פתיחה: ל"ג בעומר- יום מסתורי
1.המקור הקדום ביותר שמתייחס לענייני האבלות בעומר הוא מתקופת הגאונים:
2.ל"ג בעומר בפרט ומנהגי האבלות בעומר בכלל לא מוזכר בכלל בכתביהם של 3 עמודי ההוראה של השולחן ערוך:
הרי"ף , הרמבם והראש ,שלושת עמודי ההוראה של הפסיקה בישראל, אינם מזכירים כלל את האבלות של ימי הספירה למרות שאין ספק שהמנהג היה נפוץ כבר בימהם3.החת"ם סופר התנגד להפיכתו ליו"ט בלי שיש לדבר יסוד מהגמרא:
אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי, וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהילולא דרשב"י ז"ל. ואם כי כל כוונתם לשם שמים שכרם רב בלי ספק, ע"ד ודיגול"ו ודליק"ו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' ר"פ אין מעמידין [כ"ב ע"ב ד"ה רגלא]. אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דורתאי [פסחים ע' ע"ב] שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה,.... אבל לקבוע מועד [ביום] שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה, רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא, וטעמי' גופא לא ידענא.
(שו"ת חתם סופר חלק יו"ד תשובה רלג )
4.אם ממילא כל תלמידי רבי עקיבא מתו מה יש לשמוח על כך שפסקו מלמות
ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה ואי משום שפסקו מלמות מה בכך הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ ר"ע שלא מתו כאלו:(פרי חדש על או"ח סימן תצג)
{הרב חזקיה די סילוה (~ה'תט"ז, 1656 - ~ה'תנ"ו, 1695[1]) היה פוסק, שד"ר, ומגדולי רבני ארץ ישראל במאה ה-17. מחבר הספר פרי חדש.ויקיפדיה}
ע"פ הרמ"ע מפאנו השמחה היא על שרבי עקיבא לא מת (שמעתי בשיעור של הרב רוזנבלום שליט"א אמור תשפ"א)
5.גם בל"ג בעומר מתו תלמידי רבי עקיבא- מתו כל ימי העומר מלבד ימים שאין אומרים בהם תחנון:
אע"ג דאיתא בגמרא דתלמידי ר"ע מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושים יום ל"ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק בימים שאומרים בהם תחינה (תחנון) בשבעה שבועות העומר, וכל יום שאין אומרים תחינה לא מתו, והשתא דל מן המ"ט יום של הספירה ז' ימי החג, ושלושה ימים שחל בהן ראש חודש, שנים לאייר ואחד לסיון, וז' שבתות - פשו להו ל"ב ימים שמתו, ועושים למחרתו שמחה לזיכרון
(ספר מנהגי מהרי"ל כ"א)
{רבי יעקב בן משה הלוי סג"ל מולין (נקרא גם מהר"י סגל ומהר"י מולין[1]; נולד במגנצא סביב שנת ה'קכ"ג, 1363[2] ונפטר בכ"ב באלול ה'קפ"ז, 1427, וורמייזא), היה רבה של מגנצא וראש הישיבה בה. נחשב 'אבי מנהגי אשכנז'. ויקיפדיה}
6.הדיוק בגמרא הוא שמתו עד פרוס העצרת כלומר עד ל"ג או ל"ד בעומר
מעשה ברבי עקיבא שהיה לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כלם, ואלולי שהעמיד שבעה תלמידים בזקנותו לא היה תלמיד שיהא קורא על שמו. (תנחומא חיי שרה ו)
אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה א"ר מתנא הלכה כרבי יהושע אמר רבי תנחום א"ר חנילאי הכל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה
(יבמות סב, ע"ב)
(אברהם בן נתן הירחי (1155-1215), ספר המנהיג סימן ק"ו)
{ספר המנהיג או המנהיג בני העולם הוא ספר הלכה ומנהג, וחיבורו העיקרי של רבי אברהם בן נתן מהראשונים, החתום בראשי תבות בקטעים רבים בספר "אב"ן" או "אברהם בן נתן הירחי".
הספר עוסק בעניינים השונים על פי סדר לוח השנה. כמו פוסקים אשכנזים אחרים הוא מייחס חשיבות רבה למנהגים שנהגו בקהילות ישראל השונות.
הספר נדפס לראשונה 315 שנה לאחר חיבורו, בשנת ה'רע"ט בקושטנטינא.ויקיפדיה }
חלק א: חודש אייר- זמן של התחלות חשובות לצד ימי סכנה מהמימד החקלאי
1.חודש אייר- חודש של התחלות חדשות(בדורנו ה' באייר וכ"ח באייר) וחשובות מאוד בו החלה בניית שני בתי המקדש:
וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַי-ה-וָ-ה(מלכים א,ו,א)
וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית יְ-ה-וָ-ה: (פ) {ט} וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי יְהוּדָה כְּאֶחָד לְנַצֵּחַ עַל עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית הָאֱלֹהִים (ס) בְּנֵי חֵנָדָד בְּנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם: {י} וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל יְ-ה-וָ-ה וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת יְ-ה-וָ-ה עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: {יא} וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַי-ה-וָ-ה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַי-ה-וָ-ה עַל הוּסַד בֵּית יְ-ה-וָ-ה:
(עזרא ג,ח-יא)
1.בשורשם העליון ימי העומר הם ימי חול המועד ארוך , ימי שמחה וצפייה למתן תורה:
וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה' ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתים כחולו של מועד (רמב"ן, ויקרא כג,לו)
2.יש בימי העומר צד של דין עוד לפני תלמידי רבי עקיבא- זמן הדין של הרשעים בגיהנם:
ואחי ר' בנימין נר"ו פי' הטעם מה שנהגו שלא לישא בין פסח לעצרת לפי מה שמצינו בסדר עולם פ"ג משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מידי חדש בחדשו ר' יוחנן בן נורי אמר מן הפסח עד עצרת
(ספר שבלי הלקט סדר פסח סימן רלה)
3.ימי ספירת העומר יש בהם דין בעולם מפני שנידונים על התבואה:
מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על החיטה ועל האילנות. לפיכך ציווה הקב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם (מטה משה סימן תרפ"ו).
{הספר מטה משה הוא ספר הלכה מתקופת האחרונים שחיבר רבי משה מת (ה'שי"א, 1551 לערך - ה'שס"ו, 1606), מחכמי פולין, תלמידו של המהרש"ל.}
4.בטבע הארץ הישראלי אלה ימי דין בהם העולם נידון על התבואה ויש בהם חשש גדול מחסינים ופגעי טבע שיהרסו את התבואה בזמן קריטי:
בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם:
(מסכת ראש השנה פרק א משנה ב)
מדוע נבחרו דווקא הרימון התאנה הגפן הזית והתמר להיות העצים של שבעת המינים שנשתבחה
בהן הארץ? מדוע לא נכנסו השקד והאתרוג, האגוז והתפוח שהיו גם הם עצי פרי ארצישראליים
בתקופות הקדומות?
חוקר הארץ נגה הראובני שם לב לדבר מעניין: כל עצי שבעת המינים פורחים בתקופה של ספירת
העומר וחודש אייר: הזית מוציא פריחה קטנה ולבנה, הגפנים סמדר נתנו ריח, הרימון מנץ בפרחיו
האדומים, התמר מוציא את סנסני פריחתו הגדולים והתאנה חונטת את הפגיות הקטנות מהן
תצאנה התאנים. כל אלו פורחים פחות או יותר באותה תקופה, וזאת בניגוד לשקד ולתפוח למשל,
שפורחים כבר בסוף החורף.
ומתוך כל פרח שפורח- יוצא פרי. אם הפרחים יואבקו היטב- יצא יבול גדול של פירות. אבל אם
חס וחלילה יפלו או ייפגעו- ייפגע גם יבול הפירות השנתי.
הימים שבין פסח לשבועות, חודשים אפריל מאי, מאופיינים במזג אוויר לא יציב שמביא איתו
לעתים סופות חזקות, גלי חום קיצוניים, גשם מלא באבק ולעתים גם ברד כבד וגדול.
בשפה הערבית כינוי לחלק מהתופעות האלה הוא "חמסין". החמסין הוא לא סתם חום או "שרב"
אלא רוח מדברית חמה מאוד ומלאה אבק וחול שמגיעה לארצנו מדרום. התופעה הזו נפוצה בעיקר
בימי ספירת העומר, כלומר בין פסח לשבועות (אפריל מאי) ועל פי נגה הראובני, ייתכן ומקור
שמה- חמסין, הוא על שם חמישים הימים שבין פסח לשבועות (חמסין בערבית זה חמישים).
הד לדבר הזה מופיע כבר אצל חז"ל:
"אמר רבי אלעזר: כתוב- "שבועות חוקות קציר ישמור לנו" (ירמיהו, ה כד). ישמור לנו מן השרב ומן הרוחות הקשות, ואלו הן שבע שבתות שבין פסח לעצרת"(ילקוט שמעוני, אמור כ"ג)
(סוד הדרך של חודש אייר/נתנאל אלינסון, עמ 7)
המילה חַמְסִין התגלגלה אלינו מן הערבית המצרית – ככל הנראה בימי המנדט הבריטי (משערים שהביאוה לארץ חיילים בריטים ששירתו במצרים). מילה זו מציינת את הרוח החמה והיבשה הנושבת במצרים מכיוון דרום ונושאת עימה אבק חולות. על מקור שמה של רוח זו כתב הבלשן חיים בלנק:
הלשון העממית קשרה אותה לתקופה שבין חג הפסחא של הקופטים (נוצריי מצרים) לבין חג השבועות שלהם, תקופה שהיא בת חמישים יום, ומכאן שמן של הרוחות: רוחות חמישים הימים, או רוחות החמישים ("אריאח אל־ח'מסין").
(שרב וחמסין, האקדמיה ללשון עברית)
5.ביטויי השמחה ברגלים ובזמן שבינהם הם בהתאם לדאגתו של החקלאי על תבואתו ופירותיו:
אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג ושמחת בחגך. והיית אך שמח, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת למה. אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה [תבואה] אם אינו עושה [לפיכך אין כתוב שם שמחה]...
וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת דכתיב ועשית חג שבועות לה' אלהיך ושמחת אתה וביתך, ולמה כתב בה שמחה אחת [מפני] שהתבואה נכנסת בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות לפי שפירות האילן נידונין, ...
אבל בחג ...שהתבואה ופירות האילן בפנים לפיכך כתב שלש שמחות. ושמחת בחגך, ושמחתם לפני ה' אלהיכם, והיית אך שמח
(ילקוט שמעוני תורה ילקוט שמעוני על ויקרא פרק כג רמז תרנד )
6.מהצד הטבעי בימים שבין פסח לשבועות הם ימים של סכנה מצד הטבע לתבואה וליבול וממילא הם בשורשם ימי צער:
אם כך, הן טבעה של הארץ והן המדרשים הקדומים רומזים לנו שיסודם של שמנהגי האבלות באותם חמישים ימים של ספירת העומר יסודם בחשש ובעצב הטבעי שחש החקלאי הקדום בתקופה מכריעה זו. לימים נוספה על הקומה החקלאית, גם הסיבה על מות תלמידי רבי עקיבא, ועליה נוספו בימי הגלות גם פורענויות אחרות שהתרחשו בתקופה זו )למשל פרעות ת"ח ות"ט של חמלניצקי הרשע(. כשיצאנו לגלות ועזבנו את האדמה- זכרנו רק את הסיבה ההיסטורית, והסיבה החקלאית הקדומה לעצב- נשכחה.
(סוד הדרך של חודש אייר/נתנאל אלינסון, עמ 10)
חלק ב: י"ח באייר - יום שבירת מנהגי האבלות של העומר
1.ניתן לחזור ולהתחתן שלא כמו בשאר ימי העומר שקדמו לו:
נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לעשות בתחלה אין מורין לו לעשות כך וכזה הורו הגאוני'
2.מותרים להתספר:
ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר ויש מסתפרי' מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות
{ויש שעושים חלאקה לילד סמוך לגיל 3 ביום זה:
יש נוהגים לקחת את ילדיהם הקטנים שהגיעו לגיל שלש שנים למירון בל"ג לעומר כדי שיסתפרו תספורת ראשונה בשמחה ובשירים סמוך לקברי התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו. ויש סמוכים למנהג זה מדברי המקובלים. ואף בבית הכנסת מותר לעשות כן. ברם, בזמן האחרון שאין הצניעות נשמרת במקום הקדוש אשר במירון, בל"ג לעומר, שומר נפשו ירחק מהם, ושב ואל תעשה עדיף. [יחוה דעת ח"ה סי' לה].
(קיצור ילקוט יוסף, תצג, כט)}
3.נהגו שנשים לא יעשו מלאכה כל ימי העומר מהשקיעה:
מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה
ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים מכאן שהספירה בבית דין מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה:
(טור או"ח סימן תצג )
4.נהגו להרבות באור ( והדלקת מדורות)
יש לומר עוד טעם על מנהג בני ישראל שנוהגין להרבות באור ביום ההוא, יומא דהילולא דרבי שמעון. דהנה ר' שמעון, כשהיה מגלה רזין ביום ההוא באדרא קדישא אמר (זהר חלק ג רצא ב) וזה לשונו: והשתא בעינא לגלאה רזין קמיה דקוב"ה וכו', והאי יומא לא יתרחק למיעל לדוכתיה כיומא אחרא, דהא כל יומא דא ברשותי קיימא עכ"ל. רצה לומר, שהיה היום מתארך באורו, ולא היה רשות לאור היום להתחשך, היינו שיתפנה מן העולם, עד שנתן לו ר' שמעון רשות. וזה יורה כי כל האורות בטלים ומשמשים אל האור כי טוב, היינו רזין סתימין דאורייתא אשר גנוז בה אור הגנוז לצדיקים, והצדיקים המבינים ברזין דאורייתא הנה מאירים באור הגנוז בה, על כן אור היום ההוא היה מתארך ושמר פקודתו של ר' שמעון, הבן, הנה לבעבור זה מרבין אור ביום הזה:
(בני יששכר, מאמרי חודש אייר, מאמר ג אות ד)
5.נהגו לשחק בחץ וקשת :
מנהג ישראל אשר התלמידים בני בי רב יורו בקשת ביום הזה. והנה שמעתי מאת כבוד אדומ"ו הרב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל הטעם הוא, כי בימי ר' שמעון לא נראתה הקשת (עיין כתובות עז ב). והנה ביום עלותו למרום עושין הסימן הזה, עד כאן דבריו. והוא כעין "ללמד בני יהודה קשת" (שמואל ב א יח). ונראה לי על דרך דברי אדומ"ו, דהנה אמר ר' שמעון בן יוחאי לר' אלעזר בריה (בזהר [ח"א ע"ב ע"ב]): ברי, לא תצפי לרגלי דמשיחא עד דתתחזי קשתא בגוונין נהירין, הוא סימן התגלות אור של מלך המשיח אשר יגלה האור כי טוב הגנוז. הנה ביום הזה אשר נכתב הספר הקדוש הזהר, שהוא מהארת האור כי טוב הגנוז מפי בוצינא קדישא, וזה מאיר לנו בגלות עד יתגלה בזכות זה משיח צדקנו, "יהי אור" זה אורו של מלך המשיח, והסימן מסור בידינו, בשעתא דתתחזי קשתא בגוונין נהורין, על כן ביום זה לסימן הטוב הלזה, "ויורו המורים בקשת" (דברי הימים א י ג):
(בני יששכר, מאמרי חודש אייר, מאמר ג אות ו)
6.נהגו לשמוע מוזיקה מליל ל"ג בעומר:
בליל ל"ג בעומר ולמחרתו נוהגים להקל לשמוע שירים מכלי נגינה, וכל שכן מטייפ, לכבוד ההילולא של התנא רשב"י ע"ה. [חזון עובדיה על יום טוב מהדורת תשס"ג, עמוד רנח]
(קיצור ילקוט יוסף, תצג, ט)
7.אין אומרים תחנון:
אין אומרים וידוי ותחנונים ביום ל"ג בעומר.
(קיצור ילקוט יוסף, תצג, כח)
8.הניצול ממחלקה קשה נהגו לערוך סעודת הודיה לכבוד רשב"י בלג בעומר( הוד שבהוד):
יהודי פרס נהגו בשעת מחלה קשה לנדור נדר: אם בזכותו של רשב"י ישוב החולה לאיתנו תיערך סעודה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי ביום ההילולה שלו- ל"ג בעומר-"סאל רבי שמעון בר יוחאי(אשמור את השנה של רשב"י).עיקר הסעודה במאכל הידוע בשם פלאוו(אורז מבושל עם גזר,שום ופולים).עם הפלוו הגישו ירקות כבודים בחומץ ומעוררי תיאבון והרבו בשתיית יין (מועדי ישראל,יואל רפל,ע"מ 197)
9.לימוד ספר הזוהר:
יום ל"ג בעומר הוא יום שמחה וחדוה לכבוד התנא רשב"י. שהוא יום ההילולא של רשב"י. ...
ויש לזה סימוכין בפוסקים, ולכן נוהגים לערוך לימוד בליל ל"ג בעומר במנין, וללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בש"ס ובזוה"ק. ומנהג יפה הוא. ויש נוהגים ללכת על קבר רשב"י במירון, וההולכים למירון יתרחקו מקלות ראש וכדומה, ובמקום גילה שם תהא רעדה. ובזמננו טוב יותר לבקר אצל ציון קבר רשב"י בזמן אחר, כי בעוה"ר בזמן האחרון אין הצניעות נשמרת במקום זה בל"ג בעומר. ומלבד כל זה יש נוהגים לשחוט שם בהמות ולאכול, מבלי לבדוק אם השוחט הוא בר סמכא, וגם רבו המכשולות בענין הניקור מחלב דאורייתא שהוא איסור כרת, ושומר נפשו ירחק משם ביום זה. וימי פטירת שאר צדיקים אינם ימי שמחה כיום ל"ג בעומר, אלא הם ימי תענית וצער. [יביע אומר חלק ג' סימן יא. יחוה דעת חלק ה' סימן לה].
(קיצור ילקוט יוסף, תצג, כז)
10.צעדת אחדות
- הרבי מליובאויטש הנהיג כי ביום ל"ג בעומר יקיימו צעדה מיוחדת "יחד כל ילדי ישראל", שתסמל את אחדות העם היהודי, כנגד הפילוג שהתקיים בין תלמידי רבי עקיבא, בגינו מתו בספירת העומר. מנהג זה החל עוד שנים קודם לכן, בימי הבעל שם טוב, אך לא היה נפוץ כל כך.
חלק ג: מה קרה בל"ג בעומר- בין בר יוחאי לבר כוכבא{רעיון של נתנאל אלינסון}
0.הסבר קבלי: הוד שבהוד --> [ולכן נהגו לעשות מסיבת הודיה דוקא ביום זה]
שכן בו הספירה הוד שבהוד שהם הדינים התקיפים וכידוע אצל הסנהדרין כולו חייב- זכאי(רבי יעקב עמדין(יעב"צ), סידורי בית יעקב סדר חודש אייר, מור וקציעה סימן תצ"ג)
3.יום תחילת ירידת המן- לחם מן השמים שמכלכל את עם ישראל פיזית במשך 40 שנה:
וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות טז,א)
4.ע"פ סידורים מהגניזה הקהירית :במקור היה יום אבל וצער על פטירת יהושע בן נון
באלו הצומות שקבעו חכמים על ישראל להיות מתענים בהם בכל חדש ממה שנגזר... בשמונה עשר באייר ל"ג בעומר מת יהושע בן נון
(סידור ארץ ישראל , מ' מרגליות הלכות א"י מן הגניזה ירושלים תשל"ו עמ קמו )
5.היום בו פרץ המרד הגדול שנמשך עד לחורבן בית שני וכלל בתחילה( יח באייר) כמה הצלחות:
פלוויוס מספר על התנהגות מחרירה של פלורוּס הנציב הרומאי. לאחר התגרויות של יוונים, ניסה העָם לקבל את פניו בכבוד רב, אך הוא הוליך אותו שולל ובט"ז באייר (ג' תתכ"ו 66 לספירה, 4 שנים לפני חורבן הבית) ציוה לשרוד, לרצוח ללא רחם אנשים חפים מפשע ולדוש את בשרם של אזרחים רודפי שלום ולהוקיעם על צלבים. אגריפס המלך היה אז באלכסנדריה. ברניקה אחותו ניסתה להתערב אצל פלורוס אך ללא תוצאות. למחרת (י"ז אייר) הוליך שוב שולל משלחות רבות, שבאו לפייסו, בתקוה שיכלו להשלים עמו. אך הוא ציווה לחייליו לחזור על מעשי הרצח והשוד. הוא ביקש בכך לעורר את העַם למרד ואז יצליח לחסלו כליל. מחוסר ברירה אכן פרץ המרד ולמחרת (י"ח באייר) נאלץ פלורוס לעזוב את ירושלים והשאיר שם רק גדוד אחר, שלפי תנאי נציגי העַם שבירושלים, לא היה זה אותו גדוד שלחם עמם ביומיים שקדמו
("תולדות מלחמות היהודים" ספר ב, פרק י"ד, ט - פרק ט"ו, ב).
כידוע חל תמיד ל"ג בעומר בי"ח באייר. יש מקום לסברה שמחמת ההצלחה במרד זה, נשאר זכר בעם וחשבוהו ליום טוב יותר מיתר הימים בתקופה זו של השנה, שזכרונות מרים נחרטו בתולדות האומה.
(פענוח אגדות/הרב אברהם קורמן ע"מ 198 הערה 26)
מעניין שבכמה עדותנוהגים הילדים להתאמן בל"ג בעומר היריות בקשת, הילדים נהגו להכין חיצים וקשתות לצאת לשדה ולירות חיצים.גם בזה יש זכר למה שאירע אז
6.אירועי שמחה הקשורים לתלמידי רבי עקיבא שפסקו למות ביום ל"ג בעומר ובפרט לרשב"י:
טעם השמחה, מפני שמסורת ביד הראשונים, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות (מאירי יבמות סב, ב; שו"ע תצג, ב).
ויש מפרשים, שגם לאחר ל"ג בעומר מתו התלמידים, אלא שביום ל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי, והם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם התפשטה התורה בעם ישראל, ועל כן שמחים בל"ג בעומר (פר"ח תצג, ב).
ויש אומרים, שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, שהם המשיכו את מסורת התורה (כה"ח תצג, כו, עפ"י שער הכוונות).
טעם נוסף לשמחה בל"ג בעומר, שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא.
(פניני הלכה זמנים »
הנה יום הזה ל"ג בעומר יומא דהילולא דרבי שמעון בן יוחאי בו ביום עלה לשמי מרומים ומסתמא ביום זה נולד גם כן כי הקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום ר"ה יא א
8.הסבר ציוני:שמחת נצחון זמני במרד בר כוכבא ( ולכן השמחה,הדלקת המדורות שהיו סימן לאיתות בין המורדים והמנהג לירי בחץ בקשת
יומה הגדול של תורת הסוד הוא ל"ג לעומר, היום שבו נתגלו עומקים גדולים בתורתו של רשב"י כמבואר באדרא זוטא. אולם מסורת נוספת מוסרת בידינו שהוא הזמן שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. כפי שעולה מאגרת רב שרירא גאון, הכותב "והוה שמדא על תלמידוי דר"ע", הדבר קשור למאורע כלשהו במלחמת בר כוכבא, הנקראת "שמד" בכל מקום בחז"ל. יתכן שמדובר בניצחון צבאי ויתכן שמדובר ביום שבו התחדשה העבודה במקדש בימי המרד. על יסוד זה מובן מדוע כאשר הרשה הקיסר הביזנטי לבנות את בית המקדש בימי האמוראים, תוכננה הנחת אבן הפינה ליום י"ח באייר, ל"ג לעומר. כידוע, הנסיון כשל כי טרם הגיע הזמן. אך מכל זאת למדנו שקיים קשר הדוק בין הגבורה הלאומית של רבי עקיבא, תורת הסוד של רשב"י, ועבודת המקדש. שלושתם הם צינורות הגילוי של פני ה' בהסטוריה.
(ל"ג בעומר - גילוי של פני ה' בהסטוריה/הרב אורי שרקי)
9.הסבר הסטורי :נסיון כושל להקמת בית המקדש השלישי ע"י הקיסר יוליאנוס (ולכן מנהג המדורות כנגד השריפה שפרצה ואיבדה של התהליך של הקמת המקדש השלישי)
-CNG.jpg)
בית המקדש של יוליאנוס נחשב לניסיון הרציני ביותר מאז מרד בר כוכבא, לקומם מחדש את בית המקדש בירושלים. ניסיון ההקמה היה בשנת 362–363 לספירה (שנת ד'קכ"ב).
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 330 הפך הקיסר קונסטנטינוס את הדת הנוצרית לדת המדינה של האימפריה הרומית. עם זאת, ברחבי האימפריה בכלל ובארץ ישראל בפרט, חלק גדול של האוכלוסייה שמר על דתו הקודמת. בשנת 361 עלה לשלטון ברומא הקיסר יוליאנוס אשר ביקש להחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב את הדת ההלניסטית לגדולתה במקום הדת הנוצרית. בשל מעשיו אלו נקרא על ידי היסטוריונים נוצרים "יוליאנוס הכופר".
יוליאנוס, אשר היה מדינאי מפוכח, ביקש לקרב אליו את היהודים הפזורים בממלכתו כדי שיהוו משקל נגד לנוצרים. אמנם, בכתביו הפילוסופיים הוא מגנה את היהדות (גם אם הרבה פחות מאשר את הנצרות ורק כמי שהיוותה ערש לדת המעוותת הזו, לדבריו), אך במעשיו הוא עשה רבות כדי להתחבב על היהודים.
הכרזת יוליאנוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-19 ביולי 362 הגיע יוליאנוס לאנטיוכיה, בדרכו למסע מלחמה כנגד הפרסים. הוא מצא זמן להפגש עם ראשי הקהילות היהודיות ושאל אותם, במעמד שריו, מדוע אינם מקריבים קורבנות לאלוהיהם. הוא ידע את התשובה, אך הייתה נחוצה לו בקשה פומבית. היהודים ענו שאינם יכולים להקריב כל עוד בית המקדש אינו קיים. בתגובה השביע אותם הקיסר (לפי ההיסטוריון בן הזמן, גרגוריוס איש נזיאנזוס):[1] ”לחזור למולדתם ולהקים מחדש את המקדש ולחדש את השלטון כדרך אבותיהם”.[2]
יוליאנוס גיבה את ההצהרה בהבטחה לסיוע חומרי למפעל הקמת בית המקדש, כפי שהיה נהוג בביזנטיון. מטרתו של יוליאנוס לא הייתה לחזק את היהודים אלא לתת מכה ניצחת לנוצרים. הללו טענו שבעקבות צליבתו של ישו בטלה מן העולם עבודת הקרבנות, לצד יתר מצוות העשה שבתורה. לשיטתם, חורבן בית המקדש השני לא נבע מחטאי היהודים בלבד, אלא היה חלק מהתוכנית האלוהית לכונן סוג חדש של יחסים בין האדם לאל ולהחליף את הדת העברית הישנה בבשורה החדשה שהביא עמו ישו. יוליאנוס קיווה שחידוש עבודת הקרבנות במקדש יחליש את הטענות הנוצריות.
התגובה היהודית להכרזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קשה לקבוע כיצד הגיבו היהודים להכרזת יוליאנוס, כיוון שבמקורות היהודיים (בני אותה תקופה) אין כל זכר לאירוע, וההסתמכות היא על דיווחים של כרוניקאים ואנשי כנסייה נוצרים, שעדויותיהם בעניין זה מוטות במובהק. ההיסטוריון הנוצרי רופינוס, שחי באיטליה, דיווח כי ההכרזה עוררה בקרב היהודים שמחה והתעלות נפש. לדבריו, ”היהודים הגיעו למצב חוצפה כזאת עד שלאחדים מהם נדמה כי שבו ימי הנבואה והם החלו להעליב את אנשנו (הנוצרים) כאילו חזרו ימי מלכותם.”[2] ליהודי הגולה הייתה סיבה נוספת לשמחה כיוון שיוליאנוס ביטל את המיסים המיוחדים ליהודים וכן את מס האפוסטולי שהעלו לנשיא בירושלים.
יהודי ארץ ישראל שמחו גם הם. יש עדויות על יהודי טבריה שלבשו בגדי כהונה ותקעו בשופרות.[דרוש מקור] ניתן לשער שאלו שלבשו בגדי כהונה היו הכהנים, שהגיבו בהתלהבות יתירה כיוון שעבודת בית המקדש קשורה בעיקר אליהם. עם ההכרזה הפכו הכהנים לגורם ראשון במעלה בהכנות לחידוש עבודת הקרבנות.
לעומת העדויות על ההתלהבות העממית בקרב היהודים, מועטים הם המקורות שנשתמרו מהם ניתן ללמוד על עמדתם של הנשיא (הלל נשיאה או רבן גמליאל החמישי) והחכמים (אמוראי ארץ ישראל), שהנהיגו את העם מבחינה אדמיניסטרטיבית ורוחנית. גם פרשיות אחרות שעוררו תסיסה משיחית בקרב היהודים, שהסמוכה שבהם, מרד גאלוס, אירעה רק תריסר שנים לפני כן, לא תפסו מקום בעל חשיבות ביצירה הספרותית היהודית שהשתמרה מאותה תקופה, ואין בידינו אלא לשער מה הייתה עמדת ההנהגה לגביהם. ניתן לייחס עובדה זאת לאכזבה שפשתה בין היהודים בעקבות המהלך שכשל, שהובילה לניסיון למחיקת הפרשה העגומה מהתודעה ההיסטורית, על מנת שלא תוביל לייאוש מציפיות משיחיות לעתיד. ייתכן גם שההפך הוא הנכון, והניסיון לבנין בית המקדש הושכח לשם הדחקת התקוות המשיחיות, ומניעת חיכוכים מסוכנים עם השלטונות. אך יש המשערים שמלכתחילה הנהגת העם לא ראתה את הכרזת יוליאנוס בעין יפה. מצד אחד הם היו חייבים להשתתף בשמחה הכללית, אך מאידך הדבר הוריד את קרנם. הנשיא לא התייחס למשפחת כהונה אלא לבית דוד המלך, ולאחר בנין בית המקדש תתפלג ההנהגה בינו ובין הכהן הגדול. גם ביטול המס שנגבה על ידי הנשיא עבור הקיסר, היה עלול לפגוע במעמד הנשיאות. אומנם באותה תקופה השלטונות ממילא הלכו וצמצמו את מעמד הנשיאות, עד לביטולו המוחלט, כך שלנשיא לא היה הרבה מה להפסיד. החכמים מצידם זכרו את המחלוקת העתיקה בין הצדוקים לפרושים שפלגה את העם בסוף ימי בית שני, שבחלקה נסובה סביב כללי העבודה במקדש. ולבסוף, ראיה מפוכחת של מצב הדברים בזירה המדינית הייתה עשויה להוביל להסתייגות מהיוזמה לבנין המקדש: יוליאנוס היה יחיד בדעתו האנטי-נוצרית בהנהגה הרומית. האופוזיציה הנוצרית הייתה גדולה ומשמעותית. תלות מוחלטת באדם יחיד הייתה מסוכנת לציבור היהודי, שכן לא היה ברור כלל שיורשו ימשיך באותה דרך (יורשו אכן היה נוצרי וביטל את כל החלטותיו של יוליאנוס).
לחכמים הייתה גם דילמה אמונית. האם ייתכן שבית המקדש ייבנה על ידי מלך עובד אלילים, שאינו משיח בן דוד?[דרוש מקור][מפני ש...] עם זאת כנראה היו חכמים שנטו לומר שכן, דבר המוצא הד בדברי האמורא רב אחא, שאמר: "זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד".[3] דברי רב אחא באים כהמשך לדברי רבי אלעזר, המצדיק את הקמת הבית השני על ידי כורש מלך פרס, ויש הסוברים שדברי רב אחא באים לרמז על ההיתר להקמת הבית גם על ידי יוליאנוס.[4]
(ויקיפדיה)
10.יום פטירת הרמ"א ולכן נוהגים לקרוא ליום לפי הנסוח האשכנזי ל"ג בעומר ולא לג לעומר( ע"פ הרב אשכנזי)
א.רבי משה איסרליש, נולד בפולין בשנת ה'ר"ץ (1530) לרבי ישראל, ולמלכה (שהייתה בת דודתו של הרב מאיר קצלנבוגן, מהרם פדובה). שמו איסרליש נגזר משם אביו (איסרליש = בנו של רבי איסר'ל(ישראל) ). אביו, רבי ישראל, וסבו (אבי אמו) רבי אלעזר, היו מפרנסי הקהילה.
ב.בגיל 13 הוסמך רבי משה איסרליש לרבנות ולמד אצל ראש ישיבת לובלין, הרב שלום שכנא, ממייסדי שיטת החילוקים.
ג.רבי משה איסרליש נישא פעמיים, בפעם הראשונה לבתו של רבו, הרב שלום שכנא. בפעם השנייה, לאחר מות אשתו הראשונה בנעוריה, נישא רבי משה איסרליש לבתו של רבי שמחה בונם ממיזלס.
ד.רבי משה איסרליש כיהן כרב הראשי של קהילת קיז'מיז' בעיר קרקוב בפולין, וכדיין בית הדי, אשר משנת שי"ג עמד בראשו. הרב וייסד בעיר קרקוב ישיבה אשר עמד בראשה.
ה.רבי משה איסרליש נפטר בי"ח אייר (ל"ג בעומר) בשנת של"ב (1572) והוא בן 42. הוא נקבר בבית הקברות היהודי בקרקוב. יהודי פולין עלו לקברו של רבי משה איסרליש ביום פטירתו, ל"ג בעומר, לערוך סעודה גדולה, ולדרוש ולהדליק נרות בבית הכנסת בו נהג להתפלל.
ו.במהלך חייו חיבר רבי משה איסרליש, שזה לכינוי הרמ"א, 33 ספרים. שני חיבורי הגדולים הם "דרכי משה" ו"המפה".
ז.ספרו של הרמ"א, "דרכי משה" קוצר בעקבות ידיעתו של הרב כי רבי יוסף קארו יצר חיבור מקיף (ה"בית יוסף") על הספר 'ארבעה טורים' של רבי יעקב בן אשר ("בעל הטורים"). בספר זה כלל הרמ"א לצד קיצור דברי הבית יוסף, גם דברי פוסקים נוספים אשר לא הופיעו ב"בית יוסף", והכרעות שלו.
ח.בשנת של"א (1571) פרסם הרמ"א את חיבורו "המפה", בהמשך לחיבורו "דרכי משה". בחיבור זה ציין את הגהותיו על ה"בית יוסף" בתוספת פסיקות ומנהגים של יהדות אשכנז, אשר חלקו על פסיקות ה"שולחן ערוך".
ט.הרמ"א חיבר פירושים למסכתות ואגדות התלמוד, וכתב הערות לספר הזוהר ולספר מורה נבוכים. בין ספריו של הרמ"א נמנים גם: "תורת העולה" - ובו פרשנות פילוסופית של הרב להלכות בית המקדש, "שו"ת הרמ"א" - תשובותיו של הרב בנושאי הלכה שונים, "מחיר יין" - פירוש סמלי למגילת אסתר.
("10 עובדות על רבי משה איסרליש, הרמ"א, לרגל יום פטירתו י"ח באייר" / אתר תהילים סנטר)
נספח: הקשר בין תלמידי רבי עקיבא ומרד בר כוכבא
1.רמזים לקשר בין תלמידי רבי עקיבא והלוחמים של בר כוכבא:
הגמרא מציינת כמה פרטים חשובים לגבי מותם של תלמידי רבי עקיבא:
1. שהם מנו 24 אלף.
2. שהם מתו בין גבת לאנטיפרס (בערך בית שמש וראש העין של ימינו).
3. שהם מתו באסכרה.
24 אלף תלמידים זה לא סדר גודל מוכר לתלמידים בזמן הזה אלא לצבא. מעניין שגבת ועד אנטיפרס הם אזורי הקרבות בהם לחם בר כוכבא, ופירוש המילה אסכר בערבית הוא "גדוד", ושבר כוכבא היה נושא כליו של בר כוכבא ומנהיג המרד. אם כן די ברור מכך שתלמידיו הם בעצם חייליו....
(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)
2.התלמידים מתו בשמד- שזה שם קוד בגאונים למרד ברומאים
ב.ר' עקיבא התומך הראשי במרד וממילא תלמידיו בוודאי לחמו בו:
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה. והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח. עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת. ועיקר הדברים ככה הן. שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים. ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן: (משנה תורה לרמב"ם,הלכות מלכים,י"א,ג)
3.גדול הדור נושא כליו של רמטכ"ל היהודים:
יתכן מאוד כי רק אדם גדול כמו רבי עקיבא הבין מהי האחדות האמיתית בין הקודש לבין החיים. הדבר בא לידי ביטוי בתמיכתו של רבי עקיבא בבר כוכבא ובמרד נגד הרומאים (ירושלמי תענית כד.). למעשה המרד ברומאים הוכן מבחינה פוליטית / מדינית על ידי רבי עקיבא. בר כוכבא לא היה תלמיד חכם ואילו רבי עקיבא היה גדול הדור, ולמרות זאת רבי עקיבא היה נושא כליו. ומצאנו גם שרבי עקיבא אמר על בר כוכבא שהוא מלכא משיחא – שהוא ראוי להיות המלך המשיח. רבי עקיבא ראה ערך משיחי בהתעוררות הלאומית שיצר המרד. לא כולם ראו את הקדושה שהיתה במרד, אך רבי עקיבא הראה להם את הקדושה.
4.קשר אריכאולוגי בין בר כוכבא לרבי עקיבא- 4 המינים לפי שטית ר' עקיבא במטבעות בר כוכבא:
[בר כוכבא גם גמל לרבי עקיבא על תמיכתו בו, על חלק מהמטבעות שנמצאו מתקופת בר כוכבא מוטבעים ארבעת המינים: אתרוג אחד, לולב אחד, הדס אחד וערבה אחת. זוהי לא ההלכה, אלא שיטת רבי עקיבא במשנה. רבי עקיבא הדפיס את הספרים שלו על המטבעות של בר כוכבא]
5.מסעות רבי עקיבא לגיוס כספים- לטובת מימון המרד:
במדרשי חז"ל השונים מופיעים סיפורים רבים על רבי עקיבא שביקר בקהילות יהודיות בכל רחבי הארץ וגם בחוץ לארץ, כגון דגניה ונהרדעא. רבי עקיבא הסתובב בכל המקומות בהם יש יהודים על מנת להכין את המרד. הוא הקים גיס חמישי בתוך האימפריה הרומאית. גם בהגדה של פסח מופיע הסיפור המפורסם:
6.רבי עקיבא עסק עם החכמים בפסח בתכנון המרד ולכן לא זיהו שהגיע זמן קריאת שמע:
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
בני ברק היתה עירו של רבי עקיבא. וצריך לברר מדוע באו גדולי הדור דווקא לביתו של רבי עקיבא הצעיר (שכן רבי אליעזר ורבי יהושע היו רבותיו של רבי עקיבא), לכאורה היה רבי עקיבא צריך לבוא למקומם? ועוד צריך לברר מדוע התלמידים עמדו בחוץ במשך כל הלילה, מדוע לא נכנסו לשמוע שיחת תלמידי חכמים, ועוד גדולי האומה?
אלא יש להבין שחמשת החכמים עסקו ביציאת מצרים שלהם, בתכנון המרד ברומאים. זו הסיבה שהם באו למקומו של רבי עקיבא, שהיה מיוזמי וממתכנני המרד. וזו גם הסיבה שהתלמידים היו בחוץ כל הלילה, שכן הם שמרו שלא יבואו רומאים או מלשינים. והם ישבו עד שבאו התלמידים ואמרו להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, כלומר עלתה אילת השחר שהיא סימן לגאולתם של ישראל.
( מאמר "רבי עקיבא" ט' באייר תשס"ג, ע"פ הרב אורי שרקי ומויע גם בספרו בעוד מועד על חודש אייר)
רבי עקיבא שילם מחיר כבד על המרד. עשרים וארבעה אלף מתלמידיו נהרגו בקרבות עם הרומאים. תלמידי רבי עקיבא היו ככל הנראה הכוח המרכזי שלחם ברומאים, ולכן המספר הגבוה של ההרוגים. בגמרא לא מופיע במפורש שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד, אלא נאמר (יבמות סב:):
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן: אסכרה.
בגמרא נאמר שהם מתו מיתה רעה, אך לא מוסבר באיזו מיתה רעה. רבי נחמן אומר שמיתה רעה היא אסכרה, שהיא מן מגפה, כיון שבדרך כלל כאשר אומרים מיתה רעה מתכוונים למגפה זו, אך אין זה מחייב. מה עוד, שמצאנו במקומות רבים בגמרא (בבא קמא נא. סנהדרין מה. ועוד) שלומדים מהפסוק: "ואהבת לרעך כמוך" – ברור לו מיתה יפה, שאינה מבזה את המת. ומכאן ניתן להסיק כי מיתה רעה, שכן מבזה את המת זו מיתה בחרב. כלומר, ניתן ללמוד מהגמרא שעשרים וארבעת אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בחרב במרד ברומאים. בנוסף מצאנו באיגרת רב שרירא גאון שהוא כותב שתלמידי רבי עקיבא נהרגו בשמד. ובכל מקום שמצאנו שמד בתקופת הגאונים, הכוונה היא למרד בר כוכבא.
רב נחמן ידע ככל הנראה מה אירע לתלמידי רבי עקיבא אלא שהוא מסביר מהי מיתה רעה בעולם של חכמי התלמוד אחרי המלחמות ואמר אסכרה.הוא לא התכוון לומר זאת על תצלמידי רבי עקיבא אלא אם נאמר שרמז למילה אסכרה בערבית שפירושה צבא, גדוד( אל אסכרי)
(בעוד מועד הרב אורי שרקי ע"מ 239)
9.מיתת חנק- במערות:
כידוע, לא נשארו מקורות רבים בחז"ל על מרד בר כוכבא, או מחמת הצנזורה או מחנות פחד הצנזורה. אך יש עדיין ליישב את המידע על הריגת תלמידי ר' עקיבא. "בשמדא". כנראה במרד, עם הגמרא ביבמות שבה נמסר מידע שונה: מפני ש"לא נהגוכבוד זה לוה.. כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אסכרא"". הגמרא עומדת על הסיבה הרוחנית מדוע לא זכו לסייעתא דשמיא במרד, ולניצחון כוללוארוך טווח על הרומאים כמו שאירע במרד החשמונאים נגד היוונים, והתשובה: משום שלא נהגו כבוד זה לזה.
אמנם התיאור בגמרא שמתו באסכרה, מיתת חנק'. מסביר איך מתו בפועל, חוקרי ארא ישראל מסבירים שהרומאים התקשו להתמודד עם מערכת של יותר מ-300 מערות ומנהרות שמהם נלחמו חיילי בר כוכבא, עד שלצערנו מצאו פתרון - הם הדליקו מדורות בפתחיהן והיפנו את העשן פנימה. העשן הצליח להוציא את המורדים ממסתורם, ואיפשר להרגם בקלות ביציאתם האיטית מהפתחים הצרים, לחילופין, סתמו הרומאים את פתחי המערות, והמורדים נחנקו בתוך המחילות'"
(שש הערות בענייני רבי עקיבא ומרד בר כוכבא/ הרב ארי יצחק שבט; נתנאל שבט)
10.הרמז של רבי יוחנן בן תורתא לרבי עקיבא דרך שמו של בר כוכבא- בר כוסבא:
כידוע, המקור המפורש ביותר לדיון במרד בר כוכבא הוא בתלמוד הירושלמי (תענית ד ה): "תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש "דרך כוכב מיעקב" - דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא.
[כשראה את בר כוכבא אמר "זהו המלך המשיח"], אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדי בן דוד לא יבוא".
באגרות שנמצאו במערות מדבר יהודה התברר ששמו המקורי של בר כוכבא לא היה "בר כוזויובא"י אלא "בר כוסבה", ויתכן שהשם שובש לאחר המפלה ללשון "אכזבה", או שפשוט אותיות ז'-ס' מתחלפות. בכל אופן "כוסבה" או "סב" בעברית ובשפות שמיות אחרות פירושו עשב רע הגדל בשדותי, ויתכן שבר כוכבא עצמו או אביו התפרנס מאסיפת או קטילת עשבים כאלו, וכינוים הוא על שם מלאכתם. אם כנים דברינו יתכן שיש בכך הסבר לביטוי המוזר והיחידאי של רבי יוחגן בן תורתא: "יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא"" - זהו חידוד-לשון
(שש הערות בענייני רבי עקיבא ומרד בר כוכבא/ הרב ארי יצחק שבט; נתנאל שבט)
0.פטירתו של רבי עקיבא:
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה [קורא קריאת שמע ו]מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן? [אין אתה מניח כוונתך? רש"י בע"י]
אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך'- 'אפילו נוטל את נשמתך' אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו! ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'.
יצתה בת קול ואמרה; אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא; זו תורה וזו שכרה? 'ממתים ידך ה"! [תהלים יז-יד. ופירושו– מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם. שם].
אמר להם [הקב"ה את המשך הפסוק:] 'חלקם בחיים' [יש לו חלק לחיי עוה"ב].
יצתה בת קול ואמרה; אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא
(ברכות סא ע"ב)
א.ר"ע מתאוה למות על קידוש ה'. מדוע? והרי שאיפת חייו של היהודי היא לחיות על קידוש ה' ואין הוא שואף למות חלילה? (ע"ש בענף יוסף בשם השל"ה ובעיון יעקב מש"כ בזה).
ב.ועוד יש להבין את דברי הבת קול – 'אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד', וכי אם לא יצאה נשמתו באחד- אין אשריו, והרי זכה למות על קידוש ה'?
ג.ועוד צריך ביאור- מהי תשובת בורא עולם למלאכי השרת- 'חלקם בחיים', וכי אלולי מת מיתה משונה זו- לא היה חלקו לחיי העוה"ב?
כתב עוד הרמ"ע מפאנו (שם, וכ"ה בחסד לאברהם מעין ג' נהר כ"ג בשם מהרח"ו):
זמרי בן סלוא התגלגל בר' עקיבא, והמדיינית עמה חטא – כזבי בת צור – התגלגלה באשת טורנסרופוס אותה נשא ר' עקיבא לאשה.
כ"ד אלף תלמידי ר"ע – הם כ"ד אלף בני שבט שמעון שמתו במגיפה.
זמרי וכזבי מתים במיתה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת- למות על חילול ה'…
כעת ר' עקיבא ואשת טורנוסרופוס זוכים לתקן את שפגמו בגלגולם הקודם.
כיצד?
כדי להבין זאת עלינו להקדים את דברי הגמ' במסכת ברכות (סא:)....
כאמור ר' עקיבא הוא גלגול של זמרי בן סלוא. 'זמרי בן סלוא' עם האותיות בגימטריה (406) 'עקיבה בן יוסף' (ספר הגלגולים פס"ז בשם מהרח"ו).
זמרי מת על חילול ה'. ר"ע בא לתקן זאת, ולכן כל ימיו הוא מתאוה למות על קידוש ה'
כאשר עבר זמרי את העבירה עם כזבי, מה עשו משה ואהרון? "והמה בוכים פתח אהל מועד". ביאר בתרגום יונתן [כה-ו] "והם בוכים וקוראים שמע". הם ראו חילול ה' גדול, ולכן קראו שמע לקדש שם ה'
ולכן כל ימיו מתאוה רבי עקיבא לקרוא ק"ש ולקדש שמו יתברך ברגעיו האחרונים, ולמות על קידוש ה', והוא אכן זוכה לזה, ונשמתו יוצאת ב'אחד'. [הרמז לכך: "יש קונה עולמו בשעה אחת" ראשי תיבות עקיב"ה (ספה"ג פמ"א בהג"ה)].
מובא בזוהר (צו לג.) שר"ע התכוין לסיים 'ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו לעולם ועד', והנה הר"ת הוא בשכ"ם, לרמז לתקון שמתקן כעת ר"ע את נשמת שכ"ם בן חמור [מגלה עמוקות פ' פנחס].
על כך ה'בת קול' משבחת אותו. ה' אומר למלאכי השרת 'חלקם בחיים', וזו אכן תשובה לשאלה 'זו תורה וזו שכרה','חלקם' בלשון רבים בדוקא- לרמז על זמרי בן סלוא ועל ר' עקיבא, שכעת תוקן חטאו של זמרי, וממילא אין שאלה של חוסר צדק.
ולכן הבת קול אומרת 'אשריך ר' עקיבא שאתה מזומן לחיי העוה"ב' כשאין הכוונה לר' עקיבא עצמו, שזה ברור מאליו, אלא הדברים מכוונים על השלמת התיקון שלו, שכעת זמרי בן סלוא מזומן לחיי העוה"ב!
[עניינו של ר' עקיבא רמוז בר"ת בפסוק (יחזקאל לט-ז): 'ואת שם קדשִי אודיע בתוך עמי ישראל, ולא אחל את שם קדשי עוד' ובא הדבר לרמז שר"ע יקדש שם שמים בתוך עם ישראל, ולא יחלל את שם ה' עוד כבגלגולו הקודם].
4.מסרקות כנגד מסרקות:
ר"ע מת במיתה משונה, כשאת בשרו סורקין במסרקות של ברזל. מדוע דוקא כך? היה זה לתקן את אשר עשה בגלגולו הקודם כזמרי, שתפס את כזבי בשיער בלוריתה ואמר למשה מדיינית זו מותרת או אסורה כו', כנגד זה נענש שסרקו את בשרו כדרך שסורקין השיער [מגלה עמוקות פ' פנחס].
5.פנחס הוא אליהו מתקנו:
מובא במדרש [משלי פר' ט'] לאחר שהרגו את ר"ע החזירוהו לבית האסורין, ובא אליהו הנביא להתעסק בקבורתו. אליהו הוא פנחס כידוע. פנחס משלים את המעגל, אז – הוא הביא להריגתו של זמרי, וכעת – הוא דואג לקבורתו של ר"ע [מגלה עמוקות פ' פנחס].
וזהו שמצינו בגמרא [נדרים נ"א] שאחרי שנשא רבי עקיבא את בתו של כלבא שבוע ולא היה להם מה לאכול, כי כלבא שבוע הדירם מנכסיו, בא אליהו הנביא כדי לחזקם ונתחפש לאדם עני וקרא על פתח ביתם; 'תנו לי קצת תבן לחמם הבית, כי אשתי ילדה ואין לי במה לחמם הבית' אמר רבי עקיבא לאשתו – ראי שישנם בני אדם שאין להם אפילו תבן לחמם את הבית! הרי לנו שכל הטירחא הזו טרח אליהו הנביא זכור לטוב שהוא פנחס שהרג את זמרי בגלגול הקודם כדי לסייע לרבי עקיבא לעלות בתורה ובקדושה ולתקן את זמרי [הגר"פ פרידמן הו"ד בארשת שפתינו פ' פנחס].
6.כ"ד אלף אנשי שכם – תלמידי ר"ע:
זמרי בן סלוא גרר עמו לזנות גם את שבטו. עשרים וארבעה אלף איש משבט שמעון (ערש"י במדבר כו-יג) מתים בעטיו במגיפה. הם שבים בגלגול בדורו של ר' עקיבא, והם הם עשרים וארבעה אלף תלמידיו של ר' עקיבא.
זמרי בן סלוא היה נשיא שבטם, וכעת הוא רבם – ר' עקיבא. אז הוא דירדר אותם מבחינה רוחנית ומוסרית, וכעת הוא מרומם אותם ומלמדם תורה.
אולם כל אותם כ"ד אלף תלמידים מתים שוב במגיפה בין פסח לעצרת. הטעם לכך- משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
7.מדוע באמת לא נהגו כבוד זה בזה?
משום שכל אחד זכר מה עשה חבירו בגלגולו הקודם, וכיצד יכול הוא עתה לרחוש לו כבוד?! והם מתים שוב במגיפה כדי לכפר על חטאם הקדום. (הרמ"ע והחס"ל שם).
(משנת הגלגולים עמ' 64 והילך)
סיום:ל"ג בעומר הוא נקודת השבירה בין לב ל-טוב והכנה לחג השבועות
וספרתם לכם - 2 תקופות בתוך הספירה עד ל"ב ומל"ג:
1.בל"ג בעומר התחיל לרדת המן וזה רמוז בל"ג אותיות הפסוק וספרתם עד עמר:
פתח דברינו יאיר בדברות קדשו של ה"חתם סופר" זי"ע שכתב בדרשותיו (חלק ב דף רעט טור ב): "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר, עד כאן ל"ג אותיות, רמז על ל"ג בעומר שבו התחיל המן לירד". וכוונתו כי המן היה עומר לגולגולת, כמו שכתוב (שמות טז-טז): "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת" וגו'. מגלה לנו ה"חתם סופר" חידוש גדול שהמן התחיל לרדת ביום ל"ג בעומר, ועל כך רמז הכתוב: "מיום הביאכם את עמר", רמז על ל"ג בעומר שאז התחיל העומר המן לרדת.
2.ימי הספירה הם הכנה לתורת הנגלה(ל"ב ימים) ותורת הנסתר (טו"ב ימים):
3.לכן מביאים 2 לחם- כנגד תורה נגלית ותורה נסתרת:
לפי האמור יש לבאר הטעם שצונו הקב"ה להביא דוקא שתי הלחם, על פי שהביא ה"שפת אמת" (שבועות תרל"א) בשם זקינו הגה"ק בעל חידושי הרי"ם זי"ע, כי שתי הלחם שמקריבים לפני ה' בחג השבועות, הם כנגד שתי בחינות של לחם: "לחם מן השמים" עם "לחם מן הארץ". ונראה לפרש כוונתו על פי מה שמבואר בגמרא (חגיגה יד.) שהתורה נקראת לחם, כמו שכתוב (משלי ט-ה): "לכו לחמו בלחמי".
(שבילי פנחס, פרשת אמור, שנת תשפ"א)
____________________________________________________________________
https://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=865
השבוע תחול ההילולא של ר' שמעון בר יוחאי. ר' שמעון בר יוחאי - הוא דמות מיוחדת באומתנו. ממנו מתחיל ספר הזהר.
אמנם, תורת הנסתר מקורה כבר בהר סיני, כל התורה כולה מפי משה נאמרה, ובהר סיני ניתנה, אלא שנתגלגלה זכות מיוחדת לרבינו שמעון בר יוחאי, להיות המנסח הראשון בצורה שיטתית של תורת הנסתר. במה מתייחד ר' שמעון בן יוחאי מכל חכמי ישראל שנתגלגלה זכות זו על ידו?!
ר' שמעון בר יוחאי הוא מתלמידיו של ר' עקיבא. אמנם, לא מן הקבוצה הראשונה - מן העשרים ארבע אלף, שמתו בין פסח לעצרת (יבמות סב:), כי אם מן הקבוצה השנייה שבאה אחריהם (שם). ואלה הם שהחזירו את התורה לישראל אחרי מרד בר כוכבא. תלמידי ר' עקיבא מתו בזמן מלחמת בר כוכבא, כחיילים נגד האויב. כך מבואר באגרת רב שרירא גאון (מהדורת ר' ב"מ לוין עמ' 13 - נוסח ספרדי) המוסר לנו את הידיעה ההיסטורית, שלא כידיעה האגדתית המסורה בתלמוד, לפיה מתו במגפה. כוונת האגדה היא לספר לנו אמת חינוכית, ואילו באגרת רב שרירא גאון, נמסרה לנו הידיעה ההיסטורית.
זמנו של ר' שמעון בן יוחאי היה זמן קשה מאד לעם ישראל. התעוררה אז תשוקה גדולה ועזה של האומה לחיות חיים נורמליים. חיים של עצמאות מליאה, של מלכות ישראל שלימה בארץ ישראל. ואילו המציאות היתה בדיוק ההפך - דיכוי האומה, אבדן העצמאות, אבדנם של ישראל בחרב. אבל התשוקה לא כבתה משום כך. התשוקה הלכה והתחבאה לתוך מערה, הלכה והתכנסה לתוך עצמה. ומרוב התכנסותה בתוך עצמה, נהייתה ספר הזוהר.
כניסתו של ר' שמעון בר יוחאי למערה לא היתה מתחילה מתוך תשוקה מיסטית - מתוך אהבת ההתבודדות, כי אם מתוך בריחה מפני הרדיפה הפוליטית של הרומאים, שלא חפצו באדם המסית למרד נגדם. ורק משום שלא היתה לו ברירה, הפכה כל תשוקתו לחיים נורמליים בארץ ישראל, לתורה של נסתר - תורת-הסוד. כדברי הרב קוק, שכאשר השמש שוקעת זה הזמן שבו הכוכבים מאירים, דוקא הסתר השמש הוא שמאפשר לראות למרחקים. דוקא אובדן העצמאות וסילוק השכינה מארץ ישראל, הוא זה שאיפשר כהוראת שעה, לגלות אורות נסתרים בתוך תורתנו. דוקא משום כך ר' שמעון בר יוחאי הוא זה שנבחר, כי הוא האיש שיותר מכל אדם לא יכל לסבול את העול הרומאי.
מסופר בגמרא במסכת ברכות (לה:) שר' שמעון בר יוחאי מתנגד לכך שאדם יעסוק במלאכה. אלא אדם צריך לעסוק כל ימיו בתורה, שנאמר: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). כיצד ר' שמעון בר יוחאי מתעלם מן הפסוק המפורש בתורה "ואספת דגנך" (דברים יא, יד), וכל ברכתם של ישראל היא ישיבתם בארצם ועבודת אדמתה?! אלא שר' שמעון בר יוחאי מגיב לעומת המצב שבו זרים שולטים בארצנו, אז כבר אין מקום לכל קדושה בחיי המעשה, ואדרבה, כל החולין הופכים להיות לא רק חולין כי אם דבר טמא, שיש להתרחק ממנו. וכדברי החת"ם סופר המפורסמים (חידושיו למסכת סוכה לו. ד"ה 'דומה לכושי'), שלא דיבר ר' שמעון בר יוחאי נגד המלאכה כי אם במצב של גלות או שזרים שולטים על אדמתנו, אבל בודאי ובודאי שכאשר אנו עצמאיים בארצנו ובמדינתנו, יש ערך לחיי המעשה, יש קדושה בחיי החולין, ולזה השתוקק ר' שמעון בר יוחאי. כל תשוקתו באה לידי ביטוי דרך עומק סתרי התורה שבספר הזוהר.
אשרינו שבדור הזה, התחלנו להוציא אל הפועל את כל התכנית הגדולה שהיתה גנוזה במשך הדורות בדבריהם של חכמי המקובלים. לכל אורך הגלות, דוקא המקובלים הם אלה שהיו מודעים יותר מאשר כל חכמי ישראל לקדושה שבחול, לערך של חיי החומר, ולערכה של ארץ ישראל. הם שמרו את הגחלת של התקוה של שיבת ציון. מי יגלה עפר מעיניך ר' שמעון בר יוחאי לראות שהתחילו צפייתך הגדולה וחזונך הגדול להתגשם לעינינו.
(ל"ג בעומר - רבי שמעון בר יוחאי/הרב אורי שרקי)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה