כי תבוא: שמחת הראשית

פתיחה:מה יש במצוות הביכורים דווקא שנעשית במעמד חגיגי של מקרא ביכורים ובהקשר של שמחה מאוד גדולה ורק בבית המקדש ולא במשכן :

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: {ב} וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: {ג} וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַי-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-הֹוָ-ה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: {ד} וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ: {ה} וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: {ו} וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: {ז} וַנִּצְעַק אֶל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְ-הֹ-וָ-ה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: {ח} וַיּוֹצִאֵנוּ יְ-הֹ-וָ-ה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: {ט} וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: {י} וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְ-הֹ-וָ-ה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ: {יא} וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

(דברים כו, א-יא)

ביאור מצוות ביכורים :

להביא בכורים למקדש, והוא הפרי הראשון שמתבשל באילן שחייבין אנו להביאו שם ולתנו לכהן, ולא כל האילנות במצוה זו מן התורה, אלא שבעת המינים בלבד שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והם חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורמון, זיתים ותמרים, שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא וגו'. ובא הפירוש שלא נאמר אלא על שבעה פרות אלו.

ולפי הדומה, כי בדרך זו למדו זכרונם לברכה לומר כך, כי אחר שלא הוזכרו כל פרות אחרים חוץ מאלו בתורה בשום מקום, וצונו ברוך הוא להביא מארצנו בכורי פרות סתם, באמת יש לדון כי על הפרות שהודיענו בתורה, שהן בארץ ישראל וששבחה בהן, על אותם צונו. ואפשר כי יש לרבותינו ז''ל עוד הכרח הכתוב בעניין, או שמא דברי קבלה הם.
וכן היה דרכם להביא אותן: הסמוכין לירושלים מביאין אותן רכים, והרחוקין מיבשין אותן.

משורשי המצוה
כדי להעלות דבר ה’ יתברך על ראש שמחתנו, ונזכר ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות, ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתנו לפניו, כי הפרות ויתר כל הטובה מאתו יבואו, נהיה ראוים לברכה ויתברכו פרותינו.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יט ב) שהן אסורין לזר כתרומה משנכנסו לירושלים, ומאיזה פרות מביאין מהם בכורים מדרבנן, ושנתנין הבכורים לאנשי משמר, ושטעונין כלי והוא לכהן אם הוא של עץ, ושלא יביאם אדם בערבוב אלא דרך נוי, כגון שֶמשִים הוצין או עלין בסל בין כל מין ומין, ומקיף אשכלות ענבים לסל של תאנים על שפתו, ומביאין בידיהן תורים ובני יונה לכבוד הבכורים ונותנין אותם לכהנים, וכיצד היו מעלין אותן, והשמחה שהיו עושין עליהן המביאים אותם והיוצאים לקראתם, והמזמורים שהיו קוראין סמוך לעיר, פרטיה מבוארים במסכת בכורים (פ''ג)

ונוהגת בזמן הבית בזכרים
ובפרות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן, אבל לא בפרות חוצה לארץ. והעובר עליה, ביטל עשה.

(ספר החינוך, מצווה צא)

חלק א: שמחה זו על שום מה?

1.ויהי - לשון צער, והיה - לשון שמחה- שמונה קושיות על הכלל:

דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל, רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא רַבָּה, וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, זֶה הַמִּדְרָשׁ עָלָה בְּיָדֵינוּ מֵהַגּוֹלָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי, צָרָה. וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל, וּמַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, עָשׂוּ מִלְחָמָה...

אֲתָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וַעֲבַד פַּלְגָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, מְשַׁמֵּשׁ צָרָה. וְהָיָה, שִׂמְחָה. 

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית א, ג): וַיְהִי אוֹר, עוֹד הִיא אֵינָה שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁלֹא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָהּ הָאוֹרָה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹתָהּ הָאוֹרָה שֶׁנִּבְרֵאת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הָיָה אָדָם מַבִּיט בָּהּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפְלָגָה, גְּנָזָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ד, יח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם, 

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית א, ה): וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן עֲתִידִין לִבְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נא, ו): כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה. אֲתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם שִׁשִּׁי, אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָה שְׁלֵמָה שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִים עֲשִׂיָּה, כְּגוֹן: הַחַרְדָּל, צָרִיךְ לִמְתּוֹק. הַחִטִּים, צְרִיכִים לְהִטָּחֵן. הַתּוּרְמוּסִין, צְרִיכִים לִמָּתֵק. 

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית לט, ב): וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁנִּזְדַּוְגָה לוֹ אוֹתָהּ הַדֹּב. 

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (ויקרא ט, א): וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה, אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה שֶׁמֵּתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּ. 

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (במדבר ז, א): וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁנִּגְנְזָה בְּבִנְיַן הַבַּיִת. 

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (יהושע ו, כז): וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁהִצְרִיךְ לִקְרֹעַ בְּגָדָיו. 

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (שמואל ב ז, א): וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ וגו', אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה שֶׁבָּא נָתָן וְאָמַר לוֹ (מלכים א ח, יט): רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת לִשְׁמִי, אָמְרִין לֵיהּ אֲמָרָן דִּידָן, אֱמֹר דִּידָךְ, אָמַר לָהֶם וְהָכְתִיב (זכריה יד, ח): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים וגו'. (ישעיה ז, כא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וגו'. (ישעיה יא, יא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' וגו'. (יואל ד, יח): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס. (ישעיה כז, יג): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו'. 

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (ירמיה לח, כח): וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָיִם, אָמַר לָהֶם עוֹד הִיא שִׂמְחָה שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אוֹפָּכִי עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹפָּכִי גְּדוֹלָה נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ד, כב): תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף עוֹד לְהַגְלוֹתֵךְ.

(בראשית רבה מב,ג)

2.על ההבדל בין ויהי לבין והיה:

ויהי וגם והיה הן מילים המתחילות באות ו'. נכון ההיפוך נכון זה ו' ההיפוך נכון וו ההיפוך אם כן יש לה תכונה מאוד מיוחדת מה התכונה של ההיפוך...  ו' ההיפוך מופיע כאן גם בוהיה וגם בויהי עכשיו מה זה אומר למה זה חשוב ?... ואו ההיפוך זה ו' שנמצאת בשימוש בעיקר בתנך שמטרתה להפוך מילה שבעבר לעתיד ומילה שבעתיד.... ויהי -עבר זה מה שאי אפשר לשנות נכון? לפי הכלל שמה שהיה היה אז אם כך אי אפשר לשנות כלום זה נורא לעומת העתיד שהוא כל כולו מלא תקווה בעתיד עוד לא היה שום דבר הכל פתוח לפנינו שמחה עצומה. אם לוקחים את כל העתיד עם כל וו  היפוך והופכים אותו לעבר זה צרה גדולה

יהי זה של עתיד ויהי עבר הפכנו את העתיד לעבר לשון צרה מה שאין כן והיה שלוקחים את כל העבר שלכאורה לא ניתן לתיקון והופכים אותו לעתיד זו שמחה גדולה.

(תמלול מתוך : והיה כי תבוא אל הארץ - לשון שמחה | לימוד בספר דברים | הרב אורי שרקי)

3.מה הגורם לשמחה בתחילת הפרשה( והרי בהמשך הפרשה עוסקת קצת בברכות והרבה בקללות)?

א.בזכות מחיית העמלק שהוזכרה בסוף פרשת השבוע שעבר זוכים לשמחה של יישוב הארץ:

[כו א] והיה כי תבוא אל הארץ — כאשר נזכה למחיית עמלק כסיומה של הפרשה הקודמת, אזי — והיה — אין והיה אלא לשון שמחה, כי: באבוד רשעים רנה.
(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, מחזה אברהם)

ב.הכניסה לארץ:

התורה פתחה אם כן את הכניסה אל הארץ בציון העובדה שמדובר בדבר משמח, וזהו דבר שאיננו ברור מאליו. יחד עם זאת, ישנן כמובן סכנות בכניסה לארץ, ובראשן - ההשתקעות בה. במצוות הביכורים נבחנת היכולת שלנו להבין שאנו איננו מכים שורשים לגמרי באדמה הזו, איננו משתקעים בה לגמרי, אלא אנו מכירים שהאדמה הזו ניתנה לנו ע"י הבורא ולו אנו נותנים את ראשית תבואתנו.

(נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת כי תבוא/הרב אורי שרקי)

ג.מכח השמחה זוכים לכניסה לארץ:

כי תבוא אל הארץ — בכוחה של שמחה — והיה — יזכו ישראל לרשת את הארץ — כי תבוא אל הארץ 
(רבי ישראל מרוז'ין, נר ישראל)

"מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחרָה בְּכָל כּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאֹת הַבָּאִין עַל הָאָדָם – כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה. …וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאד בְּכָל הַכּחוֹת לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם-לִמְשׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל- כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד". ...

(ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה-כד)

באותה שנה, 1798, החליט רבי נחמן לנסוע לארץ ישראל. הוא התעכב זמן מה באיסטנבול, והגיע בספינה לחיפה בערב ראש השנה של שנת ה'תקנ"ט, 1798, ושם גם עשה את החג. מסורת מקומית מספרת כי התפלל וטבל בבית כנסת עתיק שנהרס בהמשך ולימים היה השטח עליו הוקם בית הכנסת הדרת קודש. לאחר מכן הלך לטבריה, בה היה כבר מרכז לחסידי הבעל שם טוב, ושהה שם כחצי שנה. הוא ביקר גם בצפת ובבית הכנסת העתיק במירון, אך לא בירושלים. כשעמד לחזור, נקלע לעכו בעת המצור שהטיל עליה נפוליאון בונפרטה בעת מסעו בארץ ישראל. לאחר הרפתקאות רבות עלה על אניית קרב טורקית שבה הפליג עד לרודוס, משם הפליג לגאלאץ וחזר לאוקראינה בדרך היבשה.

הביקור בארץ ישראל היה נקודת מפנה במשנתו. לאחר חזרתו ביקש לא לצטט את אמרותיו מהתקופה שקודם הביקור בארץ. הוא נהג לומר מאז: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל" ( (חיי מוהר"ן קנו) וכן "מי שרוצה להיות יהודי, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל".

(ויקיפדיה)

חלק ב- הכרת הטוב על הראשית

1.הביכורים הם הראשית וההויה נבראה בשביל ראשית(בראשית):

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא...
וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ:(דברים כו ב-י)

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א א)

בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דורשני, (דלפשוטו צריך לשנות נקודת תיבת ברא, ולהורות סדר הבריאה ג"כ א"א כמ"ש בסמוך) (ה) כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א, ו.) בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח, כב.), (ו) ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב, ג.) (רשי,שם)

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַי-ה-וָ-ה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (במדבר כח,כו)

רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָה אָמַר, בִּזְכוּת שְׁלשָׁה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם, בִּזְכוּת חַלָּה, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, וּבִזְכוּת בִּכּוּרִים, וּמַה טַּעַם, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָא חַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם, אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא מַעַשְׂרוֹת, הֵיךְ דְּאַתְּ אָמַר (דברים יח, ד): רֵאשִׁית דְּגָנְךָ, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא בִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יט): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וגו'.

(בראשית רבה א,ה)

2.מצוות הביכורים מועררת את קידוש ראשית המחשבה לקיום התורה והמצוות שהם החוט המקשר בין הבורא לבים תכלית הבריאה - עם ישראל

בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה מעשרות ביכורים

הֲנה בכל בניין, למשל בניין בית הכנסת, יש לו שלוש סיבות: הבנייה, ובשביל המתפללים שיבואו, והמחשבה המעוררת אותם לבנות לתכלית  זה. כמו כן דרשו ומצאו גם לבריאת העולם את הסיבות האלה:

הבונה הוא ה' הבורא עולם ובשביל ישראל ברא את עולמו כדי שיקיימו התורה והמצוות. ומי עוררם לעשות את המצוות? היא המחשבה הראשונה אשר נקדישה לה'. וזו המוליכתם בדרכי הקודש וזו כוונת חז"ל שחקרו בשביל מה ברא ה' את העולם על זה אמר רבי יהודה בר סימון פתח דבריך יאיר מבין פתאים שנאמר ויאמר אלוהים יהי אור זו התורה שעל ידי תנאי זה ברא עולמו לקיים את תורה אבל כן היו גם ישראל סיבה לבריאת העולם אומנם מי עורר לזה לקיים את התורה על זה אמרו בזכות חלה מעשות וביכורים שנקראו ראשית שזה יורה להם שצריכים לקדש ראשית המחשבה וממילא יעברו על ידי זה לקיים תורה ומצוות

(נזר ישראל)

3.הביכורים הראשונים- של קין והבל:

א.קין והבל עבדו במקום המקדש:
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה ... והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל...: (יד החזקה,ספר עבודה,הלכות בית הבחירה,פרק ב,הלכה א)

ב.חטאו של קין:

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַי-ה-וָ-ה: 

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע -יְ-ה-וָ-ה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ (בראשית ד,ג-ד)

ב1.הביא פירות מהגרועים:

מפרי האדמה. מן הגרוע...  (דבר אחר מפרי, מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר): (רש"י,שם)

דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מראשית פרי האדמה, כמ"ש אצל הבל מבכורות צאנו ומחלביהן (שפתי חכמים,שם)

ב2.הביא מתוך עצבות:

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: (בראשית ד,ו)

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָך... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל(דברים כח,מה-מז)

יש אפשרות לשמחה בלא טוב לבב והיא אינה רצויה.ויש מקום לטוב לבב בלא שמחה.והנה הרבה ראו בספרים חיוב העבודה בשמחה וכפו עצמם לעשות בשמחה אבל לא ראו בשכלם להשתלם מעט מעט עד שתהיה ראויה עליהם השמחה בתורה ובתפילה ובכל עניני עבודת השי"ת.א"כ אע"פ שנכנס בלב רוח שמחה אבל אין לבו טוב עליו שאינו חפץ בשמחה זו באמת ואינה נוחה לו רק שהיא חובה עליו (הראי"ה,מוסר אביך, סוף פרק א')

ב3.קין הביא מהיבול של סוף השנה- ההפך הגמור של הגדרת הביכורים:

המפתח להבנת כשלונו של קין נעוץ בביטוי "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' " (בראשית ד,ג) כפי שכבר הובא בפרשנים (אבן עזרא ורד"ק) המילה ימים   לבדה פירושה במקרא שנה ולפי זה מקץ ימים פירושו בסוף השנה. קין מביא את קרבנו בסוף השנה החקלאית .הוא אוכל במשך השנה את פירות שהוא בוחר  ומקריב את אלו שנשארו מיותרים בסוף השנה. מטבע הדברים הפירות שלא נבחרו במהלך השנה לאכילה הם הגרועים ביותר ואותם הוא נותן לקב"ה (ונהר יוצא מעדן- פסח-שבועות, ע"מ 245)

ב4.הבל הביא גם את עצמו וקין לא:

אך הבל הביא גם הוא, כלומר שלא הביא בעלי חיים בלבד כי אם גם הוא, כלומר גם את עצמו, כי תחלה העלה בלבו כאילו את עצמו הוא מקריב עם בכורות צאנו וחלבהן. נמצא כי הבל הביא שני קרבנות, את עצמו ואת בהמתו, וזהו וישע ה' אל הבל ואל מנחתו

(אלשיך  ,תורת משה בראשית - פרק ד פסוק ג-ז )

ג.התיקון לחטאו של קין -  להביא מהמובחר ובשמחה ולהביא את עצמו:

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ...

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ(דברים כו,ב-יא)

4.סוד חשיבותו של הראשית- ביכורים,עם ישראל ולהבדיל- הסכנה של עמלק:

א.הראשית של ישראל לעומת הראשית של עמלק:

מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארץ — ישראל נקראים: ראשית, מאחר שמעניקים הם את הראשית לו. — מראשית כל פרי האדמה — בניגוד לעמלק שנותן את חשיבות הראשית לעצמו: ראשית גוים עמלק, ולכן: ואחריתו עדי אובד, וזו היא סמיכות פרשת בכורים למחיית עמלק.

(רבי יהודה אריה לייב מגור , שפת אמת)

ב.ה' הוא הראשית ולכן מצווה שנוגעת בראשית היא כ"כ שורשית קדושה וגבוהה כי היא מסמלת את הנקודה האחדותית לפני התההות הריבוי{ע"פ הרב ראובן ששון ,טללי חיים דברים ע"מ תרלט}

ובכל חלק וחלק יש "ראשית" שהוא אל השם יתברך, והוא לחלקו, בעבור כי הוא יתברך אחד, ומאתו נמצא גם כן אחד, והוא ראשית דבר, והשאר אינו רק תוספת, כמו שהתבאר. וזה שאמרו 'בזכות בכורים' 'בזכות מעשר' 'בזכות חלה' נברא העולם. כי כבר התבאר לך, כי לא היה ראוי שיצא מן אשר הוא אחד הרבוי, רק על ידי הראשית. ולכך בשביל אלו ג' דברים, שהם "ראשית", נברא העולם. ורוצה לומר בזכות אשר נותנים אל השם יתברך הראשית, בשביל ששייך אליו הראשית יותר מן השאר, כי הראשית הוא אחד, והוא נמצא מאתו בראשונה, והושפע מן השם יתברך שהוא אחד, בשביל זה נברא כל העולם. כי אי אפשר שיהיה נברא העולם רק מפני שיש כאן ראשית, והראשית הוא קודש אל השם יתברך, כי השם יתברך הוא אחד, והראשית הוא אחד, ולכן הוא קודש אל השם יתברך. אבל הרבוי הוא מצד העלול, כי מצד העלול מתחייב הרבוי, וכמו שהתבאר למעלה, כי התוספת הוא מצד הנברא, מצד כי ה"ראשית" הוא ראוי לתוספת. וכן משמע לשון "בראשית ברא אלקים", שהעולם נברא על ידו [בשביל] דבר שהוא "ראשית", כי על ידי ראשית, שהוא אל השם יתברך, ראויה בשביל כך הבריאה, לא זולת זה. והדברים אשר אמרנו למעלה ברורים, כי לדברי הכל היה השתלשלות העולם על ידי שיש בעולם "ראשית", והוא אל השם יתברך, ובשביל ההתחלה - שהוא אל השם יתברך - נברא הכל:

אמנם אלו ג' מצות הקדושות, (תרומה) [חלה] ומעשר בכורים, יש עוד בענינם [ו] בסודם המופלא והנעלם דברים מופלאים. וזה כי מצוה ראשונה, והיא מצות בכורים, באה (אל) [על] התחלת יציאת הנברא לפועל מן השם יתברך, שהוא פועל אותו. שהרי הבכורים הם כאשר נמצא הפרי הראשון (ביכורים פ"ג מ"א), וזה שכתוב אצל בכורים (ר' דברים כו, ב) "ראשית פרי האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך". ועוד אמר (שם שם י) "ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'".

(נצח ישראל ג)

ג.עמלק הוא נקודת הראשית של הטומאה שבאה לערער את כל שאר נקודות הראשית:

נסביר בקצרה ענין זה, ביארנו לעיל שלכל אומה יש מדתה המיוחדת אשר היא תוכנה ומהותה הפנימית. מדה זו נקראת בלשון חז"ל שר האומה. שרו של אדום הוא השטן בעצמו, לכן מכל אומות העולם דוקא עמלק בא ממרחקים וקפץ ראשון להלחם בישראל שיצאו ממצרים, וחירף וגידף כלפי מעלה, כי הוא מהוה את הנגוד המוחלט לרוחניות ולקדושה. לכן אינו יכול לסבול בעלייית כח הקדושה בעולם, ובא להלחם בו. "ראשית גוים עמלק", הוא שורש הטומאה של כל הגוים, כחו הוא כח החוצפה והעזות כנגד הקדושה והרוחניות, כח זה אין לו תיקון כלל. הנה כל האומות אם יכוונו את מדתם המיוחדת לטוב, בכחם לשמש את ישראל, וליהפך על ידי זה לכלים לקדושה, לשרת לתכלית הבריאה. אמנם סייועם הוא חיצוני בלבד, אך על כל פנים יש להם שייכות מה אל התכלית, וזוהי זכות קיומם, אך כח הגאוה והחוצפה כולו רע ממש, ואין לו אחיזה בקדושה כלל, הוא ניתן רק לנסיון, כדי להתגבר עליו ולבטלו, וביטולו הגמור הוא תכליתו ותיקונו. ( חכמה ומוסר  חלק ג עמוד רטז)

ד.עמלק מבקש לערער את נקודת הראשית של העולם ע"י מלחמתו בראשית- עם ישראל וכפירתו בה'- בכך שהופך את אל אחד לח"ו אל אחר:

ושורשו עמלק ...בגימ' אל אחר (ספר מבוא לחכמת הקבלה - חלק א שער ד פרק ד)

ד1.מלחמה לעמק מדר דר:

המלחמה של עמלק להפוך את ה' מאחד(ד) לאחר(ר) 

ד2.כאשר תריד ופרקת עולו:

תחת ריש יעשה דלת ( ע"פ ספר תורי זהב)

ד3.קוץ ודרדר תצמיח לך:

כל הזמן האדם יצטרך להתמודד עם הקוץ שמפרידה לבין דלת (אחד) לריש(אחר)

{ע"פ הרב רוזנבלום כי תצא תשפא)

ד4.לך רד כי שיחת עמך:

ערב רב הפכו דלת לריש(אחד->אחר)

(ע"פ החיד"א)

חלק ג: מעמדו של הבכור בישראל

1.הבכורות שבעם ישראל יכלו לעבוד במקדש קודם מתן תורה וגם עליהם נאמר "הזר הקרב יומת" אז קל וחומר לגר:

‏ומתוך אהבה שאהב אתכם קרא להם בני בכורי ישראל פירוש וקודם מתן תורה הייתה עבודה בבכורים ואפילו הכי כתיב והזר הקרב יומת

(עיון יעקב, שם, ד"ה ומתוך)

2.מדוע הבכור נוטל פי 2?

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה:  וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:  כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:

(דברים כא, טו-יז)

א.הכפל רמוז באותיות ב.כ.ר:

לתת לו פי שנים. בשביל שהוא נוטל פי שנים: יש באותיות של בכור ענין כפולות הבי''ת כפולה על האות שלפניה וכן הכ''ף על היו''ד שלפניה וכן הרי''ש. והוי''ו נכתבת כפולה שכותבין אותה שני ווי''ן

(בעל הטורים,שם)

ב.פי 2 לעומת כל אחד מהאחים ולא כנגד כולם יחד:

פי שנים. כנגד שני  אחים (בבא בתרא קכב:) (רש"י,שם)

ג.כל ראשית היא המובחרת:

ראשית אונו. כל ראשית הוא מובחר. ראשית דגנך קדש ישראל לה' ראשית תבואתה: לו משפט הבכרה. (בעל הטורים,שם)

ד.הבן הבכור הוא בגורם הממשיך של המשפחה והכפל מסייע בידו להמשיך את סמכות האב אחרי פטירתו:

• בחברות שמיות ונוודיות במזרח הקדום לבכור תפקיד מרכזי – הבכור ממשיך את שם האב, יורש מנהיגות הבית והאחריות הכלכלית, ולכן מקבל גם נתח גדול בירושה; ראו: "למשמעותו החברתית של בכור במקרא: בכור אב" באתר מט"ח – ("מן המקרא עולה שייחודו העיקרי של בכור-אב הוא בזכויות הירושה").

• החוק המקראי אינו ייחודי: גם במקבילות חוץ־מקראיות ותרבויות שכנות, לבכור יתרון בירושה בגלל מעמדו החברתי. בחלק מהחברות קיבל פי שניים או פי שלוש.

• המלומדים מציינים שמבנה החברה הרועה והחקלאית, ששמה דגש על המשכיות נכסים ותחזוקת המשפחה, חיזק את הצורך להעניק בכורה רחבה לבן הראשון – מתוך דאגה ליציבות.

(סיכום פרפלקסיטי מתוך מאמר :"למשמעותו החברתית של בכור במקרא : בכור אב"/ ניסן רובין)

ה.הבן הבכור הפך את אביו לאב ולכן מקבל חלק כפול:

כי הוא ראשית אנו (עיין פירוש, בראשית לה, יח; מט, ג). הוא הילד הראשון שבאמצעותו מרגיש האב שהוא אב. כדרך שהאדם הוא האצילי שבבריות הארציות, כך הנעלה שבכל הקניינים הוא ילדו של האדם, שעליו הוא יכול לומר "שלו" במובן האצילי ביותר של המילה. האב חש רגש נעלה זה בפעם הראשונה כאשר נולד ילדו הראשון; ואם ילד זה עתיד להמשיך את חיי החובה של האב גם כאזרח, ו"ראשית אנו" הוא בן, הרי "לו משפט הבכורה": אין לשלול מבן זה את הבכורה הממונית.

(רש"ר הירש,שם)

וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְ-הֹ-וָ-ה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:  (שמות ד,כב)

בני בכורי ישראל - שבן בכור נוטל פי שנים משום שהוא עשה אותו לאב כן ישראל עשו כביכול להשי"ת לאב להעולם שהם הכירו השגחתו ויחודו בתבל ופשוט.

(משך חכמה ,שם)

ה.אהבה ראשונה:

יבכר הגדול שבבניו, מפני שאהבתו קודמת

(מורה נבוכים ח"ג פ' מב)

ו.הבכורות היו אמורים לעבוד במקדש

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל (במדבר ג', י"ב)

שהבכורים לא היו ראויים לנחלה כדי שלא יהא להם עסק בדבר אחר אלא רק בעבודת הקב"ה, ויהיו זריזים ומלומדים בה, ומשנלקחו הלויים במקומן צוה הקב"ה שלא תנתן ללויים נחלה, אך המעשרות ינתנו להם, ולפיכך נוטל הבכור פי שנים חלקו הראוי לו וחלק הראוי ללוי

(חזקוני,שם)

חלק ד: יחסי משה ואהרון- התיקון של מעשה קין והבל ושל כל יחסי האחים בספר בראשית

1.יחסי אחים -השנאה הולכת ומוסתרת אך יוקדת לא פחות:

א.קין והבל:

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ:(בראשית ד,ח)

ב.יצחק וישמעאל:

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק:(שם כא,ט)

מצחק. לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב, ו.). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה, כמה דתימא יקומו נא הנערים (ז) וישחקו לפנינו וגו' (שמואל-ב ב, יג.): (רש"י,שם)

ג.יעקב ועשיו:

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:(שם כז,מא)

ד.יוסף ואחיו:

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:..וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:(בראשית לז,יז-יט)

ה.משה ואהרון:

וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף יְ-ה-וָ-ה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:(שמות ד,יג-יד)

וראך ושמח בלבו. לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב: (רש"י,שם)

2.יחסי אחיות - התיקון כבר אצל רחל ולאה:

א.רחל מוסרת הסימנים ללאה:

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שהיא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני מישיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, וכתיב (שם ירמיהו ל"א) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם ירמיהו ל"א) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם

(איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה כד)

ב.לאה מתפללת על דינה שתוולד כבת כדי לא  לפגוע ברחל אחותה :

אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה י''ב שבטים עתידין לצאת מיעקב ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות הרי עשרה אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות מיד נהפכה לבת שנא' ותקרא את שמה דינה

(ברכות ס,ע"א)

*הרעיון להבחין ביחסי אחיות לעומת אחים- ע"פ "מנת חלקו" פרשת בראשית/ הרב יעקב פילבר.

3.משה ואהרון- גלגולי נשמות של קין והבל:

א.משה גלגול של הבל:

כבר הודעתיך ג' גלגולי משה, שנרמזו בג' אותיות שמו, והם מש"ה, והם נוטריקון 'משה 'שת 'הבל. והם ממטה למעלה, בסדר תולדותם. ואמנם לא נתקן עדיין במשה, רק ב' אותיות ראשונות של שת והבל, והם ש"ה שבמשה, ועדיין היו אותיות תבל מן שת והבל, חסירי התקון, עד הזמן הזה. ולכן נגלה אליו בלבת אש מתוך הסנה, לרמוז כי אלו האותיות של תבל שהם בלתי מתוקנים, ונתחלפו בצרוף לב"ת אש, על שם כח הדין, כי לא נתקנו בו עדיין. ואז נתבסם משה, ונתקרב אליהם, ולקחם ונשלם תקון שת והבל לגמרי במשה, שהוא גלגולו השלישי:(האר"י,שער הפסוקים,שמות אות ג)

ב.אהרון ניצוץ קין:

ועוד שלח נא ביד תשלח- דרשו חז"ל{רש"י במקום והוא מפסיקתא זוטרא ומדרש שכל טוב וכן באוצר המדרשים}  ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרון שאהרון הוא המוכשר לשליחות זו היות והוא משורש קין  {שם בעיקר הדגיש בשם ספר דבר בעיתו שמי ששרשו מקין השדים והרוחות והכשפים נכפים מפניו  ואילו מי ששורשו מהבל אין כפים ולכן המליץ על אהרון ששרשו מקין ומוכשר לזה ולא אני ששורשי מהבל}   ומהרסיך ומחריבייך ממך יצאו{ע"פ ליקוטי אמרי אל מועלם, בגדד תרצ"ב}

(משנת הגלגולים/הרב בועז שלום,ע"מ 142-143, פרק ו)

4.סגירת המעגל בין קין להבל- פטירת אהרון מפאת פטירת משה:

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה:(דברים לד,ח)

וּלְשֵׁיבַט לֵוִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֵּישְׁתָּא לְאַהֲרן גְבַר דְאִשְׁתַּכַּח חָסִיד קֳדָמָךְ דִנְסֵית יָתֵיהּ בְּנִיסְתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּדַקְתֵּיהּ בְּמוֹי מַצוֹת רְקָם וְאִשְׁתַּכַּח מְהֵימָן: (תרגום יונתן,שם)

לכאורה משמע שאהרון( ומרים) מת בעטיו של משה שחטא במובהק במי מריבה כלומר נסגר המעגל אהרון(ניצוץ קין) מת בעקיפין בשל משה ( גלגול הבל):
תריבהו וגו'. (ד) כתרגומו. דבר אחר תריבהו על מי מריבה, נסתקפת לו לבוא בעלילה, (ה) אם משה אמר שמעו נא המורים (במדבר כ, י.) (ו) אהרן ומרים מה עשו: (רש"י,שם)

 סיכום ביניים: אהרון ויתר למשה וזכה לעדי החושן כאמור וליכולת לברך את עמו ישראל באהבה- כלומר זכה להיות צינור לברכה  (ענ"ד)

חלק ד: אברהם-שרה, הגר- ישמעאל ואנחנו:

1.שרה- אברהם והגר:משולש בלתי אפשרי בשתי מערכות

א.הגר היא נסיכת מצרים שמעדיפה להיו שפחה בבית אברהם 

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר:  

ב.שרי בעצמה מרוממת את הגר- מעצימה את כוחה כדי לפתור בעיה ומצוקה שלה(עקרות) וזה אח"כ מתפוצץ לה בפנים

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְ-הֹ-וָ-ה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה:  

לו לאשה: לאברהם היא היתה "לאשה"; ואילו ביחס לשרה היא עודנה שפחה, - למען תוכל שרה לקיים בידה את השליטה הבלעדית על חינוך הבן. היה זה התנאי היסודי להגשמת התכלית ששרה נתכוונה לה.

(רש"ר הירש בראשית פרק טז פסוק ג)

ב.אובדן ההרתעה של הגר בעקבות ההתעצמות שלה- הריבוי הדמוגרפי שלה- ההריון:

וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ:  

ג.שרי מזהה את הסכנה הנשקפת בהתגרות הרציפה של הגר ומרימה דגל כלפי אברם- חמסי עליך:

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְ-הֹ-וָ-ה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ:  

וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם דִין לִי עֲלָךְ אֲנָא יְהָבִית אַמְתִי לָךְ וַחֲזַת אֲרֵי עֲדִיאַת וּקְלֵית בְּעֵינָהַהּ יְדִין יְיָ בֵּינִי וּבֵינָךְ: (אונקלוס,שם)

חמסי. "חמס" קרוב ל"חמץ": עוולה קלה הנעשית בלי הרף (פחות משוה פרוטה, שאיננו יוצא בדיינים), דקירות קלות של לעג וקנטור, העוכרות את החיים ומביאות בהם "תסיסה"; כביכול, מקלקלות ו"מחמיצות" את מצב הרוח; אין בהן כדי להמית, אך יש בהן כדי להביא מחלה 

(רש"ר הירש בראשית פרק טז פסוק ה)

החמס ששרה רואה כאן הוא מה שעשוי להתפתח המזלזול הזה- שחמס יהפוך בדור הבא לחמס של דור המבול- ע"ז ג"ע ש"ד מה שאכן קרה עם ישמעאל

(ענ"ד)

ד.שרי מבינה שהדרך היחידה להתמודד עם הגר- גירוש ממקומה:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ:

ותענה שרי. כדי שתכיר שהיא משועבדת ולא תבזה עוד את גברתה: (ספורנו,שם)

ה.שרה מבינה שישמעאל מבקש לרשת את אברהם- את הארץ ובכך הוא דור ההמשך למעשה הזלזול של הגר אימו ולכן מגרשת אותם בטרם יהיה מאוחר:

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: {י} וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: {יא} וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: {יב} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: {יג} וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:

(בראשית כא ט-יג)

ו.ישמעאל מתחנך מגיל קטן לשנאה ותיעוב כלפי יצחק

את בן הגר המצרית. חשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו כאמרם ז''ל שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאימיה (ספורנו,שם)

אך שרה מצינו בה מדת הדין לשמאל דוחה, אף שגם היא היתה מגיירת גיורות, מ"מ הרי יצחק נמי הי' מגייר גיורים כבמדרש ריש וישב, וע"כ כשהרגישה בישמעאל שהי' מצחק שהוא ענין ע"ז ג"ע שפ"ד כברש"י אמרה לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו' הרי שהכוונה הי' להרחיק מה שראוי להרחיק ולא לטובתו 

(שם משמואל וירא ט ה)

ז.כשהשנאה באמתחתו- אין פלא שישמעאל יורה חיצים- "טילים - קאסמים" ביצחק ומיתמם שלא התכוון לפגוע בו :

עם בני וגו'. מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואמר, אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דאת אמר כמתלהלה היורה זקים וגו', ואמר הלא משחק אני (משלי כו, יח-יט.):(רש"י,שם)

2.הזכות הזמנית שיש לישמעאל על ארץ ישראל- מכח ברית המילה שעשה

א.הזכות העצומה של ישמעאל בגלל שעשה ברית מילה( אע"פ שנימולים שלא כדין):

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, לָמָּה אַתָּה שׁוֹתֵק, הֲרֵי הַדֶּרֶךְ לֹא מְתֻקֶּנֶת אֶלָּא רַק בְּדִבְרֵי תוֹרָה? נֶאֱנַח רַבִּי חִיָּיא וּבָכָה. (אמר לו, מהי, ' אמר לו, אוי וכו') פָּתַח וְאָמַר (בראשית יא) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. אוֹי עַל זֶה! אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוֹלִידָה הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, לָמָּה? וַהֲרֵי הוֹלִידָה אַחַר כָּךְ, וְהָיָה לָהּ בֵּן גֶּזַע קָדוֹשׁ? אָמַר לוֹ, אַתָּה רוֹאֶה וַאֲנִי רוֹאֶה. וְכָךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן דָּבָר, וּבָכִיתִי. [ס''א אמר לו מה היא אמר לו ווי וכו'] אוֹי עַל אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁבִּגְלַל שֶׁשָּׂרָה הִתְעַכְּבָה, כָּתוּב (בראשית טז) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם וְגוֹ' בּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי וְגוֹ'. וְעַל זֶה עָמְדָה הַשָּׁעָה לְהָגָר לָרֶשֶׁת אֶת שָׂרָה גְּבִרְתָּהּ, וְהָיָה לָהּ בֵּן מֵאַבְרָהָם.

וְאַבְרָהָם אָמַר, לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךְ. וְאַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְבַשֵּׂר לוֹ עַל יִצְחָק, נִדְבַּק אַבְרָהָם בְּיִשְׁמָעֵאל, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵשִׁיב לוֹ, וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךְ וְגוֹ'. אַחַר כָּךְ נִמּוֹל וְנִכְנַס לַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ, עַד שֶׁטֶּרֶם יָצָא יִצְחָק לָעוֹלָם.

וּבֹא רְאֵה, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עָמַד אוֹתוֹ מְמֻנֶּה שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבִקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁנִּמּוֹל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּשִׁמְךְ? אָמַר לוֹ, כֵּן. אָמַר לוֹ, וַהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל נִמּוֹל, [ולא עוד, אלא שגמול בן שלש עשרה שנה] אָז לָמָּה אֵין לוֹ חֵלֶק בְּךְ כְּמוֹ יִצְחָק? אָמַר לוֹ, זֶה נִמּוֹל כָּרָאוּי וּכְתִקּוּנוֹ, וְזֶה לֹא כָּךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵלֶּה נִדְבָּקִים בִּי כָּרָאוּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים, וְאֵלֶּה רְחוֹקִים מִמֶּנִּי עַד כַּמָּה יָמִים. אָמַר לוֹ, וְעִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, לֹא יִהְיֶה לוֹ שָׂכָר טוֹב בִּשְׁבִיל זֶה?

אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל בָּעוֹלָם וְנִמּוֹל, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִרְחִיק אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִן הַדְּבֵקוּת הָעֶלְיוֹנָה, וְנָתַן לָהֶם חֵלֶק לְמַטָּה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַמִּילָה שֶׁבָּהֶם

וַעָתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִשְׁלֹט בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה כְּשֶׁהִיא רֵיקָה מֵהַכֹּל זְמַן רַב, כְּמוֹ שֶׁהַמִּילָה שֶׁלָּהֶם רֵיקָה בְּלִי שְׁלֵמוּת, וְהֵם יְעַכְּבוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב לִמְקוֹמָם, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם אוֹתָהּ זְכוּת שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל.

וַעָתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹרֵר קְרָבוֹת חֲזָקִים בָּעוֹלָם וּלְהִתְכַּנְּסוּת בְּנֵי אֱדוֹם עֲלֵיהֶם, וִיעוֹרְרוּ בָהֶם קְרָב, אֶחָד עַל הַיָּם, וְאֶחָד עַל הַיַּבָּשָׁה, וְאֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׁלְטוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, וְאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה לֹא תִמָּסֵר לִבְנֵי אֱדוֹם.

בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְעוֹרֵר עַם אֶחָד מִסּוֹף הָעוֹלָם עַל רוֹמִי הָרְשָׁעָה, וְיַעֲרֹךְ בָּהּ קְרָב שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְיִתְכַּנְּסוּ שָׁם עַמִּים, וְיִפְּלוּ בִידֵיהֶם, עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל בְּנֵי אֱדוֹם עָלֶיהָ מִסּוֹפֵי כָּל הָעוֹלָם, וְאָז יִתְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיהלד) כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְגוֹ'. אַחַר זֶה מַה כָּתוּב? לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ'. וִיכַלֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִמֶּנָּה, וְיִשְׁבֹּר כָּל הַחֲיָלוֹת-כֹּחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וְלֹא יִשָּׁאֵר כֹּחַ לְמַעְלָה עַל הָעָם שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא כֹּחַ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קכא) ה' צִלְּךְ עַל יַד יְמִינֶךְ.

מִשּׁוּם שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּיָמִין, וְתוֹרָה בְיָמִין, וְעַל זֶה בְּיָמִין תָּלוּי הַכֹּל, וְשָׁנִינוּ שֶׁצָּרִיךְ לִזְקֹף אֶת הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּתוּב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וּבַזְּמַן שֶׁיָּבֹא, (תהלים ס) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךְ וַעֲנֵנִי. וּבְאוֹתוֹ זְמַן כָּתוּב, כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. וְכָתוּב בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

(זוהר וארא לא ע"ב)

ב.1290 שנה של שלטון בני ישמעאל כנגד 13 שנה שבגיל זה ישמעאל נימול ( *100 שנה) :

ושרי אשת אברם איתערו על דאתעכבת שרה מלמילד הוי סיבה דשפחה תירש גבירתה ואחסין ישמעאל ארעא קדישא כד איהי ריקניא כמה דגזירו דיליה ברקניא  ונראה לומר אלף ומתאיים ותשעים - תלת עשר מאות דשעבודא דישראל לקביל בר תליסר שנין דגזיר ישמעאל

(לבת הספיר, פרשת לך לך , ע"מ יח)

{רבי יוסף אנג'לט היה מקובל ספרדי, שפעל בתחילת המאה ה-14 ובמיוחד בעיר סרגוסה.}

ג.שאלת השאלות- מתי מסתיימים אותם 1290 שנה:

*הצהרת חבר הלאומים בבית לאומי ליהודים:

וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים:אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: (דניאל יב,יא-יב)

הרי שני מספרים - 1290, 1335.מעת שהתגבש האסלאם כדת במותו של מוחמד (632), ונוצרה האימפריה האסלאמית ששלטה במזרח התיכון ועיכבה את חזרת ישראל לארצם, עברו 1290 שנה עד שאומות העולם החליטו בחבר הלאומים (1922) שהממשלה הבריטית תהיה אחראית לייסד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.ו-1335 שנים אחר התגבשות האסלאם, בתשכ"ז, שחררה מדינת ישראל את ירושלים והר הבית.

(ע"פ התגלות/הרב שמואל יניב שליט"א)

**

וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁהַמִּלִּים "מָלְאָה  הָאָרֶץ חָמָס" בְּגִימַטְרִיָּא 1290 זְמַן הַקֵּץ בְּדָנִיֵּאל.

(סוד החשמל, פרשת לך לך, תשפ"ד)

חלק ה: ברכת יוסף וברכת הבנים- אפרים ומנשה

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי...

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:  וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:  הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: 

וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ:  וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם:  וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה: (בראשית מח,ה-כ)

0.יעקב גזר את החלפת הברכה- והקב"ה קיים:

לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינן מן התורה, אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין שנא' (דברים י) ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה שאף על דבריהם אני מסכים שנאמר (איוב כב) ותגזר אומר ויקם לך, תדע לך שהרי יעקב בשעה שברך מנשה ואפרים מה כתיב שם (בראשית מח) וישם את אפרים לפני מנשה, עשה הקטן קודם לגדול, וקיים הקב"ה גזרתו, אימתי בקרבנות הנשיאים שהקריב שבט אפרים תחלה שנא' ביום השביעי נשיא לבני אפרים ואח"כ מנשה מנין ממה שקראו בעניין ביום השמיני נשיא לבני מנשה

(מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נשא סימן כט)

1.ברכת יוסף וברכת הבנים:

א.ברכת הבנים היא היא ברכת יוסף:

ויברך את יוסף ויאמר - פתח בברכת יוסף ולא ברך כי אם הנערים.וע"ד הפשט מכאן יש ללמוד כי ברכת הנערים היא היא ברכת יוסף, ומעלת הנערים הכל מעלת יוסף:(רבנו בחיי,שם)

ב.ברכת אפרים  מתקיימת בצורה דומיננטית- כשחוזרים סוף סוף מגלות מצרים ויהושע הוא המנהיג שמעמיד חמה((שזה בעצם חלום יוסף על השמש והירח שמשתחווים לו):

ואולם אחיו וגו', זה יהושע העומד מאפרים, שנאמר למטה אפרים הושע וגו', שהוא מעמיד את החמה וכל אומות העולם מסתכלין ורואין, לפיכך וזרעו יהיה מלא הגוים. אמר הקב"ה ראה טובות שעשיתי לאפרים קחם על זרועותיו, בשעה שאמר קחם נא אלי אני תרתי וגליתי זה מיסטרין (סוד) ליעקב על אפרים על ירבעם, אף על פי כן ולא ידעו כי רפאתים הבן יקיר לי אפרים. דבר אחר הבן יקיר לי כל ישראל נקראו על שמו של אפרים, שנאמר (ירמיה ל"א) כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא, וכן בהרבה מקומות אמר הקב"ה הבן יקיר לי אפרים, ביוקר הן עומדין לפני. (אגדת בראשית פרק ה)

ג.אפרים- גדולה בתורה, מנשה- עשייה ציבורית:

אפרים ומנשה היה כל אחד גדולתו משונה מחברו; אפרים היה גדול בתורה ודבק לא‑להיו, ומנשה בהליכות עולם ועוסק בצרכי ציבור(העמק דבר,שם)

ד.אפרים ומנשה- סור מרע ועשה טוב:

...ואצל יוסף היה חביב מנשה שהיה על שם כי נשני וגו', בחינת סור מרע, שזה היה עיקר עבודתו ועמלו לעקור שורש הרע שיהיה מרכבה למדת צדיק יסוד עולם. ואחר כך אפרים על שם כי הפרני וגו', שזכה לאור הראשון הנגנז מצד השי"ת, ועל כן הקדים יוסף מנשה לאפרים, וכן נולד מנשה קודם, שכן הסדר מצד האדם, סור מרע ואחר כך ועשה טוב... ורק יעקב אבינו ע"ה הקדים אפרים למנשה, שאמר שהעיקר הדברי תורה והקדושה שזוכה האור מצד השי"ת, וזה זוכה מי שלבו מזוכך והוא צדיק, אבל מכל מקום הסדר מצד האדם ודאי סור מרע ואחר כך טוב... (פרי צדיק ר"ח אדר ראשון יב)

מנשה נקרא על שם נס הצלתו של יוסף, שעלה מבור תחתיות להיות מושל בכל ארץ מצרים ונשכחה צרתו, על כן מנשה מסמל באישיותו בחינת "סור מרע". ואפרים נקרא על שם הישועה המתמדת שהייתה לו, שהלך וגדל, פרה ורבה, במצרים. על כן אפרים מסמל באישיותו בחינת "עשה טוב".

המידה הזאת של "סור מרע" בכוחה לשמר את הקיים, לעומתה "עשה טוב" - ענינה להוסיף טוב על מה שקיים. והנה כחו של מנשה הוא בעיקר להיות "סור מרע", היינו שלא לקלקל את מה שקבל מאביו, ולהיות ממשיך דרכו. חז"ל מגלים לנו "מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקיו" (פס"ר ג', צג), אנו מוצאים שהיה דבק בדרכי אביו. "כי המליץ בינותם - זה מנשה" (בר"ר צא, ח), היינו שמנשה היה התורגמן של אביו, מפרש דבריו, ומוציאם לפועל. נאמר בתורה "ויאסור אותו לעיניהם"- ופרשו חז"ל שזה היה מנשה " עמד מנשה והכהו מכה אחת, והכניסו לבית האסורים ונתן עליו כבלים" (שם צא, ו), לדעת חז"ל התאים הדבר למנשה לנהוג בשררה ולהוציא לפועל את פקודת אביו.

לעומתו, עיקר כחו של אפרים היה ב"עשה טוב", והיות פורה בחשיבתו ולסלול לעצמו דרכים חדשות שלא ראה אצל אביו, ואנו מוצאים שעזב את אביו והלך ללמוד תורה אצל סבו יעקב "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה - אפרים אמר לו, שהיה יעקב עוסק בתורה עמו" (תנחומא ויחי ו). שלא כמנשה שנזקק עם אביו לעסקיו "אפרים היה ממעיט את עצמו" (פס"ר ג, צג).

והדבר רמוז בשמו אפרים- לשון "פריה ורביה" שמשמעה תוספת חידוש גשמית ורוחנית. אם נתבונן נראה שהחידוש הזה בהנהגתו של אפרים, נמצא אף הוא בשורשו של אביו יוסף, שבתחילת דרכו היה בן זקונים לאביו ותרגומו "בר חכים" ואמרו חז"ל "כל מה שלמד משם ועבר מסר לו" (רש"י בראשית לז, ד). נמצא שדרכו עלתה במחשבה תחילה אצל אביו, ורק אח"כ למעשה נתגלה יוסף בכח העשיה והמנהיגות שבו. נמצא שהחידוש של אפרים הוא בתעלומות נשמת אביו.

(מאמר כאפרים ומנשה / הרב דוד דב לבנון)

ה.בך יברך ישראל- הברכה המושלמת היא אדם שיש בו בחינת אפרים ובחינת מנשה:

בך יברך ישראל, י"ל כי ביוסף היה תורה וגדולה במקום אחד, והיה מוקדם במעלה ובזמן התורה קודם לגדולה, אך בבניו כבר נתחלקה כי הגדולה והשררה היה במנשה ושמו מורה כי נשני את כל עמלי היינו צרותיו ונתגדל ונתעלה, ואפרים היה גדול בתורה והיינו הפרני בארץ עניי כי פרי צדיק תורתו וצדקתו, אמנם משנתחלקה בעו"ה תורה וגדולה ולא נמצא במקום א' קדמה גדולה לתורה, כמ"ש בבאורי מהרי"א שלעולם שולחן קודם למנורה וזבולון קודם ליששכר, וע"כ אמר יעקב ליוסף בך ולא בבניך יברך ישראל לאמור אדם לבנו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה כמו ביוסף שהוא עצמו היה האפרים והוא עצמו היה המנשה ולא יתחלקו התורה והגדולה לשנים, וע"י שיהיו במקום א' וישם אפרים לפני מנשה התורה קדמה לגדולה. [תקפ"ו]:

(חתם סופר על בראשית פרק מח פסוק כ )

2. החכמה בברכת יעקב לאפרים ומנשה:

א.התאמת הברכה למתברך:

אין ראוי לברך אדם אלא מעין ברכותיו שברכו ה' עד כה, לעשיר בעשרו ולחכם בחכמתו... ואם כן אין ראוי לברך למי שאינו עוסק בתורה שיהיה כאפרים וכן למי שאינו עוסק בהויות העולם שיהיה כמנשה, אבל בשעת המילה דלא נודע עדיין את הדרך אשר הילד ילך בה, אז יברך ישראל "ישִׂמך א-להים כאפרים" אם יהא עוסק בתורה יצליח כמוהו "וכמנשה" אם יהיה עסוק בהויות העולם יהיה כמנשה. 

(הרחב דבר ,שם)

ב.דיוק בדברי הברכה שיהיו רק לטובה:

וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (בראשית מח,טז)

לדגים יש מעלה שהם פרים ורבים אך גם חיסרון יש בהם שכל הגדול מחבירו בולע את חבירו.

ועל כן,ברכם שידגו לרוב- שרק מעלה זו של רוב תהיה בהם ולא החיסרון 

(צורבא כיס בראשית הרב מרדכי גרינברג, פרשת ויחי יום שלישי)

3.יעקב פעל בחכמה כדי לא להטיל קנאה בין אפרים למנשה:

א.חששו המוצדק של יוסף- לא לעורר שוב את הקנאה בין האחים כפי שהיה לכל אורך בראשית ובמיוחד עם אחיו שלו:

כי רצה יוסף להזכיר לאביו ענין אשר שם קנאה בינו לבין אחיו בל ישוב שנית לעשות גם עתה. והנה זכירה זו תהיה כעשן לעיני אחיו ואביו שמזכיר אשמתם, על כן הקדים ואמר אל יאשם יוסף בזה כי הנה כבר סבל, כי מאז ראה כי ישית וכו' היה רע בעיניו ושתק, וגם אחרי כן ויתמוך וכו' ולא שוה לו. אז לא יכול לסבול עוד. אז ויאמר לאביו לא כן אבי קרה לך כמדובר:

והשיב לו ידעתי בני מה שאירע לך במה שאתה בני, וגם ידעתי כי זה הבכור, אך אחיו הקטן יגדל ממנו כלומר מעצמו משלמותו, כנודע מדברי רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ב ג) שהיה ראש ישיבה של יעקב. ועל כן להיות כשרותו ניכר אין קנאה. וגם זרעו יהיה מלא הגוים שיצא ממנו יהושע שמעמיד שמש בגבעון, במו שאמרו ז"ל (עבודה זרה כה א) שהוא אומרו מלא הגוים שיצא שמעו בכל הארץ. ומעתה זכותו עומדת לו להגדילו

(פירוש האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על בראשית - פרק מח פסוק יז-כ )

ב.ברכה נפרדת - למנוע שוב קנאה:

ויברכם - כל אחד בעצמו, ושלא יקנא מנשה באפרים. (אברבנאל, בראשית מח כ)

ג.יעקב שיכל ידיו כי זו האמת אבל גם עשה בחכמה כך שאפרים ומנשה לא יבחינו במעשהו:

בפרשתינו פרק מח פסוק יד כתוב: וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שיכל את ידיו כי מנשה הבכור. ובביאור הפסוק שיכל את ידיו, נחלקו הרבינו חננאל עם הרבינו בחיי כיצד שיכל ידיו, הר"ח כ' שיעקב החליף את ידיו ושם אחד על השני כשאת ימינו העביר 

לאפרים שעמד לשמאלו ואת שמאלו על ראש מנשה שעמד לימינו, ואילו דעת הרבינו בחיי שהחליף את הנערים ולא את ידיו. 

והאור החיים הק' כ' לדקדק על מה שכתוב שיכל את ידיו כי מנשה הבכור, ומילת "כי" תמוהה כי לכאורה הבכור זוהי סיבה שלא ישכל ידיו, ותירץ, שמשום היותו  בכור ידע יעקב שעיניו כבדו מזוקן את מקומו של מנשה. עיי"ש. 

והנראה בזה, כי הנה רש"י ביאר על המילה "שיכל" את ביאור התרגום שהוא מל' שכל וחכמה שאעפ"י שידע שמנשה הבכור מ"מ עשה מדעת והחליף. וי"ל,  דהרי הגמ' במס' שבת י: אומרת, לעולם אל ישנה אדם בניו בין אדם שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. 

הרי שאין ראוי לעשות מעשים שיגרמו קנאה בין אחים, וא"כ כיצד שיכל את  ידיו דבר שיכול לגרום לקנאה בין מנשה לאפרים, ועל כך התשובה, דיעקב עשה בחכמה ושיכל את ידיו כשיטת הר"ח ולא החליף את נערים ממש, וכדמוכח  בפשטות הפסוקים לקמן פסוק יז ויח וכך מבאר בתרגום יונתן, כך שמנשה נשאר 

בימין ואפרים בשמאל כמקום הראוי לבכור, וזהו שיכל את ידיו, ולא החליף את הבנים, כי מנשה הבכור, ולא רצה להורידו ממקומו כדי שלא יגרום לו קנאה, ורק את ידיו החליף. 

ויש להוסיף, דהא יעקב אמר בפסוק ה, אפרים ומנשה כראובן וכשמעון יהיו לי, והקדים כבר שם אפרים למנשה אך לא מצינו שם שיוסף מחה בו כמו שמצאנו כאן בפסוק יז, אלא לפי דברינו מובן, דמה שאמר לו בינו לבין עצמו ואין בו חשש קנאה בין האחים, אך כאן שעשה זאת לאפרים ומנשה עצמם ואין כמו 

יוסף שידע כמה סבל עבר בעצמו בשל קנאת האחים וחשש לזה יותר מכל על כן וירע בעיניו. אך יעקב כדי להחיל את ברכתו היה צריך לעשות בדרך האמת רק שעשה זאת בשכל והבנה כדי שלא יתקנאו זה בזה. 

(מאמר "בעניין ברכת הבנים" /ויחי תשע"ט רבי יצחק מאיר הגר שליט"א)

4.יוסף מוליד את הבנים שלראשונה לא מתעמתים בתור אחים- אפרים ומנשה

כל ספר בראשית מלֻווה במלחמות אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשָׂו, יוסף ואחיו. כל זמן שיש מלחמות אחים לא ניתן לכונן אומה. עם ישראל מתחיל להיווצר רק אחרי סיום המלחמות בין האחים. רק כאשר יש שלום אמיתי בין יוסף לאחיו, מסתיים ספר בראשית ויכול להתחיל ספר שמות, שבו עם ישראל קורם עור וגידים. קודם לכן אין עַם, שכן רק כאשר יש אחווה בתוך המשפחה, ניתן ליצור עם. אפרים ומנשה הם האחים הראשונים במקרא שאינם רבים, ושוררים ביניהם אחווה ושלום. גם כאשר יעקב אבינו שֹיכל את ידיו ונתן העדפה לאפרים על מנשה, אין קנאה ביניהם, והאחים נשארים מאוחדים. לכן ברכת האבות מזכירה את אפרים ומנשה דווקא. האב והאם המברכים מצפים, מקווים ומתפללים שתשרור תמיד אחווה בין ילדיהם, ולכן הם מברכים אותם בברכה זו. אחד הדברים הגרועים העלולים לקרות להורים הוא לראות מלחמה וקנאה בין בניהם ובנותיהם. בקלות רבה יכול הבן לסבור או לחוש שאחיו קיבל יותר ממנו, והדרך לקנאה קצרה היא. האזכור של אפרים ומנשה מבקש למנוע זאת. 

(פרופ' עלי מרצבך , המחלקה למתמטיקה, דף שבועי של בר אילן פרשת ויחי תשע"א)

סיום:חשיבות מצוות ביכורים - 

העם הבכור( בני בכורי ישראל) מביא את יבול הבכורה( ביכורים) בארץ הבכורה- א"י במקום בית המקדש  (ממנו הושתת העולם) וזוהי השמחה המשולשת והעילאית ביותר ולשם כך נברא העולם ( בשביל ראשית)

{ענ"ד}

המלחמה על הבכורה שורשה במאבק בין החסד לדין 

בעולם הזה החסד מנצח

בעולם הבא הדין מנצח