...
לע"נ אסתר בן שג'אן, אמנון טוב בן חנה, שרה בת כפיה,מאיר בן פרחה, שושנה בת גוהה
1.יוסף האדיר את כלכלת מצרים ואת כוחו של פרעה ומשה החריב את מצרים ועשה אותה כמצולה:
א.העלייה המטאורית של מצרים - במיוחד מצד שליטיה- בימי יוסף:
הלאמת אמצעי הייצור: במהלך הרעב, יוסף מעביר את הכסף, המקנה ולבסוף את הקרקעות לבעלות פרעה, ובכך הופך את מצרים למעצמה ריכוזית.
"וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה... וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה" (בראשית מ"ז, כ).
מיסוי קבוע: יוסף קובע מס חקלאי קבוע של 20%.
"וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה" (בראשית מ"ז, כד).
א2.יוסף כמדען - שימור המזון - שיוסף גילה שיטה לשימור תבואה לאורך זמן על ידי ערבוב של מעט עפר מהארץ שבה גדלה התבואה לתוך הממגורות, מה שמנע ריקבון.
(בראשית מא, מח): וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל וגו' אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ, נָתַן מַה שֶּׁבִּתְחוּם טְבֶרְיָה בִּטְבֶרְיָה וּמַה שֶּׁבִּתְחוּם צִפּוֹרִי בְּצִפּוֹרִי, מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶרֶץ וְאֶרֶץ מַעֲמֶדֶת פֵּרוֹתֶיהָ
(בראשית רבה, צ,ב)
וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (בראשית מא,לג)
ירא פרעה איש נבון וחכם. אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ ואמר לו שיהיה נבון וחכם נבון שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו ולתת להם כדי חיותם וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה וחכם שידע לקיים התבואה שלא תרקב שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא) והכסף החי הממית הכנימה וכיוצא בהן ואמרו בבראשית רבה (צ ה) ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו כי החכם עיניו בראשו (רמב"ן,שם)
א3.יוסף כמדינאי- מניעת מרידות- הזזת האוכלוסין ממקום למקום ( "ארץ לא להם")
מניעת התססות חברתיות (חולין צ"א ע"ב): הגמרא מציינת שיוסף העביר את התושבים מעיר לעיר כדי לבטל את בעלותם הפסיכולוגית על הקרקע וכדי למנוע מאחיו להרגיש "זרים" (גרים), שהרי כולם הפכו לניידים באותה מידה.
"וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים - כדי שלא יקראו לאחיו גולים".
א4.יוסף כאיש לוגיסטיקה
וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:(בראשית מא,לו)
והיה האוכל לפקדון לארץ. אמר שיהיה האוכל פקדון ביד פקידי פרעה לצורך הארץ לשבע שני הרעב ולא יוציאו ממנו לדבר אחר שלא תכרת הארץ ברעב כאשר לא מתו הפרות בכחשיהן
(רמב"ן,שם)
א4.יוסף הופך את כל מצרים לבית עבדים לפרעה:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה....וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה(בראשית מז,כג)
הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. ואם כן אתם עבדיו וחייבים לעבוד את האדמה שקניתי לו והוא חייב לתת מזונותיכם והזרע לזרוע. ובזה האופן תהיה מן הדין כל תבואת מצרים שלו. הא לכם זדע וזרעתם. אתם עבדיו עבדו את האדמה שהיא שלו:(ספורנו,שם)
א5.מצרים מעצמה עולמית שכל הכולם משחר לפתחה:
וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר(בראשית מא,מט)
וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ:...(בראשית מא,נז)
ב.נפילתה המהירה של האמפריה המצרית בימי משה בשנת המכות:
1. מכת דם: פגיעה במשאב המים ובמזון מן החי
הנזק: השבתת עורק החיים המרכזי (הנילוס) וחיסול ענף הדיג.
מקור מהפסוק: "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר" (שמות ז', כא).
חז"ל (מדרש תנחומא, וארא י"ג): מציינים שנוצר "שוק שחור" של מים; המצרים נאלצו לקנות מים מהעברים ביוקר, מה שגרם להעברת הון ראשונה מהמצרים לישראל.
2. מכת צפרדע: פגיעה בייצור המזון ובהיגיינה
הנזק: חדירה למרחב הפרטי והשחתת מוצרי מזון בתהליכי הכנה.
מקור מהפסוק: "וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ" (שמות ז', כח) – הצפרדעים נכנסו לתוך הבצק והכלים.
חז"ל (שמות רבה, י'): "היו משחיתים את כליהם... וכל שהיה מבשל קדרה – צפרדע יורדת בתוכה ומקלקלתה".
3. מכת כינים: פגיעה בבריאות ובתברואה
הנזק: מטרד בריאותי קשה שמנע תפקוד יומיומי של כוח העבודה.
מקור מהפסוק: "וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים" (שמות ח', יג).
חז"ל (מדרש תנחומא, וארא י"ד): מדגישים את חוסר היכולת לנקות את הנזק: "אפילו אם בא המצרי לרחוץ, לא היה מוצא עפר לרחוץ בו... מכה זו ביטלה מהם את המרחצאות".
4. מכת ערוב: פגיעה בביטחון האישי וברכוש
הנזק: חיות הטרף השמידו את הרכוש בבתים ופגעו פיזית בתושבים.
מקור מהפסוק: "וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ... תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב" (שמות ח', יז-כ).
חז"ל (שמות רבה, י"א): "שהיו מביאים חיות מלסטמות (שודדות) אותם... ומחבלות את בתיהם".
5. מכת דבר: השמדת התשתיות (תחבורה וחקלאות)
הנזק: אובדן מוחלט של הבהמות ששימשו לחרישה, לנשיאת משאות ולתחבורה.
מקור מהפסוק: "וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד" (שמות ט', ו).
רש"י (שמות ט', ג'): מדגיש את המכה הקשה לבעלי החיים שבשדות: "הנה יד ה' הויה במקנך... דבר כבד מאד".
6. מכת שחין: פגיעה פיזית ביכולת העבודה
הנזק: פגיעה בעור שמנעה מהמצרים אפילו לעמוד על רגליהם או ללבוש בגדים.
מקור מהפסוק: "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין" (שמות ט', יא).
חז"ל (מדרש תנחומא, וארא ט"ז): המכה הייתה כואבת כל כך שהם לא יכלו לשבת או לשכב, מה ששיתק לחלוטין את המשק.
7. מכת ברד: חורבן הגידולים התעשייתיים והחקלאיים
הנזק: השמדת התבואה והפשתן (שהיה חומר הגלם המרכזי לתעשיית הבגדים במצרים).
מקור מהפסוק: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה... וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד" (שמות ט', לא-כה).
חז"ל (שמות רבה, י"ב): הברד היה נס בתוך נס (אש ומים), והוא שבר גם את העצים – פגיעה בייצור הפירות ובחומרי הבנייה.
8. מכת ארבה: חיסול עתודות המזון
הנזק: כילוי מוחלט של כל מה ששרד את הברד. רעב המוני.
מקור מהפסוק: "וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ... וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק" (שמות י', טו).
חז"ל (מדרש תנחומא, בא ה'): הארבה אכל אפילו את כלי הבית העשויים מעץ ואת בגדי הצמר של המצרים.
9. מכת חושך: שיתוק כלכלי וחברתי מוחלט
הנזק: שיתוק מוחלט של כל פעילות. המצרים לא יכלו לזוז ממקומם.
מקור מהפסוק: "וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י', כג).
חז"ל (שמות רבה, י"ד): בזמן הזה בני ישראל עברו בבתי המצרים וראו את רכושם (זה הכין את הקרקע ל"וינצלו את מצרים").
10. מכת בכורות: התפרקות חברתית ושלטונית
הנזק: פגיעה בשכבת המנהיגות וההמשכיות (הבכורות היו הכוהנים והמנהיגים).
מקור מהפסוק: "וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות י"ב, ל).
חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל): המכה לא פגעה רק בבכורות בני האדם, אלא גם ב"בכורות הבהמה" (מה שנשאר) ובאלילי מצרים, מה שסימן את קריסת התרבות והדת המצרית.
(סיכום בעזרת gemini)
ג.תיאורי התורה על היקף השפעת המכה:
וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ז,כא)
הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה(שמות ט,יח)
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:(שמות י,ז)
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת(שמות יב,ל)
ד.ב"י מנצלים את מצרים- כל העושר שהביא יוסף לממלכה התרוקן:
וַי-הֹ-וָ-ה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:(שמות יב,לו)
וינצלו את מצרים אמר רב אמי מלמד שעשוה כמצודה שאין בה דגן, ור"ל אמר שעשוה כמצולה - שאין בה דגים (ברכות ט,ע"ב)
ה.500 שנה לאחר מכן שישק מחזיר אליו את העושר שלקח עם ישראל:
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה (שושק) שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם: וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית יְ-ה-וָ-ה וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת הַכֹּל לָקָח וַיִּקַּח אֶת כָּל מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה (מלכים א, פרק יד, כה-כו)
(ט) כסף מצרים חזר למקומה שנאמר (שמות יב) וינצלו את מצרים ואומר (בראשית מז) וילקט יוסף את כל הכסף [ואומר (מלכים א יד) ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים וגו' ויקח את אוצרות בית ה' וגו']. כתב שמים חזרה למקומה שנאמר (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו [כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף בשמים]:
(אבות דרבי נתן פרק אחד וארבעים )
המילים "ואת הכל לקח" מסעירות את הדמיון. רגע מה הכוונה את הכל לקח? מה הוא לקח? את בית המקדש? את הכל? את החומות? את הבתים? "את הכל לקח". אז חכמים נדרשו בדבר הזה. אומר רשי: "ואת הכל לקח - את הכיסא החביב מן הכל". תראו, מצד אחד המגינים כתוב שהוא לקח את המגינים, כתוב הוא לקח את הכל. אבל מה הוא לקח? את המנורה? הוא לקח את ארון הברית? לא. אז רשי אומר בעקבות חזל: הוא לקח את כיסא שלמה, אותו כיסא מוזהב עם 12 אריות מימין ומשמאל. את זה הוא לקח. חכמים אומרים משהו שעל פניו נראה רחוק מהפשט אבל אני חושב שהוא יפה מאוד. אומרים באבות דרבי נתן: "מה זה את הכל לקח? כסף ממצרים חזר למקומו שנאמר וינצלו את מצרים ואומר וילנה את יוסף את כל הכסף ואומר ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים ויקח את אוצרות בית ה'". תראו, זה ממש ממש פרשת השבוע. השבת אנחנו נקרא את פרשת בוא ושם נאמר שבני ישראל לקחו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, הם השאילו מהם ולקחו ביציאת מצרים. הגיוני שכר על 210 שנות עבדות. אבל לא זו בלבד, אלא חכמים לוקחים את זה אחורה יותר. הרי יוסף אסף את כל הזהב של מצרים בשנות הרעב, עם ישראל לקח אותו, והם כביכול אומרים: שישק עכשיו החזיר את הזהב שבני ישראל לקחו ביציאת מצרים. כאילו יש פה איזשהו תיקון היסטורי.
אני חושב שהדברים של חכמים הם מאוד מאוד עמוקים. אם הראינו שבמלכות של ימי שלמה יש הרבה מהתפיסה המצרית של איזושהי אימפריה שיש לה סבלים ועבדים והיא בונה ארמונות וערי מבצר, כביכול בימי שלמה שלמה באמת השיב את העם מצרימה. אם לא פיזית אז רוחנית, הוא הפך את ארץ ישראל כמו למצרים, לאיזשהו בית עבדים גדול. ועכשיו רחבעם, אומרים חזל, הוא בא ואת כל הזהב הזה של ימי שלמה הוא כביכול לוקח ומחזיר את ארץ יהודה למה שהייתה פעם: לא מקום שאוגר כסף וזהב וכולי, אלא הזהב הזה שייך למצרים, אומר רחבעם. אני מחזיר אותו אלי
(תמלול שיעור תנך ישראלי/ נתנאל אלינסון, מלכים א פרק יד חלק ב- מסע שישק)
ו.1500 שנה לאר מכן המצרים תובעים את עם ישראל על הכסף שלקחו מהם:
שוב, פעם אחרת, באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו בני מצרים: הרי הוא אומר במקרא, שלפני שיצאו ישראל ממצרים, אמר משה לעם שישאלו כלי כסף וכלי זהב מהמצרים, ואכן שאלו מהם, כדכתיב: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום".
אם כן, הרי יש בידכם ממון של אבותינו ! תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו [מאיתנו]!
אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס.
אם ינצחוני, אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם.
ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.
נתנו לו רשות, והלך ודן עמהן.
אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה?
אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה - אלא מן התורה. שנאמר: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". והרי עבדו ישראל את המצרים כל אותן שנים, ולא שילמו המצרים לישראל על כך דבר ! תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא
אמר להן אלכסנדרוס מוקדון למצרים: החזירו לו תשובה!
אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים.
נתן להם זמן.
בדקו - ולא מצאו תשובה.
מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות, וברחו, כדי שלא יתבעו מהם אותו שכר עבודה. ואותה שנה - שביעית היתה.
(סנהדרין צא ע"א, ביאור חברותא)
ז.לכאורה הכסף שלקחו ישראל הוא של האנשים הפשוטים ולכן הטיעון של החזר על העבדות לא שייך? מה שקנה עד קנה רבו:
ממשיכה הגמ' לספר: אמרו לו הרי הוא אומר "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" תנו לנו כסף וזהב שנטלתם. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס... נתנו לו רשות והלך ודן עמהן, אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה, אמרו לו מן התורה, אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להם אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה, אמרו לו תנו לנו זמן שלשה ימים, נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.
הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה על התורה מעיר על דברי גמ' אלו הערה מעניינת. בעצם אין בדברי גביהא בן פסיסא תשובה מספקת לטענתם של בני מצרים, בני מצרים טענו לפני אלכסנדר מוקדון שהיות ובני ישראל טרם יציאתם ממצרים לקחו מהם בהשאלה, עליהם להשיב את כל אשר שאלו לבעלים. התשובה של גביהא בן פסיסא היא שבמשך 430 שנה השתעבדו בני מצרים בבני ישראל, נמצא שבני מצרים חייבים לבנ"י שכר עבודה והרי"ז מתקזז במה שבנ"י לקחו מהם, אבל יש לכאורה מקום לטעון, בנ"י כאשר הם עבדו במצרים הם עבדו למלך מצרים לפרעה, נמצא שאמנם בית המלוכה המצרי חייב לעמ"י שכר עבודה, אבל כאשר בנ"י שאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות, הרי שהם התחייבו לשלם לאזרחים הפרטיים של מצרים, מה תשובה היא זו, אם בית המלוכה חייב לבנ"י, מדוע צריך ליפול החוב על האזרחים הפרטיים של מצרים. על בנ"י להשיב לאותם אנשים פרטיים מהם הם לקחום, ובית המלוכה המצרי צריך להשיב לבנ"י את שכר העבודה, מדוע התקבלה תשובתו של גביהא על דעתם של המצרים עד כדי כך שהיו צריכים לברוח.
עונה על כך הגאון תשובה נפלאה. בפר' "ויגש" מאריכה התורה לתאר כיצד כלכל יוסף את ארץ מצרים בשנות הרעב. בשלב הראשון נא' ויתום הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם אם אפס כסף, השלב השני כאשר תמה השנה ההיא והעם המצרי בא לפני יוסף באומרו לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה, לא נשאר אל אדוני בלתי אם גווייתנו ואדמתנו. יוסף קונה את כל אדמת מצרים לפרעה, ובשלב השלישי הוא קונה את כל העם המצרי לעבדים לפרעה, וכך מכריז יוסף "ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, ולא די בזה אלא יוסף הופך את הקניה הזו לחוק קבוע שכך נא' "וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים". מפרשי הפשט תמהים איזה צורך היה ליוסף לשים אותה לחוק עד היום הזה, כלום לא די במה ששרת את פרעה בקנותו את הדור הזה לעבדים, הגאון רבי מאיר שמחה מבאר את הסוד שמונח באותו חוק שהחיל יוסף על העם המצרי, הרי נא' שמה שקנה עבד קנה רבו, העם המצרי הפך להיות כולו לעבדי פרעה, נמצא שכל הרכוש של האזרחים הפרטיים היה שייך בעצם לפרעה, לבית המלוכה והחוק הזה היה תקף גם בדורות הבאים, כך שכאשר עמ"י שאל איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות, החוב לא היה לעם המצרי אלא לבית המלוכה, צודקת מעתה טענתו של גביהא בן פסיסא שהיות ובית המלוכה התחייב לעמ"י שכר עבודה של 430 שנה, שוב אין שום מקום לתבוע את עמ"י על אותם כלי כסף וזהב ושמלות שבנ"י לקחו מבית המלוכה, כל זאת צפה יוסף ברוח קודשו וזו הסיבה ששם אותה יוסף לחוק עד היום הזה.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
2.העימות של יוסף ומשה מול חרטומי מצרים:
א.יוסף גובר בחכמתו על חכמת חרטומי מצרים:
… וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם: וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת־חֲלֹמוֹ וְאֵין־פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה: (בראשית פרק מא)
מה כל כך מיוחד בפתרון חלומו של פרעה על ידי יוסף עד כדי האמירה של פרעה: "אין חכם ונבון כמוך"? הלוא כל ילד מבין שאם בתחילה רואים שמנות ואחר כך רזון, פירוש הדבר הוא שיהיה שפע ואחר כך רעב! מפתיע עוד יותר שחרטומי מצרים וכל חכמיה אינם פותרים את החלום. אלא שכדי שבמצרים יהיה רעב צריך שהיאור יחדל מלתפקד, כלומר שיהיה שינוי בטבע. והלוא לפי המצרים כוחות הטבע הם אלים, ומשום כך מוחלטים הם ולא יחול בהם שינוי לעולם. לכן לא יכלו חכמי מצרים להעלות את הפתרון הפשוט על הדעת. רק עברי כיוסף, שהוא בעל חלומות ומסוגל לחזות עולם שונה מהעולם הגלוי, יכול לפתור את החלום לפי פרשנות המניחה שינוי בסדרי מצרים. גם פרעה של ימי יוסף היה מסוגל לחלום, מה שמורה על יכולתו להתקרב לעבריות, בעקבות נוכחות של שנתיים בחצר המלוכה של מי ששהה יחד עם יוסף בבית הסוהר. לכן בשומעו את דברי יוסף הרגיש שיש כאן תקוה לשנות את מצרים מיסודה והעמיד את יוסף על מצרים. (ע"פ הב אורי שרקי, "מקץ - החלום של פרעו",כסלו תשע"א)
כשהיה רעב בימי אברהם ובימי יצחק היה השבר במצרים דרך הנילוס לכן לא העלו החרטומים על דעתם שיתכן שהיאור יתייבש ושהרעב יגיע אפילו למצרים ולממילא לא הציעו זאת כאפשרות לפתרון (ענ"ד)
ב.משה מתעמת עם החרטומים לכל אורך תהליך הגאולה עד שהם מתייאשים ומזהירים את פרעה מפניו:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָֹ-ה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: {יא} וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: {יב} וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם:
(שמות ז, י-יב)
וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם:וַיְחַזֵּק יְ-ה-וָ-ה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה (שמות ט,יא)
.מדוע דווקא במכה זו ה' היה צריך את לב פרעה ועד כה חיזק ליבו בלי התערבותו?
ויחזק ה' את לב פרעה. ויתכן שבמכות הראשונות היו החרטומים מחזקים את לבו להתפאר אצלו בחכמתם, ועתה לא באו לפניו, ואין עוזר לו ואין סומך באולתו רק עונותיו אשר ילכדונו. או שירמוז הכתוב למה שפירשו רבותינו, כי במכות הראשונות בפשעו היה הדבר, ועתה סבה מאת ה' כמו שביארתי למעלה (ז ג). והוא האמת: (רמב"ן,שם)
3.יוסף מוזהה עם הלחם- סמלה המובהק של מצרים , משה מצווה על המצה- המאכל של ארץ כנען
...
מוטיב זהה מצאנו באיסור לבישת שעטנז: איסור זה היה מובן לכל יוצא מצרים, שכן המצרים (עובדי האדמה) נהגו ללבוש פשתן ואילו העברים (רועי הצאן) נהגו ללבוש צמר. התורה כאומרת כאן: הפרד הצמר מן הפשתים, אין לערבב מצריות בעבריות! יחד עם זאת, ניתן וצריך להוציא ממצרים את הטוב שבה, ולכן בתוך הבית פנימה - בבית המקדש - היו הכהנים לובשים שעטנז, כי שם מובטחנו שידעו לברור את הטוב מן הרע. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)
ממש לפני גאולת בני ישראל ממצרים, מצטווים בני ישראל על קרבן פסח המתקן את כל אותם אלמנטים שבגללם הם גלו:
א. בקרבן פסח מצווה התורה לקחת "שה", היכול להיות "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים" (שמות יב, ה). העז היא סימן הזיהוי של המאבק על הבכורה - בעז השתמש יעקב כדי להטעות את יצחק, ובעז השתמשו האחים כדי להטעות את יעקב. הגלות נולדה דרך העז, והגאולה מוכרחת לעבור דרכה. לכן אין די בכבש בלבד, קרבן הפסח חייב לגעת גם בעז, בשורש הפצע עצמו.
ב. אצל אחי יוסף נאמר: "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית לז, לא). הדם שם אינו סתם חומר פיזי, הוא אמצעי של מרמה, כלי שמכסה את האמת וכביכול ממית את הקשר בין אב לבנו. בפסח חוזר הדם, אך תפקידו מתהפך מן הקצה אל הקצה. "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף" (שמות יב, ז). אותו חומר עצמו, אך משמעות הפוכה: שם הדם יוצר ניתוק ומוות, וכאן הדם יוצר זהות והצלה. זהו דם של חיים, שמגלה אמת ולא מכסה עליה.
ג. על הבור שאליו הושלך יוסף נאמר: "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית לז, כד). הבור הוא מקום יבש וחסר חיים. והנה, בהלכות פסח מופיע איסור: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ" (שמות יב, ט). לא מבשלים במים, אלא צולים באש. הלילה הזה מחזיר אותנו במכוון אל מצב של "אין מים". כאילו אומרת התורה: אין דרך לעקוף את הבור. הגאולה עוברת דרך העמידה מול המקום היבש, הכואב והחשוף שבו התחילה הנפילה, ותיקונו.
ד. משה מצווה את בני ישראל: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן" (שמות יב, כא). הלשון כפולה וחריגה. לכאורה היה מספיק לומר "קחו", אך המילה "משכו" מהדהדת פעולה מוכרת ממקום אחר: "משיכה" מן הבור בסיפור יוסף: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר" (בראשית לז, כח). התורה מחברת בין משיכת יוסף מן הבור לבין משיכת השה לקורבן. מה שנמשך אז כדי להימכר ולהיעלם, נמשך עכשיו כדי להיגאל ולהיות מוקרב לשם שמים.
ה. לאחר השלכת יוסף לבור נאמר: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" (בראשית לז, כה). האכילה שם היא אכילה של ניתוק, של התעלמות מן האח הזועק בבור. בפסח האכילה חוזרת, אך מתוקנת: לא לחם רגיל אלא מצה, לחם שאין בו תפיחה ושקר, לחם של פשטות ואמת, ולצידו מרור. המרור אינו קישוט, אלא הצהרה. הגאולה אינה טשטוש של המרירות ואינה הדחקת העבר. היא מעבר מודע דרך הכאב, מתוך מוכנות לשאת אותו.
ו. כאשר ראובן חוזר אל הבור הוא מגלה: "וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר" (בראשית לז, כט). לא נותר דבר, אך שם זהו ריק של אסון. בפסח מצווה התורה: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עד בֹּקֶר" (שמות יב, י). גם כאן אין שאריות, אך המגמה הפוכה. לא כדי להסתיר חטא, אלא כדי להשלים מעשה שלם.
ז. "בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות יב, ד). לשון כיסוי. במכירת יוסף אמר יהודה: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דְּמוֹ" (לז, כו). חטא הכיסוי וההסתרה מתוקן על ידי ה"מכסה" – ההתמנות המודעת והגלויה על הקרבן.
ח. בפרשת קרבן פסח נאמר: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא" (שמות יב, ט). לשון זו מעוררת קושי, שכן המילה "נָא" משמשת בתורה בדרך כלל כלשון בקשה, ריכוך ותחנונים. המונח "נָא" חוזר וופיע דווקא ברגעי השבר המוסריים של ספר בראשית. במכירת יוסף
אומרים האחים: "לְכוּ נָא וְנַהַרְגֵהוּ" ו"הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא" (בראשית לז, לב). גם בסיפור יעקב ועשיו נשמעת אותה לשון: "קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי" (בראשית כז, יט), ו"הַלְעִיטֵנִי נָא" (בראשית כה, ל). בכל המקומות הללו ה"נא" איננו נימוס תמים, אלא עטיפה לשונית למעשה מרמה.
על רקע זה מתבהר עומק הציווי בקרבן פסח. "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא" איננו רק איסור טכני, אלא שלילה עקרונית של תרבות ה"נא". פסח דורש עבודה ללא טשטוש, ללא נימוס מדומה שמכסה דם, כאב ואחריות. זהו קרבן של בהירות ואמת: עמידה גלויה מול המעשה ומול משמעותו.
ט. ישראל מצווים להישאר בבתיהם - "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות יב, כב). הדם מונח על הפתח, והאכילה נעשית בתנוחה חריגה: "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" (שם, יא). כאשר מחברים את הפרטים, מתקבלת חוויית מעבר מובהקת. הבית נעשה חלל מוגן, סגור, כמעט רחמי. הפתח הוא סף. הלילה הוא זמן עיבור, והבוקר הוא רגע הלידה.
אין זו מטאפורה ספרותית בלבד. כך חווה עם את לידתו. לא בריצה החוצה, אלא בהמתנה ממושמעת בתוך גבול. לא בהיעלמות שקטה, אלא בסימון ברור של הפתח. ורק לאחר מכן, עם עלות הבוקר, באה היציאה.
(במעגל הפרשה,פרשת בא, הרב משה שיינפלד, שנת תשפ"ו)
5.משה מצווה על התפילין והזוהר מתייחס לחיבור תפילין של יד וראש בהקשר של יוסף:
כְּתִיב (דברים ו) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב. הַיָּשָׁר: דָּא תְּפִלָּה שֶׁל יַד, לְאַמְשָׁכָא (ס''א לאסמכא) לֵיהּ בִּתְפִילִין שֶׁל רֹאשׁ, לְאִתְיַחֲדָא כַּחֲדָא. וּתְפִלָּה שֶׁל יַד, אַקְדִּים לְשֶׁל רֹאשׁ. וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא הֲוֵי פִּרוּדָא בֵּינַיְיהוּ כְּלָל.
מַאן דְּמִתְעַטְרָא בִּתְפִלִין, קָאִים בְּרָזָא דְּגַוְונָא עִלָּאָה וְקָאִים בְּאִינּוּן תְּרֵין רָזִין דְּקַאמְרָן כְּיוֹסֵף, דְּאִקְרֵי נַעַר, וְאִקְרֵי צַדִּיק, בְּרָזָא דְּעֶבֶד נֶאֱמָן, בְּרָזָא דְּבֶן יְחִידָאי. וְאִלֵּין אִינּוּן תְּפִלָּה שֶׁל יַד, וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וְאִינּוּן כְּלָלָא חֲדָא בְּלָא פִּרוּדָא.
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי:
(בראשית מג,כח)
ג.מציאת החן של ב"י שושרשה במעמדו של משה במצרים:
וַיִּתֵּן יְהוָֹה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם (שמות יא,ג)
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: {לו} וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:(שמות יב לה-לו)
7.הגלות והגאולה סביב הציר של חטאי הפה:
א.יוסף הביא דיבתם רעה אל אביהם וטעה בדבר שכן התרשם בצורה שגויה:
...וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם(בראשית לז,ב)
את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה (ל) באחיו בני לאה, (מ) היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות.
(רש"י,שם)
ב.משה חוזר למצרים עם האותות הרומזים על לשון הרע ומתחיל את הגאולה רק אחרי ירידת קרנם של דתן ואבירם- בעלי לשון הרע:
ב1.המלשינים מעכבים הגאולה:...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)
ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)
ב2.הסימנים כולם סביב לשון הרע:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: ...
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)
*.הנחש היה הראשון שאמר לשון הרע, נצטרע , ומיתה(הדם השפוך) ירדה לעולם בעקבות החטא:
נחש הקדמוני, על אשר אמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע (תנחומא מצורע, ב)
**: אות הנחש- חטא לשון הרע:
והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)
***:אות הצרעת- עונש לשון הרע
...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)
****.אות הדם- תוצאות לשון הרע
"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבלי, בבא מציעא נ"ח עמוד ב')
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)
כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם)
ג.משה רבנו הוא הדיבור המייצג את עם ישראל ולכן כל עוד יש גלות הדיבור הוא "כבד פה וכבד לשון" ורק אחרי שיוצאים ממצרים אז יש לעם דיבור וגם משה מתרפא במקביל:
בוא וראה, כתוב: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. מהו ואני ערל שפתיים? הרי בתחילה כתוב: לא איש דברים אנכי וגו כי כבד פה וגו והקב"ה השיב לו: מי שם פה לאדם וגו והוא אמר: אנכי אהיה עם פיך. הכי יעלה על דעתך שלא היה כן? ועתה אומר: ואני ערל שפתיים, וא"כ היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם? אלא הוא סוד. משה (הוא) קול והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות, (ועל כן) היה משה ערל (פה) לפרש דברים ומשום זה אמר: ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמלה שלי היא בגלות שלה...בוא וראה כל זמן שהדיבור היה בגלות, נסתלק ממנו הקול והמלה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, ומשה היה קול בלא מילה...וכך הלך עד שקרבו אל הר סיני ונתינה תורה. בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור ואז דיבר דבר, זה שנאמר: וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי.. (זוהר בתרגום הסולם דף כ"ה,ע"ב)
___________________________________________________________________________
5.יוסף שמר (באופן פרטי) שבת במצרים, משה הצליח לשכנע את פרעה לאפשר לכל עם ישראל לשמור שבת:
א.הקשר של יוסף לשבת הוא בהכנה לשבת( וזה מתאים לכל מהותו שהכין את הקרקע לשעבוד מצרים כדי שיולו לצאת אח"כ)
וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף:וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם:(בראשית מג, טו-טז)
וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים וגו' וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם וגו' וְהָכֵן (בראשית מג, טו טז), וְאֵין הָכֵן אֶלָּא שַׁבָּת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו', הֲדָא אָמְרָה שֶׁשָּׁמַר יוֹסֵף אֶת הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁלֹא תִּנָּתֵן.
(בראשית רבה, צב, ד)
ב.משה יוזם תקנה של שבת שתאפשר לעם ישראל כולו לנוח מהעבודה הקשה:
דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ
(שמות רבה א,כח)
זה שאנו אומרים (בתפילת שחרית של שבת) 'ישמח משה במתנת חלקו' – שהיה שמח על שבחר הקב"ה שינוח בשבת ביום שבחר הוא להם". וכמאמר חז"ל (שבת דף י:): "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם" – וזהו שכתוב (טז, כט): "ראו כי ה' נתן לכם את השבת".
(ע"פ עץ יוסף ו-מתנות כהונה,שם)
8.הליווי האלוקי: במכירת יוסף השכינה היתה עם האחים , החל מלידת משה ולאורך כל מכות מצרים השכינה היתה עם משה
זהירות גדול ועצום ונפלא צריך להיות בענין החרם, ואפילו כשנעשה החרם בעבירה, כל שכן וקל וחומר החרם הנעשה על איזה תיקון וקיום. צא ולמד היאך היה זהירות גדול בחרם שעשו השבטים שלא לגלות ענין יוסף, ולא נודע הדבר, ואף הקדוש ברוך הוא לא גילה ליעקב, כי שתפו השכינה עמהם. רק סמוך למיתתו של יעקב כשהוכיח בניו ובירכם, אז גילה רוח הקודש ליעקב כדי שיוכיחם סמוך למותו. ואמר (בראשית מט, ה-ז): 'שמעון ולוי' וגו', 'עקרו שור', 'ארור אפם', כי סמוך למותו עת תוכחה ועת ברכה, ולא אירר רק אפם, והוכיחם ואחר כך בירכם. ויוסף לא גילה לאביו מעולם שאחיו מכרוהו
(השל"ה הקדוש ,פרשת וישב מקץ ויגש, נר מצוה אות א)
ותפתח ותראהו. את מי ראתה, הילד, זהו פשוטו. ומדרשו, שראתה עמו (ש) שכינה (סוטה שם שמו"ר א, כח.):(רש,י,שם)
מדוע דווקא משה רבנו הוא זה שלקח את עצמות יוסף?
כאמור, משה רבנו ניסה לחמוק מן השליחות שה' הטיל עליו לגאל את ישראל.
אמר לו הקב"ה: אין לך לחשוש מכך, שכן "וראך ושמח בלבו" (ד, יד).
אומרת התורה: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" - משה רבנו היה מ"בית לוי".
הגואל של עם ישראל צריך להיות נקי מכל סרך של עוון.
על כן היה משה רבנו צריך להזדכך מהכתם שדבק בלוי מהפגיעה שפגע באחיו יוסף.
בין משה לנח:
https://taamu.co.il/%D7%A0%D7%97-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%97-%D7%95%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%9D/
___________________________________________________________________________
10.משה ויוסף נשאו לבת כהן מיוחסת וגיירו אותה:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:(בראשית מא,מה)
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה(שמות ג,א)
11.משה ויוסף מקבלים את נשותיהם כאות תודה על מעשהם :
א.יוסף מקבל שלל הטבות מפרעה כאות תודה על פתרון החלום והתוכנית לצלת מצרים:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: {לט} שלישי וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: {מ} אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: {מא} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מב} וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: {מג} וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מד} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מה} וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם
(בראשית מא לח-מה)
ב.משה מקבל את ציפורה כאות הערכה על הצלתו את בנות יתרו מול הרועים:
וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: {יח} וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: {יט} וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: {כ} וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: {כא} וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה
(שמות ב יז-כא)
12.ההקבלה בין בני משה לבני יוסף:
לא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְ-הֹ-וָ-ה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה (שמות י,יא)
וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי:
וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:(בראשית מא, נא-נב)
וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:(שמות ב,כב)
וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:(שמות יח,ד)
א.משה ויוסף נותנים שמות כהודאה לה' על אשר קרה אותם:
וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם, דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים לָשׂוּם שֵׁם לִבְנֵיהֶם לְעִנְיַן הַמְאֹרָע, בְּיוֹסֵף מַהוּ אוֹמֵר (בראשית מא, נא נב): וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, וְאֶת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כְּדֵי לְהַזְכִּיר אֶת הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. אַף משֶׁה קָרָא שֵׁם בְּנוֹ גֵּרְשֹׁם עַל הַנֵּס שֶׁעָשָׂה לוֹ ה', שֶׁגֵּר הָיָה בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה וְהִצְלִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשָּׁם.
(שמות רבה א,לג)
ב.משה מתייחס לשני בניו בצורה שווה ללא ייחוסי בכור:
שם האחד מנשה ושם השני אפרים ואילו אצל משה כתיב ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם ושם האחד אליעזר מלמדנו שמשה לא היה משנה בין הבנים אף לא בהדגשת מי הוא הבכור
(תשורה תשפב, שרגא כהן ע"מ 59)
ג.מדוע רק בשם בנו השני משה הנציח את ההצלה מחרב פרעה והרי זה היה אירוע שקדם להיותו גר?
ג1.ההצלה מחרב פרעה היתה רק סמוך ללידת אליעזר כי אז פרעה ההוא מת:
ויצילני מחרב פרעה. כי בלידת אליעזר כבר מת אותו מלך מצרים שהיה רודף את משה, כאמרו ויהי בימים ההם. וימת מלך מצרים, ואז בטח להיות נמלט מחרב פרעה, כי עד מותו לא היה משה בטוח מחרבו בכל מקום שיהיה נודע אצל פרעה, כענין אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך והשביע את הממלכה ואת הגוי:(ספורנו,שם)
ג2.בגרשם הודה שהיה גר ולא תושב במדין ורק בבן השני מתבררת החשיבות של ההצלה מחרב פרעה:
שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, וגם שם
האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה [יתר ג].
ולכאורה תמוה, הא ההצלה מחרב פרעה היתה בזמן קודם הרבה, והיה לו לקרוא הראשון אליעזר והשני גרשום. וגם אין שבח שיש בזה שהוא גר בארץ נכריה, וכי ח"ו התאונן משה על מדת השי״ת על מה שעשה שהיה גר, הוא הצור תמים פעלו.
והנכון בזה דמשה נתן הודאה להשי״ת על זה שנתן לו כח ורצון להיות רק גר בארץ מדין ולא תושב, שהם היו מקבלין אותו בשמחה לתושב וגם ממנין אותו למושל לפי כשרונותיו שהיה ראוי לזה, שודאי הבינו זה. אבל הוא בחר שלא להתערב כלל עמהם ולהיות רק גר כדי שיוכל לעבוד את השי״ת כראוי ולא יהיה לו ולזרעו נסיונות ותאוה להיות כמדינים ולכן קרא את הראשון בשם זה כי בשביל זה היה כדאי הנס שעשה הקב"ה עמו במה שהצילו מחרב פרעה דאם לא היה גר אלא תושב שלא היה עובד השי"ת לא היה לו שמחה מזה שנשאר בחיים על ידי הנס אבל כיון שהוא רק גר במדין צריד לשבח להשי"ת על שהצילו מחרב פרעה (דרש משה, הרב משה פיינשטיין, ניו יורק תשס"ג, פרשת יתרו)
ד.משמעות שמות הבנים הבכורים -ההבנה הגלויה- משה ויוסף מצטערים על צרותיהם וההבנה הסמויה- הודאה לה':
ד1.יתרון השכחה:
מסתבר לומר, שעל אף שיש לשכחה צדדים שליליים, יש לה גם צדדים חיוביים.
יוסף הצדיק הבין, שהשכחה היא היסוד הגדול שעליו תיבנה המשכיותו והמשכו של העם, זה לא רק כדרלעמ"ר(כל מאן דעביד רחמנא לטבא עביד), אלא השכחה עצמה היא היסוד לגאולה.
אכן, אם נתבונן בסיפור ישועתו של יוסף, נראה שהשכחה הייתה עוגן ההצלה שלו.
יוסף מבקש משר המשקים: כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עמןי חסד, והזכרתני אל פרעה.
אולם פרשת 'וישב' מסתיימת במלים: ולא זכר שר המשקים את יוסף, ישכחהו.
שכחה זו אמורה הייתה לקבור את יוסף בבית הסוהר לשנים רבות, אולם הקב"ה סובב את מהלך האירועים כך שהישועה תצא מתוך השכחה.
אם היה שר המשקים פורע את חובו המוסרי ליוסף, ולא שוכח אותו אלא מזכירו לפרעה מיד עם שחרורו, היה יוסף יוצא מכלאו וחוזר למקום ממנו נלקח, לעבדות בבית פוטיפר.
אך בזכות השכחה יצא יוסף מן הבור בתזמון מדויק, והפך להיות משנה למלך מצרים.
תמיהה גדולה היא על אחי יוסף, שבטי י-ה, ששכחו את האחווה והתנהגו עם יוסף כאילו אינו אחיהם.
אולם למפרע התברר: ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחית עם רב.
שכחת האחווה הייתה המנוף להצלת בני ישראל ועם ישראל.
בספרי הח"ן ישנה הקבלה בין שבעת המינים לבין ה"ספירות":
חיטה, שעורה וגפן מקבילים לחוכמה, בינה ודעת;
תאנה, רימון וזית־שמן מקבילים לנצח, הוד ויסוד;
הדבש כנגד המלכות.
נמצא, שיוסף שהוא מידת היסוד מקביל לזית.
על הזית אמרו חכמים, שהוא קשה לשכחה מפני שהוא משכח תלמוד של שבעים שנה.
הזית הגורם לשכחה הוא כנגד יוסף הצדיק, אבל צדיק לא מבכה את רוע גורלו, אלא נוטל את השכחה והופך אותה לטובה.
זו משמעות השם מנשה: נשני (השכיחני) אלוקים את הייסורים שהיו מנת חלקי, ועל ידי כוח השכחה אני יכול להתחיל בחיים טובים.
אשרי שאחי שכחו את האחווה, כי על ידי שכחתם בוודאי יצמיח ה' ישועה גדולה.
כשם שראובן קרוי על שם הראיה של ה', שמעון קרוי על שם השמיעה של ה', כך מנשה קרוי על שם השכחה שהעניק ה' ליוסף – נשני אלוקים.
התבוננות בטוב השכחה היא המבט שהתורה מדריכה אותנו להתבונן באירועים....
ד2.יתרון הגירות והגירוש:
באותה הסתכלות חיובית צריכים אנו לבחון גם את שמו של גרשום.
כל מאה ועשרים שנותיו של משה הן שנות גירות.
כבר בהיותו בן שלושה חודשים הוא גולה מביתו ליאור.
במצרים היה גר, כי אף שנולד שם וגדל שם, אבל עבור היהודי כל מקום מחוץ לארץ ישראל הוא מקום גירות וגלות.
בהיותו בשנות ילדותו הוא בורח מפני פרעה, ומעביר ארבעים שנות גירות בארץ כוש.
משם הוא עובר למדיין, וממשיך בחיי הגירות.
בהוציאו את העם ממצרים הוא ממשיך בארבעים שנות נדודים במדבר, וגם בערוב ימיו לא נכנס לארץ, ונקבר מחוץ לארץ ישראל.
לאור כל זאת, הנימוק לשם גר הייתי בארץ נכריה מבטא את מצבו ומהותו של משה בכל ימי חייו.
למדנו במדרש, דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לעניין המאורע.
ביוסף מהו אומר: ויקרא שם הבכור מנשה, ואת שם השני קרא אפרים, כדי להזכיר את הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא עמו.אף משה קרא שם בנו גרשום על הנס שעשה לו ה', שגר היה בארץ נוכריה והצליחו הקדוש ברוך הוא.
המדרש, שמשווה בין בני יוסף לבין בני משה ששמותיהם נקבעו על שם מאורעות חיי אבותיהם, מחייב אותנו להשוות גם את ההסתכלות החיובית על מאורעות אלו.
אם שכחה יכולה להיות חיובית, אזי גם גירות וגירוש יכולים להיות חיוביים...
על מנת למצוא את נקודת האור שבגירות נפנה את מבטנו לאפשרות אחרת בדרישת שמו של גרשם, לא כשתי מילים 'גר שם' אלא כמילה אחת משורש גר"ש, ותוספת המ"ם הסופית באה כמו במילה הפדיום.
כשם שיוסף נטל את כוח השכחה, שביסודו הוא שלילי, ובעינו הטובה ובצדקותו הפכו לכוח חיובי, כך משה נוטל את עונש הגירוש, שביסודו הוא שלילי, ובמבטו העמוק וצדקותו הופכו לכוח בונה ומייצר.
הפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו נקרא אפוא בהטעמה חדשה, לא כתיאור של בוגד המשלם רעה תחת טובה למיטיבו, אלא כציון של השגחת הקב"ה על יוסף הצדיק.
ברוך ה' שלא זכר שר המשקים את יוסף, כי הקב"ה הועיד אותו להיות משנה למלך, ועדיין לא הגיע העת.
באותו אופן עלינו לקרוא את נימוקו של משה גר הייתי בארץ נכריה, בהטעמה של הודאה לה' שזיכה אותו להיות מגורש.
משה גדל במצרים כילד וכנער, מידת האמת שלו גורמת לו להכות איש מצרי, ובעקבות כך פרעה רוצה להורגו.
משה נאלץ לברוח, ובעצם הוא מגורש ממצרים ומבוקש על ידי השלטונות המצריים.
במדיין מגיע משה לבאר, ושם הוא רואה בנות עשוקות, שנאמר עליהן הביאו הרעים ויגרשום.
מידת האמת הבוערת במשה גורמת לו להושיען.
בזכות גירוש משה, ובזכות גירוש צפורה בת יתרו, מוצא משה את זיווגו.
בהמשך דרכו כמנהיג ישראל הוא נתקל בקשיים להוציא חלק מעם ישראל ממצרים, כי הם התרגלו והסתגלו, ולדעתם אין להם צורך בגאולה.
לטיפול באנשים הללו שוב נזקק משה לגירוש החיובי: כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו, אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה, גרש יגרש אתכם מזה.
פי גךשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה.
יש יהודים בעלי הכרה בייחודם ותודעה בייעודם, והם מחכים ומייחלים ליציאת מצרים.
אולם יש כאלה שקשיי הגלות שחקו אותם, עד שהאבטיחים והבצלים השכיחום שצריך לצאת ממצרים ולקבל את התורה.
אלה יוושעו רק בעזרת הגירוש.
לכן הגירוש אינו בהכרח רע, אף כי המגורש בוודאי סובל זמנית ומקומית מגירושו.
בעל ה"שפת אמת" מחדד את הצורך בגירוש, ולא רק ביציאה ממצרים: רצו מן השמים שלא ישארו אצל בני ישראל כל עקבות ורישומים מן הגלות וקלקוליה, לכן היה הכרח בגירושין.
כאשר בעל הבית מגרש, הגירוש הוא טוטלי ומוחלט, ורק אז יכולים היו בני ישראל להתעלות למעלת צבאות ה'.
גם משה ואהרון זכו לגירוש: ויגרש אתם מאת פני פרעה.
גירוש זה היה נדבך נוסף בבניין הגאולה.
גירוש ספרד היה בוודאי אכזרי ומר, אך הוא יצר את צפת וחכמיה בדור מרן ה"בית יוסף" ושאר החכמים שהיו עמו שם.
אוי לנו שלא גורשנו מאירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, כמה יכול היה גירוש כזה להיות חיובי.
הפן החיובי של גירוש בא בתורה בברכת משה ליוסף: וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים.
פירש רש"י, שהארץ מגרשת ומוציאה מחודש לחודש, וזה מעיד על ברכת הארץ.
משה הקורא לבנו גרשום אינו מצר על היותו גר בארץ נוכריה, להיפך, הוא חש את חסדי ה' שדווקא על ידי גירוש יווצר מצב חיובי.
אין קוראים פסוק זה ב"ניגון איכה", אלא: ברוך ה' שהייתי גר מגורש, ועל ידי זה פגשתי את אשתי המגורשת, הקמנו בית ואנו מנציחים את חסדי ה' בילד הנולד.
(השמות בתורה, הרב אהרון בורנשטיין , פרשת במדבר)
16.יוסף ומשה עמדו בפני סכנת חיים עם נחשים וניצלו
א.בור מלא נחשים ועקרבים לרמוז לו על הירידה מצרים שמשולה לנחש:
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם(בראשית לז,כד)
והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו (ב"ר שם - שבת כב.):(רש"י,שם)
ב.משה בסכנת חיים מול המלאך שנדמה כנחש שבא לבולעו כי לאקיים בבנו השני עדיין ברית מילה:
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְ-הֹ-וָ-ה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(שמות ד,כד)
ויבקש המיתו. למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. תניא אמר רבי יוסי ח"ו לא נתרשל, אלא אמר, אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה צוני לך שוב מצרים, ומפני מה נענש מיתה, לפי שנתעסק (ו) במלון תחלה במסכת נדרים (לא:), והיה המלאך נעשה כמין נחש, ובולעו מראשו ועד יריכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה (ז) שבשביל המילה הוא (רש"י,שם)
___________________________________________________________________________________
5.משה, דוד ויוסף - שלושה צדיקים שמתו בשבת בשעת המנחה:
וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא(שמות א,ו)
צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'
וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ
צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.
6.משה מול יוסף, דוד מול שאול- הכבוד האחרון כלפי המנהיג הקודם: משה מעלה את עצמות יוסף ודוד מברך את אנשי יבש גלעד שחילצו את גופת שאול
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם: (שמות יג,יט)
וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה:(יהושע כד,לב)
כח במדרש שם יליף זה ממה דכתיב יהושע כ"ד ל"ב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל והלא משה העלם שנאמר שמות י"ג י"ט ויקח משה את עצמות יוסף עמו אלא לפי שנגזר עליו שלא יכנס לארץ ואלו נטפלו בהם לפיכך נקראת על שמם עיי"ש והנה אף שודאי משה יקבל שכר על מחשבתו הטוב וחלקו במעשה המצוה אבל מ"מ המצוה א"א להקרא אלא על שם גומרה דקיום המצוה הוי רק ע"י בני ישראל וא"א להקרא המצוה רק על שם מי שקיים המצוה בפועל וזהו הגומר
(ביאור בו תדבק על מסילת ישרים פרק ז אות כח)
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ: {ט} וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם: {י} וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן: {יא} וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל: {יב} וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם: {יג} וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים...
(שמואל א, לא, ח-יג)
וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל: (ס) {ה} וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַי-ה-וָ-ה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ: {ו} וְעַתָּה יַעַשׂ יְ-ה-וָ-ה עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה:(שמואל ב, ד-ו)
7.משה דוד ויוסף- הרועים הנאמנים שמידת הטהרה היתה בהם:
בְּבֵאוּר מִדַּת הַטָּהֳרָה:
הַטָּהֳרָה הִיא תִקּוּן הַלֵּב וְהַמַּחֲשָׁבוֹת. וְזֶה הַלָּשׁוֹן מְצָאנוּהוּ אֵצֶל דָּוִד שֶׁאָמַר (תהלים נא), "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים". וְעִנְיָנָהּ, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ הָאָדָם מָקוֹם לַיֵּצֶר בְּמַעֲשָֹיו, אֶלָּא יִהְיוּ כָּל מַעֲשָֹיו עַל צַד הַחָכְמָה וְהַיִּרְאָה וְלֹא עַל צַד הַחֵטְא וְהַתַּאֲוָה. וְזֶה אֲפִלּוּ בַּמַּעֲשִֹים הַגּוּפָנִיִּים וְהַחָמְרִיִּים, שֶׁאֲפִלּוּ אַחֲרֵי הִתְנַהֲגוֹ בִּפְרִישׁוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם אֶלָּא הַהֶכְרֵחִי, עֲדַיִן יִצְטָרֵךְ לְטַהֵר לְבָבוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁגַּם בְּאוֹתוֹ הַמְעַט אֲשֶׁר הוּא לוֹקֵחַ לֹא יְכַוֵּן אֶל הַהֲנָאָה וְהַתַּאֲוָה כְלָל, אֶלָּא תִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ אֶל הַטּוֹב הַיּוֹצֵא מִן הַמַּעֲשֶֹה הַהוּא עַל צַד הַחָכְמָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (נדרים כ) שֶׁהָיָה מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טְפָחַיִם וְדוֹמֶה לְמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, שֶׁלֹּא הָיָה נֶהֱנֶה כְלָל וְלֹא הָיָה עוֹשֶֹה הַמַּעֲשֶֹה הַהוּא אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה וְהָעֲבוֹדָה. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ג), "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ"....
וְהִנֵּה בֶאֱמֶת זֶהוּ הַמִּבְחָן שֶׁבּוֹ נִבְחָנִים וְנִבְדָּלִים עוֹבְדֵי ה' עַצְמָם בְּמַדְרֵגָתָם, כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר לִבּוֹ יוֹתֵר, הוּא הַמִּתְקָרֵב יוֹתֵר וְהָאָהוּב יוֹתֵר אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, הֵם הֵמָּה הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה אֲשֶׁר גָּבְרוּ וְנִצְּחוּ בַּדָּבָר הַזֶּה, הָאָבוֹת וּשְׁאָר הָרוֹעִים אֲשֶׁר טִהֲרוּ לִבָּם לְפָנָיו
(ספר מסילת ישרים - פרק טז )
יוסף משה אהרון דוד (ביאור בו תדבק על מסילת שירים,שם)
8.משה העלה את ארונו של יוסף כשם שדוד העלה את המים מהשיתין:
היאך היה מותר להשליך שמו של הקב״ה ליאור כדי להעלות את ארונו של יוסף?
ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד
אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם (יג, יט)
במסכת סוטה (יג, א) אמרו: הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, הגיע
העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה (העת לקיים את) השבועה
שהשבעת את ישראל (להעלות את עצמותיך) עמהם, ככתוב בבראשית נ, כה). אם אתה מראה
עצמך, מוטב. אם לאו, הריני מנוקה משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף.
ובילקוט (משלי סימן רי״ז) שנינו שרצה משה להעלות את ארונו של יוסף
מהיאור כתב שם המפורש על חרס והשליכו לאור, ומיד צף ועלה ארונו של יוסף.
וקשה, היכן הותר להשליך שמו של הקב״ה בשבילו להוציא ארונו של יוסף?
והרי מבואר במסכת (שבת, פב) שאין עושים קן לֹא תעשון כן לה׳ אלקיכם (דברים יב)
כן נצטווינו שלא למחוק את השם. אם כן כיצד השליך משה שמו של הקדוש ברוך
הוא ליאור?
.....
ב עוד תירץ הבן יהוידע שמשה רבנו כתב שם המפורש אך לא השהה את השם בתוך המים כדי שימחק אלא מיד לאחר רגע העלה את הכתב שבו נכתב שם השם ועלה עמו ארונו של יוסף ונטלו משה רבנו אך דוד המלך הוצרך להשאיר החרס שכתוב עליו השם בתוך המים לעולם כדי שלא ישובו המים להציף העולם ובודאי עם השהות במים יבוא לידי מחיקה
(אדברה בעדותיך, יחזקאל נוסבכר, שמות, ע"מ 209)
__________________________________________________________________________
3.משה הוא נביא ומייצג את התורה שבכתב ויוסף הוא במדרגת חכם ומייצג את התורה שבע"פ
א.חכם שמקבל התגלות דרך חלום מול נביא שמקבלת התגלות ישירה ולא בחלום:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ(בראשית מא,לט)
וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: {ו} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: {ז} וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: {ח} וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: {ט} וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: {י} וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה:(בראשית לז ה-י)
וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְ-הֹ-וָ-ה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: {ז} לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: {ח} פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ-הֹ-וָ-ה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:(במדבר יב, ו-ח)
ב.משה מוריד את התורה והתורה נקראת על שמו ויוסף מייצג את התורה שבע"פ:
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.(מלאכי ג,כב)
ולכך יוסף נתגדל על ידי חלום וכן נמכר על ידי חלום והם קראוהו בעל החלומות' ונכתב זה בתורה ודאי לא דבר ריק הוא והוא התורה תבלין כנ"ל שהוא חכמת תורה שבעל פה הנקרא חכמה תתאה פירוש חכמה הבאה מלב התחתונים שהם בני ישראל והיא חכמת שלמה כנודע באה לו בחלום כמפורש בכתוב שמזכך את הדמיון גם כן עד שכל הדמיון נעשה גם כן כולו מלא חכמה וכשזוכה לכך להשיג דברי תורה אמתיים בחלום נמצא יוסף נקרא בעל החלומות כולם' רצה לומר החלומות שהם דברי תורה ויש בהם חכמה תתאה
(רבי צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים ליקוטי אמרים סיום הש"ס ד"ה ולכך)
1.אצל משה ואצל יוסף היה חשש שיהפכו את מקום קבורתם לעבודה זרה:
א.לכן לא נודע מקום קבורתו של משה לעולם:
וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:(דברים לד,ו)
ויקבור אותו בגאי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. ... כי אולי אם נודע מקום, טעו יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוק (=אליל) מצד מה שנתפרסם (משה) מהנפלאות שעשה. הלא תראה כי גם בנחש הנחשת שעשה משה טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו.
ולזה עשה השם יתעלה שקבר אותו על דרך מופת לא נגע בקבורתו אחד מהאנשים
(רלב"ג,שם)
ב.לכן ארונו של יוסף הושם בנילוס:
אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ עוֹסְקִים לְבַקֵּשׁ מָמוֹן מִן הַמִּצְרִים, וּמֹשֶׁה הָיָה עָסוּק בִּשְׁבוּעַת יוֹסֵף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָאָרוֹן הָיָה בַּנִּילוּס, וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. וְעוֹד אָמַר מֹשֶׁה: יוֹסֵף, הִגִּיעַ זְמַן גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר: עֲלֵה שׁוֹר. וְעָלָה. וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָיָה בֵּין מַלְכֵי מִצְרַיִם, וּמִשָּׁם הֶעֱלָה (אותו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ עֲבוֹדָה זָרָה שָׂמוּ אוֹתוֹ בַּנִּילוּס, וְשֶׂרַח בַּת אָשֵׁר הֶרְאֲתָה לְמֹשֶׁה
(זוהר בשלח מו ע"א)
0.משה רבנו מאוד מעריך את יוסף:
א.בברכתו בערוב ימיו יוסף היחידי שזוכה לברכה בת 5 פסוקים:
וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְ-הֹ-וָ-ה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: {יד} וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: {טו} וּמֵרֹאשׁ הַרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: {טז} וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: {יז} בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה:
(בראשית לג,יד-יז)
ב.בצאתם ממצרים משה עסוק בלקיחת עצמות יוסף בעוד העם עסוק באיסוף הרכוש מהמצרים:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם(שמות יג,יט)
(שם משמואל, בשלח ד׳:ח׳)
3.קריעת ים סוף ע"י משה ויוסף( ראשי תיבות י"ם)
קריעת י"ס בזכות יוסף הצדיק כמ"ש רבותינו ז"ל הים ראה וינוס ראה ארונו של יוסף ואפשר לרמוז כי תיבות ים סוף הוא אותיות מיוסף וק"ל. ועיין בראשית רבה פ' פ"ד וע' בריש ס' הבהיר פרשת דרכים דברים מתוקים כמדת"ו לכל רוח חכמ"ה:
(מדבר קדמות, מערכת ק ה׳)
2.משה ויוסף נחשדו באשת איש על לא עוול בכפם:
א.יוסף ממאן לאשת פוטיפר:
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: {ח} וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: {ט} אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:(בראשית לט ז-ט)
ב.במחלוקת קרח , עדת קרח חשדו בו על אשת איש:
וַיִּשְׁמַע משֶׁה, מַה שָּׁמַע אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, טז): וַיְקַנְאוּ לְמשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמּשֶׁה.
(במדר רבה יח,כ)
חלק ב: מידת הענווה של משה
חלק ג: המשמעות של משה שנולד מהול
חלק ד: המשמעות של משה שנולד פג- 3 חודשים לפני הזמן
5.בזכות משה ופעולתיו בעולם למטה ובשם הקב"ה נחוג חג הפסח ויוסף הביא להם פסח שני:
וְהָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף מְחַזְּרִין עִמָּהֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ לְאַחֶיךָ (בראשית נ, כא): אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, חַיֶּיךָ אַתָּה נִפְטָר וְיִהְיוּ עַצְמוֹתֶיךָ מְחַזְּרִין עִמָּהֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט, ו): וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְאֵין אָדָם אֶלָּא יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ס): אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם, וּכְתִיב (תהלים עח, סז): וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף, בִּזְכוּת עַצְמוֹתֶיךָ הֵם עוֹשִׂים פֶּסַח קָטָן.
(שמות רבה כ,יט)
6.יוסף האדיר את כלכלת מצרים ומשה החריב אותה:
7.משה העמיד חמה ואצל יוסף השמש והירח השתחוו לו:
2.נקודות הדמיון הביוגרפיות בין משה ליוסף:
א.משה מתלבש בלבוש של יוסף.
ב.זה נפרד ממשפחתו ואף זה נפרד ממשפחתו.
ג.זה גדל בבית המלוכה המצרי ואף זה כן.
ד.זה קיבל שם מצרי ואף זה כן.
ה.זה רעה את הצאן ואף זה רעה את הצאן.
ו.זה עמד לפני פרעה וזה עמד לפני פרעה
ז.זה הפך למשביר של בני ישראל ואף זה כן.
(שלהבתי-ה/ישי אביעזר חלק א, ע"מ 187)
20.יוסף דאג לכהני מצרים ומשה לשושלת אהרון הכהן
22. עגלות ע גלות (חתם סופר)
24.משה רבנו והשבת יוסף טבח טבח והכן
26.משה בשמים יוסף בבור במצרים
27.משה- משיב הרוח, יוסף- מוריד הגשם
29.חטא יוסף שירד למצרים וחטא משה שלא נכנס לארץ
30.אמו נפטרה בנקודת ההשקה - הכניסה לארץ ואימו נולדה בין החומות של ישראל והגולה
31.משה ויוסף מידת הדין
13.מי ה' אשר אשמע בקולו- משה יוסף
14.קריעת ים סוף ע"י מטה משה וע"י ארון יוסף
15.יוסף - קיבלו לחם מהארץ ובזכות משה מן- לחם שמיימי
16.משה פרש מאשתו אחרי מתן תורה ויוסף פרש ממנה בשנות הרעב
9.משה ויוסף הורדו לבור
א.יוסף מושלך לבורות וועולה ושום מושלך ועולה עוד יותר:
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם...וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:(בראשית לז,כד-כח)
כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר(בראשית מ,טו)
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה:(בראשית מא,יד)
ב.גם משה יושב בבור במשך תקופה ארוכה עד שנחלץ משם תודות לציפורה:
וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ [וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה]" (בר ב, כא), - אמר לו רעואל: מאין תבוא, מה ארצך ומאיזה עם אתה? ויאמר לו: אני משה, ויספר לו כל המוצאות אותו במצרים. אז אמר יתרו בלבו: זה האיש אשר שלח ידו בכתר המלך - ועתה אקחנו ואמסרהו ביד פרעה!. ויצו לכלכלו בלחם צר ומים לחץ...וימצא חן בעיני צפורה בתו ותחמול עליו, ובכל יום ויום מעת לעת היתה מספקת לו לחם ומזון, וישב שם שבע שנים. ויהי מקץ שבע שנים אמרה צפורה לאביה: "השבוי והאסור אשר השלכת לבור זה כמה ימים ושנים - הלא תדרשנו?! כי בכל יום צועק עליך לאלקיו - והיה בך חטא". ויאמר לה יתרו: "מי שמע כזאת, אדם שלא אכל ושתה זה כמה שנים - עודנו חי?". הלכו לבית האסורים, ומצאוהו עומד על רגליו ומתפלל לאלקיו, ויוציאוהו משם (אוצר המדרשים, מדרש משה, עמ 359)
10.משה ויוסף נשאו לבת כהן מיוחסת וגיירו אותה:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:(בראשית מא,מה)
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה(שמות ג,א)
11.משה ויוסף מקבלים את נשותיהם כאות תודה על מעשהם :
א.יוסף מקבל שלל הטבות מפרעה כאות תודה על פתרון החלום והתוכנית לצלת מצרים:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: {לט} שלישי וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: {מ} אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: {מא} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מב} וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: {מג} וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מד} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {מה} וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם
(בראשית מא לח-מה)
ב.משה מקבל את ציפורה כאות הערכה על הצלתו את בנות יתרו מול הרועים:
וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: {יח} וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: {יט} וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: {כ} וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: {כא} וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה
(שמות ב יז-כא)
12.הקבלה בין בני משה לבני יוסף
וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי:
וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:(בראשית מא, נא-נב)
וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:(שמות ב,כב)
וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:(שמות יח,ד)
א.משה ויוסף נותנים שמות כהודאה לה' על אשר קרה אותם:
וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם, דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים לָשׂוּם שֵׁם לִבְנֵיהֶם לְעִנְיַן הַמְאֹרָע, בְּיוֹסֵף מַהוּ אוֹמֵר (בראשית מא, נא נב): וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, וְאֶת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כְּדֵי לְהַזְכִּיר אֶת הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. אַף משֶׁה קָרָא שֵׁם בְּנוֹ גֵּרְשֹׁם עַל הַנֵּס שֶׁעָשָׂה לוֹ ה', שֶׁגֵּר הָיָה בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה וְהִצְלִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשָּׁם.
(שמות רבה א,לג)
ב.משה מתייחס לשני בניו בצורה שווה ללא ייחוסי בכור:
שם האחד מנשה ושם השני אפרים ואילו אצל משה כתיב ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם ושם האחד אליעזר מלמדנו שמשה לא היה משנה בין הבנים אף לא בהדגשת מי הוא הבכור
(תשורה תשפב, שרגא כהן ע"מ 59)
ג.מדוע רק בשם בנו השני משה הנציח את ההצלה מחרב פרעה והרי זה היה אירוע שקדם להיותו גר?
ג1.ההצלה מחרב פרעה היתה רק סמוך ללידת אליעזר כי אז פרעה ההוא מת:
ויצילני מחרב פרעה. כי בלידת אליעזר כבר מת אותו מלך מצרים שהיה רודף את משה, כאמרו ויהי בימים ההם. וימת מלך מצרים, ואז בטח להיות נמלט מחרב פרעה, כי עד מותו לא היה משה בטוח מחרבו בכל מקום שיהיה נודע אצל פרעה, כענין אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך והשביע את הממלכה ואת הגוי:(ספורנו,שם)
ג2.בגרשם הודה שהיה גר ולא תושב במדין ורק בבן השני מתבררת החשיבות של ההצלה מחרב פרעה:
שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, וגם שם
האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה [יתר ג].
ולכאורה תמוה, הא ההצלה מחרב פרעה היתה בזמן קודם הרבה, והיה לו לקרוא הראשון אליעזר והשני גרשום. וגם אין שבח שיש בזה שהוא גר בארץ נכריה, וכי ח"ו התאונן משה על מדת השי״ת על מה שעשה שהיה גר, הוא הצור תמים פעלו.
והנכון בזה דמשה נתן הודאה להשי״ת על זה שנתן לו כח ורצון להיות רק גר בארץ מדין ולא תושב, שהם היו מקבלין אותו בשמחה לתושב וגם ממנין אותו למושל לפי כשרונותיו שהיה ראוי לזה, שודאי הבינו זה. אבל הוא בחר שלא להתערב כלל עמהם ולהיות רק גר כדי שיוכל לעבוד את השי״ת כראוי ולא יהיה לו ולזרעו נסיונות ותאוה להיות כמדינים ולכן קרא את הראשון בשם זה כי בשביל זה היה כדאי הנס שעשה הקב"ה עמו במה שהצילו מחרב פרעה דאם לא היה גר אלא תושב שלא היה עובד השי"ת לא היה לו שמחה מזה שנשאר בחיים על ידי הנס אבל כיון שהוא רק גר במדין צריד לשבח להשי"ת על שהצילו מחרב פרעה (דרש משה, הרב משה פיינשטיין, ניו יורק תשס"ג, פרשת יתרו)
ד.משמעות שמות הבנים הבכורים -ההבנה הגלויה- משה ויוסף מצטערים על צרותיהם וההבנה הסמויה- הודאה לה':
ד1.יתרון השכחה:
מסתבר לומר, שעל אף שיש לשכחה צדדים שליליים, יש לה גם צדדים חיוביים.
יוסף הצדיק הבין, שהשכחה היא היסוד הגדול שעליו תיבנה המשכיותו והמשכו של העם, זה לא רק כדרלעמ"ר(כל מאן דעביד רחמנא לטבא עביד), אלא השכחה עצמה היא היסוד לגאולה.
אכן, אם נתבונן בסיפור ישועתו של יוסף, נראה שהשכחה הייתה עוגן ההצלה שלו.
יוסף מבקש משר המשקים: כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עמןי חסד, והזכרתני אל פרעה.
אולם פרשת 'וישב' מסתיימת במלים: ולא זכר שר המשקים את יוסף, ישכחהו.
שכחה זו אמורה הייתה לקבור את יוסף בבית הסוהר לשנים רבות, אולם הקב"ה סובב את מהלך האירועים כך שהישועה תצא מתוך השכחה.
אם היה שר המשקים פורע את חובו המוסרי ליוסף, ולא שוכח אותו אלא מזכירו לפרעה מיד עם שחרורו, היה יוסף יוצא מכלאו וחוזר למקום ממנו נלקח, לעבדות בבית פוטיפר.
אך בזכות השכחה יצא יוסף מן הבור בתזמון מדויק, והפך להיות משנה למלך מצרים.
תמיהה גדולה היא על אחי יוסף, שבטי י-ה, ששכחו את האחווה והתנהגו עם יוסף כאילו אינו אחיהם.
אולם למפרע התברר: ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחית עם רב.
שכחת האחווה הייתה המנוף להצלת בני ישראל ועם ישראל.
בספרי הח"ן ישנה הקבלה בין שבעת המינים לבין ה"ספירות":
חיטה, שעורה וגפן מקבילים לחוכמה, בינה ודעת;
תאנה, רימון וזית־שמן מקבילים לנצח, הוד ויסוד;
הדבש כנגד המלכות.
נמצא, שיוסף שהוא מידת היסוד מקביל לזית.
על הזית אמרו חכמים, שהוא קשה לשכחה מפני שהוא משכח תלמוד של שבעים שנה.
הזית הגורם לשכחה הוא כנגד יוסף הצדיק, אבל צדיק לא מבכה את רוע גורלו, אלא נוטל את השכחה והופך אותה לטובה.
זו משמעות השם מנשה: נשני (השכיחני) אלוקים את הייסורים שהיו מנת חלקי, ועל ידי כוח השכחה אני יכול להתחיל בחיים טובים.
אשרי שאחי שכחו את האחווה, כי על ידי שכחתם בוודאי יצמיח ה' ישועה גדולה.
כשם שראובן קרוי על שם הראיה של ה', שמעון קרוי על שם השמיעה של ה', כך מנשה קרוי על שם השכחה שהעניק ה' ליוסף – נשני אלוקים.
התבוננות בטוב השכחה היא המבט שהתורה מדריכה אותנו להתבונן באירועים....
ד2.יתרון הגירות והגירוש:
באותה הסתכלות חיובית צריכים אנו לבחון גם את שמו של גרשום.
כל מאה ועשרים שנותיו של משה הן שנות גירות.
כבר בהיותו בן שלושה חודשים הוא גולה מביתו ליאור.
במצרים היה גר, כי אף שנולד שם וגדל שם, אבל עבור היהודי כל מקום מחוץ לארץ ישראל הוא מקום גירות וגלות.
בהיותו בשנות ילדותו הוא בורח מפני פרעה, ומעביר ארבעים שנות גירות בארץ כוש.
משם הוא עובר למדיין, וממשיך בחיי הגירות.
בהוציאו את העם ממצרים הוא ממשיך בארבעים שנות נדודים במדבר, וגם בערוב ימיו לא נכנס לארץ, ונקבר מחוץ לארץ ישראל.
לאור כל זאת, הנימוק לשם גר הייתי בארץ נכריה מבטא את מצבו ומהותו של משה בכל ימי חייו.
למדנו במדרש, דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לעניין המאורע.
ביוסף מהו אומר: ויקרא שם הבכור מנשה, ואת שם השני קרא אפרים, כדי להזכיר את הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא עמו.אף משה קרא שם בנו גרשום על הנס שעשה לו ה', שגר היה בארץ נוכריה והצליחו הקדוש ברוך הוא.
המדרש, שמשווה בין בני יוסף לבין בני משה ששמותיהם נקבעו על שם מאורעות חיי אבותיהם, מחייב אותנו להשוות גם את ההסתכלות החיובית על מאורעות אלו.
אם שכחה יכולה להיות חיובית, אזי גם גירות וגירוש יכולים להיות חיוביים...
על מנת למצוא את נקודת האור שבגירות נפנה את מבטנו לאפשרות אחרת בדרישת שמו של גרשם, לא כשתי מילים 'גר שם' אלא כמילה אחת משורש גר"ש, ותוספת המ"ם הסופית באה כמו במילה הפדיום.
כשם שיוסף נטל את כוח השכחה, שביסודו הוא שלילי, ובעינו הטובה ובצדקותו הפכו לכוח חיובי, כך משה נוטל את עונש הגירוש, שביסודו הוא שלילי, ובמבטו העמוק וצדקותו הופכו לכוח בונה ומייצר.
הפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו נקרא אפוא בהטעמה חדשה, לא כתיאור של בוגד המשלם רעה תחת טובה למיטיבו, אלא כציון של השגחת הקב"ה על יוסף הצדיק.
ברוך ה' שלא זכר שר המשקים את יוסף, כי הקב"ה הועיד אותו להיות משנה למלך, ועדיין לא הגיע העת.
באותו אופן עלינו לקרוא את נימוקו של משה גר הייתי בארץ נכריה, בהטעמה של הודאה לה' שזיכה אותו להיות מגורש.
משה גדל במצרים כילד וכנער, מידת האמת שלו גורמת לו להכות איש מצרי, ובעקבות כך פרעה רוצה להורגו.
משה נאלץ לברוח, ובעצם הוא מגורש ממצרים ומבוקש על ידי השלטונות המצריים.
במדיין מגיע משה לבאר, ושם הוא רואה בנות עשוקות, שנאמר עליהן הביאו הרעים ויגרשום.
מידת האמת הבוערת במשה גורמת לו להושיען.
בזכות גירוש משה, ובזכות גירוש צפורה בת יתרו, מוצא משה את זיווגו.
בהמשך דרכו כמנהיג ישראל הוא נתקל בקשיים להוציא חלק מעם ישראל ממצרים, כי הם התרגלו והסתגלו, ולדעתם אין להם צורך בגאולה.
לטיפול באנשים הללו שוב נזקק משה לגירוש החיובי: כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו, אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה, גרש יגרש אתכם מזה.
פי גךשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה.
יש יהודים בעלי הכרה בייחודם ותודעה בייעודם, והם מחכים ומייחלים ליציאת מצרים.
אולם יש כאלה שקשיי הגלות שחקו אותם, עד שהאבטיחים והבצלים השכיחום שצריך לצאת ממצרים ולקבל את התורה.
אלה יוושעו רק בעזרת הגירוש.
לכן הגירוש אינו בהכרח רע, אף כי המגורש בוודאי סובל זמנית ומקומית מגירושו.
בעל ה"שפת אמת" מחדד את הצורך בגירוש, ולא רק ביציאה ממצרים: רצו מן השמים שלא ישארו אצל בני ישראל כל עקבות ורישומים מן הגלות וקלקוליה, לכן היה הכרח בגירושין.
כאשר בעל הבית מגרש, הגירוש הוא טוטלי ומוחלט, ורק אז יכולים היו בני ישראל להתעלות למעלת צבאות ה'.
גם משה ואהרון זכו לגירוש: ויגרש אתם מאת פני פרעה.
גירוש זה היה נדבך נוסף בבניין הגאולה.
גירוש ספרד היה בוודאי אכזרי ומר, אך הוא יצר את צפת וחכמיה בדור מרן ה"בית יוסף" ושאר החכמים שהיו עמו שם.
אוי לנו שלא גורשנו מאירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, כמה יכול היה גירוש כזה להיות חיובי.
הפן החיובי של גירוש בא בתורה בברכת משה ליוסף: וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים.
פירש רש"י, שהארץ מגרשת ומוציאה מחודש לחודש, וזה מעיד על ברכת הארץ.
משה הקורא לבנו גרשום אינו מצר על היותו גר בארץ נוכריה, להיפך, הוא חש את חסדי ה' שדווקא על ידי גירוש יווצר מצב חיובי.
אין קוראים פסוק זה ב"ניגון איכה", אלא: ברוך ה' שהייתי גר מגורש, ועל ידי זה פגשתי את אשתי המגורשת, הקמנו בית ואנו מנציחים את חסדי ה' בילד הנולד.
(השמות בתורה, הרב אהרון בורנשטיין , פרשת במדבר)
13.משה כבד (פה) ולשון ויוסף יודע 70 לשון:
א.יוסף לומד 70 לשונות( ועוד אחת- לשון הקודש):
אמר רבי יוחנן בשעה שאמר לו פרעה ליוסף {בראשית מא-מד} ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו' אמרו איצטגניני פרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו אמר להן גנוני מלכות אני רואה בו אמרו לו א''כ יהא יודע בשבעים לשון בא גבריאל ולימדו שבעים לשון לא הוה קגמר הוסיף לו אות אחת משמו של הקב''ה ולמד שנאמר {תהילים פא-ו} עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (שפת לא ידעתי אשמע) ולמחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה אישתעי איהו בלשון הקדש לא הוה קא ידע
(סוטה לו ע"ב)
ב.משה לא יודע מצרית ולכן נזקק לאהרון לתווך בינו למשה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-הֹ-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:(שמות ד,י)
ד"ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי: איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. (רשב"ם,שם)
14. משה מסרב לשליחות ויוסף פועל כל חייו להגשים החלומות שקיבל
א.יוסף פועל כל חייו לממש את החלומות :
וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם(בראשית מב,ט)
ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם. עליהם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו לשון רש"י ולפי דעתי שהדבר בהפך כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון והנה אנחנו מאלמים אלומים כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם...אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת(רמב"ן,שם)
וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם(בראשית מד,יח)
ב.הענווה של משה מנעה ממנו לקבל עליו את התפקיד שייעד לו ה' עד לחרון אף ה' וההתרצות:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-הֹ-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: {יא} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְ-ה-וָֹ-ה: {יב} וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: {יג} וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: {יד} וַיִּחַר אַף יְ-הֹ-וָ-ה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: {טו} וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: {טז} וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים:
(שמות ד, י-טז)
גם מתמול וגו'. למדנו שכל שבעה ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו, מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום הז' כשאמר לו זאת, עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. (שמו"ר ג, טז.) וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו, ונביא היה, שנאמר (הלא אהרן אחיך הלוי וגו', ועוד נאמר לעלי הכהן) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, (שמואל-א ב, כז.) הוא אהרן, וכן ואודע להם בארץ מצרים וגו' (יחזקאל כ, ה.) ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה (רש"י,שם)
15.גלות וגאולה ע"פ יוסף ומשה:
א.מלך מצרים החדש מתכחש ליוסף וכך מתחיל שיא הגלות- השיעבוד:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: {ט} וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: {י} הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: {יא} וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס
(שמות א ח-יא)
ויקם מלך חדש. רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו (ט) גזירותיו (סוטה יא.):(רש"י,שם)
ב.הגאולה מתחילה עם מות פרעה- באמת או רק מהיותו מצורע ועם ירידתם של כל מבקשי רעת משה:
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:(שמות ב,כג)
וימת מלך מצרים. נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (שמו"ר א, לד.): (רש"י,שם)
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ(שמות ד,יט)
כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, (ג) והעני חשוב כמת (נדרים סד:):(רש"י,שם)
16.יוסף ומשה עמדו בפני סכנת חיים עם נחשים וניצלו
א.בור מלא נחשים ועקרבים לרמוז לו על הירידה מצרים שמשולה לנחש:
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם(בראשית לז,כד)
והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו (ב"ר שם - שבת כב.):(רש"י,שם)
ב.משה בסכנת חיים מול המלאך שנדמה כנחש שבא לבולעו כי לאקיים בבנו השני עדיין ברית מילה:
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְ-הֹ-וָ-ה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(שמות ד,כד)
ויבקש המיתו. למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. תניא אמר רבי יוסי ח"ו לא נתרשל, אלא אמר, אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה צוני לך שוב מצרים, ומפני מה נענש מיתה, לפי שנתעסק (ו) במלון תחלה במסכת נדרים (לא:), והיה המלאך נעשה כמין נחש, ובולעו מראשו ועד יריכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה (ז) שבשביל המילה הוא (רש"י,שם)
17.הגלות והגאולה סביב הציר של חטאי הפה:
א.יוסף הביא דיבתם רעה אל אביהם וטעה בדבר שכן התרשם בצורה שגויה:
...וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם(בראשית לז,ב)
את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה (ל) באחיו בני לאה, (מ) היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות.
(רש"י,שם)
ב.משה חוזר למצרים עם האותות הרומזים על לשון הרע ומתחיל את הגאולה רק אחרי ירידת קרנם של דתן ואבירם- בעלי לשון הרע:
ב1.המלשינים מעכבים הגאולה:...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)
ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)
ב2.הסימנים כולם סביב לשון הרע:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: ...
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)
*.הנחש היה הראשון שאמר לשון הרע, נצטרע , ומיתה(הדם השפוך) ירדה לעולם בעקבות החטא:
נחש הקדמוני, על אשר אמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע (תנחומא מצורע, ב)
**: אות הנחש- חטא לשון הרע:
והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)
***:אות הצרעת- עונש לשון הרע
...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)
****.אות הדם- תוצאות לשון הרע
"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבלי, בבא מציעא נ"ח עמוד ב')
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)
כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם)
18.העימות של יוסף ומשה מול חרטומי מצרים:
א.יוסף גובר בחכמתו על חכמת חרטומי מצרים:
… וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם: וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת־חֲלֹמוֹ וְאֵין־פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה: (בראשית פרק מא)
מה כל כך מיוחד בפתרון חלומו של פרעה על ידי יוסף עד כדי האמירה של פרעה: "אין חכם ונבון כמוך"? הלוא כל ילד מבין שאם בתחילה רואים שמנות ואחר כך רזון, פירוש הדבר הוא שיהיה שפע ואחר כך רעב! מפתיע עוד יותר שחרטומי מצרים וכל חכמיה אינם פותרים את החלום. אלא שכדי שבמצרים יהיה רעב צריך שהיאור יחדל מלתפקד, כלומר שיהיה שינוי בטבע. והלוא לפי המצרים כוחות הטבע הם אלים, ומשום כך מוחלטים הם ולא יחול בהם שינוי לעולם. לכן לא יכלו חכמי מצרים להעלות את הפתרון הפשוט על הדעת. רק עברי כיוסף, שהוא בעל חלומות ומסוגל לחזות עולם שונה מהעולם הגלוי, יכול לפתור את החלום לפי פרשנות המניחה שינוי בסדרי מצרים. גם פרעה של ימי יוסף היה מסוגל לחלום, מה שמורה על יכולתו להתקרב לעבריות, בעקבות נוכחות של שנתיים בחצר המלוכה של מי ששהה יחד עם יוסף בבית הסוהר. לכן בשומעו את דברי יוסף הרגיש שיש כאן תקוה לשנות את מצרים מיסודה והעמיד את יוסף על מצרים. (ע"פ הב אורי שרקי, "מקץ - החלום של פרעו",כסלו תשע"א)
כשהיה רעב בימי אברהם ובימי יצחק היה השבר במצרים דרך הנילוס לכן לא העלו החרטומים על דעתם שיתכן שהיאור יתייבש ושהרעב יגיע אפילו למצרים ולממילא לא הציעו זאת כאפשרות לפתרון (ענ"ד)
ב.משה מתעמת עם החרטומים לכל אורך תהליך הגאולה עד שהם מתייאשים ומזהירים את פרעה מפניו:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָֹ-ה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: {יא} וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: {יב} וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם:
(שמות ז, י-יב)
וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם:וַיְחַזֵּק יְ-ה-וָ-ה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה (שמות ט,יא)
___________________________________________________________________________________
5.משה, דוד ויוסף - שלושה צדיקים שמתו בשבת בשעת המנחה:
וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא(שמות א,ו)
צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'
וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ
צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.
6.משה מול יוסף, דוד מול שאול- הכבוד האחרון כלפי המנהיג הקודם: משה מעלה את עצמות יוסף ודוד מברך את אנשי יבש גלעד שחילצו את גופת שאול
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם: (שמות יג,יט)
וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה:(יהושע כד,לב)
כח במדרש שם יליף זה ממה דכתיב יהושע כ"ד ל"ב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל והלא משה העלם שנאמר שמות י"ג י"ט ויקח משה את עצמות יוסף עמו אלא לפי שנגזר עליו שלא יכנס לארץ ואלו נטפלו בהם לפיכך נקראת על שמם עיי"ש והנה אף שודאי משה יקבל שכר על מחשבתו הטוב וחלקו במעשה המצוה אבל מ"מ המצוה א"א להקרא אלא על שם גומרה דקיום המצוה הוי רק ע"י בני ישראל וא"א להקרא המצוה רק על שם מי שקיים המצוה בפועל וזהו הגומר
(ביאור בו תדבק על מסילת ישרים פרק ז אות כח)
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ: {ט} וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם: {י} וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן: {יא} וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל: {יב} וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם: {יג} וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים...
(שמואל א, לא, ח-יג)
וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל: (ס) {ה} וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַי-ה-וָ-ה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ: {ו} וְעַתָּה יַעַשׂ יְ-ה-וָ-ה עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה:(שמואל ב, ד-ו)
7.משה דוד ויוסף- הרועים הנאמנים שמידת הטהרה היתה בהם:
בְּבֵאוּר מִדַּת הַטָּהֳרָה:
הַטָּהֳרָה הִיא תִקּוּן הַלֵּב וְהַמַּחֲשָׁבוֹת. וְזֶה הַלָּשׁוֹן מְצָאנוּהוּ אֵצֶל דָּוִד שֶׁאָמַר (תהלים נא), "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים". וְעִנְיָנָהּ, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ הָאָדָם מָקוֹם לַיֵּצֶר בְּמַעֲשָֹיו, אֶלָּא יִהְיוּ כָּל מַעֲשָֹיו עַל צַד הַחָכְמָה וְהַיִּרְאָה וְלֹא עַל צַד הַחֵטְא וְהַתַּאֲוָה. וְזֶה אֲפִלּוּ בַּמַּעֲשִֹים הַגּוּפָנִיִּים וְהַחָמְרִיִּים, שֶׁאֲפִלּוּ אַחֲרֵי הִתְנַהֲגוֹ בִּפְרִישׁוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם אֶלָּא הַהֶכְרֵחִי, עֲדַיִן יִצְטָרֵךְ לְטַהֵר לְבָבוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁגַּם בְּאוֹתוֹ הַמְעַט אֲשֶׁר הוּא לוֹקֵחַ לֹא יְכַוֵּן אֶל הַהֲנָאָה וְהַתַּאֲוָה כְלָל, אֶלָּא תִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ אֶל הַטּוֹב הַיּוֹצֵא מִן הַמַּעֲשֶֹה הַהוּא עַל צַד הַחָכְמָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (נדרים כ) שֶׁהָיָה מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טְפָחַיִם וְדוֹמֶה לְמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, שֶׁלֹּא הָיָה נֶהֱנֶה כְלָל וְלֹא הָיָה עוֹשֶֹה הַמַּעֲשֶֹה הַהוּא אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה וְהָעֲבוֹדָה. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ג), "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ"....
וְהִנֵּה בֶאֱמֶת זֶהוּ הַמִּבְחָן שֶׁבּוֹ נִבְחָנִים וְנִבְדָּלִים עוֹבְדֵי ה' עַצְמָם בְּמַדְרֵגָתָם, כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר לִבּוֹ יוֹתֵר, הוּא הַמִּתְקָרֵב יוֹתֵר וְהָאָהוּב יוֹתֵר אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, הֵם הֵמָּה הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה אֲשֶׁר גָּבְרוּ וְנִצְּחוּ בַּדָּבָר הַזֶּה, הָאָבוֹת וּשְׁאָר הָרוֹעִים אֲשֶׁר טִהֲרוּ לִבָּם לְפָנָיו
(ספר מסילת ישרים - פרק טז )
יוסף משה אהרון דוד (ביאור בו תדבק על מסילת שירים,שם)
8.משה העלה את ארונו של יוסף כשם שדוד העלה את המים מהשיתין:
היאך היה מותר להשליך שמו של הקב״ה ליאור כדי להעלות את ארונו של יוסף?
ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד
אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם (יג, יט)
במסכת סוטה (יג, א) אמרו: הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, הגיע
העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה (העת לקיים את) השבועה
שהשבעת את ישראל (להעלות את עצמותיך) עמהם, ככתוב בבראשית נ, כה). אם אתה מראה
עצמך, מוטב. אם לאו, הריני מנוקה משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף.
ובילקוט (משלי סימן רי״ז) שנינו שרצה משה להעלות את ארונו של יוסף
מהיאור כתב שם המפורש על חרס והשליכו לאור, ומיד צף ועלה ארונו של יוסף.
וקשה, היכן הותר להשליך שמו של הקב״ה בשבילו להוציא ארונו של יוסף?
והרי מבואר במסכת (שבת, פב) שאין עושים קן לֹא תעשון כן לה׳ אלקיכם (דברים יב)
כן נצטווינו שלא למחוק את השם. אם כן כיצד השליך משה שמו של הקדוש ברוך
הוא ליאור?
.....
ב עוד תירץ הבן יהוידע שמשה רבנו כתב שם המפורש אך לא השהה את השם בתוך המים כדי שימחק אלא מיד לאחר רגע העלה את הכתב שבו נכתב שם השם ועלה עמו ארונו של יוסף ונטלו משה רבנו אך דוד המלך הוצרך להשאיר החרס שכתוב עליו השם בתוך המים לעולם כדי שלא ישובו המים להציף העולם ובודאי עם השהות במים יבוא לידי מחיקה
(אדברה בעדותיך, יחזקאל נוסבכר, שמות, ע"מ 209)
20. בסיסמת פקד יפקד הצפין יוסף את גילו של הגואל-80- כגילו של משה:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(בראשית נ,כד)
אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם. פירוש אנכי ב''ו היום כאן ומחר בקבר אבל הקב''ה מלך חי וקים הוא יפקד אתכם. ורמז שני פעמים פ''א פירוש כשם שמלכתי פ' שנים כך יבוא לכם גואל בן שמונים שנה
(בעל הטורים,שם)
__________________________________________________________________________
3.משה הוא נביא ומייצג את התורה שבכתב ויוסף הוא במדרגת חכם ומייצג את התורה שבע"פ
א.חכם שמקבל התגלות דרך חלום מול נביא שמקבלת התגלות ישירה ולא בחלום:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ(בראשית מא,לט)
וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: {ו} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: {ז} וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: {ח} וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: {ט} וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: {י} וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה:(בראשית לז ה-י)
וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְ-הֹ-וָ-ה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: {ז} לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: {ח} פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ-הֹ-וָ-ה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:(במדבר יב, ו-ח)
ב.משה מוריד את התורה והתורה נקראת על שמו ויוסף מייצג את התורה שבע"פ:
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.(מלאכי ג,כב)
ולכך יוסף נתגדל על ידי חלום וכן נמכר על ידי חלום והם קראוהו בעל החלומות' ונכתב זה בתורה ודאי לא דבר ריק הוא והוא התורה תבלין כנ"ל שהוא חכמת תורה שבעל פה הנקרא חכמה תתאה פירוש חכמה הבאה מלב התחתונים שהם בני ישראל והיא חכמת שלמה כנודע באה לו בחלום כמפורש בכתוב שמזכך את הדמיון גם כן עד שכל הדמיון נעשה גם כן כולו מלא חכמה וכשזוכה לכך להשיג דברי תורה אמתיים בחלום נמצא יוסף נקרא בעל החלומות כולם' רצה לומר החלומות שהם דברי תורה ויש בהם חכמה תתאה
(רבי צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים ליקוטי אמרים סיום הש"ס ד"ה ולכך)
1.אצל משה ואצל יוסף היה חשש שיהפכו את מקום קבורתם לעבודה זרה:
א.לכן לא נודע מקום קבורתו של משה לעולם:
וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:(דברים לד,ו)
ויקבור אותו בגאי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. ... כי אולי אם נודע מקום, טעו יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוק (=אליל) מצד מה שנתפרסם (משה) מהנפלאות שעשה. הלא תראה כי גם בנחש הנחשת שעשה משה טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו.
ולזה עשה השם יתעלה שקבר אותו על דרך מופת לא נגע בקבורתו אחד מהאנשים
(רלב"ג,שם)
ב.לכן ארונו של יוסף הושם בנילוס:
אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ עוֹסְקִים לְבַקֵּשׁ מָמוֹן מִן הַמִּצְרִים, וּמֹשֶׁה הָיָה עָסוּק בִּשְׁבוּעַת יוֹסֵף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָאָרוֹן הָיָה בַּנִּילוּס, וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. וְעוֹד אָמַר מֹשֶׁה: יוֹסֵף, הִגִּיעַ זְמַן גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר: עֲלֵה שׁוֹר. וְעָלָה. וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָיָה בֵּין מַלְכֵי מִצְרַיִם, וּמִשָּׁם הֶעֱלָה (אותו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ עֲבוֹדָה זָרָה שָׂמוּ אוֹתוֹ בַּנִּילוּס, וְשֶׂרַח בַּת אָשֵׁר הֶרְאֲתָה לְמֹשֶׁה
(זוהר בשלח מו ע"א)
0.משה רבנו מאוד מעריך את יוסף:
א.בברכתו בערוב ימיו יוסף היחידי שזוכה לברכה בת 5 פסוקים:
וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְ-הֹ-וָ-ה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: {יד} וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: {טו} וּמֵרֹאשׁ הַרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: {טז} וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: {יז} בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה:
(בראשית לג,יד-יז)
ב.בצאתם ממצרים משה עסוק בלקיחת עצמות יוסף בעוד העם עסוק באיסוף הרכוש מהמצרים:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם(שמות יג,יט)
(שם משמואל, בשלח ד׳:ח׳)
3.קריעת ים סוף ע"י משה ויוסף( ראשי תיבות י"ם)
קריעת י"ס בזכות יוסף הצדיק כמ"ש רבותינו ז"ל הים ראה וינוס ראה ארונו של יוסף ואפשר לרמוז כי תיבות ים סוף הוא אותיות מיוסף וק"ל. ועיין בראשית רבה פ' פ"ד וע' בריש ס' הבהיר פרשת דרכים דברים מתוקים כמדת"ו לכל רוח חכמ"ה:
(מדבר קדמות, מערכת ק ה׳)
2.משה ויוסף נחשדו באשת איש על לא עוול בכפם:
א.יוסף ממאן לאשת פוטיפר:
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: {ח} וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: {ט} אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:(בראשית לט ז-ט)
ב.במחלוקת קרח , עדת קרח חשדו בו על אשת איש:
וַיִּשְׁמַע משֶׁה, מַה שָּׁמַע אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, טז): וַיְקַנְאוּ לְמשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמּשֶׁה.
(במדר רבה יח,כ)
בין משה לנח:
https://taamu.co.il/%D7%A0%D7%97-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%97-%D7%95%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%9D/
חלק ב: מידת הענווה של משה
חלק ג: המשמעות של משה שנולד מהול
חלק ד: המשמעות של משה שנולד פג- 3 חודשים לפני הזמן
5.בזכות משה ופעולתיו בעולם למטה ובשם הקב"ה נחוג חג הפסח ויוסף הביא להם פסח שני:
וְהָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף מְחַזְּרִין עִמָּהֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ לְאַחֶיךָ (בראשית נ, כא): אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, חַיֶּיךָ אַתָּה נִפְטָר וְיִהְיוּ עַצְמוֹתֶיךָ מְחַזְּרִין עִמָּהֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט, ו): וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְאֵין אָדָם אֶלָּא יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ס): אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם, וּכְתִיב (תהלים עח, סז): וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף, בִּזְכוּת עַצְמוֹתֶיךָ הֵם עוֹשִׂים פֶּסַח קָטָן.
(שמות רבה כ,יט)
7.משה העמיד חמה ואצל יוסף השמש והירח השתחוו לו:
2.נקודות הדמיון הביוגרפיות בין משה ליוסף:
א.משה מתלבש בלבוש של יוסף.
ב.זה נפרד ממשפחתו ואף זה נפרד ממשפחתו.
ג.זה גדל בבית המלוכה המצרי ואף זה כן.
ד.זה קיבל שם מצרי ואף זה כן.
ה.זה רעה את הצאן ואף זה רעה את הצאן.
ו.זה עמד לפני פרעה וזה עמד לפני פרעה
ז.זה הפך למשביר של בני ישראל ואף זה כן.
(שלהבתי-ה/ישי אביעזר חלק א, ע"מ 187)
20.יוסף דאג לכהני מצרים ומשה לשושלת אהרון הכהן
22. עגלות ע גלות (חתם סופר)
24.משה רבנו והשבת יוסף טבח טבח והכן
25.הערצ הגויים את משה (ערב רב) ויוסף
26.משה בשמים יוסף בבור במצרים
27.משה- משיב הרוח, יוסף- מוריד הגשם
29.חטא יוסף שירד למצרים וחטא משה שלא נכנס לארץ
30.אמו נפטרה בנקודת ההשקה - הכניסה לארץ ואימו נולדה בין החומות של ישראל והגולה
31.משה ויוסף מידת הדין
13.מי ה' אשר אשמע בקולו- משה יוסף
14.קריעת ים סוף ע"י מטה משה וע"י ארון יוסף
15.יוסף - קיבלו לחם מהארץ ובזכות משה מן- לחם שמיימי
16.משה פרש מאשתו אחרי מתן תורה ויוסף פרש ממנה בשנות הרעב
17.
דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וַאֲנִי אֵינִי נִכְנַס לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי שֶׁהוֹדָה בְּאַרְצוֹ נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ וּמִי שֶׁלֹא הוֹדָה בְּאַרְצוֹ אֵינוֹ נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ, יוֹסֵף הוֹדָה בְּאַרְצוֹ, מִנַּיִן, גְּבִרְתּוֹ אוֹמֶרֶת (בראשית לט, יד): רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי וגו' וְלֹא כָפַר, אֶלָּא (בראשית מ, טו): גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים, נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד, לב): וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם, אַתְּ שֶׁלֹא הוֹדֵיתָ בְּאַרְצְךָ אֵין אַתָּה נִקְבַּר בְּאַרְצֶךָ, כֵּיצַד בְּנוֹת יִתְרוֹ אוֹמְרוֹת (שמות ב, יט): אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, וְהוּא שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, לְפִיכָךְ לֹא נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ.
(דברים רבה ואתחנן ב,ח)
19.יוסף שטנו של עשיו ומשה עשוה את מלחמת עמלק הראשונה:
ד.
וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיִּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלָּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתָּן בֹּא הַיּוֹם: וַתֹּאמַרְן אִישׁ מִצְרִי הִצִילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: (ב, טו-יט)
המעשה על הבאר, פרט לתוצאה המרכזית שבו – חבירתו של משה אל יתרו כהן מדיין ואל משפחתו נראה כחותם סדרה של שלושה מעשים רצופים שמשה מתערב בהם להציל עשוק מיד עושקו: הריגת המצרי מכה העברי, התוכחה כלפי העברי מכה רעו והצלת בנות יתרו מידי הרועים. ראינו לעיל, ששני המעשים הראשונים מבטאים את כוחו של משה להכות את מצרים ולהוציא את ישראל מתוכם ולתת את התורה לעם ישראל. המעשה השלישי, פרט לעצם נכונותו של משה בשלישית להציל עשוק מיד עושקו, מה טיבו?
הסכסוך בין הרועים לבין בנות יתרו על הבאר עשוי להתפרש על רקע יתרונם הכוחני של גברים על פני נשים ויכולתם לנצל את המים שטרחו ושאבו הנשים לצורכם שלהם. מנגד, אפשר לראותו כחז"ל (תנחומא שמות, יא כסכסוך דתי בין כהן מדיין שפרש מעבודה זרה, לבין נאמני העבודה הזרה, אך לא מצאתי לכך רמז במקראות.נציע הסבר נוסף לסכסוך בין הרועים לבנות, לאור פסוק המקדים את מלחמת שאול בעמלק:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵינִי לְכוּ פָּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶן אֹסְפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק: (שמואל א טו, ו)
הביטוי 'הקיני' בפסוק מתייחס לבני יתרו (שופטים א, טז; שם ד, יא). משפחתו המדינית של יתרו לא ישבה בתוך עמה, אלא בין שבטי עמלק במדבר, נראה שזכתה ליחס משפיל של אזרחים מדרגה שנייה, כמשפחת גרים המתארחת בקרב עם אחר. כשבנות יתרו באו לשאוב מים מן הבאר, ורועי עמלק הגיעו שמה, הרועים ראו זכות לעצמם לגרש את בנות הגרים וליטול את המים לעצמם, כדרך שנהגו רועי גרר ברועי יצחק בעת שהתיישב בארצם.
משה לא היה יכול לסבול את העוולה כלפי בנות הגרים, והושיען מידם בכוח זרועו. היתה זו מלחמת עמלק הראשונה שניהל נציגו של עם ישראל, והיה בה סימון דרך לדורות במאבק נגד פראי המדבר, המנסים להפוך את המדבר לארץ ללא חוק וללא גבולות.
(כי קרוב אליך- שמות , הרב יעקב מדן ע"מ 39)
3.משה רבנו- בחינת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד
מן הידוע שמשה הוא משיח בן דוד, עד כי יבא שיל"ה (בראשית מט י) בגימטריא משה כדאיתא בזוהר (ח"א כ"ה ע"ב). ומשה גם כן סוד יוסף, בסוד ויקח משה את עצמות יוסף (שמות יג יט). נמצא שמשה הוא כלל ב' משיחים משיח בן דוד משיח בן יוסף, לכן רצה משה שיהיו ב' משיחים בזמנו,
(ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן רנב )
18.משה גלגול נח וגם יוסף
הְהָא בְּקַדְמִיתָא עַד לָא אִיתְבְּרֵי עָלְמָא, סָלֵיק וְאִתְגְּלֵי חַד רְעוּתָא, דְּאִיקְרֵי מַחֲשָׁבָה סְתִימָא, וְשַׁוֵּי כּוֹלָּא בְּהַהִיא מַחֲשָׁבָה סְתִימָא, וְכָל מַאי דְּהֲוָה וִיהֱוֵי. וּמֵהַהוּא מַחֲשָׁבָה סָלֵיק רְעוּתָא לְמִבְרֵי עָלְמָא, וּנְפַק נְבִיעוּ דַּקִּיק, כָּלֵיל סְתִימוּ דְּמַחֲשָׁבָה, וְדָא לָא אִשְׁתְּמַע לְבַר, וְלָא אִתְגַּלְּיָא. וְאִית בֵּיהּ אִסְתַּכְּלוּתָא דְּחָכְמְתָא, לְחַכִּימֵי לִבָּא אִתְמְסַר, בְּגִין דְּלָא אִתְגַּלְּיָא לְבַר.
מֵהַאי נָפְקֵי חָמֵשׁ מְקוֹרִין, וְחַד סְתִימָא, וְחַד דְּכָנֵישׁ כּוֹלָּא. וְאִינוּן מְקוֹרִין הֲווֹ, כַּד אִתְבְּרֵי עָלְמָא. כְּדָּבָר אַחֵר (בראשית א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. בְּרֵאשִׁית: בָּרִבִּי אֶלְעָזָר שִׁי''ת. דָּא שִׁית, מְקוֹרָא דְּכָנֵישׁ כָּל מְקוֹרִין, לְמֵיזַן עָלְמִין.
אֶת הַשָּׁמַיִם, אִלֵּין אִינוּן ו' מְקוֹרִין עִילָּאִין דִּלְעֵילָא, לְמֵיהַב לְהַאי שִׁית. מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, הֲווֹ סְתִימִין, וָלֹא אִתְפַּתְּחוּ כְּלָל.
וְאִיתֵימָא אַבְרָהָם הֲוָה בְּעָלְמָא. הָא כְתִיב (שם יב) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. יִצְחָק, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב וְגו'. וְיַעֲקֹב, הָא כְתִיב (שם מא) וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת. משֶׁה, הָא בְּכַמָּה דוּכְתִּין כְּתִיב (במדבר יא) מִי יַאֲכִילֵנוּ. פ (שמות טז) לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. צ (שם יז) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמָּיִם. (במדבר כ) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה.
יְהוֹשֻׁעַ, אַף עַל גַּב דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, כְּתִיב (יהושע ה) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ. בִּימֵי שׁוֹפְטִים כְּתִיב, (רות א) וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. בְּדָוִד כְּתִיב (שמואל ב כא) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד.
מַאי טַעְמָא כָּל דָּא. בְּגִין דְּאִינוּן שִׁיתִּין לָא אִתְפַּתְּחוּ, וְעַלְמָא אִתְּזַן מִתַּמְצִיתָא דָּחֵיק, בְּלָא פְּתִיחָא כְּלַל, אֶלָּא כְּזִיעַ דְּזִיעַ מִגּוֹ אִילָנָא, וְנָחֵית לְתַתָּא, אוֹ מִגּוֹ אַבְנָא.
בְּשַׁעֲתָא דַּאֲתָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וַהֲווּ עַלְמִין כּוּלְהוּ בְּשִׁיקּוּלָא חָדָא עֵילָא וְתַתָּא. כְּדֵין, הַהוּא שִׁית דִּמְקַבֵּל וְכָנֵישׁ לְכָל אִינוּן שִׁיתִּין עִילָּאִין, אִתְפַּתַּח.
אֵימָתַי אִתְפַּתַּח, בְּשַׁעֲתָא דְּאִינוּן שִׁיתִּין עִילָּאִין אִתְפַּתְּחוּ. כֵּיוָן דְּאִתְפַּתַּח הַאי שִׁית, נְפָקוֹ בִּרְכָאן לְעָלְמָא. אֵימָתַי אִתְפַּתַּח, כַּד אַעֲדִיאוּ מִנֵּיהּ, חַד עֲקִימָא דִּיתֵיב לְרַגְלֵיהּ. וְכֵיוָן דְּהַהוּא אִתְעֲבַר, שִׁית אִתְעֲבֵיד שִׁיר, וְאִתְפַּתַּח אוֹצָר הַטוֹב. בְּחֵילָא דְמַאן, אֶת הַשָּׁמַיִם, אִינוּן שְׁאָר שִׁיתִּין, וְהַיְינוּ הַשִּׁירִים, דְּכוּלְהוּ אִתְפַּתְּחוּ, וְאַתְקִינוּ לְמֵיהַב מְזוֹנָא לְכָל עָלְמִין.
כְדֵין כְּתִיב (מלכים א ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְאֵנָתוֹ. וּכְתִיב (שם ד) אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים. דְּהָא שִׁית וְשִׁיתִין אִתְפַּתָּחוּ. וְכָל עִידוּנִין עִילָּאִין הֲווֹ נַחֲתִין לְעָלְמִין כּוּלְהוּ. וְכָלְהוֹ הֲווֹ חָדָאן לְסָלְקָא לְגַבֵּי עָלְמָא עִילָּאָה, לְמִלְקַט בִּרְכָאן וְעִדּוּנִין לְעָלְמִין. כְּדֵין, חֲבִיבוּ אִתְעַר מִנַּיְיהוּ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִילָּאָה, לְמֶהֱוֵי כּוֹלָּא חַד בְּלָא פֵּירוּדָא. כְּדֵין שִׁבְחָא דְּסָלְקָא עַל כָּל שְׁבָחִין, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, לְמֶהֱוֵי כּוֹלָא בְּחֶדְוָה עֵילָא וְתַתָּא.
(זוהר חדש מתורגם שיר השירים)
תימה מפני מה זכה יוסף ליקבר בארץ ישראל ומשה לא זכה.וי"ל משה כפר בלשונו כשישב על הבאר ובאו בנו יתרו ודבר להם לשון מצרי וזהו שכתבו (שמות ב,יט) איש מצרי הצלינו אבל יוסף לא כפר לשונו דכתיב (לעיל מ טו) כי גונב גונבתי (מושב זקנים לבעלי התוספות, בראשית נ,כה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה