| מוטיב / נושא | סיפור בריאת העולם (בראשית א') | סיפור התחדשות העולם לאחר המבול (בראשית ח') |
|---|---|---|
| רוח ומים | "ורוח א-להים מרחפת על פני המים" | "ויעבר א-להים רוח על הארץ וישכו המים" |
| הפרדה בין מים ליבשה | "יקוו המים... אל מקום אחד ותראה היבשה" | "ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים... נראו ראשי ההרים" |
| עצים ופרי | "עץ פרי עשה פרי למינו" | "ותבא אליו היונה לעת ערב, ועלה זית טרף בפיה" |
| בריאת האדם בצלם | "ויברא א-להים את האדם בצלמו, זכר ונקבה ברא אתם" | "וידבר א-להים אל נח לאמר: צא מן התיבה... כי בצלם א-להים עשה את האדם" |
| בעלי חיים ומיני חיות | "כל נפש החיה הרמשת... ואת כל עוף... נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ" | "כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ" |
| ברכות וצווים | ברכת ה' לאדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה... ויאמר א-להים הנה נתתי לכם את כל עשב ..." | ברכת ה' לנח: "פרו ורבו ומלאו את הארץ... ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ... כל רמש ..." |
| שינוי יחס האדם לחיות | "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (שליטה) | "מוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ..." (פחד ואימה) |
| אכילת בעלי חיים | האדם הראשון צמחוני: "הנה נתתי לכם את כל עשב ... יהיה לכם לאכלה" | נח ועולם החדש רשאים לאכול בעלי חיים: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" |
| איסור אכילת דם ורצח | לא מוזכר במפורש | "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" ו"אדרוש את דמכם לנפשותיכם שפך דם האדם באדם דמו ישפך" |
| התייחסות לשינוי עולם | יצירה ראשונית של עולם מושלם | עולם מתוקן אחרי כשלון, שינוי מהותי במעמד האדם וביחסו לטבע |
"ויעבר אלוהים רוח על הארץ וישכו המים" – במילים אלו בסיפור המבול גם התחילה בריאת העולם בבראשית פרק א' – "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".
מאחר והמים מגיעים גם מלמעלה וגם מלמטה הצעד הבא הוא בניית סכר – רווח בין מים עליונים למים תחתונים – "יסכרו מעינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמיים". בתחילת היווצרות העולם בפרק א' נברא הרקיע שתפקידו להבדיל בין המים שמתחתיו לבין אלו שמעליו.
לאחר מכן נאמר בפרק "נראו ראשי ההרים", דבר שמזכיר את "ותראה היבשה".
...
אלוהים פונה אל נח ומברך אותו בדיוק כמו שברך את האדם הראשון שנברא:
חידוש העולם | בריאת העולם |
|
ויברך אלוהים את נח ואת בניו ויאמר להם | ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים |
|
פרו ורבו ומלאו את הארץ | פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה | ההבדל היחיד הוא "וכבשוה" |
ומראכם וחתכם יהיה על כל חיות הארץ…בידיכם נתנו | ורדו בדגת הים ובעוף השמים | |
כל רמש אשר הוא חי – לכם יהיה לאכלה | הנה נתתי לכם את כל עשב…לכם יהיה לאכלה | זוהי ההסתייגות של אלוהים מהאמירה הקודמת:
|
(אתר טקסטולוגיה,השוואה בין סיפור הבריאה וסיפור המבול בספר בראשית)
1.האור הגנוז- למה לברוא אור ע"מ לגנוז אותו ולא לומר שישנו אור שטרם התגלה לעולם?
2.האור הגנוז מתחיל לרדת לעולם דרך התורה- אורייתא ובפרט דרך הזוהר-ספר היסוד של תורת הסוד הגנוזה לצדיקים, הזוהר הוא ה'רשימו' של האורייתא, התורה:
זהו הזוהר, אותו אור ראשוני של העולם שנשאר גנוז לצדיקים ולאותם המשכילים המזהירים כזוהר הרקיע ועולים לשורש הדברים.הזוהר הוא הנקודה הראשונית הבלתי נתפסת, הזרע, הוא הראשית שממנה נברא העולם ומתוכו הוא מונע ופועל כל הזמן
(נוגע לא נוגע, הרב פרומן, ע"מ יד)
3.המבול- הגורם למציאות של אור גנוז הוא סוג של אירוע שיקוף שלילי למתן תורה-תחילת פתיחת האור הגנוז:
א.בין תיבת נח לתיבת משה-התיבה כמקום ההצלה של האנושות ועם ישראל:
עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: (בראשית ו,יד)
וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר (שמות ב,ג)
ב.ההכנה ומשך המאורע:
במבול: הכנה של שבעה ימים לפניו:
כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:(בראשית ז', ד')
במתן תורה :
וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְהוָה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: (שמות כ"ד, ט"ז-י"ח)
ג.קבלת המצוות כתוצאה ישירה של המאורע:
במבול- 7 מצוות בני נח:
תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח :דינין וברכת השם ע''ז, גילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי (סנהדרין נו,ע"א)
במתן תורה- קבלת תרי"ג מצוות
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים: (שמות לא,יח)
ד.בין נח למשה:משה גלגולו של נח ותיקונו
ד1.מעורבות עם הציבור:
דבר אחר, נח אמר למשה אני גדול ממך שנצלתי מדור המבול, אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך, אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחיבו כליה בעגל, מנין, שנאמר (שמות לב, יד): וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, למה הדבר דומה לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטים, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו, למי מקלסין לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו, כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו, הוי ואת עלית על כלנה. (מדרש רבא,וזאת הברכה, פרשה י"א)
ד2.במגמת עליה ובמגמת ירידה:
אמר רבי ברכיה, חביב משה מנח, נח משנקרא (בראשית ו, ט): איש צדיק, נקרא איש אדמה, אבל משה משנקרא (שמות ב, יט): איש מצרי, נקרא (דברים לג, א): איש האלהים (בראשית רבא,לו,ג)
ה.הנפילה שלאחר המאורע והמסע לא"י:
במבול- חטא ע"ז של מגדל בבל בתוך המהלך של נסיעה לא"י(ע"פ הרב נבנצל)
וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: (בראשית יא,ב)
במתן תורה: חטא ע"ז של העגל ומיד לאחריו המסע אל א"י ממשיך:
וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות לב,ו)
אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:(דברים א,ב)
ו.בין התורה למים:
דברי תורה נמשלו למים, שנאמר: " הוי, כל צמא לכו למים"… מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים.. מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם. .. ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו… ומה המים אין הגדול מתביש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן : למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד ואפילו אות אחת! (מדרש שיר השירים א')
4. נח/משה היה ראוי למסור את התורה לדור המבול אך לא היו ראויים לכך והדברים רמוזים במילה מבול:
א.אילולי הרשיעו דור המבול היה משה בעצמו מוריד להם את התורה:
דְּעָתִיד הֲוָה מֹשֶׁה לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא בְּדָרָא דְּטוֹפָנָא, אֶלָּא בְּגִין דַּהֲווֹ רַשִׁיעַיָּיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ו) בְּשַׁגַּ''ם הוּא בָּשָׂר. בְּשַׁגַּ''ם זֶה מֹשֶׁ''ה (זוהר רעיא מהימנא רטז ע"ב)
וְאוֹקִימְנָא בְּשַׁגַּם זֶה מֹשֶׁה, דְּעָתִיד הוּא לְמֵיהַב אוֹרַיְתָא בְּדוֹר הַמַּבּוּל. אֶלָּא דַּהֲווֹ רַשִּׁיעַיָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּנִיז לֵהּ לְצַדִּיקַיָּא
(זוהר חדש תיקונים דף קכא טור ג)
ב.ה' התעצב אל לבו- אותיות התורה- התחלה אמצע וסוף ומבול אותיות תורה שבכתב ובע"פ:
וַיִּנָּחֶם יְ-הֹ-וָ-ה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו,ו)
אמנם לפי דברי הזוהר הקדוש יש לפרש הכוונה בזה, שנתעצב הקב"ה כביכול על התורה הקדושה שכל כך השתוקק למוסרה בארץ שאי אפשר למוסרה לדור המבול. והרמז בזה כי התורה שבכתב רמוזה בג' אותיות לב"ו, כי התחלת התורה היא באות ב' של ב'ראשית, וסיום התורה הוא באות ל' של "לעיני כל ישרא'ל", ואמצע התורה היא האות ו' של גחו"ן בפסוק (ויקרא יא-מב): "כל הולך על גחון", כמבואר בגמרא (קידושין ל.): "וא"ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה".
הנה כי כן זהו רמז הכתוב "ויתעצב אל לבו", כי כשראה הקב"ה שמפאת קלקול הדורות אינם ראויים למסור להם את התורה, נתעצב כביכול אל לב"ו שאי אפשר למסור להם את התורה הרמוזה בג' אותיות לב"ו, לכן "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה", כדי שיתגלגלו במצרים בדורו של משה רבינו ויקבלו שם תיקון כמו שיתבאר לפנינו, ועל ידי זה יזכו אחר כך לקבל את התורה.
ויש להוסיף בזה עוד רמז נאה, כי מטעם זה נקרא העונש שהביא הקב"ה על בני דורו של נח בשם "מבול", כמו שכתוב (בראשית ו-יז): "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ", כי בד' אותיות מבו"ל רמוזות תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהיו ראויים לקבל, כי ג' אותיות בו"ל הן רמז על תורה שבכתב כאמור, ואילו האות מ' של מבו"ל היא האות הראשונה של תורה שבעל פה במשנה הראשונה של מסכת ברכות: "מ'אימתי קורין את שמע בערבית" שהיו צריכים לקבל את התורה, וכן האות אחרונה במשנה האחרונה (עוקצין פ"ג מי"ב): "ה' יברך את עמו בשלו'ם".
(שבילי פנחס נח תשפו)
חלק ב: המים התחתונים והמים העליונים הופרדו ביום השני והתאחדו זמנית מחדש במבול:
וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: (בראשית א,ז)
1.בכיית המים התחתונים בהיפרדם מהעליונים:
ועל דרך המדרש יש בו ביאור לדרך הקבלה, ברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו מים התחתונים ליקרב במלח ונסוך המים בחג, וכן אמרו במדרש (בראשית רבה ה, ד) מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה התחילו מים התחתונים בוכים, וזהו שכתוב (איוב כח, יא) מבכי נהרות חבש. אמר רבי אבא בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהן הקב"ה שנאמר הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה (ישעיה מג, טז), גוער בים ויבשהו (נחום א, ד), אמר להם הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, שנאמר (תהלים צג, ד) מקולות מים רבים אדירים משברי ים, ומה הם אומרים אדיר במרום ה', ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים. ועוד דרשו במקום אחר, העולם כולו שלישו מדבר שלישו ישוב שלישו ים, עמד ים לפני הקב"ה אמר לפניו, רבונו של עולם במדבר ניתנה תורה בישוב נבנה בית המקדש אני מה תהא עלי, אמר לו עתידין ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח:
(רבנו בחיי על ויקרא פרק ב פסוק יג )
2.הקלקול - במבול כשמים עלונים ותחתונים התחברו & התיקון: ניסוך המים שמחבר בין המים בלי להחריב את העולם
מים זה רבים של המילה "מה". כלומר, ישנו יסוד אחד שמרכיב ומאחד את הכל - מים. אך בעולם שלנו המים נפרדו - הקב"ה הבדיל בין המים ברקיע לבין המים בים. זאת בכדי שהעולם יתקיים, שכן יש צורך לשבור וליצור היררכיה ודירוג המאפשרים את החיים העולמיים. מכיוון שאם היינו רואים את האחדות המקורית לא היינו יכולים להתקיים.
הבעיה הנובעת מפירוד זה, בגללו נגרם המון צער, משום שההדרגה יוצרת גבולות ומאבקים בין ערכים שונים. כשהאדם הרשיע הקב"ה איחד בין המים של הרקיע והמים שלמטה ובכך החריב את העולם, ע"י שהוא לא אפשר לפירוד להמשיך להתקיים. המים זה היסוד הפנתאיסטי - כלומר, השייך לגישה שיש א-לוהות בכל מקום אפילו אם אנו לא רואים או חשים זאת. כאשר הקב"ה הפריד בין המים הם ניסו להתאחד עד שהקב"ה צעק עליהם והקפיא אותם. כלומר, יש למים יראה - יראת שמים. המצב של מדרג במציאות הוא לא נורמאלי אך רצונו של הקב"ה גובר על הנטייה הטבעית ולכן קיים בעוה"ז הפרדה.
התוצאה היא שבעולם הזה יש נוסטלגיה לאחדות. בניסוך המים אנו מחברים בין המים העליונים לתחתונים: שופכים את המים של השילוח, הם מי גשמים, לחור הנקרא "שיתין" שבמזבח, שדרכו היו המים מגיעים לתהום ומתחברים למים של התהום.
חז"ל אמרו שהמים שבתהום רוצים לעלות למעלה, כמו במדרש על דוד המלך שהיה צריך לשים פתק עם שם ה' בעצת אחיתופל [1]: המים התחתונים מצד עצמם רצו להתאחד עם המים העליונים, ושם ה' - כלומר, הרצון של הקב"ה לקיום העולם - עצר אותם. בניסוך המים אנו מבטאים את הרצון שלנו לאחדות בסתרי המציאות.
(מאמר "סוכות - ניסוך המים כסמל האחדות"/הרב אורי שרקי)
3.התיקון הנוסף: "לא בשמים היא"', "צדיק גוזר", "נצחוני בני" המים התחתונים( התורה שבאה מלמטה) גוברים ברבות הימים על המים העליונים( התורה מלמעלה) כמוב בתנאי שהם נשארים נאמניפ למקור בסיני - ההכרעה תהיה לפי התאמת חכמי כל דור ודור
אבל הענין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, כמו שאמרו במגילה י"ט, אמר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים, מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שסופרים עתידים לחדש, ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדן משה רבינו מפי הגבורה, ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור. וזה ענין רבי אליעזר הגדול ומחלקותו, ואמרו שם בבבא מציעא נ"ט עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, כבר ניתנה למשה על הר סיני, וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כולם שרבי אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו אמיתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היה נוטה לטמא, אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים היפך האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים, כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות... (דרשות הר"ן, דרוש ג)
חלק ג: חטא היום השלישי והשתקפותו במבול : כשאין הרמוניה בין העץ לפרי ובין מין למינו
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב: (בראשית א,יב)
עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ): (רש"י,שם)
0.לימוד זכות: הארץ שעשתה כן כדי שלאדם תהיה אמתלה כשיחטא לתלות זאת באדמה ממנה לוקח
ויאמר אלהים תדשא הארץ גו' עץ פרי גו' ותוצא הארץ גו' עץ עושה פרי גו'. ופירש"י ז"ל עץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כך אלא ותוצא הארץ גו' ועץ עושה פרי לפיכך כשנתקלל אדם נפקדה גם היא על חטאה עכ"ל. וכבר צווחו בזה קמאי דהאי לפיכך שהביא רש"י ז"ל אין לו שייכות וקשר להקודם, גם מה שייכות יש לחטא האדם עם חטא הארץ. ונראה ליישב דברי רש"י ז"ל בטוב טעם ובזה יבוארו כמה כתובים על נכון. דלכאורה יפלא מאוד מאין בא זה שתחטא הארץ נגד יוצרה וקונה יתברך. בשלמא מין האדם שהוא בשר ודם שייך שפיר לפעמים שיחטא מפני היצה"ר השוכן בקרבו ומטהו בכל עת מדרך הטוב והישר ח"ו ומאתו יתברך ניתנה הבחירה חפשית להאדם לעשות כרצונו וחפצו ולילך בדרך אשר יבחר לעצמו לטוב או כו'. אך שאר הנמצאים הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים כולם כאחד ששים ושמחים לעשות רצון קונם באין מונע כי אין להם יצה"ר, אשר ע"כ מאין בא להארץ זה הרצון לחטוא ועוד לה יותר שתפגום מעלתה בזה שהקב"ה פקד עליה לטובתה שזה העץ שתוציא יהא ג"כ טוב למאכל כמו הפרי עצמו והיא קלקלה ונתנה טעם לפגם:
(ספר אוהב ישראל - פרשת בראשית )
1.האידאל בבריאה היה שהאמצעי(העץ) יהיה שווה למטרה(הפרי) וגם בדור המבול נפלו בזה ולעתיד לבוא המציאות תתוקן:
מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו, כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשיים בחוש נשמתו באותו הגובה (מצד ההבנה) והנועם (מצד ההרגשה) שעצם המגמה מורגשת בו אבל טבע הארץ... גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנועמו והדרו. אבל העצים... נתעבו ונתגשמו ואיבדו את טעמם...
וכל פגם סופו לתיקון. על כן מובטחים אנו בבירור, שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, ואורחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכוח אל הפועל." (אורות התשובה,ו,ז)
רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר, הַכֹּל קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶן בְּדוֹר הַמַּבּוּל, הַכֶּלֶב הָיָה הוֹלֵךְ אֵצֶל הַזְּאֵב, וְהַתַּרְנְגוֹל הָיָה מְהַלֵּךְ אֵצֶל הַטַּוָּס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ו, יב): כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר, הִשְׁחִית כָּל אָדָם אֵין כְּתִיב, אֶלָּא כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר. רַבִּי לוּלְיָאנִי בַּר טַבְרִין בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר אַף הָאָרֶץ זִנְּתָה, הָיוּ זָרְעִין לָהּ חִטִּין וְהִיא מַפְּקָא זוּנִין, אִילֵּין זוּנַיָּא רָבֵה מִן דָּרָא דְּמַבּוּלָא אִינּוּן.
(ב"ר, כח,ח)
3.טומאת האדמה המביאה להקאת עם ישראל מארצו-עונש לאדמה כשעם ישראל לא נמצאים בה וממילא אינה מתפתחת - ושורשה בחטא הקדמון ובמעשיה במבול :
ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה מש"כ ותטמא הארץ היינו שע"י איסור עריות שעושים על הארץ היא נטמאת בחיידקי הטומאה ולכן גם היא מזנה וכמו שהיה בדור המבול שמחמת העבירות שלהם בעריות גם הארץ זינתה שזרעו בה חיטים והוציאה זונין שזה מאכל בהמה וכמ"ש בב"ר ריש פר' נח ולזה אמר ואפקוד עוונה זה העוון של מעשה בראשית שהיא שינתה ולא הוציאה עץ פרי עושה עליה איזה עוון פרי אלא רק עץ עושה פרי שלא היה טעם העץ כטעם הפרי א"נ היא שינתה בדור המבול וכן כעת היא שינתה מחמת העבירות של הגויים א"נ כדי שלא תטמא גם היא ותשנה מרצון ה' או כדי שלא תמשיך לשנות היא מקיאה את החוטאים מן הארץ
(דרשות התורה, אפרים עובד, ע"מ קלו)
4.התיקון: הטיול בגן עדן בו מתקיים טעם העץ כטעם הפרי
חלק ד: חטא הלבנה ועונש המבול
1.חטא הקטרוג של הלבנה:
רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: "ויעש א-להים את שני המאורות הגדולים" וכתיב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני. אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "לה'" אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח(חולין ס,ע"ב)
2.הלבנה נבראה להחליש את הפוטנציאל לעבודה זרה לשמש וממילא הקטרוג שלה ממש לא במקום:
(פסיקתא דרב כהנא פיסקא ה)
3.סוד העיבור- בין למנות רק לחמה( נצרות) ללמנות רק לבנה( איסלאם):
אנו נכנסים כעת לחודש אדר ב. הסיבה ‘הטכנית’ בגינה מעברים שנה – היא עקב הפער בין פרק הזמן בו סובב כדור הארץ סביב השמש (כ-365 יום) לבין פרק הזמן בו סובב הירח סביב כדור הארץ במהלך 12 חודשים (כ-354 יום). מציאות זו גורמת לכך שבעוד שעונות השנה (התלויות בחמה) נותרות ‘קבועות'” הרי מועדי השנה (המתקדשים בהתאם ללבנה) ‘צוברים פיגור’. כך עלול להיווצר מצב שבו אחת לכמה שנים לא יחול חודש ניסן בתקופת האביב. הוספת חודש אדר ב’ ‘מצמצמת טווחים’ ומביאה לכך ששתי המערכות תישארנה מתואמות.
מהו העיקרון הרוחני העומד מאחורי תקנת עיבור השנה?
שני יסודות קיימים בעבודת ד’: הראשון הינו החמה” “המאור הגדול” (בראשית א” טז) – ההכרה הכללית” האובייקטיבית” של שם ד’; ההבנה העקרונית כי קיים א-לוה” כי ישנו גודל שמימי-אינסופי העומד בשורש המציאות. היסוד השני בעבודת ד’ הינו הלבנה” “המאור הקטן” (שם) – כלי הקיבול שקולט את אור החמה. הלבנה היא הביטוי לספיגה הסובייקטיבית שלנו; ההכרה כי התוכן הא-לוהי איננו שוכן בשמים לבדם אלא אף במימד הארצי: “ושכנתי בתוכם” (שמות כה” ח).
הגמרא (חולין ס” ב) מלמדת כי במצב הראשוני” במציאות האידיאלית – היו שני המאורות בגודל זהה אולם ‘קיטרגה הלבנה’ ועל כן התמעטה. קרי” עוד לפני בריאת האדם כבר מתגלה פער מובנה בין שני המאורות. הרב קוק מכנה זאת (אורות” ישראל ותחיתו י) “הנמכת האידיאל העולמי במציאות… מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו”. ישנה כאן קביעה עקרונית: המימד הארצי כיום” הינו מוגבל מיסודו” איננו יכול לקלוט באופן מלא את ההארה הא-לוהית.
אומות העולם “מונים לחמה” (סוכה כט” א)” כלומר” משלימים עם המצב העקרוני שבו אין השראת שכינה בארץ” מסתפקים בהכרת הא-לוהות הכללית” המרחפת” הנוגעת-לא נוגעת” באמונה חסרת הרלוונטיות לחיי היום-יום. עם ישראל לעומתם “מונה ללבנה” (שם)” מקדש את הלבנה” מקדש את המציאות הארצית” האפורה והחדגונית על ידי עמל התורה ומצוותיה. “יהי רצון מלפניך… למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט… כמו שהייתה קודם מיעוטה” (תפילת קידוש לבנה).
עם זאת” עם ישראל איננו מתעלם ממניין החמה כדוגמת המוסלמים המונים ללבנה ותו לא. מעבר לקידוש הלבנה קיים גם עיבור שנה. דהיינו” עם ישראל חותר למצב של תאום מלא בין אור הלבנה ואור החמה” בין המימד האנושי למימד הא-לוהי. מחד גיסא – אין הוא מסתפק באמונה שלא מנהלת את החיים האנושיים” ומאידך גיסא – אין הוא משלים עם חולשותיה של המציאות הארצית. עיבור השנה הינו ה”זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא”: “השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה” ביסוד נשמתה” עם התגלות הנטיה הא-להית ביסוד ההויה בכללה” (אורות ישראל א” ט).
על כן קיים הכרח שחודש ניסן” החודש בו נולד עם ישראל” יופיע בתיאום מושלם בין הלבנה לחמה. האביביות” ההתחדשות והפריחה הארצית – מוכרחות הן להופיע באחדות עם המוסר הישראלי. בהתאם לכך” אנו מוסיפים ומאדירים דווקא את החודש הקודם לניסן” את חודש אדר” חודש של עמל אדיר לקידוש החיים הארציים. בחודש אדר מקבל עם ישראל על עצמו את התורה שבעל פה” “הדור קיבלוה בימי אחשורוש” (שבת פח” א על פי שיחות הרצי”ה על פורים). על ידי התורה שבעל פה” העוסקת בקידוש פרטי החיים הארציים אנו מכשירים את הקרקע לחיים הישראליים של אחדות שמים וארץ. ‘הזיווג בין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא’ בחודש אדר” מביא להתעברות וללידה של האידיאל השלם בחודש ניסן.
(סוד העיבור הרב חגי לונדין)
4.דור המבול הוזהרו על ע"ז וחטאו בעבודת כוכבים:
...דכתיב [בראשית ו' יא']: "ותשחת הארץ לפני האלהים", ותנא דבי רבי ישמעאל בכל מקום שנאמר לשון "השחתה", אינו אלא דבר ערוה, ועבודת כוכבים
דבר ערוה, שנאמר [שם יב'] "כי השחית כל בשר את דרכו".
עבודת כוכבים, דכתיב [דברים ד' טז']: "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל... ", וגו'.
והרי נענשו בני דור המבול על עבירות אלו, ומוכח שהוזהרו עליהן, שאם לא כן לא היו נענשים, ד"לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר".
(סנהדרין נז ע"א)
4.העונש: במבול- 2 המאורות לא שימשו- לא נראו בכדור הארץ:
ויום ולילה לא ישבתו. מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו (ט) המזלות, (י) ולא ניכר בין יום ובין לילה (ב"ר כה, ב. - לד, יא.)
(רש"י,שם)
והשתא י"ל חד רומז אומרו יהי מארת חסר לומר דלא יאירו תמיד ברציפות דיהיה זמן שלא ישמשו המאורות והמזלות והיינו בזמן המבול כדפרש"י יום ולילה לא ישבותו דבזמן המבול שבתו ופשוט דאחר המבול שחזרו לשמש ולהאיר לעולם דכל זה ודאי ה' הכין בכה מששת ימי בראשית וזה נרמז מארת חסר כתיב כמש"ג ויברא
(מעין גנים, הרב ניסים בן שלמה דיין ע"מ ה)
חלק ה: הלוויתן והמבול:
1.בבריאת העולם היה חשש מהדגים הגדולים- לויתן ובן זוגו שיחריבו את העולם:
א.לוויתן- כח עוצמתי שבתחתיות הים:
וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב(בראשית א,כא)
התנינם. דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה (פרק הספינה בבא בתרא עד:) הוא (מ) לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, (נ) שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב
(רש"י,שם)
ב.רמז לס"מ ובת זוגו:
סמאל נקרא נחש בריח כו', כמו להבדיל בין טמא לטהור, שיש בבריח החיצון, כך בכאן, כי זה לעומת זה עשה האלקים. ולילית נקראת נחש עקלתון המפתה את בני אדם לילך בארחות עקלקלות, ועליו נאמר 'ביום ההוא יפקוד יי בחרבו הקשה... על לויתן נחש בריח, ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים' (ישעיהו כ"ז-א').
וזהו תנין־עיוור, ואילו נברא שלם חם ושלום, בשלימות אצילותו. היה מחריב העולם ברגע אחד, ים זה האמור כאן, הוא 'מצולות ים' הוא עמקות וסוף הים. דהיינו הקצה האחרון שלו שהיא 'לילית', כמו להבדיל בין טמא לטהור, ובין קודש לחול, מלכות נקראת יסוד סופא דכל דרגין, כן בכאן.
ולכן התנין מחובר ותקוע בים, והוא הערלה שלה, התקוע בתוכה, ונקשרת בו כבלב, ולחיות שהוא אדום, וכליון ומחצתו ודגלו אדומים, להיותו ממרירות חמות ואדם דם ה'קשה ביותר', לכך אצל פרעה נתעוררה היד החזקה מדת הגבורה, שנאמר עליו 'אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִיא' (שמות ח'-ט"ו), פירוש ה' אצבעות של יד שמאל כנגד ה' אותיות של א-להים, ולכן אמרו חכמים ז"ל כל מכה ומכה הייתה של חמש מכות (הגדה של פסח), שנאמר: 'אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִיא', ולכן נטבעו פרעה וחילו בים, דהיינו 'במצולות ים', ולכן נמשל פרעה ל'תנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו' (יחזקאל כ"ט-ג').
(עמק המלך/רבי נפתלי הירץ בכרך, שער יד)
{עמק המלך הוא ספר קבלה שנכתב על ידי רבי נפתלי הירץ בכרך, תלמידו של מהר"י סרוג, מתלמידי האר"י הקדוש. הספר נדפס בשנת ת"ח.}
2.הדגים לא מתו וגם לא נפגעו מרתיחת המים כי צללו למעמקי הים:
א.מכל אשר בחרבה ולא מכל אשר בים:
בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים (קידושין יג, ע"א)
ב. משום כך נהגו לאכול דגים בשולחן שבת:
"מכל אשר בחרבה מתו, וברש"י ולא דגים שבים. בשם החידושי הרי"מ זצ"ל, מפני מה הדגים יש להם חן שעולים על שלחן מלכים, מפני שלא השחיתו דרכם בדור המבול. והבן כי עמוק הוא
("שיח שרפי קדוש" פרשת נח ד"ה מכל אשר בחרבה)
נראה לפרש בזה טעם שנבחרו הדגים למאכל שבת, להורות דאין אש גהינם שולט בשבת, כמו כן הדגים לא שלט בהם אש הפורענות של המבול שנידונו ברותחין
( בן יהוידע, סנהדרין קח)
ג.עין הרע של דור המבול לא הגיעה לדגים:
יומתק להבין בזה מה שבירך יעקב אבינו את אפרים ומנשה (בראשית מח טז): "וידגו לרוב בקרב הארץ". ופירש רש"י: "וידגו, כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם". ויש לומר שנתכוון לברכם שלא יסתובבו בין בני אדם רשעים המשחיתים דרכם של הבריות, אלא יהיו "כדגים הללו שפרים ורבים" בדרך היתר מין במינו, "ואין עין הרע" של דור המבול אשר השחיתו דרכם של כל בעלי חיים "שולטת בהם" לקלקלם, מחמת היותם בים מופרשים מבני אדם.
(תבלין לשבת, הרב פנחס פרידמן, מאמר "לקח נשגב מהדגים שלא השחיתו דרכם בחטא עץ הדעת ובדור המבול!")
ד.הדגים לא נענשו ברותחין כי צללו לעומק הים:
וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:(בראשית ז,כג)
וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. אחר שאמר ויגוע כל בשר ואמר מכל אשר בחרבה מתו הוסיף לאמר וימח שנמחו הגופות ויהיו למים כענין ומחה אל מי המרים (במדבר ה כג) כי היו המים רותחין כדברי רבותינו (סנהדרין קח) אבל אם כן יהיו הדגים מתים ואולי היה כמו שאמרו בבראשית רבה (לב יא) מכל אשר בחרבה ולא דגים שבים ויש אומרים אף הן בכלל נאספין אלא שברחו לאוקינוס ומכל מקום ניצולו הדגים ושני הדעות האלו אפשריים כי יתכן שמימי המבול הרותחים יתערבו בימים ויחממו עליוני הים בלבד והדגים יבאו בעמקי המצולות ויחיו שם או כדברי יש אומרים שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקינוס בורחים שם בהרגישם רתיחת המים וניצולין מהם שם ואפילו אם ימותו כלם הנה מרבית הדגה באוקינוס היא ושם לא ירד מבול כמו שנאמר (לעיל פסוק יב) ויהי הגשם על הארץ ומשם יחזרו הדגים אחרי המבול כי מן הים היו יוצאים כל הימים ושם הם שבים ללכת ועל הכלל ניצולו הדגים שהרי לא נכנסו מהם בתיבה לחיות זרע ונאמר בברית (להלן ט ט י) הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התיבה ולא הזכיר דגי הים
(רמב"ן,שם)
2.בעל החיים המסוכן ביותר לבני האדם הוא ... היתוש:
בדרך כלל, כשחושבים על בעלי חיים מסוכנים או קטלניים, חושבים על נחשים, עקרבים, כרישים ואלמנות שחורות - אבל עם כל הכבוד, הם לא רוצחים כאלה סדרתיים ומתוחכמים כמו שהוליווד עושה מהם. אילו חיות אחרות גורמות למקרי מוות אנושיים רבים? נעזרנו בבינות המלאכותיות Perplexity ו-Forefront, כדי ללמוד על עשר החיות שהורגות הכי הרבה אנשים כל שנה:
- יתושים (725,000-מיליון מקרי מוות בשנה)
למרות גודלם הקטן, יתושים הם בעלי החיים הקטלניים ביותר על פני כדור הארץ. הם אמנם אינם הורגים בני אדם באופן ישיר, אך הם אחראים להפצת מחלות כמו מלריה, קדחת דנגי ווירוס זיקה. לפי ארגון הבריאות העולמי, יתושים גורמים לכ-725,000 מקרי מוות בשנה, בעיקר באפריקה, וגורמים אחרים טוענים שהמספר קרוב יותר למיליון. - נחשים (50,000-100,000 מקרי מוות בשנה)
למרות שכמה מיני נחשים יכולים להגיע לגדלים מפחידים למדי, מינים מסוכנים רבים הם קטנים יחסית. הכשות נחשים ארסיים גורמות בין 50,000 ל-100,000 מקרי מוות בשנה. חשוב לזכור שרוב מקרי המוות הללו ניתנים למניעה באמצעות טיפול רפואי מתאים ומהיר, אמצעי הגנה ויוזמות בריאות הציבור. - כלבים (25,000-35,000 מקרי מוות בשנה)
ידידו הטוב ביותר של האדם עלול גם הוא להיות מסוכן – אם כי גם כאן, רוב מקרי המוות מכלבים הם לא כאלה שנגרמים על ידי נשיכות, אלא מקרי מוות שהם גורמים באמצעות העברת כלבת. גם כאן, רוב הקרבנות הם באפריקה ובאסיה, שבהן מדינות מתפתחות רבות שאינן מסוגלות להתמודד עם איומים שבמערב נחשבים לכאלה שעברו מהעולם. - חלזונות מים מתוקים (10,000-20,000 מקרי מוות בשנה)
חלזונות מים מתוקים נושאים מחלה טפילית בשם סקיסטוזומיאזיס, הפוגעת במיליוני אנשים מדי שנה, במיוחד ילדים במדינות מתפתחות. לפחות 10,000 מהנדבקים מתים מהמחלה. - חרקים טורפניתיים (10,000-12,000 מקרי מוות בשנה)
חרקים מוצצי-דם אלה, המונים 7,000 מיני פשפשים ש-90 מהם מצויים גם בישראל, מעבירים את מחלת צ'אגאס, המסוגלת להרוג גם בני אדם, אם כי זה לוקח לה בין שבועות לחודשים להגיע לשלב שבו זה עלול לקרות. - זבובי צֶה-צֶה (10,000 מקרי מוות בשנה)
זבובי צה-צה, המצויים באפריקה הטרופית, מעבירים טריפנוזומיאזיס אפריקאי, הידוע גם בשם מחלת שינה אפריקאית. - עקרבים (3,250 מקרי מוות בשנה)
עקרבים, למרות גודלם הקטן, אחראים לכ-3,250 מקרי מוות בשנה. עם זאת, מתוך 1,750 מינים של עקרבים, רק ל-25 יש ארס חזק מספיק כדי להרוג בני אדם. - תולעי אסקריס עגולות (2,500 מקרי מוות בשנה)
תולעי אסקריס עגולות עלולות לגרום לזיהום טפילי הנקרא אסקריאזיס, וגובה כמה אלפי קרבנות אנושיים מדי שנה. - שרשורים (2,000 מקרי מוות בשנה)
שרשורים (באנגלית: תולעי סרט) הן תולעים המתמקמות במערכת העיכול של בעלי חיים שונים, כולל בני אדם, ועלולות לגרום לזיהום טפילי הנקרא טניאזיס, שהורג בכל שנה כ-2,000 בני אדם מדי שנה. - תנינים (1,000 מקרי מוות בשנה)
החיה הכי פחות מפתיעה ברשימה, והיחידה שלא צריך להסביר למה היא מסוכנת. רוב מקרי המוות הנגרמים על ידי תנינים מתרחשים באפריקה ובאסיה.
("גם כלבים ברשימה: אלו עשר החיות הכי מסוכנות לבני אדם"/ישראל היום)
3.במבול התברר מה שמחריב את העולם הוא דווקא האדם ולא שוכני הים וכך גם בימנו:
דו"ח בן 1,500 עמודים של האו"ם מראה כי מיליון מיני צמחים ובעלי חיים נמצאים בסכנת הכחדה ■ בני האדם משנים את הטבע בקצב כה מהיר, שהם מסכנים את הישרדות הציוויליזציה שלהם עצמם
('דו"ח דרמטי של האו"ם: האנושות מסכנת את המשך החיים על כדור הארץ'/הארץ)
פרק ו: נח מנסה לתקן את חטא אדם וחווה- ונכשל
1. הבהמות ששמרו על מינם התעלו מעל בני אדם שלא חיו כאיש ואישה
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ:(בראשית ז,ב)
יש להבין מה שייך להשתמש על בהמות בלשון, "איש ואשתו", לכאורה "איש ואשתו" שייך רק בבני אדם, וכמדומני שאין עוד לשון כזו בכל התורה כולה, אלא כתוב תמיד כמו שכתוב כאן בפרשה כמה וכמה פעמים "זכר ונקבה יהיו".
ויש לומר שכיון שבל האנושות קילקלה וחטאה באופן שנידונו למיתה, ואף הבהמות והחיות חטאו, וחלק מחטא כל הבריות היה שלא שמרו על מינם והאנשים לא שמרו על בני זוגם. אם כן הם איבדו את המשמעות של "איש ואשתו", ורק הבהמות והחיות שלא חטאו זכו להיכנם לתיבה, כי הם היו היחידים ששמרו על מינם. על כן
הפסוק קורא להם בשם "איש ואשתו", להראות שהתעלו אף מעל כל בני האדם וחיו באיש ואשתו, יותר מבני אדם שבגדו איש באשתו וחיו כבהמות וחיות הארץ.
ואחר כותבי זאת מצאתי שקושייתנו כבר נכתבה ב מסכת סנהדרין (קח), דאיתא שם בזה"ל: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, אישות לבהמה מי אית לה, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאותם שלא נעבדה בהם עבירה".
והנה דברינו יבארו היטב את התירוץ שכתב רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן והבן היטב.
2.הרצון לתקן והנפילה של נח :
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: {כא} וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: {כב} וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ: {כג} וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ: {כד} וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: {כה} וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: {כו} וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָֹה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: {כז} יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
(בראשית ט כ-כז)
{כ} ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. ויחל הוא לשון חולין שהחולין הפך הקדושה וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה אבל היין מרגיל לערוה כמ"ש (הושע ד.יא) זנות, ויין ותירוש יקח לב, וכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ע"כ הזכיר בו לשון ויחל שעל ידי נטיעה זו נעשה חולין ויתגל בתוך אהלו, וכן יתבאר לקמן בע"ה בפסוק ויחל העם לזנות (במדבר כה.א) ועיין גם בפר' נשא בענין הנזיר והסוטה. וקראו איש האדמה כי פעולה זו היתה מפאת החומר אשר מן האדמה מוצאה אבל השכל שבאדם חלק אלוה ממעל אינו מסכים בנטיעה זו לפי שהיין מבלבל שכלו של אדם.
ד"א קראו איש האדמה, שהלך בדרכי אדה"ר שחטא בגפן למ"ד עץ הדעת גפן היה. ד"א שהיין גורם לו שיצא רוחו ישוב לאדמתו קודם זמנו. כמ"ש (משלי יד.יב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות. ישׁ דרךְ ישר סוף תיבות שׁכר כי כל בעל שיכור יתהלך למשרים וכל העריות דומות לו למישור כך דרשו ביומא עה. ולאו דווקא עריות אלא כל חטאת וכל עון הכל ישר בעיניו ולא ידע כי בנפשו הוא כי היין מנפש עד בשר יכלה לכך נאמר אחריתו היינו סוף תיבות מן יש דרך ישר הם דרכי מות כי השכר המשכר הוא דרך מות. ורמז לנח כשתכתוב יין יו"ד ויו"ד נו"ן סוף תיבות עולה למספר נח. רמז כי הוא היה הראשון שנתעסק בנטיעה זו.
ורז"ל אמרו (בר"ר לו.ד) ויתגל בתוך אהלה שגרם לבניו גלות בעון השותים במזרקי יין ואולי שזהו כוונת המדרש שמסיק בילקוט (ט.כ) שנזדווג לנח השטן כשנטע הכרם ושחט לפניו מתחלה טלה ואח"כ ארי ואח"כ חזיר כו'. יש בנסתרות רמז לשלשה גליות הידועים גלות מצרים שהיו עובדים לטלה. וגלות בבל על נבוכדנצר שנקרא אריה. שנאמר (ירמיה ד.ז) עלה אריה מסבכו. וגלות שלישי ע"י האומה שנאמר בה יכרסמנה חזיר מיער. (תהלים פ.יד) ומלת ענב"ם שותפו של סמא"ל באותיות שניות באלפ"א ביתא רמז נכון שנזדווג לו השטן ע"י נטיעת הענבים.
(כלי יקר,שם)
חלק ז: התיקון להפרדה בין שמים לארץ- עולם הזה ועולם הבא - דרך המספר י-ה
כשדן ע"י שוחד אפי' הוא צדק א"י להתקשר בשורש האמת ואינו לאמתו. וזה הרמז שהדן ד"א לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כי עיקר מעשה בראשית התקשרות והתחברות תחתונים לעליונים ארץ ושמים. כי עוה"ז עלמא דשיקרא ואין לו קיום רק בכח התחברות לעולם העליון ובזה מתקיים העולם
(שפת אמת תרנג שופטים כ)
1.התיבה והמבול בסימן 15:
וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: (בראשית ו,טו)
חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים (בראשית ז,כ)
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:(בראשית ז,כד)
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: (בראשית ח,ג)
{טו} שלש מאות אמה אורך התיבה. פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים. האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים.
השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם. וגו' וכאמרו רז"ל (סנהדרין קח.) ברבה קלקלו וברבה נדונו, וטעמו של דבר לפי שע"י הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש כמ"ש (איוב לא.יב) כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין קח:) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו כי הם הציתו את האש בעצמם
וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט"ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה ג"כ על מספר ט"ו כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה והיו בה שלשה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאע"פ שנחתם דינם על הגזל, מ"מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט"ו.
וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחלה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י.) ואמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח.א) ודרשו רז"ל שם כי מת אתה בעה"ז ולא תחיה לעה"ב ומה חרי האף הגדול הזה שבעון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא, אלא לפי שנא' (שם כו.ד) כי ביה ה' צור עולמים ומזה למד שהעה"ז נברא בה"א והעה"ב ביו"ד וע"י שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של יה כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול לפי שחללו שם של יה היה ג"כ דינם חרוץ ליטרד מן העה"ז והעה"ב כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז:) שדור המבול אין להם חלק לעה"ב כו'. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח.טז) לא אמות כי אחיה, לא אמות בעה"ז כי אחיה גם לעה"ב, ואספר מעשה יה כי ביה ה' צור עולמים כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של יה למקומו ע"כ נאמר לו (ישעיה לח.ה) הנני יוסיף על ימיך ט"ו שנה כנגד שם של יה, ונאמר הנני יוסיף מלה זרה בדקדוק כי הל"ל הנני מוסיף אלא לפי שהנני יוסיף ר"ת יה להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו.
וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג.) כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו' עד אמר דוד ט"ו שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה.טו) מים גנובים. דהיינו נסתרים הפך ממה שנאמר (שם ט.יז) שתה מים מבורך וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום היה מתירא שמא ע"י שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול ע"כ אמר ט"ו שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה. וזהו שמסיק באותן ט"ו שיר המעלות (תהלים קכח.ג) אשתך כגפן פוריה וגו' אמר אשתך האל"ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן שג' שותפין באדם אב ואם והקב"ה וכשהקב"ה שותף בדבר א"כ שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה. וכן ארז"ל (סוכה נא:) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט"ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט"ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט"ו כאמור.
(כלי יקר,שם)
2.שם י-ה מבטא את השכינה השורה בין איש לאשתו כשהם נאמנים אחד לשני ויש בינהם שלום ולימוד זכות:
א.כששם י-ה סר - נשאר אש ואש:
דריש ר''ע איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז,ע"א)
היינו כששניהם זוכים לחזק אחד את השני ודנים אחד את השני לכף זכות על ידי זה שכינה שורה בינהם כי לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה אלא השלום וכשאין הבנה הדדית ביניהם ואינם רוצים לחזק אחד את השני אזי אש המחלוקת אוחזת אותם חס ושלום.(אשר בנחל,ר' נתן מברסלב)
זכו. ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת: שכינה ביניהם. שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו''ד באיש וה''י באשה: לא זכו אש אוכלתן. שהקב''ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש:(רש"י,שם)
ב.במפקד בפרשת פנחס עטף כל משפחה באותיות ה ו-י לרמזו על שמירת הנאמנות של בני הזוג בעם ישראל במצרים:
חנוך משפחת החנוכי. הנה אמרו רז"ל [הובא בפירש"י] שהש"י העיד עליהם שלא שלטו המצריים בנשותיהם, ולמה דוקא במנין ובמספר הלזה, אך הוא לפי מה שכתבתי לעיל במאמר בלק הנה עם יצא ממצרים [במדבר כב ה], עם בלי שם ממצרים יצא, היינו מהמצריים ששלטו בנשותיהם, וכעת ביותר כאשר ראו האומות שהחלו לזנות אל בנות מואב תתחזק ח"ו סברתם כאמור כי בני זנונים המה וטבע המוליד הוא בנולד, על כן העיד בכאן הש"י עליהם ויתפרכון וישתתקון הדוברים על צדיק עתק, ומה שהש"י העיד עליהם בשם י"ה דוקא, הוא שזה השם נחתם י' באיש וה"א באשה [סוטה יז.] להורות שהאנשים והנשים לא נתנו חילם לזרים, וגם י"ה הוא עולם המחשבה, דלא מיבעיא במעשה שהיו כולם טהורים אלא אפילו במחשבה בבחינת בני תמורה ח"ו לא פגמו, ומעשה אבותיהם הקדושים בידיהם, עיין מ"ש לעיל בפסוק ראובן בכר ישראל ויונעם לך:
(ספר אגרא דכלה - פרשת פינחס )
ג.המלחמה בעמלק היא בשם י-ה כי עמלק לא שמר על יחסי אישות ונולד מגילויי עריות קשים:
וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו(בראשית לו,יב)
ותמנע היתה פילגש. להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר ואחות לוטן תמנע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה, איני זוכה להנשא לך, (ז) הלואי ואהיה פילגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז, (ח) מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב: (רש"י,שם)
אין כעם ישראל ששמר על טהרת התא המשפחתי לעומת זאת אין כאומה העמלקית שאיש לא ידע מי אביו. האב חי עם אמו ועם בתו הבן היה אח בן ונכד בעת ובעונה אחת עד כדי כך היו שטופי זימה ופרוצים בעריות כשהתורה מתחילה לספר על השתלשלות הדורות של עשיו היא מקדימה...
על אמו של אליפז נאמר שהיתה בת ענה בת צבעון ענה היה בנו של צבעון בתו של מי היתה אהליבמה לפי מקורות באגדות חז"ל היו השבטים שעיר החורי והאדומים אינציסטים (חיים חיי אישות עם בני המשפחה הקרובים ביותר אב ובתו בן עם אמו אח ואחות וכדומה) אהליבמה היתה בת ענה ויחד עם זאת בת צבעון אביו של ענה. האמה של אהליבמה היתה נשואה לענה אך קיימה יחסי אישות עם אביו וילדה לו את אליבמה לא בכדי מדגישה התורה כי ענה המציא את הימים פרדים ן ברעותו את חמורי אביו כשם שצבעון קיים יחסי אישות עם אשת בנו כך קיים גם יחסי מין עם אמו אשת שעיר החורי אביו.
לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו אמרו חז"ל לא לחינם נמשך עשו להר שעיר שדה אדום עשו שטוף בזמה כמוהם היה לכן נמשך אליהם ואכן במגע הראשון עם שעיר החורי הוא בא על אשתו של שעיר אשת שעיר לא הסתפקה כנראה בשלושה אלה בעלה שעיר עשו וצבעון בנה אלא צירפה לכנופיתה גם את אליפז בן עשו יג שאף הוא בא על אשת שעיר ותמנע פלגשו היתה גם בתו ' הפסוק הראשון שבפרשתנו הוא מעין הקדמה לכל הפרשה וישב עשו בהר שעיר מפני ש עשו הוא אדום הוא שאף לחיי הפקר של שבט זה רק בא לשם והפך הוא להיות אבי אדום בפועל ע"י יחסי אישות עם נשות שבט נודי זה.
("פרשת עמלק", הרב אברהם קורמן, שמתעין ע"מ )
3. סוד י-ה בעת הקמת המקדש:
א.בעת יצירת התשתיות לביתה מקדש דוד משתמש בשם ה' למנוע את מבול מחודש המבקש להחריב שוב את העולם :
שנינו במשנה: חמש עשרה מעלות.
אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה, וכך אמר ליה:
וכי שמיע לך הני חמש עשרה מעלות - כנגד מי אמרם דוד? אמר ליה ההוא מרבנן: הכי אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד את השיתין, קפא תהומא צף התהום [מימיו], ובעי למשטפא עלמא, ורצה לשטוף את העולם.
אמר דוד חמש עשרה מעלות, והורידן למי התהום לעומק האדמה.
אמר ליה רב חסדא: אי הכי, מדוע אמר חמש עשרה "מעלות"?
והרי כיון שהוריד את מי התהום - חמש עשרה "יורדות" מיבעי ליה לומר!
אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן: הואיל ואדכרתן, והזכרתני ענין זה, נזכר אני כי הכי אתמר:
בשעה שכרה דוד את השיתין, קפא תהומא, צפו מי התהום על הארץ, ובעא למשטפא עלמא. ורצה התהום לשטוף את הארץ.
אמר דוד: מי איכא דידע האם יש מי שיודע אי שרי אם מותר למכתב שם 
אחספא על חרס, ונשדיה בתהומא, ומנח. שנזרוק אותו, שיצלול וינוח על נקב התהום, ויסתמו.
ליכא ולא היה אחד דקאמר ליה מידי. ודוד לא רצה להורות בעצמו את ההלכה, כיון שהיה שם אחיתופל רבו, ואסור להורות הלכה בפני רבו.
אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר - יחנק בגרונו.
נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, על ידי בדיקת הסוטה במים המאררים, אמרה תורה: שמי, שנכתב בקדושה - ימחה על המים! שמוחקים את פרשת סוטה עליהם, כדי שאם לא נטמאה האשה יסור חשדו של בעלה ממנה.
לעשות שלום לכל העולם כולו - על אחת כמה וכמה שמותר למחוק את השם.
אמר ליה אחיתופל לדוד: שרי, מותר למחוק.
כתב דוד שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא וירד גובה מי התהום שיתסר אלפי גרמידי, שש עשרה אלף אמות.
כי חזי כאשר ראה דוד דנחית טובא, שירדו מי התהום לעומק יותר מדי, אמר: כמה דמידלי טפי, ככל שמי התהום סמוכים לגובה פני הקרקע ואינם עמוקים, מירטב עלמא, יש יותר לחות בקרקע העליונה, שגדלים בה העצים והירקות.
אמר דוד חמש עשרה מזמורים של שיר המעלות, לעליית התהום לגובה, ואסקיה והעלה את מפלס מי התהום חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה והעמידם בעומק של אלפי גרמידי, אלף אמות.
(סוכה נג ע"א- ע"ב)
ב.השם שזרק דוד למי התהום כדי שירדו היה שם י-ה:
גמ' על ט"ו מעלות כו' כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים כו'. עשו זה בשמחת בית השואבה במצות ניסוך המים ע"פ מ"ש לקמן דט"ו מעלות דאמרן דוד שבהן העלה מי התהום ט"ו אלף גרמידי שהיו יורדין מתחלה כ"כ ע"י השם ששדי ביה והשתא במצות ניסוך המים כדי שיתברכו לנו מי התהום כדאיתא במסכת תעניות וכמש"ל יש לנו להזכיר זה הענין ובט"ו מעלות העזרה העשוין על כוונה זו של ט"ו מעלות שבתהלים כדלקמן ועל כוונה זו אמרו דשני כהנים היו עומדים בשער העליון על מעלה העליונה ותקעו כו' ואח"כ למעלה עשירית ותקעו אי דנחית חמשא וקאי על י' ואי דנחית עשרה וקאי על חמשא כדלקמן היינו נמי לרמוז על שם י"ה במספר המעלות ט"ו דהוה שדי ביה להעמיד התהום שלא ישטוף לעלמא כדלקמן וזה שאומרים שם זה ואנו לי"ה עינינו ודו"ק:
(מהרש"א על סוכה דף נא/ב )
ג.לכן נאמר שמי שמגרש את אשתו מזבח מוריד עליו דמעות כי היסודות של המזבח היו בשם י-ה ואלה אותיות שם ה' שמחברות איש ואשה:
והיינו דאמר ר' אלעזר שכל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות לפי שיסוד המזבח עומד בשם של י"ה דהכי משמע בפרק החליל דקאמר התם הני ט"ו שיר המעלות כנגד מי אמרן דוד אמר ר' יוחנן בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למישטפיה עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למיכתב שם אחספא ומשדי ביה לאחותי לדוכתיה כו' נשא אחיתופל קל חומר בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום בין כל העולם כולו לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה א"ל שרי כתב שם אחספא שדי ביה נחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי כיון דחזא דנחית טובא אמר כמה דמדלי טפי מרטיב עלמא אמר ט"ו מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמי באלפי גרמידי ונראה דשם זה דכתב אחספא שם י"ה הוה שעל ידו העולם מתקיים לפי שנברא על ידו שנאמר כי בי"ה ה' צור עולמים ולכך כי בעא תהומא למיחרב עלמא שדא ביה שם זה ונתקיים:
(תורת חיים על סנהדרין דף כב/א )
4.מספר י-ה בהקשרים שליליים בהלכות קשר פסול בין איש לאישה:
א.חמש עשרה עריות האסורות על כל אדם
ט''ו עֶרְיָין חמש עשרה עריות שהם הנשים האסורות על כל אדם הנזכרות במסכת יבמות פרק משנה א א אִנּוּן כְּחֻשְׁבַּן י''ה -שהם כחשבון אותיות י"ה שבשם הוי''ה ברוך הוא
(זוהר בראשית כז ע"ב, ביאור הכתר והכבוד, שם)
חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה {א} נָשִׁים פּוֹטְרוֹת {ב} צָרוֹתֵיהֶן {ג} וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה {ה} וּמִן הַיִּבּוּם {ו} עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵן, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, בַּת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בְּנָהּ, וּבַת בִּתָּהּ, חֲמוֹתוֹ {ח} וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְכַלָּתוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְכֻלָּן אִם מֵתוּ, אוֹ מֵאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶּׁמֵּאֵנוּ:
(יבמות פרק א משנה א)
ב.חמש עשרה נשים שלא ראויות לשתות מי סוטה
ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות אע''פ שהן רוצות לשתות ובעליהן רוצים להשקותן אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם. וחמש עשרה נשים הן ואלו הן. ארוסה. ושומרת יבם. וקטנה אשת הגדול. וגדולה אשת הקטן. ואשת אנדרוגינוס. ואשת הסומא. ואשת החגר או האלם. או מי שאינו שומע. או שהוא כרות יד. וכן החגרת. והאלמת. והסומא. וכרותת יד. ושאינה שומעת. כל אחת מאלו אינה ראויה לשתות:
ג ומניין שאינה ראויה לשתות שנאמר (במדבר ה-כט) ''אשר תשטה אשה תחת אישה''. (במדבר ה-כט) ''תחת'' פרט לארוסה ושומרת יבם שאינה תחת אישה. (במדבר ה-כט) ''אשה'' פרט לקטנה. (במדבר ה-כט) ''תחת אישה'' פרט לאשת קטן ואשת אנדרוגינוס שאינו איש. (במדבר ה-יג) ''ונעלם מעיני אישה'' פרט לאשת סומא. (במדבר ה-יח) ''והעמיד הכהן את האשה'' פרט לחגרת. (במדבר ה-יח) ''ונתן על כפיה'' פרט למי שאין לה כף או שהיתה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח בה. ואפילו כפה אחת שנאמר (במדבר ה-יח) ''כפיה''. ואמרה האשה פרט לאלמת. (במדבר ה-יט) ''ואמר אל האשה'' פרט למי שאינה שומעת, והרי הוא אומר (במדבר ה-כט) ''אשר תשטה אשה תחת אישה'' עד שתהיה שלימה כמוהו והוא שלם כמותה. הא למדת שכל דבר שמעכב אותה מלשתות מעכב את בעלה מלהשקותה. וכל המעכב את הבעל מלהשקותה מום כמוהו מעכב אותה מלשתות:
(יד החזקה, ספר נשים פרק שני הלכה ב-ג)
5.באות ה נברא העולם הזה ואות י נברא העולם הבא:
כדבעא מיניה רבי יהודה נשיאה מרב אמי: מאי הוא הביאור במה דכתיב בפסוק "בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים"? אמר ליה רב אמי: כל התולה בטחונו בהקדוש ברוך הוא, הוה לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא. וזהו באור הפסוק: בגלל שבטחו בה' עדי עד, יש להם ביה ה' צור ומחסה לעולמים, בשני העולמים, העולם הזה והעולם הבא.
אמר ליה רבי יהודה נשיאה: אנא הכי קא קשיא לי זהו מה שקשה לי בפסוק הזה: מאי שנא דכתיב בפסוק "ביה" ולא כתיב "יה".
אמר ליה רב אמי: באור הפסוק כך הוא כדדרש רבי יהודה בר רבי אילעאי: אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, אחד באות ה"י ואחד באות יו"ד, שחלק הקדוש ברוך הוא את שמו לשתי אותיות, ובכל אחת מהן ברא עולם אחר. [וזהו באור הפסוק - "כי ביה ה' צור עולמים", שבשתי אותיות האלו יוד והא ברא ה' את שתי העולמות].
ועדיין איני יודע אם העולם הבא נברא ביו"ד, והעולם הזה נברא בה"י, או אם העולם הזה נברא ביו"ד, והעולם הבא נברא בה"י?!
כשהוא אומר בפסוק בפרשת בראשית, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ודרשינן אל תקרי "בהבראם", אלא בה"י בראם! הוי אומר, מוכח מכאן, שהעולם הזה הוא זה שנברא בה"י, והעולם הבא הוא זה שנברא ביו"ד.
(מנחות כט ע"ב)
אחרית דבר: הרב עבדאללה סומך שואל את השאלה החשובה- איפה מסיימים את הסיפור?
מחיה עולם התורה בעת החדשה בעיראק (1813-1889).למד אצל הרבנים יעקב בר - יוסף הרופא והרב משה חיים. בתחילה עסק במסחר אולם חש שמצב התורה בכי רע, והחל לפעול להכשרת תלמידי חכמים על מנת שאלה ינהיגו את יהדות עיראק. הקים את בית מדרש "אבו מנשה" שבמרוצת הזמן הורחב ונקרא "מדרש בית זילכה". בבית מדרש זה צמחו גדולי תלמידי החכמים, ובראשם הבן איש חי. השיב לשאלות בהלכה שהופנו אליו מעיראק, הודו ופרס. מפסיקותיו עולה כי התייחס בחיוב לחידושי המודרנה, וניהל מדיניות מושכלת המביאה בחשבון את ההתפתחויות הטכנולוגיות ואת התמורות בנורמות החברתיות. תמך בהקמת בית הספר כי"ח שדגל בשילוב לימודי חול ומקצוע עם לימודי קודש.
(חכמה מקדם, חכם חזי כהן, ע"מ 117)
מתלמידיו: הרב יוסף חיים(בן איש חי), הרב יעקב חיים סופר(כף החיים)
פעם הגיע אליו אדם ואומר לו: תשמע, אני עשיתי חטא גדול.
ומתחיל לבכות ולספר בצורה מאוד מפורטת את החטאים הגדולים שלו.
כשהאיש נרגע, אחרי זמן די רב, שואל אותו חכם עבדאללה סומך ו.... — או בעיראקית: וו' ....? ,
אין אצל עירקים ו', יש וואו — "וואידבר לא וידבר"
והאיש אומר: זהו הרב, זה הסיפור, אין לי מה להוסיף.
אומר לו חכם עבדדאלה סומך ו....
והאיש אומר: אני לא כל כך מבין.
אומר לו חכם דלה: אני פה, אתה פה. ו...
והאיש עדיין לא מבין.
מסביר חכם עבדאללה: כבר היו פה אנשים שדיברו איתי.
אחד סיפר שגנב והחזיר,
השני דיבר לשון הרע וחזר בו וביקש סליחה.
מתי סיפור נגמר?
סיפור לא נגמר אלא ברגע שאתה רוצה שהוא ייגמר.
סיפרת לי על החטא — ואתה יכול להמשיך את הסיפור.
ואם תחליט לעשות תשובה ולתקן, אז כל הסיפור ישתנה:
מסיפור של חטא לסיפור של שינוי ותיקון.
אני קורא לסיפור הזה "סיפור וואו", כי בעיראקית אין ו', יש וואו.
אז ככה, לסיום — נתתי לכם סיפור וואו.
(תמלול פודקאסט, חכימא | חכמים - פרק 15: חכם עבדאללה סומך – רבם של הרבנים/ חכם חזי כהן)
___________________________________________________________________________
על מותו של קין מסופר באגדה כי הרגו צאצאו למך בן מתושאל כאשר יצא לציד עם בנו תובל קין שחי שבעה דורות אחרי רצח הבל. למך היה כבד ראיה וחשב כי קין הוא חיה הראויה לציד, ניתר עליו והרגו. לאחר שעמד על טעותו ספק את כפיו בצער, אך כיוון שהיה כבד ראיה לא ראה שבנו נמצא לפניו, מחץ אותו והרגו. ניתן למצוא צידוק לכך בשירו של למך:
”כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.” (ספר בראשית, פרק ד', פסוק כ"ג)
במדרש תנחומא מרחיבים על המקרה. לאחר שלמך הרג את קין, הוא טפח בחרטה ונגע בראש תינוקו (בנו, תובל-קין), ובשגגה הרגו.
וכיצד נהרג קין? נעשה מלאך המות ק"ל שנה והוא נע ונד בקללה. למך בן בנו היה שביעי לדורות וסומא, היה יוצא לצוד והיה בנו אוחזו בידו. כשהיה רואה אותו תינוק היה אומר לו. אמר לו כמין חיה אני רואה. מתח את הקשת כנגדו והרג את קין. ראה אותו תינוק מרחוק הרוג וקרן במצחו. אמר לו ללמך, אבי, הרי דמות אדם הרוג וקרן במצחו. אמר לו, ווי לי, זקני הוא. טפח שתי ידיו בחרטה ונגע בראש התינוק והרגו בשוגג, שנאמר "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי"... כיון שבאו לבית, אמר להם למך לנשיו עלו למטה אמרו לו, הרגת את קין זקנינו ותובל קין בננו, לא נעלה. אמר להן כבר נטל חלקו קין שבעה דורות, אבל אני שבעים ושבעה. אמרו לו לא נשמע לך. מה אנו מולידות למארה.
— מדרש תנחומא בראשית יא
לעומת זאת במדרש רבה[13] מסופר כי ”היה תלוי ברפיון ובא המבול ושטפו”. לפי מדרש זה הוא חי 1656 שנים.
על פי ספר היובלים קין מת שנה אחת לאחר שאדם מת, בהיותו כבן 865.
...ביתו נפל עליו וימת בתוך ביתו, ויומת בקרב אבניו. כי באבן המית את הבל ובאבן הומת גם הוא, על פי משפט הצדק
(וקיפדיה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה