בשלח: משה רבנו - קווים לדמותו- המשך

פתיחה:בין אמירת צדקתך לפטירת יוסף,משה ודוד-שלושה צדיקים שמתו בשבת בשעת המנחה:

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא(שמות א,ו)

צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'
וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ
צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.

(מנחה של שבת)

שלשה הם שהסתלקו מן העולם בזמן ההוא, וכולם כלולים במשה, אחד משה הנביא הנאמן, ואחד יוסף הצדיק, ואחד דוד המלך, משום זה ג' צדוקי הדין כאן, אחד הוא של יוסף הצדיק, הקודם לכל אלו, וזהו צדקתך כהררי א-ל, ככל ההרים העליונים... בשעה שמת יוסף הצדיק יבשו כל המבועים וכל השבטים נפלו בגלות, פתחו העליונים ואמרו, צדקתך כהררי א-ל משפטיך תהום רבה וגו'... (זוהר תרומה תקן)

משה- תורת ישראל

יוסף- עם ישראל

דוד- ארץ ישראל

הקדמה: בין עצמות יוסף לגופת רן גווילי הי"ד(שגם כן נפטר-נרצח בשבת)

רן (רני) גְוִאילִי (11 בפברואר 1999 – 7 באוקטובר 2023) היה לוחם ביחידת יס"מ נגב של משטרת ישראל, שנהרג בקרב בקיבוץ עלומים במהלך טבח שבעה באוקטובר וגופתו נחטפה לרצועת עזה על ידי מחבלי חמאס. בינואר 2026 אותרה הגופה ברצועת עזה, במהלך מבצע "לב אמיץ", והובאה לישראל. הוא היה האחרון שהושב מבין החטופים במלחמת חרבות ברזל.

(ויקיפדיה)

השבוע הלב הישראלי החסיר פעימה. בתוך שגרת המלחמה והימים המתוחים של ינואר 2026, התבשרנו ביום שני האחרון בשורה שהיא גם קשה מנשוא וגם אנחת רווחה לאומית: רן גווילי ז"ל, החטוף האחרון שנותר ברצועת עזה, שב הביתה לקבר ישראל.

אומרים שאין מקרה בעולם, ושהתורה היא נצחית ומדברת אלינו בכל דור ודור. אך השבוע ההשגחה העליונה זעקה אלינו ממש מתוך הכתובים. באותו בוקר, שעות ספורות לפני שהותר לפרסום דבר המבצע להשבת עצמותיו של רן, עמדו יהודים בכל העולם וקראו את קריאת שני של פרשת בשלח. הפסוקים שנקראו באותו בוקר הרגישו כאילו נכתבו בעיתון של היום, ולא לפני אלפי שנים במדבר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות י"ג, י"ט).

זהו רגע נדיר ומצמרר של התממשות הפסוק במציאות, המקפל בתוכו מסר כפול: האחד של נחמה וגבורה, והשני, עליו ממעטים לדבר, של חשבון נפש נוקב ומר.


"והעליתם את עצמותיי", השבועה קוימה

ברובד הראשון, המיידי, השבת גופתו של רן היא התגלמות העיקרון "אף אחד לא נשאר מאחור". שימו לב לנתון מדהים: בכל חמשת חומשי תורה, סיפור יוסף הוא המקרה היחיד שבו מתואר מסע שלם שתכליתו להעביר אדם לקבורה בארץ ישראל כחלק מתהליך הגאולה הלאומי. אצל יוסף זו משימה לאומית. המדרש מספר שבזמן שכל בני ישראל היו עסוקים בביזת הים ובאיסוף כסף וזהב ממצרים, משה רבנו הסתובב וחיפש את עצמות יוסף. מדוע? כי משה ידע שאי אפשר להתחיל את הגאולה אם משאירים אחים מאחור.

הגמרא במסכת סוטה אומרת: "כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו שני ארונות הללו, ארונו של יוסף וארון הברית, מהלכין זה עם זה". ארון הברית, המייצג את התורה והקדושה, אינו יכול לנסוע לבדו; הוא חייב לצידו את ארון הלוחם. מה שאירע ביום שני עם השבתו של רן גווילי, לוחם היס"מ שנפל בקרב הירואי בקיבוץ עלומים, הוא קיום השבועה הישראלית. כפי שיוסף אמר "וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה", כך זעקו אלינו אחינו, ומדינת ישראל הוכיחה שהיא מקיימת את ההבטחה. חז"ל אף אומרים שים סוף נקרע רק כי "ראה הים את ארונו של יוסף ונס". כוחה של הערבות ההדדית הוא הכוח שקורע את הים, והשבוע הוא קרע את מסך אי הוודאות האחרון שנותר מעזה.

(האחים שמכרו, העצמות שחזרו: על רן גווילי ומכירת יוסף/חנן צוריאלי, ערוץ 7)

חלק א: משה ועצמות יוסף

1.משה רבנו מאוד מעריך את יוסף:

א.בברכתו בערוב ימיו יוסף היחידי שזוכה לברכה בת 5 פסוקים:

וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְ-הֹ-וָ-ה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: {יד} וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: {טו} וּמֵרֹאשׁ הַרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: {טז} וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: {יז} בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה:

(בראשית לג,יד-יז)

ב.בצאתם ממצרים משה עסוק בלקיחת עצמות יוסף עמו ( ויוסף ביקש רק מדרגת אתו שהיא נמוכה יותר) בעוד העם עסוק באיסוף הרכוש מהמצרים:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם(שמות יג,יט)

 ...וַיִּקַח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי י, ז): חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲסוּקִים בְּכֶסֶף וְזָהָב, וּמשֶׁה הָיָה עָסוּק בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, עָלֶיךָ נִתְקַיֵּים חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת, יוֹסֵף הָיָה חַיָּב לְאָבִיו לְקָבְרוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּנוֹ, וְאַתָּה לֹא בְּנוֹ וְלֹא בֶּן בְּנוֹ, וְלֹא הָיִיתָ חַיָּב לַעֲסֹק בּוֹ, וְקָבַרְתָּ אוֹתוֹ, וְכֵן אֲנִי שֶׁאֵינִי חַיָּב לִבְרִיָּה, אֲנִי מְטַפֵּל בְּךָ וְאֶקְבְּרֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, ו): וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיא.

(שמות רבה כ׳,יט)

ובזה יבוא פשט הכתוב כמין חומר, ויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו העצם של יוסף שהיו כל מחשבותיו לתועלת ישראל והפקיר את נפשו עליהם כ"כ עשה משה, ובזה יוסף הוא עמו בדומה לו, כי לשון עמו הוא בדומה לו כאמרם ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, כי השבע השביע וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם, היינו שיהי' להם חיבור עמו, ובזה יובן לשון אתכם דלכאורה הוא ללא צורך 

(שם משמואל, בשלח ד׳:ח׳)

2.משה לוקח איתו את הנשק הרוחני העוצמתי - ארונו של יוסף שהוא שקול לארון הברית!

ויקח משה את עצמות יוסף עמו. סמך ענין זה לפסוק שלמעלה וחמושים עלו בני ישראל, לפי שמסיק בילקוט פרשה זו שהיו מהלכין במדבר שני ארונות ארון השכינה וארונו של יוסף והיו האומות שואלים מה טיבו של ארונו של מת עם ארון חי העולמים והשיבו להם קיים זה מה שכתוב בזה שיוסף קיים כל עשרת הדברות כו', וסמך זה למה שנאמר וחמשים עלו בני ישראל מזויינים וכלי זיין שלהם הוא ארון הקודש שהיה הולך עמהם במלחמה, ותינח אחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה איך עלו חמושים הלא עדיין לא היה הארון הקודש עמהם, ע"כ אמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי ארונו של יוסף היה דומה כאלו היו חקוקים בו כל עשרת הדברות.

(כלי יקר, שם)

2.משה ויוסף- במידה שאדם מודד- מודדים לו:

בַּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ....יוֹסֵף זָכָה לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וְאֵין בְּאֶחָיו {ל} גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים. מִי לָנוּ גָדוֹל מִיּוֹסֵף {לא}, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא משֶׁה. משֶׁה זָכָה בְעַצְמוֹת יוֹסֵף, וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. מִי גָדוֹל מִמּשֶׁה, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא. לֹא עַל משֶׁה בִלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כָּל הַצַּדִּיקִים {לב}, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ:

(סוטה פרק א משנה ט)

3.בני יוסף ובני ישראל אמנם קברו את יוסף בסוף אבל נתנו את הזכות למשה מפאת גדולתו:

יוסף זכה בעצמות אביו.3 אף הוא לא נתעסק בו אלא משה, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' " – מלמד שכל העם היו עסוקין בביזה והוא עוסק במצוה, שנאמר: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וכו' " (משלי י ח).4 אילו לא היה מתעסק בו משה לא היו ישראל מתעסקין בו? תלמוד לומר: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" (יהושע כד לב).5 אלא, כיון שראו ישראל את משה שהוא מתעסק בו, אמרו: הניחו לו, כבודו בגדולים יותר מן הקטנים.6 ואילו לא היו משה וישראל מתעסקין בו, לא היו בניו מתעסקין (בו)? תלמוד לומר: "ויהיו לבני יוסף לנחלה".7 אלא כיון שראו בניו את משה וישראל שהיו מתעסקין בו, אמרו: הניחו לו, כבודו במרובין יותר מן המועטין.8

(תוספתא סוטה פרק ד הלכה ז)

4.למה הגמרא אומרת שמשה לקח הרבה מצוות? בלקיחת עצמות יוסף קיים 3 מצוות

ת''ר בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות שנאמר {משלי י-ח} חכם לב יקח מצות וגו' ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור הלך משה אצלה אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו הלך משה ועמד על שפת נילוס אמר לו יוסף יוסף הגיע העת שנשבע הקב''ה שאני גואל אתכם והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל אם אתה מראה עצמך מוטב אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך מיד צף ארונו של יוסף

(סוטה יג ע"א)

עוד הוסיף מילין בענין זה, ודייק לשון הגמרא: "בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות, שנאמר: 'חכם לב יקח מצות' וגו'". דלמה אומרת הגמרא שעסק ב"מצות" לשון רבים? הא לא עסק משה רבינו אלא במצוה אחת של קיום השבועה להעלות עצמות יוסף...

ונראה לומר בעז"ה, דחכמה גדולה ונפלאה היתה בעובדה שקיבל משה רבינו על עצמו לקחת עצמות יוסף, דבפעולה זו כלולות כמה מצות. הרי אמרו ז"ל על הפסוק "הים ראה וינס" – שראה ארונו של יוסף, דכיון שיוסף עזב בגדו בידה של אשת פוטיפר "וינס החוצה", לכן נס הים מפניו.

והנה, כשהקריב פרעה וראו בני ישראל שמצרים נוסע אחריהם, צעקו אל ה' משום שהיו בסכנה עצומה הם וכל הביזה שנטלו עמהם. וע"י שהביא משה רבינו עצמות יוסף, הביא עמו הזכות המבטחת שיוכל כלל ישראל לעבור את הים עם כל הביזה. נמצא שמשה רבינו היה העסקן הכי גדול בביזה, שבחדא מחתא עשה הרבה מצות: חסד של אמת עם יוסף, הצלת כלל ישראל והצלת כל הביזה.

האדם שיש לו העינא פקיחא לאחוז המצוה שמושכת עמה מצות כה גדולות, הוא חכם גדול ונפלא, ובזה מיושבות כל הקושיות. עכ"ד הנחמדים.

(גליון הש"ס רבינו עקיבא איגר מסכת ראש השנה ע"מ יג)

4.אצל משה ואצל יוסף היה חשש שיהפכו את מקום קבורתם  לעבודה זרה:

א.לכן לא נודע מקום קבורתו של משה לעולם:

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:(דברים לד,ו)

ויקבור אותו בגאי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. ... כי אולי אם נודע מקום, טעו יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוק (=אליל) מצד מה שנתפרסם (משה) מהנפלאות שעשה. הלא תראה כי גם בנחש הנחשת שעשה משה טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו.

ולזה עשה השם יתעלה שקבר אותו על דרך מופת לא נגע בקבורתו אחד מהאנשים

(רלב"ג,שם)

ב.לכן ארונו של יוסף הושם בנילוס:

אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ עוֹסְקִים לְבַקֵּשׁ מָמוֹן מִן הַמִּצְרִים, וּמֹשֶׁה הָיָה עָסוּק בִּשְׁבוּעַת יוֹסֵף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָאָרוֹן הָיָה בַּנִּילוּס, וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. וְעוֹד אָמַר מֹשֶׁה: יוֹסֵף, הִגִּיעַ זְמַן גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר: עֲלֵה שׁוֹר. וְעָלָה. וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָיָה בֵּין מַלְכֵי מִצְרַיִם, וּמִשָּׁם הֶעֱלָה (אותו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ עֲבוֹדָה זָרָה שָׂמוּ אוֹתוֹ בַּנִּילוּס, וְשֶׂרַח בַּת אָשֵׁר הֶרְאֲתָה לְמֹשֶׁה

(זוהר בשלח מו ע"א)

5.שתיקת הכלבים במכת בכורות איפשרה למשה לקחת את עצמות יוסף:

וּמִנַיִן הָיָה משֶׁה יוֹדֵעַ הֵיכָן הָיָה יוֹסֵף קָבוּר, יֵשׁ אוֹמְרִים סֶרַח בַּת אָשֵׁר, הָרְאָה אוֹתוֹ, וְהָיָה קָבוּר בַּנִּילוּס, מֶה עָשָׂה משֶׁה וכו': וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּתוֹךְ הַפַּלְטֵרִין הָיָה קָבוּר, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְלָכִים קְבוּרִים, וְעָשׂוּ מִצְרִים כְּלָבִים שֶׁל זָהָב בִּכְשָׁפִים שֶׁאִם יָבוֹא אָדָם לְשָׁם יִהְיוּ נוֹבְחִים וְקוֹלָן הוֹלֵךְ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם, וְשִׁתְּקָן משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות יא, ז): וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ. הִתְחִיל משֶׁה צוֹוֵחַ יוֹסֵף יוֹסֵף הִגִּיעַ הַשָּׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ (בראשית נ, כה): פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, מִיָּד נִתְנַדְנֵד הָאָרוֹן וּנְטָלוֹ משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף

(שמות רבה כ,יט)

6.בין לוי ליוסף- מדוע משה רבנו הגואל מגיע דווקא משבט לוי: 

מדוע דווקא משה רבנו הוא זה שלקח את עצמות יוסף?   אלא, אמר יוסף: "פקד יפקד אלוהים אתכם" - ה'קוד' של הגאולה הוא 'פקד יפקד', רק מי שידע את ה'קוד' הזה, הוא זה שיקח את עצמות יוסף. 

כאמור, משה רבנו ניסה לחמוק מן השליחות שה' הטיל עליו לגאל את ישראל. . אחד הנימוקים היה: אהרון הוא אחי הגדול, אם אקבל עלי את התפקיד - אצער אותו. . יש תוקף מיוחד לסיבה זו. הרי כל הגלות הייתה בגלל שנאת האחים והתנכלותם ליוסף. על כן יש להיזהר מאד שלא לפגוע באח, שהרי דבר זה עצמו עלול לעכב את הגאולה. 

אמר לו הקב"ה: אין לך לחשוש מכך, שכן "וראך ושמח בלבו" (ד, יד). פירש רש"י: "לא כשאתה סבור, שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדלה" - לא זו בלבד שאהרון לא ייפגע ממך, אלא הוא אף ישמח בגדולתך. 

אומרת התורה: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" - משה רבנו היה מ"בית לוי. . ללוי היה חלק נכבד במכירת יוסף. . נאמר (בראשית לז, יט): "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא"  . אומרים חז"ל: אלו שמעון ולוי שנקראו "אחים". הם אלה שדחפו את יוסף לבור . לכן כאשר באו האחים אל יוסף במצרים, יוסף אסר את שמעון. 

הגואל של עם ישראל צריך להיות נקי מכל סרך של עוון. . אם כן, משה רבנו, שנועד להיות גואלם של ישראל, לכאורה היה אמור להיוולד משבט בנימין, שלא היה שותף במכירת יוסף ! מאידך גיסא, משה רבנו גם יועד להיות מקבל התורה. . אם כן, עליו להיות משבט לוי, שנאמר בהם (דברים לג, י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". 

על כן היה משה רבנו צריך להזדכך מהכתם שדבק בלוי מהפגיעה שפגע באחיו יוסף. זו הסיבה שמשה רבנו נזהר שלא ליטול על עצמו את השליחות לגאל את ישראל, כדי שלא לפגוע באהרון אחיו. רק לאחר שהקב"ה אמר למשה: "וראך ושמח בלבו" - נחה דעתו והוא נאות לקבל על עצמו את התפקיד. 

(מתוק  מדבש הרב יוהדה מיאר טריקי, שמות ע"מ כב)

7.בין עצמות יוסף לעצמות משה:

דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וַאֲנִי אֵינִי נִכְנַס לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי שֶׁהוֹדָה בְּאַרְצוֹ נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ וּמִי שֶׁלֹא הוֹדָה בְּאַרְצוֹ אֵינוֹ נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ, יוֹסֵף הוֹדָה בְּאַרְצוֹ, מִנַּיִן, גְּבִרְתּוֹ אוֹמֶרֶת (בראשית לט, יד): רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי וגו' וְלֹא כָפַר, אֶלָּא (בראשית מ, טו): גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים, נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד, לב): וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם, אַתְּ שֶׁלֹא הוֹדֵיתָ בְּאַרְצְךָ אֵין אַתָּה נִקְבַּר בְּאַרְצֶךָ, כֵּיצַד בְּנוֹת יִתְרוֹ אוֹמְרוֹת (שמות ב, יט): אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, וְהוּא שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, לְפִיכָךְ לֹא נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ.

(דברים רבה ואתחנן ב,ח)

חלק ב: בין מנוסת יוסף מנוסת משה ומנוסת הים

1.מה הקשר בין מנוסתו של יוסף למנוסת הים שמשה נטה ידו עליו?

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה(בראשית לט,יב)

וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו(שמות ד,ג)

הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר.(תהילים קיד,ג)

מה לך הים כי תנוס -

בשעה שא"ל הקב"ה למשה: ואתה הרם את מטך,
וכתיב: ויט משה את ידו, התחיל הים עומד כנגדו.
א"ל משה בשם הקב"ה ולא קבל עליו, הראהו המטה ולא קבל עליו.
...

רבי נהוראי אומר:
שם המפורש ראה חקוק על המטה ונקרע.

ר' נחמיה אומר:
כביכול ידו של הקב"ה ראה ונקרע, שנאמר: ראוך מים יחילו.

דבר אחר:
ראה הים את ישראל עושים מלחמה זה עם זה על קדושת שמו של הקב"ה, אמר: מה אני עומד?
מיד הים ראה וינוס.

דבר אחר:
ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה: ינוס מפני הנס, שנאמר: ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה.

(ילקוט שמעוני תהילים פרק קיד)

א.מנוסת יוסף ומנוסת הים- התגבר על חטא עריות וניצל מחנק והצתיל את ישראל מחנק והעניש את מצרים בחנק על חטא העריות שהורגלו בו:

ודרז"ל (תנחומא ט.) הים ראה וינוס מה ראה, ראה ארונו של יוסף שנאמר בו וינס ויצא החוצה לפי שארז"ל (כתובות ל:) אע"פ שד' מיתות ב"ד בטלו דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי, וידוע שהבא על אשת איש מיתתו בחנק, ומטעם זה היה משפט דור המבול בטביעת המים בעבור הזנות, וכתיב (תהלים לב.ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ארז"ל (ברכות ח.) זו אשה וסמיך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, לפיכך יוסף שהיה גדור מעריות שנאמר וינס ויצא החוצה, היה כדאי להציל את ישראל מן שטף מי הים, וזה שאמר הים ראה וינס שראה מנוסתו של יוסף מפני אשת אדוניו, ע"כ ראוי הוא שלא ישטפו מי הים ארונו של יוסף, ואגבו נצולו כל נושאי ארונו וכל ישראל שהלכו אחר ארונו, ונטבעו המצרים שטופי זימה.

(כלי יקר, שם)

ב.יוסף שבר את הטבע ולכן הים נקרע כנגד הטבע:

ויכול להיות שמאמר ויצא החוצה היינו חוץ לאצטגנינות שלו, דוגמת ויוצא אותו החוצה הנאמר באברהם, (בראשית טו.ה) כך יצא יוסף חוץ למערכה עד שלא היה כח ביד המערכה לשלוט בו, ואדרבה הוא שלט בדברים הטבעים והמה נסו לקולו, וזהו קריעת ים סוף מפני ארונו של יוסף.

(כלי יקר, שם)

ג.יוסף הוכיח שכל ענייני העולם הזה לא מעניינים (שלא כמו הפרעונים שהיו נקברים עם כל רכושם)  ורק רצה שעצמותיו יעלו לא"י וזו ההוכחה שגם כשבנ"י  עובדים עבודה זרה הרי שנשמתם טהורה:

דווקא ארונו של יוסף היה המגין מן הקטרוג שהיו עובדי ע"ז ובזה י"ל מה שנזכר דווקא ארונו של יוסף כי גם יוסף הצדיק הגם שהיה לו אוצרות רבים במצרים בעשירות עצומה עם כל זה צוה לפני מותו רק על עצמותיו כמ"ש בראשית נ כה וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה כי זה מה שרצה שיהיה זכרו בקבורה בארץ ישראל כדי שיהיה נשאר עבור הנשמה שתחיה לעתיד וזה מלמד שבעצמות איש ישראל הוא כשר ומוכן למסירות נפש ועל כן ארונו של יוסף הוא היה הזכות שהיה יכול למנוע המקטרגים בשעת קריעת ים סוף כי אף אם עבדו ע"ז מ"מ אין זה עצם איש ישראל אלא נשמת ישראל טהורה בעצם 

(זה דודי, יששכר זאב ווייספעלד , ע"מ קח)

ד.יוסף ( ומשה) ברחו מיצה"ר ע"י יצירה מהמקוטם ולכ הטיעון של שר הים שישראל יהיו בני חורין במצרים לא תקף ולכן הוא הסכים להיקרע:

עוד במדרש הנ"ל - הים ראה וינס, מה ראה ארונו של יוסף ראה.

עפימש"כ בתיקוני הזהר (תיקון ס' דף צג:) וינס משה מפניו הכי רמיז שינוי מקום, דברח מאתריה ומקמיה. ופירש בפי' מתוק מדבש (עפ"י המפרשים) שמשה ברח מהיצה"ר, כי לפעמים המקום גורם התגברות התאוה, אז העצה וינס ויצא החוצה, ועי"ז ינצל בע"ה עכ"ל. — ולכן כאשר ראה יוסף הצדיק כי במקומו המקום גורם לחטוא, והנסיון מתגבר מאוד, מיד ברח החוצה למקום אחר. — 

והנה שר הים מיאן להחלק לפני כלל ישראל, באשר בראו השי"ת בשלימות ללא חסרון, א"כ למה יקרע לחצאין לפני ישראל, הלא ישראל יכולים לחזור למצרים, ושם יעשה אותם השי"ת בני חורין, ע"י שיהרוג את המצרים בידו הגדולה בדרך אחרת. אבל כשראה ארונו של יוסף, הוא שנאמר בו וינס ויצא החוצה, כי לא היה יכול לסבול טומאת המקום הגורם לחטוא, היה מוכרח שר הים להסכים שהים יקרע, ויצאו ישראל ממצרים, כי להשאר במצרים במקום ערות הארץ אי אפשר, כי המקום גורם לחטוא, לכן נס מפני נס.

(משנת יוסף- בראשית שמות/יוסף ליברמן, ע"מ רפ)

ה.היה צורך בזכות יוסף כדי שידעו שזכות הצדיק היא גם לאחר פטירתו:

...יל"פ עפ"י דברי מרן מהרי"ד זי"ע על המדרש (מדרש תהלים קיד): "הים ראה וינס, דבר אחר: ראה ארונו של יוסף יורד לים. אמר הקב"ה: ינוס מפני הנס, שנאמר (בראשית לט, יב): 'וינס ויצא החוצה', אף הים יהיה נס מפניו. הוי: הים ראה וינס".

ואמר מרן מהרי"ד זי"ע, דאע"פ דהיתה זכות משה, בכ"ז הקב"ה רצה להראות לישראל דזכות הצדיק מגינה לא רק בחייו אלא גם לאחר פטירתו. וכמ"ש (ישעיה סג, יב): "מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם" – ד"לימין משה" היינו ארונו של יוסף, ומדוע "בוקע מים מפניהם"? מפני שניהם, יוסף ומשה גם יחד.

ולא סגי זכות משה? הטעם הוא: "כדי לעשות לו שם עולם" – כדי להורות דכוח הצדיק מגינה לשם עולם, אפילו לאחר פטירתו. עכד"ק.

(ארון חיים נישואין ע"מ שצ, אהרון חיים וולקן)

ו.גם מצרים נסו אבל בגלל טירופם והמהומה והבלבול נסו אל תוך הים במקום ממנו:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וגו' (שמות יד. כז).

ברש"י נסים לקראתו, שהיו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים. רש"י בא ליישב למה נאמר מצרים נסים, והלא ניסה ומנוסה היא בריחה מהמטרה כמו וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה (בראשית יד. י) שנמלטו משדה המלחמה וביוסף הצדיק וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (בראשית לט. יב) ובמשה רבינו וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו (שמות ד. ג), ובכל מקום שנאמר ניסה היינו הימלטות, ואילו כאן לכאורה תרתי דסתרי אהדדי, כי מצרים נסים היינו שהיו נמלטים מן הים, ואילו נסים לקראתו שנמלטו לתוך הים ולקראתו. לזה אומר רש"י שאמנם נסים נמלטים, אך לפי שהיו מהוממים ומטורפים, לכן היו רצין לקראת המים.

(טנא פירות העמל שמות/זאב שטיינמץ,  ע"מ 118)

2.משה גדול יוסף בהתגברות על היצר:

יוסף ומשה למה הן דומין לנזיר ושכרון. נזיר היה לו חבית של יין בתוך ביתו פקדון, ושכרון היה לו חבית של יין בתוך ביתו בא יוה"כ ונתענו שניהם מן היין איזה מהן גדול לא זה השכרון כך היה יוסף נזיר מאשת אדוניו שנאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וגו', אבל משה היתה אשתו עמו ולא שכב עמה הרי משה גדול מיוסף.

(מדרש פטירת משה רבנו)

3.קריעת ים סוף ע"י משה ויוסף( ראשי תיבות י"ם)

 קריעת י"ס בזכות יוסף הצדיק כמ"ש רבותינו ז"ל הים ראה וינוס ראה ארונו של יוסף ואפשר לרמוז כי תיבות ים סוף הוא אותיות מיוסף וק"ל. ועיין בראשית רבה פ' פ"ד וע' בריש ס' הבהיר פרשת דרכים דברים מתוקים כמדת"ו לכל רוח חכמ"ה:
(מדבר קדמות, מערכת ק ה׳)

חלק ג: משה דוד ויוסף

1.משה מול יוסף, דוד מול שאול- הכבוד האחרון כלפי המנהיג הקודם: משה מעלה את עצמות יוסף ודוד מברך את אנשי יבש גלעד שחילצו את גופת שאול 

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם: (שמות יג,יט)

וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה:(יהושע כד,לב)

כח במדרש שם יליף זה ממה דכתיב יהושע כ"ד ל"ב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל והלא משה העלם שנאמר שמות י"ג י"ט ויקח משה את עצמות יוסף עמו אלא לפי שנגזר עליו שלא יכנס לארץ ואלו נטפלו בהם לפיכך נקראת על שמם עיי"ש והנה אף שודאי משה יקבל שכר על מחשבתו הטוב וחלקו במעשה המצוה אבל מ"מ המצוה א"א להקרא אלא על שם גומרה דקיום המצוה הוי רק ע"י בני ישראל וא"א להקרא המצוה רק על שם מי שקיים המצוה בפועל וזהו הגומר 

(ביאור בו תדבק על מסילת ישרים פרק ז אות כח)

2.משה דוד ויוסף- הרועים הנאמנים שמידת הטהרה היתה בהם:

בְּבֵאוּר מִדַּת הַטָּהֳרָה:

 הַטָּהֳרָה הִיא תִקּוּן הַלֵּב וְהַמַּחֲשָׁבוֹת. וְזֶה הַלָּשׁוֹן מְצָאנוּהוּ אֵצֶל דָּוִד שֶׁאָמַר (תהלים נא), "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים". וְעִנְיָנָהּ, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ הָאָדָם מָקוֹם לַיֵּצֶר בְּמַעֲשָֹיו, אֶלָּא יִהְיוּ כָּל מַעֲשָֹיו עַל צַד הַחָכְמָה וְהַיִּרְאָה וְלֹא עַל צַד הַחֵטְא וְהַתַּאֲוָה. וְזֶה אֲפִלּוּ בַּמַּעֲשִֹים הַגּוּפָנִיִּים וְהַחָמְרִיִּים, שֶׁאֲפִלּוּ אַחֲרֵי הִתְנַהֲגוֹ בִּפְרִישׁוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם אֶלָּא הַהֶכְרֵחִי, עֲדַיִן יִצְטָרֵךְ לְטַהֵר לְבָבוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁגַּם בְּאוֹתוֹ הַמְעַט אֲשֶׁר הוּא לוֹקֵחַ לֹא יְכַוֵּן אֶל הַהֲנָאָה וְהַתַּאֲוָה כְלָל, אֶלָּא תִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ אֶל הַטּוֹב הַיּוֹצֵא מִן הַמַּעֲשֶֹה הַהוּא עַל צַד הַחָכְמָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (נדרים כ) שֶׁהָיָה מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טְפָחַיִם וְדוֹמֶה לְמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, שֶׁלֹּא הָיָה נֶהֱנֶה כְלָל וְלֹא הָיָה עוֹשֶֹה הַמַּעֲשֶֹה הַהוּא אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה וְהָעֲבוֹדָה. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ג), "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ"....

וְהִנֵּה בֶאֱמֶת זֶהוּ הַמִּבְחָן שֶׁבּוֹ נִבְחָנִים וְנִבְדָּלִים עוֹבְדֵי ה' עַצְמָם בְּמַדְרֵגָתָם, כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר לִבּוֹ יוֹתֵר, הוּא הַמִּתְקָרֵב יוֹתֵר וְהָאָהוּב יוֹתֵר אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, הֵם הֵמָּה הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה אֲשֶׁר גָּבְרוּ וְנִצְּחוּ בַּדָּבָר הַזֶּה, הָאָבוֹת וּשְׁאָר הָרוֹעִים אֲשֶׁר טִהֲרוּ לִבָּם לְפָנָיו

(ספר מסילת ישרים - פרק טז )

יוסף משה אהרון דוד (ביאור בו תדבק על מסילת שירים,שם)

3.משה העלה את ארונו של יוסף כשם שדוד העלה את המים מהשיתין:

---

היאך היה מותר להשליך שמו של הקב״ה ליאור כדי להעלות את ארונו של יוסף?

ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד
אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם (יג, יט)

במסכת סוטה (יג, א) אמרו: הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, הגיע
העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה (העת לקיים את) השבועה
שהשבעת את ישראל (להעלות את עצמותיך) עמהם, ככתוב בבראשית נ, כה). אם אתה מראה
עצמך, מוטב. אם לאו, הריני מנוקה משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף.

ובילקוט (משלי סימן רי״ז) שנינו שרצה משה להעלות את ארונו של יוסף
מהיאור כתב שם המפורש על חרס והשליכו לאור, ומיד צף ועלה ארונו של יוסף.

וקשה, היכן הותר להשליך שמו של הקב״ה בשבילו להוציא ארונו של יוסף?
והרי מבואר במסכת (שבת, פב) שאין עושים קן לֹא תעשון כן לה׳ אלקיכם (דברים יב)
כן נצטווינו שלא למחוק את השם. אם כן כיצד השליך משה שמו של הקדוש ברוך
הוא ליאור?

.....

ב עוד תירץ הבן יהוידע שמשה רבנו כתב שם המפורש אך לא השהה את השם בתוך המים כדי שימחק אלא מיד לאחר רגע העלה את הכתב שבו נכתב שם השם ועלה עמו ארונו של יוסף ונטלו משה רבנו אך דוד המלך הוצרך להשאיר החרס שכתוב עליו השם בתוך המים לעולם כדי שלא ישובו המים להציף העולם ובודאי עם השהות במים יבוא לידי מחיקה 

(אדברה בעדותיך, יחזקאל נוסבכר, שמות, ע"מ 209)

4.בזכות משה ופעולתיו בעולם למטה ובשם הקב"ה נחוג חג  הפסח ויוסף הביא להם פסח שני:

וְהָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף מְחַזְּרִין עִמָּהֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ לְאַחֶיךָ (בראשית נ, כא): אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, חַיֶּיךָ אַתָּה נִפְטָר וְיִהְיוּ עַצְמוֹתֶיךָ מְחַזְּרִין עִמָּהֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט, ו): וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְאֵין אָדָם אֶלָּא יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ס): אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם, וּכְתִיב (תהלים עח, סז): וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף, בִּזְכוּת עַצְמוֹתֶיךָ הֵם עוֹשִׂים פֶּסַח קָטָן.

(שמות רבה כ,יט)

סיום:משה רבנו- בחינת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

מן הידוע שמשה הוא משיח בן דוד, עד כי יבא שיל"ה (בראשית מט י) בגימטריא משה כדאיתא בזוהר (ח"א כ"ה ע"ב). ומשה גם כן סוד יוסף, בסוד ויקח משה את עצמות יוסף (שמות יג יט). נמצא שמשה הוא כלל ב' משיחים משיח בן דוד משיח בן יוסף, לכן רצה משה שיהיו ב' משיחים בזמנו, 

(ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן רנב )

בשולי הדברים: משה ויוסף הופכים מר למתוק ולימון ללימונדה

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: {כ} וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:(בראשית נ, יט- כ)

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:(שמות טו,כב-כה)


...רבי אלעזר המודעי אומר:זה עץ של זית, שאין לך מר יותר מזית (מכילתא,שם)

ויורהו ה' עץ. ר' יהושע בן קרחה אומר זה עץ הרדופני היה שהוא מר ביותר, נס בתוך נס, וכן אלישע הנביא במלח ריפא מי יריחו, נס בתוך נס(מדרש לקח טוב, שמות ט״ו:כ״ה:ב׳)

וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ מִנֶּגֶד וַיֹּאמְרוּ נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה: {טז} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת אֲדֹנֶיךָ פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ יְ-ה-וָ-ה וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת (הגיאות) הַגֵּאָיוֹת וַיֹּאמֶר לֹא תִשְׁלָחוּ: {יז} וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּשׁ וַיֹּאמֶר שְׁלָחוּ וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ: {יח} וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ: {יט} וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת: {כ} וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו: {כא} וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת

(מלכים ב, ב,טו-כא)

____________________________________________________________

 6.משה ויוסף מצאו חן- משה מול ה' ויוסף מול בני אדם:

א.יוסף- מול פוטיפר, האחים ויעקב:

וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ(בראשית לט,ד)

וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה:(בראית מז,כה)

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:(בראשית מז,כט)

וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: (בראשית נ,ד)

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי:

(בראשית מג,כח)

ב.משה- מוצא חן בעיני הקב"ה ומשתמש בזה להציל את עם ישראל לאחר חטא העגל:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-הֹ-וָ-ה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: {יג} וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה: {יד} וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ: {טו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: {טז} וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (פ) {יז} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם

(שמות לג יב-יז)

 וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:(שמות לד,ט)

ג.מציאת החן של ב"י שושרשה במעמדו של משה במצרים:

וַיִּתֵּן יְ-ה-וָֹ-ה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם (שמות יא,ג)

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: {לו} וַי-הֹ-וָ-ה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:(שמות יב לה-לו)

__________________________________________________________________________

5.יוסף שמר (באופן פרטי) שבת במצרים, משה הצליח לשכנע את פרעה לאפשר לכל עם ישראל לשמור שבת:

א.הקשר של יוסף לשבת הוא בהכנה לשבת( וזה מתאים לכל מהותו שהכין את הקרקע לשעבוד מצרים כדי שיולו לצאת אח"כ)

וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף:וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם:(בראשית מג, טו-טז)

וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים וגו' וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם וגו' וְהָכֵן (בראשית מג, טו טז), וְאֵין הָכֵן אֶלָּא שַׁבָּת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו', הֲדָא אָמְרָה שֶׁשָּׁמַר יוֹסֵף אֶת הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁלֹא תִּנָּתֵן.

(בראשית רבה, צב, ד)

ב.משה יוזם תקנה של שבת שתאפשר לעם ישראל כולו לנוח מהעבודה הקשה:

דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ

(שמות רבה א,כח)

זה שאנו אומרים (בתפילת שחרית של שבת) 'ישמח משה במתנת חלקו' – שהיה שמח על שבחר הקב"ה שינוח בשבת ביום שבחר הוא להם". וכמאמר חז"ל (שבת דף י:): "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם" – וזהו שכתוב (טז, כט): "ראו כי ה' נתן לכם את השבת".

(ע"פ עץ יוסף ו-מתנות כהונה,שם) 

8.הליווי האלוקי: במכירת יוסף השכינה היתה עם האחים , החל מלידת משה ולאורך כל מכות מצרים השכינה היתה עם משה

זהירות גדול ועצום ונפלא צריך להיות בענין החרם, ואפילו כשנעשה החרם בעבירה, כל שכן וקל וחומר החרם הנעשה על איזה תיקון וקיום. צא ולמד היאך היה זהירות גדול בחרם שעשו השבטים שלא לגלות ענין יוסף, ולא נודע הדבר, ואף הקדוש ברוך הוא לא גילה ליעקב, כי שתפו השכינה עמהם. רק סמוך למיתתו של יעקב כשהוכיח בניו ובירכם, אז גילה רוח הקודש ליעקב כדי שיוכיחם סמוך למותו. ואמר (בראשית מט, ה-ז): 'שמעון ולוי' וגו', 'עקרו שור', 'ארור אפם', כי סמוך למותו עת תוכחה ועת ברכה, ולא אירר רק אפם, והוכיחם ואחר כך בירכם. ויוסף לא גילה לאביו מעולם שאחיו מכרוהו

(השל"ה הקדוש ,פרשת וישב מקץ ויגש, נר מצוה אות א)

ותפתח ותראהו. את מי ראתה, הילד, זהו פשוטו. ומדרשו, שראתה עמו  (ש) שכינה (סוטה שם שמו"ר א, כח.):(רש,י,שם)

בין משה לנח:

https://taamu.co.il/%D7%A0%D7%97-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%97-%D7%95%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%9D/

___________________________________________________________________________

10.משה ויוסף נשאו לבת כהן מיוחסת וגיירו אותה:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:(בראשית מא,מה)

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה(שמות ג,א)

11.משה ויוסף מקבלים את נשותיהם כאות תודה על מעשהם :

א.יוסף מקבל שלל הטבות מפרעה כאות תודה על פתרון החלום והתוכנית לצלת מצרים:

 וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: {לט}  שלישי  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: {מ} אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: {מא} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מב} וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: {מג} וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מד} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מה} וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם

(בראשית מא לח-מה)

ב.משה מקבל את ציפורה כאות הערכה על הצלתו את בנות יתרו מול הרועים:

וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: {יח} וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: {יט} וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: {כ} וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: {כא} וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה

(שמות ב יז-כא)

12.ההקבלה בין בני משה לבני יוסף:

לא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְ-הֹ-וָ-ה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה (שמות י,יא)

 וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי:  

וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:(בראשית מא, נא-נב)

וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:(שמות ב,כב)

וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:(שמות יח,ד)

א.משה ויוסף נותנים שמות כהודאה לה' על אשר קרה אותם:

וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם, דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים לָשׂוּם שֵׁם לִבְנֵיהֶם לְעִנְיַן הַמְאֹרָע, בְּיוֹסֵף מַהוּ אוֹמֵר (בראשית מא, נא נב): וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, וְאֶת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כְּדֵי לְהַזְכִּיר אֶת הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. אַף משֶׁה קָרָא שֵׁם בְּנוֹ גֵּרְשֹׁם עַל הַנֵּס שֶׁעָשָׂה לוֹ ה', שֶׁגֵּר הָיָה בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה וְהִצְלִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשָּׁם.

(שמות רבה א,לג)

ב.משה מתייחס לשני בניו בצורה שווה ללא ייחוסי בכור:

שם האחד מנשה ושם השני אפרים ואילו אצל משה כתיב ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם ושם האחד אליעזר מלמדנו שמשה לא היה משנה בין הבנים אף לא בהדגשת מי הוא הבכור 

(תשורה תשפב, שרגא כהן ע"מ 59)

ג.מדוע רק בשם בנו השני משה הנציח את ההצלה מחרב פרעה והרי זה היה אירוע שקדם להיותו גר?

ג1.ההצלה מחרב פרעה היתה רק סמוך ללידת אליעזר כי אז פרעה ההוא מת:

ויצילני מחרב פרעה. כי בלידת אליעזר כבר מת אותו מלך מצרים שהיה רודף את משה, כאמרו ויהי בימים ההם. וימת מלך מצרים, ואז בטח להיות נמלט מחרב פרעה, כי עד מותו לא היה משה בטוח מחרבו בכל מקום שיהיה נודע אצל פרעה, כענין אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך והשביע את הממלכה ואת הגוי:(ספורנו,שם)

ג2.בגרשם הודה שהיה גר ולא תושב במדין ורק בבן השני מתבררת החשיבות של ההצלה מחרב פרעה:

שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, וגם שם
האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה [יתר ג].
ולכאורה תמוה, הא ההצלה מחרב פרעה היתה בזמן קודם הרבה, והיה לו לקרוא הראשון אליעזר והשני גרשום. וגם אין שבח שיש בזה שהוא גר בארץ נכריה, וכי ח"ו התאונן משה על מדת השי״ת על מה שעשה שהיה גר, הוא הצור תמים פעלו. 

והנכון בזה דמשה נתן הודאה להשי״ת על זה שנתן לו כח ורצון להיות רק גר בארץ מדין ולא תושב, שהם היו מקבלין אותו בשמחה לתושב וגם ממנין אותו למושל לפי כשרונותיו שהיה ראוי לזה, שודאי הבינו זה. אבל הוא בחר שלא להתערב כלל עמהם ולהיות רק גר כדי שיוכל לעבוד את השי״ת כראוי ולא יהיה לו ולזרעו נסיונות  ותאוה להיות כמדינים ולכן קרא את הראשון בשם זה כי בשביל זה היה כדאי הנס שעשה הקב"ה עמו במה שהצילו מחרב פרעה דאם לא היה גר אלא תושב שלא היה עובד השי"ת לא היה לו שמחה מזה שנשאר בחיים על ידי הנס אבל כיון שהוא רק גר במדין צריד לשבח להשי"ת על שהצילו מחרב פרעה (דרש משה, הרב משה פיינשטיין, ניו יורק תשס"ג, פרשת יתרו)

ד.משמעות שמות הבנים הבכורים -ההבנה הגלויה- משה ויוסף מצטערים על צרותיהם וההבנה הסמויה- הודאה לה':

ד1.יתרון השכחה:

מסתבר לומר, שעל אף שיש לשכחה צדדים שליליים, יש לה גם צדדים חיוביים.
יוסף הצדיק הבין, שהשכחה היא היסוד הגדול שעליו תיבנה המשכיותו והמשכו של העם, זה לא רק כדרלעמ"ר(כל מאן דעביד רחמנא לטבא עביד), אלא השכחה עצמה היא היסוד לגאולה.
אכן, אם נתבונן בסיפור ישועתו של יוסף, נראה שהשכחה הייתה עוגן ההצלה שלו.

יוסף מבקש משר המשקים: כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עמןי חסד, והזכרתני אל פרעה.
אולם פרשת 'וישב' מסתיימת במלים: ולא זכר שר המשקים את יוסף, ישכחהו.
שכחה זו אמורה הייתה לקבור את יוסף בבית הסוהר לשנים רבות, אולם הקב"ה סובב את מהלך האירועים כך שהישועה תצא מתוך השכחה.

אם היה שר המשקים פורע את חובו המוסרי ליוסף, ולא שוכח אותו אלא מזכירו לפרעה מיד עם שחרורו, היה יוסף יוצא מכלאו וחוזר למקום ממנו נלקח, לעבדות בבית פוטיפר.
אך בזכות השכחה יצא יוסף מן הבור בתזמון מדויק, והפך להיות משנה למלך מצרים.

תמיהה גדולה היא על אחי יוסף, שבטי י-ה, ששכחו את האחווה והתנהגו עם יוסף כאילו אינו אחיהם.
אולם למפרע התברר: ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחית עם רב.
שכחת האחווה הייתה המנוף להצלת בני ישראל ועם ישראל.

בספרי הח"ן ישנה הקבלה בין שבעת המינים לבין ה"ספירות":
חיטה, שעורה וגפן מקבילים לחוכמה, בינה ודעת;
תאנה, רימון וזית־שמן מקבילים לנצח, הוד ויסוד;
הדבש כנגד המלכות.

נמצא, שיוסף שהוא מידת היסוד מקביל לזית.
על הזית אמרו חכמים, שהוא קשה לשכחה מפני שהוא משכח תלמוד של שבעים שנה.
הזית הגורם לשכחה הוא כנגד יוסף הצדיק, אבל צדיק לא מבכה את רוע גורלו, אלא נוטל את השכחה והופך אותה לטובה.

זו משמעות השם מנשה: נשני (השכיחני) אלוקים את הייסורים שהיו מנת חלקי, ועל ידי כוח השכחה אני יכול להתחיל בחיים טובים.
אשרי שאחי שכחו את האחווה, כי על ידי שכחתם בוודאי יצמיח ה' ישועה גדולה.
כשם שראובן קרוי על שם הראיה של ה', שמעון קרוי על שם השמיעה של ה', כך מנשה קרוי על שם השכחה שהעניק ה' ליוסף – נשני אלוקים.

התבוננות בטוב השכחה היא המבט שהתורה מדריכה אותנו להתבונן באירועים....

ד2.יתרון הגירות והגירוש:

באותה הסתכלות חיובית צריכים אנו לבחון גם את שמו של גרשום.
כל מאה ועשרים שנותיו של משה הן שנות גירות.
כבר בהיותו בן שלושה חודשים הוא גולה מביתו ליאור.
במצרים היה גר, כי אף שנולד שם וגדל שם, אבל עבור היהודי כל מקום מחוץ לארץ ישראל הוא מקום גירות וגלות.
בהיותו בשנות ילדותו הוא בורח מפני פרעה, ומעביר ארבעים שנות גירות בארץ כוש.
משם הוא עובר למדיין, וממשיך בחיי הגירות.
בהוציאו את העם ממצרים הוא ממשיך בארבעים שנות נדודים במדבר, וגם בערוב ימיו לא נכנס לארץ, ונקבר מחוץ לארץ ישראל.

לאור כל זאת, הנימוק לשם גר הייתי בארץ נכריה מבטא את מצבו ומהותו של משה בכל ימי חייו.
למדנו במדרש, דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לעניין המאורע.
ביוסף מהו אומר: ויקרא שם הבכור מנשה, ואת שם השני קרא אפרים, כדי להזכיר את הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא עמו.אף משה קרא שם בנו גרשום על הנס שעשה לו ה', שגר היה בארץ נוכריה והצליחו הקדוש ברוך הוא.

המדרש, שמשווה בין בני יוסף לבין בני משה ששמותיהם נקבעו על שם מאורעות חיי אבותיהם, מחייב אותנו להשוות גם את ההסתכלות החיובית על מאורעות אלו.
אם שכחה יכולה להיות חיובית, אזי גם גירות וגירוש יכולים להיות חיוביים...

על מנת למצוא את נקודת האור שבגירות נפנה את מבטנו לאפשרות אחרת בדרישת שמו של גרשם, לא כשתי מילים 'גר שם' אלא כמילה אחת משורש גר"ש, ותוספת המ"ם הסופית באה כמו במילה הפדיום.
כשם שיוסף נטל את כוח השכחה, שביסודו הוא שלילי, ובעינו הטובה ובצדקותו הפכו לכוח חיובי, כך משה נוטל את עונש הגירוש, שביסודו הוא שלילי, ובמבטו העמוק וצדקותו הופכו לכוח בונה ומייצר.

הפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו נקרא אפוא בהטעמה חדשה, לא כתיאור של בוגד המשלם רעה תחת טובה למיטיבו, אלא כציון של השגחת הקב"ה על יוסף הצדיק.
ברוך ה' שלא זכר שר המשקים את יוסף, כי הקב"ה הועיד אותו להיות משנה למלך, ועדיין לא הגיע העת.

באותו אופן עלינו לקרוא את נימוקו של משה גר הייתי בארץ נכריה, בהטעמה של הודאה לה' שזיכה אותו להיות מגורש.
משה גדל במצרים כילד וכנער, מידת האמת שלו גורמת לו להכות איש מצרי, ובעקבות כך פרעה רוצה להורגו.
משה נאלץ לברוח, ובעצם הוא מגורש ממצרים ומבוקש על ידי השלטונות המצריים.

במדיין מגיע משה לבאר, ושם הוא רואה בנות עשוקות, שנאמר עליהן הביאו הרעים ויגרשום.
מידת האמת הבוערת במשה גורמת לו להושיען.
בזכות גירוש משה, ובזכות גירוש צפורה בת יתרו, מוצא משה את זיווגו.

בהמשך דרכו כמנהיג ישראל הוא נתקל בקשיים להוציא חלק מעם ישראל ממצרים, כי הם התרגלו והסתגלו, ולדעתם אין להם צורך בגאולה.
לטיפול באנשים הללו שוב נזקק משה לגירוש החיובי: כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו, אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה, גרש יגרש אתכם מזה.
פי גךשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה.

יש יהודים בעלי הכרה בייחודם ותודעה בייעודם, והם מחכים ומייחלים ליציאת מצרים.
אולם יש כאלה שקשיי הגלות שחקו אותם, עד שהאבטיחים והבצלים השכיחום שצריך לצאת ממצרים ולקבל את התורה.
אלה יוושעו רק בעזרת הגירוש.

לכן הגירוש אינו בהכרח רע, אף כי המגורש בוודאי סובל זמנית ומקומית מגירושו.
בעל ה"שפת אמת" מחדד את הצורך בגירוש, ולא רק ביציאה ממצרים: רצו מן השמים שלא ישארו אצל בני ישראל כל עקבות ורישומים מן הגלות וקלקוליה, לכן היה הכרח בגירושין.
כאשר בעל הבית מגרש, הגירוש הוא טוטלי ומוחלט, ורק אז יכולים היו בני ישראל להתעלות למעלת צבאות ה'.

גם משה ואהרון זכו לגירוש: ויגרש אתם מאת פני פרעה.
גירוש זה היה נדבך נוסף בבניין הגאולה.

גירוש ספרד היה בוודאי אכזרי ומר, אך הוא יצר את צפת וחכמיה בדור מרן ה"בית יוסף" ושאר החכמים שהיו עמו שם.
אוי לנו שלא גורשנו מאירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, כמה יכול היה גירוש כזה להיות חיובי.

הפן החיובי של גירוש בא בתורה בברכת משה ליוסף: וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים.
פירש רש"י, שהארץ מגרשת ומוציאה מחודש לחודש, וזה מעיד על ברכת הארץ.

משה הקורא לבנו גרשום אינו מצר על היותו גר בארץ נוכריה, להיפך, הוא חש את חסדי ה' שדווקא על ידי גירוש יווצר מצב חיובי.
אין קוראים פסוק זה ב"ניגון איכה", אלא: ברוך ה' שהייתי גר מגורש, ועל ידי זה פגשתי את אשתי המגורשת, הקמנו בית ואנו מנציחים את חסדי ה' בילד הנולד.

(השמות בתורה, הרב אהרון בורנשטיין , פרשת במדבר)

16.יוסף ומשה עמדו בפני סכנת חיים עם נחשים וניצלו

א.בור מלא נחשים ועקרבים לרמוז לו על הירידה מצרים שמשולה לנחש:

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם(בראשית לז,כד)

והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל  נחשים ועקרבים יש בו (ב"ר שם - שבת כב.):(רש"י,שם)

ב.משה בסכנת חיים מול המלאך שנדמה כנחש שבא לבולעו כי לאקיים בבנו השני עדיין ברית מילה:

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְ-הֹ-וָ-ה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(שמות ד,כד)

ויבקש המיתו. למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. תניא אמר רבי יוסי ח"ו לא נתרשל, אלא אמר, אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה צוני לך שוב מצרים, ומפני מה נענש מיתה, לפי שנתעסק  (ו) במלון תחלה במסכת נדרים (לא:), והיה המלאך נעשה כמין נחש, ובולעו מראשו ועד יריכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה  (ז) שבשביל המילה הוא (רש"י,שם)

___________________________________________________________________________________

 וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ: {ט} וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם: {י} וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן: {יא} וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל: {יב} וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם: {יג} וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים...

(שמואל א, לא, ח-יג)

וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל: (ס) {ה} וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַי-ה-וָ-ה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ: {ו} וְעַתָּה יַעַשׂ יְ-ה-וָ-ה עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה:(שמואל ב, ד-ו)

__________________________________________________________________________

3.משה הוא נביא ומייצג את התורה שבכתב ויוסף הוא במדרגת חכם ומייצג את התורה שבע"פ

א.חכם שמקבל התגלות דרך חלום מול נביא שמקבלת התגלות ישירה ולא בחלום:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ(בראשית מא,לט)

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: {ו} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: {ז} וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: {ח} וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: {ט} וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: {י} וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה:(בראשית לז ה-י)

וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְ-הֹ-וָ-ה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: {ז} לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: {ח} פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ-הֹ-וָ-ה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:(במדבר יב, ו-ח)

ב.משה מוריד את התורה והתורה נקראת על שמו ויוסף מייצג את התורה שבע"פ:

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.(מלאכי ג,כב)

 ולכך יוסף נתגדל על ידי חלום וכן נמכר על ידי חלום והם קראוהו בעל החלומות' ונכתב זה בתורה ודאי לא דבר ריק הוא והוא התורה תבלין כנ"ל שהוא חכמת תורה שבעל פה הנקרא חכמה תתאה פירוש חכמה הבאה מלב התחתונים שהם בני ישראל והיא חכמת שלמה כנודע באה לו בחלום כמפורש בכתוב שמזכך את הדמיון גם כן עד שכל הדמיון נעשה גם כן כולו מלא חכמה וכשזוכה לכך להשיג דברי תורה אמתיים בחלום נמצא יוסף נקרא בעל החלומות כולם' רצה לומר החלומות שהם דברי תורה ויש בהם חכמה תתאה 

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים ליקוטי אמרים סיום הש"ס ד"ה ולכך)

2.משה ויוסף נחשדו באשת איש על לא עוול בכפם:

א.יוסף ממאן לאשת פוטיפר:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: {ח} וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: {ט} אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:(בראשית לט ז-ט)

ב.במחלוקת קרח , עדת קרח חשדו בו על אשת איש:

וַיִּשְׁמַע משֶׁה, מַה שָּׁמַע אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, טז): וַיְקַנְאוּ לְמשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמּשֶׁה.

(במדר רבה יח,כ)

חלק ב: מידת הענווה של משה

חלק ג: המשמעות של משה שנולד מהול

חלק ד: המשמעות של משה שנולד פג- 3 חודשים לפני הזמן

6.יוסף האדיר את כלכלת מצרים ומשה החריב אותה:

7.משה העמיד חמה ואצל יוסף השמש והירח השתחוו לו:

2.נקודות הדמיון הביוגרפיות בין משה ליוסף:

א.משה מתלבש בלבוש של יוסף. 

ב.זה נפרד ממשפחתו ואף זה נפרד ממשפחתו. 

ג.זה גדל בבית המלוכה המצרי ואף זה כן. 

ד.זה קיבל שם מצרי ואף זה כן. 

ה.זה רעה את הצאן  ואף זה רעה את הצאן.

ו.זה עמד לפני פרעה וזה עמד לפני פרעה

ז.זה הפך למשביר של בני ישראל ואף זה כן.

(שלהבתי-ה/ישי אביעזר חלק א, ע"מ 187)

20.יוסף דאג לכהני מצרים ומשה לשושלת אהרון הכהן

22. עגלות ע גלות (חתם סופר)

24.משה רבנו והשבת יוסף טבח טבח והכן

26.משה בשמים יוסף בבור במצרים

27.משה- משיב הרוח, יוסף- מוריד הגשם

29.חטא יוסף שירד למצרים וחטא משה שלא נכנס לארץ

30.אמו נפטרה בנקודת ההשקה - הכניסה לארץ ואימו נולדה בין החומות של ישראל והגולה

31.משה ויוסף מידת הדין

13.מי ה' אשר אשמע בקולו- משה יוסף

14.קריעת ים סוף ע"י מטה משה וע"י ארון יוסף

15.יוסף - קיבלו לחם מהארץ ובזכות משה מן- לחם שמיימי

16.משה פרש מאשתו אחרי מתן תורה ויוסף פרש ממנה בשנות הרעב

9.משה ויוסף הורדו לבור

א.יוסף מושלך לבורות וועולה ושום מושלך ועולה עוד יותר:

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם...וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:(בראשית לז,כד-כח)

כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר(בראשית מ,טו)

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה:(בראשית מא,יד)

ב.גם משה יושב בבור במשך תקופה ארוכה עד שנחלץ משם תודות לציפורה:

וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ [וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה]" (בר ב, כא), - אמר לו רעואל: מאין תבוא, מה ארצך ומאיזה עם אתה? ויאמר לו: אני משה, ויספר לו כל המוצאות אותו במצרים. אז אמר יתרו בלבו: זה האיש אשר שלח ידו בכתר המלך - ועתה אקחנו ואמסרהו ביד פרעה!. ויצו לכלכלו בלחם צר ומים לחץ...וימצא חן בעיני צפורה בתו ותחמול עליו, ובכל יום ויום מעת לעת היתה מספקת לו לחם ומזון, וישב שם שבע שנים. ויהי מקץ שבע שנים אמרה צפורה לאביה: "השבוי והאסור אשר השלכת לבור זה כמה ימים ושנים - הלא תדרשנו?! כי בכל יום צועק עליך לאלקיו - והיה בך חטא". ויאמר לה יתרו: "מי שמע כזאת, אדם שלא אכל ושתה זה כמה שנים - עודנו חי?". הלכו לבית האסורים, ומצאוהו עומד על רגליו ומתפלל לאלקיו, ויוציאוהו משם (אוצר המדרשים, מדרש משה, עמ 359)

10.משה ויוסף נשאו לבת כהן מיוחסת וגיירו אותה:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:(בראשית מא,מה)

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה(שמות ג,א)

11.משה ויוסף מקבלים את נשותיהם כאות תודה על מעשהם :

א.יוסף מקבל שלל הטבות מפרעה כאות תודה על פתרון החלום והתוכנית לצלת מצרים:

 וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: {לט}  שלישי  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: {מ} אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: {מא} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מב} וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: {מג} וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מד} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מה} וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם

(בראשית מא לח-מה)

ב.משה מקבל את ציפורה כאות הערכה על הצלתו את בנות יתרו מול הרועים:

וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: {יח} וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: {יט} וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: {כ} וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: {כא} וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה

(שמות ב יז-כא)

12.הקבלה בין בני משה לבני יוסף

 וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי:  

וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:(בראשית מא, נא-נב)

וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:(שמות ב,כב)

וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:(שמות יח,ד)

א.משה ויוסף נותנים שמות כהודאה לה' על אשר קרה אותם:

וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם, דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים לָשׂוּם שֵׁם לִבְנֵיהֶם לְעִנְיַן הַמְאֹרָע, בְּיוֹסֵף מַהוּ אוֹמֵר (בראשית מא, נא נב): וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, וְאֶת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כְּדֵי לְהַזְכִּיר אֶת הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. אַף משֶׁה קָרָא שֵׁם בְּנוֹ גֵּרְשֹׁם עַל הַנֵּס שֶׁעָשָׂה לוֹ ה', שֶׁגֵּר הָיָה בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה וְהִצְלִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשָּׁם.

(שמות רבה א,לג)

ב.משה מתייחס לשני בניו בצורה שווה ללא ייחוסי בכור:

שם האחד מנשה ושם השני אפרים ואילו אצל משה כתיב ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם ושם האחד אליעזר מלמדנו שמשה לא היה משנה בין הבנים אף לא בהדגשת מי הוא הבכור 

(תשורה תשפב, שרגא כהן ע"מ 59)

ג.מדוע רק בשם בנו השני משה הנציח את ההצלה מחרב פרעה והרי זה היה אירוע שקדם להיותו גר?

ג1.ההצלה מחרב פרעה היתה רק סמוך ללידת אליעזר כי אז פרעה ההוא מת:

ויצילני מחרב פרעה. כי בלידת אליעזר כבר מת אותו מלך מצרים שהיה רודף את משה, כאמרו ויהי בימים ההם. וימת מלך מצרים, ואז בטח להיות נמלט מחרב פרעה, כי עד מותו לא היה משה בטוח מחרבו בכל מקום שיהיה נודע אצל פרעה, כענין אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך והשביע את הממלכה ואת הגוי:(ספורנו,שם)

ג2.בגרשם הודה שהיה גר ולא תושב במדין ורק בבן השני מתבררת החשיבות של ההצלה מחרב פרעה:

שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, וגם שם
האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה [יתר ג].
ולכאורה תמוה, הא ההצלה מחרב פרעה היתה בזמן קודם הרבה, והיה לו לקרוא הראשון אליעזר והשני גרשום. וגם אין שבח שיש בזה שהוא גר בארץ נכריה, וכי ח"ו התאונן משה על מדת השי״ת על מה שעשה שהיה גר, הוא הצור תמים פעלו. 

והנכון בזה דמשה נתן הודאה להשי״ת על זה שנתן לו כח ורצון להיות רק גר בארץ מדין ולא תושב, שהם היו מקבלין אותו בשמחה לתושב וגם ממנין אותו למושל לפי כשרונותיו שהיה ראוי לזה, שודאי הבינו זה. אבל הוא בחר שלא להתערב כלל עמהם ולהיות רק גר כדי שיוכל לעבוד את השי״ת כראוי ולא יהיה לו ולזרעו נסיונות  ותאוה להיות כמדינים ולכן קרא את הראשון בשם זה כי בשביל זה היה כדאי הנס שעשה הקב"ה עמו במה שהצילו מחרב פרעה דאם לא היה גר אלא תושב שלא היה עובד השי"ת לא היה לו שמחה מזה שנשאר בחיים על ידי הנס אבל כיון שהוא רק גר במדין צריד לשבח להשי"ת על שהצילו מחרב פרעה (דרש משה, הרב משה פיינשטיין, ניו יורק תשס"ג, פרשת יתרו)

ד.משמעות שמות הבנים הבכורים -ההבנה הגלויה- משה ויוסף מצטערים על צרותיהם וההבנה הסמויה- הודאה לה':

ד1.יתרון השכחה:

מסתבר לומר, שעל אף שיש לשכחה צדדים שליליים, יש לה גם צדדים חיוביים.
יוסף הצדיק הבין, שהשכחה היא היסוד הגדול שעליו תיבנה המשכיותו והמשכו של העם, זה לא רק כדרלעמ"ר(כל מאן דעביד רחמנא לטבא עביד), אלא השכחה עצמה היא היסוד לגאולה.
אכן, אם נתבונן בסיפור ישועתו של יוסף, נראה שהשכחה הייתה עוגן ההצלה שלו.

יוסף מבקש משר המשקים: כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עמןי חסד, והזכרתני אל פרעה.
אולם פרשת 'וישב' מסתיימת במלים: ולא זכר שר המשקים את יוסף, ישכחהו.
שכחה זו אמורה הייתה לקבור את יוסף בבית הסוהר לשנים רבות, אולם הקב"ה סובב את מהלך האירועים כך שהישועה תצא מתוך השכחה.

אם היה שר המשקים פורע את חובו המוסרי ליוסף, ולא שוכח אותו אלא מזכירו לפרעה מיד עם שחרורו, היה יוסף יוצא מכלאו וחוזר למקום ממנו נלקח, לעבדות בבית פוטיפר.
אך בזכות השכחה יצא יוסף מן הבור בתזמון מדויק, והפך להיות משנה למלך מצרים.

תמיהה גדולה היא על אחי יוסף, שבטי י-ה, ששכחו את האחווה והתנהגו עם יוסף כאילו אינו אחיהם.
אולם למפרע התברר: ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחית עם רב.
שכחת האחווה הייתה המנוף להצלת בני ישראל ועם ישראל.

בספרי הח"ן ישנה הקבלה בין שבעת המינים לבין ה"ספירות":
חיטה, שעורה וגפן מקבילים לחוכמה, בינה ודעת;
תאנה, רימון וזית־שמן מקבילים לנצח, הוד ויסוד;
הדבש כנגד המלכות.

נמצא, שיוסף שהוא מידת היסוד מקביל לזית.
על הזית אמרו חכמים, שהוא קשה לשכחה מפני שהוא משכח תלמוד של שבעים שנה.
הזית הגורם לשכחה הוא כנגד יוסף הצדיק, אבל צדיק לא מבכה את רוע גורלו, אלא נוטל את השכחה והופך אותה לטובה.

זו משמעות השם מנשה: נשני (השכיחני) אלוקים את הייסורים שהיו מנת חלקי, ועל ידי כוח השכחה אני יכול להתחיל בחיים טובים.
אשרי שאחי שכחו את האחווה, כי על ידי שכחתם בוודאי יצמיח ה' ישועה גדולה.
כשם שראובן קרוי על שם הראיה של ה', שמעון קרוי על שם השמיעה של ה', כך מנשה קרוי על שם השכחה שהעניק ה' ליוסף – נשני אלוקים.

התבוננות בטוב השכחה היא המבט שהתורה מדריכה אותנו להתבונן באירועים....

ד2.יתרון הגירות והגירוש:

באותה הסתכלות חיובית צריכים אנו לבחון גם את שמו של גרשום.
כל מאה ועשרים שנותיו של משה הן שנות גירות.
כבר בהיותו בן שלושה חודשים הוא גולה מביתו ליאור.
במצרים היה גר, כי אף שנולד שם וגדל שם, אבל עבור היהודי כל מקום מחוץ לארץ ישראל הוא מקום גירות וגלות.
בהיותו בשנות ילדותו הוא בורח מפני פרעה, ומעביר ארבעים שנות גירות בארץ כוש.
משם הוא עובר למדיין, וממשיך בחיי הגירות.
בהוציאו את העם ממצרים הוא ממשיך בארבעים שנות נדודים במדבר, וגם בערוב ימיו לא נכנס לארץ, ונקבר מחוץ לארץ ישראל.

לאור כל זאת, הנימוק לשם גר הייתי בארץ נכריה מבטא את מצבו ומהותו של משה בכל ימי חייו.
למדנו במדרש, דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לעניין המאורע.
ביוסף מהו אומר: ויקרא שם הבכור מנשה, ואת שם השני קרא אפרים, כדי להזכיר את הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא עמו.אף משה קרא שם בנו גרשום על הנס שעשה לו ה', שגר היה בארץ נוכריה והצליחו הקדוש ברוך הוא.

המדרש, שמשווה בין בני יוסף לבין בני משה ששמותיהם נקבעו על שם מאורעות חיי אבותיהם, מחייב אותנו להשוות גם את ההסתכלות החיובית על מאורעות אלו.
אם שכחה יכולה להיות חיובית, אזי גם גירות וגירוש יכולים להיות חיוביים...

על מנת למצוא את נקודת האור שבגירות נפנה את מבטנו לאפשרות אחרת בדרישת שמו של גרשם, לא כשתי מילים 'גר שם' אלא כמילה אחת משורש גר"ש, ותוספת המ"ם הסופית באה כמו במילה הפדיום.
כשם שיוסף נטל את כוח השכחה, שביסודו הוא שלילי, ובעינו הטובה ובצדקותו הפכו לכוח חיובי, כך משה נוטל את עונש הגירוש, שביסודו הוא שלילי, ובמבטו העמוק וצדקותו הופכו לכוח בונה ומייצר.

הפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו נקרא אפוא בהטעמה חדשה, לא כתיאור של בוגד המשלם רעה תחת טובה למיטיבו, אלא כציון של השגחת הקב"ה על יוסף הצדיק.
ברוך ה' שלא זכר שר המשקים את יוסף, כי הקב"ה הועיד אותו להיות משנה למלך, ועדיין לא הגיע העת.

באותו אופן עלינו לקרוא את נימוקו של משה גר הייתי בארץ נכריה, בהטעמה של הודאה לה' שזיכה אותו להיות מגורש.
משה גדל במצרים כילד וכנער, מידת האמת שלו גורמת לו להכות איש מצרי, ובעקבות כך פרעה רוצה להורגו.
משה נאלץ לברוח, ובעצם הוא מגורש ממצרים ומבוקש על ידי השלטונות המצריים.

במדיין מגיע משה לבאר, ושם הוא רואה בנות עשוקות, שנאמר עליהן הביאו הרעים ויגרשום.
מידת האמת הבוערת במשה גורמת לו להושיען.
בזכות גירוש משה, ובזכות גירוש צפורה בת יתרו, מוצא משה את זיווגו.

בהמשך דרכו כמנהיג ישראל הוא נתקל בקשיים להוציא חלק מעם ישראל ממצרים, כי הם התרגלו והסתגלו, ולדעתם אין להם צורך בגאולה.
לטיפול באנשים הללו שוב נזקק משה לגירוש החיובי: כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו, אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה, גרש יגרש אתכם מזה.
פי גךשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה.

יש יהודים בעלי הכרה בייחודם ותודעה בייעודם, והם מחכים ומייחלים ליציאת מצרים.
אולם יש כאלה שקשיי הגלות שחקו אותם, עד שהאבטיחים והבצלים השכיחום שצריך לצאת ממצרים ולקבל את התורה.
אלה יוושעו רק בעזרת הגירוש.

לכן הגירוש אינו בהכרח רע, אף כי המגורש בוודאי סובל זמנית ומקומית מגירושו.
בעל ה"שפת אמת" מחדד את הצורך בגירוש, ולא רק ביציאה ממצרים: רצו מן השמים שלא ישארו אצל בני ישראל כל עקבות ורישומים מן הגלות וקלקוליה, לכן היה הכרח בגירושין.
כאשר בעל הבית מגרש, הגירוש הוא טוטלי ומוחלט, ורק אז יכולים היו בני ישראל להתעלות למעלת צבאות ה'.

גם משה ואהרון זכו לגירוש: ויגרש אתם מאת פני פרעה.
גירוש זה היה נדבך נוסף בבניין הגאולה.

גירוש ספרד היה בוודאי אכזרי ומר, אך הוא יצר את צפת וחכמיה בדור מרן ה"בית יוסף" ושאר החכמים שהיו עמו שם.
אוי לנו שלא גורשנו מאירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, כמה יכול היה גירוש כזה להיות חיובי.

הפן החיובי של גירוש בא בתורה בברכת משה ליוסף: וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים.
פירש רש"י, שהארץ מגרשת ומוציאה מחודש לחודש, וזה מעיד על ברכת הארץ.

משה הקורא לבנו גרשום אינו מצר על היותו גר בארץ נוכריה, להיפך, הוא חש את חסדי ה' שדווקא על ידי גירוש יווצר מצב חיובי.
אין קוראים פסוק זה ב"ניגון איכה", אלא: ברוך ה' שהייתי גר מגורש, ועל ידי זה פגשתי את אשתי המגורשת, הקמנו בית ואנו מנציחים את חסדי ה' בילד הנולד.

(השמות בתורה, הרב אהרון בורנשטיין , פרשת במדבר)

13.משה כבד (פה) ולשון ויוסף יודע 70 לשון:

א.יוסף לומד 70 לשונות( ועוד אחת- לשון הקודש):

אמר רבי יוחנן בשעה שאמר לו פרעה ליוסף {בראשית מא-מד} ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו' אמרו איצטגניני פרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו אמר להן גנוני מלכות אני רואה בו אמרו לו א''כ יהא יודע בשבעים לשון בא גבריאל ולימדו שבעים לשון לא הוה קגמר הוסיף לו אות אחת משמו של הקב''ה ולמד שנאמר {תהילים פא-ו} עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (שפת לא ידעתי אשמע) ולמחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה אישתעי איהו בלשון הקדש לא הוה קא ידע 

(סוטה לו ע"ב)

ב.משה לא יודע מצרית ולכן נזקק לאהרון לתווך בינו למשה:

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-הֹ-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:(שמות ד,י)

ד"ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי: איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. (רשב"ם,שם)

14. משה מסרב לשליחות ויוסף פועל כל חייו להגשים החלומות שקיבל

א.יוסף פועל כל חייו לממש את החלומות :

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם(בראשית מב,ט)

ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם. עליהם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו לשון רש"י ולפי דעתי שהדבר בהפך כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון והנה אנחנו מאלמים אלומים כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם...אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת(רמב"ן,שם)

וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם(בראשית מד,יח)

ב.הענווה של משה מנעה ממנו לקבל עליו את התפקיד שייעד לו ה' עד לחרון אף ה' וההתרצות: 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-הֹ-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: {יא} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְ-ה-וָֹ-ה: {יב} וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: {יג} וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: {יד} וַיִּחַר אַף יְ-הֹ-וָ-ה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: {טו} וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: {טז} וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים:

(שמות ד, י-טז)

גם מתמול וגו'. למדנו שכל שבעה ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו, מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום הז' כשאמר לו זאת, עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. (שמו"ר ג, טז.) וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו, ונביא היה, שנאמר (הלא אהרן אחיך הלוי וגו', ועוד נאמר לעלי הכהן) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, (שמואל-א ב, כז.) הוא אהרן, וכן ואודע להם בארץ מצרים וגו' (יחזקאל כ, ה.) ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה (רש"י,שם)

15.גלות וגאולה ע"פ יוסף ומשה:

א.מלך מצרים החדש מתכחש ליוסף וכך מתחיל שיא הגלות- השיעבוד:

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: {ט} וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: {י} הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: {יא} וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס

(שמות א ח-יא)

ויקם מלך חדש. רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו  (ט) גזירותיו (סוטה יא.):(רש"י,שם)

ב.הגאולה מתחילה עם מות פרעה- באמת או רק מהיותו מצורע ועם ירידתם של כל מבקשי רעת משה:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:(שמות ב,כג)

וימת מלך מצרים. נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (שמו"ר א, לד.): (רש"י,שם)

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ(שמות ד,יט)

כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  (ג) והעני חשוב כמת (נדרים סד:):(רש"י,שם)

16.יוסף ומשה עמדו בפני סכנת חיים עם נחשים וניצלו

א.בור מלא נחשים ועקרבים לרמוז לו על הירידה מצרים שמשולה לנחש:

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם(בראשית לז,כד)

והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל  נחשים ועקרבים יש בו (ב"ר שם - שבת כב.):(רש"י,שם)

ב.משה בסכנת חיים מול המלאך שנדמה כנחש שבא לבולעו כי לאקיים בבנו השני עדיין ברית מילה:

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְ-הֹ-וָ-ה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(שמות ד,כד)

ויבקש המיתו. למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. תניא אמר רבי יוסי ח"ו לא נתרשל, אלא אמר, אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה צוני לך שוב מצרים, ומפני מה נענש מיתה, לפי שנתעסק  (ו) במלון תחלה במסכת נדרים (לא:), והיה המלאך נעשה כמין נחש, ובולעו מראשו ועד יריכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה  (ז) שבשביל המילה הוא (רש"י,שם)

17.הגלות והגאולה סביב הציר של חטאי הפה:

א.יוסף הביא דיבתם רעה אל אביהם וטעה בדבר שכן התרשם בצורה שגויה:

...וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם(בראשית לז,ב)

את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה  (ל) באחיו בני לאה,  (מ) היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. 

(רש"י,שם)

ב.משה חוזר למצרים עם האותות הרומזים על לשון הרע  ומתחיל את הגאולה רק אחרי ירידת קרנם של דתן ואבירם- בעלי לשון הרע:

ב1.המלשינים מעכבים הגאולה:...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)

ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)

ב2.הסימנים כולם סביב לשון הרע:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:  וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:  ...
 וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)

*.הנחש היה הראשון שאמר לשון הרע, נצטרע , ומיתה(הדם השפוך)  ירדה לעולם בעקבות החטא:

נחש הקדמוני, על אשר אמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע (תנחומא מצורע, ב)

**: אות הנחש- חטא לשון הרע:

והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)

***:אות הצרעת- עונש לשון הרע

...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)

****.אות הדם- תוצאות לשון הרע

"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבלי, בבא מציעא נ"ח עמוד ב')

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)

כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם) 

18.העימות של יוסף ומשה מול חרטומי מצרים:

א.יוסף גובר בחכמתו על חכמת חרטומי מצרים:

… וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם: וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת־חֲלֹמוֹ וְאֵין־פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה: (בראשית פרק מא)

מה כל כך מיוחד בפתרון חלומו של פרעה על ידי יוסף עד כדי האמירה של פרעה: "אין חכם ונבון כמוך"? הלוא כל ילד מבין שאם בתחילה רואים שמנות ואחר כך רזון, פירוש הדבר הוא שיהיה שפע ואחר כך רעב! מפתיע עוד יותר שחרטומי מצרים וכל חכמיה אינם פותרים את החלום. אלא שכדי שבמצרים יהיה רעב צריך שהיאור יחדל מלתפקד, כלומר שיהיה שינוי בטבע. והלוא לפי המצרים כוחות הטבע הם אלים, ומשום כך מוחלטים הם ולא יחול בהם שינוי לעולם. לכן לא יכלו חכמי מצרים להעלות את הפתרון הפשוט על הדעת. רק עברי כיוסף, שהוא בעל חלומות ומסוגל לחזות עולם שונה מהעולם הגלוי, יכול לפתור את החלום לפי פרשנות המניחה שינוי בסדרי מצרים. גם פרעה של ימי יוסף היה מסוגל לחלום, מה שמורה על יכולתו להתקרב לעבריות, בעקבות נוכחות של שנתיים בחצר המלוכה של מי ששהה יחד עם יוסף בבית הסוהר. לכן בשומעו את דברי יוסף הרגיש שיש כאן תקוה לשנות את מצרים מיסודה והעמיד את יוסף על מצרים. (ע"פ הב אורי שרקי, "מקץ - החלום של פרעו",כסלו תשע"א)

כשהיה רעב בימי אברהם ובימי יצחק היה השבר במצרים דרך הנילוס לכן לא העלו החרטומים על דעתם שיתכן שהיאור יתייבש ושהרעב יגיע אפילו למצרים ולממילא לא הציעו זאת כאפשרות לפתרון (ענ"ד)

ב.משה מתעמת עם החרטומים לכל אורך תהליך הגאולה עד שהם מתייאשים ומזהירים את פרעה מפניו:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָֹ-ה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: {יא} וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: {יב} וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם:

(שמות ז, י-יב)

וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם:וַיְחַזֵּק יְ-ה-וָ-ה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה (שמות ט,יא)

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם (שמות י,ז)

ויאמרו עבדי פרעה וגומר שלח את האנשים וגומר הטרם תדע וגו'. מזה נראה שדעת עבדי פרעה לא היה כדעת פרעה כי אם לשלח העם וכן כתבנו בפסוק (שמות ח', ט"ו) ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם וגו'. פירוש שנתחזקה לבו ולא שמע לקול מלחשיו וחרטומיו שאמרו אצבע אלהים הוא כי לא האמין להם והחליט בדעתו כי משה בקי יותר בחכמה זו מהם עד שיוכל לעשות מה שלא יוכלו הם. ואכן הנה אחר כך כתיב בפרשה זו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו' וכאשר כתבנו למעלה בזה, ונמצא איך נהפך לבבם לומר שלח את האנשים…

(באר מים חיים, שמות י׳:ז׳:א׳)

___________________________________________________________________________________

5.משה, דוד ויוסף - שלושה צדיקים שמתו בשבת בשעת המנחה:

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא(שמות א,ו)

צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'
וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ
צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.

(מנחה של שבת)

שלשה הם שהסתלקו מן העולם בזמן ההוא, וכולם כלולים במשה, אחד משה הנביא הנאמן, ואחד יוסף הצדיק, ואחד דוד המלך, משום זה ג' צדוקי הדין כאן, אחד הוא של יוסף הצדיק, הקודם לכל אלו, וזהו צדקתך כהררי א-ל, ככל ההרים העליונים... בשעה שמת יוסף הצדיק יבשו כל המבועים וכל השבטים נפלו בגלות, פתחו העליונים ואמרו, צדקתך כהררי א-ל משפטיך תהום רבה וגו'... (זוהר תרומה תקן)

משה- תורת ישראל

יוסף- עם ישראל

דוד- ארץ ישראל

6.משה מול יוסף, דוד מול שאול- הכבוד האחרון כלפי המנהיג הקודם: משה מעלה את עצמות יוסף ודוד מברך את אנשי יבש גלעד שחילצו את גופת שאול 

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם: (שמות יג,יט)

וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה:(יהושע כד,לב)

כח במדרש שם יליף זה ממה דכתיב יהושע כ"ד ל"ב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל והלא משה העלם שנאמר שמות י"ג י"ט ויקח משה את עצמות יוסף עמו אלא לפי שנגזר עליו שלא יכנס לארץ ואלו נטפלו בהם לפיכך נקראת על שמם עיי"ש והנה אף שודאי משה יקבל שכר על מחשבתו הטוב וחלקו במעשה המצוה אבל מ"מ המצוה א"א להקרא אלא על שם גומרה דקיום המצוה הוי רק ע"י בני ישראל וא"א להקרא המצוה רק על שם מי שקיים המצוה בפועל וזהו הגומר 

(ביאור בו תדבק על מסילת ישרים פרק ז אות כח)

 וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ: {ט} וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם: {י} וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן: {יא} וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל: {יב} וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם: {יג} וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים...

(שמואל א, לא, ח-יג)

וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל: (ס) {ה} וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַי-ה-וָ-ה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ: {ו} וְעַתָּה יַעַשׂ יְ-ה-וָ-ה עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה:(שמואל ב, ד-ו)

7.משה דוד ויוסף- הרועים הנאמנים שמידת הטהרה היתה בהם:

בְּבֵאוּר מִדַּת הַטָּהֳרָה:

 הַטָּהֳרָה הִיא תִקּוּן הַלֵּב וְהַמַּחֲשָׁבוֹת. וְזֶה הַלָּשׁוֹן מְצָאנוּהוּ אֵצֶל דָּוִד שֶׁאָמַר (תהלים נא), "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים". וְעִנְיָנָהּ, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ הָאָדָם מָקוֹם לַיֵּצֶר בְּמַעֲשָֹיו, אֶלָּא יִהְיוּ כָּל מַעֲשָֹיו עַל צַד הַחָכְמָה וְהַיִּרְאָה וְלֹא עַל צַד הַחֵטְא וְהַתַּאֲוָה. וְזֶה אֲפִלּוּ בַּמַּעֲשִֹים הַגּוּפָנִיִּים וְהַחָמְרִיִּים, שֶׁאֲפִלּוּ אַחֲרֵי הִתְנַהֲגוֹ בִּפְרִישׁוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם אֶלָּא הַהֶכְרֵחִי, עֲדַיִן יִצְטָרֵךְ לְטַהֵר לְבָבוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁגַּם בְּאוֹתוֹ הַמְעַט אֲשֶׁר הוּא לוֹקֵחַ לֹא יְכַוֵּן אֶל הַהֲנָאָה וְהַתַּאֲוָה כְלָל, אֶלָּא תִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ אֶל הַטּוֹב הַיּוֹצֵא מִן הַמַּעֲשֶֹה הַהוּא עַל צַד הַחָכְמָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (נדרים כ) שֶׁהָיָה מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טְפָחַיִם וְדוֹמֶה לְמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, שֶׁלֹּא הָיָה נֶהֱנֶה כְלָל וְלֹא הָיָה עוֹשֶֹה הַמַּעֲשֶֹה הַהוּא אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה וְהָעֲבוֹדָה. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ג), "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ"....

וְהִנֵּה בֶאֱמֶת זֶהוּ הַמִּבְחָן שֶׁבּוֹ נִבְחָנִים וְנִבְדָּלִים עוֹבְדֵי ה' עַצְמָם בְּמַדְרֵגָתָם, כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר לִבּוֹ יוֹתֵר, הוּא הַמִּתְקָרֵב יוֹתֵר וְהָאָהוּב יוֹתֵר אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, הֵם הֵמָּה הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה אֲשֶׁר גָּבְרוּ וְנִצְּחוּ בַּדָּבָר הַזֶּה, הָאָבוֹת וּשְׁאָר הָרוֹעִים אֲשֶׁר טִהֲרוּ לִבָּם לְפָנָיו

(ספר מסילת ישרים - פרק טז )

יוסף משה אהרון דוד (ביאור בו תדבק על מסילת שירים,שם)

8.משה העלה את ארונו של יוסף כשם שדוד העלה את המים מהשיתין:

---

היאך היה מותר להשליך שמו של הקב״ה ליאור כדי להעלות את ארונו של יוסף?

ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד
אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם (יג, יט)

במסכת סוטה (יג, א) אמרו: הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, הגיע
העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה (העת לקיים את) השבועה
שהשבעת את ישראל (להעלות את עצמותיך) עמהם, ככתוב בבראשית נ, כה). אם אתה מראה
עצמך, מוטב. אם לאו, הריני מנוקה משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף.

ובילקוט (משלי סימן רי״ז) שנינו שרצה משה להעלות את ארונו של יוסף
מהיאור כתב שם המפורש על חרס והשליכו לאור, ומיד צף ועלה ארונו של יוסף.

וקשה, היכן הותר להשליך שמו של הקב״ה בשבילו להוציא ארונו של יוסף?
והרי מבואר במסכת (שבת, פב) שאין עושים קן לֹא תעשון כן לה׳ אלקיכם (דברים יב)
כן נצטווינו שלא למחוק את השם. אם כן כיצד השליך משה שמו של הקדוש ברוך
הוא ליאור?

.....

ב עוד תירץ הבן יהוידע שמשה רבנו כתב שם המפורש אך לא השהה את השם בתוך המים כדי שימחק אלא מיד לאחר רגע העלה את הכתב שבו נכתב שם השם ועלה עמו ארונו של יוסף ונטלו משה רבנו אך דוד המלך הוצרך להשאיר החרס שכתוב עליו השם בתוך המים לעולם כדי שלא ישובו המים להציף העולם ובודאי עם השהות במים יבוא לידי מחיקה 

(אדברה בעדותיך, יחזקאל נוסבכר, שמות, ע"מ 209)

20. בסיסמת פקד יפקד הצפין יוסף את גילו של הגואל-80- כגילו של משה:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(בראשית נ,כד)

אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם. פירוש אנכי ב''ו היום כאן ומחר בקבר אבל הקב''ה מלך חי וקים הוא יפקד אתכם. ורמז שני פעמים פ''א פירוש כשם שמלכתי פ' שנים כך יבוא לכם גואל בן שמונים שנה

(בעל הטורים,שם)

__________________________________________________________________________

3.משה הוא נביא ומייצג את התורה שבכתב ויוסף הוא במדרגת חכם ומייצג את התורה שבע"פ

א.חכם שמקבל התגלות דרך חלום מול נביא שמקבלת התגלות ישירה ולא בחלום:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ(בראשית מא,לט)

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: {ו} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: {ז} וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: {ח} וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: {ט} וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: {י} וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה:(בראשית לז ה-י)

וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְ-הֹ-וָ-ה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: {ז} לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: {ח} פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ-הֹ-וָ-ה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:(במדבר יב, ו-ח)

ב.משה מוריד את התורה והתורה נקראת על שמו ויוסף מייצג את התורה שבע"פ:

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.(מלאכי ג,כב)

 ולכך יוסף נתגדל על ידי חלום וכן נמכר על ידי חלום והם קראוהו בעל החלומות' ונכתב זה בתורה ודאי לא דבר ריק הוא והוא התורה תבלין כנ"ל שהוא חכמת תורה שבעל פה הנקרא חכמה תתאה פירוש חכמה הבאה מלב התחתונים שהם בני ישראל והיא חכמת שלמה כנודע באה לו בחלום כמפורש בכתוב שמזכך את הדמיון גם כן עד שכל הדמיון נעשה גם כן כולו מלא חכמה וכשזוכה לכך להשיג דברי תורה אמתיים בחלום נמצא יוסף נקרא בעל החלומות כולם' רצה לומר החלומות שהם דברי תורה ויש בהם חכמה תתאה 

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים ליקוטי אמרים סיום הש"ס ד"ה ולכך)

1.אצל משה ואצל יוסף היה חשש שיהפכו את מקום קבורתם  לעבודה זרה:

א.לכן לא נודע מקום קבורתו של משה לעולם:

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:(דברים לד,ו)

ויקבור אותו בגאי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. ... כי אולי אם נודע מקום, טעו יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוק (=אליל) מצד מה שנתפרסם (משה) מהנפלאות שעשה. הלא תראה כי גם בנחש הנחשת שעשה משה טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו.

ולזה עשה השם יתעלה שקבר אותו על דרך מופת לא נגע בקבורתו אחד מהאנשים

(רלב"ג,שם)

ב.לכן ארונו של יוסף הושם בנילוס:

אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ עוֹסְקִים לְבַקֵּשׁ מָמוֹן מִן הַמִּצְרִים, וּמֹשֶׁה הָיָה עָסוּק בִּשְׁבוּעַת יוֹסֵף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָאָרוֹן הָיָה בַּנִּילוּס, וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. וְעוֹד אָמַר מֹשֶׁה: יוֹסֵף, הִגִּיעַ זְמַן גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר: עֲלֵה שׁוֹר. וְעָלָה. וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָיָה בֵּין מַלְכֵי מִצְרַיִם, וּמִשָּׁם הֶעֱלָה (אותו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ עֲבוֹדָה זָרָה שָׂמוּ אוֹתוֹ בַּנִּילוּס, וְשֶׂרַח בַּת אָשֵׁר הֶרְאֲתָה לְמֹשֶׁה

(זוהר בשלח מו ע"א)

0.משה רבנו מאוד מעריך את יוסף:

א.בברכתו בערוב ימיו יוסף היחידי שזוכה לברכה בת 5 פסוקים:

וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְ-הֹ-וָ-ה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: {יד} וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: {טו} וּמֵרֹאשׁ הַרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: {טז} וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: {יז} בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה:

(בראשית לג,יד-יז)

ב.בצאתם ממצרים משה עסוק בלקיחת עצמות יוסף בעוד העם עסוק באיסוף הרכוש מהמצרים:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם(שמות יג,יט)

 ...וַיִּקַח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי י, ז): חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲסוּקִים בְּכֶסֶף וְזָהָב, וּמשֶׁה הָיָה עָסוּק בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, עָלֶיךָ נִתְקַיֵּים חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת, יוֹסֵף הָיָה חַיָּב לְאָבִיו לְקָבְרוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּנוֹ, וְאַתָּה לֹא בְּנוֹ וְלֹא בֶּן בְּנוֹ, וְלֹא הָיִיתָ חַיָּב לַעֲסֹק בּוֹ, וְקָבַרְתָּ אוֹתוֹ, וְכֵן אֲנִי שֶׁאֵינִי חַיָּב לִבְרִיָּה, אֲנִי מְטַפֵּל בְּךָ וְאֶקְבְּרֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, ו): וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיא.

(שמות רבה כ׳,יט)

ובזה יבוא פשט הכתוב כמין חומר, ויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו העצם של יוסף שהיו כל מחשבותיו לתועלת ישראל והפקיר את נפשו עליהם כ"כ עשה משה, ובזה יוסף הוא עמו בדומה לו, כי לשון עמו הוא בדומה לו כאמרם ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, כי השבע השביע וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם, היינו שיהי' להם חיבור עמו, ובזה יובן לשון אתכם דלכאורה הוא ללא צורך 

(שם משמואל, בשלח ד׳:ח׳)

1.משה ויוסף מצאו חן- משה מול ה' ויוסף מול בני אדם:

א.יוסף- מול פוטיפר, האחים ויעקב:

וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ(בראשית לט,ד)

וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה:(בראית מז,כה)

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:(בראשית מז,כט)

וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: (בראשית נ,ד)

ב.משה- מוצא חן בעיני הקב"ה ומשתמש בזה להציל את עם ישראל לאחר חטא העגל:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-הֹ-וָ-ה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: {יג} וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה: {יד} וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ: {טו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: {טז} וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (פ) {יז} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם

(שמות לג יב-יז)

 וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:(שמות לד,ט)

3.קריעת ים סוף ע"י משה ויוסף( ראשי תיבות י"ם)

 קריעת י"ס בזכות יוסף הצדיק כמ"ש רבותינו ז"ל הים ראה וינוס ראה ארונו של יוסף ואפשר לרמוז כי תיבות ים סוף הוא אותיות מיוסף וק"ל. ועיין בראשית רבה פ' פ"ד וע' בריש ס' הבהיר פרשת דרכים דברים מתוקים כמדת"ו לכל רוח חכמ"ה:
(מדבר קדמות, מערכת ק ה׳)

2.משה ויוסף נחשדו באשת איש על לא עוול בכפם:

א.יוסף ממאן לאשת פוטיפר:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: {ח} וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: {ט} אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:(בראשית לט ז-ט)

ב.במחלוקת קרח , עדת קרח חשדו בו על אשת איש:

וַיִּשְׁמַע משֶׁה, מַה שָּׁמַע אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, טז): וַיְקַנְאוּ לְמשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמּשֶׁה.

(במדר רבה יח,כ)

בין משה לנח:

https://taamu.co.il/%D7%A0%D7%97-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%97-%D7%95%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%9D/

חלק ב: מידת הענווה של משה

חלק ג: המשמעות של משה שנולד מהול

חלק ד: המשמעות של משה שנולד פג- 3 חודשים לפני הזמן

5.בזכות משה ופעולתיו בעולם למטה ובשם הקב"ה נחוג חג  הפסח ויוסף הביא להם פסח שני:

וְהָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף מְחַזְּרִין עִמָּהֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ לְאַחֶיךָ (בראשית נ, כא): אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, חַיֶּיךָ אַתָּה נִפְטָר וְיִהְיוּ עַצְמוֹתֶיךָ מְחַזְּרִין עִמָּהֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט, ו): וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְאֵין אָדָם אֶלָּא יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ס): אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם, וּכְתִיב (תהלים עח, סז): וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף, בִּזְכוּת עַצְמוֹתֶיךָ הֵם עוֹשִׂים פֶּסַח קָטָן.

(שמות רבה כ,יט)

7.משה העמיד חמה ואצל יוסף השמש והירח השתחוו לו:

2.נקודות הדמיון הביוגרפיות בין משה ליוסף:

א.משה מתלבש בלבוש של יוסף. 

ב.זה נפרד ממשפחתו ואף זה נפרד ממשפחתו. 

ג.זה גדל בבית המלוכה המצרי ואף זה כן. 

ד.זה קיבל שם מצרי ואף זה כן. 

ה.זה רעה את הצאן  ואף זה רעה את הצאן.

ו.זה עמד לפני פרעה וזה עמד לפני פרעה

ז.זה הפך למשביר של בני ישראל ואף זה כן.

(שלהבתי-ה/ישי אביעזר חלק א, ע"מ 187)

20.יוסף דאג לכהני מצרים ומשה לשושלת אהרון הכהן

22. עגלות ע גלות (חתם סופר)

24.משה רבנו והשבת יוסף טבח טבח והכן

25.הערצ הגויים את משה (ערב רב) ויוסף

26.משה בשמים יוסף בבור במצרים

27.משה- משיב הרוח, יוסף- מוריד הגשם

29.חטא יוסף שירד למצרים וחטא משה שלא נכנס לארץ

30.אמו נפטרה בנקודת ההשקה - הכניסה לארץ ואימו נולדה בין החומות של ישראל והגולה

31.משה ויוסף מידת הדין

13.מי ה' אשר אשמע בקולו- משה יוסף

14.קריעת ים סוף ע"י מטה משה וע"י ארון יוסף

15.יוסף - קיבלו לחם מהארץ ובזכות משה מן- לחם שמיימי

16.משה פרש מאשתו אחרי מתן תורה ויוסף פרש ממנה בשנות הרעב

17.

19.יוסף שטנו של עשיו ומשה עשוה את מלחמת עמלק הראשונה:

להלן תמלול מדויק של הטקסט, מחולק לפסקאות כפי שמופיע במקור:

CamScanner נסרק ¹

ד. 

וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיִּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלָּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתָּן בֹּא הַיּוֹם: וַתֹּאמַרְן אִישׁ מִצְרִי הִצִילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: (ב, טו-יט) 

המעשה על הבאר, פרט לתוצאה המרכזית שבו – חבירתו של משה אל יתרו כהן מדיין ואל משפחתו נראה כחותם סדרה של שלושה מעשים רצופים שמשה מתערב בהם להציל עשוק מיד עושקו: הריגת המצרי מכה העברי, התוכחה כלפי העברי מכה רעו והצלת בנות יתרו מידי הרועים. ראינו לעיל, ששני המעשים הראשונים מבטאים את כוחו של משה להכות את מצרים ולהוציא את ישראל מתוכם ולתת את התורה לעם ישראל. המעשה השלישי, פרט לעצם נכונותו של משה בשלישית להציל עשוק מיד עושקו, מה טיבו? 

הסכסוך בין הרועים לבין בנות יתרו על הבאר עשוי להתפרש על רקע יתרונם הכוחני של גברים על פני נשים ויכולתם לנצל את המים שטרחו ושאבו הנשים לצורכם שלהם. מנגד, אפשר לראותו כחז"ל (תנחומא שמות, יא כסכסוך דתי בין כהן מדיין שפרש מעבודה זרה, לבין נאמני העבודה הזרה, אך לא מצאתי לכך רמז במקראות.נציע הסבר נוסף לסכסוך בין הרועים לבנות, לאור פסוק המקדים את מלחמת שאול בעמלק: 

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵינִי לְכוּ פָּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶן אֹסְפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק: (שמואל א טו, ו) 

הביטוי 'הקיני' בפסוק מתייחס לבני יתרו (שופטים א, טז; שם ד, יא). משפחתו המדינית של יתרו לא ישבה בתוך עמה, אלא בין שבטי עמלק במדבר, נראה שזכתה ליחס משפיל של אזרחים מדרגה שנייה, כמשפחת גרים המתארחת בקרב עם אחר. כשבנות יתרו באו לשאוב מים מן הבאר, ורועי עמלק הגיעו שמה, הרועים ראו זכות לעצמם לגרש את בנות הגרים וליטול את המים לעצמם, כדרך שנהגו רועי גרר ברועי יצחק בעת שהתיישב בארצם. 

משה לא היה יכול לסבול את העוולה כלפי בנות הגרים, והושיען מידם בכוח זרועו. היתה זו מלחמת עמלק הראשונה שניהל נציגו של עם ישראל, והיה בה סימון דרך לדורות במאבק נגד פראי המדבר, המנסים להפוך את המדבר לארץ ללא חוק וללא גבולות.

(כי קרוב אליך- שמות , הרב יעקב מדן ע"מ 39)

18.משה גלגול נח וגם יוסף

שִׁיר הַשִּׁירִים, כָּתוּב (דברים כח) יִפְתַּח ה' לְךְ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב וְגוֹ'. בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, בָּרָא בָּרִאשׁוֹנָה שִׁיתִים עֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם מְקוֹרוֹת, לְהוֹרִיד בָּהֶם גִּשְׁמֵי בְרָכוֹת, וְהַקְּדֻשּׁוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁלְּמַעְלָה. וְהֵם נוֹטְלִים בָּרִאשׁוֹנָה מִמְּקוֹר הַחַיִּים, מֵהַמָּקוֹם הָעֶלְיוֹן שֶׁיָּצְאוּ מִשָּׁם.

הְהָא בְּקַדְמִיתָא עַד לָא אִיתְבְּרֵי עָלְמָא, סָלֵיק וְאִתְגְּלֵי חַד רְעוּתָא, דְּאִיקְרֵי מַחֲשָׁבָה סְתִימָא, וְשַׁוֵּי כּוֹלָּא בְּהַהִיא מַחֲשָׁבָה סְתִימָא, וְכָל מַאי דְּהֲוָה וִיהֱוֵי. וּמֵהַהוּא מַחֲשָׁבָה סָלֵיק רְעוּתָא לְמִבְרֵי עָלְמָא, וּנְפַק נְבִיעוּ דַּקִּיק, כָּלֵיל סְתִימוּ דְּמַחֲשָׁבָה, וְדָא לָא אִשְׁתְּמַע לְבַר, וְלָא אִתְגַּלְּיָא. וְאִית בֵּיהּ אִסְתַּכְּלוּתָא דְּחָכְמְתָא, לְחַכִּימֵי לִבָּא אִתְמְסַר, בְּגִין דְּלָא אִתְגַּלְּיָא לְבַר.

שֶׁהֲרֵי בָּרִאשׁוֹנָה, טֶרֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, עָלָה וְהִתְגַּלָּה רָצוֹן אֶחָד, שֶׁנִּקְרָא מַחֲשָׁבָה נִסְתֶּרֶת, וְשָׂם אֶת הַכֹּל בַּמַּחֲשָׁבָה הַנִּסְתֶּרֶת הַהִיא, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה וְיִהְיֶה. וּמֵאוֹתָהּ הַמַּחֲשָׁבָה עָלָה רָצוֹן לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, וְיָצָא מַעְיָן דַּק שֶׁכּוֹלֵל סֵתֶר הַמַּחֲשָׁבָה, וְזֶה אֵין נִשְׁמַע בַּחוּץ וְלֹא הִתְגַּלָּה. וְיֵשׁ בּוֹ הִסְתַּכְּלוּת שֶׁל חָכְמָה, לְחַכְמֵי הַלֵּב נִמְסַר, כִּי לֹא הִתְגַּלָּה בַּחוּץ.

מֵהַאי נָפְקֵי חָמֵשׁ מְקוֹרִין, וְחַד סְתִימָא, וְחַד דְּכָנֵישׁ כּוֹלָּא. וְאִינוּן מְקוֹרִין הֲווֹ, כַּד אִתְבְּרֵי עָלְמָא. כְּדָּבָר אַחֵר (בראשית א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. בְּרֵאשִׁית: בָּרִבִּי אֶלְעָזָר שִׁי''ת. דָּא שִׁית, מְקוֹרָא דְּכָנֵישׁ כָּל מְקוֹרִין, לְמֵיזַן עָלְמִין.

מֵהַהוּא (מזה) יוֹצְאִים חֲמִשָּׁה מְקוֹרוֹת, וְאֶחָד נִסְתָּר, וְאֶחָד שֶׁמְּכַנֵּס הַכֹּל. וְאוֹתָם הַמְּקוֹרוֹת הָיוּ כְּשֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. בְּרֵאשִׁית: בָּרָ''א שִׁי''ת. זֶה שִׁית, הַמָּקוֹר שֶׁכּוֹנֵס אֶת כָּל הַמְּקוֹרוֹת לָזוּן הָעוֹלָמוֹת.

אֶת הַשָּׁמַיִם, אִלֵּין אִינוּן ו' מְקוֹרִין עִילָּאִין דִּלְעֵילָא, לְמֵיהַב לְהַאי שִׁית. מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, הֲווֹ סְתִימִין, וָלֹא אִתְפַּתְּחוּ כְּלָל.

אֵת הַשָּׁמַיִם - אֵלֶּה הֵם שִׁשָּׁה מְקוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁלְּמַעְלָה, (שעליהם) לָתֵת לַשִּׁית הַזֶּה. מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד שֶׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ סְתוּמִים, וְלֹא נִפְתְּחוּ כְּלָל.

וְאִיתֵימָא אַבְרָהָם הֲוָה בְּעָלְמָא. הָא כְתִיב (שם יב) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. יִצְחָק, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב וְגו'. וְיַעֲקֹב, הָא כְתִיב (שם מא) וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת. משֶׁה, הָא בְּכַמָּה דוּכְתִּין כְּתִיב (במדבר יא) מִי יַאֲכִילֵנוּ. פ (שמות טז) לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. צ (שם יז) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמָּיִם. (במדבר כ) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה.

וְאִם תֹּאמַר שֶׁאַבְרָהָם הָיָה בָּעוֹלָם - הֲרֵי כָּתוּב (בראשית ב) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. יִצְחָק - וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב וְגוֹ'. וְיַעֲקֹב - הֲרֵי כָּתוּב (שם מא) וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת. מֹשֶׁה - הֲרֵי בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת כָּתוּב, מִי יַאֲכִילֵנוּ. לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (שמות יז) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמָּיִם. (במדבר כ) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה.

יְהוֹשֻׁעַ, אַף עַל גַּב דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, כְּתִיב (יהושע ה) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ. בִּימֵי שׁוֹפְטִים כְּתִיב, (רות א) וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. בְּדָוִד כְּתִיב (שמואל ב כא) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד.

יְהוֹשֻׁעַ - אַף עַל גַּב שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, כָּתוּב (יהושע ה) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ. בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים כָּתוּב (רות א) וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. בְּדָוִד כָּתוּב (שמואל ב כא) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָּוִד.

מַאי טַעְמָא כָּל דָּא. בְּגִין דְּאִינוּן שִׁיתִּין לָא אִתְפַּתְּחוּ, וְעַלְמָא אִתְּזַן מִתַּמְצִיתָא דָּחֵיק, בְּלָא פְּתִיחָא כְּלַל, אֶלָּא כְּזִיעַ דְּזִיעַ מִגּוֹ אִילָנָא, וְנָחֵית לְתַתָּא, אוֹ מִגּוֹ אַבְנָא.

מָה הַטַּעַם שֶׁל כָּל זֶה? מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָם הַשִּׁיתִים לֹא נִפְתְּחוּ, וְהָעוֹלָם נִזּוֹן מִתַּמְצִית דְּחוּקָה, בְּלִי פְתִיחָה כְּלָל, אֶלָּא כְּמוֹ זֵעָה הַמַּזִּיעָה מִתּוֹךְ הָעֵץ וְיוֹרֶדֶת לְמַטָּה, אוֹ מִתּוֹךְ אֶבֶן.

בְּשַׁעֲתָא דַּאֲתָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וַהֲווּ עַלְמִין כּוּלְהוּ בְּשִׁיקּוּלָא חָדָא עֵילָא וְתַתָּא. כְּדֵין, הַהוּא שִׁית דִּמְקַבֵּל וְכָנֵישׁ לְכָל אִינוּן שִׁיתִּין עִילָּאִין, אִתְפַּתַּח.

בְּשָׁעָה שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְנִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיוּ הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם בְּמִשְׁקָל אֶחָד מַעְלָה וּמַטָּה, אָז אוֹתוֹ הַשִּׁית שֶׁמְּקַבֵּל וְכוֹנֵס אֶת כָּל אֵלּוּ הַשִּׁיתִים הָעֶלְיוֹנִים נִפְתָּח.

אֵימָתַי אִתְפַּתַּח, בְּשַׁעֲתָא דְּאִינוּן שִׁיתִּין עִילָּאִין אִתְפַּתְּחוּ. כֵּיוָן דְּאִתְפַּתַּח הַאי שִׁית, נְפָקוֹ בִּרְכָאן לְעָלְמָא. אֵימָתַי אִתְפַּתַּח, כַּד אַעֲדִיאוּ מִנֵּיהּ, חַד עֲקִימָא דִּיתֵיב לְרַגְלֵיהּ. וְכֵיוָן דְּהַהוּא אִתְעֲבַר, שִׁית אִתְעֲבֵיד שִׁיר, וְאִתְפַּתַּח אוֹצָר הַטוֹב. בְּחֵילָא דְמַאן, אֶת הַשָּׁמַיִם, אִינוּן שְׁאָר שִׁיתִּין, וְהַיְינוּ הַשִּׁירִים, דְּכוּלְהוּ אִתְפַּתְּחוּ, וְאַתְקִינוּ לְמֵיהַב מְזוֹנָא לְכָל עָלְמִין.

מָתַי נִפְתַּח? בְּשָׁעָה שֶׁאוֹתָם הַשִּׁיתִים הָעֶלְיוֹנִים נִפְתְּחוּ. כֵּיוָן שֶׁנִּפְתָּח הַשִּׁית הַזֶּה, יָצְאוּ בְרָכוֹת לָעוֹלָם. מָתַי נִפְתַּח? כְּשֶׁהֵזִיזוּ מִמֶּנּוּ עֲקַלָּתוֹן אֶחָד שֶׁיָּשַׁב לְרַגְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהַהוּא הָעֳבַר, (השית) נַעֲשָׂה שִׁיר, וְנִפְתַּח הָאוֹצָר הַטּוֹב. בַּכֹּחַ שֶׁל מִי? אֵת הַשָּׁמַיִם, אֵלּוּ שְׁאָר הַשִּׁיתִים, וְהַיְנוּ הַשִּׁירִים, שֶׁכֻּלָּם נִפְתְּחוּ, וְתִקְּנוּ לָתֵת מָזוֹן לְכָל הָעוֹלָמוֹת.

כְדֵין כְּתִיב (מלכים א ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְאֵנָתוֹ. וּכְתִיב (שם ד) אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים. דְּהָא שִׁית וְשִׁיתִין אִתְפַּתָּחוּ. וְכָל עִידוּנִין עִילָּאִין הֲווֹ נַחֲתִין לְעָלְמִין כּוּלְהוּ. וְכָלְהוֹ הֲווֹ חָדָאן לְסָלְקָא לְגַבֵּי עָלְמָא עִילָּאָה, לְמִלְקַט בִּרְכָאן וְעִדּוּנִין לְעָלְמִין. כְּדֵין, חֲבִיבוּ אִתְעַר מִנַּיְיהוּ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִילָּאָה, לְמֶהֱוֵי כּוֹלָּא חַד בְּלָא פֵּירוּדָא. כְּדֵין שִׁבְחָא דְּסָלְקָא עַל כָּל שְׁבָחִין, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, לְמֶהֱוֵי כּוֹלָא בְּחֶדְוָה עֵילָא וְתַתָּא.

אָז כָּתוּב (מלכים א ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ. וְכָתוּב (שם ד) אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים. שֶׁהֲרֵי הַשִּׁית וְהַשִּׁיתִים נִפְתְּחוּ, וְכָל הָעִדּוּנִים הָעֶלְיוֹנִים הָיוּ יוֹרְדִים לְכָל הָעוֹלָמוֹת. וְכֻלָּם הָיוּ שְׂמֵחִים לַעֲלוֹת לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, לְלַקֵּט בְּרָכוֹת וְעִדּוּנִים לָעוֹלָמוֹת. אָז הִתְעוֹרְרָה מֵהֶם חֲבִיבוּת לַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד בְּלִי פֵרוּד. אָז הַשֶּׁבַח שֶׁעוֹלֶה עַל כָּל הַשְּׁבָחִים, לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ, שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל בְּשִׂמְחָה מַעְלָה וּמַטָּה.

(זוהר חדש מתורגם שיר השירים)

ו.יוסף שמר על לשון הקודש ולכן זכה להיקבר בא"י שלא כמו משה רבנו ע"ה:

תימה מפני מה זכה יוסף ליקבר בארץ ישראל ומשה לא זכה.וי"ל משה כפר בלשונו כשישב על הבאר ובאו בנו יתרו ודבר להם לשון מצרי וזהו שכתבו (שמות ב,יט) איש מצרי הצלינו אבל יוסף לא כפר לשונו דכתיב (לעיל מ טו) כי גונב גונבתי (מושב זקנים לבעלי התוספות, בראשית נ,כה)

ו.משה כבד פה וכבד לשון כי הוא גלגול נח שחטא שלא הוכיח ולא הת]לל על בני דורו:

....אמר משה רבינו להקב"ה כששלחו ‏להוציא את ישראל ממצרים (שמות ד-י): "ויאמר ‏משה אל ה', בי ה' לא איש דברים אנכי גם ‏מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך ‏כי כבד פה וכבד לשון אנכי". ויש לתמוה, הלא ‏לא מצינו בשום מקום שדיבר הקב"ה עם משה ‏לפני זה, ואיך אמר "גם מאז דברך אל עבדך". ‏והנה רש"י מיישב קושיא זו, שכל ז' ימים דיבר ‏עמו הקב"ה וסירב, ודברי תורה כפטיש יפוצץ ‏סלע נדרשים לכל חפץ. ‏

‏אך לפי המבואר יתכן לפרש, כי היות שנח ‏איש צדיק התגלגל במשה כדי לתקן מה שלא ‏הוכיח ולא התפלל על בני דורו, לכן בגלגול ‏משה היה "כבד פה וכבד לשון", לרמז שמוטלת ‏עליו החובה לתקן הפגם של נח, "כבד פה" ‏כנגד מה שלא הוכיח נח את בני דורו, "כבד ‏לשון" על שלא התפלל עליהם. והנה כבר ‏הזכרנו דברי רבינו האריז"ל, כי דור המבול ‏נתגלגלו בגלות מצרים, לכן נגזר עליהם: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", כמו שנענשו ‏בדור המבול במים.

‏ויש לומר כי מטעם זה דוקא משה שהיה ‏בו ניצוץ נח מסר את התורה לישראל שיצאו ‏ממצרים, כי היות שדור המבול זכו לתיקון ‏במצרים, לכן כנגד מה שלא הוכיח נח את דור ‏המבול ולא לימדם דרכי ה', נבחר משה גלגול ‏נח למסור להם את התורה אחרי שנתקנו ‏במצרים, ומטעם זה הוכיחם לפני פטירתו כדי ‏לתקן מה שלא הוכיחם בדור המבול, ואחרי ‏שחטאו בעגל התפלל עליהם כדי לתקן מה ‏שלא התפלל על דור המבול.

(שבילי פנחס תשפ"א פםרשת נח עמ' לג)

פרשת יתרו:

אָמַר רַבִּי אַבָּא, הֲרֵי כֹּהֵן אוֹן לֹא כָתוּב בְּיִתְרוֹ, אֲבָל כֹּהֵן מִדְיָן כָּתוּב. אָמַר לוֹ, הַכֹּל אֶחָד. בַּתְּחִלָּה חָמִיו שֶׁל יוֹסֵף נִקְרָא כֹּהֵן אוֹן, וְאַחַר כָּךְ חָמִיו שֶׁל מֹשֶׁה - כֹּהֵן מִדְיָן. וְהַכֹּל סוֹד אֶחָד. שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי אֵלֶּה, מֹשֶׁה וְיוֹסֵף, עוֹמְדִים בְּדַרְגָּה שֶׁל סוֹד אֶחָד בְּסוֹד הָאוֹת וָ''ו, שְׁנֵי וָוִי''ם כְּאֶחָד. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר כֹּהֵן מִדְיָן, סוֹד זֶה אֵשֶׁת מִדְיָנִים.  (משה ויוסף בסוד אחד עומדים, וסוד זה ו''ו, שנים כאחד).

(זוהר מתורגם, שמות סח ע"א)