פתיחה: מה בין מתן תורה והמבול?
40 יום ו-40 לילה מופיע ב-2 הקשרים בתנ"ך- מתן תורה והמבול:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: (שמות כ"ד, י"ח)
וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב: וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַי-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:
(ספר מלכים א פרק יט , ח-י)
וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה(בראשית ז,יב)
חלק א: בין משה ליוסף- פרשת עבד עברי
{א} וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: {ב} כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: {ג} אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: {ד} אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: {ה} וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: {ו} וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:
(שמות כא, א-ו)
0.חמש עובדות מסקרנות על עבדות
עבדות כסמל סטטוס אקדמי: ביוון וברומא העתיקה, עבדים רבים היו משכילים יותר מאדוניהם. הם שימשו כמורים, רופאים, מנהלי חשבונות ומשוררים, והיוו למעשה את הדרג הניהולי והמקצועי של משק הבית ושל מנגנוני המדינה.
המדינה האחרונה שביטלה את העבדות: למרות שזה נראה כהיסטוריה רחוקה, מאוריטניה שבאפריקה ביטלה את העבדות רשמית רק ב-1981. היא הפכה את אחזקת העבדים לעבירה פלילית שניתן להיענש עליה רק בשנת 2007, וגם כיום התופעה עדיין קיימת שם באופן לא רשמי.
עבדים שהפכו לשליטים: בהיסטוריה המוסלמית, הממלוכים היו עבדים-לוחמים שנרכשו כילדים ואומנו ככוח עילית. עם הזמן הם צברו כוח פוליטי כה רב, עד שתפסו את השלטון במצרים ושלטו בה במשך מאות שנים כמעמד שליט ששורשיו בעבדות.
מקור המילה "Slave": המילה האנגלית לעבד נובעת משמו של העם הסלאבי (Slavs) ממזרח אירופה. בתחילת ימי הביניים נשבו ונמכרו כל כך הרבה סלאבים לעבדות ברחבי אירופה והמזרח התיכון, ששמם הפך בשפות רבות למילה נרדפת למושג "עבד".
היקף העבדות המודרנית: כיום חיים בעולם יותר בני אדם בתנאי עבדות (עבודות כפייה ושיעבוד) מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה. התופעה בולטת במיוחד בקוריאה הצפונית ואריתריאה (כפייה ממשלתית), בהודו ופקיסטן (שיעבוד חובות בתעשיות הלבנים), ובמדינות המפרץ שבהן מהגרי עבודה נלכדים בתנאי ניצול ללא יכולת עזיבה.
1.הפסוקים שרומזים על חשיבותה ומקומה של מצוות עבד עברי:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם(שמות ו,יג)
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְ-ה-וָ-ה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: {ט} לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: {י} וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: {יא} וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים (ויכבישום) וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: (פ) {יב} וַיְהִי דְבַר יְ-ה-וָ-ה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר: {יג} כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: {יד} מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם: {טו} וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו: {טז} וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: (ס) {יז} לָכֵן כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְ-ה-וָ-ה אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם (לזועה) לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:
(ירמיהו לד ח-יז)
2.המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל ע"פ הירושלמי- עבד עברי:
ואתייא כהיא דא"ר שמואל בר רב יצחק (שמות ו) וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל על מה ציום על פרשת שילוח עבדים.
ואתיא כהיא דא"ר הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים הדא הוא דכתיב (ירמיהו לג) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו
(ירושלמי ראש השנה פרק ג הלכה ה )
ואומרים: ואתייא כהיא (כההיא) דאמר — ובאה (המימרה של רבי יוסי, ששילוח עבדים תלוי בכל אדם) כאותה (כמו המימרה ההיא) שאמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): נאמר (בעניין שליחותם של משה ואהרן): "וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו,יג) — על מה ציום? — על מה ציוה ה' את בני ישראל? בכתוב נאמר שה' דיבר למשה ולאהרן שיצוו את בני ישראל ואת פרעה, ולגבי פרעה מפורש בכתוב שציוה ה' אותו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, אך לגבי בני ישראל אין מפורש בכתוב מה ציוה ה' אותם (פשט הכתוב הוא, שה' דיבר למשה ולאהרן וציוה אותם על דבר (בעניין) ישראל ועל דבר פרעה, או שה' דיבר למשה ולאהרן ומינה אותם לשלוחים אל בני ישראל ואל פרעה כדי להוציא את ישראל ממצרים). — על פרשת שילוח עבדים — ה' ציוה את בני ישראל על המצווה של שילוח עבדים עבריים לחירות (כמו שציוה ה' את פרעה לשלח את בני ישראל העבדים לחירות, ששני הציוויים שבכתוב עניינם אחד). הרי ששילוח עבדים הוא מצווה המוטלת על כל אדם מישראל...
אפשר שהציווי שנצטוו בני ישראל לשלח עבדים עבריים לחירות היה ציווי גם לשעה ולא רק לדורות שהיו מבני ישראל במצרים שהיו להם עבדים עבריים וציום שישלחו מיד את עבדיהם העבריים ובזכות זה הם עצמם יצאו לחירות ממצרים לפי זה הציווי להוציא את בני ישראל מארץ מצרים שמפורש בכתוב היה גם אל בני ישראל ולא רק אל פרעה הרי ששחרור עבדים היא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל במצרים (על פי משך חוכמה ותורה שלמה) ...
ואומרים: ואתייא כהיא (כההיא) דאמר — ובאה (המימרה של רבי שמואל בר רב יצחק) כאותה (כמו המימרה ההיא) שאמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים — ישראל נענשו רק מפני שלא קיימו את המצווה לשלח עבדים עבריים לחירות שציווה ה' אותם כשהוציא אותם ממצרים. הדא הוא דכתיב: — זו היא שכתוב (במעשה שחרור העבדים העבריים ושעבודם מחדש בימי המלך צדקיהו): "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֶר לָךְ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם" (ירמיהו לד,יג-יד) — בזמן שהוציא ה' את ישראל ממצרים, הוא כרת איתם ברית, שבתחילת השנה השביעית ישלחו את עבדיהם העבריים שעבדו אותם שש שנים מיום שנמכרו להם. ומפני שלא שמעו אל ה' ולא שחררו את עבדיהם נענשו (העונש על שעבוד העבדים העבריים אמור שם בפסוקים יז-כב: מיתה בחרב ובדבר וברעב, חורבן ירושלים וערי יהודה). הרי שנצטוו ישראל על שילוח עבדים כשהוציא ה' אותם ממצרים, וזהו הציווי שלא התפרש בכתוב לעיל, כמו שאמר רבי שמואל בר רב יצחק.
(אור לישרים,שם)
3.הטעם למעמד המצווה ולתזמונה- כשהם מרגישים על בשרם מה זה להית עבד אז מצטווים עליו:
קושי גדול הוא לאדם לשלח לחופשי את עבדיו, את קנינו ועמלו, ואף כי נפשו של העבד כמהה לחירות ועל השעבוד כבד עליו ביותר, אין האדון מרגיש בכל זאת.
על כן נצטוו במצוה זו דוקא בשעה שיצאו בעצמם "מבית עבדים", בשעה שהרגישו בנפשם את שמחת החירות הגדולה. אותה שעה של יציאה מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול, היא השעה הכשרה והראויה להרגיש ו'לשמוע' היטב את הצו העליון של "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו", וכענין שנאמר {שמות כג, ט}: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". אך אם היו מצווים על כך לאחר הרגע הגדול של השמחה ורגשות הפורקן, כשהרגשות היו הולכים ומצטננים לאיטם, לא היתה המצוה נתפסת אצלם כראוי.
וכיון שנצטוו עליה בשעה שהיה ליבם פתוח "לשמוע" את המצוה הגדולה של שילוח עבדים, קיבלוה עליהם בלב שלם, והקבלה הזאת ראוי לה שלא תמוש מזכרם לעולם, אף לאחר שרגשי החדוח והרוממות ימוגו וילכו, ולכן היתה התביעה כה חמורה אף לאחר דורות רבים, כי זכרון נצח זה של רגע ההתעוררות וקבלת המצוה בלב שלם עובר מאב לבן לדורי דורות, [והרי אף מה שאמרה תורה "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", לא ליוצאי מצרים בלבד נאמר, אלא לנו ולבנינו עד עולם].
( שיחות מוסר/ רבי חיים שמואלביץ, מאמר ל"א)
4.העבד עברי הראשון היה יוסף והוא סיבת הירידה למצרים לבית עבדים ולכן דבר ראשון צריך לתקן את העניין הזה:
וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי(בראשית לט,יז)
וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר(בראשית מא,יב)
כי תקנה עבד עברי. טעם להתחלת כל הדינין בשלוח העבד חפשי לשש, לפי שהדברות מתחילין אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. אמר כאן כשם שהיית עבד וחפשה נתן לך כי פדיתיך מבית עבדים כך תקרא דרור וחפשי לעבדך הנמכר לך בגנבתו, כי גם אתם נמכרתם בגניבת יוסף שמכרוהו השבטים ונתגלגל הדבר שירדו על ידו למצרים לבית עבדים ואעפ"כ יצאתם לחפשי כן גם אתם לרבות עבדכם תשלחו חפשי.
(כלי יקר,שמות כא ,ב)
5.משה רבנו מלך על כוש 40 שנה כדי שתהיה בו הרגישות להנהיג את ב"י לסובלנות כלפי עבדים ולא כמו שהתרגלו( המצד של העבדים) במצרים:
ההדרכה הראשונה שקיבלו בני ישראל מפי משה עבד ה', היתה במשפטי העבד: להתייחס אליו בחסד וברחמים.
דבר זה מפיץ אור בהיר על אגדה אחת, שמשה — אחרי שברח מפרעה — מלך מ' שנה על מדינת כוש.
ולכאורה, למה קיבל עליו משה משרה זאת? אם מצד גאוה ואהבה לשררות — הלא תורה"ק העידה עליו (ז. א. אפילו מבושים?), שהיה ענו מכל האדם אשר ע"פ האדמה. ואם מפני אהבת הבצע — הלא מי כמשה היה רחוק מקניינים ארציים, וכשרעה את צאן יתרו לא לקח מאומה, כי אם הלחם אשר אכל ולא היה לו עדרים משלו? ומה איפוא הניעו לקבל עליו עטרת מלכות כוש?
והנה חז"ל אמרו שלא מסר ה' את גאולת ישראל וההנהגה עליו למשה עד שבחנו בצאן. וכן בחן את דוד בצאן. וכשראו הכל שהם רועים את הצאן ברחמים ובתבונה, מסר להם את הממשלה על עצמו ישראל {שמו"ר פ"ב ג', ועיי' באזל"ת, בראשית ל"ז, ב}. ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע.
ואנו רואים גם בארץ, שאם ממציאים הרופאים איזו תרופה חדשה למחלה, אין המלכות מרשה לעשות נסיונות מתועלת הרפואה על בני אדם, אלא מדביקים במחלה זאת עכברים ובעלי חיים אחרים. ואם רואים שתרופה זו אינה מזיקה להם, אז מרשים לנסותה על בני אדם. אבל לא בבת אחת, אלא מתחילים מקופים הדומים במבנה גופם לבני אדם, ואח"כ מנסים את התרופה על חולים אנושיים. ורק אם רואים אז שאין בתרופה זו שום חשש נזק, ואדרבא יש אחוז ידוע שנתרפא ע"י תרופה חדשה זו, אז מרשים את שימושה לכל בני אדם.
וכן היה במשה ובדוד: שאפילו אחרי שבחנו אותם בצאן ונמצאו רועים טובים, אין עדיין ראיה מזה שיהיו מנהיגים טובים לבני אדם, שצרכיהם מרובים וצריכים כשרון גדול ולב טוב כדי לדעת איך למלוך עליהם ולנהוג אותם כראוי. ולכן מצינו בדוד, שטרם שנמסר לידו רסן הממשלה על כל ישראל, וגם אחרי הבחינה בהנהגת הצאן, מסר לו ה' ע"י הכונת המסיבות ד' מאות איש: "כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר" {ש"א כ"ב}. ואח"כ מלך על שש מאות איש (שם כ"ג), ואחרי מות שאול מלך ז' שנים בחברון, ורק אחרי כל הנסיונות האלה נמסרה לו המלוכה על כל ישראל, לו ולזרעו ההולך בדרכיו אחריו.
(ועיי' זה נבין למה נמשח דוד למלך בימי שאול וסבל מזה כל ימי שאול, ולמה לא נמסרה לו המלוכה אחרי מות שאול? אלא שע"י המשיחה למד תכסיסי מלוכה והראה לכל את תבונת כפיו למשוך ברסן המלוכה).
והוא הדבר במשה: שעמד ה' למסור לו תפקיד קשה — למלוך על העם היוצא ממצרים, שהיה שקוע באלילים ובעבדות, ועליו היה לחנכם כבני חורין ולהרחיקם מרעיון העבדות ריחוק גמור. לא רק שלא ימכרו את עצמם לעבדים, אלא שירסנו את התאוה למשול בעם אחר או איש באחיו ולהעבידם כעבדי עולם בעבדות, כאשר הורגלו וחונכו בשוק העבדים במצרים.
ולכן אחרי שעמד משה בנסיון כרועה צאן בחסד וברחמים, ואפשר היה להראות לכל העולם כי הוא יהיה רועה אידיאלי — היה צריך עוד לבדיקה נוספת: אם הוא יהיה רועה נאמן לממלכת כהנים וגוי קדוש. ולפיכך סבבה ההשגחה העליונה שימלוך מ' שנה (לא מוקים אינש על דעת רבו עד מ' שנה) על כוש ממלכת העבדים, שמשם יוצאת העבדות לכל העולם. והיתה לו הזדמנות ללמוד את העבדות במקורה ושרשה. ורק אחרי הבחינה הזאת נמסרה להנהגתו 'ממלכת הכהנים' — עבדי ה' ולא עבדים לעבדים. והוא ידע כבר איך להסביר לצאן מרעיתו את הרע שבעבדות, ושצריך להתנהג אפילו עם 'עבד' בחסד וברחמים.
(אזניים לתורה, כי תקנה עבד)
*כל חלק א של השעירו מתבסס על המלך מהשיעור הרב רוזנבלום שליט"אלפרשת משפטים תשפ"ו
6.דיני עבד עברי הם אנטי תיזה לתנאי העבדות במצרים והליכה בדרך ה' כלפיו ברואיו:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: {מ} כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: {מא} וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: {מב} כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: {מג} לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: (ויקרא כה לט-מג)
...הוצאת עבדים לחירות(במקור בטעות : עבדות) בשנה השביעית היא חיקוי של דרכי ה'.התורה מעמידה לישראל שהיו עבדים עד לפני חודשים ספורים, מערכת ערכית ומוסרית אחרת לחלוטין ממה שידעו והורגלו.בעוד שהם עבדו את פרעה ואת מצרים בפרך, התורה אוסרת על תופעה זו (ויקרא כ"ה, מג), ובנוסף לכך קובעת שעבדות קצובה בזמן, והאדון אינו רשאי להשאיר את העבד בבעלותו. הייחודיות של פתיחת החוקים בדיני עבדות ניכרת לאור העובדה שמייד לאחריהם באים החוקים החמורים של רצח, דינים נוספים שדינם מיתה, ואחר כך נזקי גוף. אם כן, לא מפאת חומרתם דיני עבדות מופיעים ראשונים
(תורה כפשוטה, שמות, ע"מ 334-335, אליהו עסיס)
חלק ב: בין ישראל במצרים לדור המבול
1.הנשמות המתגלגלות- דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום ודור יוצאי מצרים:
א) ענין גלות מצרים, צריכים אנו לבארו במקום הזה, ובו יתבארו פסוקים רבים מפוזרים מזה ומזה. כבר נתבאר בפרשת ראה, במצות זכירת יציאת מצרים, סיבת הגלות שגלו ישראל בין האומות מה עניינם. ואמרנו, כי אדה"ר היה כולל כל הנשמות, והיה כולל כל העולמות. וכשחטא, נפלו ממנו כל הנשמות ההם לתוך הקליפות, הנחלקות לשבעים אומות, וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה, ללקט שושני הנשמות הקדושות, שנתפזרו תוך הקוצים ההם. וכמ"ש חז"ל במ"ר, למה גלו ישראל בין האומות, כדי שיתוספו עליהם גרים וכו', והבן זה היטב...
ה) נמצא, כי כל אותם השדין ורוחין, שנבראו באותם ק"ל שנה שפירש אדם מחוה כנודע, כלם נשמות עליונות קדושות מבחי' הדעת, ונתערבו בקליפות, וצריכות גלגולים רבים לצרפם וללבנם, עד תום חלאתם מהם, ע"י גלגולים רבים. ולכן תמצא, כי לא נולדה אומת ישראל, עד יעקב ואילך, כי כל רוב הנשמות היו מעורבות בקליפות, והיו הולכות ומתבררות, ומתגלגלות מדור לדור, ולא התחילו תיקונם, עד יעקב בחיר שבאבות, שתקן את אדה"ר, וגם אז התחיל תקון בניו, הם הנשמות הנזכר, והיו מתבררים והולכים בגלות מצרים, עד שיצאו ישראל ממצרים.
ו) וז"ס פסוק (דברים ד' ל"ד) או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. וארז"ל, עם מקרב גוי לא נאמר, אלא גוי מקרב גוי, והבן זה מאד, כי היו ממש בתוך קרבם של הקליפות, והיו גוים כמותם, ונצטרפו ונתלבנו ונלקחו מקרב הגוים ההם ממש...
ח) ונמצא, כי דור המבול שיצאו בהשחתת זרע אדם, נקראים (בראשית ו' ה') רעת האדם ממש. גם זהו אומרו ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי, לרמוז כי הם הם בחינת נשמות השחתת זרע אדה"ר עצמו שנברא, והיה יציר כפיו יתברך ממש. וז"ש, (שם) וכל יציר מחשבות לבו רק רע כל היום, כי כל תגבורת יצרם, היה השחתת זרע הנקרא רע, לפי שמשם נמשכו גם הם, ואז נמוחו גופם במבול, תמורת טיפת רותחין של השחתת זרעם על הארץ. וכמ"ש חז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו.
ט) אח"כ נתגלגלו פעם ב' בדור הפלגה, וגם הם הרעו כאבותם, אך לא בהשחתת זרע. וזש"ה, (בראשית י"א ה') וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני אדם, ודרשו בספר הזוהר ובמדרשי רז"ל, בני האדם ממש, זה אדה"ר, לרמוז כי הם הם בניו ממש, שיצאו בהשחתת זרע.
י) אח"כ נתגלגלו פעם שלישית באנשי סדום, ולכן נאמר בהם (בראשית י"ג י"ג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. לרמוז: כי היו רעים מבחי' השחתת זרעו של אדם, הנקרא רע כנזכר...
והנה אחר שנתגלגלו ג"פ בג' דורות הנזכר, וכתיב (איוב ל"ג כ"ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, אז חזרו להתגלגל פעם רביעי במצרים, בבני ישראל, שהיו נולדים אז בדור הגלות ההוא, ואז התחילו ליתקן.
(שער הפסוקים / פרשת שמות / פרק א / ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את וגו')
2.הטעם למעשי יוסף כלפי המצרים- תיקונים לדורות קודמים:
א.לגזירת המילה של יוסף- לתקן את הנשמות שחטאו בעריות מדור מהבול ועד דור מצרים:
ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף וגו': אחז"ל, שגזר עליהם יוסף, שיקיימו מצות המילה, והלכו ליטול עצה מפרעה, ואמר להם כל אשר יאמר לכם תעשו. והענין הוא, במה שנתבאר אצלינו בדרוש הפסח ויציאת מצרים, כי אותם ק"ל שנה, שהיו קודם שנולד משה, היה להביא אותם ניצוצות של נשמות קדושות, שהוציא אדה"ר ע"י הוצאת קרי לבטלה, בק"ל שנה הראשונים, קודם שנולד שת בנו, שהיה גם הוא בחי' משה. כמבואר אצלינו במצות ולא ירבה לו נשים. ובתחלה באו בגופות אנשי דור המבול, והיו משחיתים זרעם על הארץ, כפי שרשם ממקום שנמשכו. וחזרו להתגלגל בדור הפלגה וכו'. ועתה חזרו להתגלגל בדור ההוא, באותם המצריים. וידע יוסף ברוח הקדש, כי הם בחי' ניצוצות הנזכר, שבאו ע"י השחתת הזרע, ולכן גזר עליהם מצות המילה, לתקן קצת עון שרשם הא', שבאו ע"י פגם אות ברית קודש. ואחר שנמולו, התחילו ליתקן קצת ונתגלגלו בדור האחר בבני ישראל, באותם ק"ל שנה כנזכר. ונגזר עליהם עבודה קשה, לתקנם וללבנם ולצרפם, ובפרט לתקן עון דור הפלגה, בבנין המגדל בחומר ובלבנים, והבן זה היטב. ועיין בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים, כי שם נתבאר היטב ענין זה:
(האר"י,שער הפסוקים, פרשת מקץ)
ב.הטרנספר מרצון כדי לתקן את ה"עם", הערב רב שעתיד לצאת ממצרים עם עם ישראל:
ואת העם העביר אותו לערים:
זה תבין במה שנתבאר לעיל בפסוק "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו", כי כל אותם המצריים שבדור ההוא היו הניצוצות של השחתת הזרע דאדה"ר, וכדי לתקנם מהל אותם, וגם טלטלם לערים שיקיים בהם טלטול וגלות לכפר עונם. ולכן נקרא "העם", כי הם הם בחי' הערב רב שיצאו ממצרים, כמ"ש בפרשת שמות בפסוק "ויאמר אל עמו".
(שער הפסוקים ויגש סימן מז)
3.בתורה הלשון "ותמלא הארץ" רק במבול ובדור מצרים:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: (שמות א,ז)
וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס(בראשית ו,יא)
א.שותפות הארץ עם התהליכים- בקלקול ובתיקון:
ותמלא הארץ. ב' דסמיכי א. הכא ותמלא הארץ חמס. ואידך ותמלא הארץ אותם (שמות א ז). שהארץ עצמה היתה מלאה מהם, שהיו יולדות בשדה ששה בכרס אחד והיו נבלעים תחת הקרקע ואחר כך מבצבצין ועולין (סוטה יא:). והכא נמי הארץ עצמה היתה מלאה חמס, שהיה אדם מפקיד כיסו אצל חבירו ואפרסמון עמו, והיה הנפקד מניח הכיס עם האפרסמון תחת הקרקע עם אוצרותיו, והמפקיד בא בלילה ומריח האפרסמון ולוקח הכל (ילקו"ט חיונ רמז מתקט).
חמס. בגימטריא מי נח. מלמד שפרע להם מדה במדה (סנהדרין קח:). חמס. בגימטריא גיהנם . מלמד שברותחין נדונו (שם).
עוד 2 הקשרים בנ"ך במשמעות שלילית:
וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב יְ-ה-וָ-ה אֶת הָאָרֶץ וְאֵין יְ-ה-וָ-ה רֹאֶה:(יחזקאל ט,ט)
וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם...וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם:(מלכים ב ג,כ)
חלק ג: בין מעמד הר סיני למבול עצמו
שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: "ובהיכלו כולו אומר כבוד" (תה' כט: ט). נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם, (תה' כט: י). כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא? שנא': (ישע' סו: טז) "כי (הנה) באש ה' נשפט"! אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר, ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן" (תה' כט: יא). מיד פתחו כולם ואמרו: "ה' יברך את עמו בשלום" (שם).
(זבחים קטז ע"א)
במבול: הכנה של שבעה ימים לפניו:
כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:(בראשית ז', ד')
וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְ-ה-וָ-ה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְ-ה-וָ-ה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: (שמות כ"ד, ט"ז-י"ח)
2.קבלת המצוות כתוצאה ישירה של המאורע:
במבול- 7 מצוות בני נח:
תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח :דינין וברכת השם ע''ז, גילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי (סנהדרין נו,ע"א)
במתן תורה- קבלת תרי"ג מצוות(וכת"ר אותיות שבעשרת הדיברות כנגד תרי"ג+ 7 מצוות בני בח)
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים: (שמות לא,יח)
3.מתן תורה היה אמור להיו לדור המבול!
א.אילולי הרשיעו דור המבול היה משה בעצמו מוריד להם את התורה:
דְּעָתִיד הֲוָה מֹשֶׁה לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא בְּדָרָא דְּטוֹפָנָא, אֶלָּא בְּגִין דַּהֲווֹ רַשִׁיעַיָּיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ו) בְּשַׁגַּ''ם הוּא בָּשָׂר. בְּשַׁגַּ''ם זֶה מֹשֶׁ''ה (זוהר רעיא מהימנא רטז ע"ב)
וְאוֹקִימְנָא בְּשַׁגַּם זֶה מֹשֶׁה, דְּעָתִיד הוּא לְמֵיהַב אוֹרַיְתָא בְּדוֹר הַמַּבּוּל. אֶלָּא דַּהֲווֹ רַשִּׁיעַיָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּנִיז לֵהּ לְצַדִּיקַיָּא
(זוהר חדש תיקונים דף קכא טור ג)
ב.ה' התעצב אל לבו- אותיות התורה- התחלה אמצע וסוף ומבול אותיות תורה שבכתב ובע"פ:
וַיִּנָּחֶם יְ-הֹ-וָ-ה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו,ו)
אמנם לפי דברי הזוהר הקדוש יש לפרש הכוונה בזה, שנתעצב הקב"ה כביכול על התורה הקדושה שכל כך השתוקק למוסרה בארץ שאי אפשר למוסרה לדור המבול. והרמז בזה כי התורה שבכתב רמוזה בג' אותיות לב"ו, כי התחלת התורה היא באות ב' של ב'ראשית, וסיום התורה הוא באות ל' של "לעיני כל ישרא'ל", ואמצע התורה היא האות ו' של גחו"ן בפסוק (ויקרא יא-מב): "כל הולך על גחון", כמבואר בגמרא (קידושין ל.): "וא"ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה".
הנה כי כן זהו רמז הכתוב "ויתעצב אל לבו", כי כשראה הקב"ה שמפאת קלקול הדורות אינם ראויים למסור להם את התורה, נתעצב כביכול אל לב"ו שאי אפשר למסור להם את התורה הרמוזה בג' אותיות לב"ו, לכן "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה", כדי שיתגלגלו במצרים בדורו של משה רבינו ויקבלו שם תיקון כמו שיתבאר לפנינו, ועל ידי זה יזכו אחר כך לקבל את התורה.
ויש להוסיף בזה עוד רמז נאה, כי מטעם זה נקרא העונש שהביא הקב"ה על בני דורו של נח בשם "מבול", כמו שכתוב (בראשית ו-יז): "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ", כי בד' אותיות מבו"ל רמוזות תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהיו ראויים לקבל, כי ג' אותיות בו"ל הן רמז על תורה שבכתב כאמור, ואילו האות מ' של מבו"ל היא האות הראשונה של תורה שבעל פה במשנה הראשונה של מסכת ברכות: "מ'אימתי קורין את שמע בערבית" שהיו צריכים לקבל את התורה, וכן האות אחרונה במשנה האחרונה (עוקצין פ"ג מי"ב): "ה' יברך את עמו בשלו'ם".
(שבילי פנחס נח תשפו)
ג.בין התורה למים:
דברי תורה נמשלו למים, שנאמר: " הוי, כל צמא לכו למים"… מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים.. מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם. .. ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו… ומה המים אין הגדול מתביש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן : למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד ואפילו אות אחת! (מדרש שיר השירים א')
4.הנפילה שלאחר המאורע והמסע לא"י:
במבול- חטא ע"ז של מגדל בבל בתוך המהלך של נסיעה לא"י(ע"פ הרב נבנצל)
וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: (בראשית יא,ב)
במתן תורה: חטא ע"ז של העגל ומיד לאחריו המסע אל א"י ממשיך:
וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות לב,ו)
אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:(דברים א,ב)
5.סיכום והשוואה מילולית ועניינית:
חלק ד: משה ונח - נקודות ההשקה
1.נח התגלגל במשה ולכן 120 שנה:
ודע, כי נח היה משה, ולא רצה להתפלל על בני דורו, כמ"ש חז"ל על פסוק (ישעי' נ"ד ט') כי מי נח זאת לי וגו'. כי הוא גרם שיבאו מי המבול, ולכן נקראו על שמו מי נח. ואמנם אעפ"י שלא התפלל עליהם, עכ"ז בזכותו נתלה להם ק"ך שנה, אולי יחזרו בתשובה כמנין שנותיו של מרע"ה. וזש"ה, בשגם הוא בשר, והיו ימיו ק"ך שנה. ובשגם זה הבל, וזה משה, כנודע.
וע"כ משה תקן אשר עוות נח, וחזר להתפלל עליהם, באמרו ואם אין מחני נא. ונקט מחני, מלשון מחוי, הנזכר במבול, וימח את כל היקום. וכל ימיו היו בתפלה על הדור, לתקן אשר עוות בתחלה. ולכן תמצא כי בדור המבול כתיב, (תהלים כ"ט י') יהו"ה למבול ישב, פירוש ישב: נתעכב מלהביא את המבול, עד ק"ך שנה, בזכות משה שהוא הבל, הנרמז בס"ת יהו"ה למבו"ל יש"ב. וישב ה' מלך לעולם, פירוש: כי אחר כך כשהביא המבול, היה בשם אלהים, ולא התנהג עמהם במדת רחמים, שהוא שם ההוי"ה ישב ונתעכב, ולא הנהיג אז העולם, על שהוא רחמים, אלא במדת הדין.
(שער הפסוקים בראשית ו אות ב-ג)
2.נח הוא הסיבה לכבדות הפה של משה:
....אמר משה רבינו להקב"ה כששלחו להוציא את ישראל ממצרים (שמות ד-י): "ויאמר משה אל ה', בי ה' לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי". ויש לתמוה, הלא לא מצינו בשום מקום שדיבר הקב"ה עם משה לפני זה, ואיך אמר "גם מאז דברך אל עבדך". והנה רש"י מיישב קושיא זו, שכל ז' ימים דיבר עמו הקב"ה וסירב, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע נדרשים לכל חפץ.
אך לפי המבואר יתכן לפרש, כי היות שנח איש צדיק התגלגל במשה כדי לתקן מה שלא הוכיח ולא התפלל על בני דורו, לכן בגלגול משה היה "כבד פה וכבד לשון", לרמז שמוטלת עליו החובה לתקן הפגם של נח, "כבד פה" כנגד מה שלא הוכיח נח את בני דורו, "כבד לשון" על שלא התפלל עליהם. והנה כבר הזכרנו דברי רבינו האריז"ל, כי דור המבול נתגלגלו בגלות מצרים, לכן נגזר עליהם: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", כמו שנענשו בדור המבול במים.ויש לומר כי מטעם זה דוקא משה שהיה בו ניצוץ נח מסר את התורה לישראל שיצאו ממצרים, כי היות שדור המבול זכו לתיקון במצרים, לכן כנגד מה שלא הוכיח נח את דור המבול ולא לימדם דרכי ה', נבחר משה גלגול נח למסור להם את התורה אחרי שנתקנו במצרים, ומטעם זה הוכיחם לפני פטירתו כדי לתקן מה שלא הוכיחם בדור המבול, ואחרי שחטאו בעגל התפלל עליהם כדי לתקן מה שלא התפלל על דור המבול.
(שבילי פנחס תשפ"א פםרשת נח עמ' לג)
3.בין תיבת נח לתיבת משה-התיבה כמקום ההצלה של האנושות ועם ישראל:
עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: (בראשית ו,יד)
וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר (שמות ב,ג)
4.נח מול משה- מי גדול ממי?
ד1.מעורבות עם הציבור:
דבר אחר, נח אמר למשה אני גדול ממך שנצלתי מדור המבול, אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך, אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחיבו כליה בעגל, מנין, שנאמר (שמות לב, יד): וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, למה הדבר דומה לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטים, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו, למי מקלסין לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו, כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו, הוי ואת עלית על כלנה. (מדרש רבה,וזאת הברכה, פרשה י"א)
ד2.במגמת עליה ובמגמת ירידה:
אמר רבי ברכיה, חביב משה מנח, נח משנקרא (בראשית ו, ט): איש צדיק, נקרא איש אדמה, אבל משה משנקרא (שמות ב, יט): איש מצרי, נקרא (דברים לג, א): איש האלהים (בראשית רבא,לו,ג)
מובא בתיקוני הזוהר (נ"א דף קיג.) שמשה רבינו הינו גלגולו של נח, ו'שתל הקב"ה למשה בדור המבול ולא אצלח'.
נפתח בשאלות:
א. נאמר בספר ישעיה: 'כי מֵי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מֵי נח עוד על הארץ' [נד-ט]. המבול נקרא 'מי-נח' על שמו של נח.
מדוע? והרי נח היה הצדיק היחיד בדורו שניצל מן המבול, ומדוע איפוא מגיע לו שהכליה והשואה הנוראה יחרטו לדור דורים על שמו???
ב. חז"ל אומרים [חולין קלט:, ובב"ר פכ"ו]: 'משה מן התורה מנין? [פרש"י: היכן נרמז משה בתורה בטרם נולד שהוא עתיד ליוולד?] בשגם הוא בשר' – ['בשג"ם' בגימטריא מש"ה. רש"י], ונרמז גם בהמשך הפסוק: 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה', וכך היו ימי חיי משה. כלומר עתיד לבא 'בשגם'– שהוא משה וכך יהיו ימי חייו – מאה ועשרים שנה.
ודברי חז"ל בזה סתומים וחתומים, וכי אך משום התאמת הגימטריה ראו כאן חז"ל את משה?
גם המקבילה בין מספר שנות חיי משה למאה ועשרים שנה שנאמרו בפסוק לכאורה אינה מוכרחת, שהרי היו עוד מגדולי ישראלב שחיו מאה ועשרים שנה?
לאור דברי תיקוני הזהר הדברים מזהירים. משה גלגולו של נח, ובא לתקן את אשר חיסר, ונבאר הדברים.
{א}אחריותו של נח
נח אמנם היה איש צדיק, אולם אמרו חז"לג נח לא התפללד על בני דורו להצילם מן המבול, ולכן נקרא המבול על שמו- 'מֵי נֹח', להשמיענו שנח נושא באחריות, ולכך בא כעת משה ותיקן זאת בכך שכל ימיו לא פסק מלהתפלל ולהעתיר ולהתחנן בעד דורו (שעה"פ בראשית דרוש ד', שעה"ג הקדמה כט).
ולכן כשהתפלל משה על ישראל אמר (שמות לב-לב): 'ואם אין- מחני-נא מספרך מספרך אשר כתבת', 'נא' משמעותו כעת [כתרגום אונקלוס בכ"מ], אמר משה, כעת לא אנהג כבעבר שלא התפללתי על דורי, אלא הפעם אמסור נפשי עליהם. והרמז בזה שאותיות 'מחנ"י' הן אותיות 'מ"י נ"ח' (מגלה עמוקות אופן קסה). וכן "מחנ"י נ"א" אותיות "מנֹח אני" (תוספות השלם עה"ת שמות לב-לב, חומת אנך נח).
ומוסיף האריז"ל שלכן נקט 'מחני', מלשון מחוּי, הנזכר במבול, 'וימח את כל היקום' [שם].
לאור זאת נבין את המובא בזוהרה, שכאשר אמר ה' למשה (דברים ט-יד) 'הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו' אמר משה כעת יאמרו כל העולם שאני הרגתי את ישראל כפי שעשה נח, שכאשר אמר לו ה' שינצל בתיבה הוא ומשפחתו לא ראה צורך לבקש רחמים על דורו ונאבדו כולם, ולכן המבול נקרא על שמו- מי נח, כך אם אני לא אתפלל עליהם ואנצל לבדי, יחשב כאילו אני הרגתי אותם, ולכן טוב לי שאמות ולא ישמדו ישראל ח"ו, מיד ויחל משה את פני ה' אלקיו וגו' ע"כ. [ואפשר לרמוז זאת ש'ויחל' עם האותיות בגימטריא 'נח']. הרי לנו שמשה לא רצה לחזור על טעותו של נח, והפעם מסר נפשו בעד דורו.
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט-כ) דרשו חז"ל 'שנעשה חולין' [בר"ר לו-ג] ומי גרם לו שאיבד מדרגתו? שלא התפלל על דורו. בא משה ומתפלל על דורו – "ויחל משה את פני ה' אלקיו" (שמות לב-יא), לתקן את שבגלגולו הקודם כנח לא התפלל עליהם, ובאותו ביטוי שמוזכרת קלקלתו מוזכר תיקונו (פסקי הראש [סעדון] נתיב ט').
{ב}מאה עשרים שנה
מוסיף האריז"ל: בזכותו של נח ה' המתין לדור המבול מאה ועשרים שנה אולי ישובו, ולזה חי משה מאה ועשרים שנה.
[ה' המתין בנוסף למאה ועשרים שנה עוד ז' ימים, לז' ימי אבלו של מתושלח. כנגדם היו ז' ימים נוספים למאה ועשרים שנה של משה – הם ז' ימי אבלו של משה. ימי אבל משה נסתיימו בי"ג באדר, וכל ז' ימי האבל לא נסתלקו כל חלקי נשמתו של משהו, ולכן המן קבע את השמדת היהודים בי"ג אדר שאז נסתלקו כל חלקי נשמת משה לחלוטין מהגר"ש אסולין שליט"א.
ניתן להוסיף ולומר שמשה חי מאה ועשרים שנה כנגד המאה ועשרים שנה שניתנו לנח כדי להתפלל על דורו ולא התפלל, ובזה בא החסרון לתיקונו].
{ג}נשמת משה מסתלקת
כשיצא נח מן התיבה נסתלקה ממנו נשמת משה, היות ונח לא תיקן את דורו. ולכן בתחילה נקרא נח "צדיק תמים" ולבסוף כשנסתלקה ממנו נשמת משה ירד ממדרגתוז ונקרא "איש האדמה" (מגלה עמוקות אופן קסה, ערבי נחל פ' נח).
כעת נבין שחם פגם בנח וסרסו ורבעו דוקא עתה, משום שהסתלקה מנח נשמת משה, שבלא זאת לא יכל לפגום בו [דברי ציון ויהודה].
לאור האמור נראה לפרש הטעם שעתה השתכר נח, בבחינת "תנו שכר לאובד" שנפלה רוחו שאיבד נשמת משה.
{ד}מן המים משיתיהו
בתיהח בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור, ורואה נער בוכה. היא קוראת לנער הבוכה 'משה' משום ש'מן המים משיתיהו', הדבר מרמז שכעת בגלגולו הנוכחי משיתיהו מעוון מי המבול (חסד לאברהם מעין ה נהר כג).
ועוד אפשר לבאר ש'משיתיהו' מרמז על גלגולו הקודם, שמן המים- מי המבול- משיתיהו והצלתיהו (ר' צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק אות צו).
{ה}ח"ן – נ"ח
אומר האריז"לט שעל פי זה נבין מדוע אמר הקב"ה למשה 'וגם מצאת ח"ן בעיני', שח"ן הם אותיות נח. והיכן מצינו שמצא משה חן בעיני ה'? אלא זה שנאמר בנח – 'ונח מצא חןי בעיני ה'.
{ו}התיבה המשותפת
ועוד מוסיף האריז"ל (לקו"ת שמות) שלכן מצינו שכשם שנח ניצל על ידי תיבה, גם משה ניצל בקטנותו על ידי תיבה בַּיְאוֹר [ע"ש עוד בעניין]. והיה זה כדי לתקן חטאם של אנשי דור המבול, שמשה רבינו שקול ככל ישראל (השלה"ק פ' שמות תורה אור ב').
{ז}רמז לגלגול נח-משה
מש"ה ר"תיא מ'שה ש'ת ה'בל, שבהם התגלגל משה, והיכן רמוז גלגולו בנח?
מצאנו פעם אחת שמשה נכתב בתנ"ך בתוספת האות נ' (שופטים יח-ל): "ויהונתן בן גרשם בן מנשהיב" ופרש"י מפני כבודו של משה [שנכדו- יהונתן נהיה כומר לע"ז] נוספה נו"ן כדי לשנות את שמו, ונכתבה תלויה [-מעל השורה] לומר שלא היה שמו 'מנשה'יג אלא 'משה'. נמצא שבאות נ' התלויה נרמז הגלגול הקודם- נחיד [חת"ס בתורת משה פ' תצוה].
ועוד נרמז בפסוק (שמות כז, יט-כ) 'וכל יתדת החצר נחשת, ואתה תצוה וגו', אותיות 'נח-שת ואתה' כלומר אתה, משה, מנח ושת ('דבש לפי' אות פ' בשם הרב המג"ע).
ועוד נרמז בפסוק [בר' ו-ט] נח "איש' צדיק' תמים'" ס"ת גימטריה הבל-נח-משה (440) [ויזרע יצחק מג'וז].
וגלגול משה מהבל בדור המבול רמוז במילה המבו"ל שבה טמונה המילה הב"ל בדילוג 2.
{ח}בשג"ם זה משה
לפי זה נבין את דברי חז"ל 'לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה'. אמר הקב"ה מן הראוי שגם נח יספה במי המבול משום שלא התפלל בעד דורו, אולם לא ידון רוחי בו להפרע ממנו, משום בשג"ם- כי עתיד לקום ממנו משה [בר"ר פכ"ו-ו], והיו ימיו מאה ועשרים שנה- ובכך יתקן את חטאו של נח שלא התפלל מאה ועשרים שנה, כפי שנתבאר לעיל [עי' מגלה עמוקות אופן קפח, שנח נתן למשה נ' שנה מימיו, ואדה"ר נתן לו ע' שנהטו].
משה נרמז בפסוק זה גם בדילוגי אותיות (3-) לאחור– 'מאה ועשרים שנה' לרמז שעתיד לחזור כמשה.
[אגב, בפסוק נרמז גם גלגולו של הבלטז במשה, 'לעולם בשגם הוא' ר"ת למפרע- הב"ל. וכן גלגולו של שת במשה- ר"ת שג"ם – ש'ת ג'לגול מ'שה (הרמז האחרון – מגלה עמוקות עה"ת פ' שמות)].
עוד ביאור- אמר הקב"ה היה ראוי להביא לדור המבול את משה שינהיגם, ואז היו זוכים ש'לא ידון רוחי באדם' – לא אדון אותם במידת הדין.
אולם 'בשג"ם' – משה – 'הוא בשר', ואינו יכול להם. וגם ימיו קצרים 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה'יז ואילו אנשי דור המבול האריכו ימים, וכפי אריכות ימיהם כן כוחם רב, ולא יקבלו ממנו. צא ולמד ממתושלח שהיה צדיק גמור ולא קבלו ממנו ולא בא המבול עד שמת. וזהו שמו מתו-שלח, אותיות מ"ת, ושל"חיח ה' את המבול. ועליהם נאמר 'ואם לא ישמעו בשלח יעבורו' שעברו מן העולם ונשתלחו דור המבול לאחר שעבר מתושלח. נמצא איפוא שדור המבול אינו ראוי שמשה ינהגו.
וזה שנאמר על משה 'מן המים משיתיהו' משיתי אותו מדור המבול והנחתי אותו לדור אחר הגון יותר – דור יוצאי מצרים [שפתי כהן].
{ט}מ' ימי מבול וימי מתן תורה
מובא בזוהר [רע"מ ח"ג רטז:] היה צריך משה לקבל את התורה בדור המבול, אלא שהיו אותו הדור רשעים, וזה שנאמר 'בשגם הוא בשר וגו' זה משה כו'.
מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין [צדקת הצדיק עו, רסיסי לילה מד] שכאשר נכשל האדם, ידע שאותו זמן מסוגל הוא מאד לעליה רוחנית, אלא שלא ניצל אותו לעליה, ולכן הפך לכשלון.
דוגמא לכך מצינו בדור המבול, אותו הדור היו צריכים לקבל תורה, תורה בבחינת מים- הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה. כיון שלא היו ראוים לשפע מי התורה– קיבלו חלף זאת את שפע מי המבוליט. ע"כ.
הרי שמשה כעת משלים את אשר החסיר בגלגול הקודם- לא התפלל על דורו ולא זכו לקבל תורה, וכעת מתפלל על דורו ואף נותן להם את התורה.
וראה דבר פלא, הם לא זכו לקבל את שפע מי התורה שניתנה למשה בהר סיני 'ארבעים יום וארבעים לילה' (שמות כד-יח), וחלף זאת קיבלו את מי המבול 'ארבעים יום וארבעים לילה'! (בראשית ז-יב).
[לאחר ארבעים יום של מבול החלה תגבורת המים במשך מאה וחמשים יום.
גם אצל משה, לאחר ארבעים יום היה צריך להיות תגבורת של תורה – אם היינו מקבלים את הלוחות הראשונות, וכאשר כשלו בעגל – לא זכו לתגבורת זו.
והנה לקראת סוף המאה וחמשים יום למתן תורה – עם ישראל מקבל את הלוחות השניות, ביום הכיפורים. ולמעשה הסיום המדויק של המאה וחמשים יום הוא בתאריך שבעה-עשר בתשרי. דבר זה נרמז בפסוק 'ותנח התיבה בחדש השביעי [-הוא תשרי] בשבעה עשר יום לחדש'. אז הייתה ה'מנוחה' – שקיבלנו תורה. הגר"ש אסולין שליט"א].
{י}מכות חם
בגלגול הקודם נח הוכה על ידי חם כמ"ש (בראשית ט-כד) 'וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן', ובגלגול הנוכחי משה מכה את חם ואת ארצו כמ"ש (תהילים עח-נא) 'ויך כל בכורכ במצרים ראשית אונים באהלי חם':
{יא}מקטני אמנה
ועוד מצינו בנח פגם דק מן הדק של חוסר אמונה, על הפסוק "ויבא נח… אל התיבה מפני מי המבול" (בראשית ז-ז) פירש רש"יזכא: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים": אף אצל משה מצינו שנתבע על כי "לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ-יב). [אף שאין לנו כלל מושג והבנה מהי אותה 'חוסר אמונה' שנאמרה לגבי נח וכ"ש לגבי משה].
{יב}משה והחשש מעוג
משה רבינו חשש מעוג מלך הבשן (נידה סא.) עד שהוצרך ה' להבטיחו (במדבר כא-לד) 'אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו וגו" ושאלו חז"ל מדוע נתיירא דוקא מעוג? עי"ש תירוצם. לפי האמור לעיל ניתן לומר היות ומשה הוא נח, נמצא שכל באי עולם הם צאצאיו ו'כפופים' לו שהרי בזכותו כולם חיים היום, רק עוג הינו היחיד שניצל בזכות עצמו [עי' צדקת הצדיק אות צו] ואינו נתון למָרוּתו של נח-משה ומזכות זו חשש משה עד שהוזקק הקב"ה להפיג חששותיו.
{יג}פרישות וקדושה
מוסיף ר' צדוק (צדקת הצדיק אות צו) דור המבול חטא בזנות ובזימה כמ"ש (בראשית פרק ו-יב) 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ', ומשה בא עתה לתקן זאת ע"י שהיה פרוש מן האשה, ואף נקבר מול בית פעור כדי לכפר על עוון הזנות בשיטים בבית פעור שמבצבץ ומקטרג [עי' פרדר"א מד].
{יד}רמזים לגלגול משה-נח
'ויהי האדם לנ'פש ח'יה'- [ברא' ב-ז] סופי תיבות מש"ה, נ'פש ח'יה- ראשי תיבות נ"ח. [חומת אנך פ' נח בשם נצח ישראל כ"י].
'נח איש [צדיק] תמים היה בדורותיו' [ברא' ו-ט] סופי תיבות מש"ה, והמילה 'צדיק' אינה בכלל, כי משה היה יותר מצדיק וחסיד. ובשני רמזים הללו משה מופיע בסוף המילה, לרמז שיבוא לבסוף לתקן [שם].
'אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו" [ברא' ו-ט] 'תולדות' על פי המקובלים משמעותו גילגול. אלה תולדות נח נח. ללמדך שנח בא ב' פעמים נוספות. פעם אחת ב'איש צדיק' הוא יוסף הנקרא 'צדיק' ['על מכרם בכסף צדיק'], 'תמים' – שלם, הוא משה – מבחר המין האנושי, 'היה בדורותיו'– שהיה בב' דורות נוספים [נחל קדומים פ' נח, ועי' שפתי כהן פ' נח].
'א'לה ת'ולדות נ'ח נ'ח' ראשי תיבות גימטריא 501, משה- יוסף גימטריא 501 [קול יעקב לר"י רקח נו"נ לבעל הרוקח, שנת תרי"ב].
נח במילוי אותיות נו"ן ח"ת גימטריא 514, 'זה משה יוסף' עם הכולל – 514 [שם].
'נח איש צדיק' -בגימטריא 573, 'גלגול משה יוסף' בגימטריא 573 [שם]
בלידת משה נאמר 'ותרא אותו כי טוב הוא' 'כי טוב הוא' גי' נח עה"כ – 59 [שמן המאור לגר"מ בן שמעון זצוק"ל, ע"ש עוד רמזים].
יוסף אומר לאחיו 'כי נחש ינח"ש איש אשר כמוני' ינח"ש הן אותיות יש-נח, לרמוז שגלגולו מנח. [עוד בא לרמז את נח וכל בניו, שהמילה ינח"ש היא ראשי תיבות של יפת נח חם שם [ילקוט ישר].
{טו}ביאור תפילת משה 'ואתחנן'
על פי זאת אמרתי לבאר את תחינת משה להכנס לארץ ישראל- "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור וגו'". ואתחנ"ן הן אותיות את"ן-ח"ן, משה מבקש להכנס לא"י כמתנת חינם בזכות זה שמצא ח"ן בעיני ה', ואף בעבר ענהו ה' בזכות אותו ח"ן וקיבל תפילתו משום 'כי מצאת ח"ן בעיני' [ואף נח ניצל מסיבה זו, כמובא בסנהדרין קח. וב"ר כח-ט ש'אפילו נח שנשתייר מהם לא שהיה כדאי אלא שמצא חן'].
אולם ה' עונהו 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' מדוע?
כדי להבין זאת נקדים הקדמה קצרה שבוארה במקום אחר בארוכה [ר' פרק י"ג
'סוד גלות מצרים וחטא אדה"ר' עמ' 301].
דור המבול הוכחד ונידון במים. אותן נשמות לא באו לידי תיקונן וירדו שוב והתגלגלו בדור הפלגה. הם כפרו ובנו את מגדל בבל ובולבלה שפתם ונפוצו על פני כל הארץ. גם עתה לא השלימו תיקונם, והתגלגלו שוב באנשי סדום. גם שם לא הושלם התיקון וסדום נהפכה והומטרה עליהם אש וגפרית משמים. חזרו אותו הדור והתגלגלו בבני ישראל וירדו להזדכך במצרים– כור הברזל.
כעת נראה עד כמה הדברים נפלאים. המנהיגכב כעת של הדור היוצא ממצרים- הוא הוא המנהיג של הדור הזה עצמו בעבר- נח=משה. ולכן הוא מתפלל על דורו- ומצילם מכליה, אותו הדור שעליו לא התפלל בעבר ונשא באחריות למותם! [שעה"פ פ' כי תשא].
ומצינו שאף בגלגול הזה מציל משה את דורו ממים– ממי ים-סוף שרצו להטביעם משום ש'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה' [ילקו"ש רלד].
{טז}מיתה במים
משה אינו נכנס לארץ משום חטא מי מריבה. ישראל מכעיסים את משה והוא מכה בסלע, במקום לדבר אליו כציווי ה'. האשמה תלויה בהם, כפי שאמר משה (דברים א-לז) "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם". בגלגול הקודם היה נח הגורם למיתת דורו בטרם עת ע"י המים– מי המבול, ובגלגול הנוכחי הדור גורמים למיתת משה בטרם עת ע"י המים– מי מריבה.
{יז}לא ירד מבול בארץ ישראל
המבול היה בכל היקום לבד מארץ ישראל [זבחים קיג. פרדר"א כג], נמצא שחטאו של נח היה ביחס לכל העולם שלא מנע את המבול, לבד מארץ ישראל- ששם ממילא לא היה מבול. יתכן ויש בזה לבאר מדוע לא נכנס משה לארץ, שהרי בארץ ישראל לא הוזקק לתקן שהרי מעולם לא פגם!
ובזה יתכן ליישב את השאלה הידועה – אם בארץ ישראל לא היה מבול מדוע איפוא לא שלח ה' את נח לארץ ישראל להנצל בה מפני מי המבול? שהיות ונח הוא משה, ועל משה נגזר שלא יכנס לארץ ישראל, לכן גם נח נותר מבחוץ.
{יח}נחזור לעניינו- שאלנו מדוע ה' עונהו: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'?
כפי שהסברנו משה בא להנהיג את דורו מהגלגול הקודם- דור המבול, התיקון נמשך מאה עשרים שנה. כעת כל הדור [שהוא דור המבול] מת במדבר, ורק בניהם אשר קמו אחריהם יכנסו לארץ. נמצא שתיקונו של משה הושלם, ואין צורך ותועלת עוד באותו ה'חן' בשביל ישראל. ולכן ה' אומר 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' -בדבר ה'חן'– אל תוסף דבר אלי, שכל החן היה בשל נח שמצא חן, וניתן לך כדי לתקן דורך ע"י שתתפלל עליהם, עתה שהדור איננו- אין תועלת לך עוד באותו חן.
וניתן לרמוז זאת בפסוק שנאמר בירמיה (לא-א): כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאל: כביכול ה' אומר למשה- מצא חן- רק במדבר, שם הִנהַגתָ את הדור והתפללת בעדם מכח אותו החן, אולם עתה שנכנסים לארץ ודורְך- דור המבול איננו- אין כח באותו החן לסייעך.
גלגול נוסף של נח
כתב הרמ"ע מפאנו [גלגולי נשמות בליקוטים אות ד'] והחיד"א בשם גורי האר"י שנח התגלגל ביוסף הצדיק.
(משנת הגלגולים, ע"מ 1-13 הרב בועז שלום)
6.משה-יוסף-נח:
{א}נזהר מן היין
אחר המבול נח נוטע כרם ושותה מן היין ומשתכר בתוך אהלו ויורד ממדרגתו. יוסף מתקן זאת ומזירכג עצמו מן היין עד למפגש עם אחיו [רמ"ע מפאנו שם]
{ב}פרנסי הדור
נח יוסף ומשה פרנסו וזנו את דורם. כדברי המדרש [בר"ר פרשה ל]: אמרו חכמים, כל מי שנאמר בו 'היה', היה זן ומפרנסכד. נח – [צדיק תמים היה בדורותיו] זן ופירנס כל י"ב חודש את החיות בתיבה, שנאמר 'ואתה קח לך וגו', יוסף – [ויוסף היה במצרים] 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו', משה – [ומשה היה רועה צאן] זן ופירנסכה את ישראל ארבעים שנה במדבר.
ועוד מובא במדרש [תנחומא נח סי' ה] שני בני אדם נקראו צדיקים [נח איש צדיק, ויוסף- על מכרם בכסף צדיק] על שזנו [-פרנסו] את הבריות – נח ויוסף.
וביתר עמקות- גם המזון וגם הזנות יוצאים מאותו השורש בלשון הקודש. וכך בחז"ל מצינו שדורשים בפסוק המזכיר 'אישה זונה' – מוכרת מזונות [רש"י יהושע ב-א], ויש המפרשים כפשוטו. הזנות גם נמשלת ללחם, כפי שמצינו ביוסף שאמר לאשת פוטיפר שאדונו נתן הכל בידו למעט 'הלחם אשר הוא אוכל' כשכוונתו לאשתו. וכן אמר שלמה במשל על הזנות 'ולחם סתרים ינעם', ואף המשיל את הזנות לאכילה 'כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און' [משלי ל-כ].
והנה הפגום בזנות עליו נאמר 'כי בעד אשה זונה עד ככר לחם' [משלי ו-כו] ומבואר בחז"ל [סוטה ד:, ילקו"ש תתקלט] 'אמר רבא כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש לחם ואינו מוצא', הרי שהזנות מביאה לעניות ופוגמת הפרנסה.
כעת נבין את מעלת נח יוסף ומשה, ששלשתם היו גדורים בעריות, ולכן זכו להיות מקור השפע לפרנס את דורם.
{ג}גדורים בקדושת הברית
נח יוסף ומשה נולדו כשהם מהולים [אדר"נ הוס' ב' לנוס' א], והיו זהירים בקדושה, נח היה 'צדיק תמים'כו כ'שצדיק' מרמז על מידת היסוד, ללמדך שלא פגם כשאר בני דורו שהשחיתו דרכם על הארץ בזנות וזימה, ואף כבש מעיינו חמש מאות שנה ולא הוליד, אף יוסף הצדיק נשמר מאשת פוטיפר, וכבש יצרו יום יום, וכן מצינו במשהכז שפרש מן האשה, ואף נקבר מול בית פעור כדי לכפר על עוון הזנות בשיטים בבית פעור שמבצבץ ומקטרג [עי' פרדר"א מד].
{ד}נפוץ זרעו
נח לבסוף ירד ממדרגתו בקדושה, חם סרסו ורבעו. על הפסוק 'וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה' – אומר המדרש [בר"ר פל"ו] שהיה לו לומר 'אהלו', אלא בתוך "אהלה של אשתו, א"ר הונא בשם ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי נח כשיצא מן התיבה הכישו ארי ושברו, ובא לשמש מטתו ונתפזר זרעו ונתבזה".
והנה כזאת אירע אף ליוסףכח – 'ויפוזו זרועי ידיו', ודרשו חז"ל [בר"ר פצ"ט] "אמר רבי יצחק נתפזר זרעו ויצא לו דרך צפורניו".
נח היה צריך להביא בן רביעי, אלולי חם שסירסו [רש"י בראשית ט-כה], ואף יוסף היה צריך להביא עוד עשרה שבטים אלולי עשר טיפין שיצאו מצפרניו [בר"ר פצ"ט].
{ה}שמירה במים
נח יוסף ומשה הוזקקו לשמירה במים, נח ומשה בתיבה, ויוסף בארון שבנילוס (כדאיתא בסוטה יג.) [תורת המנחה פ' נחכט].
ונראה לבאר הקשר בין נח יוסף ומשה לבין המים, שידוע על פי הקבלה שיסוד המים מרמז לתענוגים, זנות ועריותל [מהרח"ו בשערי קדושה ח"א ש"ב]. ואף שלמה המשיל את הזנותלא ל'מים גנובים ימתקו' [משלי ט-יז].
אנשי דור המבול קלקלו בעריות ונידונו במים, כמוהם אף אנשי מצרים – ערוות הארץ – נ' שערי טומאה – קלקלו בזנות ונידונו במים – מי ים סוף ששטפום, כדין סוטה הנידונה במים המרים [פרי צדיק קדושת שבת – ז].
ולכן נח שהיה בקדושה וגדור מעריות ניצל ממי המבול, וכן משה ניצל מגזירת המים– כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ויוסף הצדיק קרע אחר מותו את מי ים סוף כפי שדרשו חז"ל [בר"ר פ' פז] הים ראה וינוס- ראה ארונו של יוסף. מפני שמידתו מידת הקדושה מנוגדת למידת המים– תאווה וזנות. ומשה איש האלוקים הוא שקרע בפועל את הים כפי שציווהו ה' 'ונטה את ידך על הים ובקעהו'.
ולפי זה אכן יצדק לומר על משה 'מן המים משיתיהו' – שהיה משׁוּי מן התאוות המשולות למים [מהר"ל גבורות ה' פי"ח].
{ו}הקשתות המשותפות
אחר המבול ה' אומר לנח [ברא' ט-יג] "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ". אצל יוסף נאמר [ברא' מט-כד] "ותשב באיתן קשתו". מה הקשרלב בין הקשתות?
הקשת מרמזת לברית קודשלג. דור המבול היו פגומים בקדושתם, לעומת נח שנקרא 'צדיק' וקדוש בקדושת היסוד, ולכן זכה לברית הקשת, ולכן אף יוסף שהיה 'צדיק' בקדושת היסוד משובח בכך ששלט בקשתו ובקדושתו.
ולכן זוכה יוסף לעיר שכם, 'ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובְקַשְתי' [ברא' מח-כב], שכם נכבשה על ידי יעקב 'בחרבי ובְקַשְתי', היות ובשכם היה פגם בקדושה במעשה שכם בן חמור עם דינה, ויעקב בכח קדושת הברית המרומזת ב'קשת' לקחה מידם, ולכן הראוי לה ביותר הוא השמור מפגם זה, וזהו יוסף [ע"פ דובר צדק וישב אות ב].
{ז}קיבוץ גלויות
אומר המדרש [בר"ר פל"ו]: נח גרם גלות לבניו שנאמר 'ויתגל בתוך אהלה' ויתגל לשון גָלוּת, 'ויתגל' אותיות 'גָלֻיֹו"ת' [מהרז"ו], ויתגל- שנתגלתה ערוותו.
נח גורם את הגלות בגילוי ערוה, יוסף הוא הראשון מבני יעקב שהחל את הגלות במצרים- שנקראת ערוות הארץ, ומשה סיים את הגלות אך נותר בה ונקבר מול בית פעור- סמל הקטרוג על העריות [ר' לעיל אות יד], ולא זכה להכנס לארץ.
{ח}איש חן
'ונח מצא חן בעיני ה", 'וימצא יוסף חן בעיניו', ובמשה נאמר 'וגם מצאת חן בעיני'. ואף שלשתם כונו "איש", 'נח איש צדיק', 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח', 'משה איש האלקים'.
{ט}בית כלא
נח היה כלוא י"ב חודש בתיבה, ואף יוסף היה כלוא י"ב שנה בכלא במצרים.
{י}מידת הנצח
משה רבינו מידתו נצ"חלד. נצח הן אותיות נח-צ'דיק [נופך דעת עמ' קנה ע"פ תקו"ז תי' תליסר].
(משנת הגלגולים, ע"מ 13-17 הרב בועז שלום)
___________________________________________________________________________
הערות:
א כל שלא מובא מקור הוא מהנלע"ד.
ב שמעון בן יעקב [ילקו"ש שמות רמז קסב], ישעיה [מדרש אגדת בראשית פרק יד], הלל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי [סנהדרין מא.], ור' עקיבא [ילקו"ש דברים רמז תתקסה].
ג איתא בזוהר [השמטות בראשית רנד:, ובזוהר חדש ח"א דף לט.] "אמר רבי יוחנן בא וראה מה בין צדיקים שהיו להם לישראל אחר נח ובין נח, נח לא הגין על דורו ולא התפלל עליהם כאברהם…]. וע"ע זוה"ק פ' נח דף סז:, ויקרא יד:, ובזו"ח פ' נח כג.
ד כתב הבני יששכר [מאמרי חודש סיון מאמר ה – מעלת התורה]: 'מבואר בכתבי האריז"ל על עון ביטול תפלה יש תיקון לכוין יחוד בגימ' ח"ן, והוא להעלות אות ו' לה' עילאה [הראשונה של שם הוי"ה], ושתיהן היינו ו"ה לאות י', ואח"כ ה' אחרונה לוה"י, ואם כן אותיות יחוד הזה הוא כזה, ו"ה וה"י הוה"י והוא [ביחד כל האותיות] בגימ' ח"ן [פע"ח ש' הציצית פ"ו], ולפי"ז זה הוא שדרשו חז"ל, דקשה להו מאי דכתיב ויאמר י"י אמחה וכו' כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן וכו', וקשה מהו החן, אם הוא שהיה צדיק הוה ליה למימר ונח היה צדיק, וכאן לא נאמר צדקותיו רק מציאות חן בחנם, וקשה וכי משוא פנים וכו'? לזה דרשו דבאמת כן היה דהגם שהיה צדיק עכ"ז לא היה כדאי להינצל כי היה בידו עון ביטול תפלה שהיה לו להתפלל על דורו, אלא שמצא ח"ן היינו המציא יחוד ח"ן שזה מועיל לעון ביטול תפלה ובזה תיקן עונו. ע"כ.
ה ח"א סז:, ועי' בתיקו"ז נד:
ו כמבואר בשעה"מ פ' ויחי.
ז עיין בראשית רבה [פרשה לו] אמר רבי ברכיה חביב משה מנח, שנח בתחילתו נקרא איש צדיק ובסופו נקרא איש אדמה, אבל משה בתחילתו נקרא איש מצרי אך בסופו נקרא איש האלקים. ע"כ. מדרש זה מרמז על הקשר בין משה לנח, ועל כך שמשה מתקן את פגמו של נח שהחל בטב אך סיים בביש, ומשה מתחיל מאותה נקודת ביש אך מסיים בטב.
ח בתיה עצמה היא גלגול חוה ולכן נקראת בת-י"ה שחוה היא יציר כפיו של בורא עולם, ולכן חמלה על משה שהוא בנה- הבל. וכיון שחוה גרמה מיתה לעולם, בתיה מצילה כעת את משה וביטלה בכך את הגזירה 'כל הבן הילוד כו' וניצלו על ידה כמה וכמה נפשות מן המיתה (ספה"ג פ' סז).
והוסיף במדרש תלפיות [ערך גלגולים אות ב'] שהרע של חוה נתגלגל בבת פרעה שבימי שלמה.
וכתב בספר 'ויקרא יצחק' פלאג'י שלכן לקח שלמה את בת פרעה והביאה לעיר דוד שבזכות דוד אביו שכתוב בו 'וטוב רואי' תהיה נתקנת בת פרעה, וכי גם את הטוב תקבל מחוה, ואת הרע תסיר ממנה? לכן לקחה שלמה להביא בחינת הרע של חוה אל הטוב ולתקנה. [ועש"ע בשם עמק המלך ששלמה לקח נשים נכריות רבות משום שהיה יודע ניצוצי טהרה שבהן, והיה רוצה לכלות פשע ולהתם חטאת, והן החטיאו אותו כי טרם הגיע הזמן למתק הקליפות כו'].
ט שעה"ג הקד' כט, ו-לד, לקו"ת בראשית, שעה"פ פ' כי תשא.
י כתב בספר פרי חיים [ספרין, פ' וזאת הברכה] שבא לרמז בזה לתורה שנתנה למשה בחודש סיון שהוא ע"פ האריז"ל במדת חנו"ן.
יא תיקו"ז קב., מגלה עמוקות אופן ט, עץ חיים שער הכללים ועוד.
כתב ב'שער הפסוקים' (פ' שמות) שלא נתקן במשה רק ב' אותיות הראשונות של ש'ת וה'בל, והם ש"ה שבמשה, ועדיין היו אותיות ת' משת, וב'ל' מהבל חסרי התקון, עד הזמן הזה. ולכן נגלה אליו 'בלב"ת אש מתוך הסנה', לרמוז כי אלו האותיות של לב"ת שהם בלתי מתוקנים, נתחלפו בצרוף לב"ת אש, על שם כח הדין, כי לא נתקנו בו עדיין. ואז נתבסם משה, ונתקרב אליהם, ולקחם ונשלם תקון שת והבל לגמרי במשה, שהוא גלגולו השלישי:
יב נמצא שכל גלגוליו רמוזים באותיות נשמ"ה, ובזה יובן המדרש המתאר את מיתת משה [דברים רבה פרשה יא] אמר לה הקב"ה [לנשמתו של משה] נשמ"ה צאי אל תאחרי כו'. ['פדה את אברהם' פלאג'י מערכת הנ' אות יט].
יג כתב בחסדי דוד על התוספתא [ר"ה פ"א הי"ז] וז"ל: 'כתב מרן האר"י ז"ל בליקוט שופטים שירובעל היתה בו ניצוץ ממשה רבנו ע"ה כי לכן כתיב ביה [שופטים ו יד] 'לך בכחך זה' כלומר דמשה רבנו ע"ה נקרא 'זה' דכתיב [שמות לב א] כי זה משה האיש ע"ש.
ובזה נפתחו לי שערי אורה להבין דבר אחר שהייתי מצטער בו כל ימי, על מ"ש רז"ל על פסוק [שופטים יח ל] יהונתן בן גרשום בן מנשה שהנו"ן תלויה, כלומר 'משה'. ונכתב כן מפני כבודו של משה כדאיתא בפ' יש נוחלין [ב"ב דף קיט ע"ב]. ואיברא דאמרו שם דעל שם מנשה המלך נקרא כך לפי ש'תולין הקלקלה במקולקל'.
מ"מ היה קשה עלי מאד דאטו מפני כבודו של משה יוציא הכתוב דבר שקר מפיו? דמה בכך שהנו"ן תלויה מ"מ בן 'מנשה' כתיב ולא היו דברים מעולם!
אמנם ראיתי בספר גולל אור דמייתי משמיה דמוהרמ"ע ז"ל כי גדעון הוא מנשה בכור יוסף [ע"ש באות פ"א]. והשתא ניחא דקושטא קאמר דכיון שגדעון זה שהוא מנשה היה בו ג"כ ניצוץ ממשה רבנו ע"ה נמצא שיהונתן בן בנו של משה כאילו הוא ג"כ בן בנו של מנשה והבן.
והיינו טעמא דחזינן בגדעון שנעשו לו כמה נסים ממין מה שעשה משה רבנו ע"ה, כגון ההוא דגזת הצמר [שופטים ו לז מ] (א.ה. נראה דכוונתו שירד הטל רק במקומות מסוימים והשאר נותר יבש, כפי שירד הברד על מצרים ולא על ישראל) ושרף את העבודה זרה [שם שם כז] כמו שעשה משה ששרף את העגל וגם בדק את עובדי עבודה זרה במים אשר ילוק בלשונו וכו' [שם שם ה ו] כמו שבדקן משה כדכתיב [שמות לב כ] ויזר על פני המים וישק וכו'. עכ"ד.
ואני לכשעצמי לא מצאתי מנוחה במה דהונח לו, דאטו משום שעתיד להיות אדם שבו ניצוצות ממשה ומנשה, ראוי כעת ליקרא הנער הלוי [שנולד ממשה בלבד] 'בן מנשה'? מילא אם במשה היה ג"כ ניצוץ מנשה – ניחא, שנקרא ע"ש הניצוץ שבמשה, אך עתה אין כל קשר בין משה למנשה זולת שניצוציהם בעתיד ינתנו בגדעון. ויתכן דמראה הדבר שיש שייכות בין הנשמות הללו, ועצ"ב.
יד ומדוע אין הנ' של נח נזכרת בצורה ברורה בשמו של 'משה'?
כתב האריז"ל בלקוטי תורה [פרשת בראשית, וכ"ה בשעה"ג הק' כ"ט] אח"כ נתגלגלה הנשמה [של הבל] במשה ע"ה, והנה הנשמה לא נתערב בה רע מעולם כנ"ל והיה טוב לבד, וז"ס הנאמר במשה ותרא אותו כי טוב הוא, וכבר ידעת כי כשבאה הנשמה אז באים שם הנפש והרוח מתוקנים תחלה.
לכן תראה כי כל הנ"ל נרמז במש"ה, כי ש' דש"ת במש'ה, וש"ם כולו במשה, ה' דה'בל במשה' וז"ס "וגם ידעתיך בש"ם וגם מצאת חן בעיני, אם נא מצאתי חן בעינך" כי אותיות ח"ן הן נ"ח, אמנם בש"ם אמר לשון ידיעה ['ידעתיך בש"ם'] ובנח לשון מציאה ['מצאת ח"ן'] והענין כי ש"ם כל אותיותיו גלוי וידוע במש"ה וז"ס 'ידעתיך בש"ם' ידיעה ממש, אבל נח לא נרמזו אותיותיו במש"ה ואינם רק 'מציאה' ולא 'ידיעה' הנגלית לעין, רק מציאה כמו שמוצאין בכח הנעלם מן העין, וחזר ואמר משה אם נא מצאתי פי' כי אותיות ש"ם אני יודע כבר שנרמזו בי, אך אותיות נ"ח אינם נודעים. אבל אם כך הוא אמת שמצאתי ח"ן בעיניך שהוא נ"ח, עשה עמי חסד הזה שהודיעני נא את דרכיך, ובה אדע כי מצאתי ח"ן בעיניך שהוא נ"ח כנ"ל:
ועוד טעם שהנ' של נח לא נזכרת בצורה ברורה בשמו של משה, משום שלא הצליח נח לתקן בדורו לא הוזכרה הנ' של נח בשמו של משה, שכן כתב האריז"ל שרק ניצוצות שתוקנו בגלגול קודם מופיעים בשם האדם ['כגבר יאזור חלציו' עמ' קעא].
טו וכ"כ החיד"א ('דבש לפי' ע' משה בשם ספר קדמון רמזי התורה כ"י פ' בראשית). והביא שבספר 'ברכת טוב' באר עפ"ז מש"כ בקין 'נ"ע ונד תהיה בארץ', שקרח הוא קין, ורמז לו הקב"ה לקין שכאשר יבוא מי שקיבל נ"ע שנים [מאדה"ר ונח] דהיינו משה, אזי אתה תהיה בארץ, שתפתח האדמה את פיה ותבלע אותך.
טז ר' ברעיא מהימנא [פרשת פנחס דף רטז:] "ועוד אוקמוה רבנן דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא אלא בגין דהוו רשיעייא הדא הוא דכתיב (שם ו) בשג"ם הוא בשר, בשג"ם זה מש"ה ואמאי קרי ליה בשגם אלא קהלת חיסר ב' מן בשג"ם לכסאה מלה. עכ"ל. ר"ל שבקהלת (ח-יד) כתוב 'ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל', ומבאר ברע"מ ששלמה לא אמר בשג"ם זה הב"ל כדי לכסות הדבר, ולכן החסיר האות ב'. וביאר בדמשק אליעזר (על הזוה"ק ח"א דף כח) שהב' של בשגם רומזת לבלעם הרשע שהוא הרע של הבל, לכן החסיר שלמה הב'].
יז מצאתי רמז יפה בספר 'מנחת שמואל' [גורג'י, י-ם תרס"ג, בשם הח"ש כ"י] שפירש משה מן התורה מנין- בכמה גלגולים בא משה? ועל זה השיב שי"א פעמים שב בגלגול, וז"ש והיו ימיו מא"ה ועשרי"ם שנ"ה, שכאן רמז כל גלגוליו בר"ת, מ'שה, א'ליעזר, ה'לל, ו'עקיבא, רבי ש'מעון, ר' י'וחנן, מ'רדכי, ש'ת, ה'בל, ומילוי הה' האחרונה של שנ"ה – ה"ה – הוא רב ה'מנונא סבא.
יח ע"ש עוד ביאור שמצא כתוב שנקרא שמו מתושלח ע"ש שהיה לו חרב ['שֶלַח' הוא חרב, עי' איוב לג-יח וברש"י] והיה חקוק עליה שם המפורש והיה הורג בה בכל יום ת"ק מזיקין ושדין [מת"ו ב-של"ח] וכשמת נגנזה עמו. זהו מתושל"ח, מ"ת ושל"חוֹ עמו.
יט עי' מעי"ז זוהר חי [לגר"י ספרין פ' נח דף נט] שכתב ש'אלולי חטא דור המבול היה המבול בדרך רוחני ריבוי האור והשפע כו" ע"ש.
כ הפסוק אמנם מדבר על מכת בכורות אותה הכה הקב"ה, אך כוונתינו לכלל המכות, והבאנו את הפסוק משום שמוזכר בו 'חם'.
כא מדרש אגדה (בובר) בראשית פ"ז, זוהר חדש נח לז:.
כב מובא בזוהר חדש [נח לט.] שנח טען לקב"ה נקראת רחום היה לך לרחם על בריותך [ולא להביא מבול], השיבו הקב"ה רעי שטיא כען אמרת דא? ולא בזימנא דאמרת לך ואני הנני מביא את המבול וגו'. בטוי זה- רעיא כלפי נח, הוא ביטוי קבוע למשה רבינו – רעיא מהימנא, והמהימנא הוא תיקון לשטיא של הגלגול הקודם.
כג הגמ' בשבת [קלט.] אומרת: ואמר רב מלאי משום רבי יצחק מגדלאה: מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין, דכתיב [בראשית מט] ולקדקד נזיר אחיו. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אף הן לא טעמו טעם יין, דכתיב [בראשית מג] וישתו וישכרו עמו מכלל דעד האידנא לא.
כד ע"ש עוד במדרש שכל מי שנא' בו 'היה' ראה עולם חדש ע"ש.
כה אפשר לבארו גם בנוגע למן שהיה בזכות משה.
כו כתב בשו"ת חיי אשר [מילר סי' ה'] לבאר השינוי שפ"א כתיב 'אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ופ"א כתוב 'צדיק תמים בדורותיו'? שכשמדבר על נח בפ"ע הוא בגדר 'צדיק', וז"ש 'אותך' בלבד – ראיתי רק 'צדיק', אך כשתתגלגל ביוסף ובמשה אזי – 'נח איש צדיק "תמים" היה בדורותיו' דהיינו בגלגוליו [שהגלגולים נקראים דורות כמ"ש בס' נועם מגדים] כי רק אז הגיע לשלימות להיות נקרא גם תמים. ואפשר ג"כ לרמזו בתיבת "תמים" גופא והיינו ת'ם' י'וסף מ'שה דהיינו הגיע לבחינת תם ביוסף ומשה ודו"ק, עכ"ד.
כז ראה לעיל סעיף 'פרישות וקדושה' בעמ' 10 מה שהבאנו מדברי ר' צדוק בצדקת הצדיק אות צו.
כח נח הוכש על ידי ארי, ויוסף הוכש על ידי ה'דב', כלשון חז"ל שה' גירה ביוסף את הדב – אשת פוטיפר [בר"ר פ' פד], הוסיף הגר"ש אסולין שליט"א שנתקיים בזה מאמה"כ [ש"א יז-לו] 'גם את הארי ואת הדב הכה עבדך'.
כט לרבי יעקב סקילי מתלמידי הרשב"א, סוף המאה הראשונה לאלף השישי.
ל ועי' בשם משמואל [מועדים עיוה"כ תרע"ו] שע"כ מכנין [חז"ל ביומא עה. את ה]עריות יסוד התענוגים בלשון אכילת דגים ['זכרנו את הדגה…'] שהם ברואי המים, וכן נמי כל אכילת תענוג יש לכנות באכילת דגים [כאכילת שבת ועיוה"כ].
לא כפי שדרשו חז"ל בסנהדרין עה., נדרים צא:, סוטה ז.
לב עי' זהר פ' נח [דף עא] ובפי' הסולם שם, שמבאר הקשר ע"פ סודן של דברים.
לג כמובא בסנהדרין [צב.] 'אמר רבי אלעזר כל המסתכל בערוה קשתו ננערת שנאמר עריה תעור קשתך', וכן אחז"ל בכ"מ שהזרע יורה כחץ.
לד זוהר חדש פ' כי תשא ועוד.
______________________________________________________________________
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה