פתיחה: העולם הנברא מתקיים בתוך היום השביעי של הקב"ה- ששת אלפי שנות ההסטוריה- והשחקן הראשי בעולם הוא האדם- וע"י כל פעולותיו בעולם הוא שותף של הקב"ה
בפרשת בראשית מתואר היום הראשון כך (בראשית א, ג - ה):
"ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"
ניתן לראות ארבעה שלבים עיקריים ביום הראשון:
התוכנית – "יהי אור".
הביצוע – "ויהי אור".
משפט תיאור – "וירא אלקים...ולחשך קרא לילה".
סיכום – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".
וכך גם בשאר ימי השבוע מופיעים ארבעת השלבים, כאשר בסיום כל יום מופיע "ויהי ערב ויהי בקר". ונשאלת השאלה מדוע לא מופיע המבנה הזה גם עבור היום השביעי? מדוע אין"ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי" או "יום השביעי"? התשובה לשאלה זו, היא שפסוק זה לא מופיע כיון שהיום השביעי טרם הסתיים (אחרת כן היה מופיע פסוק כזה). משמעות הדבר היא שאנחנו עדיין בעיצומו של היום השביעי שנמשך כבר קרוב לששת אלפים שנים. יום זה הוא יום שבו הקב"ה אינו מתערב לכאורה בנעשה בעולם, הקב"ה שובת ממלאכה והאדם הוא זה שפועל ביום השביעי. ניתן לומר שהקב"ה שומר שבת ואילו אנו ה"גוי של שבת" שלו. כל המנגנון הזה עובד לפי שעון שבת – שהוא הטבע, כלומר העולם של היום השביעי מתנהג על פי חוקי הטבע. ולכן כאשר מתרחש דבר לא טבעי, נס, זהו מעין חילול שבת. אך חילול שבת מותר במקרה של פיקוח נפש, ולכן כאשר הקב"ה רואה שתוכניתו עומדת לכאורה בפני סכנה, אזי הקב"ה "מחלל" את שבתו ועושה נסים, על מנת להציל את עמו.
משך היום השביעי ע"פ הגמרא בסנהדרין – ששת אלפים שנה. מה שמאפיין את היום השביעי – הקב"ה מפסיק את פעולתו ונמצא מאחורי הקלעים, והאדם הוא השחקן הראשי על הבמה. זהו מצב נוח מבחינה מסוימת, כיון שהוא נותן לאנושות אוטונומיה. אך המטרה היא לא להישאר במצב זה, צריך לברר מהו התפקיד שהוטל על היום השביעי, מהם ארבעת המרכיבים: התוכנית, הביצוע, המשפט והסיכום. ובעיקר לברר מהי מטרת היום השביעי.
(הרב אורי שרקי, מאמר "בית המקדש השלישי")
הקדמה: העולם הנברא מעצם הגדרתו הוא עולם שצריך תיקון
1.במבט ראשוני העולם נברא כשכולו טוב והאדם בא וקלקל:
התורה פותחת בבריאת העולם ומתארת בפנינו עולם שכולו טוב. הביטוי "וירא א-להים כי טוב" חוזר ונשנה במהלך ימי הבריאה, והפרק הראשון בתורה, המתאר את בריאת השמים והארץ וכל צבאם, נחתם בהכרזה "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (א, לא).
גם בסיפור הבריאה השני, שבפרק ב, מתואר עולם קסום של גן עדן שלו המושפע בכל "עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (ב, ט), אשר האדם מוצב בו "לעבדה ולשמרה" (ב, טו).
לעומת האידיליה העולה מפרקים ראשונים אלו, באים הפרקים הבאים ומלמדים שאמנם נברא העולם בכלי טוב, אך מעשי האדם השחיתוהו. בפרק ג' מתואר חטאו של אדם הראשון, בעטיו בא המוות שבידי שמים לעולם, ובפרק ד' מסופר על רצח הראשון, כאשר קין קם על אחיו הבל והרגו נפש. פרקים אלו נראים כמשיבים לשאלה שעשוי אדם לשאול בהביטו על הדרך המושלמת שבה ברא הקב"ה את עולמו. אם אכן נברא העולם באופן כה טוב ומושלם, כיצד
זה, אם כן, נראה עולמנו כפי שהוא - כה רחוק משלמות מופלאה זו?
לכן באים סיפורי התורה על שני החטאים הראשונים, חטא האדם וחטא קין, ללמדנו שהעולם כפי שברא האל אמנם טוב ונפלא הוא; האדם, הוא האחראי העיקרי לרע המצוי בעולמנו.
(את קולך שמעתי, הרב יהודה גלעד, ע"מ 12-13)
2.החיסרון המתגלה בבריאה כבר מהיום הראשון - "סוף מעשה במחשבה תחלה"
ברא א-להים. ולא אמר ברא ה', (ר"ל שהיל"ל ברא ה' אלקי' כמ"ש גבי ביום עשות כו') שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב (נ) ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים:(רש"י,בראשית א,א)
דבר ידוע הוא שהבריאה שברא הקב"ה בעולמו, בריאה חסרה היתה. חסרה מעצם היותה בריאה, מעצם הנפילה מהאלוקיות העליונית, מהאידיאה לארציות. כשאנו מתבוננים בעשרת האמרות שבהם נברא העולם, אנו מוצאים מציאות של עולם שנברא בסיבוכים:
ביום הראשון הקב"ה בורא אור, אך לאחר מכן גונז אותו לצדיקים - "ראה שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא."
ביום השני - הקב"ה עושה הפרדה בין מים למים, ו"לא פירשו המים התחתונים מן העליונים אלא בבכייה."
ביום השלישי - הארץ נצטוותה להוציא "עץ פרי" "שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי."(רש"י א,יא)
ביום הרביעי - בתחילה נאמר שהקב"ה ברא את "שני המאורות הגדולים" ולאחר מכן נאמר שברא את המאור הגדול... ואת המאור הקטן." "שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד."(רש"י א טז)
ביום החמישי נבראו התנינים, "הוא לויתן ובן זוגו שבראן זכר ונקבה - אך לאחר מכן
הרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, אם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם."(רש"י א כא)
ביום השישי נברא האדם. בתחילה ונאמר "זכר ונקבה ברא אותם" ולאחר מכן נאמר
שלקח מצלעו של האדם וממנה נבראה האשה - ומסבירים חז"ל ששני פרצופים בראו תחילה אחד מלפניו ואחד מאחריו וצלחו לשניים ועשה מן האחד חווה"(רש"י ברכות סא ע"א ד"ה דו פרצופין)
היסוד למהלך זה - מביא רש"י מחז"ל: "בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושיתף מדת הדין."
בתחילה 'עלה במחשבתו' לברוא את המציאות בהופעה שלמה וגדולה, לפי אמת המידה השלמה של מדת הדין; אבל כיוון שרצה הקב"ה שהעולם יקנה את שלמותו על ידי עבודה והשתלמות, הופיע את המציאות בצורה חסרה ומצומצמת כך שהעולם יתהלך עד שיוכל בסופו של התהליך להיות כלי לגילוי המציאות השלמה.
משמעות דברי חז"ל ש'עלתה במחשבתו' של הקב"ה אינה שהייתה לקב"ה הוה-אמינא שנדחתה, חלילה; אלא הכוונה היא שכל מציאות העולם הזה באה לגלות את מה שעלה במחשבה תחילה, כדברי הפיוט "סוף מעשה במחשבה תחילה"; סוף ההתנהלות של עולם העשייה, מה שיגיע בסופו של דבר כל הסיבוכים, הוא מה שעלה במחשבה מעיקרא. הכל בא להופיע בסופו של דבר את המציאות השלמה.
(הולך ואור, הרב יאיר גזבר, בראשית, ע"מ 24-25)
וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:(בראשית ד,י-יב)
קין- במקום לשתוק ולהכות על חטא- "השומר אחי אנוכי"
האדמה- במקום לסכור פיה ולא לקבל את הבל אל קירבה
אכן הכוונה היא להיות כי קין נתקנא בהבל בחושבו כי הוא סיבה להשפלתו כי באמצעותו הוכר אופלו, וחשב כי כשלא יהיה הבל במציאות יתרצה ה' בקין כי אין עוד אחר לבחור בו, וחשב להורגו, וחש שתעל צחנתו ובאשו בפגעו בו כי נצטווה על הרציחה, ונתיעץ עצות להורגו מבלי שלוח יד בו והנה זה האיש איש אדמה היה יודע מוצאיה ומובאיה ובקי בחדריה ואמרו ז''ל (קהלת רבה פ''א) כי הארץ יש לה איברים כאיברי אדם עינים ידים ורגלים, פה וכו', ולמכיר בה ידע המקומות, ומעתה מצא היועץ רעה להרגו בערמה מבלי שלוח ידו בו. והוא אומרו ויהי בהיותם בשדה מתהלכים באדמה מצא מקום למועצותיו, ובאמצעות מה שקדם שהטעהו בבחינת האחוה האמין בו הבל ובזה קם עליו ובקימה זו שקם פירוש עמד עליו בזה הרגו, והנה העמידה אינה הורגת אלא שנתחכם לעמוד עליו במקום שיהיה נבלע באדמה וזו היא מיתתו והאדמה היא ההורגת.
2.בין חטאו של קין לחטאו של אדם-איזה חמור יותר?
כאמור, חטא אדם וחטא קין שונים מאוד זה מזה, אך בתגובת ה' אל החטאים ישנם קווי דמיון רבים. נמנה כמה מהם:
פניה בשאלה - לאחר חטאו של אדם פונה אליו ה' בשאלה רטורית: "וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ: אֵיכָה?". בשאלה רטורית הוא פונה גם אל קין: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?". עוד נשים לב כי בשתי השאלות לשון "איה", כביכול מחפש ה' אחר האדם.
תשובה מתחמקת - אדם עונה לשאלה בתירוץ מתחמק: "וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". ואף קין עונה בתירוץ: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?".
הסתתרות - לאחר חטאו נחבא אדם מפני ה': "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה'". וכאמור, הוא אף מעיד על כך בדבריו: "וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". כך גם קין אומר במשא ומתן עם ה': "וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר".
תוכחה בשאלה - ה' פונה אל קין לאחר חטאו בשאלה "וַיֹּאמֶר: מֶה עָשִׂיתָ?". אמנם אדם לא נשאל שאלה דומה, אך את האישה שואל ה': "מַה זֹּאת עָשִׂית?".
לשון העונש - עונשו של אדם פותח במילים "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ". לשונות 'ארור' ו'אדמה' נמצאו גם בעונש לקין: "אָרוּר אַתָּה מִן הָאֲדָמָה"
.
גלות - אדם וקין מגורשים שניהם בעקבות החטא. אצל אדם: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן"; ואצל קין: "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן"
מוטיב התשוקה - המילה תשוקה ייחודית בתנ"ך לשני סיפורים אלו
מתן פיוס מפתיע - בשני המקרים באה מאת ה' לאחר התוכחה ונתינת העונש מחווה של פיוס מפתיעה. לאדם: "וַיַּעַשׂ ה' אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם", ולקין: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מוֹצְאוֹ".
תולדת הדור הבא - לאחר סיום סיפור חטא אדם, נפתח הסיפור הבא במילים: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֵת קָיִן". לאחר סיום חטאו של קין, הפסוק הבא הוא: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ".
(את קולך שמעתי, הרב יהודה גלעד, 13-15)
כפי שאמרנו למעלה, אין בחטאו של אדם - האכילה מעץ הדעת טוב ורע - פגם הגיוני, חברתי או מוסרי הגלוי לנו. יתרה מזו: אכילת פרי העץ פקחה את עיניו של האדם, ואפשר שאכן צדק הנחש באומרו "כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ג, ה). אם כן, החטא הוא בעצם העבירה על צו ה'. לעומת זאת, חטא קין בחטאו לא עבר כלל על דבר ה', שהרי לא נצטווה בשום מקום שלא לרצוח. ובכל זאת מקבלת התורה את אשמתו של קין כמובנת מאליה, שהרי זהו צו המצפון הבסיסי.
בהשוואתה את חטאו של קין לזה של אדם אומרת לנו התורה: כשם שחטאו של האדם חמור ונורא, שהרי עבר על דבריו המפורשים של ה' ואכל מן העץ שנצטווה שלא לאכול ממנו, כך גם חומרתו של חטא קין: צו המוסר הוא צו דבר האל, וסטייה ממנו הרי היא סטייה מרצונו של ה', אף בדבר שלא ציווה עליו במפורש. פנייתו של ה' אל קין "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה", והעונש הנגזר עליו בעקבות חטאו, מלמדים כי לרצון הטבעי הבסיסי שנטע אלוהים בליבו של האדם יש תוקף של צו מוסרי מחייב, כציווי מפורש ממש.
לאור זאת, נראה לומר כי התורה השוותה בין החטאים כדי להשמיע לנו את תוקפו של המוסר הטבעי, וכדי להשוותו לציית למצוות ה'
(את קולך שמעתי, הרב יהודה גלעד, 15)
הנצ"יב מסביר (העמק דבר בראשית ב, ט) שהאכילה מעץ הדעת הפכה את האדם מעובד מאהבה לעובד מיראה. מעתה, הקשר בין האדם לאלוהיו הוא קשר של יראה וריחוק ולא של אהבה ודבקות.
לולא החטא, האדם היה חי בתחושת קרבה מתמדת, ולכן היה יכול לאכול מעץ החיים ולהרגיש קדושה בעודו בחיים האינסופיים. לאחר החטא, חייו של האדם הפכו להיות מלאי חששות וכאבות. יראת העונש ויראת הרוממות מילאו את חייו.
מעתה האושר והסיפוק שלו מגיעים רק לאחר מותו - בשעה שהנשמה חוזרת לכור מחצבתה. אם כן, גירוש האדם מגן עדן היה מעשה של חסד. הקדוש ברוך הוא אפשר לאדם לסיים את חייו הגשמיים ולזכות לאושר והנאה לאחר פטירתו.
אבל שריד וזכר לתחושת האהבה נשאר גם לאחר החטא - התורה "עץ חיים היא" (משלי ג, יח). כשאדם לומד תורה הוא חש מחדש את תחושת הדבקות שלפני החטא. לרגעים אחדים הוא מרגיש טעם של אהבה בחיים הגשמיים. הוא אינו נאלץ לחכות לפטירתו, ורואה את עולמו הרוחני כבר בחייו.
מה רע בכך שהאדם יחיה לעולם?
וחי לעלם-הסכנה היא שהרע שנדבק בו ישאר אף הוא לעולם,בעוד שרק ביעורו וכליונו הוא תיקונו (ע"פ תורה אור,ר' שניאור זלמן מלאדי, מתוך חומש פניני החסידות בראשית)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:): (רש"י,שם)
אדם וחוה לא הכירו את המציאות שמחוץ לגן, ולא ידעו על פגעי מזג האויר, ולכן לא היה צורך להתכסות במלבושים למעט חגורות שלבשו מטעמי צניעות (בראשית ג ז). בשעת הגירוש גמל להם הקב"ה חסד ועשה להם לבוש שהיה עמיד בתנאים שמחוץ לגן, ואף הלבישם בעצמו.
במה זכה האדם וחוה לגילוי זה של חסד מצד הקב"ה דוקא בשעת גירושם מהגן? התשובה טמונה בשם של חוה: "ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי" (בראשית ג כ). "יכול היה האדם לקרוא לחוה 'מותה', כיוון שהביאה את המות לעולם. אך לא כך קרא לה, כי אם חוה, במילים אלו ניחם את האדם אשתו על אובדן. אמר אדם לחוה: הרי את היית אמורה להיות אם כל חי, וכך נשארת.
אנשים רבים יחפשו במי תלות את הקולר לאחר פורענות, על מנת לברוח מאחריותם. לא כך התנהג אדם מול חוה. חסד זה של אדם לאשתו עורר את מידת החסד מצד הקב"ה לאדם. דבר זה נלמד ממסיכות הפסוקים: כיוון שבפסוק הקודם קרא לאשתו חוה ולא שמר ולא טינה על מפלתה, אף הקב"ה לא שמר להם טינא אלא גמל להם חסד:
וַיַּעַש ה' אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. (בראשית ג כא).
(מהלכים במקרא, הב יהודה הרצל הנקין, ע"מ 31)
"וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב, יז)
בספרו 'אדיר במרום' מסביר הרמח"ל בהרחבה את מהות הרעיון של חטא עץ הדעת, ומדוע אדם הראשון, שהיה בעל מודעות אלוקית גבוהה ורחבה, חשב שזה יהיה רעיון טוב לאכול מהפרי האסור.
הוא מסביר כי לפני שאכל האדם מן העץ היה בו מנגנון פנימי שידע להבדיל בין טוב לבין רע, ממש כמו בעלי חיים שיודעים להתרחק ממזון שמזיק להם באופן אינסטינקטיבי, כך ידע האדם להתרחק מן הרע.
הנחש בא והציע לאדם דרך חדשה בחיים, דרך של בירור הטוב והרע באופן מודע. הוא הציע לו להיכנס למציאות שבה הטוב והרע מעורבבים, והוא זה שצריך בפועל להבדיל ולבחור בין טוב לבין רע.
ועל כך נאמר "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם" שני קיימים: שזה תמוה, הרי נאמר ביטוי של 'פקיחת עיניים' דווקא על מציאות של חטא, מה שמוריד אותם בדרגה הרוחנית? אלא, שמשמעה נפקחו עיניהם במובן שזה שהם צריכים ללכת כל הזמן בעיניים פקוחות, להבדיל מתוך מודעות בין טוב לרע ולבחור בטוב.
אדם הראשון בחר לו דרך חיים לא פשוטה להתמודדות, ועד היום אנו נושאים בתוצאות וצריכים ללכת בעיניים פקוחות כדי שלא להיכשל ברע
חלק ב: היום החמישי- הצורך בהחלשת כוחות הדין העצומים (המכוסים -ולכן הם בים) במציאות כדי לקיים את העולם
1.הקב"ה בורא זכר ונקבה של בעלי חיים כבירים כבירים שמאיימים על שלום העולם ולכן נאלץ להרוג את הנקבה- האות י החסרה במילה תננים מרמזת על החיסרון:
וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב(בראשית א,כא)התנינם. דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה (פרק הספינה בבא בתרא עד:) הוא (מ) לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, (נ) שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב
(רש"י,שם)
נאמר בתורה [בראשית א כא]: "ויברא א-להים את התנינים הגדולים" הכא, בבבל, תרגימו ופירשו מקרא זה: התנינים הגדולים הם ארזילי דימא - "ראמים" שבים.
רבי יוחנן אמר: זה לויתן "נחש בריח" ולויתן "נחש עקלתון", התנינים הגדולים הם לויתן זכר ולויתן נקבה, הלויתן הזכר הוא זקוף וישר כבריח, והנקבה מקיפה את כל העולם.
וכבר הוזכרו בריות אלו במקרא, שנאמר [ישעיה כז א]: "ביום ההוא, יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים".
[סימן לשלש מימרות של רב יהודה בשם רב: כל, שעה, ירדן]
כתב המהרש"א: דע כי יש לנו להאמין בכל הדברים האלו בפשטן, ואין הדברים יוצאים ממשמען. [אף שבודאי רומזים הדברים גם לדברים עמוקים].
א. אמר רב יהודה אמר רב: כל
ואף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, זכר ונקבה בראם הקדוש ברוך הוא מתחילה.
ואלמלי, אם יהיו לויתנים אלו, נזקקין זה לזה ומולידים, היו נולדים להם ולדות גדולים ומרובים שהיו מחריבין את כל העולם כולו.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
סירס את הזכר,
(חברותא, בבא בתרא עד ע"ב)
2.בעומק הדברים- הכוחות העצומים של הקליפה- ס"מ ובת זוגו:
סמאל נקרא נחש בריח כו', כמו להבדיל בין טמא לטהור, שיש בבריח החיצון, כך בכאן, כי זה לעומת זה עשה האלקים. ולילית נקראת נחש עקלתון המפתה את בני אדם לילך בארחות עקלקלות, ועליו נאמר 'ביום ההוא יפקוד יי בחרבו הקשה... על לויתן נחש בריח, ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים' (ישעיהו כ"ז-א').
וזהו תנין־עיוור, ואילו נברא שלם חם ושלום, בשלימות אצילותו. היה מחריב העולם ברגע אחד, ים זה האמור כאן, הוא 'מצולות ים' הוא עמקות וסוף הים. דהיינו הקצה האחרון שלו שהיא 'לילית', כמו להבדיל בין טמא לטהור, ובין קודש לחול, מלכות נקראת יסוד סופא דכל דרגין, כן בכאן.
ולכן התנין מחובר ותקוע בים, והוא הערלה שלה, התקוע בתוכה, ונקשרת בו כבלב, ולחיות שהוא אדום, וכליון ומחצתו ודגלו אדומים, להיותו ממרירות חמות ואדם דם ה'קשה ביותר', לכך אצל פרעה נתעוררה היד החזקה מדת הגבורה, שנאמר עליו 'אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִיא' (שמות ח'-ט"ו), פירוש ה' אצבעות של יד שמאל כנגד ה' אותיות של א-להים, ולכן אמרו חכמים ז"ל כל מכה ומכה הייתה של חמש מכות (הגדה של פסח), שנאמר: 'אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִיא', ולכן נטבעו פרעה וחילו בים, דהיינו 'במצולות ים', ולכן נמשל פרעה ל'תנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו' (יחזקאל כ"ט-ג').
(עמק המלך/רבי נפתלי הירץ בכרך, שער יד)
{עמק המלך הוא ספר קבלה שנכתב על ידי רבי נפתלי הירץ בכרך, תלמידו של מהר"י סרוג, מתלמידי האר"י הקדוש. הספר נדפס בשנת ת"ח.}
חלק ג: היום הרביעי-חטא הקנאה
וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים(בראשית א,טז)
1.מדוע פעם הלבנה פעם שווה לחמה ופעם כמאור הקטן?
רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: "ויעש א-להים את שני המאורות הגדולים" וכתיב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני. אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "לה'" אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח(חולין ס,ע"ב)
2.הלבנה ביקשה דבר טוב- הלתקרב לה' לקבל שיירות מאורו אבל לא עשתה כמו שביקשו המים התחתונים ביום השני:
אומר רבינו בחיי, שיש לנו טעות לגבי בקשת הירח; הירת ביקשה בקשה נפלאה ביותר ואותה הבקשה נתבקשה כבר ביום השני לבריאה!
באה הירח ואמרה לקב"ה: ריבונו של עולם, בראת שני מאורות; למאור שלי אין אור עצמי, שנאמר יהי [אחד]
מָארת [חסר) ברקע הַשמִיֶם - כל האור שיש לי, נובע מהשמש. אבל יש לי בקשה אחת - תן לי שתי וואט - אבל שלי
פרטי - אני רוצה את האור שלי ממך ולא מהשמש.
נשאלת השאלה - מי ביקש ג"כ בקשה כזאת וזו המים התחתונים ביום השני לבריאה, ביקש הקב"ה להפריד
את המים העליונים מהמים התחתונים; מביא רבינו בחיי בפרשת ויקרא, מדרש שלא נמצא בידינו כיום:
ועל דרך המדרש יש בו ביאור לדרך הקבלה, ברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו מים התחתונים ליקרב במלח ונסוך המים בחג, וכן אמרו במדרש (בראשית רבה ה, ד) מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה התחילו מים התחתונים בוכים, וזהו שכתוב (איוב כח, יא) מבכי נהרות חבש. אמר רבי אבא בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהן הקב"ה שנאמר הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה (ישעיה מג, טז), גוער בים ויבשהו (נחום א, ד), אמר להם הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, שנאמר (תהלים צג, ד) מקולות מים רבים אדירים משברי ים, ומה הם אומרים אדיר במרום ה', ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים. ועוד דרשו במקום אחר, העולם כולו שלישו מדבר שלישו ישוב שלישו ים, עמד ים לפני הקב"ה אמר לפניו, רבונו של עולם במדבר ניתנה תורה בישוב נבנה בית המקדש אני מה תהא עלי, אמר לו עתידין ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח:
(רבנו בחיי על ויקרא פרק ב פסוק יג )
באה הירח ואומרת: "ריבונו של עולם, אני רוצה לקבל אור ישירות ממך!" – לכאורה, מגיע לה פרס! – ומה אומר לה הקב"ה? "לכי ותמעיטי את עצמך!" – לכאורה לא מובן, למה שתמעיט את עצמה, היא אמרה שהיא רוצה להיות קרובה אליך יותר?!
אומר רבינו בחיי, לירח היתה בקשה נפלאה. אבל היא השתמשה במלים הלא נכונות; בתוך הבקשה שלה – על הדרך היא פגעה גם בשמש. היא דיברה בשחץ ובגאוה – "שאני אקבל ממנה אור?! לא רוצה! אני רוצה ממך!"
איך היתה הירח צריכה להתבטאות? פשוט מאד – "ריבוaו של עולם, אני רוצה את האור ממך" – בדיוק כמו שאמרו המים התחתונים – הם לא הזכירו במלה אחת את המים העליונים – "שיהיה להם לבריאות – שיהיו למעלה! – רצוננו להיות לידך!" היות והלבנה חטאה בגאוה, אומר הספר חקרי לב, לא העניש אותה הקב"ה – ולמה? כי עפ"י דברי הרמב"ם, בעל הגאוה
אמור לטפל במדה הפסולה הזאת – ואיך? על ידי שיעשה היפך הגאוה – ישפיל עצמו! ולכן אמר לה הקב"ה "לכי ומעטי את עצמך!"
היות והיא רצתה שייכו ת גדולה יותר לקב"ה, רצה הקב"ה לתת לה מתaה – 'להאיר ביחד עם השמש בבוקר' – ומה אמרה הירח??? "לא שווה לי!"
אמר לה הקב"ה: "תראי... יקבעו איתך את המועדים...!" "לא מוכנה!" – גאוה!!!
(כל המהלך מתוך ברוך יאמרו הרב רוזנבלום פרשת בראשית)
חלק ד: היום השלישי- חטא האדמה
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב: (בראשית א,יב)
עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ): (רש"י,שם)
1.האידאל בבריאה היה שהאמצעי(העץ) יהיה שווה למטרה(הפרי) וגם בדור המבול נפלו בזה ולעתיד לבוא המציאות תתוקן:
מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו, כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשיים בחוש נשמתו באותו הגובה (מצד ההבנה) והנועם (מצד ההרגשה) שעצם המגמה מורגשת בו אבל טבע הארץ... גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנועמו והדרו. אבל העצים... נתעבו ונתגשמו ואיבדו את טעמם...
וכל פגם סופו לתיקון. על כן מובטחים אנו בבירור, שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, ואורחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכוח אל הפועל." (אורות התשובה,ו,ז)
2.מדוע נענשה האדמה על חטא האדם?
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב (בראשית א,יב)עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו (צ) נפקדה גם היא על עונה (ונתקללה ס"א אינו ודו"ק): (רש"י,שם)
יש להבין למה לא נענשה האדמה מעיקרא ויש לומר דנהי היתה ראויה לעונש מיהו הארץ ניתנה לבני אדם ואם היא תקולל מיד יהיה העונש לאדם והוא לא היה ראוי אז לעונש, לכך נפקד העוון עד היה הוא בר עונשין (תורת משה לחת"ם סופר ,שם)
4.התיקון :
א.השמיטה- חזרה לעולם שלפני החטא:
העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האמללה, שתואר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה, והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר עליון יותר. מעין עליה זו הוא אור המתגלה בשמטה, בשבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתנת ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת אחות כל החיים כולם, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. אמנם גם יובל, גם שמטה, רשמים הם של עולם חדש, שהעולם ההוה איננו מניח לקבוע את כל החותם כולו, אבל מבשרים הם טוב עליון, הבא מזריחה של רוחניות יותר עליונה (אורות הקודש,חלק ב, ע"מ תקסג)ב.אתרוג- בו מתקיים טעם העץ כטעם הפרי:
מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה, ...רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג, ו): ותרא האשה בי טוב העץ וגו',אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג.(בראשית רבא,טו,ז)
חלק ה: היום השני- היפרדות המים(תורה עליונה ותורה תחתונה?)
וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: (בראשית א,ז)
1.ה"מה" הוא הבירור ההלכתי והשאיפה בעולם הזה היא להגיע לאחדות בין מים עליונים לתחתונים:
מים זה רבים של המילה "מה". כלומר, ישנו יסוד אחד שמרכיב ומאחד את הכל - מים. אך בעולם שלנו המים נפרדו - הקב"ה הבדיל בין המים ברקיע לבין המים בים. זאת בכדי שהעולם יתקיים, שכן יש צורך לשבור וליצור היררכיה ודירוג המאפשרים את החיים העולמיים. מכיוון שאם היינו רואים את האחדות המקורית לא היינו יכולים להתקיים.
הבעיה הנובעת מפירוד זה, בגללו נגרם המון צער, משום שההדרגה יוצרת גבולות ומאבקים בין ערכים שונים. כשהאדם הרשיע הקב"ה איחד בין המים של הרקיע והמים שלמטה ובכך החריב את העולם, ע"י שהוא לא אפשר לפירוד להמשיך להתקיים. המים זה היסוד הפנתאיסטי - כלומר, השייך לגישה שיש א-לוהות בכל מקום אפילו אם אנו לא רואים או חשים זאת. כאשר הקב"ה הפריד בין המים הם ניסו להתאחד עד שהקב"ה צעק עליהם והקפיא אותם. כלומר, יש למים יראה - יראת שמים. המצב של מדרג במציאות הוא לא נורמאלי אך רצונו של הקב"ה גובר על הנטייה הטבעית ולכן קיים בעוה"ז הפרדה.
התוצאה היא שבעולם הזה יש נוסטלגיה לאחדות. בניסוך המים אנו מחברים בין המים העליונים לתחתונים: שופכים את המים של השילוח, הם מי גשמים, לחור הנקרא "שיתין" שבמזבח, שדרכו היו המים מגיעים לתהום ומתחברים למים של התהום. חז"ל אמרו שהמים שבתהום רוצים לעלות למעלה, כמו במדרש על דוד המלך שהיה צריך לשים פתק עם שם ה' בעצת אחיתופל [1]: המים התחתונים מצד עצמם רצו להתאחד עם המים העליונים, ושם ה' - כלומר, הרצון של הקב"ה לקיום העולם - עצר אותם. בניסוך המים אנו מבטאים את הרצון שלנו לאחדות בסתרי המציאות.
(מאמר "סוכות - ניסוך המים כסמל האחדות"/הרב אורי שרקי)
2.סוד ההפרדה בין מים עליונים( בת קול מהשמים) לבין בית הדין (מים תחתונים) :משה למד את כל המחלוקות שבתורה (שהנמשלה למים) בהר סיני וקבע שההכרעה תהיה לפי התאמת חכמי כל דור ודור לעניין:
אבל הענין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, כמו שאמרו במגילה י"ט, אמר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים, מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שסופרים עתידים לחדש, ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדן משה רבינו מפי הגבורה, ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור. וזה ענין רבי אליעזר הגדול ומחלקותו, ואמרו שם בבבא מציעא נ"ט עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, כבר ניתנה למשה על הר סיני, וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כולם שרבי אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו אמיתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היה נוטה לטמא, אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים היפך האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים, כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות... (דרשות הר"ן, דרוש ג)
3.מתי נבראה המחלוקת במציאות ?
א.ביום השני- בבריאת השמים( ומכאן - לשם שמים)
לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, ... רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.
אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם.(בראשית רבא, ד,ו)
ב.מדוע לא נסתיימה מלאכת המים וחלוקתן ביום שני?
מחלוקת לא יכולה להסתיים ביום אחד אלא רק אחד ליון ובירור הדברים ולכן המחלוקת הראשונה במציאות אע"פ שיתה לטובה( לצורך בריאת העולם) היתה חייבת להסתיים רק ביום הבא וממילא לומר כי טוב לא ניתן כל עוד יש עדיין מחלוקת וביום השלישי מושלם הדבר ונאמר פעמיים כי טוב ( ענ"ד)
4.התיקון:
א.שיר של יום שני - כנגד תיקון המחלוקות:
איזה שיר היו הלווים אומרים בבית המקדש ביום השני? "בשני מה היו אומרים (תהלים מח) 'גדול ה' ומהלל מאד', על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן"(ראש השנה , לא ע"א)
פרק זה בתהילים "למנצח לבני קרח" אמרו בני קרח, וחברו שיר ליום השני שבו נבראה המחלוקת, כנראה כדי לתקן את חטאם במחלוקת, וזאת בדרך של תיקון שורש, מתוך העמקה בגורמים למחלוקת, שזה מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע הבריאה, אלא שאם חושבים לחלוק לשם שמים מרבים שלום בעולם. מפני שאז מתחברים עם הבורא האחד שממנו באו גווני המחלוקת בעולם.
מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו. אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתיקון. על כן מובטחים אנו בברור, שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים, לא יהיו גורמים לחוֹץ בעד הנועם של העולם האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל..." (הרב קוק/ אורות התשובה, ו, ז)
חלק ו: היום הראשון- האור הגנוז
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם ...וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ ....וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם ... וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה ...וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע... וַיְהִי כֵן
(בראשית א, ג-כט)
לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ: עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים(תהילים א,ד-ה)
השאלות: (ג-ה) מה היה האור שנברא ביום הראשון. אם הם המאורות הלא נבראו ברביעי. ולמה קראם פה אור ושם מאורות, ולמה אמר יהי אור ולא אמר ויהי כן כמו בכ"מ...
...דעת חז"ל שלכן לא אמר ויהי כן, מפני שאור הזה לא נתקיים רק עד יום רביעי ואח"כ נגנז, כי הי' קרוב לשרשו שבא מאור השכליים והיו מצד אחד אור מוחש ומצד אחד אור שכלי שבו ישמש לעת"ל כמ"ש קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, וע"כ אמרו שראה הקב"ה שיהיו רשעים בעולם וגנזו לצדיקים לעת"ל...
וז"ש במדרש שוח"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והרשעים אומרים "לא כן" חייכם על כן לא יקומו רשעים במשפט, ר"ל שהקב"ה רצה שאור הגנוז יתקיים וישמש תמיד ואז לא היה כותב ויהי אור רק ויהי כן שמורה על הקיום, וז"ש אני אמרתי יהי כן, אבל ע"י שראה מעשי הרשעים הוכרח לגנוז האור ולא כתב ויהי כן, וז"ש והרשעים אומרים לא כן ועי"ז יהיו נדונים באור הזה לעתיד לבא, כמ"ש שהרשעים נדונים בה, שאם היה האור מתמיד במציאות היו יכולים לסבלו, וז"ש על כן לא יקומו רשעים במשפט:
(מלבי"ם ,שם)
כי נר מצוה. המצוה שאדם עושה מאירה לו כנר והלומד תורה היא לו כאור היום והשומע תוכחת מוסר הוא לו דרך המביא חיים : (מצודת דוד,שם)
לכל שפה יש עולם מודע של משמעויות ועולם תת-מודע אסוציאטיבי שגנוז בתוך המילים. התת-מודע של העברית היא השפה הארמית. השפה הארמית היא גם השפה שדיברו אבותינו בטרם חזרו לעבריות. אברהם עצמו דובר ארמית וכן חלק ממשפחתו נקראו בשם "ארמי" כמו לבן הארמי, בתואל הארמי וכו'. הארמית היא שפת התרגום - תרגום בגימטריא = תרדמה, כלומר מה שרדום בתוכנו.
{דוגמא לארמית כתת מודע- ברא- יצא בחוץ צמצום ולא רק יצירה יש מאין}
ברא בארמית פירושו בחוץ. בערבית ברא פירושו החוצה. גם בשפות המערביות הקיום, exist פירושו להיות בחוץ, ex-בחוץ, ist-להיות בלטינית. כלומר החויה הראשונה של הקיום היא להיות בחוץ. כלומר, אלקים הוציא את עצמו, סילק אור אינסוף כדי לתת מקום לקיום המציאות. "סוד הצמצום" של הקבלה בעצם מופיע בפירוש במילה "ברא". מה זה עושה לאדם שהוא בחוץ? גורם לו לרצות לשוב, "תשובה קדמה לעולם".
ברא בעברית משמעותו למלא. כמו (שופטים, ג', י"ז) "וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד". בריא פרושו מלא. בדיוק ההפך מהארמית.
משה רבינו ראה מסוף העולם ועד סופו ועור פניו קרן מאותו אור גנוז. לכן שם מסוה על פניו, ורמז לדבר מסוה הוא נוטריקון "מסוף העולם ועד סופו".
מסוה עולה בגימטריא אל"ף שהוא הפלא שקדם לבריאת העולם שנברא באות בי"ת. אם אדם לומד תורה לשמה מאיר לו האור מסוף העולם ועד סופו כמו משה.
התורה היא אור, כפי שכתוב "ותורה אור", ומשמע מחז"ל שהאור שגנוז בתורה אינו אותו אור , אלא אור נוסף, אור של כפליים לתושיה, חוץ מאור התורה עצמה.
כשדן ע"י שוחד אפי' הוא צדק א"י להתקשר בשורש האמת ואינו לאמתו. וזה הרמז שהדן ד"א לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כי עיקר מעשה בראשית התקשרות והתחברות תחתונים לעליונים ארץ ושמים. כי עוה"ז עלמא דשיקרא ואין לו קיום רק בכח התחברות לעולם העליון ובזה מתקיים העולם
(שפת אמת תרנג שופטים כ)
אחרית דבר: הכישרון המיוחד של ישראל בתיקון - לאחד את כל העולמות
בְּרֵאשִׁית(בשביל ראשית - עם ישראל) בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ- (כדי שיחבר שמים לארץ) (בראשית א א) (ענ"ד)
ארבעה חלקי הפרד"ס הם כנגד ארבעת העולמות - פשט כנגד עולם העשייה, רמז כנגד היצירה, דרש כנגד הבריאה וסוד כנגד האצילות; אבל הגבוה מכולם, בחינת קוץ היו"ד, בחינת היחידה - הוא האדם היהודי, האיש הישראלי הלוקח את כל ארבעת חלקי התורה, ואת כל העולמות, ומאחד אותן ליישות אחת. כל אחד מחלקי התורה מצד עצמו הוא כחומר גולמי, והפעולה של כולם נעשית על ידינו, עם ישראל - על ידי הבירור של הכל במחשבה, וגילוי הביטול של נקודת האין בכל יהודי ויהודי.
וכותב על כך הרב אהרון מסטרשלה"", שתפקיד האדם בעולם לחבר את "מלא כל עלמין" (היש) ו"מסובב כל עלמין" (האין). וזהו הקו, הנכנס לתוך חלל הבריאה מהאור המקיף אותה; והוא בחינת ו' החיבור המחבר שם הוי"ה עם שם אדנות.
זהו הו' הפותח את הפרשה האחרונה בתורה - "וזאת הברכה": כל גילוי ה' בעולם נעשה ע"י האדם המחבר את העולמות. אם האדם היהודי לא מחבר, המציאות כולה אינה קיימת.
(הדרך פנימה בפרשה, הרב אליהו עובדיה ע"מ מב-מג)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה