פתיחה: ה' לא מתגלה ליוסף בצורה ישירה בשום שלב כי הוא מייצג את כח התורה שבע"פ שהיתה בסכנה בימי חנוכה
ולכך יוסף נתגדל על ידי חלום וכן נמכר על ידי חלום והם קראוהו בעל החלומות' ונכתב זה בתורה ודאי לא דבר ריק הוא והוא התורה תבלין כנ"ל שהוא חכמת תורה שבעל פה הנקרא חכמה תתאה פירוש חכמה הבאה מלב התחתונים שהם בני ישראל והיא חכמת שלמה כנודע באה לו בחלום כמפורש בכתוב שמזכך את הדמיון גם כן עד שכל הדמיון נעשה גם כן כולו מלא חכמה וכשזוכה לכך להשיג דברי תורה אמתיים בחלום נמצא יוסף נקרא בעל החלומות כולם' רצה לומר החלומות שהם דברי תורה ויש בהם חכמה תתאה
(רבי צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים ליקוטי אמרים סיום הש"ס ד"ה ולכך)
חלק א: יהודה, יוסף וחנוכה
1.ההשראה ששאב יהודה המקבי מ-2 דמויות -דוד ויהונתן:
א.לפני צאתו לקרב בית צור מעטים מול רבים, יהודה המקבי שואב כוחותיו מ-2 דמויות בהיסטוריה של עם ישראל- דוד המלך( משיח בן דוד) ויהונתן( משיח בן יוסף) כשהתמודדו מעטים מול כח עצום (גליית או פלשתים)
(מקבים א,פרק ד, מהדורת כהנא)
ב.דוד ויהונתן הם המודל המוצלח ביותר לחיבור בין יהודה ליוסף- חיבור שלא התממש עד תומו:
משכילים יזהירו עם מה שאמר יהונתן לדוד אתה תמלוך על כל ישראל ואנכי אהיה לך למשנה וגם שאול אבי יודע כן כי הידיעה לא תאמר אלא בדברים האמתיים העתידים להתקיים על כל פנים וגם שאול כשפייס את דוד אחרי כרתו את כנף המעיל במערה לאות שלא רצה לחבול בו אמר לו ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל והן שלש מלכיות לאדם לדוד ולמשיח כי ביד משיח לבדו תתקיים ממלכת ישראל כאמרם ז"ל שפירושו ממלכת שפלה היא חלק המשנה ותקם ביד משיח בעל המלוכה האמתית שיהיה המשנה נשמע אליו לגמרי וכבר זכרנו כי היה יהונתן שמח וחפץ להיות לו למשנה כי אמנם נפש יהונתן נקשרה בנפש דוד כקטן נתלה בגדול הוא שדוד מקונן עליו נפלאתה אהבתך לי כי אין השכל סובל מדרך הטבע שיהיה בן המלך אוהב את עבדו עד שיושיבהו לרצונו על כסא אביו והוא יהיה לו למשנה אלא אמר דוד מאהבת נשים אמותינו זו לזו שרחל מסרה סימנין ללאה ולא נתקנאה בירך אחותה משם התחילה אהבתך לי שלא היית מקנא בי והיה זה וזה מהפלא העליון שאין בו טעם ומשביע לכל חי רצון בלא קנאה ובלא תחרות והוא אשר חפץ עשה
(הרמ"ע מפאנו, ספר עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק ד פרק יז )
2.בחנוכה היוונים ביקשו לעקור את שני המרכיבים של עם ישראל שור(יוסף) וחמור( מלך המשיח מיהודה):
א.בעשרין ושבעה ביה (בחודש אייר) איתנטילו כלילאי מיהודה ומירושלם
שבימי מלכות יון היו מביאין עטרות של וורד, ותולין אותן על פתחי בתי עבודה זרה שלהם ועל פתחי החנויות ועל פתחי החצרות, ושרין בשיר לעבודה זרה, וכותבין על מצחו של שור ועל מצחו של חמור שאין לבעליהם חלק באלהי ישראל, כמו שהיו פלשתים עושין. כמו שנאמר (ש"א יג, יט): "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא וגו'" (שם, כא) "וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים". וכשגברה יד בני חשמונאי בטלום. ויום שבטלום עשאוהו יום טוב.
(מגילת תענית פרק ב)
מגילת תענית (במקורות קדומים כונתה גם סתם המגילה[1]) היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. המגילה היא רשימה[2] של 35[א] מועדי שמחה (בני יום או כמה ימים),[ב] שנקבעו בעקבות ניצחונות או הצלה מגזירה של עם ישראל, בתקופת בית שני. בימי שמחה אלו לפי המגילה אין צמים[ג] ואין מספידים בהלוויות. הצום והמספד מסמלים אבל ועצב, ובמגילה נקבע שאין לעשותם במועדים אלו, ובחלק מהמועדים גם בימים שלפניהם ולאחריהם.[3]
המאורעות בהם המגילה עוסקת משתרעים, ככל הנראה, על פני כ־500 שנה, מבניית חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה, במאה ה־5 לפני הספירה,[ד] ועד, לכל המוקדם, לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני.[6]
בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת תנאים בין רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לתוקפם של המועדים הללו לאחר חורבן בית המקדש.[7] להלכה נפסק שמגילת תענית בטלה, והמועדים הנמנים בה אינם נהוגים כיום (חוץ מחנוכה ופורים).[8]
(ויקיפדיה)
ב.שור וחמור- יוסף ויהודה:
ויהי לי שור - אין לי לירא ממך שהרי נולד יוסף שנקרא שור שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו וחמור זה משיח בן דוד שנאמר (זכריה ט) עני ורוכב על חמור צאן אלו זכותן של שבטים שנקראו בניהם צאן שנאמר (יחזקאל לו) ואתנה צאני צאן וגו' גם יהודה שטנו של עשו שנאמר (ישעיה י) ואריה כבקר יאכל תבן פי' אריה שהוא יהודה שנאמר (בראשית מט) גור אריה יהודה כבקר זה יוסף יאכל תבן כלומר זה יוסף שידין עשו שהוא תבן שנאמר (עובדיה א) ובית עשו לקש ומנין שאף כלם ידינוהו שנאמר (יחזקאל יט) מה אמך לביאה מכאן שכלם ידינוהו ועבד זה משה שנאמר (דברים לד) משה עבד ה' ושפחה זו רות שעתיד דוד לצאת ממנה וכתוב עליו אני עבדך בן אמתך (תהלים קיט) בן אותה שהניחה להיות גברת ומלכה לבא ולחסות תחת כנפי השכינה:
(מדרש תנחומא וישלח - פרק א )
א.ע"פ המקובלים נר שבת מאיר למעלה עד לכתר(המלוכה של יהודה) ונר חנוכה מאיר למטה עד לנוקבא, לעולמות התחתונים, למטה מ-י' טפחים(ערוות הארץ- מצרים - יוסף):
זהו נר שבת ונר חנוכה אלא שיש הפרש ביניהם כי נר שבת עולה היא למעלה עד הכתר שלו ממש ונר חנוכה הוא אשר יורדים כל הבחי' אלו אליה למטה במקומה ולכן קניית שמן של שבת קודם ובענין ההדלקה נר חנוכה קודם כי אם ידלוק של שבת קודם כבר עלתה ומה התועלת באחרת אבל יעשו לה הכנה בהדלקת נר חנוכה וירדו בה האורות ואחר כך תעלה בנר שבת
"ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו וגו' … ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו וגו' ". אומר הרב ר' אליקים שלכך לא פירש הכתוב החלום, לפי שלא נתקיים כמו האחרים, וזהו שנאמר: "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו" – חלום זה שלא נתפרש וחלום האלומות, הרי כאן ב' חלומות.
ויש מפרשים שחלום הזה שלא נתפרש הוא שפרש"י בפרשת ויחי: "י' נרות לא יכלו לכבות נר אחד וכו' ". וקצת תימה למה לא נתפרש כאן כמו האחרים וצריך עיון.
(ריב"א, בראשית לז ה-ח)
ויהי מקץ שנתים ימים קץ שם לחושך מרמז על גלות יון שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיו ואמרו כתבו לכם על קרן שור אין לכם חלק באלקי ישראל ע"פ הגמרא העתיקו בימי תלמי המלך התורה לשבעים לשון כדאיתא במגילה ובפרק שור שנגח כבר שלחה מלכות הרשעה לחכמים כדין שור של וכו' ויתר גוים ראה ז' מצות ויתר ממונן לישראל דבר זה אנו יודעין ואין מודיעין למלכות ז"ש על דין של קרן שור כתבו אין לכם חלק דהיינו דין של קרן בשור תם ומועד אבל שן ורגל מועדין הם מתחלתן או שבימי מלך יון נפרע חטא של יוסף בגי' מל"ך יון ( מגלה עמוקות על התורה - פרשת מקץ )
אין מושג של עם נבחר, האומות נלחמו נגד "אתה בחרתנו מכל העמים", וזהו מה שאנו אומרים בפזמון "מעוז צור": "ופרצו חומות מגדלי" - הם ניסו לפרוץ את החומה המבדילה בין עם ישראל לבין האומות.
ב.יוסף דווקא שמר על 4 הגזרות של אנטיוכוס ולא נכשל בהם:
ב1.שמירת שבת:
מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, מְדַבֵּר בְּיוֹסֵף שֶׁהוא הִקְדִּים וְשִׁמַּר אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתָּנָה (בראשית מג, טז): וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֶרֶב שַׁבָּת הָיְתָה וְאֵין הָכֵן אֶלָּא לַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹסֵף אַתָּה שִׁמַּרְתָּ אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְבֶן בִּנְךָ שֶׁיְּהֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בַּשַּׁבָּת, מַה שֶּׁאֵין יָחִיד מַקְרִיב, וְעָלַי לְקַבֵּל קָרְבָּנוֹ בְּרָצוֹן, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, מִמַּה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו' (במדבר רבה יד,ב)
ב2.ברית המילה: יוסף התגאה שמירת הברית ומתגלה לאחיו דרכה
והנה עיניכם רואות. בכבודי, ושאני אחיכם, שאני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.):(רש"י,שם)
ב3.ראש חודש:
חלומו השני של יוסף- שמש וירח ו-11 כוכבים המשתחחוים לו- מרמז על היותו שולט במרכיבי הזמן והם כפופים לו.גאולתו מהבור היתה בראש החודש שהוא גם ראש השנה.(ענ"ד)
בפסוק ויקרא שם יוסף צפנת פענח, פירש רש"י מגלה צפונות, ולכאורה היה צריך להיות שמו פענח צפנת, והענין הוא, דכתיב ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ... שבכל חודש נפתח שער פרנסה ושפע מחדש, לכן מתפללין בראש חודש על פרנסה, ועל יוסף הצדיק נאמר ביום השבת יפתח, ומדריגת יוסף למעלה מן השבטים, וי"ב שבטים המה ממשיכין השפע לכל העולם, אבל יוסף הוא פותח מקור השפע, כמו בשבת שאין מתפללין על פרנסה, ומכל מקום עיקר השפע בא בכח השבת... ולכן מעיד הכתוב עליו הוא המשביר לכל עם הארץ, אף על פי שאינו ניכר שהוא הגורם, ולכן לא הכירו השבטים כחו של יוסף כי כל כחו בהסתר, ולכן נקרא צפנת פענח, שהשפעה שלו היא בסתר ולא בגלוי. (שפת אמת תרמ"ד)
**.יוסף היחידי שנולד ונפטר בר"ח (ר"ח תמוז):
וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ראובן נולד בי"ד בכסלו ומת בן מאה עשרים וחמש שנים, שמעון נולד בכ"א טבת ומת בן מאה עשרים שנים, לוי נולד בי"ו בניסן ומת בן מאה שלושים ושבע שנים, יהודה נולד בט"ו בסיון ומת בן מאה תשע עשרה שנים, דן נולד ט' אלול ומת בן מאה עשרים וחמש שנים, נפתלי נולד ה' בתשרי ומת בן מאה שלושים ושלש שנה, גד נולד י' במרחשון ומת בן מאה עשרים וחמש שנה, אשר נולד כ' בשבט ומת בן מאה עשרים ושלש שנים, יששכר נולד י' באב ומת בן מאה עשרים ושנים שנה, זבולון נולד ז' בתשרי ומת בן מאה ארבע עשרה שנה, יוסף נולד אחד בתמוז ומת בן מאה ועשר שנה, בנימין נולד י"א במרחשון ומת בן מאה ותשע שנה, באדר ובאייר לא נולדו נשתיירו לאפרים ולמנשה, מצאתי במדרש תדשא
(רבינו בחיי על שמות פרק א פסוק ו )
***.יוסף בחינת ראש חודש:
ועל פי הדברים הנ"ל נוכל להבין גם כן ענין הלבנה שכתוב בש"ס שאמר לה הקב"ה לכי ומעטי כו' הביאו עלי כפרה כו', ולאשר מיעטה את עצמה נתעלתה באמת כענין יהושע שניתוסף לו היוד וכן בסיהרא שמיעטה עצמה להיות נקודה ועל ידי זה ניתן לה ראש חודש שהוא בחינת יוסף יוד הנ"ל ויוד זו באה מחכמה בסוד אבא יסד ברתא וזה שכתבו הביאו עלי כו' כי אף שאין לה עלי' יותר ממנו בראש חודש כנודע מכל מקום מאחר שהתחדשות היא לה וכבר נודע כי על ידי כל עליות עולין כל המדריגות עד אין סוף ב"ה ונמצא גורמת כל העליות בראש חודש
(שפת אמת ליקוטים - ליקוטי נ"ך )
****.כוחו של יוסף - בר"ח תשרי:
ולא יזח החושן מעל האפוד, איתא בשפת אמת שבכתפות האפוד היו רק אבני שוהם כי אבן השוהם היא אבנו של יוסף בחושן ובאמצעות אבנו של יוסף מתאחדין כל הי"ב אבנים, איתא בזוה"ק שי"ב אבני החושן הם האבנים שלקח יעקב אבינו כדכתיב ויקח מאבני המקום, ואיתא במדרש י"ב אבנים נטל וכו' אם מתאחות הן וכו' יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים ועוד במדרש שם שנטל ב' אבנים כנגד אברהם ויצחק, זה ענין י"ב אבני החושן וב' אבני השוהם שבאפוד כי החושן והאפוד הם כדי לחבר לב אבות על בנים וזה הוא כוחו ומדתו של יוסף, וזהו דכתיב על שתי כתפיו לזכרון דאיתא על ראש השנה וראש חודש זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן ואיתא בטור שהי"ב ראשי חדשים הם כנגד הי"ב שבטים והיה ראוי שהראשי חדשים יהיו ימים טובים אלא שישראל נפלו ונתבטל זה מהם, והנה ר"ח תשרי נשאר יו"ט וזהו על שתי כתפיו לזכרון וזהו כחו של יוסף שבראש השנה יוסף שווה עם כולם והוא בתוך כולם כענין שאיתא שעל ראש השנה נאמר בתוך עמי אנכי יושבת, ויכולין ישראל לזכות בדין וזהו חושן המשפט, איתא בזוה"ק שהאבנים הטובות הם מענין שכתוב וירא אלקים את האור כי טוב וזהו אור הגנוז:
(אמרי אמת - פרשת תצוה )
*****.ע"פ התנחומא שמצטט הרמב"ם - כל השעירים ובכללם של ר"ח- כנגד מכירת יוסף:
ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי שהטעם בהיות החטאות כולם ליחיד ולציבור שעירים - רצוני לומר שעירי הרגלים, ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה - סיבת כל אלו אצלי היות רוב מרים וחטאתם אז בהקריבם לשעירים, כמו שבאר הכתוב: 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם' אבל החכמים ז"ל שמו טעם היות כפרת צבור לעולם בשעירים - בעבור שחטא עדת ישראל כולה היה בשעיר עיזים, רמז למכירת יוסף הצדיק, שנאמר בענינו: 'וישחטו שעיר עיזים'.
ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך, כי כונת כל אלו הפעולות ליישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד, כמו שאמר: 'וחטאתי נגדי תמיד', ושצריך כפרה על החטא ההוא, הוא וזרעו וזרע זרעו, בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא. שאם יהיה המרי בממון - יפזר ממונו בעבודה; ואם יהיה המרי בהנאות גופו - ייגע גופו ויטריחהו בעבודת העינוי והצום ולקום בלילות; ואם יהיה המרי במידה מן המידות - יעמוד כנגדה בהפך המידה ההיא... כמו שתראה מה שנעשה באהרן, כאשר נכשל במעשה העגל - היה קרבנו וקרבן כל מי שקם מזרעו תחתיו פר ועגל, וכאשר היה המרי בשעיר עיזים - היתה העבודה בשעיר עיזים. וכאשר יתישבו אלו הענינים בנפש יהיה מביא, בלא ספק, להיות המרי קשה בעיני האדם, ויזהר ממנו עד שלא יכשל אדם בו
יוסף מתגבר על אשת פטיפר ומתנגד ליחסי אישות עם נוכרית ונשואה
רמז לדבר(ע"פ שמואל בן חמו): חמש- חודש, מילה ,שבת .יוסף חמש את נוכחתו במצרים במצוות שיאירו את בניו לעתיד לבוא
וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבע' (בראשית מא,לד)
6.בחנוכה- ההסתפקות במועט(מידתו של יהודה) הביאה לניצחון ולנס על טבעי של מוסיף והולך(יוסף)
א.מעטים מול רבים:
רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ(מתוך על הניסים)
ב.הסתפקו במועט(שמן ליום אחד) ונעשה להם נס שהספיק לזמן מרובה:
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ''ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור:(יד החזקה,ספר זמנים,הלכות חנוכה,פרק שלישי הלכה ב)
ג.לכן יהודה כנגד תפילת על הניסים שכל נושאה הוא הניצחון בקרב ויוסף כנגד ההלל ששם על נס את נס פח השמן( מוסיף והולך)
הלל והודאה נראה דהלל נתקן על נס הנרות כי בהודאה לא נזכר הנס וגם כי הודאה שייך על דבר שאין יכול להתקיים בלא זה ומודה להשי"ת שעזרהו כמו ברכות נד ארבעה שצריכין להודות ולכך ההודאה נתקן על ההצלה והלל על נס הנרות שהיה רק לתוספות חיבה ולשמחה יתירה ועל זה שייך הלל (שפת אמת חנוכה תרלה)
.... נראה כי בכך נתכוון ה''שפת אמת לבאר דברי זקינו בעל החידושי הרי"ם כי הלל הוא כנגד יוסף והודאה היא כנגד יהודה והיינו כי יוסף הוא מלשון תוספת שהוא רמז על נס הנרות שהיה לתוספת חיבה והשם יהודה הוא מלשון הודאה ששייך להצלתם במלחמה
(שבילי פנחס תשע"ד ע"מ קיא)
7.שמות ההנהגה- כנגד יהודה ויוסף- יוסי בן יועזר איש צרדה( נחלת שבט אפרים- יוסף- כמו ירבעם) ויוסי בן יוחנן -איש ירושלים( נחלת יהודה)- המנהיג הרוחניים של המרד
(מובילי המרד - יהודה המכבי ויהודית אחותו- שמות המקבעים את הזהות והשייכות לגלות שבט יהודה)
א.איש נחלת יוסף חולק על איש מנחלת יהודה בתחילת עידן הזוגות- (הנהגה משותפת) וגם תחילת עידן המחלוקות(המחלוקת על הסמיכה)
יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם {יא}. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם (אבות א, ג-ד)
ב.המחלוקת הראשונה- האם לסמוך ידיו על בהמה ביום טוב או לא:
8.גשנ"ה- אותיות הסביבון רמוזות בחיבור בין יוסף ליהודה
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה (בראשית מו, כח)
(בני יששכר, מאמרי חודש כסלו טבת, כה)
חלק ב: יהודה ויוסף- עד לעימות
1.חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ של יהודה שהופכים לטבעת, בגדי שש ורביד הזהב של יוסף:
וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ:(בראשית מא,מב)
וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ:(בראשית לח,יח)
יש קשר בין יהודה המוסר חותמת,פתילים ומטה ליוסף המקבל טבעת, בגדים ורביד זהב.שניהם אוחזים בדברים דומים.חותמת היא טבעת,פתילים הם בגדים ומטה המנהיגות הוא רביד זהב על צוואר המנהיג.זה מוסר בגד{יהודה} וזה מסיר בגד{יוסף}.זה שמסר את הבגד נבחן ברגע של חולשה וזה שמסיר את הבגד נבחן אף הוא ברגע של חולשה.יהודה הנכשל בקדשה בפתח עיניים , יודע לתקן,לשנות, ולהודות בכישלון בעזרת שלושה סמלים.יוסף המצליח להתגבר ולעמוד בנסיון, זוכה לגדולה ומקבל את אותם סמלים.
(שלהבתי-ה, בראשית-שמות,ע"מ 131, ישי אביעזר)
2.יוסף הצדיק מול יהודה בעל התשובה:
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ(בראשית לח,כו)
צדקה. (מ) בדבריה: ממני. היא מעוברת. ורז"ל דרשו, שיצאה בת קול ואמרה, ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה, גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל (רש"י,שם)
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: {ח} וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: {ט} אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:(בראשית לט,ז-ט)
3.יהודה(מתמר) ויוסף(מאסנת) מביאים זוג ילדים תאומים שאחד מהם מקדים את אחיו הגדול וממנו צומחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד:
וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ: {כח} וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה: {כט} וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ: {ל} וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח (בראשית לח כז-ל)
וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן: {נא} וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי: {נב} וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי: (בראשית מא, נ-נב)
א.מי שנותן את השם הם דווקא יוסף ויהודה ולא האמהות שהן פחות דומיננטיות
ב.פרץ מקדים את אחיו התאום ונולד קודם וממנו משיח בן דוד ואפרים זוכה לקבל את התעדוף מיעקב וממנו משיח בן יוסף
ערבון ובתיבת ערבן בכתיב חסר טמון מה היא בדיוק רצתה ער בן היינו נשמת ער שהוא המשיח שהיא תופיע ותביא את הגאולה ואכן היא מתעברת בפרץ וזרח שהם לדברי חז"ל גלגול ער ואונן אמנם יהודה חשב כי שניים מאב אחד יביאו הגאולה ואם כן כבר בטוח הוא בזכותו להביא את הגואל מה שאף אחד לא יזכה אך באותו זמן יוסף גם הוא זוכה לשניים מנשה ואפרים ואז מתגלה האמת האלוקית כן שניים אך לא מאותו אב שני משיחים בן יוסף ובן דוד. יוסף יביא את אפרים שיהיה הבן יקיר לי המשיח הראשון המבין את הדרך כמו זקנו יוסף כי למחיה שלחני אלוקים כאשר במקביל נולדו גם פרץ וזרח אמנם זרח אשר על ידו השני' נשאר שני וזה שפרץ לו פרץ יהיה פורץ הדרך משיח בן דוד וזהו מאמר המשורר ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי על יד איש בן פרצי ואז ונשמחה ונגילה במהרה בימינו אמן
(ינון ברינה, ע"מ 194)
ג.הוצאת היד אצל פרץ וזרח ושיכול הידיים אצל אפרים ומנשה:
נראה שבני יוסף מנשה ואפרים הם כנגד בני יהודה פרץ וזרח. והנה בלידת זרח היה הוצאת היד והחזרתה, וגם בברכת מנשה היה היפוך הידים. והנה ד' פעמים יד דזרח רומז למעשה עכן כמובא בפרש"י, ומעשה עכן גרם להריגת יאיר בן מנשה כדאיתא בגמרא סנהדרין מד. ולפי האמור מובן השייכות ביניהם, כי הקדמת פרץ לזרח כהקדמת אפרים למנשה, ונמצא זרח מול מנשה וגם יאיר לשון זריחה
(צרופה אמרתך, ע"מ שיח)
ד.אצל יהודה היו תאומים ואצל יוסף היו ראויים להיות תאומים:
ראובן בכורי אפשר יובן בהקדם מה דאיתא בכתבי האר"י זל"ה על פי וישכב ראובן את בלהה זה לשונה בשינוי לשון קצת או בקיצור נמרץ: אפרים מנשה והיו אמורים להיות תאומים לצאת מיעקב ובילהה וכאשר בא יעקב להזדווג עם בילהה ירדו לו שתי הנשמות מנשה ואפרים ועמדו למעלה מראש מיטתו ונזדמן ראובן באותה שעה ובלבל יצועיו ולא היו אלו הנשמות יכולין להתלבש בטיפת יעקב בגן עדן התחתון עד שיצאו מיוסף4.יוסף ויהודה- ברית המעור(יוסף מידת היסוד) וברית הלשון-יהודה( מידת המלכות):
א.2 גאולות ביציאת מצרים ששורשן באופיו של יהודה(הודאה) ויוסף(נסיון אשת פטיפר):יהודה ויוסף- פעולות של חיבור- שיחה ותשמיש בקדושה:
ואמרו רז"ל כי הי"ב החושין הנ"ל מיוחסין לי"ב שבטים
ראיה לראובן כמ"ש כי ראה ה' בעניי,
שמיעה לשמעון שנאמר כי שמע ה',
ריח ללוי כמ"ש ישימו קטורה באפיך וכליל כו' ועולה ג"כ ריח כמ"ש אשה ריח ניחוח,
שיחה ליהודה כמ"ש הפעם אודה את ה' ואמרו לאה אחזה בפלך הודיה ועמדו ממנה בעלי הודיה יהודה אמר צדקה ממני דוד רווהו להקב"ה בשירות ותשבחות דניאל אמר לך אלהא כו' והכל מיהודה,
הרהור ליששכר כמ"ש יששכר חמור גרם כו' בתורה והענין שהחמור אף כשהוא ישן ניעור ממשמרה ראשונה זמן השינה וכן יששכר שאף בשינה נעשין כליותיו מעין החכמה שבהן ההרהור כמש"ל, כמשה"כ אף לילות יסרוני כליותי.
שחוק לזבולן כמ"ש שמח זבולון בצאתך שיהיה מרויח בפרקמטיא והוא בשמחה ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך [אבל בכתבים של האר"י ז"ל כתב שחוק לנפתלי הלוך לזבולון ובמקום לוי כתב מנשה והכל א' שיבואו השבטים כסדר הדגלים, וראיה לדברי האר"י ז"ל שמח זבולון בצאתך וירכתו על צידון נפתלי שבע רצון הוא שחוק],
רוגז לדן כמ"ש יהי דן נחש עלי דרך כו',
הילוך לנפתלי כמ"ש נפתלי אילה שלוחה וכן אמרו שהיה קל ברגליו,
מעשה לגד כמ"ש וטרף זרוע אף קדקוד ומעשה ביד שמאל כמש"ל שם הגבורה למלחמה כידוע,
לעיטה לאשר כמ"ש מאשר שמנה לחמו,
תשמיש ליוסף כמ"ש בן פורת יוסף כו' וידגו כו' יסוד כידוע,
שינה לבנימין כמ"ש ובין כתפיו שכן והוא חדר המטות הנה מטתו שלשלמה:
(פירוש הגר"א על ספר יצירה ,ה,ג)
5.יהודה ויוסף הם מידות משלימות- מבט לאחור ומבט קדימה:{ע"פ שבילי פנחס בראשית ג, מאמר יב}
א.אצל יהודה היתה רק הודאה ובלי בקשה לעתיד ולכן עצרה מלדת:
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְ-הֹ-וָ-ה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת (בראשית כט,לה)
כנותן הודאה למקום שנתן לה כל חלקה ולא ביקשה יותר ועל כן עמדה מלכת (פירוש הטור הארוך,שם)
(אחר כך ע"י שנתנה שפחתה ליעקב בצירוף תפילתה המשיכה ללדת) ( שבילי פנחס בראשית ג, מאמר יב)
ב.אצל יוסף למרות שיש בו צד של הודאה על העבר(אסף חרפתי) נקרא על שם בקשה על העתיד- תוספת ילד:
וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱ-לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְ-הֹ-וָ-ה לִי בֵּן אַחֵר (בראשית ל,כג-כד)
ג.צריך לחבר את ההודאה על העבר עם הבקשה על העתיד:
ג1.הסכנה כשלא מחברים:
שאם נותן הודיה על העבר צריך לבקש תיכף על העתיד ואם לאו אזי חס ושלום פוסק הטובה (רמתיים צופים, מערכת הרה"ק מפשיסחא סימן א אות ע)
ג2.החיבור מתבטא למשל בנשמת כל חי:
"עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלוקינו ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח ( נשמת כל חי)
ד.יהודה ויוסף מלמדים את עם ישראל על חשיבות החיבור של הודאה ובקשה:
רצה יעקב אבינו ללמד את ישראל דרך בעבודת ה' שכאשר יעשה הקב"ה עמהם נסים ונפלאות להוציאם ממצרים וכן בכל מקום ובכל זמן שיושיעם הקב"ה מצרתם יזכרו תמיד לשלב את שתי הבחינות של יהודה ויוסף מצד אחד הודאה על שעבר בבחינת יהודה ומצד שני בקשה על להבא בבחינת יוסף.
יומתק לרמז עניין זה במה שכתוב "ואת יהודה שלח אל יוסף להורות לפניו גשנה" על פי המבואר בספרים הקדושים כי גשנ"ה נוטריקון נס גדול היה שם הנה כי זהו שרמז הכתוב " ואת יהודה שלח .."שכל פעם שיזכו ישראל לנס גדול זרמוז בתיבת גשנה יזכרו תמיד לשלב בין שתי הבחינות של יהודה ויוסף הודאה על שעבר ובקשה על להבא
(שבילי פנחס בראשית ג, מאמר יב)
רצה יעקב אבינו ללמד את ישראל דרך בעבודת ה' שכאשר יעשה הקב"ה עמהם נסים ונפלאות להוציאם ממצרים וכן בכל מקום ובכל זמן שיושיעם הקב"ה מצרתם יזכרו תמיד לשלב את שתי הבחינות של יהודה ויוסף מצד אחד הודאה על שעבר בבחינת יהודה ומצד שני בקשה על להבא בבחינת יוסף.
יומתק לרמז עניין זה במה שכתוב "ואת יהודה שלח אל יוסף להורות לפניו גשנה" על פי המבואר בספרים הקדושים כי גשנ"ה נוטריקון נס גדול היה שם הנה כי זהו שרמז הכתוב " ואת יהודה שלח .."שכל פעם שיזכו ישראל לנס גדול שרמוז בתיבת גשנה יזכרו תמיד לשלב בין שתי הבחינות של יהודה ויוסף הודאה על שעבר ובקשה על להבא
(שבילי פנחס בראשית ג, מאמר יב)
6.יוסף עיכב את בנימין כדי שיעקב יבוא אצלו להשתחוות- יוסף קידם את מהלך הפתרון של חלומו:
ויביאו לו את המנחה - כל אחד השתדל להביא בידו, ובזה נתקיים חלום האלומות... באמת רצה לעכב את בנימין אצלו כדי שיבא אביו להשתחוות לפניו ולבקש עליו, ורק משאמר לו יהודה כראותו כי אין הנער ומת, הבין, כי אי אפשר בזה האופן... (העמק דבר מג כו וכז)
___________________________________________________________________________
https://www.blogger.com/blog/post/edit/6990257258107921469/2220430631689503913?hl=iw
א.חיבור שלא צולח: היחסים הכושלים עם אשת פוטיפר | הנישואין הכושלים עם בת שוע
ב.ניסיון מאת ה' ועמידת בניסיון בפרשת אשת פוטיפר | ניסיון מאת ה', כישלון ותשובה על ידי הודאה במעשה תמר
...
ד.הולדתם של מנשה ואפרים | הולדתם של פרץ וזרח
ה.הבן הצעיר, אפרים, נתברך בעוצמה ובמלכות | הצעיר שבשני בני תמר פרץ ותפס את הבכורה
(כי בא מועד, פרשת וישב, הרב יעקב מדן)
יעקב רצה לרמוז לבניו על כך שלעתיד לבוא יהודה ויוסף מתאחדים להנהגה אחת
הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי (יחזקאל ל"ז י"ט)
א.מלכות יהודה- המלכות הנצחית:
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים (בראשית מט,י)
ב.מלכות יוסף- זמנית ובגלות:
וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא:(שמות א,ו)
2.המרגלים הנאמנים- משבטי יהודה ואפרים:
יהושע וכלב- המרגלים הנאמנים- משבט יהודה ואפרים:
לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: ... לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:(במדבר יג,ו-ח)
3.הראשונים לגאולה- יהודה ואפרים:
א.נחשון בן עמינדב משבט יהודה - הראשון לקפוץ ,שבט אפרים הראשון לצאת ממצרים- טרם הזמן:
נחשון- מאבות אבותיו של דוד- הראשון לקפוץ לים סוף ולהתחיל את קריעת ים סוף:
היה רבי מאיר אומר, כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדים וצווחים - קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה (סוטה,לו,ע"ב)
ב.שבט אפרים- הקדים את הקץ: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה(שמות יג,יז)
ויהי וַהֲוָה כַּד פְּטַר פַּרְעה יַת עַמָּא וְלָא דַבְּרִינוּן יְיָ אוֹרַח אֲרַע פְּלִישְׁתָּאֵי אֲרוּם קָרֵיב הוּא אֲרוּם אֲמַר יְיָ דִלְמָא יִתְהֲווֹן עַמָּא בְּמֵיחְמֵיהוֹן אֲחוּהוֹן דְּמִיתַן בִּקְרָבָא מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין בְּנֵי חֵילָא מִשִּׁבְטָא דְאֶפְרַיִם מְאַחֲדִין בִּתְרִיסִין וְרוּמְחִין וּמָאנֵי זַיְינִין וְנַחֲתוּ לְגַת לְמֵיבוּז גֵּיתֵי פְּלִישְׁתָּאֵי וּבְגִין דַּעֲבָרוּ עַל גְּזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וּנְפָקוּ מִמִּצְרַיִם תְּלָתִין שְׁנִין קֳדָם קִיצָא אִיתְמַסְרוּ בִּידָא דִפְּלִישְׁתָּאֵי וּקְטָלוּנוּן הִינוּן הֲווֹ גַרְמַיָא יְבֵישַׁיָא דְאָחֵי יַתְהוֹן מֵימְרָא דַיְיָ עַל יְדָא דִיְחֶזְקֵאל נְבִיָא בְּבִקְעַת דּוּרָא וְאִין יֶחְמוּן כְּדֵין יִדְחֲלוּן וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם (תרגום יונתן,שם)
תרגום:
...הרי אמר ה' שמא יתחרטו עם ישראל כשיראו את אחיהם שמתו בקרב, מאתיים אלף גברים בני חייל משבט אפרים שעלו בכלי זין לגת לרשת את פלשתים ומפאת שעברו על גזירת ה' ועלו ממצרים שלושים שנה קודם הקץ, נמסרו ביד הפלשתים והרגום. הם העצמות היבשות שהחיה יחזקאל הנביא על פי ציווי ה'.
4.הראשונים בכיבוש הארץ:
יהודה:
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּי-ה-וָ-ה לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ:(שופטים א,א,-ב)
חצי שבט מנשה- בתוך 2 וחצי השבטים החלוצים:
נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן: {לג} וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב (במדבר לב,לב-לג)
5.דרישה מאפרים ויהודה כנציגי ב"י:
מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ(הושע,ו,ד)
וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ וַאֲנִי עָבַרְתִּי עַל טוּב צַוָּארָהּ אַרְכִּיב אֶפְרַיִם יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה יְשַׂדֶּד לוֹ יַעֲקֹב: זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְ-ה-וָ-ה עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם:(הושע,י,יא-יב)
ארכיב אפרים. לכן הרכבתי עול התורה על אפרים וגם יהודה יחרוש ר''ל יעסוק במצות (מצודת דוד,שם)
6.עלי משבט אפרים ודוד המלך משבט יהודה ומשבט אפרים:
לי אפרים, ר' יהושע בן לוי אמר פלטיאני, ר' יהושע בר נחמן אמר אבגינוס, א"ר פנחס עטרה זו נתעטר אפרים מאבינו יעקב בשעה שנפטר לעולמו, אמר לו אפרים ראש השבטים, ראש הישיבה, יפה ומעולה שבבני יהא נקרא על שמך, בן תוהו בן צוף אפרתי, ודוד בן איש אפרתי, אפרתים מבית לחם יהודה, הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, איזהו ילד שעשועים, בן ב' בן ג' שנים, ר' אחא בשם ר' לוי בר סיסי בן ארבע בן חמש שנים. כי מדי דברי בו, א"ר יודן בשם ר' אבא בר כהנא די דיבורי שנתתי בו, א"ר יהודה בר' סימון אפילו בשעה שאני מדבר עמו איני יכול לסבול בו, כי מדי דברי בו, כי בודאי דיבורי בו. (ויקרא רבא ב ג)
7.ממלכת שלמה נקרעת ל-2 : ממלכת יהודה מול ממלכת ישראל בראשות ירבעם בן נבט משבט אפרים
וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ: (מלכים א,יא,כו)
13.משיח בן יוסף ומשיח בן דוד- גישה מלמעלה למטה או מלמטה למעלה- עולם הגלוי או עולם נסתר וזה היה שורש המחלקות של שאול שלא קיבל את מלכות דוד:
סיום: מדוע בעימות בין בני יוסף לשבט יהודה הם חושבים שהם אמורים להיות למעלה ?
...חז"ל דרשו זאת על ירבעם בן נבט, מצאצאי אפרים, שהרים יד במלכות בית דוד: תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש! בן ישי בראש. אי הכי לא בעינא "(סנהדרין קב ע"א). אם ירבעם אינו מוכן לקבל את מרותו של דוד, אין לו תקנה.
מדוע סוברים בני יוסף שהם בראש? כי אכן בסדר ההופעות בעולם, החומר מופיע לראשונה. המטפס על הסולם, חייב קודם כול לטפס על השלבים הנחותים, ורק על ידיהם יכול הוא לעלות למעלה. תיקון רחל קודם לתיקון לאה.
בני אפרים הם הראשונים שהתעוררו לצאת ממצרים. המלך הראשון בישראל מבני רחל היה משבט בנימין, וכן לעתיד לבוא, ההתעוררות הגדולה לציון באה דווקא מהצד האנושי הכללי שבעם ישראל. דווקא אלו שחששו מהתבוללות הם שהרגישו יותר מאחרים את הצורך הדחוף להקים מסגרת לאומית מיוחדת לעם ישראל בארצו. אמנם, על פי תפיסתם, עם ככל העמים, אולם גם זו דרגה נחוצה בסולם. חשוב שעם ישראל יפסיק להיות אסקופה הנדרסת וכבשה הנטרפת, שיוכרו זכויותיו לפחות ככל עם נורמלי. אלא ששלב זה הוא ראשון ולא אחרון.
אם יישאר כך, יתמוטט הסולם. כי עם ישראל בלי תורה, כמוה כגוף בלא נשמה. וילד שנשאר ילד שעשועים ואינו מתבגר הוא נער מפגר.
והדברים מפורשים בפסוקים:הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים... ונתתי אותם עליו את עץ יהודה" (יחוקאל לז, יט), יוסף קודם ליהודה. זהו השלב שבו "הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים... וקבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם" (שם, כא), אך בשלב הבא: "וטיהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לא-להים. ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם" (שם, כג-כד), במהרה בימינו.
(מאהלי תורה לתורה ולמועדים- חלק א /הרב יעקב אריאל שליט"א, ע"מ 143-144)
וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ
צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.
6.ירבעם כפוטנציאל למשיח בן יוסף:
א.יוסף התגלגל בירבעם
ירבעם היה נשמת יוסף הצדיק וכשחטא פרחה ממנו אותה הנשמה בסוד ויאשם בבעל וימות והנה היה מתכסה בשלמה חדשה שנאמר וירבעם יצא מירושלים והוא מתכזה בשלמה חדשה וכו' בסוד ותתפשהו בבגדו וגם לזכות אותו שנית תפסו השי"ת בבגדו ואמר ונטייל בגן עדן ואמר מי בראש בן ישי בראש וכו..
ישלשים לב אמאי נתן השי"ת י שבטים לירבעם שימלוך עליהם ושבט אחד לבן דוד ..שהיה ראוי לתת לו ה' שבטים והשאר לבן דוד ..ונלע"ד לתת טעם לזה שכיוון שיוסף חטא במה שיצאו ממנו עשרה טיפין דרך צפרניו ואע"פ שיצאו שלא ברצונו וצריך שיתוקן פגם זה ..וא"כ כיוון שירבעם היה לו נשמת יוסף משום הכי נתן לו השם יתברך שימלוך עליהם וידריכם בדרך ישרה וע"י זה יתוקן פגם עשר טיפין אבל לא נעשה רצונו יתברך...
('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות היו"ד דף כט ע"ב ד"ה 'ירבעם היה נשמת יוסף' )
ב.משה התפלל בפרשת ואתחנן שירבעם לא יבוא לעולם
רצה להוציא ניצוץ קדושה שהיה בירבעם כדי שלא יבא ירבעם לעולם. - וסוד אשר נתן לי אלקים בזה. - להראות, בגימטריא ירבע"ם רחבעם. - 'מלך 'בהתאסף 'ראשי 'עם 'יחד, ר"ת ירבעם. בסוד שלם ישלם המבעי"ר, אותיות ירבע"ם:
כשראה משה כל הדורות, כמו שנרמז במלת ואתחנן, שהראה לו האוצר של כל הדורות (תנחומא תשא סי' כ"ז), וראה שרחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה, ואיתא בזוהר שהקב"ה רצה להמית את ירבעם בקטנותו, והמליצו המלאכים בעדו בעבור תורתו, ואמר הקב"ה אתם רואים ראייה אחת, ואני רואה ב' ראיות שסופו לעבוד עבודה זרה. וכל זה ראה משה באותו פעם, ואמר אתה החלות להראות את עבדך, הראית לי להראו"ת שהוא בגימטריא רחבע"ם ירבע"ם, וז"ש את גדלך, שהוא רחבעם שהוא מן יהודה גור ארי"ה (בראשית מט ט), שהוא מימין וזהו גדלך, ואת ידך החזקה הוא ירבעם, שהוא מן יוסף בכור שור (דברים לג יז), שהוא מן יד החזקה מסטרא דשמאלא, אשר מי אל אשר יעשה כמעשך, גדולים מעשה ה' (תהלים קיא ב) מסיטרא דימינא רחבעם, וכגבורתך מסטרא דשמאלא ירבעם, ובזמן ירבעם כפרו ישראל בשלשה דברים, בה', ובמלכות בית דוד, ובבית המקדש כדאיתא בגמרא על פסוק (שמואל ב' כ א) אין לנו חלק בדוד. וז"ש אתה החלות להראו"ת לי ירבעם, וזהו את גדלך מה שהיה ירבעם בקטנותו שהיה תלמיד חכם, וז"ש ואת יד"ך החזק"ה בגימטריא קט"ן, או את גדל"ך בגימטריא מזב"ח שעבד עליה עבודה זרה, ושם הראית את ידך החזקה שתיבש ידו של ירבעם (מלכים א' יג ד), ולכן אעברה נא, אעביר את ירבעם מן העולם ולא תשגיח על המלאכים שראו ראייה אחת, כי אני רואה ב' ראיות ואוציא ממנו אותו ניצוץ הקדוש, כי יש בו ניצוץ קדושה שיתוקן לעתיד כדאיתא בזוהר. וזה שאמר יוסף אשר נתן לי אלהים בזה (בראשית מ"ח [מח ט]), וקשה מה בזה. אלא כי יעקב ראה ירבעם ואמר מי אלה (בראשית מח ח), שאינו ראוי לברכה (תנחומא ויחי סי' ו'), אז אמר יוסף אשר נתן לי אלהים בזה, ר"ל בזה עצמו שאמרת שאינו ראוי לברכה, יש בו גם כן ניצוץ קדושה, וז"ש בזה, ר"ל בזה דייקא. ולכן אעברה נא, אעביר ממנו אותו ניצוץ ואעבירו מן העולם, ואז לא יוחלק מלכות בית דוד ולא יפגמו בג' העניינים, ולכן ואראה את הארץ הטובה אשר עיני ה' אלהיך בה (דברים יא יב), דהיינו ובקשו את ה' אלהיכם, ההר הטוב שהוא מדת מלכות בית דוד, על דרך לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד (מלכים א' ח' [טז] ), ואחר כך ובקשו את דוד מלכם (הושע ג' [ה]), והלבנון הוא בית המקדש, ונהרו אל ה' ואל טובו (שם [ירמיה לא יא]), ואז אמר ה' אלי רב לך, כי לא תוכל להעביר עתה את ירבעם, אלא באותו עת שתהיה רב שיקויים ויתא ראשי עם (דברים לג כא), אז יתוקן גם כן ירבעם ויהיה משיח בן יוסף, כי ר"ת של 'מלך 'בהתאסף 'ראשי 'עם 'יחד (שם שם דברים לג ה), הוא ירבע"ם, כי באותו פעם יבא ויתוקן בניצוץ שלו של קדושה, ואז יקויים שלם ישלם המבעיר (שמות [כב ה]), אותיות מבעי"ר הוא ירבע"ם, לכן אל תוס"ף דבר אלי עוד בדבר הזה, ר"ל יוסף שאמר נתן לי אלהים בזה, שרמז בזה על אותו ניצוץ קדושה שיתוקן לעתיד לבא, אל תוסף דבר להוציאו אותו ממנו, אלא וצו את יהושע, אין צו אלא עבודה זרה (סנהדרין נ"ו ע"ב), שיזהירם על עבודה זרה של ירבעם:
(ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן קנח )
ג.ירבעם היה מיועד למשיח בן יוסף-
ועתה אודיעך בזה סוד גדול מאד מאד. כי ירבעם הלביש את הקדושה בס"א בעבודתו, וזה גרם אח"כ שהעגל היה אומר "אנכי ה' אלהיך" ע"י גחזי, כמ"ש רז"ל. ובעבור זה הוכרח ר"ע וחבריו למות על קדוש השם. וסוד הענין עמוק הוא, כי הנה ר"ע היה בן גרים, וזה כי הוצרך שהנשמה הקדושה של ירבעם, שפרחה ממנו בשעת חטאו, תתלבש בגוף נכרי. ואח"כ תצא בישראל. וזה היה באביו של ר"ע, ואח"כ נכנסה בו בר' עקיבא, ושם נתקנה. ותדע שבשעה שפרחה הנשמה הקדושה של ירבעם, ונכנסה בו נשמה טמאה, הנה הנשמה ההיא ניתנה באביה בנו. והוא שנאמר בו (מלכים א, יד, יג), "יען נמצא בו דבר טוב". ואח"כ הוצרך להתלבש בלבוש נכרי כנ"ל:
(רמח"ל, ספר קנאת ה' צבאו-ת - חלק שני )
בין יהודה ליוסף- למי המלוכה?
https://etzion.org.il/he/tanakh/neviim/sefer-yehoshua/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3
כי קרוב אליך בראשית פרשת וישב:
סיפור תולדות יעקב מסתיים, אפוא, בפרק מ"א, בתחילת שנות הרעה, משתמה הקמתן של משפחת יהודה ומשפחת יוסף.
בבאורנו זה יצאנו מהנחה, שכשם שלכל אחת מן האימהות הקודמות, שרה ורבקה, היה בן יחיד ועיקרי - כך גם באימהות, נשי יעקב. עיקרה של לאה - יהודה, ועיקרה של רחל - יוסף. העובדה שליעקב שני בנים ממשיכים - יהודה ויוסף, ולא בן אחד ממשיך כמו לקודמיו, נעוצה בכך שליעקב היו שתי נשים גבירות, בעוד לאברהם וליצחק הייתה רק אישה גבירה אחת.
נרחיב בסוגייה זו של יוסף ויהודה כעיקר תולדות יעקב. כמה מן הנקודות המבליטות את יוסף ויהודה על פני אחיהם ידועות לכל, ולהלן סיכום של עיקרי נקודות אלו:
א. לאחר שחילל ראובן את יצועי אביו, ניתנה הבכורה ליוסף והמנהיגות ליהודה. רק יוסף (מלבד ראובן) ראוי לבכורה, שכן רק הוא פטר רחם; ואילו המנהיגות עברה בדרך הטבע לגדול שבאחים. אחר שנדחו אף שמעון ולוי במעשה שכם - עברה המנהיגות ליהודה. וכך נאמר בפסוק:
"ובחללו יצועי אביו נתנה בכֹרתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכרה: כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכֹרה ליוסף". (דברי הימים א' ה', א-ב)
ב. כבר הזכרנו לעיל, שגם האחים (על פי המדרש) כינו את יוסף ויהודה בתואר "מלכים". אף יעקב הכיר בכך, שהרי הוא שולח לפניו דווקא את יהודה אל יוסף, "להורות לפניו גֹשנה" (מ"ו, כח).
ג. בהתפלגות הממלכה, לאחר מות שלמה, מלכו רחבעם וזרעו מבית דוד בירושלים, וירבעם מבית יוסף בתרצה. גם בהמשך, רוב ממשיכיו של ירבעם עד לחורבן היו מבית יוסף, ומלכות עשרת השבטים נקראת בפי הנביאים עשרות פעמים בשם 'אפרים'.
ד. המשכן והמקדש נבנו האחד בחלקו של יוסף והשני בחלקו של יהודה. שבט בנימין השתתף עם שניהם - הן בירושלים, והן ברצועה היוצאת מחלקו לשילה.
ה. לעתיד לבוא, עתידה להתקיים נבואת יחזקאל (פל"ז) על חיבור עץ יהודה ועץ אפרים למלכות אחת. על פי המסורת והקבלה עתידים לקום שני משיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
המשותף לכל הנקודות הללו הוא שכולן קשורות למלכות ולמקדש. נקודות אלו הן היסוד לקביעה ששני המשיחים יצאו לעתיד לבוא מזרעם של יוסף ושל יהודה.
ג.
בחלק זה של המאמר, נביא כמה נקודות נוספות - בחלקן אולי פחות ידועות - העוסקות ביוסף וביהודה כעיקר תולדות יעקב גם מפנים אחרות, ולא רק מפן המלכות:
א. התורה מכנה את השבטים בכינויים "יהודה ואחיו" (מ"ד, יד) ו"אחי יוסף" (מ"ב, ו). בשום מקום, התורה אינה מכנה את השבטים בשמות 'ראובן ואחיו' או 'אחי דן'.
ב. הפרטים שנותנת לנו התורה על משפחת יהודה ועל משפחת יוסף הם רבים בהרבה מהפרטים שהיא מוסרת לנו על משפחות שאר השבטים. אנו יודעים ששם אשתו של יהודה הוא תמר, ושאשתו של יוסף הייתה אסנת. אנו אף יודעים מה היו הנסיבות שבהן נשא יהודה את תמר, ומהן הנסיבות שבהן נשא יוסף את אסנת. התורה אינה מכסה מאיתנו גם את הנימוק לשמות בניו של יהודה ואת נסיבות לידתם, כמו גם את הנימוק לשמות בניו של יוסף ואת הזמן שבו נולדו.
מבחינה זו, יוסף ויהודה דומים לאבות, שאף ביחס אליהם התורה מפרטת את נסיבות נישואיהם, את שמות נשיהם, את נסיבות הולדת ילדיהם ואת נימוקי השמות שקראו להם. לעומת זאת, לעולם לא נדע מה היה שם אשתו של יששכר או מדוע קרא זבולון לילדיו "סרד", "אלון" ו"יחלאל".
ג. ייתכן שהתופעה הקודמת קשורה גם לתופעה הבאה. השבטים כולם נשאו נשים כנעניות[1], וחרגו בכך מתורת האבות ומהשבועה שהשביע אברהם את עבדו - "אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו" (כ"ד, ג). השבטים היחידים שלא נשאו נשים כנעניות הם יוסף ויהודה, שנישאו לאסנת ולתמר. אמנם, אף יהודה - לפני שנשא את תמר - נשא לאישה בת איש כנעני (ל"ח, ב), אך כשלונם של נישואין אלו (מותה המוקדם של האישה ומות שני בניה ללא זרע) מוכיח כנראה שלא היה ראוי לו לשאת כנענית, שכן הוא עיקר "תולדות יעקב". ייתכן שזוהי הסיבה לכך שלא נתפרש שמה של האישה הכנענית, לא נתפרשו נסיבות נישואיה עמו ואף לא נתפרשו נסיבות לידת בניה ופשר שמותיהם[2], שכן בנושאו את בת שוע דמה יהודה לשאר אחיו, ולא ליוסף.
בעת נישואיו עם בת שוע היה יהודה בבחינת "וירד יהודה מאת אחיו" (ל"ח, א) - שהורידוהו מגדולתו - ורק בנישואיו עם תמר עלה שוב למדרגתו כ"תולדות יעקב"[3]. יהודה ויוסף הינם, אפוא, היחידים שממשיכים את תורת הקמת המשפחה של האבות.
ד. כדוגמת האבות, יהודה ויוסף הם היחידים מבני יעקב שהתורה מאריכה בסיפור קורותיהם ובעיקר בסיפור נסיונותיהם. הם היחידים שהתורה מספרת על מעשים טובים שעשו: יוסף כצדיק בעמידתו בנסיון אשת פוטיפר, ומולו - יהודה כנכשל וכבעל תשובה בפרשת תמר. כך גם: יוסף כצדיק בסליחתו לאחיו, ומולו - יהודה כנכשל במכירת יוסף וכבעל תשובה במסירות נפשו על בנימין[4].
ה. ההשגחה המיוחדת על יהודה ויוסף נראית רמוזה כבר בשמם: שניהם היחידים ששם ה' המפורש טבוע בשמם. בשמו של יהודה טבוע שם ה' בצורתו המקורית[5], וכן אף בשמו של יוסף, כצורתו בתהילים פ"א ("יהוסף"). במקביל, שניהם הם גם היחידים שהפנייה לקב"ה טבועה בשמם: יוסף - בתפילת "יוסף ה' לי בן אחר", ויהודה - בהודאה לקב"ה.
ו. אין כל קושי לראות, שבצוואת יעקב לבניו (פמ"ט) נקט יעקב בברכתו לשאר הבנים מטבע קצרה, ובברכתו ליהודה וליוסף - מטבע ארוכה[6]. נראה בבירור, שגודל נחלתם של יהודה ושל יוסף, המרובה משל אחיהם, קשור ישירות לגודל ברכתם מפי אביהם.
ד.
נעבור לכמה עניינים כוללים יותר, הקשורים לא רק ליהודה וליוסף עצמם, אלא לשבטים שיצאו מהם. מטבע הדברים, עניינים אלו חורגים אל מחוץ לספר בראשית:
א. שבט יהודה ובית יוסף כולו הם השבטים הגדולים ביותר בשני המפקדים שבמדבר.
ב. במלחמת עמלק (שמות י"ז) מופיעים ארבעה מנהיגים: משה ואהרן - המנהיגים הקבועים, ועמם חור משבט יהודה (על ראש הגבעה) ויהושע משבט אפרים (בשדה המערכה). מנהיגים נוספים לכלל העם לא מצאנו בארבעים שנות המדבר.
ג. בפרשת המרגלים, השניים היחידים שלא כשלו הם יהושע מאפרים וכלב מיהודה.
ד. יהודה ויוסף זכו, בנוסף לנחלתם בארץ, גם בעיר מיוחדת מערי האבות בנסיבות מיוחדות. יתר על כן: שניהם זכו בעיר עוד לפני שזכו בנחלה. יוסף זכה בשכם, כפי שאומר לו יעקב - "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (מ"ח, כב). ככל הנראה, יוסף זכה בשכם כשכר על אומץ ליבו, שהלך לשכם בשליחות אביו למרות שידע את הסכנה הטמונה בשליחות זו. כלב, נשיא יהודה, זכה בעיר חברון, ושוב - עקב אומץ ליבו על שהלך אליה בשליחות משה רבו - "ויבא עד חברון", למרות שידע את הסכנה הטמונה בשליחות זו ולמרות שידע על ארבעת ענקיה המאיימים של העיר[7]. בחברון מתחילה מלכות יהודה (שמואל ב', ב'), ובשכם מתחילה מלכות יוסף (מלכים א' י"ב-י"ג).
ה. כבר כתבנו לעיל, שנחלותיהם של יהודה ושל יוסף גדולות במידה ניכרת משל אחיהם, ותופסות את מרבית שטחה של ארץ ישראל. נוסיף ונציין, שבספר יהושע זוכות נחלותיהם לתשומת לב מיוחדת: לפירוט עריהן, גבולותיהן, ולפרטים רבים אחרים, וכמות הפסוקים המוקדשת לנחלותיהם תוכיח[8].
עוד נאמר, שבני יהודה ובני יוסף היו היחידים שנחלו 'נחלה בעיתה', בעת שנצטוו לנחול את הארץ. בני גד ובני ראובן נחלו 'נחלה מבוהלת', טרם זמנה, ננזפו על כך מפי משה רבנו ואף נענשו בכך שגלו ראשונים. שאר שבעת השבטים נחלו 'נחלה מאוחרת', ננזפו מפי יהושע (פי"ח) על התרפותם ונענשו בכך שקופחה נחלתם.
עוד נזכיר, שסיפורי חיבת הנחלה וחיבת הארץ מצאנו רק אצל בני יהודה, שתבעו לקבל את חברון ולכובשה (יהושע י"ד), ואצל בני יוסף, שתבעו לעצמם נחלה נוספת (יהושע י"ז). יהושע גם מזכיר את חיבתן של נשים שנחלו את הארץ: בנות צלפחד משבט מנשה ועכסה בת כלב משבט יהודה.
ה.
נחתום מאמר זה בשני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. את בבואתם של שני המשיחים האלו ניתן לראות ביהושע - כמשיח בן יוסף, ובדוד - כמשיח בן דוד. שהרי תפקידו הראשון של מלך הוא להכרית זרעו של עמלק. את המלחמה נגד עמלק החל יהושע ברפידים (שמות י"ז) וסיים בהצלחה דוד (שמואל א' ל'), שלא כשאול שנכשל בה. יהושע, שהחל במלחמה, הוא שכבש לימים את ארץ ישראל. דוד, שסיים אותה, הוא שכבש לימים את ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן[9].
[1] זו דעת ר' נחמיה, הנראית יותר קרובה למציאות מדעת ר' יהודה, הסובר שתאומות נולדו עמהן. לפי ר' יהודה, נצטרך להניח (כדברי רש"י) שכל הנשים מתו בסביבות גיל ארבעים, לפני הירידה למצרים, ולכן לא נמנו שם (עיין ברש"י ל"ז, לה).
[2] הבן השלישי - שלה - מייחד לעצמו פרשה בפני עצמה. ייתכן שמו נתפרש שמו (עיין ברמב"ן), אך קצרה היריעה מלעסוק בו כעת.
[3] על פרשה זו הרחבנו מעט במאמרנו ב'מגדים' גיליון ב', ויש להקביל פרשיות נישואין אלו לפרשיות שרה והגר, ישמעאל ויצחק, ואכמ"ל.
[4] על כך הרחבנו במאמרנו הנ"ל במגדים ב', ובשיעורנו בשבוע שעבר.
[5] אנו מניחים שכדי לבטא את רעיון ההודאה (כפי שמנומק שמו של יהודה בהולדתו) לא היה בהכרח צורך בשלש האותיות הראשונות כפי שהן.
[6] אמנם, יעקב נקט גם מטבע ארוכה בדבריו לשמעון ולוי, אך שם אין זו ברכה. ושמא ראוי אף להזכיר, שבין ששת השבטים שנמשלו לבעלי חיים בברכות יעקב ומשה - יהודה (אריה), ויוסף (שור) הם היחידים שבעלי החיים שנמשלו להם עומדים בבסיסה של המרכבה (ביחזקאל פ"א).
[7] עיין במאמרנו במגדים י', שם הרחבנו על כך.
[8] לגבי נקודה זו - אף נחלת בנימין עימם.
[9] יש נקודות נוספות רבות בייחודם של יהודה ויוסף, ומפני טורח הציבור גנזנו אותן, ולא העלינו אותן במאמר זה.
פרשת ויחי:
עשרה דברים על ארץ יהודה- תור הזהב גליון 121
חנוכה- מתתיהו ובניו מירושלים( ספר מקבים), מודיעין עיר גבול יהודה ובנימין
יהודה המקבי אוזר כח מ-2 דמויות: דוד מול גלית ויהונתן מול פשלתים( חנוכה של הרב רימון)
נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים- רמ"ע מפאנו
זו המשמעות העמוקה של המדרש המפורסם הבא:
העביר [הקדוש ברוך הוא] לפניו [אדם הראשון] כל הדורות, הראהו דוד, חייו חקוקין לו שלוש שעות. אמר לפניו: רבונו של עולם, לא תהא תקנה לזה? אמר: כך עלתה במחשבה לפני. אמר לו: כמה שני חיי? אמר לו: אלף שנים. אמר לו: יש מתנה ברקיע? אמר לו: הן. אמר לו: שבעים שנה משנותי יהיו למזל זה. מה עשה אדם, הביא את השטר וכתב עליו שטר מתנה. וחתם עליו הקב״ה, מטטרון ואדם. אמר אדם: רבש״ע, יפיות זו, מלכות וזמירות הללו, נתונות לו במתנה שבעים שנה, שיחיה ויהא מזמר לפניך. וזה שאומר הכתוב (תהילים מ ח): ׳הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי׳.
(ילקוט שמעוני לבראשית ה א, ד״ה ״זה ספר תולדות אדם״)
דרך דוד המלך חזר אדם הראשון בתשובהלמה הכוונה? נאמר בספר תהילים ׳רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה׳.אמר דוד המלך: אויביי ״הרבים״ טוענים שאני דוד נכשלתי בתיקון הנפש שיש בי, והיא נפשו של האדם הראשון. לכן הם טוענים שאין ישועתה לו, לאדם הראשון. אולם דוד המלך הוא מי שלימד את עיקרון התשובה לרבים, והוא מי שהמליך את הקב״ה עלי אדמות. לכן הוא תיקן את חטאו של אדם הראשון ברמת הכלל. אם עד דוד המלך לא היה אף מלך שהמליך את הקב״ה על הארץ, החל מדוד ודרך מלכותו, הקב״ה הוא המלך בפועל. בזכותו של דוד, הקב״ה הוא המלך. זו ההגדרה של תפקידו של משיח בן יוסף, לפי הקבלה.
אם כך פני הדברים, עלינו לשאול את עצמנו מה נשאר לתקן ברמת הכלל. התשובה היא: החטא של האדם השני, קין - מה שאני רגיל לכנות ״לפתור את משוואת האחווה״. לכן סיסמתו של המשיח היא ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳. הוא מי שיביא את השלום בין בני האדם. זהו תפקידו של משיח בן דוד.
(סוד מדרש התולדות, חלק ח, הרב יהודה ליאון אשכנזי, ע"מ 418-420)
ד.מיכאל וגבריאל - שלג ואש- חסד ודין- הם המלאכים שמלווים לו לאדם בערב שבת- כנגד זכור ושמור:
ויגש אליו יהודה
זה שאמר הכתוב: וסרה קנאת אפרים (ישעיה יא).
כנגד מי אמר ישעיה מקרא זה?
לא אמרו, אלא כנגד יהודה ויוסף.
דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן:
בשעה שהיו יהודה ויוסף מתווכחין זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה: בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה.
בנוהג שבעולם שור מתיירא מפני ארי ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהן עד שבא משיח, לפיכך וסרה קנאת אפרים.
(תנחומא מד,ד)
...ונקדים עוד הקדמה אחת הידועה, שיש מלאכים הבאים לבני אדם לסייע להם בעבודתם, וכפי מהות המלאך כן יעורר סיוע בלבות האדם. והנה ידוע מה שאמרו ז"ל בפסוק המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, המשל זה מיכאל והוא של שלג, ופחד זה גבריאל והוא של אש, ועומדין זה אצל זה ואינם מזיקים זה את זה... וזה שאמר עכשיו, היינו טרם שירדו המלאכים, שור וארי מתנגחין ועומדים, היינו שכל אחד עומד במדתו, והקנאה ביניהם עד שבא משיח, ובכן במה שירדו המלאכים ועשו סיוע להתאחדות הלבבות בזה עצמו עשו סיוע להקדמת ביאת משיח.
והנה האדם הוא עולם קטן, ובשבת מאירים בו שני מלאכי השרת המלוים את האדם אחד מימינו ואחד משמאלו, דוגמת מלאכי השרת שירדו ליהודה ויוסף, ובאשר המלאכים הם מתכללים ומתאחדים כנ"ל, גורמים נמי באדם עצמו כח ההתאחדות כל חלקי מדותיו להשי"ת, וזה זכור ושמור... (שם משמואל, ויגש תרע"ה)
יוסף תמיד אביו נקרא ישראל
יהודה תמיד אביו נקרא יעקב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה