האזינו: סוד האיזון

 פתיחה: מדוע נבחרו השמים והארץ- מושגים אבסטרקטיים-  להיות עדיו של משה?

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:(דברים לב,א)

1.השמים והארץ- אצל משה ואצל ישעיה:

א.משה וישעיהו מאזנים אחד את השני ומראים את חשיבות הן של השמים והן של הארץ:
אמר ישעיה: שמעו שמים והאזיני ארץ (ישע' א ב). 
מה ראה ישעיהו לומר, שמעו שמים? 
אלא ללמדך, שכל דברי הנביאים שווים. 
משה אמר: האזינו השמים. 
וישעיהו אמר: שמעו שמים והאזיני ארץ. 

ב.משה קרוב לשמים- ישעיהו קרוב לארץ:

אמר רבי עקיבא: 
מלמד, כיון שאמר משה את התורה, בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חברו, שאמר: האזינו השמים. וראה את הארץ רחוקה ממנו, ואמר: ותשמע הארץ. 
אבל ישעיה שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו, התחיל לומר, שמעו שמים, ואחר כך, והאזיני ארץ, שהייתה קרובה אליו. כי ה' דבר (שם). (מדרש תנחומא ישן,פרשת האזינו)

ג.במעמד הר סיני משה עצמו העלה את הארץ לשמים  וה' הוריד את השמים אל הארץ:

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וגו' (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי.

(דברים רבה פרשה י ,ב)

ד.בתחילת נבואתו ישעיה מוריד בעיני רוחו והשגתו את השמים אל הארץ ולכן רואה את חולשתו של שלו ושל העם:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:

(ישעיה ו, א-ו)

2.הצורך בשני עדים: למה נזקקו לשמים ולארץ?

א.באיסורין מספיק עד אחד- אבל כאן מתבקשת עדות על הכל:

עד אחד נאמן באיסורין הוא כלל בהלכה היהודית, שמשמעותו שמספיק יהודי נאמן אחד להעיד האם דבר מסוים הוא מותר או אסור, זאת בשונה מדיני ממונות בהם נצרכים שני עדים כדי לקבוע את המציאות. לדוגמה, אם יש חתיכה שיש ספק האם היא חלב האסור באכילה, או שומן המותר, ואדם אחד מעיד שהיא של שומן, אדם זה נאמן על כך ומותר לאכול את החתיכה

(אליבא דויקיפדיה)

ב.בדיני ממונות נדרשים שני עדים:

לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר  (דברים יט,טו)

ג.השמים אינם פסולים לעדות כי אינם בגדר חרש שוטה וקטן כי יש להם לב להבין(ואינם בגדר שוטה), פה לדבר(ואינם בגדר קטן) ואוזן לשמוע- ואינם בגדר חרש {ע"פ ספר שתי ידות לחזקוני}:

דָּבָר אַחֵר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁיֵּשׁ לַשָּׁמַיִם פֶּה וְלֵב וְאֹזֶן. פֶּה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים יט, ב): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. וְלֵב מִנַּיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. וְאֹזֶן מִנָּלָן, דִּכְתִיב הַאֲזִינוּ(דברים רבה, פרשה י, ד)

3.מתי נבראו העדים- השמים והארץ ?אם נבראו באחד הימים לכאורה שייכותם להעיד רק עליו

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית,א,א)

כבר התעוררו רבים:
למה לא נזכר מאמר בבריאת השמים והארץ?
ולמה לא נזכרה בריאת המלאכים?

א.מדוע ביום הראשון נברא גם האור וגם לכאורה השמים והארץ ולא נתייחד להם יום נפרד?
ועוד יש לתמוה: מה נשתנה יום ראשון משאר ימי הבריאה, שכל אחד מהם נתיחד לדבר פרטי, או לדברים פרטיים שהם ממין אחד או מסוג אחד, אבל היום הראשון כולל דבר פרטי שהוא בריאת האור, וכולל מלבד זה דבר כללי, שאין דבר יותר כולל ממנו, והוא בריאת השמים והארץ; וזה דבר זר מאד, והיה ראוי שיתיחד יום אחד לבריאת השמים והארץ, בלי שתשתתף עמהם ביום אחד בריאת דבר פרטי, שהוא האור

ב.בריאת השמים והארץ קדמה ליום הראשון:
ונראה לי, כי תשובה אחת מספקת לשלוש השאלות, והיא באמרנו כי השמים והארץ לא נבראו ביום ראשון, אלא קודם לכן, וזה לפי מה שאומר:
לא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כ"ה, ע"ב), ולא בא סיפור הבריאה אלא להגיד התחלת עניני העולם התחתון, אשר הוא מושב בני האדם, וקצת מעניני העולם העליון, מן הצד שיש לו התיחסות עם בני האדם, כלומר מצד התועלת המגעת לנו משם. ולא היה אפשר לבאר לבני אדם עניני השמים, וגם לא היה רצונו ית ' להביא בני אדם להאמין, שאין במציאות שום דבר אחר זולת הנראה והנודע לנו; לפיכך הגידה התורה מה נברא ונעשה בכל אחד מששת ימי הבריאה, והקדימה לסיפור פרטי הבריאה פסוק אחד הכולל בריאה אחרת שקדמה לששת הימים ולא נתבארו פרטיה בתורה, באמרה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

ג.לכן לא נאמר "יהי שמים" או יהי ארץ" כי בריאתםהיתה לפני המאמרות:
ולא אמרה "ויאמר אלהים יהי שמים", "יהי ארץ", להודיע, שאין כוונתו להגיד לנו פרטי הבריאה ההיא, ושאין זה אלא מאמר סתום הכולל כמה וכמה מאמרות... זה הוא לדעתי עיקר פשוטו של מקרא זה.

ד.על השמים והארץ בהקשר של מימד הזמן נאמר רק לשון עשייה ולא בריאה:
ואולי יאמר אדם, שזה סותר למה שבא בעשרת הדברות, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ; אבל באמת אין משם סתירה לפירושי, כי לא אמר, "כי ששת ימים ברא ה' את השמים ואת הארץ", אלא "כי ששת ימים עשה ה'", והכוונה על עשיית הרקיע, ועל הפרשת הארץ מן המים, ותבות "ואת כל אשר בם" האמורות בעשרת הדברות כוללות האור והמאורות ובעלי החיים שעל הארץ ובתוך המים.

ובפרשת כי תשא (ל"א י"ז) קיצר ולא הזכיר אלא רק את השמים ואת הארץ, וכלל בהם גם כל אשר בם.

גם רז"ל אמרו (פסחים נ"ד ע"א) כי כסא הכבוד קדם לבריאת העולם. (שד"ל,שם)

4.שילוב בין ניגודים- בין שמים לארץ -ההליכה במידות  בדרך המלך ע"פ הרמב"ם:

הַפְּעֻלּוֹת אֲשֶׁר הֵן טוֹבוֹת, הֵן הַפְּעֻלּוֹת הַשָּׁווֹת, הַמְמֻצָּעוֹת בֵּין שְׁנֵי קְצָווֹת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם רָע, הָאֶחָד מֵהֶם יִתּוּר, וְהָאַחֵר חִסּוּר. וְהַמַּעֲלוֹת, הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים, מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְּכוּנוֹת רָעוֹת, הָאַחַת מֵהֶן יְתֵרָה וְהָאַחֶרֶת חֲסֵרָה. וּמִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן. מְשַׁל זֶה: הַזְּהִירוּת, שֶׁהִיא מִדָּה מְמֻצַּעַת בֵּין רֹב הַתַּאֲוָה וּבֵין הֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה. וְהַזְּהִירוּת הִיא מִפְּעֻלּוֹת הַטּוֹב, וּתְכוּנַת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה הַזְּהִירוּת הִיא מַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. אָמְנָם רֹב הַתַּאֲוָה הוּא הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה לְגַמְרֵי - הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, וּשְׁנֵיהֶם רָע גָּמוּר. וּשְׁתֵּי תְּכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר מֵהֶן יִתְחַיְּבוּ רֹב הַתַּאֲוָה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַיְתֵרָה, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַחֲסֵרָה, שְׁתֵּיהֶן פְּחִיתֻיּוֹת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הָעַיִן הַיָּפָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַקַּמְּצָנוּת וְהַבִּזְבּוּז. וְהַגְּבוּרָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת וְרֹך הַלֵּבָב. וְהַבְּדִיחוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַהוֹלֵלוּת וְהַקֵּהוּת. וְהָעֲנָוָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַגַּאֲוָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ. וְהַנְּדִיבוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַפַּזְּרָנוּת וְהַכִּילוּת. וְהַהִסְתַּפְּקוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין אַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהָעַצְלוּת. וְהַסַּבְלָנוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַכַּעַס וְהֶעְדֵּר הַרְגָּשַׁת הַבִּזָּיוֹן. וּבֹשֶׁת פָּנִים, מְמֻצַּעַת בֵּין הָעַזּוּת וְהַבַּיְּשָׁנוּת. וְכֵן שְׁאָר הַמִּדּוֹת. (שמונה פרקים לרמב"ם,פרק רביעי)


5.השמים והארץ- מתחברים דרך האדם שיש בו צד מזה וצד מזה וזאת ע"י שמקיים את התורה:

שאמרו רז"ל (שבת פח.) יום הששי ה"א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה"ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל"כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו.

וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה"ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע. (כלי יקר,שם)

6.הלקח (התורה) היא מהשמים והאמרה- העשייה- היא  על הארץ - כנגד השמים והארץ:

 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:כִּי שֵׁם יְ-ה-וָ-ה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ: (דברים לב,ב-ג)

ואמר יערף כמטר לקחי. כי מה שלקח - מן השמים ואמרתו- על הארץ יערף על ישראל ותזל עליהם כטל כי שם ה' אקרא בשמים הבו גדל לאלהינו בארץ ועם כל ישראל ידבר (רמב"ן,שם)

7. האזנה והאיזון:

א.אותיות א-ז-ן- נמצאות עצמן ב"איזון": 

מעניין לציין את פלא שפת הקודש בשורש א-ז-ן שאם נדקדק נמצא שהאות אלף ערכה בגימטריה-1 והאות נון בגימטריה סדורה(כלומר ערכה המספרי על סדר האותיות מ-1 ועד 22) הוא 14 והאות ז שערכה כידוע הוא 7 נמצאת באיזון מושלם בממוצע החשבוני בין ה-אלף ל-נון הסופית של המילה א-ז-ן. (ענ"ד)

ב.האנטומיה של האוזן- כוללת איבר שמיעה ואיבר השומר על איזון ושיווי משקל:

האוזן בנויה משלושה חלקים עיקריים: האוזן החיצונית - המורכבת מהאפרכסת ומתעלת השמע החיצונית, וגבולה הפנימי הוא עור התוף. תפקידה לרכז את גלי הקול ולהעביר אותם אל האוזן התיכונה. 
האוזן התיכונה (אמצעית) - היא מבנה גרמי סגור, המכיל אוויר, כשצידו החיצוני הוא עור התוף ובצידו הגרמי הפנימי קיימים שני חלונות (החלון הסגלגל והחלון העגול), המחברים את חלל האוזן התיכונה אל האוזן הפנימית. האוזן התיכונה מעבירה את גלי הקול מעור התוף לאוזן הפנימית ומגבירה את עוצמתם. בחלל האוזן התיכונה נמצאות שלושת עצמות השמע: הפטיש, הסדן והארכובה, המחוברות ביניהן. חלל האוזן התיכונה מתחבר אל החלל החיצוני באמצעות חצוצרת האוזן, שתפקידה להשוות את לחץ האוויר בתוך האוזן התיכונה, ללחץ האוויר שמחוץ לגוף. חצוצרת האוזן נפתחת באזור הלוע שנמצא מאחורי האף (לוע האף).האוזן הפנימית - מכילה את איבר השמיעה ע"ש קורטי (הנמצא בתוך מבנה גרמי בצורת שבלול) ואת איברי שיווי המשקל. איברי החישה הללו, נמצאים בתוך נוזלי האוזן הפנימית והם מעבירים אל המוח את הגירויים המגיעים אליהם, דרך עצב השמע  ועצב שיווי המשקל.

מדוע יש לנו שתי אוזניים?

ישנן שתי סיבות עיקריות לכך שאנו "מצוידים"  בשתי אוזניים: האחת – כדי שנוכל לדעת מאיזה כיוון הצליל מגיע. כאשר צליל מגיע מצד ימין, הוא נקלט קודם באוזן ימין, ולאחר שבריר של שנייה הוא נקלט באוזן שמאל. המוח מסוגל להבחין בהפרש הזמנים הזעיר הזה, וכך אנו מסוגלים להבחין מאיזה כיוון הצליל מגיע. 
הסיבה השנייה קשורה במערכת שיווי המשקל, הנמצאת באוזן הפנימית של כל אחת מהאוזניים. הגוף זקוק לקליטת גירויים משתי האוזניים, מכיוון שהפענוח במוח הוא תוצאה של המידע שמתקבל משתי האוזניים. בזמן מנוחה, המידע שמגיע למוח מהאוזניים שווה, אך מידע מאוזן אחת מבטל את המידע שמגיע מהאוזן השנייה. בזמן תנועה או במחלה של אחת האוזניים, המידע משתי האוזניים שונה, המוח מפענח זאת ו"מודיע" לנו על בעיה במערכת שיווי המשקל.

(מאמר "גוף האדם: האוזניים"- רמב"ם הקריה הרפואית לבריאות האדם)

9.היחס הנכון לימים טובים- חציו לה' וחציו לכם:

רבי אליעזר לטעמיה דאמר שמחת יום טוב רשות דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה רבי יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם הא כיצד רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם (ביצה טו,ע"ב)

10.מזלו של תשרי- מאזניים- חודש של איזונים:

א.שויון יום ולילה:
מזלו של חודש תשרי הוא מאזניים כי בחודש זה מתאזנים היום והלילה (עוד מילה ברגע,ד"ר מרדכי רוזן, ערך תשרי)

ב.מאזניי המשפט של ימי דין:
מפני מה ברא הקב"ה את עולמו בניסן ולא באייר, לפי שבשעה שברא הקב"ה את עולמו, אמר לו לשר החושך סור מלפני, מפני שאני מבקש את העולם לבראות באורה, ושר של חושך דומה לשור... ואחר החושך מה אתה בורא, תאומים, ומפני מה אתה בורא תאומים, שעתיד לראות אדם באור ובחשך, מפני שמזל תאומים אדם, ואחריו מה אתה בורא, סרטן, מפני שאדם מקמץ מן החורים ומן הסדקים כסרטן. ואחריו מה אתה בורא, ארי, כשאדם מקמץ מן החורים ומן הסדקים חוזר ומתגבר כארי, ואחריו מה אתה בורא, בתולה, שעתיד אדם לשמח בבתולה, ואחריו מה אתה בורא, מאזנים, שמעשיו שקולין במאזנים,
(פסיקתא, פרשת מתן תורה, וראה שם עוד וערך כוכב)

ג.ראש השנה- יום טוב ויום דין:
ראש השנה מורכב משני חלקים סותרים לכאורה, חלק אחד של שמחה: 
אין אומרים וידוי, אלא "לובשים לבנים, ומתעטפן לבנים, ומגלחין זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים" (ירושלמי, ר"ה, ז:, פ"א, הל' ג'.), 
וחלק שני של עצב: 
אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:).

( מתוך מאמר של ראש השנה - שופרו של העבר והעתיד מאת: רפאל בר אשר חגבי - חגי רפי )

ה.סוכות- חג האסיף אל הבית - והיציאה מן הבית אל הסוכה:
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:..  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: (ויקרא כג,לט-מב)

סיום: השמים והארץ הם הגוף והנשמה של כל אדם - הנושאים יחד באחריות המשותפת על מעשיו:

יש לפרש שהשמים זו הנשמה(השמים בגימטריה נשמה) והארץ זה הגוף.כלומר משה רבנו מעיד גם בגוף וגם בנשמה ומזהיר אותם שילכו בדרך ה'.(פאר לשולחן,פרשת האזינו)

אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור 

אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביאם לאכלם רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד אף הקב''ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר {תהילים נ-ד} יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף (סנהדרין צ"א,ע"א-ע"ב)

אחרית דבר: האזינו- נקודת ההאזנה והאיזון היא השלב האחרון לפני הברכה אמיתית:

זכיתי לשמוע מרבי דוד עובדיה זצ"ל, רבה הדגול של קהילת העיר צפרו שבמרוקו, ‏בדרך מליצה: סדר הפרשות החותמות את חומש דברים מלמד על דרכו של אדם ‏בעולם: 

'כי תצא': האדם בצעירותו כעיר פרא, נמרץ וחושב שיודע הכל, על זה נאמר‏"יוצא' - בלי כיוון ובלי חשבון. 

'כי תבוא': כשהוא מתבגר מעט, מתקשה ולעתים מסתבך ‏בתהפוכות החיים, בא והולך, הולך ובא, נבוך ללא מנוחה. 

'ניצבים': לאחר שמתבגר, ‏חבול מקרבות החיים, נח מתנועתו הנמהרת, עומד ומתחיל לעשות חשבון נפש, וזה ‏'ניצבים'. 

'וילך': לאחר שעמד והתיישב בדעתו אז מתחיל לקיים 'וילך', הולך לשמוע ‏עצות חכמים, דברי תורה.

'האזינו': רגע האמת מגיע, סוף סוף מטה האדם אוזן לקבל ‏את עצתם וליישר דרכו. וכשמאזין להם והולך לפי עצתם... זוכה ל: 

'וזאת הברכה'.

(נוקב מרגליות/אלדד נקר, ע"מ 117)

חודש אלול- קווים לדמותו - גירסה מקוצרת

 חלק א: אלול ומשמעותו

1.משמעות שם החודש והקשר אל שלושת מעגלי הדין : 

אולולו - שם אכדי

שמות החודשים עלו מבבל (ירושלמי ראש השנה פרק א)

א.טיהור וכפרה - בין אדם למקום:
(ע"פ לקסיקון מקראי , הוצאת דביר ערך "חודש")

יש בלוח השנה של אומות העולם שיצא מרומא לרחבי העולם חודש בעל שם מקביל במשמעותו- חודש פברואר.בלטינית מניסיס פברואריוס הוא חודש הטהרה מfebrum- טהרה 
(עוד מילה ברגע/ד"ר מרדכי רוזן , ע"מ 91, ערך אלול)

פברואר היה פעם החודש האחרון בלוח השנה של רומא- כנראה בהשראת אלול שלנו:

רומולוס מלכה הראשון של רומא חילק לפי  המסורת את השנה לעשרה חודשים martius- החוש של מארס עד דצמבר - החודש העשירי
יורשו של רומולוס המלך של נומה פומפיליוס הוסיף שני חושים ינואר לכבוד יאנוס ופבריאוס חודש הטהרה.חודשים אלה באו אחרי דצמבר והשנה של נומה פומפיליוס התחילה בדומה לשנה של רומולוס באחד במארס.
השינוי היסודי כלומר התחלת השנה באחד בינואר חל בשנת 154 לפנה"ס  והדבר קשור בנסיבות האלה: באותה שנה פרץ בלוסיטאניה(פורטוגל של היום) מרד נגד רומא.הסנאט החליט לשלוח נגד המורדים צבא בפיקודו של קונסול.הדבר היה לקראת סוף השנה .פירוש הדבר שיהיה הכרח להביר את הפיקוד לקונסולים החדשים באחד במארס 153 .כדי למנוע זאת החליט הסנאט כי הקונסולים החדשים ייכנסו לתפקידם באחד בינואר 153 נוהג זה הושאר גם להבא ומאז האחד בינואר ראש השנה (הלועזי)
(מילים מספרות,ע"מ 247-248, נתן שפיגל)

ב.תקופת האסיף -מצוות מתנות עניים- בין אדם לחברו:
ע"פ המילה האכדית ululu= תקופת האסיף 
אלול קשור למילה הארמית עלל ולמילה הסורית אללתא מה שיוצר או שנאסף.בעברית עוללה הוא פרי שנשאר על העץ אחרי הבציר או המסיק 
(עוד מילה ברגע/ד"ר מרדכי רוזן , ע"מ 91, ערך אלול)

אלול הגיע ללוח השנה התורכי בצורה eylul לציון החודש המקביל- ספטמבר 
(עוד מילה ברגע/ד"ר מרדכי רוזן , ע"מ 91, ערך אלול)


ג.לרגל, לתור, לחפש- בין אדם לעצמו:

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם (במדבר יג,ב)

שְׁלַח לָךְ גֻבְרִין וִיאַלְלוּן יָת אַרְעָא דִכְנָעַן דִי אֲנִי יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל גַבְרָא חַד גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי תְּשַׁלְחוּן כֹּל רַבָּא דִבְהוֹן:(אונקלוס,שם)

2.אלול ואדר חודשים תאומים:

הקדמה: זוגות זוגות בחודשי השנה 

לכאורה נראה שכל חודש יש לו בן זוג בחודשי השנה.תשרי וניסן הם התחלות כידוע ממחלוקת רבי אליעזר ור' יהושע .אייר וחשוון מימוש השפע מהשמים( בקשה על הגשמים לעומת ירידת המן),כסלו וסיוון הם חודשי התורה (בחנוכה ביקשו לבטל את התורה ובסיוון ירדה התורה לארץ),טבת ותמוז קשורים בשני מעגלי תחילת החורבן( תחילת המצור מול פריצת החומות),שבט ואב הם 2 נקודות קיצון בהתעוררות עולם הטבע(טו בשבט התחדשות הטבע וחג האילנות וטו באב הזמן בו השמש בשיאה ולכן פסקו מלהביא עצים למערכה) ואדר ואלול - 2 חודשים הקשורים בחיפוש , תחפושות, גילוי והסתרה כאמור להלן)  (ענ"ד)

א. 2 החודשים שנטל יעקב מעשיו
מובא בזוהר הקדוש שיעקב ועשו חלקו ביניהם את שנים עשר חדשי השנה. יעקב לקח את החודשים תשרי, חשוון, כסלו, ניסן, אייר וסיון, ועשיו לקח את החודשים טבת, שבט, אדר, תמוז, אב ואלול. לאחר מכן החכים יעקב ולקח מחלקו של עשו ב' חדשים, חודש אדר שנהפך מיגון לשמחה, וחודש אלול שנהפך לחודש הרחמים, שעל זה זעק עשו 'ויעקבני זה פעמיים' כי יעקב לקח ממנו שני חדשים.

(ע"פ 'מעשה רוקח' דף מה:)

ב.שני החודשים העוקבים ומקדימים את ראשי השנה:

כ"ה באלול לדעת רבי אליעזר לעומת כ"ה באדר לדעת ר' יהושע

ג.אלול ואדר- 2 ירחי כלה:


בתור הזהב של פריחת הישיבות ומרכזי התורה בבבל, היה אלול אחד משני ירחי הכלה, בהם היו תלמידי החכמים מתכנסים, כדי לשמוע הלכות יום טוב. באדר היו לומדים את הלכות פסח, ובאלול היו מתכוננים לימים נוראים ולחג הסוכות.
(אליבא דויקידפיה ערך אלול)


ד.2 חודשי העיבור:

אצל הגויים- חודש אלול הוא החודש האחרון ולכן היו מעברים אותו:

כה אמר המלך חמורבי,השנה איננה במקומה,עליכם להוסיף אלול שני (נמצא על חרס מתוך כתבי חוקי חמורבי)

ביהדות: חודש אדר הוא החודש האחרון ולכן אותו מעברים:

קָרְאוּ אֶת הַמְּגִלָּה בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, קוֹרִין אוֹתָהּ בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי, אֵין בֵּין אֲדָר הָרִאשׁוֹן לַאֲדָר הַשֵּׁנִי אֶלָּא קְרִיאַת הַמְּגִלָּה {כ} וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים{כא}:(מגילה א,ד)

ה.רמז אלול - במהותו של חודש אדר:

אחד הענינים העיקריים דחודש זה, המרומז בראשי תיבות הידועים דחודש אלול, שא' מהם הוא "איש לרעהו ומתנות לאביונים" [אסתר ט, כב. ספר ערוגת הבושם, אליה רבה (ר"ס תקפ"א) בשם ספר אמרכל] – רמז לענין הצדקה.
('תורת מנחם' תשמ"ט ח"ד עמ' 209)

ו.הספק(גימטריית עמלק)  הופך לאמון:

מנהג יפה לומר אחר תפלת שחרית מראש חודש אלול עד הושענא רבא מזמור ''לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא'' וכמו שדרשו ''אורי'' בראש השנה, ''וישעי'' ביום הכפורים, כי יצפנני ''בסכה'' רמז לסוכה. [קיצור ש''ע סי' קכח. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד כד]

לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְ-ה-וָ-ה בְּאֶרֶץ חַיִּים: קַוֵּה אֶל יְ-ה-וָ-ה חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְ-ה-וָ-ה (מזמור לדוד ה' אורי וישעי, תהילים כז, יג-יד)
בחודש אלול נפתח פתח חדש לאמון. הספקות מתחלפים בתחושת ודאות שיש סיכוי והפעם נצליח,הלולא הספקני הופך לאלול שנות כח ושמחה לחיות ולהשתנות כאן בארץ החיים((פניך אבקש,ע"מ 21, הרב אייל ורד)

ז.ממגילת אסתר נלמד מעמדו של א באלול:

הגאון מווילנא, בביאורו למגילת אסתר, כותב דברים נוראים בנוגע ליום ראש חודש אלול. על הפסוק: "בשנת שלוש... עשה משתה... שמונים ומאה יום", מבאר הגאון כי השנה היא בת 365 ימים ורבע יום, וכיוון שמקצת היום ככולו, נמצא שהשנה נחשבת כ-366 ימים. הגר"א ממשיך ומסביר כי בשמים דנים את האדם רק על מחצה מהם, כלומר על הימים ולא על הלילות )מקור הדברים במסכת שבת פ"ט(. נמצא שכביכול רק 183 ימים הם בידו של היצר הרע, וכנגד הימים האלה היתה סעודתו של אחשוורוש )המשול ליצר הרע( 180 יום. ומה בנוגע לשלושת הימים החסרים? אלו שלושה ימים שלא שולט בהם יצר הרע. וכה דברי הגר"א: 
"וג' הימים הנותרים שלא ערך בהם סעודתו הם ראש חודש אלול וראש השנה ויום הכיפורים, שהם ימי צער ליצר הרע" (מתוך עלון הידברות ראה תשע"ט)

ח.2 חודשים של התחפשות:

בפורים מותר להתחפש לדמויות רבות אך גם באלול מותר לנו להתחפש אנחנו מתחפשים לצדיקים...לקום לסליחות,להרבות בצדקה..להרבות תהלים ...אלול הוא פנימיות חודש אדר ומותר להתחפש. ואם נתחפש מספיק טוב אז גם כשמרכבה המפוארת שבנינו תחזור להיות דלעת תיוותר בתוכה מתנה אחת או שתיים לאביונים אלו שמתאווים ואין להם. מתנה שנשארה מהתקופה שבה התאמצנו להיות צדיקים ובסופה יצאנו קצת יותר כאלה(הרב אייל ורד,רמזי אלול,ע"מ 43-45)

3.

א.משה עלה למרום לקבל את הלוחות השניים:
ר' יהושע בן קרחה אומר ארבעים יום עשה משה בהר קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת מקרא בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה ובשבעה עשר בתמוז ושבר את הלוחות והרג את לייטי ישראל ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והרג את כל אשר נשק לעגל והכרית ע"ז מישראל והתקין כל שבט במקומו, ובראש חדש אלול אמר לו הקב"ה (שמות כד, יב): "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה" והעבירו שופר במחנה, שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עכומ"ז והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה", ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה
(פרקי דרבי אליעזר פרק מו)

תקיעת השופר היא הקדמה לשופר של ראש השנה- לידת ובריאת האדם:
התקיעה בחודש אלול היא בבחינת קורס הכנה לבריאה- בריאת העולם ובריאתנו שלנו.כשם שנשים בשלבים האחרונים של ההריון מתכנסות פנימה ומתכוננות ללידה ונשים רבות עסוקות בזמן הזה בסידור וארגון מחדש של הבית כך אלול הוא חודש של התכנסות , הכנת הלבבות.זהו מעין "קינון" של סוף ההריון הזדמות לעצב מחדש את בית הנפש שלנו (בזמן, דליה מרקס ע"מ 354)

ב. חגי הנביא מעורר את העם לבניית המקדש- בר"ח אלול הוא החודש השישי:

בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְ-ה-וָ-ה בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר:כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית יְ-ה-וָ-ה לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר יְ-ה-וָ-ה בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: {ד}  הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב:
(חגי,א,א-ד)

ג. א באלול- ר"ה למעשר בהמה - לפני שלום בין אדם לרעהו- יחס נאות לבעלי החיים באשר הם:

ארבעה ראשי שנים הם :באחד בניסן ר''ה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ר' אלעזר ור''ש אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו (ר"ה,פרק א', משנה א)

זה לא מקרי שראש השנה לבהמות פותח את זמן חשבון הנפש באלול. לפני שנפנה לתקן את יחסי אדם וחברו, עלינו תחילה לתת דעת על כל בעלי החיים,שאנו נזקקים להם לכלכלתנו ולחיינו,והם תלויים בנו בכל דבר ועניין.

לפני שנוכל לפנות לרועה שלנו שימור ויגן עלינו, עלינו להכיר באחריות ל"צאן" שלנו. אנו משמרים את מסורת המעשר בכך שאנו "סופרים"  את הנפשות שאנו אחראים עליהן ומחשיבים אותן (אהרון ואראדי, הסידור הפתוח)

ד. ג אלול- יום פטירת הרב קוק - אבי התשובה הכללית:

בלידתו רוב העולם היה דתי , בסוף חייב רוב העולם חילוני (ע"פ הרב שרקי , שיעור הקדמה לאורות של הרב קוק)
התשובה במשנת הרב קוק תופסת מקום מרכזי. אחד הכתבים הבודדים שיצאו לאור בחייו הוא הספר "אורות התשובה". בספר זה הוא מברר את התהליכים הגורמים ומניעים לתשובה, ואת מטרותיה, ומחדש את רעיון התשובה לאו דווקא כשיבה מחטא מסוים וכחזרה בתשובה פשוטה, אלא כתהליך התקדמות כללי של המציאות, זאת בהתבסס על ספרות הסוד של היהדות.

התשובה במשנתו אינה שייכת ליחידים בלבד אלא כוללת גם חזרה בתשובה של ציבור, תהליכים מדיניים, חברתיים ומדעיים. ובעיקר שיבת עם ישראל לארצו וגאולתו הלאומית הן חזרה בתשובה. הגאולה המצופה אינה נוגעת רק בעם ישראל ושיבתו לארצו, אלא כוללת גם עליה של כלל האנושות למדרגה מוסרית גבוהה יותר. ייתכן גם מצב שבו קודם העם חוזר לארצו ואחר כך חוזר אל התשובה הפרטית, הכוללת גם את קיום ההלכה במלואה.(אליבא דויקיפדיה)

ה. ה  אלול- נבואת הזעם של יחזקאל על חורבן ירושלים - נעשית דרך החור בקיר והשער:

{א} וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲדֹנָי יְ-ה-וִֹ-ה: {ב} וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה: {ג} וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה: {ד} וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה: {ה} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה: {ו} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲרֹאֶה אַתָּה (מהם) מָה הֵם עֹשִׂים תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת: (פ) {ז} וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח הֶחָצֵר וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה חֹר אֶחָד בַּקִּיר: {ח} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם חֲתָר נָא בַקִּיר וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר וְהִנֵּה פֶּתַח אֶחָד: (ס) {ט} וַיֹּאמֶר אֵלָי בֹּא וּרְאֵה אֶת הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים פֹּה: {י} וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב: {יא} וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה: {יב} וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין יְ-ה-וָ-ה רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְ-ה-וָ-ה אֶת הָאָרֶץ: {יג} וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: {יד} וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז: (ס) {טו} וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה: {טז} וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְ-ה-וָ-ה הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְ-ה-וָ-ה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְ-ה-וָ-ה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ: {יז} וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם: {יח} וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם:

(יחזקאל ח)


ו. ז באלול- יום הקמת שערי ירושלים

בְּשִׁבְעָה בְּאֶלוּל יוֹם חַנוּכַּת שׁוּר יְרוּשָׁלֵם דִלָא לְמִסְפָּד:

.

מפני שסתרוהו עובדי כוכבי' וגברה ידם של ישראל ובנאוהו שכן הוא אומר ותשלם החומ' בכ"ה באלול. ואע"פ שנבנת' החומה עדיין השערים לא נבנו שכן הוא אומר הוא יבננו ויטללנו ואו' ויפקדו השוערים והמשוררי' ועושי המלאכ' לפי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרו' אלא במלך ובנביא ובכ"ג ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשיר ובשתי תודות שנאמר והתודה השנית ההולכת למואל ואני אחריה וב"ד [מדדין] והולכין אחריהן שנא' וילך אחריהם הושעי' וחצי שרי יהודה וגו' הפנימי' נאכלת והחיצונה נשרפת ואם לא נתקדשו בכל אלו הנכנס לשם אינו חייב אבא שאול אומר שתי ביצעין היו בהר המשחה אחת למעלה ואחת למטה. התחתונה נתקדשה בכל אלו והעליונה לא נתקדשה אלא בבני הגולה שלא במלך ושלא באורים ותומים התחתונה (שלא היתה) קדושתה גמורה חברים ועמי הארץ נכנסים לשם ואוכלין שם קדשים קלים לכ"ש מעשר שני (התחתונה) חברים נכנסים לשם ואין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני אלא למה לא קדשה מפני שהוא תורפה של ירושלים (ולשם היו מוציאין כל תורפות של ירושלים) וכשגמרו לבנותו אותו היום עשאוהו י"ט.

(מגילת תענית , אלול)


ז.ז' באלול- נפתח השער הראשון של גאולת מצרים - בז' באלול כשעמרם שב אל יוכבד אשתו:

ז (באלול)  בו חזרה יוכבד לעמרם


(בית אל לרבי אברהם חמוי ,דיני חודש אלול ,עמ' ט,סעיף יט)


ח.ט' באלול -בו נולד דן- ה' דן אבל ברחמים :

ט (באלול) בו נולד דן

(בית אל לרבי אברהם חמוי ,דיני חודש אלול ,עמ' ט,סעיף יט)

וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:(בראשית ל,ה)

וַאֲמַרַת רָחֵל דָן יְתִי יְיָ בִּרְחִימוֹי טַבְיָא וּלְחוֹד שָׁמַע בְּקוֹל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בַּר וְהֵיכְדֵין עָתִיד לְמִידַן עַל יַד שִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹח דְמִן זַרְעֲיָיתֵיהּ וְלָא מָסַר בִּידֵיהּ יַת עַמָא דִפְלִשְׁתָּאֵי בְּגִין כֵּן קְרַת שְׁמֵיהּ דָן: (תרגום יונתן)

ט.גזירת היוונים על הבתולות הנישאות שיבעלו התבטלה בי"ז באלול:

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בֵיה אִיתְנַטִילוּ רוֹמָאֵי מִיְהוּדָה וּמִיְרוּשָׁלֵם:

מפני שהיו מצירין לבני ירושלים ולא היו יכולין לצאת ולבא מפניהם ביום אלא בלילה ובמה היו מצירין להם מלכי יון מושיבין קסטיראות בעיירות להיות מעגים את הכלות ואח"כ היו נישאין לבעליהן ומנעום את ישראל שלא לשמוח עם נשותיהם לקיים מה שנאמר אשה תארש ואיש אחר ישגלנה ולא היה אדם מבקש לישא אשה בפני הקסטיראו' חזרו ומכניסין אותם בחשאי שנא' והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחיים ואור הנר וכשהיו (שומעים) קול רחיים בבורני היו אומרים שבוע הבן שבוע הבן וכשהיו רואים אור הנר בבור חיל היו אומרים משתה שם משתה שם ובת אחת היתה למתתיהו (בן יוחנן כהן הגדול) וכשהגיע זמנה להנשא בן הקסטרין לטמאה ולא הניחו אותו וקנאו מתתיהו ובניו וגברו ידם על מלכות יון ונמסרו בידם והרגום ובאותו היום שבטלוהו עשאוהו י"ט.

(מגילת תענית , אלול)

י.י"ז אלול- זמן תיקון הדיבור כנגד עונשם של המרגלים:

אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם ואף על פי שמקצתן בראש חדש יש מי שאומר שיתענו בו :

בי"ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ

(שולחן ערוך אורח חיים תקפ סעיף א-ב)

מכאן התרת נדרים בחודש אלול:  ר"ת אלול

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה(במדבר ל,ג)

יש מקומות שעושין התרת נדרים • ומנהג נכון הוא ובארצנו אר״ז חלב נהנו לעשות התרת נדרים באלול לכל הק״ק גדולים וקטנים אנשים ונשים וטף
וסעיד וסמיך הוי לן להתרת אלול בא הרמז לא" יחל״ דברו״ ככל'' ס"ת אלול •
(הרב שפתי כהן ע״ה סו״פ מטות ויע״ש הברכ״י )

(בית אל, דיני ערב ר"ח אלול)

יא.כ"ה באלול-יום השלמת החומה לאחר חורבן בית ראשון

וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם(נחמיה ו,טו)

בעשרים וחמשה. ימים לחדש אלול בשנת כ' לדריוש המלך שבשנת עשרים לדריוש עלה נחמיה מבבל ובאותה שנה בנה חרבות ירושלים(רש"י,שם)

יב. כ"ה באלול יום בריאת העולם ע"פ רבי אליעזר:
תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם (ויקרא רבא כט,א)

מזל החודש: בתולה - מצביע על ראשוניות ותמימות שמקדימה את ההוויה

*.אלול- העולם בתול בטרם נברא:

אלול מבטא את הראשוניות הקמאית של טרם היות עולם ושל ראשית התרקמותו. כל אותו חודש עדיין בתלוי העולם נשמרים שהרי רק בתחילת תשרי נברא האדם העתיד לעבוד וליצור ולבקע את בתלוי העולם (לחודשיו יבכר/הרב יהודה שביב , ע"מ 75)

**.פוטנציאל תיקון  והתחדשות :

וכפי שכתוב {עמוס ה ב}: "נָפְלָה - לֹא תוֹסִיף: קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל! נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ, אֵין מְקִימָהּ". ובו האפשרות להפוך את המזל ולהתחדש, בחינת: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". 

כי מזל האדם תלוי בו ובשינוי מעשיו.

(ע"פ אתר אוצר כתבי הבעש"ט)

***אלול הוא חודש הרחמים שמקדים את יום הדין:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א,א)

ברא א-להים. ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב   ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (רש"י,שם)
כך כתוב במדרש (בראשית רבה יב, טו) שבתחילה חשב הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שאינו מתקיים, ושיתף את מידת הרחמים. הקב"ה רצה לברוא את העולם בחסד מושלם, ולכן ביקש לברוא אותו במידת הדין – שהרי כך האדם שזוכה בדין, זוכה בקיומו, וזה החסד היותר גדול. אך כשראה שהעולם אינו מתקיים עם מידת הדין בלבד, שיתף את מידת הרחמים, כדי לתת  זמן לתיקון . הזמן הוא בעצם ביטוי של מידת הרחמים, שנותנת לאדם זמן לתקן את מעשיו לפני שנשפט בדין. רחמים מלשון רחם, שהוא המקום בו האדם מקבל זמן להתפתח. על כן כשנברא העולם כפי שכתוב בפסוק א', הוא נשבר. התיקון ההדרגתי שמופיע בפסוקים ג'-ל"א מתאפשר על ידי הוספת ממד הזמן במציאות.(שיעורים על ספר בראשית מתוך שיעורי הרב שרקי, ע"מ 126)

****חודש אלול מייצג את הזמן שלפני הראשית ולכן נהגו דווקא בו להשכים קום עוד לפני עלות השחר:
הקמים באשמורת הבוקר לאמירת סליחות, בחודש אלול, וחלש לבם, ורוצים לטעום מיני עוגה ופירות, יש להזהר שאם עלה עמוד השחר אסור להם לטעום, מלבד כוס תה או קפה [ובזה מותר אף עם סוכר]. ועל פי הזוה''ק כל שישן בלילה, וניעור, אפילו קודם עמוד השחר לא יטעם כלום, ורק מים או קפה ותה מותר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד יז].

ראש השנה:מדוע הוא זמן החיבור בין חסד לדין

 פתיחה: האם ר"ה הוא יום של שמחה(חסד) או של דין?

1.דין:

היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, אם כבנים - רחמנו כרחם אב על הבנים, אם כעבדים - עינינו לך תלויות, עד שתחוננו ותוציא לאור משפטינו קדוש...על המדינות בו יאמר, איזו לחרב איזו לשלום, איזו לרעב איזו לשבע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות, מי לא נפקד כהיום הזה!

(תפילת מוסף ראש השנה)

אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר''ה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה (ר"ה,לב,ע"ב)

אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:).

"באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא? ... רב נחמן בר יצחק אמר: לדין. דכתיב (דברים יא) "מראשית השנה ועד אחרית שנה" - מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא - דכתיב (שם, שם ד) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", איזהו חג שהחדש מתכסה בו - הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פ"א ה) "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" " (ראש השנה ח ע"א).

2.שמחה(חסד)

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: {י} וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְ-ה-וָ-ה הִיא מָעֻזְּכֶם:

(נחמיה ח ט-י)

אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים, וְאֵין מִתְעַנִּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא בְּשַׁבַּת שׁוּבָה; אָמְנָם לֹא יֹאכְלוּ כָּל שָׂבְעָם, לְמַעַן לֹא יָקֵלּוּ רֹאשָׁם וְתִהְיֶה יִרְאַת ה' עַל פְּנֵיהֶם.(שולחן ערוך תקצז א)

(א) אוכלים. הט''ז הכריע ממה שאכל אלישע אצל השונמית דאין להתענות בר''ה ע''ש. ונ''ל ראיה מחנה ואלקנ' איש האלהים שאכלו בר''ה וכן מבואר בנחמיה ח' אכלו משמנים ושתו ממתקים בר''ה. ובמגיד משנה פרשת נצבים כת' שלא לאכול בשר ולשתות יין בר''ה:(באר היטב,שם)

(שולחן ערוך אורח חיים, תקצז א)

3.מצד צירוץ האותיות - "והיה" לשון שמחה, מצד השבט- אפרים- מידת דין(סיבולת, שמאל של יצחק):
א) צירוף שם הנכבד המאיר בחדש הזה תשרי הוא צירוף והי"ה, יוצא מסופי תיבות הפסוק וירא"ו את"ה שר"י פרע"ה [בראשית יב טו], והחדש הזה עפ"י סדר הדגלים מיוחס לאפרים שהוא שביעי בנסיעת השבטים הדגלים כידוע [במדבר ב יח], והנה שבט אפרים אינם יכולים לומר שי"ן ימנית כנודע ממעשה דיפתח, כי ש מרמזת לשלשה אבות כנודע, והנה ניסן חג הפסח הוא בסוד חסד לאברהם ימין, משא"כ תשרי ובפרט ראש השנה מדת הדין יצחק, ולהיות שבט אפרים נגד תשרי מדת הדין דיצחק שמאל, על כן אינם יכולים לומר שי"ן ימנית:
(ספר בני יששכר - מאמרי חדש תשרי - מאמר א )

4.ימי הסליחות שלפני ואחרי ר"ה מאופיינ ביראה בסליחות האשכנזיות ובשמחה בסליחות הספרדיות

אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת בּוֹחֵן לְבָבוֹת
גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת דּוֹבֵר צְדָקוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ...
(אדון הסליחות)

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ

אֵין מִי יִקְרָא בְצֶֽדֶק
אִישׁ טוֹב נִמְשָׁל כְּחֶֽדֶק
בַּקֵּשׁ רַחֲמִים בְּעַד שְׁחוּקֵי הָדֵק
בְּשׁוּם פָּנִים אֵין בֶּֽדֶק

(סליחות נוסח אשכנז ליום ראשון)

5.פשרה פשוטה - יום דין שיודעים שנצא בו זכאים:

אמר רבי סימון, כתוב "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קוראינו אליו" (דברים ד' ז'). רבי חנינא ורבי יהושע אומרים, איזו אומה כאומה זו (עם ישראל), שיודעת אופייה של אלוהיה מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם, אדם שיש לו משפט, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ולא גוזז ציפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא גזר דינו, אבל עם ישראל אינם כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם וגוזזים ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס. לפיכך נוהגים להסתפר ולכבס ערב ראש השנה ולהרבות מנות בראש השנה ואין מזכירים חטא ועוון בתפילת ראש השנה.

(טור אורח חיים תקפא)

הקדמה: גם על הצד של הדין יש ללכת לפנים משורת הדין ולסלוח לחבר

הוכח תוכיח את עמיתך, נ"ל בס"ד. כפל הלשון לימד הכתוב מוסר גדול לאדם, שיהיה מוחל לחבירו אע"פ שחטא לו, ולא יקפיד על כל דבר, כי יביט בענייניו שבינו לבין הבורא יתברך כמה חטאים חוטא להשי"ת בכל יום והוא יתברך מוחל לו. ולמה יתכעס ויקפיד על חבירו שנגע בכבודו שהוא בשר ודם, ובמה נחשב כבודו כנגד כבוד השי"ת? וא"כ למה יתכעס על חבירו ויחרה אפו עליו עד שיאמר: "ראוי זה להרגו על אשר חטא לי בכו"כ"? וכן על זה הדרך בהפלגות שמפליג בענשו של חבירו, ומה ישיב לעצמו בחטאיו שבינו למקום?

ושמעתי מספרים מעשה במלך א' שגזר על גנב א' לתלותו על עץ,

ויאמר הגנב שהוא מקבל גזרת המלך על עונו, אך צריך שימתינו לו עד שיעשה לפני המלך חכמה נפלאה שהוא לבדו יודע אותה, וכשימות גם היא תמות עמו לכך רוצה שילמדנה למלך כדי שתשאר בעולם ולא תאבד.

ויאמר לו המלך: "מה זאת?"

ויאמר שהוא יודע להביא גרעין א' של תפוחים או פרי אחר ויתקן אותו בסמנים ידועים לו ויתחבנו תוך הקרקע ואחר חצי שעה יהיה הגרעין הזה אילן ויבקע הארץ ויצא אילן גדול מלא פירות. ויתפלא המלך על זאת וקם ובא להגינה שלו, ויבואו עם המלך המשנה שלו וגם שר האוצר לראות מעשיו של זה, ויביאו לגנב גרעין של פרי וישרה אותו תוך הסמנים אשר צוה להביא לו ערך חצי שעה.

ויאמר הגנב: "עתה נגמר בישול הגרעין וצריך לתחבו בקרקע כדי שאחר חצי שעה יהיה אילן גדול, אך צריך שזה התוחב את הגרעין בקרקע יהיו ידיו נקיות מן גניבה וגזל ואם מימיו גנב איזה דבר אפילו פעם אחת תפסד הסגולה של הגרעין ולא יצא."

והנה הוא א"א לתחוב אותו בידו כי הוא היה גנב כל ימיו, על כן החזיר הגנב פניו אל המשנה ויאמר לו: "בכבוד תתחוב זה הגרעין בידיך."

ויאמר המשנה: "לא אכחד כי בהיותי קטן הייתי עושה הוצאות הבית של אבי בידי והייתי מרויח בהוצאות שאחשוב על אבי יותר ממה שהוצאתי, ואע"פ שהייתי עדיין קטן בשנים חושש אני פן תפסיד הסגולה כי אין הידים נקיות לגמרי."

אח"כ פנה אל שר האוצר ויאמר: "בכבוד תתחוב אתה הגרעין בקרקע."

ויאמר: "אני שר האוצר שכל חשבון ממון אוצר המלך בידי ושגיאות מי יבין, שמא טעיתי בחשבון וכתבתי יותר על חשבון המלך שלא כדת."

אז פנה הגנב אל המלך ויאמר: "בכבוד אדוני המלך אתה תתחוב הגרעין."

ויאמר המלך: "זוכר אני בהיותי קטן ראיתי אצל אבי המלך חוט מרגליות חשוב מאד וגנבתי אותו ממנו, לכן גם ידי אינם נקיות, נביא אדם אחר."

ואז הגנב הכה הכאה גדולה על פנים של עצמו ויפול על רגלי המלך ויאמר לו: "אדוני המלך הנה שר האוצר שלך טען על עצמו שידיו אינם נקיות וגם המשנה הודה שגנב מאביו בחשבון הוצאות הבית וגם אתה אדוני המלך אמרת שגנבת מאביך, א"כ למה תתלני על גנבתי אשר העניות לחצה אותי וגנבתי למלאות נפשי כי ירעב?"

ויבוש המלך ויבן כי בחכמה עשה כל זאת המעשה ויפטרהו.

ע"כ שמעתי

(בן איש חי דרשות, פרשת קדושים)

חלק א:אכילת בשר ושתיית יין בראש השנה:

1.רבי יוסף קארו במגיד מישרים: להמונים כן אבל ליחדי סגולה לא וטיעון שני- לא משמע מדברי נחמיה שזה בדווקא בשר ויין:

 ומ"מ איבעי דלא למיכל בהו בשרא ודלא למשתי חמרא ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואע"ג דאמר עזרא אכלו משמנים ההוא לכלל עמא ואנא ממלל ליחידי סגולה. 

ותו דמשמנים היינו שמן וחמאה וחלב אבל לא בשר וכן בשתיה. ולא אמר שתו יינות אלא משקין אחרים דאינון מתוקים.

(ספר מגיד מישרים - פרשת נצבים )

2.אכילת בשר בדווקא אבל לא בגלל שהוא יום של שמחה אלא כסימן לשנה כולה:

על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקב"ה לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה וכתוב כן בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים

(מרדכי על יומא - אות תשכג )

3.ר"ה הוא אחד הימים שנהגו להרבות בבשר ולכן צריך לודא שלא קנו בהמה ובתה שלא יעברו על אותו ואת בנו בשחיטה:

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט", "בתה מכרתי לשחוט". ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל.(חולין ה,ג)

בהני ד' פרקים. מחזקינן ליה לאינש דכל מאן דזבין בהמה שחיט לה ביומיה ומשום הכי קאמר אמה מכרתי לשחוט ואל תשחט אתה את הבת שאמכור משום אותו ואת בנו דביום אחד מחייב האחרון ואלו ימים א''א בלא בשר וקונין הכל: ערב יו''ט האחרון של חג. מפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דתנן מי שלא חג וכו': וי''ד דניסן. משום פסחים: ערב עצרת. משום שלמי חגיגה ועולת ראיה: וכן לר''ה. יום טוב הוא ואוכלין בשר:(ע"ז ה ע"ב,רש"י,שם)

4.להלכה נהגו אכול בשר בר"ה:

יְהֵא אָדָם רָגִיל לֶאֱכֹל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה רֻבְּיָא דְּהַיְנוּ תִּלְתָּן, כַּרְתִּי, סִלְקָא, תַּמְרֵי, קָרָא. וּכְשֶׁיֹּאכַל רֻבְּיָא יֹאמַר: יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ; כַּרְתִּי, יִכָּרְתוּ שׂוֹנְאֵינוּ; סִלְקָא, יִסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵינוּ; תַּמְרֵי, יִתַּמּוּ שׂוֹנְאֵינוּ; קָרָא, יִקָּרַע גְּזַר דִּינֵנוּ וְיִקָּרְאוּ לְפָנֶיךָ זְכֻיּוֹתֵינוּ. הגה: וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל (א) תַּפּוּחַ מָתוֹק בִּדְבַשׁ (טוּר), וְאוֹמְרִים: (ב) תִּתְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה מְתוּקָה (אַבּוּדַרְהַם), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ אוֹכְלִים רִמּוֹנִים וְאוֹמְרִים: נַרְבֶּה זְכֻיּוֹת כְּרִמּוֹן; וְנוֹהֲגִין לֶאֱכֹל בָּשָׂר (ג) שָׁמֵן וְכָל מִינֵי מְתִיקָה (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא).

(שולחן ערוך אורח חיים תקפג א)

5.יש בראש השנה צד של יום טוב:

סעיף א. אוכלין ושותים ושמחים. ר"ל אף שהוא יום הדין כדאיתא בראש השנה (ט"ז ע"א), מכל מקום מצוה של ושמחת בחגך שייך ביה, שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו. וכן נאמר בנחמיה ח' אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, ואותו היום ראש השנה הוה כמבואר שם:

(כף החיים על או"ח סימן תקצז )

6.לפי כף החיים גם יחידי סגולה יכולים לאכול בשר ולשתות יין:

[יא] וכתב במגיד מישרים פרשת נצבים שלא לאכול בשר ולשתות יין בראש השנה, ואף על גב דאמר עזרא אכלו משמנים, ההיא לכלל עמא ואנא ממלל ליחידי סגולה, ותו דמשמנים היינו שמן וחמאה וכו' יעו"ש. והביא דבריו המגן אברהם שם. אמנם היפה ללב חלק ב' אות א' כתב לדחות דברי המגיד הנז' ממה שכתוב בתורה ובקבלה ובתלמוד יעוש"ב. וכן כתב מור"ם ז"ל לעיל סימן תקפ"ג בהגה ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה עכ"ל. והביאו דבריו האחרונים שם. וכן הוא המנהג גם ליחידי סגולה ולית דחש לדברי המגיד הנז':

(כף החיים על או"ח סימן תקצז )

*הכוונת המקורות ע"ב ראש השנה/הרב רימון ע"מ 332-336)

חלק ב:איסור תענית בראש השנה

1.לדברי הגאונים יש עניין של 3 רמות של צום מפני ראש הנשה ועד יום הכיפורים:

בתשובת הגאונים. על שכתבתם שאנו מחללים שבת ור"ה שאנו מתענים בר"ה ובשבת שבין ר"ה ויוה"כ, הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן. ואנו נוהגין להתענות קודם ר"ה עשרה ימים ואפילו בשבת, שכך אמרו חכמים לפני ר"ה גדולי הדור מתחילין להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם. 

מר"ה עד יו"כ התחילו היחידים להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם 

הגיע יום הכיפורים כל ישראל מתענין אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי השרת ועומדים יחיפים כמתים והקב"ה מתמלא עליהם רחמים ומכפר על עונותיהם ומקבל תשובתם שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. 

ואמרו חכמים (ר"ה ד' יח.) דרשו ה' בהמצאו אימתי הוא מצוי לישראל בעשרה ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים. קראוהו בהיותו קרוב ביום הכפורים. יכול בלא תשובה ת"ל יעזוב רשע דרכו. ואמרינן נמי יחיד אימת אר"נ בעשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ. מיכן למדנו שצריכין להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים הללו כדי שיתקרע גזר דינם וירחמו עליהם מן השמים. עכ"ל:

(ספר אור זרוע - ח"ב אות רנז )

2.דעת הרא"ש- אין להתענות ויש לנהוג בהם כמו שאר ימים טובים:

 ולהתענות בשני ימים טובים של ר"ה ובשבת שבין ר"ה ליום הכפורים הכי אמר מר רב נטרונאי גאון ביו"ט ראשון של ראש השנה אי אפשר לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל ביו"ט שני ובשבת לית בהו קושיא משום דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה. לפיכך נוהגין רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול בין בשבת. ע"כ. 

ודבריו תמוהין שאסר להתענות ביו"ט ראשון של ר"ה והתיר להתענות בשבת. ונראה דברי רב האי שכתב ולהתענות בשני ימים טובים של ר"ה אנו רואין שיפה הוא שלא להתענות שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בר"ה אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי קדוש היום

(רא"ש על ראש השנה פרק ד - סימן יד )

3.הלכה למעשה- לא מתענים:

 (א) אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם:

 (ב) יש מקומות שקבלה בידם שכל מי שרגיל להתענות בר"ה ומשנה רגילתו ואינו מתענה, אינו משלים שנתו: הגה - ומי שאינו ירא לנפשו אין צריך להתענות כל ימיו (כל בו ומנהגים), רק צריך התרה, כמו שאר נדר (כל בו):

 (ג) המתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום; אם היה ביום ראשון, צריך להתענות שני הימים כל ימיו; ואם היה ביום שני, יתענה כל ימיו יום שני בלבד: הגה - ואין צריך למיתב תענית לתעניתו, דהא יש אומרים דמצוה להתענות בר"ה (תרומת הדשן סימן רע"ה). ואין אומרים עננו בראש השנה, כמו שאין אומרים ביה"כ:

 (הגהות מנהגים):

(שו"ע או"ח סימן תקצז )

4.האם שורש המחלוקת קשור למהות היום - דין או שמחה?

הקדמה: פיסקה זו פותחת בשאלה המרכזית שהופנתה לרבינו נחשון גאון לגבי קיומו של תענית בראש השנה, ומציגה את פסק הדין הברור לפיו האיסור הוא מוחלט ונלמד מכל רבדי התורה.

נִשְׁאַל לְרַבֵּינוּ נַחְשׁוֹן גָּאוֹן [תּש"ח], מַהוּ לְהִתְעַנּוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? וְהֵשִׁיב: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת, בֵּין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, בֵּין מִדִּבְרֵי קַבָּלָה, בֵּין מִבַּרְיָתָא, בֵּין מִתַּלְמוּדָא. (פסיקה זו מציגה ארבעה רבדים הלכתיים שמהם נלמד איסור התענית: תורה שבכתב, נביאים וכתובים, תנאים ואמוראים).

מקורות מן התורה לאיסור התענית ושקילות ראש השנה למועדים

הקדמה: פיסקה זו מפרטת את הדרשות מן התורה המלמדות על קדושת ראש השנה המתבטאת באכילה, שתייה ולבוש נקי, ועל היותו נחשב "חג" השווה לשאר ימים טובים.

מִדִּבְרֵי תּוֹרָה מַנָּיִן? לְפִי שׁוּא כָּלוּל עִם שְׁאָר הַמּוֹעֲדוֹת, וּכְתִיב בֵּהּ "מִקְרָא קֹדֶשׁ", וְדָרְשִׁינן בַּסִּפְרָא וְסַפְרִי: קַדְּשׁוּהוּ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבְכְסוּת נְקִיָּה. (דרשה זו קובעת שקדושת מועדים דורשת עונג פיזי בניגוד לתענית). וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י פָּרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים: "וּמִקְרָא קֹדֶשׁ" דְּיוֹם כִּפּוּר - בְּכְסוּת נְקִיָּה וּבְתְפִלָּה; וְשֶׁל שְׁאָר יוֹם טוֹב - בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבְכְסוּת נְקִיָּה וּבְתְפִלָּה. (רש"י מבחין בין אופיו המיוחד של יום הכיפורים שבו הקדושה מתבטאת בתענית ותפילה, לבין שאר ימים טובים שבהם נדרשים אכילה ושתייה). וְעוֹד, דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִיקְרֵי "חַג" כְּכָל הַמּוֹעֲדוֹת, דִּכְתִיב: "בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", וְאָמְרִינן: אֵיזֶהוּ חַג שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה. (ההגדרה של ראש השנה כחג מקשרת אותו לכלל מצוות השמחה במועדים). וְעוֹד, בְּמָקוֹם אַחֵר קָרֵי לֵיהּ "חַג", וְכְתִיב: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֻקְשׁוּ כָּל הַמּוֹעֲדוֹת זֶה לָזֶה. הָא לָמַדְתָּ שׁוֶה לִשְׁאָר יוֹם טוֹב. (מכאן שראש השנה חולק את אותו דין שמחה ואיסור תענית כמו כל חג אחר).

ראיה מדברי קבלה ממעמד עזרא ונחמיה וחובת האכילה

הקדמה: פיסקה זו מביאה את הראיה מהכתובים בנחמיה על מעמד ראש השנה, ומוכיחה כי האכילה והשתייה ביום זה הן חובה גמורה ולא רשות.

מִדִּבְרֵי קַבָּלָה מַנָּיִן? שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּעֶזְרָא [נְחֶמְיָה ח']: "וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מְשְׁמַנִּים וְשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ". עִנְיָן זֶה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּתִיב, דִּכְתִיב: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ", וְתָלֵי טַעְמָא בִּקְדוּשַׁת שׁוֹנֶה וּמְשַׁלֵּשׁ וְלֹא בְּשִׂמְחַת בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. (הכתוב מתייחס לראש השנה ולקדושתו העצמית הנובעת מהזמן עצמו). וְעוֹד, שֶׁחֲנֻכַּת הַבַּיִת עָשׂוּ כְּבָר בְּאָדָר בִּשְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ. (הוכחה היסטורית לכך שהשמחה המדוברת אינה קשורה לחנוכת הבית אלא ליום הקדוש). וּמְשְׁמַע נַמִּי דְּהָכִי קָאָמַר: "לְכוּ אִכְלוּ מְשְׁמַנִּים שְׁתוּ מַמְתַּקִּים" - חוֹבָה קָאָמַר וְלֹא רְשׁוּת, דּוּמְיָא דְּ"אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל תִּבְכוּ", דְּתָלֵי טַעְמָא נַמִּי בִּקְדוּשַׁת הַיּוֹם, דִּכְתִיב: "כִּי חַדְוַת ה' הִיא מָעוּזְכֶם". אַלְמָא מִיָּחָא בְּהוֹ, ה"ה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה חוֹבָה קָאָמַר לְהוּ, וְאֲסַר לְהוּ לְהִתְעַנּוֹת. (כשם שהאיסור על העצבות והפקודה לשמוח היו בגדר חובה מחייבת, כך גם אכילה ושתייה ביום זה הן חובה השוללת לחלוטין את האפשרות להתענות).

(מקורות והרחבות

א. רבינו נחשון גאון: מגדולי גאוני סורא (המאה ה-9), ששאלות ותשובות הלכתיות שלו מובאות רבות בספרות הראשונים.

ב. ספרא וספרי: מדרשי ההלכה התנאיים לספרי ויקרא (ספרא) ובמדבר-דברים (ספרי), המבארים את הפסוקים שבתורה.

ג. פירוש רש"י: רש"י על התורה (ויקרא כ"ג, ב'), המבאר את ההבדל בהגדרת "מקרא קודש" בין יום הכיפורים לשאר המועדים.

ד. תהילים פ"א, ד': פסוק המתפרש בחז"ל כמכוון לראש השנה שבו הלבנה מתכסה בתחילת החודש.

ה. ספר נחמיה פרק ח': מתאר את מעמד קריאת התורה בראש השנה בימי עזרא ונחמיה, שבו הומלץ לעם לשמוח ולאכול ממנות טובות משום קדושת היום.

(מרדכי ר"ה סימן תש"ח)

**הכוונת המקורות ע"ב ראש השנה/הרב רימון ע"מ 337-355)

5.לא צריך לעשות תענית על תעניתו כי  מן השמים הורוהו שתעניתו חביבה בר"ה:

שאלה: המתענה ביום שני דר"ה תענית חלום צריך להתענות כל ימיו יום השני של ר"ה, או גם יום ראשון או שמא כלל לא, ואם צריך למיתב תענית לתעניתו בחול אהני תעניות דר"ה או לאו? 

תשובה: יראה דהני ספיקות אין לפשוט ולבאר אותן רק מתוך קבלת הקדמונים ולא מתוך הסברא. מצאתי תשובה אחת מאחד מהגדולים ששאל את רבו הני ספיקות, ודקדק בהן מהא דכתוב בהגה"ה במיימון בשם רוקח שקבל מאביו וכן נהג מהר"ם, דמי שמתענה פעם אחת תענית חלום בר"ה צריך להתענות כל ימיו בר"ה בשני הימים. ונסתפק הרבה אי דווקא ביום ראשון קאמר משום דאנו בקיאים בקבועי דירחא וידעינן דיום ראשון עיקר הוא, והשני אינו אלא מנהג אבותינו הוא והרי הוא כשאר ימי התשובה דלא דיינינן ביה, או דילמא כיון דנהגינן ביה כל קדושה דר"ה בכל מילי כמו בראשון, ורצה הרב לדמותו להא דנמצא בנימוקי במוצאי יוה"כ דאין הדין והבימה מסתלקת עד שישלימו ישראל סדריהם. ואף על גב דכבר פנה היום ותוספות יוה"כ אינה אלא עשה, אלא חביבים ישראל לפני המקום דהקב"ה מנהיג ב"ד של מעלה אחר סדריהם. ולפ"ז איכא למימר דצריך להתענות כל ימיו שני הימים כמו בראשון. ועוד מסופק המתענה בכה"ג אי צריך למיתב תענית לתעניתו אפילו אי לא חל ר"ה בשבת, מידי דהוה אמתענה בר"ח דעלמא ובחנוכה דבעי למיתב תענית לתעניתו. ואי בעי צ"ע אי מהני תענית די' ימי תשובה או לא, הואיל ומתענה בלאו הכי ע"כ. 

והשיב רבו שראה בנערותו בני אדם שהתענו פעם אחת ביום שני דר"ה על ידי חלום, והורו להם גדולים להתענות כל ימיהם יום שני דר"ה דווקא, וגם ראה הרבה בני אדם שהיו מתענין ב' ימים של ר"ה על ידי שהתענו פעם אחת ביום ראשון בשביל חלום כאשר הורו להם הגדולים להתענות, אפילו כשחל ר"ה בשבת, וכל אילו לא יהבו תענית לתעניתא. ונראה היה לו משום דאיכא כמה רבוותא דסבירא להו דמצוה להתענות בכל ר"ה, וא"כ אפילו להני דסברי דמצוה לאכול בכה"ג מודו דלית כאן דררא דביטול עונג שבת ויו"ט, הואיל דמן השמים הראוהו דתעניתו חביבה בשמים בר"ה, ע"כ דברי השאלה והתשובה בקצרה. ועתה אי לא דאיסתפינא לחדש דבריהם וטעמא במילי דצריכי גמרא וקבלה, הייתי אומר דמה שכתב בשם הרוקח ומהר"ם דמי שהתענה פעם אחת בר"ה צריך להתענות כל ימיו בר"ה בשני הימים, היינו טעמא כמו שכתב במנהגים מתענה בשבת לא יתענה באחד בשבת בחנוכה אלא ימתין עד לאחר חנוכה, אבל המתענה ביום טוב ראשון משום חלום יתענה ביום טוב שני עכ"ל. והשתא לפי זה המתענה ביום טוב ראשון דר"ה צריך למיתב בשני תענית לתעניתו, וכן צריך לעשות כל ימיו, ולפ"ז המתענה ביום טוב שני של ר"ה לא יתענה כלל ביום טוב ראשון דלא שייך האי טעמא מידי. אמנם אין נראה כלל לזוז מטעם הראשונים וכדמבואר לעיל דהטעם הוא שצריך להתענות כל ימיו, היינו משום דהראוהו בפעם ראשונה מן השמים שתעניתו חביבה בשמים בר"ה ולכך יתענה כל ימיו. ומהאי טעמא המתענה בשני משום חלום אין צריך להתענות רק בשני ולא בראשון מדלא הראוהו לו בראשון, ולכך אין לנהוג רק כדברי השאלה והתשובה כדמבואר לעיל. 

(תרומת הדשן סימן רעח)

(רבי ישראל איסֶרלן בן פתחיה אשכנזי (מהרא"י; ה'ק"ן (1390) רגנסבורג - ה'ר"כ (1460) וינר נוישטאדט), המכונה "תרומת הדשן" על-שם ספרו, היה מגדולי יהדות אשכנז במאה החמש עשרה ונמנה עם אחרוני הראשונים או ראשוני האחרונים. הוא נחשב לאחד מחשובי הפוסקים, ותשובותיו ופסקיו מוזכרים אלפי פעמים בספרות התורנית שלאחריו. עיקר פרסומו בא על ידי ספרו "תרומת הדשן", שבו כתב תשובות ל-354 שאלות (בגימטריה דש"ן), בכל מקצועות ההלכה.{אליבא דויקיפדיה})

6.רב נסים גאון התיר להתענות אבל רוב הראשונים פסקו שמצווה לאכול:

בספר עזרא מסופר, כי בשוב העם מן הגולה, והיה עזרא הסופר קורא לפניהם מספר התורה ביום ראש השנה, היו כל העם בוכים על שנכשלו ועברו על מצוות התורה מחוסר ידיעה, ושם נאמר (בנחמיה פרק ח' פסוק ט): ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הסופר לכל העם, היום קדוש לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. ובספר אור זרוע חלק ב' (סימן רנז) כתב, שמכאן למד רבינו חננאל שאסור להתענות בראש השנה, שהרי נאמר בנחמיה בענין ראש השנה, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו. ושכן כתב רבינו האי גאון. וכן פסק רב יהודאי גאון בתשובה, שאסור להתענות בראש השנה מפני שנקרא חג, שנאמר תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו. ושלא כדברי רב נסים גאון שמתיר להתענות בראש השנה. ע"כ. גם הרא"ש במסכת ראש השנה (פרק ד' סימן יד), הביא תשובת רב שר שלום גאון, שאסור להתענות בראש השנה, שהרי שמחה נוהגת בראש השנה, שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ודרשו חז"ל בסוכה (נה ע"א) ובראשי חדשיכם זה ראש השנה, וכן מצינו בספר עזרא שכאשר היו העם בוכים בשובם מן הגולה, ובשמעם את דברי התורה, ואמר להם עזרא, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. ובמסכת ביצה (טו:) פירשו חז"ל: ושלחו מנות לאין נכון לו, למי שלא הניח עירובי תבשילין. אבל פשוטו של מקרא, למי שהיה בדעתו מאתמול להתענות בראש השנה, ולא הכין מאכל לחג, ומכאן למדנו שאין להתענות בראש השנה. ע"כ. וכן כתב המרדכי (פרק קמא דראש השנה סימן תשח) בשם רב נחשון גאון. וכן דעת הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות יום טוב הלכה יז). וראה עוד בספר פרדס הגדול (סימן קע). ובשאלות ותשובות מן השמים (סימן פו). ובשו"ת הריב"ש (סימן תקיג). ובשו"ת תרומת הדשן (סי' רעח). וכן פסק הטור (/או"ח/ סימן תקצז) שאוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, ואין מתענים בראש השנה כלל, וכדברי רבינו האי גאון שכתב, שיפה הוא שלא להתענות אפילו ביום טוב שני של ראש השנה, שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו'. וכן פסק מרן בשלחן ערוך שם. וראה עוד בזה בשו"ת שאגת אריה (סימן קב). ובשו"ת מחזה אברהם (סימן קכח). ובשו"ת חסד לאברהם תאומים (מהדורא תנינא סימן סב). ובספר תרועת מלך (סימן לה). ובשו"ת שאלת יעקב (סימן קכח). ועוד. ולפי זה יש ללמוד גם כן שאין לבכות בראש השנה, ואדרבה ראוי לומר התפלה בנעימה ובשמחה. וכן נהגו בכל תפוצות ישראל שהשליח צבור מתפלל בראש השנה בניגון ובנעימה מיוחדת לכבוד החג, אלא שהקדיש והקדושה נאמרים בניגון הסליחות והפיוטים של הימים הנוראים, בבחינת אומרם בברכות (ל:) וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהיה רעדה. 

(שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סט)

חלק ג:בגדי לבן בר"ה

1.בגדי לבן- בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים- הכהן הגדול ביום הכיפורים נדמה למלאך:

הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה, וּבַקֹּדֶשׁ הָיְתָה.

פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם.

קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

פָּשַׁט, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו.

יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג.

הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, לָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו:

(יומא ג,ו)

כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף; בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם (ויקרא טז,ד)

2.הרצון להידמות למלאכים:

"וסודם: כמו 'האיש לבוש הבדים'[1]. ולכך הודיעו כי בגדי קודש הם. ובויקרא רבה: 'כשירות של מעלן - כך שירות של מטן. מה שירות של מעלן, איש אחד בתוכם לבוש בדים - כך שירות של מטן, כתֹנת בד קודש' ". (רמב"ן, ט"ז, ד)

3. לבישת הלבן למי שבטוח שייצא זכאי בדין:

ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט אף על פי שנופלין על פניהם בבקר באשמורת: 

(טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפא)

4.מנהג לבישת קיטל- גלימה לבנה- בר"ה , ביום הכיפורים ובליל הסדר:

א.קיטל- גלימה לבנה שנלבשה בזמנים מיוחדים:

קיטל ("גלימה" ביידיש) היא גלימה לבנה שלובשים יהודים אשכנזים דתיים במועדים מיוחדים, בליל הסדר ובימים נוראים.

(אליבא דויקיפדיה)

חלוק לבן , ארוך ורחב , שנוהגים בעדות אשכנז ללבוש על הבגדים בתפילות ובהזדמנויות מיוחדות . יש הלובשים קיטל בראש השנה , ביום הכפורים , בהושענא רבה , "בתפילת הגשם "בשמיני עצרת , בתפילת הטל בפסח , בעל הבית "בליל הסדר או חתן בשעת חופתו . 

הקיטל נעשה בצורת החלוק של תכריכין שמלבישים בהם את המת , ויש לו חגורה . בחייו של האדם הוא משמש לו לתפילות ובשעת פטירתו הוא משמש לתכריכים . טעמים הרבה נאמרו בלבישת הקיטל . לגבי ליל הסדר אמרו שבגד לבן נחשב כאות לחירות . 

מן הצד האחר היו שאמרו שלבשוהו כדי שלא תזוח דעתו של אדם עליו בליל הסדר , שהשמחה בו רבה — יראה בגד לבן ויזכור את יום המיתה . טעם זה נאמר גם לגבי לבישתו "בימים הנוראים , כדי לשבר לבו של אדם . 

טעם אחר שנתנו בו הוא לסמל "אם יהיו חטאיכם כשנים , כשלג ילבינו " ( ישעיהו א , יח , ( או משוס שדומים ביום זה למלאכי השרת לובשי בדים . בימי הביניים היו מכנים את הקיטל "סארגנעס " ( מלשון צמר ( 86 _^ 6 שהוא בגד של צמר או של משי . הוא שימש גם לגברים וגס לנשים כבגד שבת ומועד ובתכריכים בבוא יומם .

(לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות,ע"מ 221)

ב.לבגדי הלבן יש משמעות אחת לכלל (הביטחון שיוצאים זכאים בדין- נצח ישראל )ואחת לפרט(הזכרת יום המיתה):

שאלה:

שמעתי שבפרט בראש השנה וביום הכיפורים הנוהג הוא ללבוש לבן כדי לחשוב על הדברים הטובים שעשינו במהלך השנה ולא על הרעים כאשר את התשובה עושים לפני. מצד שני כל נוסח התפילות (במיוחד ביוה"כ) הוא אוסף של וידויים והלקאות עצמיות ואנו מבקשים מהקב"ה שיחוס עלינו כאב על בנים למרות שמצד הדין מגיע לנו להיענש. מהו הדבר הנכון לעשות והאם הרב יכול לעשות לי קצת סדר בדברים?

תשובה:

במדרש, לבישת לבן הוא מפני הבטחון שעם ישראל יוצא זכאי בדין. על פי ההסברות המאוחרות באשכנז הוא כדי להזכיר יום המיתה, וזה מעורר לתשובה. ושניהם נכונים. הראשון לכלל והשני לפרט.

(שאלה באתר הרב שרקי, "בגדים לבנים בראש השנה ויום הכיפורים",כ"ו באלול תשס"ו, הרב אורי שרקי)

ג.ברמ"א מובא המנהג ללובשם רק ביום כיפור וכך גם הנשים שלובשות לבן:

יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כיפורים, דוגמת מלאכי ^יזהשרת, וכן נוהגים ללבוש הקיטל, שהוא לבן ונקי, גם הוא בגד מתים, ועל ידי זה לב האדם ^יחנכנע ונשבר (דברי עצמו, מהגהות מיימוני פרק ז' דשביתת עשור):

(אורח חיים, תרי, ד, הגה)

שנהגו ללבוש בגדים לבנים וכו' – ונוהגין שגם הנשים לובשים בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום. אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטין שמתקשטין בהם בשבת ויו"ט, מפני אימת יום הדין. ואין נוהגות ללבוש קיטל: (משנה ברורה, שם)

ד.חסידים נהגו ללבוש קיטל גם בר"ה:

בראש-השנה נהוג בקרב מרבית עדות החסידים ללבוש בגדים לבנים ומהם הלובשים את ה"קיטל" רק לתפילה. בכל קהילות החסידים נהוג שלפחות החזנים, התוקע וה"מקריא" לובשים את ה"קיטל".

(אתר דעת, מנהגי עדות ישראל, ראעש השנה, מנהגי החסידים)

ה.ממנהגי יהדות אשכנז- טלית לבנה וכיפות לבנות:

...ראש-השנה הוא מן הימים שבהם משכימים לתפילה יותר משאר יממות השנה, לתפילות הבוקר לובשים את התכריכים (ה"סרגנס", מארג בגרמנית = ארון המתים, כלומר לבושו של המת הנתון בארון, ויש אומרים מלשון זרג', בצרפתית, מין בד קל שממנו היו מכינים את התכריכים). אבל בשנת האבלות וחתן בשנת הנשואים אינם לובשים את התכריכים, זה כדי שלא לעורר את הפורענות שכבר פגעה בו, וזה כדי שלא לעורר אבל בשנה שבה הוא שרוי בשמחה. 

אף יש העוטפים טלית שכולה לבן, בלי פסים כהים. כל באי בית-הכנסת, גם אלה שאינם לובשים "סרגנס", חובשים כיפות לבנות.

(אתר דעת, מנהגי עדות ישראל, ראש השנה,

ממנהגי יהדות אשכנז)

ו.גם הפרוכת ועטיפת ספרי התורה - בצבע לבן:

בית-הכנסת מואר חגיגית, וארון-הקודש עטור בפרוכת לבנה, וכן מכוסה הבימה, ואף את ספרי-התורה שקוראים בהם בימים-הנוראים, מעטפים במעילים לבנים, הכל לכבוד הימים הנוראים.

(אתר דעת, מנהגי עדות ישראל, ראעש השנה,ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל)

ז.הרב מוצפי מזכיר מנהג גם אצל הספרדים ללבישת בגדים לבנים אבל רק של הרבנים:

שאל את הרב - תשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א

שלום הרב,
1. האם ספרדים נוהגים ללבוש קיטל בראש השנה?
תשובה:

לא, הרבנים בלבד נהגו ללבוש גלימות לבנות.

(אתר דורש ציון, שאלה 114570)

ח.בשבת לבישת בגדי לבן נראית כיוהרה:

ונראה שבמקום שנוהגים ללבוש בגדים שחורים הרוצה לנהוג ללבוש לבנים כדברי האר"י אינו רשאי לעשות כן דמחזי כיוהרה

(חזון עובדיה שבת חלק א ע"מ כו הערה י"ג)

ט.מנהגי יהדות מרוקו- לבישת בגד לבן בליל הסדר וביום הכיפורים:

*נהגו שלא ללבוש בראש-השנה בגד חדש.(ט2)

**לפני הסעודה המפסקת מתלבשים לכבוד היום הגדול. בניגוד לראש-השנה, כמעט לחובה נחשב שאחד המלבושים יהיה חדש, ובעיקר מקפידים על בגדי לבן.(י4)

***רבים נוהגים ללבוש בליל הסדר גלימות לבנות ארוכות-סמל לחירות. (טז,13)

(ממנהגי יהדות תמרוקו, אתר דעת, שלום דנינו)

י. גם ביהדות בבל נהגו ללבוש בגדי לבן בר"ה:

יהודי בבל מקפידים מאד ללבוש בראש-השנה וביום-הכיפורים בגדים לבנים, סמל לטהרה ולסימן טוב. בגדים שחורים אסורים בהחלט.

(מנהגי יהדות בבל, אתר דעת, יא3)

5.בגדי הלבן באים ללמדנו לראות את החסד שיש במידת הדין:

בסקירת תולדות עמנו רואים אנו היטב את מידת הדין והמשפט של הקב"ה. החל מהמגפות הכבדות במדבר, המשך במלחמות אשר בתקופת יהושע והשופטים והמלכים וכלה בגלות ארוכה אותה עברנו, בשואה, וגם במלחמות אשר לחמנו בכיבוש מחודש של הארץ. אין ספק שמידת הדין איננה מקילה עלינו את החיים. לשם כך באים בגדי לבן בראש השנה. ללמדנו לראות את האהבה והחסד אשר בתוך מידת הדין.

(אתר כיפה, מאמר "בגדי ראש השנה"/הרב אליקים לבנון)

חלק ד: בכי בראש השנה: איסור גמור או מצווה מובחרת ?

"עין במר בוכה ולב שמח" (פיוט "עת שערי רצון" לרבי שמואל יהודה בן עבאס הנאמר לפני התקיעות)

1.נחמיה עוצר את העם מלבכות לנוכח ספר התורה המובא אחרי שנות הגלות בגלל מעמד היום- ראש השנה שהוא יום של שמחה ואין לבכות בו:

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל:  וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי...

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:  וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְ-ה-וָ-ה הִיא מָעֻזְּכֶם:וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:  וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם

(נחמיה ח,א-יא)


2.הגר"א בעקבות האמור בנחמיה אוסר במפורש לבכות בר"ה:

בר"ה אין מאריכין בתפלה יותר מדאי שאין להתענות בו עד חצות כמו שארי י"ט ואם נמשך עד חצות מתפללין מנחה קודם סעודה וא"א אבינו מלכנו. ואין לבכות בר"ה כמבואר בעזרא אל תבכו וכו' (פעולת שכיר ב) והקפיד לפעמים לנגן הקדיש שאחר מוסף לכבוד יו"ט:

(מעשה רב, רז)


3.ע"פ האר"י הבכיה רצויה בר"ה:

גם היה נוהג מורי לבכות הרבה בתפלת ראש השנה אפילו שהוא יו"ט ומכל שכן בתפלת יום כיפור, והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלמה. גם היה אומר כי יש בני אדם שנידונים ביום הראשון ואז הם בדינא קשיא, ויש הנידונים ביום השני שהוא דינא רפיא, ורוצה הקב"ה לקחם עליהם ודן אותם ביום השני. ואמר כי האדם שנופלת עליו בכיה רבה מאליו בימים האלו בתפל, הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה אם ביום הראשון ואם ביום השני
(שער הכוונות, דרושי ר"ה, דף צ)

4.הבעש"ט דגל בתפילה בדמעה:

כה אמר ה' התבוננו וקראו וגו' ותרדנה עינינו דמעה (ירמיהו ט׳:י״ז), דאיתא בתיקונים (תיקון י"א דמ"ה ע"א) אית היכלין דניגנא דלא מתפתחין אלא בניגונא כמה דאת אמר (מלכים ב ג׳:ט״ו) ויהי כנגן המנגן וגו', ואית היכלא דדמעה, דלא מתפתחא אלא בדמעה, כמה דאת אמר (בפ' שמות) ותפתח ותראהו וגו' והנה נער בוכה ותחמול עליו, ותפלה בדמעה הוא מרוצה להקדוש ברוך הוא, כמו שכתב בזוהר (שמות די"ב ע"ב, תרומה דקס"ה ע"א) עד דלא יכיל למרחש בשפוותיה, והנה כמו בחורבן בית המקדש דאמר לו קודשא בריך הוא לירמיה לך וקרא לאבות ומשה היודעים לבכות (פתיחתא דאיכא רבתי סי' כ"ד) כן אנחנו נלמוד מזה:

(כתר שם טוב לבעש"ט,  ח"ב די"ג ע"ב, לראש השנה ויום כפור, כ״ו).


5.בראש השנה הוא יום בריאת האנושות וכמו תינוק שתחילתו בבואו לעולם בבכי כך גם בוכים בר"ה:

 אמר ברמב"ם ז"ל כתב שראש השנה כל העולם הולך מסופו לראשו, ואדם מתחילה הוא בקטנות שאינו אוכל ושותה רק בוכה, לפיכך בוכין בר"ה וכשבוכה המוח צלול, לפיכך כל תינוק שאינו בוכה לא יהיה חכם, ומפני מה נברא האדם בקטנות וכל דבר בגדלות דהיינו בהמה, כי כל דבר שתחילתו קטנות סופו גדלות ודבר שאין תחלתו קטנות אין סופו גדלות:

(ספר אמרי פנחס, רבי פנחס מקוריץ, מגדולי תלמידי העש"ט,  - שער ד - שבת ומועדים )

 השמחה הוא מכפר עונות. כי השמחה מעולם העליון. כי התינוק כשהוא קטן הוא בוכה. וכשהוא כמו חצי שנה הוא מתחיל לשחוק. כי בא בעולם עליון. ומפני שהשמחה הוא מעולם עליון הוא באור פני מלך חיים. לכן ביום א' בוכין. כי הוא בסוד עיבור. ולכך קורין וה' פקד את שרה

(ספר אמרי פנחס - שער ד - שבת ומועדים )

6.אי הוודאות על העתיד מעורר בכי  של שמחה מהול בחרדה ואי ידיעה:

 האי עלמא לבי הלולא דמיא, וכך הדרך קודם החופה לבכות אע"פ שהוא עת שמחה וזיווג ויחוד, כי אינו יודע מה יצא מזה, כך בר"ה אף שהוא יחוד גדול הוי' ואד' אפילו הכי כיון שהוא דבר חדש על הנשמות ועל המלאכים. וכל העולם כולם תלויים בזה ואינו יודע מה יהיה, לכך בוכים בר"ה לברר המוחין בבכיה, ובזה תלויים המלאכים והנשמות כולם, והראיה שכל מה שתינוק בוכה ביותר הוא חכם יהיה:

(ספר אמרי פנחס - שער ד - שבת ומועדים )

7.הבכי המבוקש הוא בכי של שמחה וחדוה בה' יתברך:

עִקַּר מַעֲלַת הַבְּכִיָה הוּא כְּשֶׁהִיא מֵחֲמַת שִֹמְחָה וְחֶדְוָה. וַאֲפִלּוּ' הַחֲרָטָה טוֹב מְאֹד שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִֹמְחָה, שֶׁמֵּרֹב שִֹמְחָתוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא מִתְחָרֵט וּמִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד עַל שֶׁמָּרַד נֶגְדּוֹ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, וּמִתְעוֹרֵר לוֹ בְּכִיָּה מֵחֲמַת רֹב הַשִֹּמְחָה, וְזֶה עִקַּר מַעֲלַת הַבְּכִיָּה, שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִֹמְחָה, וְזֶה בְּכִיָּה הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם (תְּהִלִּים פ"ט) שֶׁעִקַּר הַבְּכִיָּה שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִֹמְחָה בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. כִּי בְּכִיָּה הוּא מִתְעוֹרֵר מִשֵּׁם ס"ג, שֶׁהוּא בְּבִינָה, וְעַל כֵּן בְּכִיָּה בְּגִימַטְרִיָּא הַמִּלּוּי שֶׁל ס"ג כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י, הַיְנוּ שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה תִּהְיֶה מִשִֹּמְחָה כִּי בִּינָה לִבָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַלֵּב מֵבִין", וְעִקַּר הַשִֹּמְחָה הִיא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ד): "נָתַתָּ שִֹמְחָה בְלִבִּי", וּמִשָּׁם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה נִמְתָּק הַבְּכִיָּה וְהָבֵן:‏

(ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן קעה )

8.יש חילוק אם מביא עצמו לבכי או שהכי יורד עליו מהתרגשות:

ונראה שאין סתירה לדברי האר"י ממקרא מפורש בנחמיה הנ"ל, שאף שאין לאדם להביא עצמו לידי בכיה ועצבות, מפני קדושת החג, אבל המתעורר מעצמו לבכות בתפלותיו מחמת התלהבות דקדושה, לרוב דביקותו וכוונתו בתפלות הימים הנוראים, אין בזה שום איסור כלל. 

וכמו שכתב כיוצא בזה הטורי זהב באורח חיים (סימן רפח סק"ב), שמצינו באגדה, שתלמידיו של רבי עקיבא מצאוהו שהיה קורא שיר השירים ובוכה בשבת, ואמר להם שאף על פי שאסור לבכות בשבת, שנאמר וקראת לשבת עונג, מכל מקום כיון שעונג הוא לו בבכיתו, מותר, והסביר הטורי זהב, שנראה שמרוב דבקותו של רבי עקיבא בהשי"ת, וכשהיה אומר שיר השירים היה מבין בעומק דעתו הגדולה והקדושה עד היכן הדברים מגיעים, לכן היו עיניו זולגות דמעות, וכן מצוי הדבר בתלמידי חכמים צדיקים שמתפללים בכוונה. ע"כ. והוא הדין למתפללים בכוונה בראש השנה, ועיניהם זולגות דמעות מרוב התרגשותם והתלהבותם, דשפיר עבדי. וברור הדבר מאד שרבינו האר"י שהיה עמוד העולם בקבלה האלהית, שר בית הזוהר, וכל רז לא אניס ליה, והיה נאה דורש ונאה מקיים, מרוב דבקותו בהשי"ת ובכוונות הקדושות בתפלותיו בימים הנוראים, היה מתעורר בבכיה רבה, והרי זה דומה למעשה של רבי עקיבא הנ"ל. 

והוא הדין לכל אדם שבכיה נופלת עליו מאיליו בימים הנוראים, על ידי התפלות הקדושות שמעוררות רשפי אש שלהבת יה, בבחינת עד שתהיה שלהבת עולה מאיליה, וכן מדוייק הלשון בשער הכוונות שבכיה נופלת עליו, אבל להביא עצמו לידי בכיה על ידי קול בכי וכדומה אין להתיר, וכפי שכתוב בנחמיה. נמצא שהאר"י והגר"א מוילנא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. 

ובספר קהלת יצחק בדרוש לראש השנה (דף צב ע"ב) בשם הגאון רבי ישראל מסלאנט כתב לחלק באופן אחר, שאנשים שדמעתם מצויה, ומכל דבר שיתפעלו יתעוררו בבכיה, לא יבכו בראש השנה, כמו שאמרו בראש השנה (כו:), בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, ולאנשים כאלה כפיית עצמם היא שלא לבכות, מאחר שטבעם לבכות מהר. אך אנשים שקשה להם לבכות הם צריכים לכוף עצמם ולבכות. ע"ש. ובמחכ"ת אין דבריו מחוורים לפע"ד, והנכון לחלק כמו שכתבנו. וכן מצאתי להגאון רבי יוסף זונדל מסלאנט בכתביו (עמוד קיג) שחילק כמו שכתבנו. וראה עוד להגאון משאוול בשו"ת זכר יהוסף (סימן קצב). ע"ש. 

המורם מכל האמור, שאין לבכות בראש השנה. והתפלות של ראש השנה יש לאומרם בשמחה ובנעימה קדושה, ומתוך כוונה רבה, כי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ומכל מקום אדם שמתעורר מעצמו בבכיה ומתפלל בדמעות שליש, אין בזה שום חשש איסור כלל. ותבוא עליו ברכה. והשי"ת יקבל תפלתינו ברצון ונזכה כולנו יחד עם כל בית ישראל לשנה טובה ומבורכת כתיבה וחתימה טובה. 

(שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סט)

חלק ה:האם יש מצווה לשמוח בראש השנה?

1.מצווה לשמוח בר"ה כמו בכל יום טוב:

שֵׁשֶׁת יָמִים הָאֵלּוּ שֶׁאֲסָרָן הַכָּתוּב בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה שֶׁהֵן רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת וּבְיוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵן הַנִּקְרָאִין יָמִים טוֹבִים. וּשְׁבִיתַת כֻּלָּן שָׁוָה שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה חוּץ מִמְּלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-טז) 'אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ' וְגוֹ':

((ספר זמנים הלכות שביתת יום טוב, פרק ראשון  הלכה א)

כְּשֵׁם [כ] שֶׁמִּצְוָה לְכַבֵּד שַׁבָּת וּלְעַנְּגָהּ כָּךְ כָּל יָמִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח-יג) 'לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד' וְכָל יָמִים טוֹבִים נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כג-ז) 'מִקְרָא קֹדֶשׁ'. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ הַכִּבּוּד וְהָעִנּוּג בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. וְכֵן רָאוּי לְאָדָם שֶׁלֹּא יִסְעֹד בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה כְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁדָּבָר זֶה בִּכְלַל הַכָּבוֹד. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ נִטְפָּל לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עִם שְׁאָר יָמִים טוֹבִים כֻּלָּם אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' וְגוֹ'. אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא קָרְבַּן שְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין בְּהִלְכוֹת חֲגִיגָה יֵשׁ בִּכְלַל אוֹתָהּ שִׂמְחָה לִשְׂמֹחַ הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כָּל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ:

(ספר זמנים הלכות שביתת יום טוב, פרק שישי הלכות טז-יז)

2.אין ראוי לשמוח ולשיש בר"ה:

אין קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי תפילה והכנעה לפני ה‘, ויראה ממנו, וניסה אליו, ותשובה, ותחינה ובקשת מחילה, ואין ראוי במצבים כאלה לשמוח ולשיש

(פירוש הרמב"ם למשנה, ר"ב ד,ז)

3.לשמוח- אבל לא שמחה יתירה ולכן אין אומרים הלל:

וְלֹא הַלֵּל שֶׁל חֲנֻכָּה בִּלְבַד הוּא שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֶלָּא קְרִיאַת הַהַלֵּל * לְעוֹלָם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בְּכָל הַיָּמִים שֶׁגּוֹמְרִין בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל. וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה מִצְוָה לִגְמֹר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל. וְאִלּוּ הֵן. שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה. וְרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח וְיוֹם עֲצֶרֶת. אֲבָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין בָּהֶן הַלֵּל לְפִי שֶׁהֵן יְמֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה וָפַחַד לֹא יְמֵי שִׂמְחָה יְתֵרָה. וְלֹא תִּקְּנוּ הַלֵּל בְּפוּרִים שֶׁקְּרִיאַת הַמְּגִלָּה הִיא הַהַלֵּל:

(ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק שלישי, הלכה ו)

4.לשמוח - כן, לשמוח ולשיש- לא:

יש לדייק, שם אמר "לשמוח וְלָשִׂישׂ". מקובל אצלנו שאין הרמב"ם מוסיף מלה אחת מיותרת ללא סיבה. מדוע הוסיף "וְלָשִׂישׂ"? נזכרנו בדברי המלבי"ם (על ישעיה כב, יג מלים: "ששון הוא המחול והריקוד והמשתה". כלומר הפגנת השמחה, שלא תשאר רק בלב. וכתב בפרק ל"ה "משוש כינור", "משוש תופים"). כלומר צריכים כן לשמוח אבל לא להפריז, לא לָשִׂישׂ.

(ראש השנה – האם יש מצוה לשמוח בו?/הרב משה צוריאל)

5.אין אומרים בר"ה- מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון:

וא"א ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון לא בר"ה ולא ביה"כ אבל רב שר שלום כתב אומר בב' ישיבות בר"ה וביה"כ בין בתפלה בין בקדושה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה שהרי כתיב אלה מועדי ה' בריש ענינא ובסוף ענינא וידבר משה את מועדי ה' וקאי אכל ענינא אפסח עצרת ר"ה ויה"כ סוכה ושמיני עצרת כולהו איתקוש להדדי לקרותו מועדי ה' מקראי קודש וכ"כ רב פלטוי גאון זצ"ל ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה וכ"כ רב שמואל בן חפני מנהג ב' ישיבות לאומרו ...

וכתב רב האי שאין מנהג לומר מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון אלא את יום הזכרון הזה זכרון תרועה וכן פשט המנהג 

(טור או"ח סימן תקפב )

ונראה לי שההתנגדות באה לא מפני המלה "שמחה" אלא מפני סיום הניב "חגים וזמנים לששון" וכאמור זה כבר יותר מדאי.

(ראש השנה – האם יש מצוה לשמוח בו?/הרב משה צוריאל)

6.השמחה היא של יראת הרוממות והבריחה אל ה' ולא מפניו:

לעניות דעתי, מדקדוק בדברי הרמב“ם נראה שיש מקום להסביר את השמחה שביום הזה בדרך נוספת. אם נעיין היטב בדברי הרמב“ם בפירוש המשניות שהובאו לעיל, נראה שהסיבה לכך שאין אומרים הלל בראש השנה וביום הכיפורים אינה עצם היותם ימי דין, אלא היותם ימים של תשובה ותפילה: ”ימי תפילה והכנעה לפני ה‘, ויראה ממנו, וניסה אליו, ותשובה, ותחינה ובקשת מחילה“. נראה לומר שלדעת הרמב“ם היראה המלווה את הימים הנוראים אינה יראת העונש גרידא, שמא חס ושלום יצא חייב בדין, אלא זוהי יראת הרוממות, המלווה את ההוד שבחזרה בתשובה בהכנעה ובתחנונים. בימים אלו אנו ”נסים אליו“, כפי שהרמב“ם מתאר בפירוש המשניות. איננו חלילה נסים מפניו, מתרחקים ומתפחדים. להיפך, אנו רצים לקראתו, מוצאים את מבטחנו בקרבת א-לוהים, כפי שרבי שלמה אבן גבירול כותב בסגנון המזכיר מאוד את לשון הרמב“ם:

"ואם לא אוחיל לרחמיך – 

מי יחוס עלי חוץ ממך? 

לכן אם תקטלני – לך איחל, 

ואם תבקש לַעֲוונִ י – אברח ממך אליך, 

ואתכסה מחמתך בצלך“. 

התשובה מלווה ביראה הנובעת מתחושת הריחוק מה‘ שבה היינו שרויים בגלל החטא. עם זאת התשובה ממלאת את כל האישיות שלנו בשמחה גדולה, שמחה של טהרה וקרבת א-לוהים מחודשת .אמנם ימים אלו אינם ימי שמחה יתרה, שכן הם ימים של עיסוק בתשובה, הכנעה ותחנונים. ואולם אף על פי כן הם ימים של שמחה – שמחה טהורה וקדושה של הסתופפות ובקשת מקלט בצל השכינה. נראה אם כן, שהדין בעצמו, על משמעויותיו הרחבות, על היראה הגדולה שהוא מביא עמו – הוא עצמו יסוד השמחה של ראש השנה והסיבה שהוא נקרא ”יום טוב“. 


("אברח ממך אליך" – יראה ושמחה בראש השנה, הרב דודי גרינפלד)

7.בין נוסח הספרדים לנוסח האכנזים בברכת הקידוש של ר"ה- איזכור של "יום טוב":

א.ספרדים: איזוכר הפסוק מהתורה על שמחת ר"ח ואיזכור יום טוב:

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (במדבר י, י)

סַבְרִי מָרָנָן (ועונים: לחיים)

בָּרוּךְ אַתָּה יְ-יָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְ-יָ אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם (בשבת: הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) הַזִּכָּרוֹן הַזֶה אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶה, יוֹם (בשבת : זִכְרוֹן) תְּרוּעָה (בשבת : בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם.

כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, וּדְבָרְךָ מַלְכֵּנוּ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ (הַשַׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן.

ב. ללא ההקדמה וללא איזכור יום טוב:

סַבְרִי מָרָנָן

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי  הַגָּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם (בְּשַׁבָּת: הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) הַזִּכָּרוֹן הַזֶה, , יום (בשבת: זִכְרוֹן) תְּרוּעָה (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וּדְבָרְךָ מַלְכֵּנוּ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ (הַשַּׁבָּת וְ) יִשְׂרָאֵל וְיום הַזִּכָּרון:

חלק ו: שאר ענייני ראש השנה ע"פ דין וחסד

1.אמירת צדקתך בראש השנה שחל בשבת:

א.מחלוקת שו"ע והרמ"א:

ר"ה שחל להיות בשבת אומרים צדקתך, במנחה: 

הגה - ויש אומרים שלא לאומרו (ר"ן סר"ה ומנהגים), וכן אנו נוהגים:(שו"ע או"ח תקצח)

ב.אומרים לפי שהוא יום הדין ואין אומרים לפי שהוא ר"ח וגם יש בו עוד דין ולא מעוריים דין ביום הדין:

אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר יוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּשַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים "צִדְקָתְךָ" בְּמִנְחָה,ב, אֲבָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל בְּשַׁבָּת אוֹמְרִים,ג לְפִי שֶׁהוּא יוֹם דִּין וְרָאוּי לוֹמַר צִדּוּק הַדִּין בְּיוֹם דִּין,ד וְכָךְ נוֹהֲגִין בִּסְפָרַד.ה 

אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִיםו שֶׁאַף בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל בְּשַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹז, "מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה", וְאֵין לְעוֹרֵר הַדִּין בְּיוֹם דִּין,ח וְעוֹד שֶׁהַיּוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְאֵין אוֹמְרִים "צִדְקָתְךָ" בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁט כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ"ב.י וְכִסְבָרָא זוֹ נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:יא,

(שולחן ערוך הרב, תקצח)

ג.אומרים אחרי אבינו מלכנו:

ראש השנה שחל בשבת אומרים צדקתך במנחה. ויש נוהגים שלא לאמרו. ונהרא נהרא ופשטיה. אך מנהגינו כמו שכתב מרן בשלחן ערוך לומר צדקתך. ולפי מנהגינו שאומרים גם אבינו מלכנו, יאמרו תחלה אבינו מלכנו ואחר כך צדקתך. [ילקו”י מועדים עמו’ נט].

2.תקיעת השופר- המלכת מלך- איורע חגיגי  או הזכרת עוונות- אירוע של דין מתוח:

א.השופר מעורר על הזכרת העוונות:

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר עורו ישינים משֵׁנָתְכֶם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם. וחפשו במעשיכם וְחִזְרוּ בתשובה וזכרו בוראכם! אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה...

(הלכות תשובה פרק ג הלכה ד)

ב.השופר- המלכת ה' בעולם:

אדמו"ר שמח למאד בעת תקיעת שופר, כי כן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה שממליכים מלך ומעטרים אותו. כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל העולמות שאנחנו עַמוֹ

(הגר"א, תוספת מעשה רב, פיסקה נח)

3.ויעבר - בתוך הדין יש חסד מצפים שה' יעביר אותנו מהדין אל החסד ועדיין לא נאמרים בראש השנה אולי כדי לא להזכיר במפורש את הדין:

וי"ר-גימטריה - 216 - גבורה
עב -גימטריה 72- חסד

ויעבור ה' - גימטריה-214 -  שד"י:

סוד ויעבור ה' על פניו ויקרא. הנה ויעבור, צירופו ע"ב עם רי"ו. וסוד העיבור נעשה ע"י היסוד, הנקרא שדי. והנה אם תמנה הויה בעצמו, גי' כ"ו. ותמנה בסוד ע"ב רי"ו, עולה הכל שדי. וזהו ויעבור יהו"ה גי' שדי...
...
אמנם, קודם נפילת אפים, שהוא הורדת טפה במלכות, אנו רוצין להקדים קודם ירידתה למטה ליקח אותה למעלה במקום החזה של ז"א, כי אז יצאת מן מחיצות יסוד של בינה אשר ירדה בתוכה, ושם היא מתגלית. ואז אנו מעכבין האור ההוא שם, ואז נמשך משם כח ע"ב, והולך אל הזרוע ימין שלו, לחיבוק יותר מעולה. ואמנם, ג' ע"ב הראשונים שהיו בחג"ת, כולם נתקבצו בשמאל הז"א, ונעשו שם רי"ו. ובזרוע ימין בא חסד כנודע, בסוד ע"ב הטפה הנ"ל, וז"ס ויעבור - ע"ב רי"ו:

(פרי עץ חיים שער הסליחות פרק א)

4.אבינו מלכנו- חסד ודין:

א.הראשון שאמר "אבינו  מלכנו" ואף נענה וירדו גשמים אחרי בצורת:

 שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים הוו מרנני רבנן יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו (תענית כה,ע"ב)

ב.בעקבות שנענה בתפילה זו קבעו אותה לעשרת ימי תשובה:

וכשראו הדור שנענה באותה תפילה, הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים, וקבעום לעשרת ימי תשובה

(כל בו, סימן סד, דין ראש השנה וסדר תפלה)

ג.האם לומר אבינו מלכנו בשבת?

יש אומרים שאם חל ראש השנה בשבת אין אומרים 'אבינו מלכנו', מפני שאין מתאים להתפלל בשבת על צרכי חול בתפילה שנתקנה מתחילה לתענית (ר"ן, רמ"א תקפד, א, מהרי"ץ). וכן נוהגים יוצאי אשכנז, תימן וחלק מיוצאי ספרד. ויש נוהגים לאומרו גם בשבת (תשב"ץ), וכיוון שגם האר"י הסכים לזה, כך הוא המנהג הרווח בקרב יוצאי ספרד (עי' להלן ה, ו, לעניין שבת תשובה).

(פניני הלכה ימים נוראים , פרק ג- ראש השנה- סעיף טז)

ד.אבינו מלכנו מקביל לשמונה עשרה ברכות העמידה ביום חול(הברכות האמצעיות):

"אבינו מלכנו חננו ועננו" כנגד "חונן הדעת";
"אבינו מלכנו החזירנו בתשובה" כנגד "הרוצה בתשובה";
"אבינו מלכנו סלח ומחל" כנגד "סלח לנו";
"אבינו מלכנו כתבנו בספר גאולה" כנגד "גואל ישראל";
"אבינו מלכנו שלח רפואה" כנגד "רפאנו";
"אבינו מלכנו חודש עלינו שנה טובה" כנגד "ברך עלינו";
"אבינו מלכנו הרם קרן ישראל" כנגד "תקע בשופר";
"אבינו מלכנו בטל מעלינו" כנגד "השיבה שופטנו וכו' והסר ממנו יגון ואנחה":
"אבינו מלכנו כלה כל צר" כנגד "ולמלשינים וכו' שובר אויבים";
"אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים" כנגד "על הצדיקים וכו' יהמו נא רחמיך";
"אבינו מלכנו הרם קרן משיחך" כנגד "את צמח דוד וכו' וקרנו תרים";
"אבינו מלכנו הצמח לנו ישועה" כנגד "מצמיח קרן ישועה";
"אבינו מלכנו שמע קולנו" כנגד "שמע קולנו וכו' "שומע תפילה";
(מנהגי מהר"י טירנא, ראש השנה; לבוש סי' תקפ"ד א).

{רבי יצחק אייזיק מטירנא (? – סביבות ה'קפ"ה, 1425) מגדולי אשכנז בימי הביניים, מחבר "ספר המנהגים" שהשפיע מאוד על נוסח אשכנז המזרחי ועל ארחות יהדות מזרח אירופה לעתיד, כש'מנהגי המהרי"ל', ספר מנהגים לפי מנהגיו של המהרי"ל שהיה חברו של רבי יצחק אייזיק, השפיע על נוסח אשכנז המערבי ואורחות יהדות מערב אירופה.(אליבא דויקיפדיה)}

ה.אבינו- חסד, מלכנו- דין:

מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה: (משלי כט ד)

דינא דמלכותא דינא (בבא קמא, קיג ע"א)

כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְ-ה-וָ-ה עַל יְרֵאָיו (תהילים קג,יג)

יונה טוען שה' אמור להנהיג את עולמו במידת הדין. תשובת ה' ליונה במעשה הקיקיון מלמדת את יונה ואת הקורא שה' הוא "אבינו מלכנו" ולא רק "מלכנו", שהעולם מונהג ע"י ה' גם במידת הרחמים והאהבה, כאהבת אב לבניו. בנוסף לכך, יונה לומד שהוא איננו השופט של א-לקים.
(ספר יונה- בין דין לרחמים, פרופ' אוריאל סימון)

ו.בזכות שהוא גם אבינו וגם מלכנו יש מידת ארך אפיים שהיא השהייה של מידת הדין עד שיעשה תשובה:

לכן מדגישה הגמרא דווקא בנקודה הזאת, שכל האומר הקב"ה ותרן הוא יתוותרון בני מעיו. אחרי מידת החנינה, אין כלל אפשרות להעלות על הדעת שהקב"ה יוותר עלינו, לא אחרי שהזכרנו לו בצעקותינו ודרשנו שיראה בנו את צלם האלוקים, את המרכבה לשכינה, את הפוטנציאל של קיום האלוקות בתוך העולם. בלי ההזדהות והדאגה האישית, לא נעבור את שלב החנינה. אך דווקא עם ההזדהות והדאגה האישית, בא ההיפך מוותרנות ומאדישות, בא הכעס - ולכן ודאי שיגבה את שלו. הוא ידרוש את החשבון האישי שלו, כי פגעתי בצלם האישי שלו. ואולם, יש מידת ארך אפים - השהיה. אתה, אבינו מלכנו, כועס, ואני מקבל על עצמי את זה ואת הסיבה לכעס - קיומי נועד לשמש צלם אלוקים, ואני בגדתי בייעוד זה. אך בתוך הכעס הזה אני תולה את יהבי בזה שתיתן לי הזדמנות לפייס אותך, כי אתה ארך אפים. האדם אולי יעדיף לקוות שהקב"ה יוותר, ישכח ממנו - אך זה כבר לא אפשרי בשלב הזה. המוצא היחידי הוא לקבל את הקרבה המאיימת והכועסת של ה', ולנסות לתקן, באמצעות תשובה. בינתיים, עד התשובה, אנו מבקשים לחיות בתוך האף והחמה, על פי מידת ארך אפים - מאריך אף וגבי דיליה.

(מידת ארך אפים/הרב עזרא ביק)

5.ר"ה סובב סביב יצחק אבינו - פקידתו ועקידתו- בר"ה הקב"ה ניסה את אברהם שהוא מידת החסד ע"י נסיון של מידת הדין( עקידה) ועמד בנסיון :

רחמים: 
בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, מנלן? אמר רבי אלעזר אתיא [נלמד הדבר מגזרה שווה מהמילים] פקידה פקידה אתיא זכירה זכירה: כתיב ברחל "ויזכר א-לקים את רחל" וכתיב בחנה "ויזכרה ה' " ואתיא זכירה זכירה מראש השנה דכתיב "שבתון זכרון תרועה" פקידה פקידה כתיב בחנה "כי פקד ה' את חנה", וכתיב בשרה "וה' פקד את שרה (ר"ה,יא, ע"א)

דין:
אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל ? אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל , כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ראש השנה טז, ע"א)

6.קולות השופר- תשר"ת - חסד, גבורה ותפארת:

 רמזי התקיעות לפני ואחרי התרועה – של"ה:

של"ה (מס' ר"ה תורה אור נה): "והנה עשה אלוהים את האדם ישר, רק שהאדם מקלקל את עצמו, והוא עקש ופתלתל. על זה מורה תקיעה ראשונה, שהוא קול פשוט וישר. ואחר כך שהוא גנוחי גנח, רומז על חולי הנפש. ואחר כך יליל, רומז על חטאים גדולים, שהם מיתת נפש. על זה צריך האדם להיות גנוחי גנח, ויילל בבכיה רבה, פלגי מים ירדו עיניו ויחזור, כי השם יתברך מקבל השבים. וכשעושה תשובה שלמה, אז שב הוא לדרכו הראשונה כאשר עשה אותו השם יתברך ישר. וזהו תקיעה אחרונה, שהוא גם כן קול פשוט וישר, כי טוב וישר ה', על כן הוא יורה חטאים בדרך".

יעויין עוד בשל"ה (מס' ר"ה תורה אור סג-סח) שהביא מהזוהר שתקיעת שופר מעוררת שופר העליון שהוא הבינה, שורש הדינים, ושם הם נמתקים. ועוד הביא מסדר התקיעות לרמ"ק: תקיעה – חסד; שברים – דין; תרועה – תפארת ומלכות; תקיעה – חסד. וסוד סדר התקיעות להמתיק כוחות הדין על ידי התקיעות הפשוטות מהצדדים.

(פניני הלכה, ימים נוראים,מצוות שמיעת תרועת השופר, א, ט)

7.יומיים על שום מה:

א.משום הספק:

ראש השנה הוא החג היחיד שחל בראש חודש, ולכן גם ברחבי הארץ לא יכלו לדעת אימתי הוא חל. מפני שלאחר שקידשו בבית הדין את החודש, התברר שאותו יום הוא חג, וממילא אסור היה לשליחים לצאת מתחום שבת להודיע אימתי נתקדש החודש. וכיוון שכך, מחמת הספק, היו חייבים לקיים בכל רחבי הארץ את ראש השנה במשך יומיים.
אמנם בירושלים, מקום מושב בית הדין, היו יודעים אימתי בית הדין קידש את החודש, אבל לא יכלו לדעת זאת מראש, כי רק ביום היו מקבלים את העדים ומקדשים את החודש. לפיכך, מחמת הספק היו צריכים לשמור את החג מתחילת ליל השלושים לחודש אלול. אם למחרת הגיעו עדים שהעידו על מולד הלבנה, בית הדין היה מקדש את החודש, והתברר שאותו היום הוא ראש השנה, וביום שלאחריו נהגו חול. ואם לא באו עדים במשך כל יום השלושים, התברר שאותו היום היה חול, והחג יחול למחרת. הרי שכאשר קדשו בית הדין את החודש ביום הראשון, קיימו בירושלים את החג במשך יום אחד, וכאשר ראש חודש חל ביום השני, נהגו בפועל בירושלים שני ימים של חג.
ספקות הזמן מתאימים לאופיו של ראש השנה שהוא חג טמיר ונעלם, ולכן הוא חל בזמן שבו הלבנה המכוסה מתחילה להתגלות. ועל כן נקרא שמו 'כֵּסֶה', שנאמר (תהלים פא, ד): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", אמרו חכמים (ר"ה ח, א): "איזהו חג שהחודש מתכסה בו (שהלבנה נעלמת בו)? הוי אומר זה ראש השנה"

(פניני הלכה - ימים נוראים - ג - ראש השנה - ז – ראש השנה יומיים)

ב.דין קשה ודין רך בראש השנה:


ב1.שני ימים כנגד דין קשה ודין רך:

בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְתַקְּנִים בֵּית דִּין כִּסֵּא לַמֶּלֶךְ לָדוּן אֶת כָּל הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים בָּרִאשׁוֹנָה בַּדִּין לְפָנָיו, שֶׁיִּרְבּוּ הָרַחֲמִים. (לפני שירבה הרגז). לָמַדְנוּ, וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ מַה הוּא? אֶלָּא אֵלּוּ שְׁנֵי יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מַדּוּעַ שְׁנֵי יָמִים? מִשּׁוּם שֶׁהֵם שְׁנֵי בָּתֵּי דִין שֶׁמִּתְחַבְּרִים כְּאֶחָד. דִּין עֶלְיוֹן, שֶׁהוּא קָשֶׁה, בְּדִין תַּחְתּוֹן, שֶׁהוּא רָפֶה, וּשְׁנֵיהֶם נִמְצָאִים.
...
פָּתַח וְאָמַר, (תהלים פא) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, מַהוּ בַחֹדֶשׁ? זֶה בֵּית דִּין רָפֶה, שֶׁנִּקְרָא חֹדֶשׁ. בַּכֶּסֶה - (כסא של העולם העליון, כסא של אות ה', זה פחד יצחק שהוא כסא למלך העליון. עוד בכסה) זֶה דִּין קָשֶׁה, פַּחַד יִצְחָק. דִּין שֶׁמִּתְכַּסֶּה תָּמִיד, שֶׁאֵין הוּא דִּין בְּגִלּוּי. כִּי חֹק - זֶה דִּין רָפֶה. וּמִשְׁפָּט - זֶה דִּין (קשה). וּשְׁנֵיהֶם הֵם כְּאֶחָד. בִּגְלַל זֶה שְׁנֵי יָמִים, וּשְׁנֵיהֶם בְּסוֹד אֶחָד. אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ' (תהלים פט). לֹא כָתוּב שׁוֹמְעֵי, אוֹ תוֹקְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא יֹדְעֵי תְרוּעָה. בִּגְלַל (כגון) הַחֲכָמִים שֶׁדָּרִים בָּאֲוִיר שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אֵלּוּ יֹדְעֵי תְרוּעָה. סוֹד שֶׁל הַתְּרוּעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים ב) תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. מִי עַם כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁל רִבּוֹנָם, לַעֲלוֹת לְפָנָיו וּלְהִתְקַשֵּׁר בּוֹ. וְכָל אֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים סוֹד הַתְּרוּעָה, יִתְקָרְבוּ לָלֶכֶת בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְזֶה הָאוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁגָּנַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיקִים. וְעַל זֶה צָרִיךְ לָדַעַת אוֹתָהּ.

(זוהר פרשת פנחס רל"א)

ב2.תיקו בין המלאכים האם לברוא את האדם ופתרון שהוא לכאורה לא פוליטיקלי קורקט:

"א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו', חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח".

ב3.היום הראשון- יום של דין קשה שבו היה צריך לנצח את המקטרגים כנגד בריאת האדם:
לפי כל הפירושים מלאכי שרת לא הסכימו שאדם יברא, וגם מידת "החסד" שסנגרה על אדם שיברא היתה במיעוט מול המקטרגים האומרים אל יברא, והוכרח הקב"ה להשליך "אמת" ארצה כדי שלא יהיה רוב מתנגדים לבריאתו. וכל זה מסביר מדוע היום הראשון של ר"ה הוא "דינא קשיא", מפני שבו אנו צריכים לנצח את מלאכי השרת המקטרגים במידת הדין ואומרים אל יברא. 

ב4.היום השני- סמל לתשובה של אדם הראשון ולמידת הרחמים:

יום שני של ר"ה עומד בסימן התשובה שעשה אדם הראשון על החטא, הוא נברא ביום שישי ולמחרת בשבת התוודה והקב"ה קבל את תשובתו, ועל כך אמר אדם הראשון "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'" (להודות היינו להתוודות). לכן ביום השני של ר"ה מתגלית מידת הרחמים, ויחד עמה מתגלה כוחו של אדם שיכול לחזור בתשובה, ובכך הצדיק אדם את בריאתו, וביטל טענת המלאכים המקטרגים אל יברא, ולכן היום השני של ר"ה הוא בסימן "דינא רפיא", ובו נסוכה מידת הרחמים ומתן כוחה של תשובה.
המדרש הנ"ל הסביר כיצד הכריע הקב"ה לברוא את האדם ע"י שהשליך את האמת ארצה, והאמת היא התורה שנתנה לבני אדם, ונאמר שם "אמת מארץ תצמח", מה פשר הדברים כיצד האמת מארץ דוקא תצמח?

נראה לפרש שהאמת היא התורה, והיא תתגלה ותצמח דוקא מהארץ, ע"י בני אדם שעומדים בניסיון מלחמת היצר ומתגברים עליו מכוחה של תורה. (מאמר שני ימים של ר"ה,הרב דוד דב לבנון)

8.ראש השנה - שנה - משמעות כפולה: לישנות ולשנות

שנה 
א.חזר 
ב.החליף 

שנה משמעו חזר על הדבר,עשה דבר בשנית, כגון "וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ" (מל"א יח,לד) וכן "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם"(בראשית מא,לב).וכן בלשון חכמים בתלמוד" "דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים"(בבלי מגילה לא,א). 

מאידך יש "שנה" במשמעות המיר והחליף, כגון "וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ "(ירמיה נב,לג) ... 

אפשר שהמילה "שנה" במובן של י"ב ירחים נגזרת מחד ממשמעות חזרה,כלומר חזרה על סדר י"ב חודשים של שנה נוספת. מאידך, 'שנה' משמשת גם במשמעות של החלפה , כברכה לסימן טוב, כאומרם 'תכלה שנה וקללותיה,תחל שנה וברכותיה' (ראה תלמוד בבלי מגילה לא,ב) 


(הפכים במקרא ובלשון חכמים,ערך שנה,פרשת מקץ)

סיכום:  הטעם לחיבור הדין והרחמים- בעולם ובאדם

1.ר"ה מכוון כנגד צירוף מידת הרחמים עם מידת הדין בבריאת העולם ובהנהגתו

ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', (ר"ל שהיל"ל ברא ה' אלקי' כמ"ש גבי ביום עשות כו')  (מ) שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב  (נ) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בזה"ל הובא באלשיך בשם הב"ר פי"ב): (רש"י, בראשית א,א)

במאזן הכוחות בין החסד לדין מרובה החסד על הדין:
1.חודש אלול- חודש רחמים שקודם ליום ראש השנה שהוא דין
2.תקיעות שופר תקיעה לפני ואחרי שמייצגות חסד כדי להרבות תחילה וסוף בחסד
(ענ"ד)

2.ראש השנה - יום של שילוב של שמחה וחרדה:

בראש השנה עוברים כל באי עולם לפני הקדוש ברוך הוא כבני מרון, כלומר אחד אחד, למשפט (משנה ר"ה). העמידה כל שנה מחדש לפני מי שבראנו יש בה שילוב של שמחה וחרדה כאחד. שמחה על כך שאנו נזכרים לפני מי שהציב את תוכנית חיינו, שיש משמעות למעשינו ושמצופה מאתנו להצליח במשימת החיים. זו שמחה על האמון שנותן הבורא בברואיו.
יחד עם זאת החרדה שמא לא נצליח להצדיק את עצמנו במשפט ממלאת אף היא את לבנו. מכאן אופיו היחודי של ראש השנה, שהוא גם יום טוב וגם יום דין.

(ע"פ הרב אורי שרקי, מתוך מאמר בעלון אררט 1)

סיום: דווקא בראש השנה יש דין וחסד כי .ראש השנה מקפל בתוכו את כל השנה- יהיה בה חסד ויהיה בה דין וכל מה שמנסים לעשות זה להטות את הדברים לטובת החסד.וקול השופר הוא התפילה הכללית ביותר ולכן דווקא הוא ולא תפילה במילים:

איתא בזוה"ק (ויחי רכ"ו) תנא ראש השנה דא הוא רישא דשתא דמלכא וכו', היינו שכל השנה נכלל בזה היום כמו שכל אברי הגוף נכללים בדעת הראש כי כל מה שדעת הראש נוטה כך מסכימים כל אברי הגוף ותומ"י המה נמשכין אחריו בסקירה אחת הרי שכל האברים של האדם נכללים בהראש כן נכללים כל התפלות והרצונות וכל הצרכים של אדם מכל השנה באותו היום של ראש השנה וכדאיתא נמי בגמ' (ר"ה) וכולן נסקרין לפניו בסקירה אחת וזהו ראש השנה דא הוא רישא דשתא דמלכא, 

ולכך הוא המצוה בר"ה לתקוע בשופר שהוא קול פשוט בלי חיתוך אותיות להורות שבזה הקול פשוט מהתקיעה נכללים כל הצעקות והתפלות מצרכי אדם כל השנה אף שאינם עכשיו כלל בהבנת תפיסתו מה שיבקש אח"כ בכל השנה כי מי יודע האדם מה שיחסר לו ומה שעתיד להתפלל ולבקש אחר זמן בכל זאת כל צרכי האדם עם כל מה שיעבור עליו בכל השנה וגם מה שעתיד להתפלל אח"כ הכל נכלל בזה הקול פשוט ואפי' הצירופין מחיתוך האותיות שעתיד להיות אצלו בהתפלות של כל השנה הכל נכלל בזה היום בהקול פשוט לזה נקרא רישא דשתא דמלכא:

(סוד ישרים ראש השנה א)

{רבי גרשון חנוך הֶנִיך (בכתיב יידי: העניך) ליינר (כ"א בסיוון תקצ"ט - ד' בטבת תרנ"א; 1839–1890), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות איזביצה ראדזין, רבה של אוסטרוב מזובייצק, ומחבר תורני-חסידי פורה. היה בעל אישיות סוערת, יזם את חידוש מצוות התכלת. התפרסם על שם ספרו "סדרי טהרות" ובזכות עמדות ציבוריות נוספות בלתי מקובלות שדגל בהם. מכונה גם "בעל התכלת", או על שם ספרו "סדרי טהרות", ובחסידות ראדזין ה"ארחות חיים".}

_______________________________________________________________________

http://www.daat.ac.il/daat/toshba/minhagim/rosh.htm

בכי בר"ה:

https://www.yeshiva.org.il/ask/116344