הקדמה: בין פסח לחג המצות
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַי-ה-וָֹ-ה: וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַי-ה-וָֹ-ה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:(ויקרא כג,ה-ו)
המועד הראשון ברשימת המועדים המקראיים הוא החג החל באמצע החודש הראשון למניין החודשים – הוא חודש ניסן.
כינוי "פסח" מדבר בשבחו של הקב"ה שפסח על בתי בני ישראל (שמות יב:יג, כז), והכינוי "חג המצות" מתייחס למסירותם של ישראל בהקפדה על אכילת מצות בחג.אולם, בין שני שמות אלה נמצא לא רק הבדל בהדגשה אלא אף הבדל עקרוני במהות החג.
וחג המצות, שהמוטיב המרכזי שבו הוא ההימנעות מחמץ ואכילת מצה במשך שבעה ימים מן החמישה-עשר בניסן ועד העשרים ואחד בו
(מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד/יוסף תבורי ע"מ 84)
1.בין אדם לעצמו- ענווה- המפתח לכל המידות:
א.בנקודת השיא של הדיבור האלוקי- הקריאה אל משה מהמשכן- משה מתגלה במידת הענווה שבו:
ויקרא אל משה - אל"ף זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדכתיב בבלעם (במדבר כג, ד) ויקר אלהים אל בלעם, כאילו לא נדבר עמו אלא בחלום ובמקרה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב אל"ף, וכתבה קטנה(בעל הטורים, ויקרא א, א)
ב.הקשר לפסח :בנקודת השיא של מזון האדם - הלחם- מתגלה למשך שבוע - בתחילת השנה העברית- נקודת הענווה דרך המצה
המצה רומזת לשפלות והכנעה; וכמו שכתב ה"כלי יקר" (ויקרא פרק ו', על הפסוק "מצות תאכל"): "שהמצה סימן אל ההכנעה, כעיסת מצה שאינו עולה למעלה", ועיי"ש שהאריך בזה.
ובזה היא עומדת כנגד יסוד האש – שאדם שנכשל בו מתגאה ומנשא את עצמו בדמיונו מעל דרגתו.
והנה ב"העמק דבר" (בפרשת ראה, על הפסוק "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני"): שעניין המצה הבאה עם הפסח הוא כעין עניין לחמי תודה שרובם מצה. ורמז הדבר הוא שמי שקרוב לקב"ה, יש לו למעט בהשתדלות, והמצה מרמזת על עניין זה – כיון שאין בה אלא קמח ומים.
ונראה שגם עניין זה הוא כנגד הגאווה, כיון שמי שקרוב לקב"ה מכיר שאין לו מעצמו כלום וכל פרנסתו היא מיד הקב"ה, ועל כן אין לו להרבות בהשתדלות.
(תאיר נרי, הרב חיים מאיר נריה, אספקלריא 514-515, ע"מ רסז)
ג.הקשר לפורים: הפיכת ה"מקרה" (ויקר) ל"קריאה" (ויקרא) היא המהות של מגילת אסתר ופורים שעוסקת בכך שהמן מטיל פור מקרי אבל הקב"ה מצרף את המקרים לכדי השגחה עליונה
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר(אסתר ג,ז)
2.בין אדם מקום- רוב הקורבנות הם ללא חמץ וללא דבש- כל הנאות החיים:
כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַי-ה-וָֹ-ה:(ויקרא ב,יא)
א.כל הקרבנות הם מצה מלבד תודה ושתי הלחם:
למרות האיסור הגורף בפרשת ויקרא להקטיר חמץ על המזבח ("כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'"), ישנם שני מקרים מפורסמים שבהם החמץ הוא חלק בלתי נפרד מהקרבן.
חשוב לציין: גם במקרים אלו, החמץ מעולם לא הועלה על המזבח עצמו. הוא הובא כחלק מהקרבן, אך נאכל על ידי הכהנים או הבעלים.
להלן שני הקרבנות שבהם מביאים חמץ:
ב1. קרבן תודה (לחמי תודה)
כשאדם ניצל מסכנה (יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא וחבוש שיצא מבית האסורים), הוא מביא קרבן שלמים שנקרא "תודה".
מה מביאים? יחד עם הבהמה, מביאים 40 לחמים.
החלוקה: 30 מהם הם סוגים שונים של מצה, אך 10 לחמים הם חמץ גמור.
למה חמץ? הפרשנים מסבירים שהתודה צריכה להיעשות בפרסום ובשמחה. כמות הלחם הגדולה (שחייבים לאכול בזמן קצר מאוד) מאלצת את בעל הקרבן להזמין אורחים וחברים, ובכך הנס שקרה לו מתפרסם. החמץ מייצג כאן את הלחם ה"רגיל" והמלא של החיים שאחרי ההצלה.
ב2. שתי הלחם (בחג השבועות)
זהו הקרבן הציבורי היחיד שבו מביאים חמץ לבית המקדש.
מה מביאים? שתי חלות גדולות מהחיטה החדשה של ארץ ישראל.
הציווי המפורש: התורה אומרת עליהן בפירוש: "חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'".
למה חמץ? שבועות הוא חג מתן תורה. המצה (פסח) מייצגת את תחילת הדרך, את הביטול והענווה של עבד שיוצא לחופשי. החמץ (שבועות) מייצג את השלמות – אחרי שקיבלנו את התורה, אנחנו כבר לא צריכים "לברוח" מהיצר (החמץ), אלא יכולים לקדש גם אותו ולהשתמש בו לעבודת ה'.
ההבדל הקריטי: "הקטרה" מול "הנפה"
כדי להבין איך זה מסתדר עם האיסור בפרשתנו, צריך להכיר את ההבדל הטכני:
איסור הקטרה: אסור לשרוף חמץ על האש שעל המזבח.
מצוות הופרש / הנפה: בקרבן תודה ובשתי הלחם, הלחמים מונפים לפני ה' (טקס שנקרא "תנופה") ואז ניתנים לכהנים לאכילה.
לסיכום: החמץ נכנס למקדש כ"מנחת ביכורים" או כ"לחמי תודה", אך הוא נשאר בתחום האכילה האנושית המקודשת ולא עולה לאש הגבוהה.
(סיכום של gemini)
ב.הטעם לאיסור חמץ בקרבנות:
ומפני שעובדי ע"ז לא היו מקריבים לחם, אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, כמו שהוא מפורסם בספרים אשר ספרתי לך, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש, וצוה בהתמדת המלח על כל קרבנך תקריב מלחה
(מורה נבוכים ג, מ"ו)
ג.לא לשלב עם הבאת הקרבן את ה'יד החזקה' של האדם:
ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד "החזקה לשנות הטבעים"
(רמב"ן ויקרא, כג,יז)
ד.החמץ מסמל את גאוות האדם להתערב בטבע ולכן בבואו להקריב קרבן נדרשת ממנו ענווה (קדושש המקום) ובפסח (קדושת הזמן)
החמץ מסמל את עוצמתו של האדם כשליט על הטבע, כדמות שיכולה לחולל שינויים בטבע. זו גדולתו של האדם אבל כאן טמונה גם הסכנה. ניתן להתבונן על מורכבותו של האדם מתוך המצה והחמץ. החמץ עשוי מאותם חומרים כמו המצה. שניהם מורכבים מקמח וממים. בחמץ נוספה הפעילות העצמית שלו. הבצק הנוצר מאותם קמח ומים – תופח, ובכך הוא בונה לעצמו "אגו" מנופח משל עצמו. האדם, כמוהו כבצק. יש בו את מה שגנז בו הבורא, ויש בו את ה"אגו" הפרטי אותו יוצר הוא בכוחותיו הוא. מטרתו של הקרבן להשיב את האדם למקורו, אל המצה. וכפי הנאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – את עצמו. לרצונו לפני ה' – להקריב את הרצון הפרטי למען רצונו של הקב"ה. הקרבת קרבן מחמץ אינה מאפשרת לאדם להכפיף את עצמו לפני בוראו, לכן יהיה עליו להביא מן המצה, בכך הוא מבטא את פשטותו.
ברם, בנקודה זו קרבן תודה חריג שכן 'יושבי חושך וצלמות' מביאים אותו. הקרבן מוקרב על ידי אנשים שהיו במצוקה ונגאלו. החולה שנתרפא, הולכי דרכים שהלכו במקום סכנה, שבוי שיצא מבית האסורים, יורדי הים שהגיעו לחוף מבטחים.
אנשים אלו נחשפו למקום סכנה ונושעו. הם גילו את אפסותו של האדם מול איתני הטבע, היתה להם כמיהה לחסדי ה' שיושיע אותם מהניסיון הקשה.
מי שהיה חשוף לסכנה כבר השבית את ה"חמץ" אשר בלבו. אדם אשר כזה, מכיר ומרגיש כי כל הכוחות האישיים שיש בו, לא מכוחו באו כי אם מכוחו של מי שאמר והיה העולם. אדם זה רשאי ומצווה להביא את החמץ לבית המקדש.
המסר שנלמד מקרבן התודה שחמץ הוא דבר חיובי אם אדם עשה עצמו כמצה. היצירה האנושית היא חשובה ומועילה ובתנאי שאדם מכיר בגדולתו ובידו החזקה של הבורא. לפי טעם זה, אין איסור עקרוני בהכנסת חמץ למקדש, אלא תלוי הדבר בקרבן עצמו.
בית המקדש הוא מקום שבו אדם לוקח 'פסק זמן' מחייו המטורפים, מניח את 'האגו' בחוץ ונכנס לפני ולפנים, אל עצמו, ומקריב מצה מתוך התבטלות מוחלטת. לאחר מכן חוזר הוא אל החיים הרגילים, אל השגרה. כך גם ימי הפסח, ימים של גאולה עצמית, בימים אלו אנו חוזרים להיות 'מצה' כדי שנוכל לאחר הפסח לפעול ולעשות מתוך ענוה, ולא חלילה מגאוה ורום לבב.
(עלון שבתון, "האומנם אסור להקריב חמץ בקרבנות?"/הרב מאיר נהוראי,ויקרא תשעג)
ה.מחיית העמלק שמייצג את הגאווה(עמלק בגימטריה רם) מתחילה כאמור בפורים ובפרשת זכור אבל שיאה הוא בשריפת החמץ:
...ובזה תתבונן אשר מתחילין לדרוש בהלכות פסח ביום הפורים דייקא יום מחיית עמלק, והנה מקובל בידינו קבלת הקדמונים עיין בתיקוני זהר וברעיא מהימנא אשר לעתיד ב"ב מלחמת עמלק ומחייתו יהיה בערב חג הפסח, הרי שלך לפניך, ההתחלה ביום הפורים והסיום והגמר בערב פסח, הן המה תש"ך שעות מנין ג' פעמים עמל"ק, לבטל שיעור קומת הקליפה מכל וכל במחשבה דבור ומעשה, ובזה תבין טעם בדיקת חמץ אור לארבעה עשר [פסחים ב.], ולמה התנא נקט אור, כי יוצאים אז מחשך לאור, ותבין גם כן מה שנתקשו הפוסקים [טור או"ח סי' תל"ב] למה לא מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ, ולדרכינו מובן, כי מברכין שהחיינו בהתחלת זמן ביעור כתרין דמסאבותא היינו ביום הפורים, והבן, ואי"ה יתבאר במאמרי חג הפסח:
(ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד )
3.בין אדם לחברו- היחס אל העני וקורבנו:
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַי-ה-וָֹ-ה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה(ויקרא ב,א)
ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (רש"י,שם)
א.קמחא דפסחא-כדי לשתף את העני עם מצוות היום- המצה- לא מצאנו כן בשבועות או סוכות שיקבל צדקה למצוות היום:
חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה