פתיחה: מהי התנועה העדיפה- ישיבה, עמידה או הליכה?
דא''ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין (ברכות לד ע"ב)
{רבי אבהו היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי (סוף המאה ה-3 - תחילת המאה ה-4). מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן. ישב בקיסרין.}
1.עמידה בקומה זקופה- זכות שיכולה להישלל-עונשו של הנחש ושל ישראל במצרים:
אַתֶּם נִצְבִים הַיּוֹם כַּלְכֶם לִפְנֵי י-ה-ו-ה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (דברים ל,א)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: ...
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)
והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)
2.העמידה הזקופה היא אחת הנקודות המשותפות עם המלאכים:
ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה
שלשה דברים יש באדם כמלאכי השרת:
א. יש להם דעת כמלאכי השרת.
ב. ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, שהאדם הוא ניצב הקומה ולא כבהמה שהולכת על ארבע, וכן מלאכי השרת זקופים שנאמר: שרפים עומדים ממעל לו [עץ יוסף].
ג. ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. מלאכי השרת מדברים בלשון הקודש ואף בני האדם יש להם כוח הדיבור, ולא כבהמה שאינה מדברת [מהרש"א].
שלשה דברים יש באדם כבהמה, ולא כמלאכי השרת שאין שייך בהם כל אלו:
א. אוכלין ושותין כבהמה.
ב. ופרין ורבין על ידי תשמיש כבהמה.
ג. ומוציאין רעי כבהמה.
(חגיגה טז ע"א, חברותא)
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:(בראשית יח,ב)
נצבים עליו לפניו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.) אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים: (רש"י,שם)
כי ודאי מלאך גדול מהאדם, הן בעצם מהותו, הן בגודל קדושתו ונפלאות השגתו. אין ערך ודמיון ביניהם כלל ...
אומנם בדבר אחד, יתרון גדול לאדם מהמלאכים, והוא העלאת והתקשרות העולמות והכחות והאורות אחד בחבירו, אשר זה אין בכח כלל לשום מלאך.
והוא מטעם הנ"ל, כי המלאך הוא בעצם כח אחד פרטי לבד, שאין בו כלילות כל העולמות יחד [וכך כתב בע"ח (שער פנימיות וחיצוניות ריש דרוש יו"ד) שהמלאך אינו רק בחינה פרטית של אותו העולם שעומד בו. אבל נשמת האדם בכל ג' החלקי נר"ן (נ'פש, ר'וח, נ'שמה) שלה היא כלולה מכל העולמות (עיי"ש)]. לכן אין בכח ויכולת המלאך כלל להעלות ולקשר ולייחד כל עולם בהעולם הנטוי על ראשיהם, כיון שאינו כלול ומשותף מהם.
וגם עליית עצמותו של המלאך עד מדרגתו, להתקשר בעולם שעליו, אין תלוי בו בעצמו. לכן נקראים המלאכים עומדים, כמו שכתוב (ישעיה שם): 'שרפים עומדים'. 'ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה' [(זכריה שם) ועי' בספרו "רוח חיים" - אבות פ"ו, מ"א].
ורק האדם לבד הוא המעלה והמקשר ומייחד את העולמות והאורות בכח מעשיו, מחמת שהוא כלול מכולם, ואז גם המלאך משיג עליה ותוספת קדושה על קדושתו, אשר בא בכח מעשה האדם מפני שגם הוא כלול בהאדם [ועי' כעין זה בע"ח (שער העיבורים, ריש פ"ד)] ...
והוא גם כן ענין מראה הסולם של יעקב אבינו ע"ה. עיין רע"מ (רעיא מהימנא - בזוה"ק - נשא דף קכג/ב): 'ויפח באפיו נשמת חיים' (בראשית ב, ז') ... דאיתמר ביה (בראשית כ"ח, י"ב): 'ויחלום והנה סולם', 'סולם' - ודאי איהו נשמת חיים וכו'" [עיי"ש. וכמשי"ת אי"ה להלן בפי"ט (עיי"ש)]. ועל-ידי זה 'והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו' (בראשית שם). רוצה לומר על-ידי הנשמת חיים שהיא מוצב ארצה מתלבשת קצה התחתון שלה בגוף האדם
6.בתפילת שמונה עשרה הנקראת גם תפילת העמידה יש עניין לעמוד זקוף ובקירוב הרגליים להיות כמלאכים:
זהו שעומד ומתפלל צריך להשוות את רגליו. תרין אמורין רבי לוי ורבי סימון חד אמר כמלאכים וחד אמר ככהנים. מאן דאמר ככהנים (שמות כ) לא תעלה במעלות על מזבחי שהיו מהלכים עקב בצד גודל וגודל אצל עקב. ומאן דאמר כמלאכים (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה. ר' חנינא בר אנדריי בשם רבי שמואל בר סוטר המלאכים אין להן קפיצין ומה טעמא (דניאל ז) קרבת על חד מן קמייא קיימיא.
(ירושלמי ברכות דף ד א)
רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה].
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא [יאמר כבודו דבר מה]!
אמר ליה, הכי [כך] אמר רבי יוחנן: אין מסיחין [משוחחים] בתוך הסעודה
ובזמן האכילה - פתח קנה הנשימה סגור, כדי שלא יכנס בו מאכל.
וחוששין אנו שמא על ידי שמשוחח בתוך הסעודה, יפתח השסתום שעל הקנה, ויקדים קנה לושט, כלומר, יקדים ויכנס מאכל לתוך הקנה לפני שיגיע לושט, ויבא על ידי כך לידי סכנה
והיות וכך, לא אומר לך עתה דבר. אלא אמתין עד סיום הסעודה.
בתר דסעוד [לאחר שסיימו את סעודתם], זכר רב יצחק שהבטיח לרב נחמן לומר דבר מה.
אמר ליה רבי יצחק: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת
אמר ליה רב נחמן: וכי בכדי [בחינם] ספדו ספדניא [ספדו הסופדים], וחנטו חנטייא [וחנטו החונטים]
אמר ליה: אין אני אומר דברים אלה מליבי, אלא מקרא אני דורש. שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק
מכך שמקיש ומסמיך הכתוב הוא [יעקב] - לזרעו, אנו דורשים: מה קיבוץ זרעו מארץ שביים - בחיים [כשהם חיים, שהרי רק בני אדם חיים נמצאים בשבי], אף הוא, יעקב - בחיים
ומה שמצינו בתורה שהרופאים חנטו את יעקב, סבורים היו שמת. אבל באמת - חי הוא
ולפי עניות דעתי לומר כי לא יתואר מיתה בצדיקים אשר הניחו אחריהם תלמידיהם ובניהם העוסקים יומם ולילה במה שלמדום אבותיהם, כי בכל דיבור ודיבור ומצוה שהם עוסקים בעולם-הזה הנה זכותם תלוי ברבם שעומד בעולם-הבא, ועל-ידי זה הוא מתגדל והולך בעולם-הבא ואינו מוצא מנוחה כי אם הולך ממדרגה למדרגה, ואיננו כשאר מתים שהם עומדים קיימים באותו העולם שובתים מכל עבודה, לא כן אלו הצדיקים ...
והנה יעקב אבינו ע"ה מובחר שבאבות (ב"ר ע"ו, א') מתחילה לכך נוצר - להעמיד עדה קדושה כולם עבדי ה', ומן אז והלאה קמה וגם ניצבה זרע ישראל הקדושים אשר לא זזה שכינה מהם ויודעי ה', ואם כן הלאיש כזה יתואר מיתה, הלא עודנה עומד ומשמש כל עוד שזרע ישראל חיים על פני האדמה הרי הוא חי וקיים, ויפה אמרו חז"ל יעקב אבינו - דייקא - לא מת, במה שהוא אבינו ואנחנו בניו לא יתואר לו מיתה, והיינו דקאמר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ומובן וק"ל [וקל להבין]
ביאר ה'חתם סופר': כי ידוע כי אדם הולך הוא, שהולך ממדרגה למדרגה ומשלים נפשו תמיד ביתר שאת. וכל זה כשהוא בחיים חיותו. אבל לאחר שהופרדה הנשמה מהגוף, שוב עומד הוא במדרגה שהגיע אליה כל עוד נשמתו בו ... אבל יש אופן שגם לאחר מיתה 'הולך' הוא כי 'ברא מזכה אבא'. ואמרו חז"ל: 'כל המניח בן כמותו כאילו לא מת' (ועיין עוד בחז"ל: "כל מי שיש לו / המניח בן יגע בתורה / תלמיד חכם / ממלא מקומו כאילו לא מת"). ויש לאב חלק במעשה הבן, והולך מעלה בקודש, ויש לו 'מַהְלְכִים בין העומדים האלה' (זכריה שם) בעולם הבא.
וזה שנאמר: 'ויצו את שלמה בנו לאמר - אנוכי הולך', שישתדל שיאמרו עליו גם לאחר מיתה כי הוא הולך עדנה בדרך כל הארץ אשר בחיים חיותם על-ידי - 'וחזקת והיית לאיש ...' על-ידי זה יהיה הולך ובא ממדרגה למדרגה!!!
11.שלושה אופנים של נצבים- נצבים בדין למשפט כסנגור וקטיגור , נצבים בהתרסה וניצבים בקבלת עול מלכות שמים
הזוהר הקדוש (שמות ח"ב ל"ב ע"ב) מתייחס למילה "ניצבים" בהקשר של הפסוק האמור באיוב (א', ו'): "ויהי היום ויבואו בני האלוהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן". מהו "להתייצב על ה' "? חז"ל מסבירים לנו: "ויהי היום" - זה ראש השנה.
ביום זה עומד ה' לדון את בני העולם, ולכן המלאכים באים ומתייצבים לפניו. אלו כדי ללמד סנגוריה על האדם, ואלו כדי להביא קטגוריה. כלומר השטן אינו יכול לשמוע סנגוריא לכן גם הוא בא להתייצב ולקטרג, כיון שה' עומד ביום זה לדון את בני העולם, ולכך אנו מתאמצים ומשתדלים מאוד, בעיקר בימים האלה שהם ימי רצוןורחמים להגיע ליום זה זכאים, ותגבר יד המלאכים המסנגרים על השטן המקטרג.
לעומת התייצבות זו למשפט יש התייצבות אחרת. זו התייצבותם של דתן ואבירם במחלוקתם על משה רבינו ול ה', כפי שנאמר: "יצאו ניצבים". הסביר רש"י: "בקומה זקופה לחרף ולגדף, כמו: 'ויתייצב ארבעים יום' של גוליָת". זאת התייצבות מתוך חוצפה, המזכירה את התייצבותו של גוליֶת הרשע, שכפר בה' ולעַג על עם ישראל. הוא היה משכים ומעָריב בהתייצבותו כדי לבטל את ישראל ממצות קריאת שמע, שכן ידע שבזכות קריאת שמע מנצחים ישראל במלחמותיהם (ראה רש"י דברים כ ב').
התייצבות כזאת איננה טבעית ליהודי, היא הפוכה מההתייצבות במעמד הר סיני (ראה בעל הטורים אצלנו), שבה קיבלו כל ישראל עול מלכות שמים. גם דוד המלך לועג לגולית הערל, המחרף ומגדף שם שמים וחושב לנצח את ישראל בחרב, בחנית ובכידון...
הרי לפנינו שלושה סוגי התייצבויות: ישנה התייצבות לפני ה', במובן של עמידה מול ה' ביום המשפט. ישנה התייצבות הפוכה, של לגלוג וכפירה. וישנה התייצבות יהודית, של קבלת עול מלכות שמים.
(דברי מרדכי, הרב מרדכי אליהו פרשת נצבים ע"מ שטו-שטז)
12.בעבר היו התלמידים עומדים והרב יושב ואחרי רבן שמעון בן גמליאל התהפכו היוצרות:
מתניתין:
הקורא את המגילה, יכול לקראה בין עומד ובין יושב
תנא: מה שאין כן בקריאת התורה, שאין קוראה בציבור - אלא מעומד
מנהני מילי?
אמר רבי אבהו: דאמר קרא, דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה: "ואתה פה עמד עמדי", וכי הא דדייק ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב - אי אפשר לאומרו. כביכול - אף הקדוש ברוך הוא בעמידה. דהא אמר הקדוש ברוך הוא למשה "עמד עמדי", וכביכול עמד אף הוא כאדם.
חזינן דבעינן עמידה כשקורא ומשמיע לאחרים, דהא הקב"ה עמד כשהשמיע למשה
ועוד דייק ואמר רבי אבהו מהאי קרא: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה, וישנה לתלמידו היושב על גבי קרקע
שנאמר: "ואתה פה עמד עמדי". חזינן דתרווייהו, הרב והתלמיד, צריכין להיות באותו מקום בישיבתם או בעמידתם.
תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל, לא היו למדין תורה - אלא מעומד
משמת רבן גמליאל - ירד חולי לעולם, והיו למדין תורה מיושב מחמת חולשה.
והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל - בטל כבוד תורה
14.מעלתם של ישראל שהם פוגשים את ה' דווקא בעמידה:
אַתֶּם נִצְבִים הַיּוֹם כַּלְכֶם לִפְנֵי י-ה-ו-ה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:
לעומת אומות העולם שהמפגש שלהם עם פני ה' הוא בכניעה, דבר הבא לידי ביטוי בהשתחוויה של המוסלמים בתפילתם, בעם ישראל המפגש עם ה' הוא בעמידה.
לאחר רצף הקללות שבפרשת כי תבוא משה מנחמם על ידי הכרה במעלתם זו.
(שמי קדם, הרב אורי שרקי דברים חלק ב, ע"מ 204)
סיום: 3 מצבים כנגד 3 מעגלי השלמות של האדם
(דרך חיים על אבות הקדמה ומבוא)
עמידה - מול הקב"ה , כמו בתפילת העמידה וכמו דברים הפתיחה בפרשה: "אתם ניצבים היום כולכם"
הליכה - בין אדם לעצמו כמו צדיקים גמורים שתמיד מתעלים
*הרבה מהמקורות בהשראת מאמר "לאורו נלך" הרב אליהו ממן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה