בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, יָרְדוּ {ד} לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל {ה}. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן, וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים {ח} מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים {ט} לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל:
מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי {י} כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין, וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה:
חֲסִידִים {יב} וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם {יג} בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן {טו} שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר {טז}, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית {יז}, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין {יח}, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ {יט} שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:
(סוכה פרק חמישי משניות א-ד)
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל יְ-ה-וָ-ה בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי:
{א} שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְ-ה-וָ-ה נֵלֵךְ:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְ-ה-וָ-ה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּי-ה-וָ-ה כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב: {ב} יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַי-ה-וָ-ה סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְ-ה-וָ-ה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְ-ה-וָ-ה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְ-ה-וָ-ה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְ-ה-וָ-ה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: {ב} יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְ-ה-וָ-ה:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד יְ-ה-וָ-ה לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְ-ה-וָ-ה לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד:
{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְ-ה-וָ-ה כָּל עַבְדֵי יְ-ה-וָ-ה הָעֹמְדִים בְּבֵית יְ-ה-וָ-ה בַּלֵּילוֹת:
(תהילים קכ-קלד)
שמחת בית השוֹאֵבָה היא מנהג יהודי עתיק שהתקיים בימי חג הסוכות לקראת שאיבת המים למצוות ניסוך המים בבית המקדש. במשך כל השנה היו מנסכים יין על המזבח עם הקרבת הקורבנות, ובשבעת ימי חג הסוכות בלבד היו מנסכים מים בנוסף. בימי חול המועד נלוו לניסוך המים שורה של טקסים שמחים במיוחד שנקראו "שמחת בית השואבה", וכללו מוזיקה וריקודים. הם נמשכו כל הלילה והסתיימו בשאיבת המים ממעיין הגיחון וניסוכם על המזבח עם בוקר.
(ויקיפדיה)
עזרת נשים – השטח המזרחי של חצר בית המקדש, בין החומה הפנימית לעזרה (השם הכולל לעזרת ישראל ועזרת כהנים).
לפי מקור מאוחר עזרת הנשים הייתה קיימת בבית המקדש השני והייתה קיימת אף במשכן שילה[1] [2]בספר דברי הימים נכתב כי המלך יהושפט עמד ”...בבית ה' לפני החצר החדשה”[3]עזרה המזוהה על פי התלמוד כעזרת נשים. בבתי הכנסת בימינו קרוי כך האזור המוקצה לנשים לצורכי התפילה.
שטח עזרת הנשים, 135 על 135 אמות. בצידה המערבי, בין הלשכות (להלן), נבנו 15 מדרגות עגולות, כל אחת בגובה וברוחב של חצי אמה, שהובילו אל העזרה ושימשו את הלויים כבמה לעמוד עליה בזמן ששרו ונגנו בשמחת בית השואבה. שירי המעלות שבתהילים (פרקים ק"כ - קל"ד), נקראים כך משום ששוּררו על גבי מדרגות אלו.
בימי חג הסוכות היו בונים בעזרת הנשים מרפסות[4] שבלטו מהקירות ואליהם הגיעו הנשים באמצעות מדרגות ושם היו עומדות הנשים שבאו להשתתף בשמחת בית השואבה. כמו כן היו מתקינים בימי חג הסוכות שתי מנורות ענק[5] ע"פ התלמוד הבבלי גובהם 50 אמה ע" פ התלמוד הירושלמי גובהם 100 אמה גובה. להאיר לעם החוגג בלילה, אותן היו מדליקים פרחי כהונה לפני התחלת החגיגות.
(ויקיפדיה)
חלק א: שיא החודש ביום ה-15, והאות ה-15 אכן היא האות ס המסמלת את הירח המלא:
1.הרפורמה בלוח השנה העברי- להתחיל את החודש במולד הלבנה ולא במילואה(היום ה-15):
א.קידוש החודש דווקא בר"ח ניסן כנגד קידוש החודש של המצרים באמצע החודש וכן שאר מצוות הפסח:
וכן רמז החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם. להרחיקם מחוקי מצרים. כי מצאתי כתוב כי בעבודת המצריים בחלק עבודת החדשים כתוב, שהמצריים אז מונין החדשים וקוראים אותם בשמות עבודתם. והחדש להם ועבודתו, הוא בהיות הלבנה בשלימות אורה ובתקפה, מאז מתחילין ומונין החדש ממלוי למלוי. ומתחילין מנין החדשים מעת הכנסת השמש בראש מזל טלה, והוא החדש שכולו חג להם, ועושין לו כבוד בעבודתם מכל החדשים.
וראשית כל דבר רצה הקב"ה לזכות לישראל, ולטהרם ולהסירם מחוקיהם. והתחיל החדש הזה לכם ראש חדשים, הם מתחילין ממילוי הירח ותוקף אורה, אתם מתחילין החדש בעת מולדתה.
הם לקחו הטלה לממונה עליהם, ובעבורו אין אוכלים בשר, אתם תקחו אותו לשוחטו ולצלותו ולאכול את בשרו ולשרוף את הנותר.....
(צרור המור על שמות פרק יב פסוק ב )
ב.גם אצל שאר הגויים יש משמעות דתית ליום ה-15 בחוש בו הירח מלא:
בבודהיזם, חוגגים את "וסאק" בירח המלא של חודש ויסקהה, המציין את לידתו, התגלותו ומותו של הבודהה.
בערבית, badr (بدر) פירושו 'ירח מלא', אך לרוב מתורגם כ'ירח לבן', ומתייחס ל"ימים הלבנים" – שלושה ימים שבהם חוגגים את הירח המלא.
(ויקיפדיה)
2.היום ה-15 מקודש בכמה מחודשי השנה- חג המצות, טו באב, חג הסוכות, טו בשבט, ומועד האחרון של חג הפורים:
שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין , שלא לבייש את מי שאין לו ...
ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ...
וכן הוא אומר (שיר השירים ג) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו .
ביום חתנתו , זו מתן תורה .וביום שמחת לבו , זה בנין בית המקדש , שיבנה במהרה בימינו . אמן :
(תענית פרק ד,משנה ח)
...בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַי-ה-וָֹ-ה (שם,שם,לג)
ארבעה ראשי שנים הם :באחד בניסן ר''ה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ר' אלעזר ור''ש אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו (ר"ה,פרק א', משנה א)
לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:(אסתר ט כא)
מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת , קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה:(מגילה א א)
3.יש נפקא מינות הלכתיות לקשר בין היום ה-15 בניסן לשזה שבתשרי:
א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נאמר כאן 'חמשה עשר' ונאמר 'חמשה עשר' בחג המצות - מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות והתם מנלן אמר קרא- "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח), הכתוב קבעו חובה. (סוכות כז,א)
2.בט"ו תשרי -חזרו ענני הכבוד אחרי חטא העגל :
3.טו באב: חזרת הקשר שבין ה' למשה ובין חלקי העם(הותרו שבטים וכו') ואז בזכות השמחה על כך בטו באב כשהכירו בזה שפסקו למות -חזרה הנבואה למשה :
אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל
(רש"י, תענית,ל,ע"ב)
4.אותיות שם ה' של חודש אב החל מטו באב הם כסדרם- אותיות י-ה- כי יוצאים מאימת הדין של חורבן המקדש:
וצירוף הוי"ה של חדש מנחם אב הוא הוי"ה, נרמז בתורה: "הנה יד י"י הוי"ה במקנך" וכו' (שמות ט ג), ואם ירצה ה' ידובר בזה עניינים שונים כיד ה' הטובה עלינו, והשם יתברך יהיה בעזרנו:
(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר א- מהות החודשים סעיף א)
5.בטו באב לא תש כוחו רק של הירח שהגיע לשיאו אלא גם של החמה(מידת הדין):
(תענית ל ע"ב-לא ע"א)
6.יום סגירת חשבונות עם הרוע הצרוף - סדום חרבה בפסח ומחיית עמלק המלאה לעתיד לבוא תהיה בפסח:
...איתא בשבועות י"ד דאיבני בית המקדש בחמיסר בניסן וכתב במעשה רוקח מובא בח"ס פ' לולב הגזול דכיון דאמרינן בסנהדרין כ"א שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להכרית זרעו של עמלק ולמנות להם מלך ולבנות בית הבחירה חזינן דכך הוא הסדר ומכיון שמבואר בזה"ק דמחיית עמלק יהי' בי"ד בניסן כמ"ש כי יד על כס א"כ מניית מלך ובנין בהמ"ק בחמשה עשר בניסן ע"ש ומכיון שהפיכת סדום הי' בחמשה עשר בניסן כדב' ומצות אפה ויאכלו כפרש"י ומלכות בית דוד נמשל לשמש כמ"ש לפני שמש ינון שמו ובא הרמז השמש יצא על הארץ שהגיע זמן מלכות בית דוד באותו יום ע"כ באותו יום ניצול לוט בזכותו וזה ולוט בא צוערה
(תורת שלום ע"מ רי-ריא, הרב שלום הכהן וויס, ברוקלין)
חלק ב: המספר 15 בברכת כהנים
0.הברכה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:
כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.
(במדבר ו כב-כז)
1.ט"ו תיבות הברכה הראשונה - כנגד 15 השנים המשותפות של ג' האבות:
יברכך ה' וישמרך. 'יברכך וישמרך, ג' תיבות וט"ו אותיות, כנגד שלשה אבות שראו זה את זה ט"ו שנים, וכנגד זכות אבות וי"ב שבטים. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל בכ"י.
ובמקום אחר כתבתי אני בעניי משם רבינו יהודה החסיד זייל, שבזכות ט"ו שנים שהיו האבות ביחד,נתקיימו העולמות. ואפשר לומר, כי כל ברכת כהנים שיש ט"ו תיבות בשלשה פסוקים ייברכך' יאר' 'ישא', הכל בזכות האבות שעבדו את ה' ט"ו שנים במעמד שלשתן, והשלשה פסוקים נגד שלשה אבות, והט"ו תיבות רמז ט"ו שנים שהיו ביחד, ואלים זכותייהו לברך את ישראל.
(החיד"א, חומת אנך אות ה')
2.ט"ו מילים בברכת כהנים- כנגד ארבעה עשר פרקים כנגד י"ד תיבות וכוס של ברכה כנגד התיבה ה-15:
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. הנה ידוע מ"ש בסה"ק אדרת אליהו בשם רבני אשכנז ז"ל דברכת כהנים ט"ו תיבות, ובאצבעות האדם יש י"ד פרקים כנגד י"ד תיבות ואין בהם כנגד תיבת ט"ו של שלום ותקנו חז"ל כוס של ברכה להשלים תיבת ט"ו של שלום.
(בן איש חי שנה ראשונה פרשת נשא הקדמה)
3.כנגד ט"ו סעודות של האדם בשבוע ולכן ברכת כהנים היא המקור לברכת 'שבת שלום':
ואנא עבדא אמרתי, בששת ימי השבוע יש י"ב סעודות א' ביום וא' בלילה ורק בשבת יש שלשה סעודות, וכן הוא דינו של עני ההולך ממקום למקום לתת לו שתים ביום החול ושלש בשבת וכנז' במשנה, ואלו ט"ו סעודות נשפעים מן ט"ו תיבות דברכת כהנים וסעודה שלישית היא כנגד תיבת ט"ו של שלום. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שאומרים שבת שלום כי השבת גרם להשלים כנגד תיבת שלום, שאם לא היה בו סעודה שלישית לא היה סעודה כנגד תיבת שלום:
(בן איש חי שנה ראשונה פרשת נשא הקדמה)
4.כנגד ט"ו הצדיקים - שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם?
ברכה ראשונה ט"ו אותיות כנגד ט"ו צדיקים שהם מכפרים לישראל שנאמר (הושע ג, ב) ואכרה לי בחמשה עשר כסף אלו צדיקים וחסידים שדומין לאביהם שברכה ראשונה נתנה לאברהם
(ספר כלבו סימן יא)
[מיכה ה] "והיה זה שלום אשור, כי יבוא בארצנו, וכי ידרוך בארמנותינו - והקמונו עליו שבעה רועים, ושמנה נסיכי אדם".
מאן נינהו שבעה רועים?
דויד באמצע,
שלשת הצדיקים הראשונים: אדם, שת ומתושלח - מימינו.
שנים מהאבות אברהם, יעקב, ומשה - בשמאלו. [היכן יצחק - עיין ברש"י].
ומאן נינהו שמנה "נסיכי אדם" -
ישי, ושאול, ושמואל.
הנביאים עמוס, וצפניה.
צדקיה, ומשיח, ואליהו.
(סוכה נב ע"ה,חברותא)
שבעה רועים ושמנה נסיכים. לא ידעתי בהם טעם כמדומה לי דאמרינן בעלמא ויצחק להיכן אזל להציל בניו מדינה של גהינם כדכתיב כי אתה אבינו (מדרש ילקוט מיכה ה) (רש"י,שם)
"שמונה נסיכי אדם" (ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, צדקיה, משיח ואליהו 15 ), אינם רועים. הם אנשים מסוג אחר, ובמהות אחרת של התייחסות אל כלל ישראל. כמו הרועים, הם משפיעים על נשמות ישראל (בכל הדורות), אלא שישנן שתי מיני השפעות: יש השפעות פנימיות שנעשות חלק מן המהות הפנימית של המושפע, ויש השפעות מקיפות, שבאות מן החוץ ואינן מגיעות להכרה פנימית. ה"רועים" הם מנהיגי ישראל, שהנהגתם חודרת ונעשית לחלק מן המהות של נשמות ישראל, באופן שהמנהיג והמונהג אינם עוד שתי דמויות שונות, אלא מתאחדות זו עם זו והופכות למהות אחת. השפעת הנסיכים, אינה חודרת אל תוך כוחות הנפש, אלא היא מקיפה ואופפת אותה.
אלו שני סוגי השפעה: האחת נעשית, במודע ושלא במודע, חלק מן הפְּנים, מן התחום ההכרתי והרגשי, היא יוצרת שינוי בתוך המהות הפנימית. זוהי השפעת הרועים. ההשפעה השניה, השייכת לנסיכים, לעולם פועלת מבחוץ, אינה משנה את המהות הפנימית, אלא את האווירה הכללית והאטמוספירה מסביב. בין ה"נסיכים" מצויה דמות כישי אבי דוד ללא שום תפקיד ציבורי, פוליטי או אחר, שפעל לבדו. באופן רשמי, לא היו לדבריו ולמעשיו כל תוקף מחייב לגבי אנשים אחרים. אף על פי כן, משפיעים אנשים כמוהו נסיכי האדם על המציאות כולה, בעצם היותם. העולם שהם נמצאים בו הוא ממילא עולם אחר; לא שדבר מסוים השתנה, אלא העולם בכללו הוא עולם אחר. ישנו אדם שהוא מורה ומנהיג, ובכך הוא משפיע על המציאות; וישנו אדם שמשפיע על המציאות, לא במה שהוא אומר או עושה, אלא בעובדה שהוא נמצא, וזו ההשפעה שבדרך "מקיף" . אם להביא לכך משל, בעולם הפיזי אפשר להגדיר כך את ההבדל בין ההשפעה של כוחות אלקטרומגנטיים, כמו חשמל, חום, וכיוצא בזה, לבין ההשפעה של כוח הכובד. כוח הכובד אינו משפיע משום שהוא שולח גלים מסוימים אל העצם, אלא בעצם מציאותו, כיון שהוא נמצא הוא משפיע, שום דבר במציאות אינו יכול להתעלם ממנו.
בין ה"שמונה נסיכי אדם" נמצא גם המשיח. המשיח נמצא ברשימה זו, לא מפני שאינו פועל ומנהיג, אלא משום שגם כעת, עצם האמונה בביאת המשיח, היא בעצמה כוח מניע, מבלי שיש לו כל השפעה מסוימת, לא בזמן זה ולא בזמן עבר. לכן אין המשיח נסיך ההווה, אלא נסיך העתיד. אף שמעולם לא היה בעולם, ומעולם לא פעל בתוכו, כל העולם היהודי שלנו נראה אחרת משום שהנה הוא עומד להיכנס לתוכו.
ההשפעה הכפולה בדרך מקיף ובדרך פנימי היא המאפיינת את כל הקשור לחג הסוכות. אותו יחס שבין שבעה רועים לשמונה נסיכי אדם נמצא גם ביחס שבין שבעת ימי הסוכות "בסכות תשבו שבעת ימים" ובין היום השמיני "שמיני עצרת", ובאופן אחר, ביחס בין מצוות הישיבה בסוכה ומצוות נטילת הלולב. את הלולב והאתרוג אנו נוטלים ביד ומנענעים, אנו יוצרים התייחסות ישירה, פנימית, אליהם. אל הסוכה איננו צריכים לבנות שום התייחסות; אנו נמצאים בתוכה, ובכך היא משפיעה עלינו, בעצם מציאותה סביבנו, בעצם מציאותנו בתוכה.
כפי שהנביא מזכיר את שבעת הרועים יחד עם שמונת נסיכי האדם הפנימי והמקיף; וכשם שהמצווה היא ליטול לולב בסוכה דווקא, לחבר ולהמשיך את המקיף בפנימי 17 ; כך אנו מזמינים את שבעת הרועים, האורחים הפנימיים, אל תוך הסוכה, אל תוך ענני הכבוד שאנו מוקפים בהם בימי חג הסוכות.
(שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם/ הרב עדין אבן ישראל(שטיינזלץ))
חלק ג: שם י-ה כמחבר בין איש לאישה
1.שם י-ה מבטא את השכינה השורה בין איש לאשתו כשהם נאמנים אחד לשני ויש בינהם שלום ולימוד זכות:
א.כששם י-ה סר - נשאר אש ואש:
דריש ר''ע איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז,ע"א)
היינו כששניהם זוכים לחזק אחד את השני ודנים אחד את השני לכף זכות על ידי זה שכינה שורה בינהם כי לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה אלא השלום וכשאין הבנה הדדית ביניהם ואינם רוצים לחזק אחד את השני אזי אש המחלוקת אוחזת אותם חס ושלום.(אשר בנחל,ר' נתן מברסלב)
זכו. ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת: שכינה ביניהם. שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו''ד באיש וה''י באשה: לא זכו אש אוכלתן. שהקב''ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש:(רש"י,שם)
ב.במפקד בפרשת פנחס עטף כל משפחה באותיות ה ו-י לרמזו על שמירת הנאמנות של בני הזוג בעם ישראל במצרים:
חנוך משפחת החנוכי. הנה אמרו רז"ל [הובא בפירש"י] שהש"י העיד עליהם שלא שלטו המצריים בנשותיהם, ולמה דוקא במנין ובמספר הלזה, אך הוא לפי מה שכתבתי לעיל במאמר בלק הנה עם יצא ממצרים [במדבר כב ה], עם בלי שם ממצרים יצא, היינו מהמצריים ששלטו בנשותיהם, וכעת ביותר כאשר ראו האומות שהחלו לזנות אל בנות מואב תתחזק ח"ו סברתם כאמור כי בני זנונים המה וטבע המוליד הוא בנולד, על כן העיד בכאן הש"י עליהם ויתפרכון וישתתקון הדוברים על צדיק עתק, ומה שהש"י העיד עליהם בשם י"ה דוקא, הוא שזה השם נחתם י' באיש וה"א באשה [סוטה יז.] להורות שהאנשים והנשים לא נתנו חילם לזרים, וגם י"ה הוא עולם המחשבה, דלא מיבעיא במעשה שהיו כולם טהורים אלא אפילו במחשבה בבחינת בני תמורה ח"ו לא פגמו, ומעשה אבותיהם הקדושים בידיהם, עיין מ"ש לעיל בפסוק ראובן בכר ישראל ויונעם לך:
(ספר אגרא דכלה - פרשת פינחס )
ג.המלחמה בעמלק היא בשם י-ה כי עמלק לא שמר על יחסי אישות ונולד מגילויי עריות קשים:
וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו(בראשית לו,יב)
ותמנע היתה פילגש. להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר ואחות לוטן תמנע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה, איני זוכה להנשא לך, (ז) הלואי ואהיה פילגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז, (ח) מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב: (רש"י,שם)
אין כעם ישראל ששמר על טהרת התא המשפחתי לעומת זאת אין כאומה העמלקית שאיש לא ידע מי אביו. האב חי עם אמו ועם בתו הבן היה אח בן ונכד בעת ובעונה אחת עד כדי כך היו שטופי זימה ופרוצים בעריות כשהתורה מתחילה לספר על השתלשלות הדורות של עשיו היא מקדימה...
על אמו של אליפז נאמר שהיתה בת ענה בת צבעון ענה היה בנו של צבעון בתו של מי היתה אהליבמה לפי מקורות באגדות חז"ל היו השבטים שעיר החורי והאדומים אינציסטים (חיים חיי אישות עם בני המשפחה הקרובים ביותר אב ובתו בן עם אמו אח ואחות וכדומה) אהליבמה היתה בת ענה ויחד עם זאת בת צבעון אביו של ענה. האמה של אהליבמה היתה נשואה לענה אך קיימה יחסי אישות עם אביו וילדה לו את אליבמה לא בכדי מדגישה התורה כי ענה המציא את הימים פרדים ן ברעותו את חמורי אביו כשם שצבעון קיים יחסי אישות עם אשת בנו כך קיים גם יחסי מין עם אמו אשת שעיר החורי אביו.
לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו אמרו חז"ל לא לחינם נמשך עשו להר שעיר שדה אדום עשו שטוף בזמה כמוהם היה לכן נמשך אליהם ואכן במגע הראשון עם שעיר החורי הוא בא על אשתו של שעיר אשת שעיר לא הסתפקה כנראה בשלושה אלה בעלה שעיר עשו וצבעון בנה אלא צירפה לכנופיתה גם את אליפז בן עשו יג שאף הוא בא על אשת שעיר ותמנע פלגשו היתה גם בתו ' הפסוק הראשון שבפרשתנו הוא מעין הקדמה לכל הפרשה וישב עשו בהר שעיר מפני ש עשו הוא אדום הוא שאף לחיי הפקר של שבט זה רק בא לשם והפך הוא להיות אבי אדום בפועל ע"י יחסי אישות עם נשות שבט נודי זה.
("פרשת עמלק", הרב אברהם קורמן, שמתעין ע"מ )
2. סוד י-ה בעת הקמת המקדש:
א.בעת יצירת התשתיות לביתה מקדש דוד משתמש בשם ה' למנוע את מבול מחודש המבקש להחריב שוב את העולם :
שנינו במשנה: חמש עשרה מעלות.
אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה, וכך אמר ליה:
וכי שמיע לך הני חמש עשרה מעלות - כנגד מי אמרם דוד? אמר ליה ההוא מרבנן: הכי אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד את השיתין, קפא תהומא צף התהום [מימיו], ובעי למשטפא עלמא, ורצה לשטוף את העולם.
אמר דוד חמש עשרה מעלות, והורידן למי התהום לעומק האדמה.
אמר ליה רב חסדא: אי הכי, מדוע אמר חמש עשרה "מעלות"?
והרי כיון שהוריד את מי התהום - חמש עשרה "יורדות" מיבעי ליה לומר!
אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן: הואיל ואדכרתן, והזכרתני ענין זה, נזכר אני כי הכי אתמר:
בשעה שכרה דוד את השיתין, קפא תהומא, צפו מי התהום על הארץ, ובעא למשטפא עלמא. ורצה התהום לשטוף את הארץ.
אמר דוד: מי איכא דידע האם יש מי שיודע אי שרי אם מותר למכתב שם 
אחספא על חרס, ונשדיה בתהומא, ומנח. שנזרוק אותו, שיצלול וינוח על נקב התהום, ויסתמו.
ליכא ולא היה אחד דקאמר ליה מידי. ודוד לא רצה להורות בעצמו את ההלכה, כיון שהיה שם אחיתופל רבו, ואסור להורות הלכה בפני רבו.
אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר - יחנק בגרונו.
נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, על ידי בדיקת הסוטה במים המאררים, אמרה תורה: שמי, שנכתב בקדושה - ימחה על המים! שמוחקים את פרשת סוטה עליהם, כדי שאם לא נטמאה האשה יסור חשדו של בעלה ממנה.
לעשות שלום לכל העולם כולו - על אחת כמה וכמה שמותר למחוק את השם.
אמר ליה אחיתופל לדוד: שרי, מותר למחוק.
כתב דוד שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא וירד גובה מי התהום שיתסר אלפי גרמידי, שש עשרה אלף אמות.
כי חזי כאשר ראה דוד דנחית טובא, שירדו מי התהום לעומק יותר מדי, אמר: כמה דמידלי טפי, ככל שמי התהום סמוכים לגובה פני הקרקע ואינם עמוקים, מירטב עלמא, יש יותר לחות בקרקע העליונה, שגדלים בה העצים והירקות.
אמר דוד חמש עשרה מזמורים של שיר המעלות, לעליית התהום לגובה, ואסקיה והעלה את מפלס מי התהום חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה והעמידם בעומק של אלפי גרמידי, אלף אמות.
(סוכה נג ע"א- ע"ב)
ב.השם שזרק דוד למי התהום כדי שירדו היה שם י-ה:
גמ' על ט"ו מעלות כו' כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים כו'. עשו זה בשמחת בית השואבה במצות ניסוך המים ע"פ מ"ש לקמן דט"ו מעלות דאמרן דוד שבהן העלה מי התהום ט"ו אלף גרמידי שהיו יורדין מתחלה כ"כ ע"י השם ששדי ביה והשתא במצות ניסוך המים כדי שיתברכו לנו מי התהום כדאיתא במסכת תעניות וכמש"ל יש לנו להזכיר זה הענין ובט"ו מעלות העזרה העשוין על כוונה זו של ט"ו מעלות שבתהלים כדלקמן ועל כוונה זו אמרו דשני כהנים היו עומדים בשער העליון על מעלה העליונה ותקעו כו' ואח"כ למעלה עשירית ותקעו אי דנחית חמשא וקאי על י' ואי דנחית עשרה וקאי על חמשא כדלקמן היינו נמי לרמוז על שם י"ה במספר המעלות ט"ו דהוה שדי ביה להעמיד התהום שלא ישטוף לעלמא כדלקמן וזה שאומרים שם זה ואנו לי"ה עינינו ודו"ק:
(מהרש"א על סוכה דף נא/ב )
ג.לכן נאמר שמי שמגרש את אשתו מזבח מוריד עליו דמעות כי היסודות של המזבח היו בשם י-ה ואלה אותיות שם ה' שמחברות איש ואשה:
והיינו דאמר ר' אלעזר שכל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות לפי שיסוד המזבח עומד בשם של י"ה דהכי משמע בפרק החליל דקאמר התם הני ט"ו שיר המעלות כנגד מי אמרן דוד אמר ר' יוחנן בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למישטפיה עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למיכתב שם אחספא ומשדי ביה לאחותי לדוכתיה כו' נשא אחיתופל קל חומר בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום בין כל העולם כולו לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה א"ל שרי כתב שם אחספא שדי ביה נחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי כיון דחזא דנחית טובא אמר כמה דמדלי טפי מרטיב עלמא אמר ט"ו מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמי באלפי גרמידי ונראה דשם זה דכתב אחספא שם י"ה הוה שעל ידו העולם מתקיים לפי שנברא על ידו שנאמר כי בי"ה ה' צור עולמים ולכך כי בעא תהומא למיחרב עלמא שדא ביה שם זה ונתקיים:
(תורת חיים על סנהדרין דף כב/א )
3.באות ה נברא העולם הזה ואות י נברא העולם הבא:
כדבעא מיניה רבי יהודה נשיאה מרב אמי: מאי הוא הביאור במה דכתיב בפסוק "בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים"? אמר ליה רב אמי: כל התולה בטחונו בהקדוש ברוך הוא, הוה לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא. וזהו באור הפסוק: בגלל שבטחו בה' עדי עד, יש להם ביה ה' צור ומחסה לעולמים, בשני העולמים, העולם הזה והעולם הבא.
אמר ליה רבי יהודה נשיאה: אנא הכי קא קשיא לי זהו מה שקשה לי בפסוק הזה: מאי שנא דכתיב בפסוק "ביה" ולא כתיב "יה".
אמר ליה רב אמי: באור הפסוק כך הוא כדדרש רבי יהודה בר רבי אילעאי: אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, אחד באות ה"י ואחד באות יו"ד, שחלק הקדוש ברוך הוא את שמו לשתי אותיות, ובכל אחת מהן ברא עולם אחר. [וזהו באור הפסוק - "כי ביה ה' צור עולמים", שבשתי אותיות האלו יוד והא ברא ה' את שתי העולמות].
ועדיין איני יודע אם העולם הבא נברא ביו"ד, והעולם הזה נברא בה"י, או אם העולם הזה נברא ביו"ד, והעולם הבא נברא בה"י?!
כשהוא אומר בפסוק בפרשת בראשית, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ודרשינן אל תקרי "בהבראם", אלא בה"י בראם! הוי אומר, מוכח מכאן, שהעולם הזה הוא זה שנברא בה"י, והעולם הבא הוא זה שנברא ביו"ד.
(מנחות כט ע"ב)
4.הופעות המספר 15 במבול בו קלקלו את אותיות י ו-ה כי חטאו בעיקר בזנות הפוגמת בשכינה שבין אש לאישה:
וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: (בראשית ו,טו)
חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים (בראשית ז,כ)
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:(בראשית ז,כד)
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: (בראשית ח,ג)
{טו} שלש מאות אמה אורך התיבה. פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים. האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים. השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם. וגו' וכאמרו רז"ל (סנהדרין קח.) ברבה קלקלו וברבה נדונו, וטעמו של דבר לפי שע"י הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש כמ"ש (איוב לא.יב) כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין קח:) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו כי הם הציתו את האש בעצמם
וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט"ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה ג"כ על מספר ט"ו כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה והיו בה שלשה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאע"פ שנחתם דינם על הגזל, מ"מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט"ו.
וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחלה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י.) ואמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח.א) ודרשו רז"ל שם כי מת אתה בעה"ז ולא תחיה לעה"ב ומה חרי האף הגדול הזה שבעון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא, אלא לפי שנא' (שם כו.ד) כי ביה ה' צור עולמים ומזה למד שהעה"ז נברא בה"א והעה"ב ביו"ד וע"י שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של יה כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול לפי שחללו שם של יה היה ג"כ דינם חרוץ ליטרד מן העה"ז והעה"ב כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז:) שדור המבול אין להם חלק לעה"ב כו'. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח.טז) לא אמות כי אחיה, לא אמות בעה"ז כי אחיה גם לעה"ב, ואספר מעשה יה כי ביה ה' צור עולמים כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של יה למקומו ע"כ נאמר לו (ישעיה לח.ה) הנני יוסיף על ימיך ט"ו שנה כנגד שם של יה, ונאמר הנני יוסיף מלה זרה בדקדוק כי הל"ל הנני מוסיף אלא לפי שהנני יוסיף ר"ת יה להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו.
וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג.) כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו' עד אמר דוד ט"ו שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה.טו) מים גנובים. דהיינו נסתרים הפך ממה שנאמר (שם ט.יז) שתה מים מבורך וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום היה מתירא שמא ע"י שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול ע"כ אמר ט"ו שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה. וזהו שמסיק באותן ט"ו שיר המעלות (תהלים קכח.ג) אשתך כגפן פוריה וגו' אמר אשתך האל"ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן שג' שותפין באדם אב ואם והקב"ה וכשהקב"ה שותף בדבר א"כ שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה. וכן ארז"ל (סוכה נא:) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט"ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט"ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט"ו כאמור.
(כלי יקר,שם)
5.דעת שהיא בעצם סמל לחיבור נולדת משילוב חכמה( שערכה 10 ) ובינה( שערכה 5) וסה"כ 15:
התאריך של ט"ו החמישה עשר שבמרכזו של החודש שבו חלים חג פסח וסוכות מסמל את שלמות מידות חכמה ובינה. החכמה אותה מסמלת האות י' שערכה המספרי שווה עשר והאות ה' משם ה' המסמלת את מידת הבינה שערכה המספרי חמש ט"ו חמש עשרת שלמות מידות חכמה בינה המביאה לדעת
(בסוד הזמן, ממתיהו גלזרסון ע"מ 444)
6.חג האסיף- איסוף וחיבור כל חלקי המציאות- בין האות ה לאות י:
חג הסוכות נקרא חג האסיף, על שום שבו אנו אוספים יחד את כל החלקים של המציאות. זהו חג של פיוס, של שלום והשלמה, שבו מניחים את כל הדברים במקומם, והמציאות שבה ומתחברת יחד. בחג הזה באים כל האושפיזין ומתאספים יחד, ואנו צריכים להיות מוכנים לקבל אותם, לאסוף בתוכנו את כל החלקים הללו של הוויתנו. אנו פותחים את הדלת ומזמינים אותם, אחד אחד, לבוא ולתת את כל מה שיש להם לתת; אנו מזמינים אותם אל הסוכה, להיכנס אתנו אל המקור והמקום הכולל את כולנו
(שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם/ הרב עדין אבן ישראל(שטיינזלץ))
סיום: המספר 15 מייצג חיבור בין העולמות העליון( עולם הבא באות י ) והתחתון ( העולם הזה באות ה)
המספר חמש-עשרה מייצג את השראת השכינה בתוככי המציאות, וכששם י"ה, שמניינו חמש-עשרה, מופיע - נממשכת קדושה על האיש והאישה, על החומר ועל הרוח ועל כלל הניגודים הקיימים במציאות.
ולהבדיל, כאשר שם י"ה נחלק לשניים - יסוד האש שתפקידו לרומם את הבריות כולן באחדות גדולה נהפך עליהן לשריפה וכליה...
(חיים של אגדה, הב בן ציון אלגאזי, ע"מ 228-230)
מים זה רבים של המילה "מה". כלומר, ישנו יסוד אחד שמרכיב ומאחד את הכל - מים. אך בעולם שלנו המים נפרדו - הקב"ה הבדיל בין המים ברקיע לבין המים בים. זאת בכדי שהעולם יתקיים, שכן יש צורך לשבור וליצור היררכיה ודירוג המאפשרים את החיים העולמיים. מכיוון שאם היינו רואים את האחדות המקורית לא היינו יכולים להתקיים.
פירוד זה גורם להמון צער משום שההדרגה יוצרת גבולות ומאבקים בין ערכים שונים. כשהאנושות הרשיעה בימי נח, הקב"ה איחד בין המים של הרקיע והמים שלמטה, לא אפשר לפירוד להמשיך להתקיים, ובכך החריב את העולם. המים זה היסוד הפנתאיסטי - כלומר, זה שייך לגישה שיש א-לוהות בכל מקום אפילו אם אנו לא רואים או חשים זאת. כאשר הקב"ה הפריד בין המים, הם ניסו להתאחד עד שהקב"ה צעק עליהם והקפיא אותם. כלומר, יש למים יראה - יראת שמים. המצב של מדרג במציאות הוא לא נורמאלי, אך רצונו של הקב"ה גובר על הנטייה הטבעית ולכן בעולם הזה קיימת הפרדה.
התוצאה היא שבעולם הזה יש נוסטלגיה לאחדות. בניסוך המים אנו מחברים בין המים העליונים לתחתונים: שופכים את המים של השילוח, הם מי גשמים, לחור הנקרא "שיתין" שבמזבח, שדרכו היו המים מגיעים לתהום ומתחברים למים של התהום. חז"ל אמרו שהמים שבתהום רוצים לעלות למעלה, כמו במדרש על דוד המלך שהיה צריך לשים פתק עם שם ה' בעצת אחיתופל [1]: המים התחתונים מצד עצמם רצו להתאחד עם המים העליונים, ושם ה' - כלומר, הרצון של הקב"ה לקיום העולם - עצר אותם. בניסוך המים אנו מבטאים את הרצון שלנו לאחדות בסתרי המציאות.
שאלה נוספת לגבי ניסוך המים היא למה יש שמחת בית השואבה כאשר שאיבת המים הייתה לכאורה רק אמצעי כדי לנסך אח"כ את המים.
ההבחנה בין אמצעי למטרה אינה מקורית אלא התוצאה של חטא הארץ (ראה בראשית, א' י"א, ואורות התשובה לראי"ה קוק, ו'-ז') שבגללו טעם העץ אינו כטעם הפרי: מצד המקור, טעם העץ (האמצעי) היה צריך להיות כטעם הפרי (המטרה). בשאיבת המים אנו מבטאים את הרצון לשוב לשמחה של הנורמאליות הראשונית, בה אין הבדל בין אמצעי למטרה, ולכן אמרו חז"ל שכל מי שלא ראה שמחת בית השואבה - כלומר, מי שראה את השמחה וההרמוניה שמזכירה את האחדות המקורית - לא ראה שמחה מימיו.
(סוכות - ניסוך המים כסמל האחדות/הרב אורי שרקי)_________________________________________________________________________
9.כחה של ברכת הכהנים:
https://www.hidabroot.org/article/1134869
- המספר חמישה עשר נכתב בגימטריה שלא כמו מספרים אחרים. השילוב של י' (10) יחד עם ה' (5) מהווה את אחד משמותיו של אלוהים, ולכן אין הוא מוזכר במקורות אלא נקבע לו התחליף - ט"ו (9+6).
- היום החמישה עשר לחודש הוא יום של חגים ומועדים שונים: חג הפסח, חג הסוכות, ט"ו בשבט, ט"ו באב. קריאת המגילה של פורים בערים המוקפות חומה נקבעה ליום ט"ו באדר.
- מספר המילים בברכת כהנים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה