…]. וע"ע זוה"ק פ' נח דף סז:, ויקרא יד:, ובזו"ח פ' נח כג.
ד כתב הבני יששכר [מאמרי חודש סיון מאמר ה – מעלת התורה]: 'מבואר בכתבי האריז"ל על עון ביטול תפלה יש תיקון לכוין יחוד בגימ' ח"ן, והוא להעלות אות ו' לה' עילאה [הראשונה של שם הוי"ה], ושתיהן היינו ו"ה לאות י', ואח"כ ה' אחרונה לוה"י, ואם כן אותיות יחוד הזה הוא כזה, ו"ה וה"י הוה"י והוא [ביחד כל האותיות] בגימ' ח"ן [פע"ח ש' הציצית פ"ו], ולפי"ז זה הוא שדרשו חז"ל, דקשה להו מאי דכתיב ויאמר י"י אמחה וכו' כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן וכו', וקשה מהו החן, אם הוא שהיה צדיק הוה ליה למימר ונח היה צדיק, וכאן לא נאמר צדקותיו רק מציאות חן בחנם, וקשה וכי משוא פנים וכו'? לזה דרשו דבאמת כן היה דהגם שהיה צדיק עכ"ז לא היה כדאי להינצל כי היה בידו עון ביטול תפלה שהיה לו להתפלל על דורו, אלא שמצא ח"ן היינו המציא יחוד ח"ן שזה מועיל לעון ביטול תפלה ובזה תיקן עונו. ע"כ.
ה ח"א סז:, ועי' בתיקו"ז נד:
ו כמבואר בשעה"מ פ' ויחי.
ז עיין בראשית רבה [פרשה לו] אמר רבי ברכיה חביב משה מנח, שנח בתחילתו נקרא איש צדיק ובסופו נקרא איש אדמה, אבל משה בתחילתו נקרא איש מצרי אך בסופו נקרא איש האלקים. ע"כ. מדרש זה מרמז על הקשר בין משה לנח, ועל כך שמשה מתקן את פגמו של נח שהחל בטב אך סיים בביש, ומשה מתחיל מאותה נקודת ביש אך מסיים בטב.
ח בתיה עצמה היא גלגול חוה ולכן נקראת בת-י"ה שחוה היא יציר כפיו של בורא עולם, ולכן חמלה על משה שהוא בנה- הבל. וכיון שחוה גרמה מיתה לעולם, בתיה מצילה כעת את משה וביטלה בכך את הגזירה 'כל הבן הילוד כו' וניצלו על ידה כמה וכמה נפשות מן המיתה (ספה"ג פ' סז).
והוסיף במדרש תלפיות [ערך גלגולים אות ב'] שהרע של חוה נתגלגל בבת פרעה שבימי שלמה.
וכתב בספר 'ויקרא יצחק' פלאג'י שלכן לקח שלמה את בת פרעה והביאה לעיר דוד שבזכות דוד אביו שכתוב בו 'וטוב רואי' תהיה נתקנת בת פרעה, וכי גם את הטוב תקבל מחוה, ואת הרע תסיר ממנה? לכן לקחה שלמה להביא בחינת הרע של חוה אל הטוב ולתקנה. [ועש"ע בשם עמק המלך ששלמה לקח נשים נכריות רבות משום שהיה יודע ניצוצי טהרה שבהן, והיה רוצה לכלות פשע ולהתם חטאת, והן החטיאו אותו כי טרם הגיע הזמן למתק הקליפות כו'].
ט שעה"ג הקד' כט, ו-לד, לקו"ת בראשית, שעה"פ פ' כי תשא.
י כתב בספר פרי חיים [ספרין, פ' וזאת הברכה] שבא לרמז בזה לתורה שנתנה למשה בחודש סיון שהוא ע"פ האריז"ל במדת חנו"ן.
יא תיקו"ז קב., מגלה עמוקות אופן ט, עץ חיים שער הכללים ועוד.
כתב ב'שער הפסוקים' (פ' שמות) שלא נתקן במשה רק ב' אותיות הראשונות של ש'ת וה'בל, והם ש"ה שבמשה, ועדיין היו אותיות ת' משת, וב'ל' מהבל חסרי התקון, עד הזמן הזה. ולכן נגלה אליו 'בלב"ת אש מתוך הסנה', לרמוז כי אלו האותיות של לב"ת שהם בלתי מתוקנים, נתחלפו בצרוף לב"ת אש, על שם כח הדין, כי לא נתקנו בו עדיין. ואז נתבסם משה, ונתקרב אליהם, ולקחם ונשלם תקון שת והבל לגמרי במשה, שהוא גלגולו השלישי:
יב נמצא שכל גלגוליו רמוזים באותיות נשמ"ה, ובזה יובן המדרש המתאר את מיתת משה [דברים רבה פרשה יא] אמר לה הקב"ה [לנשמתו של משה] נשמ"ה צאי אל תאחרי כו'. ['פדה את אברהם' פלאג'י מערכת הנ' אות יט].
יג כתב בחסדי דוד על התוספתא [ר"ה פ"א הי"ז] וז"ל: 'כתב מרן האר"י ז"ל בליקוט שופטים שירובעל היתה בו ניצוץ ממשה רבנו ע"ה כי לכן כתיב ביה [שופטים ו יד] 'לך בכחך זה' כלומר דמשה רבנו ע"ה נקרא 'זה' דכתיב [שמות לב א] כי זה משה האיש ע"ש.
ובזה נפתחו לי שערי אורה להבין דבר אחר שהייתי מצטער בו כל ימי, על מ"ש רז"ל על פסוק [שופטים יח ל] יהונתן בן גרשום בן מנשה שהנו"ן תלויה, כלומר 'משה'. ונכתב כן מפני כבודו של משה כדאיתא בפ' יש נוחלין [ב"ב דף קיט ע"ב]. ואיברא דאמרו שם דעל שם מנשה המלך נקרא כך לפי ש'תולין הקלקלה במקולקל'.
מ"מ היה קשה עלי מאד דאטו מפני כבודו של משה יוציא הכתוב דבר שקר מפיו? דמה בכך שהנו"ן תלויה מ"מ בן 'מנשה' כתיב ולא היו דברים מעולם!
אמנם ראיתי בספר גולל אור דמייתי משמיה דמוהרמ"ע ז"ל כי גדעון הוא מנשה בכור יוסף [ע"ש באות פ"א]. והשתא ניחא דקושטא קאמר דכיון שגדעון זה שהוא מנשה היה בו ג"כ ניצוץ ממשה רבנו ע"ה נמצא שיהונתן בן בנו של משה כאילו הוא ג"כ בן בנו של מנשה והבן.
והיינו טעמא דחזינן בגדעון שנעשו לו כמה נסים ממין מה שעשה משה רבנו ע"ה, כגון ההוא דגזת הצמר [שופטים ו לז מ] (א.ה. נראה דכוונתו שירד הטל רק במקומות מסוימים והשאר נותר יבש, כפי שירד הברד על מצרים ולא על ישראל) ושרף את העבודה זרה [שם שם כז] כמו שעשה משה ששרף את העגל וגם בדק את עובדי עבודה זרה במים אשר ילוק בלשונו וכו' [שם שם ה ו] כמו שבדקן משה כדכתיב [שמות לב כ] ויזר על פני המים וישק וכו'. עכ"ד.
ואני לכשעצמי לא מצאתי מנוחה במה דהונח לו, דאטו משום שעתיד להיות אדם שבו ניצוצות ממשה ומנשה, ראוי כעת ליקרא הנער הלוי [שנולד ממשה בלבד] 'בן מנשה'? מילא אם במשה היה ג"כ ניצוץ מנשה – ניחא, שנקרא ע"ש הניצוץ שבמשה, אך עתה אין כל קשר בין משה למנשה זולת שניצוציהם בעתיד ינתנו בגדעון. ויתכן דמראה הדבר שיש שייכות בין הנשמות הללו, ועצ"ב.
יד ומדוע אין הנ' של נח נזכרת בצורה ברורה בשמו של 'משה'?
כתב האריז"ל בלקוטי תורה [פרשת בראשית, וכ"ה בשעה"ג הק' כ"ט] אח"כ נתגלגלה הנשמה [של הבל] במשה ע"ה, והנה הנשמה לא נתערב בה רע מעולם כנ"ל והיה טוב לבד, וז"ס הנאמר במשה ותרא אותו כי טוב הוא, וכבר ידעת כי כשבאה הנשמה אז באים שם הנפש והרוח מתוקנים תחלה.
לכן תראה כי כל הנ"ל נרמז במש"ה, כי ש' דש"ת במש'ה, וש"ם כולו במשה, ה' דה'בל במשה' וז"ס "וגם ידעתיך בש"ם וגם מצאת חן בעיני, אם נא מצאתי חן בעינך" כי אותיות ח"ן הן נ"ח, אמנם בש"ם אמר לשון ידיעה ['ידעתיך בש"ם'] ובנח לשון מציאה ['מצאת ח"ן'] והענין כי ש"ם כל אותיותיו גלוי וידוע במש"ה וז"ס 'ידעתיך בש"ם' ידיעה ממש, אבל נח לא נרמזו אותיותיו במש"ה ואינם רק 'מציאה' ולא 'ידיעה' הנגלית לעין, רק מציאה כמו שמוצאין בכח הנעלם מן העין, וחזר ואמר משה אם נא מצאתי פי' כי אותיות ש"ם אני יודע כבר שנרמזו בי, אך אותיות נ"ח אינם נודעים. אבל אם כך הוא אמת שמצאתי ח"ן בעיניך שהוא נ"ח, עשה עמי חסד הזה שהודיעני נא את דרכיך, ובה אדע כי מצאתי ח"ן בעיניך שהוא נ"ח כנ"ל:
ועוד טעם שהנ' של נח לא נזכרת בצורה ברורה בשמו של משה, משום שלא הצליח נח לתקן בדורו לא הוזכרה הנ' של נח בשמו של משה, שכן כתב האריז"ל שרק ניצוצות שתוקנו בגלגול קודם מופיעים בשם האדם ['כגבר יאזור חלציו' עמ' קעא].
טו וכ"כ החיד"א ('דבש לפי' ע' משה בשם ספר קדמון רמזי התורה כ"י פ' בראשית). והביא שבספר 'ברכת טוב' באר עפ"ז מש"כ בקין 'נ"ע ונד תהיה בארץ', שקרח הוא קין, ורמז לו הקב"ה לקין שכאשר יבוא מי שקיבל נ"ע שנים [מאדה"ר ונח] דהיינו משה, אזי אתה תהיה בארץ, שתפתח האדמה את פיה ותבלע אותך.
טז ר' ברעיא מהימנא [פרשת פנחס דף רטז:] "ועוד אוקמוה רבנן דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא אלא בגין דהוו רשיעייא הדא הוא דכתיב (שם ו) בשג"ם הוא בשר, בשג"ם זה מש"ה ואמאי קרי ליה בשגם אלא קהלת חיסר ב' מן בשג"ם לכסאה מלה. עכ"ל. ר"ל שבקהלת (ח-יד) כתוב 'ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל', ומבאר ברע"מ ששלמה לא אמר בשג"ם זה הב"ל כדי לכסות הדבר, ולכן החסיר האות ב'. וביאר בדמשק אליעזר (על הזוה"ק ח"א דף כח) שהב' של בשגם רומזת לבלעם הרשע שהוא הרע של הבל, לכן החסיר שלמה הב'].
יז מצאתי רמז יפה בספר 'מנחת שמואל' [גורג'י, י-ם תרס"ג, בשם הח"ש כ"י] שפירש משה מן התורה מנין- בכמה גלגולים בא משה? ועל זה השיב שי"א פעמים שב בגלגול, וז"ש והיו ימיו מא"ה ועשרי"ם שנ"ה, שכאן רמז כל גלגוליו בר"ת, מ'שה, א'ליעזר, ה'לל, ו'עקיבא, רבי ש'מעון, ר' י'וחנן, מ'רדכי, ש'ת, ה'בל, ומילוי הה' האחרונה של שנ"ה – ה"ה – הוא רב ה'מנונא סבא.
יח ע"ש עוד ביאור שמצא כתוב שנקרא שמו מתושלח ע"ש שהיה לו חרב ['שֶלַח' הוא חרב, עי' איוב לג-יח וברש"י] והיה חקוק עליה שם המפורש והיה הורג בה בכל יום ת"ק מזיקין ושדין [מת"ו ב-של"ח] וכשמת נגנזה עמו. זהו מתושל"ח, מ"ת ושל"חוֹ עמו.
יט עי' מעי"ז זוהר חי [לגר"י ספרין פ' נח דף נט] שכתב ש'אלולי חטא דור המבול היה המבול בדרך רוחני ריבוי האור והשפע כו" ע"ש.
כ הפסוק אמנם מדבר על מכת בכורות אותה הכה הקב"ה, אך כוונתינו לכלל המכות, והבאנו את הפסוק משום שמוזכר בו 'חם'.
כא מדרש אגדה (בובר) בראשית פ"ז, זוהר חדש נח לז:.
כב מובא בזוהר חדש [נח לט.] שנח טען לקב"ה נקראת רחום היה לך לרחם על בריותך [ולא להביא מבול], השיבו הקב"ה רעי שטיא כען אמרת דא? ולא בזימנא דאמרת לך ואני הנני מביא את המבול וגו'. בטוי זה- רעיא כלפי נח, הוא ביטוי קבוע למשה רבינו – רעיא מהימנא, והמהימנא הוא תיקון לשטיא של הגלגול הקודם.
כג הגמ' בשבת [קלט.] אומרת: ואמר רב מלאי משום רבי יצחק מגדלאה: מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין, דכתיב [בראשית מט] ולקדקד נזיר אחיו. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אף הן לא טעמו טעם יין, דכתיב [בראשית מג] וישתו וישכרו עמו מכלל דעד האידנא לא.
כד ע"ש עוד במדרש שכל מי שנא' בו 'היה' ראה עולם חדש ע"ש.
כה אפשר לבארו גם בנוגע למן שהיה בזכות משה.
כו כתב בשו"ת חיי אשר [מילר סי' ה'] לבאר השינוי שפ"א כתיב 'אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ופ"א כתוב 'צדיק תמים בדורותיו'? שכשמדבר על נח בפ"ע הוא בגדר 'צדיק', וז"ש 'אותך' בלבד – ראיתי רק 'צדיק', אך כשתתגלגל ביוסף ובמשה אזי – 'נח איש צדיק "תמים" היה בדורותיו' דהיינו בגלגוליו [שהגלגולים נקראים דורות כמ"ש בס' נועם מגדים] כי רק אז הגיע לשלימות להיות נקרא גם תמים. ואפשר ג"כ לרמזו בתיבת "תמים" גופא והיינו ת'ם' י'וסף מ'שה דהיינו הגיע לבחינת תם ביוסף ומשה ודו"ק, עכ"ד.
כז ראה לעיל סעיף 'פרישות וקדושה' בעמ' 10 מה שהבאנו מדברי ר' צדוק בצדקת הצדיק אות צו.
כח נח הוכש על ידי ארי, ויוסף הוכש על ידי ה'דב', כלשון חז"ל שה' גירה ביוסף את הדב – אשת פוטיפר [בר"ר פ' פד], הוסיף הגר"ש אסולין שליט"א שנתקיים בזה מאמה"כ [ש"א יז-לו] 'גם את הארי ואת הדב הכה עבדך'.
כט לרבי יעקב סקילי מתלמידי הרשב"א, סוף המאה הראשונה לאלף השישי.
ל ועי' בשם משמואל [מועדים עיוה"כ תרע"ו] שע"כ מכנין [חז"ל ביומא עה. את ה]עריות יסוד התענוגים בלשון אכילת דגים ['זכרנו את הדגה…'] שהם ברואי המים, וכן נמי כל אכילת תענוג יש לכנות באכילת דגים [כאכילת שבת ועיוה"כ].
לא כפי שדרשו חז"ל בסנהדרין עה., נדרים צא:, סוטה ז.
לב עי' זהר פ' נח [דף עא] ובפי' הסולם שם, שמבאר הקשר ע"פ סודן של דברים.
לג כמובא בסנהדרין [צב.] 'אמר רבי אלעזר כל המסתכל בערוה קשתו ננערת שנאמר עריה תעור קשתך', וכן אחז"ל בכ"מ שהזרע יורה כחץ.
לד זוהר חדש פ' כי תשא ועוד.
______________________________________________________________________
משה ונח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה