לע"נ אסתר בן שג'אן, אמנון טוב בן חנה, שרה בת כפיה,מאיר בן פרחה, שושנה בת גוהה
פתיחה:4 מפתחות הגאולה
רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. (ויקרא רבה,לב,ה)
1.מהו לשון הרע: דבר אמת שמסב נזק לרעהו ובים בדיבור ובין בכתיבה
אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת גָּמוּר וְזֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ''ל בְּכָל מָקוֹם לָשׁוֹן הָרָע... וְהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט ט"ז): (ג) ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶיךָ'', וְזֶה גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא.
(הלכות לשון הרע כלל א,א)
וְהַמְסַפֵר לַחֲבֵרוֹ דְּבָרִים שֶׁגּוֹרְמִים וְכוּ' לְהַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ אוֹ לְהָצֵר לוֹ אוֹ לְהַפְחִידוֹ, הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרָע.
(הלכות רכילות כלל ב,ד)
אִסוּר זֶה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא בֵּין אִם הוּא מְסַפֵּר עָלָיו בְּפִיו מַמָשׁ, אוֹ שֶׁהוּא (יב) כּוֹתֵב עָלָיו דָּבָר זֶה בְּמִכְתָּבוֹ, וְגַם אֵין בּוֹ חִלּוּק בֵּין אִם הוּא מְסַפֵּר עָלָיו הַלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ בְּפֵרוּשׁ וּבֵין אִם הוּא מְסַפֵּר עָלָיו הַלָשׁוֹן הָרָע (יג) בְּדֶרֶךְ רֶמֶז, בְּכָל גַּוְנֵי (בכל האפנים) (יד) בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא.
(הלכות לשון הרע כלל א - ח)
2.מהי רכילות?
אֵיזֶהוּ רָכִיל? זֶה (ב) שֶׁטוֹעֵן דְּבָרִים מִזֶּה לָזֶה וְהוֹלֵךְ וְאוֹמֵר: כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי (ג) עָלֶיךָ, כָּךְ עָשָׂה לְךָ פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו שֶׁעָשָׂה לְךָ, אוֹ רוֹצֶה לַעְשׂוֹת לְךָ. אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ דָּבָר אֵין גְּנוּת עַל מִי שֶׁמְסַפֵּר, אַף לְפִי דִּבְרֵי הָרוֹכֵל, (ד) וְאִלּוּ הָיוּ שׁוֹאֲלִין לוֹ בְּעַצְמוֹ, לֹא הָיָה מַכְחִישׁ, (ה) אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהָאֱמֶת וְהַצֶדֶק אִתּוֹ, (ו) אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהִתְכַּוֵּן בְּאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת וְהַדִּבּוּרִים כַּוָּנָה אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ הָכֵי (אף על פי כן) רָכִיל מִקְרֵי (נִקָּרָא).
(הלכות רכילות כלל א - ב)
הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶיךָ'' וְעָוֹן גָּדוֹל הוּא, וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִסְמַךְ לוֹ: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ''. צֵא וּלְמַד, מָה אֵרַע מֵרְכִילוּתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי, שֶׁנֶּהֶרְגָה עַל יְדֵי זֶה כָּל נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וְלָאו זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ, הוּא מַה שֶּׁכְּתַבְתּוֹ הַתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ מְיֻחָד לְאִסוּר זֶה, אֲבָל בְּלָאו הָכִי (בלא זה) יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לָאוִין וַעֲשִׂין אֲחֵרִים, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם.
(הלכות רכילות כלל א - א)
3.מהו מוציא שם רע?
אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ עַל (א) אֱמֶת גָּמוּר וְזֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ''ל בְּכָל מָקוֹם לָשׁוֹן הָרָע, (דְּאִם יֵשׁ בְּהַסִפּוּר שֶׁלּוֹ (ב) תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וַעֲבוּר זֶה נִתְגַּנָּה חֲבֵרוֹ יוֹתֵר הוּא בִּכְלַל מוֹצִיא שֵׁם רָע וַעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר), וְהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט ט"ז): (ג) ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶיךָ'', (ד) וְזֶה גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא.
(הלכות לשון הרע כלל א - א)
4.מהו אבק לשון הרע?
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִין מִטַעַם אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר, מִי הָיָה אוֹמֵר עַל פְּלוֹנִי, שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה אוֹ שֶׁאוֹמֵר, שִׁתְקוּ מִפְּלוֹנִי, (ב) אֵינִי רוֹצֶה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע וּמַה יִּהְיֶה, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן הַמְסַפֵּר (ג) בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו, גַּם כֵּן בִּכְלַל אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע הוּא, דְּזֶה גּוֹרֵם לָהֶם, שֶׁיְּסַפְּרוּ בִּגְנוּתוֹ *. וְאִם (ה) הוּא מַרְבֶּה לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו אָסוּר, כִּי עַל יְדֵי זֶה רָגִיל בְּעַצְמוֹ לְגַנּוֹתוֹ לְבַסוֹף לוֹמַר: חוּץ מִמִדָּה רָעָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אוֹ שֶׁהַשּׁוֹמְעִין יְשִׁיבוּהוּ: לָמָה אַתָּה מַרְבֶּה בְּשִׁבְחוֹ וַהֲלֹא מִדַּת כָּךְ וְכָךְ בְּיָדוֹ?
(הלכות לשון הרע כלל ט - א)
1.חטא הלשון- הטעם לגזירת הגלות ולאריכות הגלות:
וְכַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכֻת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָאֵם הַרְבֵּה. אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ מִפְּנֵי כַּמָה טְעָמִים. אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁזֶּה הָיָה הָעִקָר לְסִבַּת גָּלוּתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאנוּ מִגְמָרָא יוֹמָא וּמִירוּשַׁלְמִי הַנַּ''ל. אִם כֵּן כָּל כַּמָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְתַקֵן זֶה הַחֵטְא, אֵיךְ תּוּכַל לִהְיוֹת גְּאֻלָּה, כֵּיוָן שֶׁזֶּה הַחֵטְא פָּגַם כָּל כָּךְ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחֵנוּ לָבוֹא לְאַרְצֵנוּ.
וְעוֹד הֲלֹא יָדוּעַ הוּא שֶׁנִּגְזַר עָלֵינוּ גָּלוּת מִכְּבָר מֵעֵת מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּתְהִלִּים (פרק ק"ו, כ"ו-כ"ז): ''וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם וְגוֹ' בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת'', וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ''י שָׁם וְהָרַמְבַּ''ן בְּחֻמָשׁ פָּרָשַׁת שְׁלַח, (במדבר י"ד א') וְחֵטְא הַמְרַגְּלִים הֲלֹא הָיָה עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, וּכְמוֹ דְּאִיתָא בַּעֲרָכִין (דף ט"ו) אִם כֵּן אָנוּ מֻכְרָחִין לְתַקֵּן זֶה הַחֵטְא קֹדֶם הַגְּאֻלָּה.
וְעוֹד נִמְצָא מְפֹרָשׁ, שֶׁעָוֹן זֶה גּוֹרֵם, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל נִרְדִּים בְּפָרֶךְ, מִמַה שֶּׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת (ב' י"ד): ''אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר'' וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ''י שָׁם. וְעוֹד נִמְצָא מְפֹרָשׁ בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת תֵצֵא (דברים רבה ו' י"ד): אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהָיָה לָשׁוֹן הָרָע בֵּינֵיכֶם סִלַּקְתִּי שְׁכִינָה מִבֵּינֵיכֶם אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא וְכוּ'. וְעוֹד מִקְרָא מְפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּרָכָה (דברים ל"ג ה'): ''וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ''י שָׁם, (וְהוּא מַאֲמַר הַסִפְרִי), שֶׁאֵימָתַי הוּא מֶלֶךְ בִּישׁוּרוּן? דַּוְקָא כְּשֶׁהֵם בְּיַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת, וְיָדוּעַ דְּדָבָר זֶה רָגִיל לָבוֹא עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע.
(חפץ חיים, הקדמה)
2.הקטליזטור לירידה למצרים - דיבתו של יוסף
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)
יש לפרש "וירד מצרימה" לא מדעתו רק אנוס. ומהו החטא שגרם לירידתו מצרימה? "על פי הדיבור".בגלל שקיבל יעקב אביו דיבה רעה מיוסף על אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים
וְגַּם שֶׁעִקַר סִבַּת יְרִידַת יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם הָיְתָה לְכָתְּחִלָּה עַל יְדֵי זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ל"ז ב'): ''וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם'' וְעַל יְדֵי זֶה נִגְזַר עָלָיו מִן השָּׁמַיִם מִדָּה בְּמִדָּה שֶׁנִּמְכַּר לְעֶבֶד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר עֲלֵיהֶם, שֶׁקוֹרְאִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים, כְּמוֹ דְּאִיתָא בַּמִדְרָשׁ (בראשית רבה פ"ד ז') וּבִירוּשַׁלְמִי (פרק א' הלכה א') דְּפֵאָה, הֲגַם שֶׁהָיָה לוֹ טַעַם לְהֶתֵּרָא עַל הַדִּבָּה שֶׁהֵבִיא כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ המְפָרְשִׁים, עִם כָּל זֶה, רְאֵה, שֶׁלֹּא הוֹעִיל לוֹ שׁוּם הֶתֵּר.
(חפץ חיים, פתיחה)
ב.מתי מותר לומר לשון הרע(דברי אמת)?
אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, בֵּין אִם הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק (ב) יוֹדְעִים מִזֶּה אוֹ לֹא. אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ, אוֹ שֶׁצִעֲרוֹ וְהוֹנָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. (ג) וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה וְלֹא שִׁלֵּם לוֹ אֶת נִזְקוֹ (ד) וְלֹא בִּקֵשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנֵי הַבְּרִיוֹת, אַךְ יִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה פְּרָטִים, שֶׁנְּבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ.
וְאֵלּוּ הֵן:
א (ה) שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת.
ב שֶׁיִּזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לְגְזֶל וְעֹשֶׁק אוֹ לְהֶזֵּק וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, (ו) רַק יִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב אֶת עֶצֶם הָעִנְיָן, אִם הוּא עַל פִּי דִּין בִּכְלַל גֶּזֶל אוֹ הֶזֵּק.
ג (ז) שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת הַחוֹטֵא מִתְּחִלָּה (ח) וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, אוּלַי יוּכַל לְהוֹעִיל לוֹ, וְיֵיטִיב עַל יְדֵי זֶה אֶת דְּרָכָיו, וְאִם לֹא יִשְׁמַע לוֹ, אָז יוֹדִיעַ לָרַבִּים אֶת אַשְׁמַת הָאִישׁ הַזֶּה, מַה שֶּׁהֵזִיד עַל רֵעֵהוּ. (וְאִם יוֹדֵעַ בּוֹ, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ, יְבֹאַר לְקַמָן, אִם יִרְצֶה ה', בְּסָעִיף ז').
ד (ט) שֶׁלֹּא יַגְדִּיל הָעַוְלָה יוֹתֵר מִמַה שֶּׁהִיא.
ה (י) שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָן בְּסָעִיף ד', וְלֹא לֵהָנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מֵהַפְּגָם הַהוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא מִצַד שִׂנְאָה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מִכְּבָר.
ו אִם הוּא (יא) יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת גּוּפָא (עצמה) בְּעֵצָה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְסַפֵּר אֶת עִנְיַן הַלָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, אֲזַי בְּכָל גַּוְנִי אָסוּר לְסַפֵּר.
ז (יב) שֶׁלֹּא יְסוֹבֵב עַל יְדֵי הַסִפּוּר הֶזֵּק לְהַנִּדּוֹן יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, שֶׁהָיָה יוֹצֵא, אִלּוּ הוּעַד עָלָיו בְּאֹפֶן זֶה עַל דָּבָר זֶה בְּבֵית דִּין, וּבֵאוּר דָּבָר זֶה עַיֵּן לְקַמָן בְּהִלְכוֹת רְכִילוּת בִּכְלָל ט', כִּי שָׁם מְקוֹמוֹ
(הלכות לשון הרע כלל י - א-ב)
ג."טעותו" של יוסף שבגינה לא היה אמור להביא דיבתם -שהתרשם לא נכון על מעשה השבטים ולא הוכיחם:
א.על אבר מן החי.שהיה רואה אותן שאכלו מבהמה שנשחטה ועדין מפרכסת דמותר לאכילה, דכיון שנשחטה שחיטה מתירה. והוא סבר שכל זמן שמפרכסת עדין הוי אבר מן החי או שהיה רואה שאוכלין בן פקועה שמותר בשחיטת אימו ואין צריך שחיטה אלא מפני מראית עין והוא היה סבור שאבר מן החי הוא...
ב.ועל מה שזלזלו בבני השפחות הכי פרושו, מפני שהיו קוראין לבני בלהה וזלפה בני השפחות וכוונתם היה שהיו משועבדים לרחל ולאה וזה אמת הוא, שהיו בני השפחות, שהרי גם הפסוק קראם כן. אבל הוא היה סבור מדקרו להו בני השפחות, כוונתם שנולדו קודם שנשתחררו, א"כ בניהם של שפחות היינו עבדים כנעניים.
ג.ומה שהיה חושדם על העריות הכי פרושו דקי"ל (קדושין ע' ע"א) אין משתמשין באישה, ור"ל שאדם אחר אסור להשתמש באשת איש. ויוסף היה רואה שהיו משתמשים בעסקי משא ומתן עמהן. לכך חשדן על העריות. אבל טעות היה בידו דהא אמרינן אין משתמשין באישה היינו דווקא דברים של חיבה כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המיטה. אבל שאר דברים שאינם של חיבה או לישא וליתן עמהם מותר(מנחת יצחק ע"פ רא"ם,מובא בשפתי חכמים)
ד.מניעת נפילה בלשון הרע: לדון לכף זכות בבין אדם למקום ובבין אדם לחברו
וְדַע עוֹד כְּלָל גָּדוֹל וְעִקָר בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, (ח) אִם הוּא רוֹאֶה אָדָם, שֶׁדִּבֵּר דָּבָר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, בֵּין מִמַה שֶּׁבֵּין אָדָם לַמָקוֹם אוֹ מִמַה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ לִשְׁפֹּט דְּבָרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ לַצַד הַטוֹב וּלְצַד הַזְּכוּת, אִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹהִים, נִתְחַיֵּב לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר קָרוֹב וְנוֹטֶה אֵצֶל הַדַּעַת יוֹתֵר לְכף חוֹבָה. וְאִם הוּא מִן הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר יִזָּהֲרוּ מִן הַחֵטְא וּפְעָמִים יִכָּשְׁלוּ בּוֹ, אִם הַסָפֵק שָקוּל, צָרִיךְ לְהַטוֹת הַסָפֵק וּלְהַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ''ל: הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, הַמָקוֹם יְדִינֵהוּ לְכַף זְכוּת, (ט) וְהוּא נִכְנָס בִּכְלַל מַאֲמָרוֹ יִתְבָּרַךְ: ''בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ''. וַאֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר נוֹטֶה יוֹתֵר לְכַף חוֹבָה, (י) נָכוֹן מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר אֶצְלוֹ כְּמוֹ סָפֵק וְאַל יַכְרִיעֵהוּ לְכַף חוֹבָה. וּבְמָקוֹם שֶׁהַדָּבָר נוֹטֶה לְכַף זְכוּת, דִּבְוַדַּאי אָסוּר עַל פִּי הַדִּין לְדוּנוֹ לְכַף חוֹבָה, וְהוּא דָּן אוֹתוֹ לְכַף חוֹבָה, וּבִשְׁבִיל זֶה הָלַךְ וְגִנָּהוּ, לְבַד שֶׁעָבַר בָּזֶה עַל ''בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ'', (יא) עוֹד עָבַר בָּזֶה עַל אִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע.
(הלכות לשון הרע כלל ג - ז)
2.הפה הרע מול הפה הטוב
(רבנו בחיי על שמות פרק א פסוק י )
כל עניינו של פרעה הוא פה רע לדבר דיבורי רעים, ותיקונו פסח פה ה סח בנפלאות הבורא. (הרב יצחק גינזבורג)
ב.הראייה שהיה פיו רע- שנענש בצרעת שהיא עונשם של אומרי לשון הרע:
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב,כג)
וימת מלך מצרים. נצטרע, (ר) והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (שמו"ר א, לד.):(רש"י,שם)
ג.כנגדו ניצבים יוסף, משה ואהרון - פה טוב:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (בראשית מא,לט-מ)
ג2.פה- אהרון- הפה של משה:
וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵא-לֹהִים:(שמות ד,טז)
ג3. טוב- משה:
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים (שמות ב,ב)
ותרא אותו כי טוב הוא – תניא, ר"מ אומר: טוב שמו(סוטה יב,ע"א)
א.המלשינים-סיבת הגלות:
...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)
ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)
ב.המצרים הרעו את עם ישראל להיות דוברי לשון הרע ולכן לא יכלו להיגאל כל עוד נגע זה בקרב עם ישראל:
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה(דברים כו,ו)
וירעו לנו מיבעי, אלא הפירוש וירעו אותנו המצרים, עשו אותנו לרעים וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו ונוסף גם הוא על שונאינו... מה שלא עלה על דעת ישראל" (העמק דבר, דברים כ"ו ו).
ג.מי שאוכל תולעת עובר על 6 לאוין, על כמה לאוין יכול לעבור האומר לשון הרע?
| סדר בספר | המצווה (הלאו) | הפסוק בתורה | מקור המקרא |
| לאו א | לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ | "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" | ויקרא י"ט, ט"ז |
| לאו ב | לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא | "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" | שמות כ"ג, א' |
| לאו ג | הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת | "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד" | דברים כ"ד, ח' |
| לאו ד | לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל | "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" | ויקרא י"ט, י"ד |
| לאו ה | הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח | "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" | דברים ח', י"א |
| לאו ו | לֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי | "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" | ויקרא כ"ב, ל"ב |
| לאו ז | לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ | "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" | ויקרא י"ט, י"ז |
| לאו ח | לֹא תִקֹּם | "לֹא תִקֹם וְלֹא תִטֹר" | ויקרא י"ט, י"ח |
| לאו ט | לֹא תִטֹּר | "לֹא תִקֹם וְלֹא תִטֹר" | ויקרא י"ט, י"ח |
| לאו י | לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ | "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָאת" | דברים י"ט, ט"ו |
| לאו יא | לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת | "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" | שמות כ"ג,ב |
| לאו יב | לא תהיה כקורח ועדתו | "'לֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" | במדבר יז,ה |
| לאו יג | לֹא תּוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ | "וְלֹא תּוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" | ויקרא כ"ה, י"ז |
| לאו יד | לא תשא עליו חטא | "לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" | ויקרא י"ט, י"ז |
| לאו טו | לא לענות אלמנה ויתום | "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" | שמות כ"ב, כא |
| לאו טז | וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ | "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ" | במדבר ל"ה, ל"ג |
| לאו יז | לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ | "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" | ויקרא י"ט, י"ד |
(תמצות ועימוד: gemini)
כי הנה הסתיו עבר, אלו ד' מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, הגשם חלף הלך לו אלו מאתים ועשר שנים, ולא הוא הגשם ולא הוא הסתיו, אמר רבי תנחומא עיקר טרחותא מטרא הוא, כך עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו משעה שנולדה מרים, שלכך נקרא שמה מרים על שם וימררו את חייהם. (שיר השירים רבה פרשה ב כד)
דבר אחר, רמז למה שנאמר אכן נודע הדבר. מפני מה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות לפי שיש בהם דלטורין משמיעים קול ענות בחרופים וגדופים על שכבי וערי, (סנהדרין כט:) כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש כך ישראל אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו מ"מ כל אחד לחבירו קוץ מכאוב וסילון ממאיר כמנהג דורות הללו ותמיד משמיעים קול כקול הסיר כמ"ש (קהלת ז.ו) כי כקול הסירים תחת הסיר כן קול הכסיל, וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות, ובעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי כי תצא אש המחלוקת מסלע המחלוקת האבות מבערים אש והבנים מלקטים עצים ע"כ בערה בהם אש ה', לכך נאמר והסנה איננו אכל כי אע"פ שאש התלאות יבער ביעקב מ"מ מציאת הסנה נשאר קיים בכל דור ואיננו אכל כי לא יכלו הקוצים מן כרם ה' צבאות בית ישראל. (כלי יקר,שם)
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)
א.הנחש היה הראשון שאמר לשון הרע, נצטרע , ומיתה(הדם השפוך) ירדה לעולם בעקבות החטא:
נחש הקדמוני, על אשר אמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע (תנחומא מצורע, ב)
ב.אות הנחש- חטא לשון הרע:
והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)
וְעוֹד כַּמָה רָעוֹת עֲצוּמוֹת, שֶׁנָּסַבּוּ עַל יְדֵי הַמִדָּה הַמְגֻנָּה הַזֹּאת, כְּמוֹ שֶׁיָּדוּע שֶׁחֵטְא הנָּחָשׁ הָיָה הָעִקָר עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר: מִן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, וְעַל יְדֵי זֶה פִּתָּה אֶת חַוָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל (שבת קמ"ו.): בָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה וְהִטִיל בָּה זֻהֲמָא, הֲרֵי שֶׁגָּרַם גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְגַם מִיתָה לְכָל הָעוֹלָם, הֲרֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל יְדֵי זֶה גָּרַם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן וְחַוָּה לַעֲבֹר עַל רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִמֵילָא זֶה הַמְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אוֹחֵז בְּמִדָּתוֹ הַמַשְׁחֶתֶת לִבְרִיאַת הָעוֹלָם.
(חפץ חיים, פתיחה)
ג.אות הצרעת- עונש לשון הרע
...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)
ד.אות הדם- תוצאות לשון הרע
"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבלי, בבא מציעא נ"ח עמוד ב')
ירידתן של דתן ואבירם מסמלת שעם ישראל הוריד את בעלי הלשון הרע מקדמת הבמה וממילא כעת הוא ראוי להיגאל ולכן משה מצטווה רק אז ללכת ולהתחיל בגאולה
משה רבנו מביא את האותות לא כדי להראות כוחו בכשפים אלא כדי לשים על השולחן את הלגיטמיות של עם ישראל לצאת- שכן הם אינם נגועים עוד בלשון הרע וזו הסיבה שהוא מביא דווקא אותות אלו לפרעה (ענ"ד)
7.המופת לפני פרעה- רמז לו על הלשון הרע של פרעה כלפי ה':
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָֹ-ה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: (שמות ז,י)
ויהי לתנין. תחילת האותות שעשה לפרעה היה תנין והוא נחש, כן אמר לו הקב"ה במכת הדם והמטה אשר נהפך לנחש. וזה שנהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כגון סוס או שור ואריה וזאב, הטעם בזה לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון, וכן פרעה הרשע חטא בלשון, הוא שאמר (שמות ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה', ומפני זה היה תחילת האותות נחש לרמוז לו שיענש על חטאו כמו שנענש הנחש, ומצינו שכל המטיח דברים כלפי מעלה נידון בנשיכת נחש, והוא שכתוב (במדבר כא, ה) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם, ו) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם. ועוד כשם שהנחש מתעקם ומתפשט ואינו מתקיים בענין אחד כך פרעה הרשע מקשה את לבו ומתחזק ברשעו ולכובד המכות היה מודה לשלח את ישראל ואחר כך חזר והכביד את לבו הוא שכתוב (שמות ח, יא) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו, ומה שהכתוב הוציאו בלשון תנין לפי שפרעה נקרא תנין שנאמר (יחזקאל כט, ג) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. ורמז לו בזה כי כשם שבלע מטה אהרן את מטותם כן עתיד הקב"ה להבליע את פרעה וחילו בים סוף. ובמדרש (תנחומא וארא ג) ויהיו לתנינים, אמר פרעה כך מדתו של אלהיכם, מכאן יוצאים כשפים לעולם:
(רבנו בחיי על שמות פרק ז פסוק י)
מעתה לא ידעתי למה לא ביקש רבינו טעם על מופת המטה שהשליכו אהרן להופכה לתנין ולא היה ע"י משה והנראה לומר בטעם הדבר לפי שמשה נענש עי"ז שא"ל הקדוש ברוך הוא מה זה ויישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה ופירש"י התם שלפי שתפס אומנותו של נחש שסיפר לה"ר על ישראל וכיון אפי׳ שזה היה קטיגור עליו לא יכול ליעשות מופת זה על ידו (משכיל לדוד,שם,ז,יז)
9.הקללות של התורה על דובר לשון הרע:
ארורין
וְעַתָּה נְבָאֵר בְּעֶזְרַת ה', מה שֶּׁיָּעַדְנוּ לְעֵיל בִּתְחִלַּת הפְּתִיחָה לְפָרֵט, כֳּמָה אֲרוּרִין מְקַבֵּל עַל עצְמוֹ, מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מְמִדָּה רָעָה הזּוֹ.
1.ארורין - א
לְבַד כָּל הַלָּאוִין וְהָעְשִׂין הַנָ''ל, עוֹבֵר (א) עַל (דברים כ"ז כ"ד): ''אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בּסָתֶר'', שֶׁהוּא קָאֵי עַל לָשׁוֹן הָרָע, כְּמוֹ דְּאִיתָא בְּסִפְרִי וּבְפֵרוּשׁ רַשִּׁ''י בַּחֻמָשׁ.
(א) לבד כל הלאוין וכו' ארור מכה וכו'. היינו בד' אופנים הראשונים ובפניו ושלא בפניו ורק להמרגל לבד. (באר מים חיים)
2.ארורין - ב
עוֹבֵר גָם כֵּן (ב) עַל (דברים כ"ז י"ח): ''אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ'', דְּיָדוּעַ דְכַּוָּנַת הַכָּתוּב לְאָרֵר, עַל מִי שֶׁנּוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי אַחֵר שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל יָדוֹ אִסוּר, דּוּמְיָא דְּלָאו (ויקרא י"ט י"ד) דְּ''לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'', וּכְבָר בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּלָאוִין אוֹת ד' שֶׁהוּא גַּם כֵּן בִּכְלָל זֶה, עַיֵּן שָׁם.
(ב) עובר גם כן וכו'. ועיין לעיל בלאוין אות ד' בבאר מים חיים באותן האופנים המבואר שם דעובר בלאו דלפני עור באלו אופנים גופא עובר גם כן על ארור זה.
ודע דמשגה עור בדרך כולל גם כן מי שמייעץ לחבירו בעצה שאינה הוגנת לו והמייעץ מכוין רק לטובת עצמו כמבואר בלאו דלפני עור. והרבה מהשדכנים והסרסורים עוברים על לאו זה בעוונותינו הרבים ואינם חוששים להלאו דלפני עור, ולאלות הר עיבל, השם ישמרנו מענשם, והארכנו בזה במקום אחר. (באר מים חיים)
3.ארורין - ג
וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, נַעֲשָׂה הַדָּבָר אֶצְלוֹ כְּמוֹ הֶפְקֵר, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְהִשָּׁמֵר מִמֶנּוּ, (ג) עוֹבֵר עוֹד עַל אָרוּר שְׁלִישִׁי וְהוּא (דברים כ"ז כ"ו): ''אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם'', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אֲשֶׁר לֹא יְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְקַיֵּם אֶת כָּל התּוֹרָה, וְהוּא נִקְרָא מוּמָר (ד) לְדָבָר אֶחָד עַל יְדֵי זֶה, כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁאָט נֶפֶשׁ עוֹבֵר עַל אִסוּר הֶחָמוּר הַזֶּה, וְהוּא מַחֲזִיק דָּבָר זֶה שֶׁל תּוֹרַת ה' אֶצְלוֹ לְהֶפְקֵר, כְּמוֹ שְׁאָר מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְעַל כֵּן גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשֹא. הֲרֵי חִשַּׁבְנוּ ג' אֲרוּרִין הַמְצוּיִין לָבוֹא עַל יְדֵי מִדָּה רָעָה הַזּוֹ.
(וְאִם, חַס וְחָלִילָה, הַלָשׁוֹן הָרָע הָיָה עַל אָבִיו וְאִמוֹ, עוֹבֵר עוֹד עַל אָרוּר רְבִיעִי, וְהוּא (דברים כ"ז ט"ז): ''אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמוֹ'', וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בָּעֲשִׂין אוֹת יוֹ''ד בִּמְקוֹר הַחַיִּים וּבִבְאֵר מַיִם חַיִּים, עַיֵּן שָׁם).
וְיָדוּעַ מַאֲמַר הַגְּמָרָא בִּשְׁבוּעוֹת (דף ל"ו) ''דְּאָרוּר, בּוֹ קְלָלָה, בּוֹ נִדּוּי'' וְכוּ'. לָכֵן כָּל אִישׁ, שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא נִזְהַר מֵעָוֹן הַמַר הַזֶּה, צָרִיךְ לִהְיוֹת חָרֵד בְּנַפְשׁוֹ אוּלַי, חַס וְשָׁלוֹם, נִדּוּהוּ בַּשָּׁמַיִם עַל זֶה, וּכְעֵין מַה שֶּׁכָּתַב בְּסֵפֶר ''חֲרֵדִים'' לְעִנְיַן מַקְלֶה אָבִיו וְאִמוֹ, עַיֵּן שָׁם.
(חפץ חיים, פתיחה, ארורין)
10.נצטוו לשאול כלים שנה לפני גאולתם כדי לוודא שאין בהם יותר מלשינים:
11.במכת שחין- המצרים נענשו בצרעת עם השחין כנגד לשון הרע שאמרו על עם ישראל:
וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ...וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ (שמות א,י)
ואמנם למה השחין בא על ידי כולם...שבעוון לשון הרע חוטאים שנים המספר והמקבל..וזרקם משה השמיימה לרמז שחטא לשון הרע מגיע עד השמים ..ואיתא במדרש פורח מלמש שהיה צרעת עימו וגם זה להורות שבאה מכה זו למצרים על עוון לשון הרע - מקור חטא מצרים (מנחת עני, פרשת שמות ע"מ יט)
ואמרו רז"ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג.א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא.ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה(כלי יקר,בראשית,לז,ב)
13. דתן ואבירם - נציגי הלשון הרע בעם ישראל וגלגוליהם השונים:
א.רק כאשר לדתן ואבירם אין יותר השפעה ציבורית של לשון הרע על עם ישראל ניתן להתחיל את תהליך הגאולה:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)
כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם)
ב.דתן ואבירם נשארים עם פרעה במצרים ומשמשים לו כיועצים:
וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר (שמות יד,ג)
וְיֵמַר פַּרְעה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי יִשְרָאֵל דְּמִשְׁתַּיְירוּן בְּמִצְרַיִם מְטַרְפִין הִינוּן עַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא טָרַד עֲלֵיהוֹן טַעֲוַות צְפוֹן נַגְדוֹי דְּמַדְבְּרָא (תרגום יונתן,שם)
ג.דתן ואבירם לא מתו ב-3 ימי האפילה בגלל שהיו משוטרי ישראל שספגו מלקות עבור עם ישראל:
והשוטרים האחרים שמסרו עצמם על ישראל וסבלו מכות עליהם, וכמו שכתוב ויוכו שוטרי בני ישראל, אלה זכו שיהיה רוח הקודש שורה עליהן כמובא שם במדרש רבה, ודתן ואבירם שלא זכו למעלות רוח הקודש, מפני שהיו מחרפין ומגדפין בהצותם על ה' ועל משה, בכל זאת הזכות הזו על מה שהיו מוסרים נפשם, וסבלו יסורי הגוף כדי להקל העבודה מבני ישראל, היה תולה להם שלא ימותו בג' ימי האפלה, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה על הטוב שעשה... ולא יכולין להשוות אותן להפושעים שבישראל שנזכרו שם, שהיה להם פטרונין מן המצרים, והיה להם במצרים עושר וגדולה ולא רצו לצאת ממצרים, אלה מתו בג' ימי אפלה, כי אלה לא השתתפו בצערן של ישראל, ולא לקחו חלק בהעבודה הקשה, אבל דתן ואבירם שלא רצו לצאת יחד עם משה וישראל, כמו שכתוב ואישתיירו בארעא דמצרים, לפי שעה זכות המצוה תלה להם לעבור את הים
(חידושי מהרי"ל דיסקין, בשלח, ד"ה ואמר פרעה לבני ישראל)
ד.דתן ואבירם חוזרים בתשובה מול מעמד קריעת ים סוף ומצטרפים לעם ישראל:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם(שמות יד,כב)
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד,כט)
ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'. מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים, והם דתן ואבירם שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע הים עליהם לבד (באר מים חיים,שם)
ה.דתן ואבירם מהווים אופוזיציה מול משה במהלך שהותם במדבר:
וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, זֶה דָּתָן וַאֲבִירָם, קְרָאָם נִצִּים עַל שֵׁם סוֹפָם, הֵם הֵם שֶׁאָמְרוּ דָּבָר זֶה, הֵם הָיוּ שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן, הֵם הָיוּ שֶׁאָמְרוּ (במדבר יד, ד): נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, הֵם שֶׁהִמְרוּ עַל יַם סוּף. (שמות רבא,א,כט)
ו.סופם של הדלטורין -דתן ואבירם- היה שהאדמה פתחה פיה ובלעה אותם(במחלוקת קרח ועדתו):
וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:... וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ (במדבר טז,כז-לב)
סיום:תיקון חטאי הלשון היה חלק מהתכונית לקבלת התורה ולכן אברהם לא התווכח כמו שהתווכח בעבר סדום
סיכומם של דברים: כבר לפני הווייתו של עם ישראל לעם, הודיע הקב"ה לאברהם אבינו על היציאה לגלות: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"
זאת משום הדילטורין וחטאי הלשון שלהם
החפץ חיים חיבר ספרו בגלל שזה היה גורם התארכות הגלות וראה זה פלא שאחר שנפוץ ספרו החלה הגאולה האחרונה:
וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכת גלותינו, נמצאם הרבה. אך חטא הלשון הוא על כלו מפני כמה טעמים. אחד, כיון שזה היה העיקר לסיבת גלותינו כמו שהבאנו מגמרא יומא ומירושלמי הנ"ל. אם כן כל כמה שלא נראה לתקן זה החטא איך תוכל להיות גאולה, כיון שזה החטא פגם כל כך שעל ידי זה גלינו מארצינו על אחת כמה וכמה שאינו מניחנו לבוא לארצינו.
(חפץ חיים הקדמה)
וּרְאֵה אֶת הַמְתָּקַת דִּבְרֵי חֲזַ''ל, שֶׁהִמְתִּיקוּ אֶת דִּבְרֵי הַמְקֻלְקָל בְּחֵטְא זֶה כְּמוֹ הַמְנֻשָׁךְ מִכֶּלֶב שׁוֹטֶה, כִּי בֶּאֱמֶת שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹמָא {דף פ''ד}, שֶׁמִּי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה אֵין לוֹ רְפוּאָה, וְעַל לָשׁוֹן הָרָע גַּם כֵּן אָמְרוּ, שֶׁהַמֻרְגָּל בְּעָוֹן זֶה חַס וְשָׁלוֹם, אֵין לוֹ תַּקָּנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ {ערכין ט''ו:}: סִפֵּר, אֵין לוֹ תַּקָּנָה.
הג''ה. [וּמַה יָּפָה מְלִיצַת חֲכָמֵינוּ זַ''ל, כִּי כַּאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב נִמְצָא בּוֹ כָּל הַסִּימָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ''ל בְּיוֹמָא פֶּרֶק ח' {דף פ''ג:} בְּכֶלֶב שׁוֹטֶה, וּלְפִיכָךְ נִמְשָׁךְ עָלָיו עַל יְדֵי זֶה גַּם כֵּן רוּחַ הַטֻּמְאָה הַשּׁוֹרָה עַל הַכֶּלֶב הַהוּא. כִּי זֶהוּ לְשׁוֹן הַגְּמָרָא שָׁם: תָּנוּ רַבָּנָן: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכֶלֶב שׁוֹטֶה: פִּיו פָּתוּחַ, וְרִירוֹ נוֹטֵף, וְאָזְנָיו סְרוּחוֹת, וּזְנָבוֹ מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו, וּמְהַלֵּךְ עַל צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַךְ נוֹבֵחַ, וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע וְכוּ'. דְּחָיֵף בֵּהּ {המתחכך בו} מִסְתַּכֵּן, דְּנָכֵית לֵהּ {שנושכו} מִית. דְּחָיֵף בֵּהּ מִסְתַּכֵּן, מַאי תַּקַנְתֵּהּ? נִשְׁלָח מָאנֵהּ וְנִשְׁדִינְהוּ קַמֵּהּ וְנִרְהַט {יפשט בגדיו ויזרקם לפניו וירוץ}.
וְעַתָּה נְבָאֵר:
א. פִּיו פָּתוּחַ, וְזֶהוּ גַּם כֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל הַבַּעַל לָשׁוֹן הָרָע לִהְיוֹת פִּיו פָּתוּחַ תָּמִיד לְדַבֵּר עַל כָּל מִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן לְפָנָיו כְּקָטָן כְּגָדוֹל.
ב. רִירוֹ נוֹטֵף, וְהַיְנוּ, מֵחֲמַת שֶׁרוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עָלָיו, וְנִתְגַּבֵּר עָלָיו עַד מְאֹד כֹּחַ הַכַּעַס וְהָעַזּוּת הַמֻּטְבָּע בּוֹ, (כְּמַאֲמָרָם {ביצה כ''ה:}: ג' עַזִּין הֵן, עַז שֶׁבַּחַיּוֹת כֶּלֶב וְכוּ') לִבְלֹעַ אֶת כָּל הַמִּזְדַּמֵּן נֶגְדּוֹ, וּמֵחֲמַת זֶה נוֹטֵף רִיר מִפִּיו, וּבִפְרָט שֶׁפִּיו פָּתוּחַ, וְאֵין לוֹ מִסְגֶּרֶת לְהָרִיר לְהִתְעַכֵּב שָׁם. כֵּן הוּא דֶּרֶךְ בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע הַקָּבוּעַ לְהִתְרַגֵּז תָּמִיד עַל כָּל מִי שֶׁיַּעֲלֶה בְּרוּחוֹ.
וְעוֹד יֵשׁ בָּזֶה עִנְיָן יוֹתֵר נָאוֹת, וְהוּא כְּמוֹ שֶׁכֶּלֶב שׁוֹטֶה דַּרְכּוֹ לִנְטֹּף רִירוֹ, וְהוּא לֵיחַת הַכֶּלֶב, אֲשֶׁר הִיא בְּוַדַּאי מְאוּסָה עַד מְאֹד, וּבִפְרָט מִכֶּלֶב שׁוֹטֶה, וְאִם כֵּן כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה שָׁם הַכֶּלֶב שׁוֹטֶה, אֲפִלּוּ עַל אֵיזֶה רְגָעִים אֲחָדִים, מִנְכָּר אֲפִלּוּ אַחַר הִסְתַּלְּקוֹ מִשָּׁם מֵהָרִיר הַנִּשְׁפָּךְ מִפִּיו הַפָּתוּחַ תָּמִיד, כֵּן הוּא דֶּרֶךְ בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע, פִּיו פָּתוּחַ כַּכֶּלֶב הַנַּ''ל, וּמַעֲלֶה צַחֲנָתוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה רֹשֶם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.
עוֹד ג' סִימָנִים יֵשׁ בְּכֶלֶב שׁוֹטֶה, אָזְנָיו סְרוּחוֹת וְכוּ' וְכַנַּ''ל. וְהַיְנוּ כִּי הַכֶּלֶב שׁוֹטֶה, מִלְּבַד מַה שֶּׁנְּשִׁיכָתוֹ הִיא מְסֻכֶּנֶת עַד מְאֹד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל, רְצוֹנוֹ מְאֹד לִנְשֹׁךְ כָּל מִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן לְפָנָיו, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִסָּתְרוּ בְּנֵי אָדָם מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גֹּדֶל הַסַּכָּנָה מֵחֲמַת הָרוּחַ רָעָה הַשּׁוֹרָה עָלָיו וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם, הוּא מִתְחַבֵּא וּמַסְתִּיר לְעַצְמוֹ בְּכָל אֹפֶן, וּבְפֶתַע פִּתְאֹם הוּא פּוֹגֵעַ לָאָדָם וְנוֹשְׁכוֹ. וְלָכֵן הוּא מְהַלֵּךְ וְלֹא רָץ וּבְצִדֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים נֶגֶד בְּנֵי אָדָם, [כִּי שָׁם הוּא מַהֲלַךְ אֲנָשִׁים, כְּמַאֲמָרָם {בבא קמא דף ס':}: לְעוֹלָם אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים], כְּדֵי שֶׁיַּחְשֹׁב כָּל רוֹאֵהוּ, כִּי הוֹלֵךְ הוּא לְאַט לְדַרְכּוֹ. וּמִשּׁוּם זֶה גַּם כֵּן אָזְנָיו סְרוּחוֹת, כִּי יָדוּעַ שֶׁהִטְבִּיעַ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵצֶל כֶּלֶב חוּשׁ הַשֵׁמַע גָּדוֹל, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לִשְׁמֹר אֶת בְּעָלָיו וְאֶת עַצְמוֹ לְבִלְתִּי לִפְגֹּעַ בָּם לְרָעָה, וְעַל כֵּן הַכֶּלֶב הַזֶּה, שֶׁרוֹצֶה לְסַכֵּן אֶת כָּל אֶחָד מְהַלֵּךְ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וְאָזְנָיו סְרוּחוֹת [הַיְנוּ גְּדוֹלוֹת וּכְפוּלוֹת לְמַטָּה וּכְפֵרוּשׁ רַשִׁ''י שָׁם], שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה לְאֵלּוּ הוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ שׁוּם דְּבַר מַה שֶּׁבְּצִדּוֹ. וּמֵחֲמַת זֶה גַּם כֵּן זְנָבוֹ מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו וְאֵינוֹ מַגְבִּיהוֹ, וְכָל זֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת לַכֹּל, שֶׁהוּא שׁוֹקֵט וּבוֹטֵּחַ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְעוֹרֵר אֶת חוּשָׁיו לְהִלָּחֵם עִם הָאֲנָשִׁים הַנִּרְאִים כְּנֶגְדּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף נוֹבֵחַ וְאֵין קּוֹלוֹ נִשְׁמָע, וְהוּא הַכֹּל מִטַּעַם הַנַּ''ל כְּדֵי שֶׁיִּסְבְּרוּ הָעוֹלָם שֶׁהוּא הַטּוֹב שֶׁבְּכָל הַכְּלָבִים וְלֹא יִשָּׁמְרוּ מִמֶּנּוּ כְּלָל. כָּל אֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת עוֹשָׂה הָרוּחַ רָעָה הַשּׁוֹרָה עָלָיו.
כֵּן מַמָּשׁ הוּא בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע, מִלְּבַד מַה שֶּׁהוּא חוֹקֵר תָּמִיד אַחַר הַנַּעֲשֶׂה בְּבָתֵּי הָעִיר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מַה לְּסַפֵּר אַחַר כָּךְ בַּשּׁוּק [כְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י בְּפָרָשַׁת קְדֹשִים], עוֹד הוּא מִתְהַפֵּךְ בְּעִנְיָנָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר נִתְפַּרְסֵם עִנְיָנוֹ לְרָעָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל מִזֶּה לָזֶה וְהוּא כְּקוֹץ בְּעֵינֵי אַנְשֵׁי הָעִיר, וְכָל אֶחָד שׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ, הוּא מְהַלֵּךְ עַל צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים בַּלָּאט וּבַחֲשַׁאי כְּאִלּוּ אֵין נוֹגֵעַ לוֹ דָּבָר, וְלָתוּר עַל יְדֵי זֶה אַחַר כָּל הַנַּעֲשֶׂה בָּעִיר בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי. וּכְהַאי גַּוְנָא בְּעֵת שֶׁהוּא מְסַפֵּר הַלָּשׁוֹן הָרָע וְהָרְכִילוּת, יַעֲשֶׂה בְּדֶרֶךְ רַמָּאוּת, שֶׁיֵּרָאֶה כְּאִלּוּ הוּא מְסַפֵּר לְפִי תֻּמּוֹ, וְלֹא יְסַפֵּר כָּל הַסִּפּוּר, רַק מְרַמֵּז, וְעַל יְדֵי זֶה יָבִין חֲבֵרוֹ הַשְׁאָר. וְאָזְנָיו סְרוּחוֹת, וּזְנָבוֹ מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו, גַּם כֵּן שַׁיָּךְ בּוֹ מֵעֵין מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּכֶּלֶב הַנַּ''ל, הַיְנוּ שֶׁאַף שֶׁבְּקִרְבּוֹ בּוֹעֲרִים בּוֹ כָּל חוּשֵׁי הַהֶרְגֵּשׁ, וּבִפְרָט חוּשׁ הַשְׁמִיעָה, לִשְׁמֹעַ מִכָּל דָּבָר הַנַּעֲשֶׂה בְּעִיר וְלָרוּץ וּלְרַגֵּל מִזֶּה לָזֶה, אַף עַל פִּי כֵן בְּפִרְסוּם מַרְאֶה לְעֵינֵי אֲנָשִׁים כְּאִלּוּ הוּא כּוֹבֵשׁ אֶת כָּל תְּנוּעוֹתָיו וְנֹחַ לַכֹּל וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ שׁוּם דָּבָר מֵהַנַּעֲשֶׂה בֵּין אֲנָשִׁים, וְהַכֹּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר מִמֶּנּוּ וְיִתְגַּלֶּה לוֹ הַכֹּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף נוֹבֵחַ וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע, כִּי בְּהַלָּשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ הוּא מַזִּיקוֹ בַּסֵּתֶר, וּבִפְרָט אוֹתָן כּוֹתְבֵי עָמָל (שֶׁקָּוֹרִין פַּאסְקְוִילִן) שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר {דברים כ"ז כ''ד}: ''אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר''. וְהַכֹּל הוּא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל חֲבֵרוֹ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וְיוּכַל לְהַזִּיקּוֹ כְּעֵין הַכֶּלֶב הַנַּ''ל. לָכֵן נִמְשָׁךְ עָלָיו אוֹתוֹ רוּחַ הַטֻּמְאָה הַשּׁוֹרָה עַל הַכֶּלֶב שׁוֹטֶה, וְדִמָּהוּ הַסִּפְרִי לִמְנֻשָׁךְ מִן הַכֶּלֶב, כִּי גַּם עָלָיו שׁוֹרָה רוּחַ הַטֻּמֻאָה וְכַנַּ"ל]. [וְסוֹף הַמַּאֲמָר מְבֹאָר מֵעַצְמוֹ, וְעַיֵּן בְּסוֹף פֶּרֶק ט''ז]
(שמירת הלשון, פרק ד כוחה של לשון הרע)
7.נקיון הלשון מאפשר את הרחבת הפה:
אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ: (תהילים פא,יא)
אם כל הענין שירדנו למצרים, היה בגלל חטאי הלשון... אז כשהקב"ה הוציא אותנו ממצרים, כי תיקנו את הלשון... הַרְחֶב פִּיךָ הפה שלך מתוקן מחטאי הלשון אז וַאֲמַלְאֵהוּ בדברי תורה... אפשר ללכת עכשיו למתן תורה...
(משיחתו של הרב ברוך רוזנבלום שליט"א)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה