פתיחה: איך הפך טו באב - שלא נזכר בתורה- למועד השקול ליום הכיפורים?
אמר רבן שמעון בן גמליאל : לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים ,
שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין , שלא לבייש את מי שאין לו ...
ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ...
וכן הוא אומר (שיר השירים ג) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו .
ביום חתנתו , זו מתן תורה .וביום שמחת לבו , זה בנין בית המקדש , שיבנה במהרה בימינו . אמן :
(תענית פרק ד,משנה ח)
חלק א: הסטוריית האירועים שחלו בטו באב
0.הדברים שקרו בטו באב ע"פ סדר הגמרא:
בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט''ו באב מאי היא
אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש {במדבר לו-ו} זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה
אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל שנאמר {שופטים כא-א} ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה מאי דרוש אמר רב ממנו ולא מבנינו (אמר)
רבה בר בר חנה א''ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר {דברים ב-טז} ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי אלי היה הדבור
עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו
רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף (יאסף) (תני רב יוסף) מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אימיה
(תענית ל ע"ב, לא ע"א)
1.ניתנו הרוגי ביתר לקבורה- 7 שנים אחרי חורבן ביתר ולאחר שמת אדריאנוס:
א.ברכת הטוב והמטיב תוקנה ביבנה לזכר הרוגי ביתר שנתנו לקבורה:
רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה
(תענית לא ע"ב)
...הזן את הכל..עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן...בונה ירושלים...
בָּרוּךְ אַתָּה יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, לָעַד הָאֵל אָבִינוּ, מַלְכֵּנוּ, אַדִּירֵנוּ, בּוֹרְאֵנוּ, גּוֹאֲלֵנוּ, קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, רוֹעֵנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל, הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכּל, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵיטִיב לָנוּ, הוּא מֵיטִיב לָנוּ, הוּא יֵיטִיב לָנוּ, הוּא גְמָלָנוּ הוּא גוֹמְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד, חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים וְרֶוַח וְהַצָּלָה וְכָל-טוֹב.
(ברכה רביעית מדרבנן , מתוך ברכת המזון)
לאחר חורבן בית המקדש וחורבן הארץ, היה נראה לכאורה שאין עוד תקווה לבניין הארץ וירושלים, ואין עוד טעם להמשיך לברך את ה’ “על הארץ הטובה”. לפיכך הוסיפו ותקנו את ברכת ‘הטוב והמטיב’, כדי לחזק את האמונה שהכל לטובה, ואף החורבן, הגלות והייסורים, נועדו לתקן אותנו ולהביאנו מחדש לבניין שלם יותר של הארץ, ירושלים והמקדש.
ביום מיוחד תקנו חכמים שביבנה את הברכה, ביום שבו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ביתר היתה עיר גדולה ביהודה, והיא היתה בירתו של בר כוכבא, וממנה קיוו להשיב את עצמאות ישראל ובניין המקדש. וכשנפלה ונחרבה – נגדעה קרן ישראל, וגברו הצרות מאוד, וגזרה מלכות הרשעה לחרוש את ירושלים, ולשנות את שמות הארץ וירושלים, כדי לאבד את זכרן מן העולם. ועוד גזרו שלא לקבור את הרוגי ביתר. לאחר זמן, כשנתמנה מלך חדש, הותר לקבור את ההרוגים, ומצאו כי נעשה להם נס שלא הסריחו. אמרו חכמים (ברכות מח, ב): “אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה ‘הטוב והמטיב’. ‘הטוב’ – שלא הסריחו, ו’המטיב’ – שניתנו לקבורה”. באר מרן הרב קוק (עין איה שם), כי מזה שלא הסריחו למדנו שהחורבן והגלות לא ביטלו את העצמיות הישראלית. ומזה שניתנו לקבורה ישנו רמז להבטחה כי עוד יקומו לגורלם לקץ הימים, וזה סימן לקיום כל הבטחות הנביאים לתחייה וגאולה.
(פניני הלכה- ברכות » ד - ברכת המזון » ב – ברכת הטוב והמטיב- הב אליעזר מלמד)
ב.השליט אחרי אדריאנוס הוא איפשר את קבורתם:
כרם גדול היה לאדריינוס הרשע, שמונה עשר מיל על שמונה עשר, כמין טיבריא לציפורי. והקיפו גדר מהרוגי ביתר, מלא קומה ופישוט ידים.
ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו.
אמר רב חונה: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה הטוב והמטיב. הטוב שלא נסרחו והמטיב שניתנו לקבורה.
(תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה')
ג.הקשר לברכת הטוב והמטיב בשתיית יין קשור לנחלי הדם שזרמו בעקבות מעשי הרצח של הרוגי ביתר:
אמר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:
אלו שמונים אלף קרני מלחמה [ראשי גייסות שתוקעים בקרן ומתאספים אליהם בני צבאם]. שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה.
והרגו בה אנשים ונשים וטף ושפכו את דמן, והיה דמן מרובה כל כך, עד שהלך דמן וזרם כנחל עד שהגיע ונפל לים הגדול.
שמא תאמר קרובה היתה ביתר לים הגדול, 23 ואין הדם מרובה כל כך?
23. רש"י. ובירושלמי [תענית ד ה] אמרו, שביתר היתה רחוקה מן הים ארבעים מיל, והים נצבע בדמם של ההרוגים עד מרחק של ארבעה מילין. וכדי שלא יחלקו התלמודים יש לומר, שביתר היתה רחוקה מיל מן הנחלים של בקעת ידים, והנחלים הוליכו את הדם לים - "שיעורים בהגדות חז"ל".
לא כן היה, אלא רחוקה היתה מיל [אלפים אמה] מן הים הגדול.
תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידים [שם מקום], אחד מהן מושך אילך [לצד אחד], ואחד מושך אילך [לצד שני].
ואל נחלים אלו הגיע דם ההרוגים, וזרם לים הגדול, ושיערו חכמים שהיו בנחלים באותה שעה, שני חלקים מים, וחלק אחד [שליש] דם.
במתניתא תנא: שבע שנים בצרו גויים את כרמיהן מדמן של ישראל, בלא זבל, כי הדם שנספג בקרקע, שימש להם כזבל לשדותיהן, במשך שבע שנים, ולא הוצרכו לזבל את שדותיהן כדרכם, בכל שנה ושנה. 24
24. במהר"ם שיף הביא את דברי המרדכי בפרק ערבי פסחים, שברכת הטוב והמטיב [אשר נתקנה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, ראה ברכות מח ב] נתקנה דוקא על היין היות שהגויים בצרו את כרמיהם מדמם של הרוגי ביתר, ודוקא על היין תיקנו ולא על הענבים היות ודרך היין למזגו בשני חלקים מים וחלק אחד יין, וכן היה כאן, שני חלקים מים וחלק אחד דם. וראה עוד במהרש"א.
(גיטין נז ע"א)
2.בימי בית שני היה זה הזמן בו טושטו פערי המעמדות וניתנה הזדמנות לכל הנשים למצוא את בן זוגן:
בימי בית שני, רוח האיחוד של החג באה לידי ביטוי בפערי המעמדות. באותה עת היו בירושלים
עשירים מופלגים ולצידם אנשים שהפת לא הייתה מצויה בכיסם. פערי מעמדות אלו היו מהגורמים
שהובילו למתחים הגדולים ערב החורבן. בט"ו באב, לרגע אחד הוסרו המעמדות הללו, נשים עניות
יכלו להתקשט בבגדי לבן שהשאילו להן חברותיהן בעלות האמצעים.
(שופטים/נתנאל אלינסון ע"מ 610)
3.בסמוך לגלות עשרת השבטים היה זה הזמן בו בוטלו השומרים בממלכת ישראל בדרך לבית המקדש:
א.ירבעם שם 2 עגלים בצפון ובדרום (כתחליף כביכול לקדש) ושם שומרים על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל למקדש וירצו לחזור להיות תחת ממלכת יהודה:
לאחר פילוג ממלכות יהודה וישראל אחרי ימי שלמה, בנה ירבעם בן נבט מרכז פולחני בעיר בית אל והציב בו עגל זהב. בסמוך לבית אל שם ירבעם שומרים על הדרכים בכדי שאנשי ישראל לא יוכלו לעלות לארץ יהודה ולבית המקד שבירושלים. נתק זה בין שתי הממלכות המשיך לאורך רוב תקופת המלוכה. רק מלך ישראל האחרון, הושע בן אלה, הוריד את השומרים על הדרכים ואיפשר לשבטי ישראל לעלות לרגל לירושלים ולמעשה להתחבר עם ממלכת יהודה
(שופטים /נתנאל אלינסון, ע"מ 599)
ב.הושע היה המלך האחרון בממלכת ישראל והוא ניאות לבטל את השומרים אבל היה זה מעט מידי ומאוחר מידי וממלכת ישראל נשארה מנותקת ממלכת יהודה ולכן גם גלתה לפניה ואבדה:
הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה היה אחרון מלכי ישראל, שלט בשנים 732–724 לפני הספירה.
(ויקיפדיה, "הושע בן אלה")
ממלכת ישראל הוא שמה של ממלכה שהתקיימה בחלקים מארץ ישראל בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, במשך כמאתיים שנים (מ-928 לפנה"ס ועד 722 לפנה"ס) לפי הכרונולוגיה המקובלת. ממלכת ישראל הייתה הצפונית מבין שתי הממלכות העבריות שהתקיימו בימי בית ראשון. על-פי המקרא, תושבי ממלכת ישראל היו בעיקר מבני עשרת השבטים.
(ויקיפדיה, "ממלכת ישראל")
עולא אמר: יום חמשה עשר באב הוא היום שביטל בו הושע בן אלה את הפרוסדיות [שומרים] שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל.
ואף הושע היה רשע, ועבד עבודה זרה. אלא שלא רצה לכפות את ישראל על כך, לעבוד דווקא עבודה זרה, אלא אמר: 
לאיזה שירצו ישראל לעלות - יעלו. מי שרוצה לעלות לרגל לבית המקדש - יעלה. ומי שרוצה ללכת לעבוד עבודה זרה - יעבוד.
(תענית לא ע"ב, חברותא ,שם)
4.פסקו לכרות עצים למערכה:
רבה ורב יוסף דאמרו תרוייהו [אמרו שניהם כאחד]: יום חמשה עשר באב הוא היום שבו פסקו מלכרות עצים לצורך המערכה. ועשו אותו יום טוב, לפי שבאותו יום השלימו מצוה חשובה כזאת 1765 .
1765. כך פירש הרשב"ם במסכת בבא בתרא [שם]. וכתב התוספות יום טוב, כיון שנגמרה מלאכת ה', עשאוהו יום טוב, כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה, וכשם שמצאנו שעשו שמחה כאשר גמרו לבנות את בית המקדש.
דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, שכבר אינה מחממת כל כך כמו בשיא הקיץ, ולכן לא היו כורתין יותר עצים למערכה, לפי שאינן יבשין, ויש חשש שתקַנֵן בהם תולעת. ועץ שיש בו תולעת פסול למערכה 1766 , כפי שמצינו במסכת מדות 1767 .
1766. הרמב"ן על התורה [בראשית פרק כ"ב פסוק ג'] כתב, שלכן כתוב בסיפור העקדה "ויבקע עצי עולה ויקם וילך", שאברהם לקח עימו עצים, ולא סמך על כך שיכרות במקום העקידה, משום שהיה פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת, ולכן לקח מביתו עצים טובים לעולה. 1767. הרשב"ם במסכת בבא בתרא כתב, שמניסן עד ט"ו באב היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה. ומכאן ואילך תשש כחה של חמה, ויש בעצים לחלוחית, ואם יבעירו אותם - יעלו עשן. ועוד, שעלולים לגדל תולעים. ואותו יום שפסקו מלכרות היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימים מצוה גדולה כזאת.
אמר רב מנשיא: וקרו ליה [וקראו לו], לאותו יום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה: "יום תבר מגל" [יום שבירת הגרזן]. כי באותו יום פסק החוטב מלחטוב מלחטוב עצים למערכה.
מכאן ואילך, מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף [מי שמוסיף] לעסוק בתורה אף בלילות, ולא רק בימים - יוסיף חיים על חייו 1768 . כי מתוך שהלילות נעשים ארוכים יותר, צריך לעסוק בתורה גם בלילה.
1768. כפי שנאמר [דברים ל]: "כי היא חייך". וכן נאמר [משלי ג]: "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". רשב"ם שם.
ודלא מוסיף לעסוק בתורה בלילות - יסיף.
מאי "יסיף"? 1769
1769. כך היא גירסת התוספות. עיין שם.
אמר רב יוסף: תקבריה אימיה [תקברנו אמו] 1770 . כלומר, ימות צעיר, בלא זמנו 1771 .
1770. שאינו מן החכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה, וחיים לעולם הבא. רבינו ח ננאל. ובערוך כתב: ודלא מוסיף, אלא ישן כל הלילה - יאסף. כלומר, מתרשל ואינו מבקש חיים. שהתורה כתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך". והענף יוסף מבאר, שלפי שעתה העת ללימוד הלילה, והלימוד השייך ללילה הוא תורה שבעל פה, ודרשו חז"ל "שמע בני מוסר אביך - זו תורה שבכתב. ואל תטוש תורת אמך - זו תורה שבעל פה", ואם אינו לומד אותה, היא גורמת לו שיקבר. וזהו "תקבריה אמיה". דהיינו - תורה שבעל פה. עיין שם. ועיין עוד באהבת איתן מה שכתב בזה. 1771. ו"יסיף" הוא לשון כליה. כמו "וזכרם לא יסוף מזרעם" [אסתר ט כח]. רשב"ם שם.
(תענית ל ע"ב, לא ע"א, חברותא)
>>>מיום ט"ו באב ואילך מתחילים התלמידים ללמוד אף בלילות (מאירי תענית ל, ב).
5.בת יפתח וט"ו באב:
מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה:(שופטים יא,מ)
וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְ-הֹ-וָ-ה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה:( שופטים כא ,יט)
וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַי-ה-וָ-ה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַ-י-ה-וָ-ה
(שמואל א,ג)
פירוק שתי המילים – "ט"ו" מול "בְּאָב"
החלוקה לשתי המילים בפסוק מקבילה ישירות לשני החלקים של השם "ט"ו באב":
1 (י) + 4 (מ) + 1 (י) + 4 (מ) + 5 (ה) = 15
4 (מ) + 1 (י) + 4 (מ) + 1 (י) + 4 (מ) = 14
החיבור המלא: המילה "ימימה" מייצרת את ה-ט"ו (15), והמילה "מימים" מייצרת בצמצום את ה-בְּאָב (5).
מדוע הפך ט"ו באב להיות חג הקשור לנשים דווקא?
יתכן שאת התשובה ייתן לנו הסיפור השלישי בו מופיע הביטוי מימים ימימה.סיפורה של בת יפתח....לאחר שהיא חוזרת מבכייה על בתלויה, יפתח מקיים את "נדרו אשר נדר". פרשני המקרא חלוקים האם אכן הרג אותה, או שרק ישבה במקום מבודד עד סוף ימיה ולא ידעה אוע'. על כל פנים, סיפורה הטראגי של בת יפתח נזכר לדורות הבאים, וכל בנות שואל הכירו וידעו את סיפורה של הגיבורה האומללה שמיהרה לצאת במחולות לאידעה כי אל סופה היא יוצאת. הסיפור נחתם בשני פסוקים שסוגרים את המעגל של מימים ימימה:
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל: מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה(שופטים יא לט-מ)
בפסוקים אלה באים לידי ביטוי כל המוטיבים הרומזים לאופיו של הרגל הרביעי:
הביטוי הייחודי "מימים ימימה" מקשר אותנו מידית לסיפורי "חג ה" : שילה"", וגם הנוהג לקונן על בת יפתח "ארבעת ימים בשנה- מקשר אותנו לשלושת הרגלים ולעוד רגל רביעי. מה שמייחד את הסיפור הזה הוא שבו טמון ההסבר הפיכתו של החג לחג עם זיקה נשית חזקה - "ותהי חוק בישראל מימים ימימה תלכנה בנות
ישראל". "מדובר בחוק קבוע, מידי שנה בשנה, המיוחד רק לבנות ישראל, והקשרו של ה"חוק" הוא האבל על כך שאישה צעירה, צדקת כבת יפתח, שלא זכתה לפריון עד יום מותה
(על רגל אחת/מבט מרענן על חגי ישראל/ד"ר גבי שטרית ע"מ 447)
6.הותרו שבטים לבוא זה בזה:אמר רב יהודה אמר שמואל: זהו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
כי בתורה נאמר: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה וגו' ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל וגו'".
והיינו, שבנות שירשו את נחלת אביהן [כאשר לא היה לו בן], עליהן להנשא דווקא לבני השבט של אביהן. ואסור להן להנשא לבני שבט אחר, כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה 1752 .
1752. כך היה המעשה [מובא בספר במדבר פרק כ"ז]: בנות צלפחד אל משה וטענו: אבינו מת במדבר, ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו משום שאין לו בן? תנה לנו נחלה בתוך אחי אבינו ! משה הביא את משפטן לפני הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא אכן הצדיק את טענתן, ואמר למשה, שיש לתת להן נחלה. וכלל הוא בדיני ירושה, שאם אין לאיש בן, מעבירים את נחלתו לבתו. לאחר מכן [בפרק לו], מסופר שבאו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה אל משה, וטענו, אם הבנות יורשות את נחלת אביהן, והן תינשאנה לבני שבט אחר, הרי שיחסר חלקו של שבט מנשה [שהרי הנחלה תעבור לשבטו של הבעל] ! ציוה משה לבני ישראל על פי ה': בנות צלפחד יכולות להיות לטוב בעיניהן לנשים. אבל, רק לבני שבטן, ולא לבני שבט אחר.
ועמדו חכמים והתירו את הדבר, ואמרו שמותר לבנות יורשות נחלה לינשא לבני שבט אחר. והיה הדבר בחמשה עשר באב.
מאי דרוש [מה דרשו] חכמים, שהתירו את הדבר?
כך דרשו: כתוב: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' אך למשפחת מטה אביהם תהינה לנשים וגו'". משמע, דבר זה, שבנות שיורשות נחלה צריכות להנשא רק לבני שבטן, לא יהא נוהג - אלא בדור זה, בדור המדבר 1753 .
1753. הרשב"ם במסכת בבא בתרא [קכא א] מפרש, שפסק אותו הדור של באי הארץ, שנאסר להם הסבת נחלה. והקשה הגבורת ארי, לשמחה מה זו עושה? הרי איסור הסבת נחלה היה רק לדור הראשון שנכנסו לארץ, ואפילו בנותיהם שנולדו להם אחר ביאת הארץ, אפילו בחיי אבותם - הותר להם להנשא לשבט אחר, ולעומת זאת, לדור של באי הארץ, נאסר כל ימיהם לבת יורשת להנשא לשבט אחר. אם כן, אין זה איסור שהותר, שנעשה על כך יום טוב ! וזה אין מסתבר, שנעשה את יום מיתת אבותיהם יום טוב ! ועוד, וכי דור של באי הארץ היה להם זמן קבוע למות, כמו דור המדבר, שהיה להם יום קבוע למות, כפי שהגמרא מביאה בסמוך? ! ודוחק לומר שהאחרון מבאי הארץ מת בט"ו באב. עוד הקשה, הרי זה נראה כאילו שמחים על איד אבותם, לעשות יום טוב ביום שכלו ! ואין זה דומה למה שעושין יום טוב ביום שכלו מתי מדבר, כי שם השמחה היא על ביטול הגזירה, או על כך שחזר הדיבור להתייחד למשה, כפי שהגמרא אומרת להלן. וכתב, שיותר נראה, שביום חמשה עשר באב נתחדשה להם הדרשה הזו, שלא ינהוג דין זה שאסור להסב נחלה - אלא בדור הזה, של באי הארץ. ועל זה עשו יום טוב. כפי שמצינו במדרש רות, שאמר לה בועז לרות: אילו באתה קודם, לא היו מקבלים אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה זו: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. מוכח מזה, שלא קבלו ממשה את כל פירושי התורה.
(תענית לא ע"א, חברותא, שם)
>>>הוקבע לדורות להתעסק בחיתונים ביום ט"ו באב (בני יששכר מאמר בתולה במחול ב).
7.הותר שבט בנימין לבוא בקהל:
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: 1754 יום חמשה עשר באב, הוא היום שהותר בו שבט בנימין לבוא בקהל.
1754. כתב הרשב"ם [שם], שלא נחלקו האמוראים בענין זה, אלא שכל אחד למד מרבותיו ענין אחר שמחמתו שמחים בט"ו באב.
כי במעשה פלגש בגבעה [המסופר בספר שופטים, פרק כ] אסרו ישראל על כל השבטים להשיא בנותיהם לבני שבט בנימין. שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר: איש ממנו [מאיתנו] לא יתן בתו לבנימן לאשה".
מאי דרוש [מה דרשו] חכמים, שהתירו להנשא לבני בנימין?
אמר רב: כי נאמר בפסוק "איש ממנו לא יתן בתו וגו'". הרי שכך אמרו בני ישראל: אף אחד מאתנו לא יתן בתו לבני בנימין. אבל האיסור הוא דווקא על כל אחד מאיתנו, ולא על מי מבנינו שיבוא אחרינו.
(תענית לא ע"א, חברותא, שם)
8.הרגל הרביעי בו העלו ביכורי ענבים למשכן ולמקדש- ולכן עלי חשד בחנה שהיא שיכורה מיין:
אנו מכירים במקרא את הרשימה המפורסמת של שבעת המינים, אולם ישנה רשימת מינים בסיסית יותר ויסודית יותר – "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא יד). הדגן – חיטה ושעורה, תירוש – תוצרת הענבים, ויצהר הלא הוא שמן הזית. רשימת ארבעת מינים אלו, מופיעה עשרות פעמים במקרא, בנפרד מהרשימה הכוללת של שבעת המינים. מינים אלו יותר חשובים ומהותיים לאדם מהתאנה הרימון והתמר ולמעשה הם נחשבים למוצרי היסוד הבסיסיים ביותר לאדם בעת העתיקה: הדגן- ללחם, השמן למאכל ולמאור, והיין- משקה אנרגיה חשוב מאין כמוהו (בניגוד להיום, שהיין עולה על שולחננו רק באירועים מיוחדים, בעבר היין היה ה"מיץ" היחידי שניתן לשמור לאורך זמן, ובכך הוא מהווה מקור לסוכרים זמינים וכמשקה מחטא בסביבה בה אין מים נקיים- ראה "לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן" (איכה ב יב) וְהַיַּיִן, לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר (שמואל ב, טז, ב).
ארבעת מינים אלו מיוצגים בעת הקרבת הקורבנות בבית המקדש- כשבמקביל לקורבן מביאים "סולת בלולה בשמן ונסכו" – סולת – חיטה, שמן- זית, נסכו – יין מן הגפן. ארבעת מינים אלו מיוצגים גם בשולחן השבת שלנו: חלות – דגן, יין לקידוש – תירוש, נרות שמן – יצהר. כידוע, לכל חג מחגי ישראל, יש גם צד חקלאי הקשור לעונת השנה בה חל המועד. אם נתבונן בשלושת הרגלים נראה שלכל חג, בנוסף לפן האמוני- היסטורי יש גם פן חקלאי שקשור לכל אחד מהמינים שהוזכרנו:
פסח – זהו הזמן בו מבשילה השעורה, ועל כן בפסח מקריבים את קורבן העומר ומכאן ואילך מותר לאכול שעורה שצמחה השנה.
שבועות – זהו הזמן בו מבשילה החיטה ועל כל בשבועות מקריבים את קורבן שתי הלחם, ומכאן ואילך מותר לאכול חיטה שצמחה השנה.
סוכות – בסוכות מבשילים הזיתים ומכאן ואילך מתחילה עונת המסיק, שמסתיימת בחנוכה – חג השמן
ומה חסר? כמובן, חג התירוש. לפרי הגפן לא נתייחד חג מחגי ישראל שמציין את תחילת הבציר. אולם, מסתבר שבאופן טבעי, החקלאי הארצישראלי הקדום, שהיה יוצא לכרם בעונת הבציר, היה שמח בפירות החדשים, וחוגג את תחילת עונת הבציר, בשמחה ובריקודים. ומתי חלה עונת הבציר בהר? בשיאו של הקיץ, פחות או יותר באמצע חודש אב – ט"ו באב. ט"ו באב אם כן, היה היום בו נפתחה העונה החקלאית של בציר הגפן, ובכך הוא משלים חג לכל אחד מארבעת מוצרי היסוד. שיבוץ חג זה במועדי השנה הקדומים, משלים בצורה הרמונית את מערכת ה"רגלים" החקלאיים, כשחודשיים מפרידים בין מועד למועד- חודשיים מחג קציר השעורים בפסח לחג השבועות, חודשיים מחג קציר החיטים בשבועות לט"ו באב וחודשיים מחג הבציר בט"ו באב לחג מסיק הזיתים בסוכות.
(שופטים/נתנאל אלינסון ע"מ 602)
9.אלקנה בחר לעלות לשילה ב-3 רגלים ובמועד נוסף- ט"ו באב:
ויהי איש אחד מן הרמתים ושמו אלקנה (שמואל א', א'): היה אלקנה עולה ארבעה פעמים בשנה, שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו, שנאמר: ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה. אלקנה, הוא עלה ואשתו ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו עמו, וכל בני ביתו היה מעלה את הכל עמו… כשהיו עולין בדרך ולנין ברחובה של עיר, מתקבצים האנשים לבד והנשים לבד, שכן האיש מדבר עם האיש, אשה עם האשה (ראוי לשים לב להפרדת נשים מגברים) גדול עם גדול, קטון עם קטון, והיתה המדינה מרגשת. והיו שואלין להן: להיכן תלכו? ואומרים: אל בית האלהים שבשילה, שמשם תצא תורה ומשם מצוות. [ושואלים אלקנה וביתו]: ואתם - למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד? מיד עיניהם משגרות דמעות. אמרו להן: נעלה עמכן? - אמרו להן – הין. עוד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, לשנה אחרת הרגישה [העיר] כולה לעלות, והיו עולין הימנה כששים בתים. ובדרך שהיה עולה שנה זו - לשנה אחרת אינו עולה, אלא בדרך אחרת. אלקנה הכריע את ישראל לכף זכות וחינך אותם במצוות, וזכו רבים על ידו, הקב"ה, בוחן לבות וכליות אמר לו: אלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחינכתם במצוות, וזכו רבים על ידיך - אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצוות ויזכו רבים על ידיו
(אליהו רבה ט)
נראה, שהרגל הרביעי, שאלקנה עשה לו למנהג לעלות לשילה, היה ט"ו באב, שכן לו רצה, יכול היה להעלות את פירות הביכורים בחג הסוכות – כשאר ישראל, אך אלקנה, ברצותו להגדיל את מספר העולים לרגל, עשה לו למנהג, לעלות מעירו - רמתיים צופים שבהר אפרים – לשילה, גם בט"ו באב. (ראה מה שכתבנו בענין זה בתחילת מחזור המקדש ליום הכיפורים, שמרבית עולי הרגל הביאו את ביכוריהם למקדש לקראת סוף הקיץ, עם עלייתם לרגל לחג הסוכות, שכן, אז הולכת ומסתיימת תקופת האסיף. הדברים אמורים במיוחד באשר לזיתים ולתמרים הבאים לגמר בישולם בסוף הקיץ). מסתבר שבני הכפרים הסמוכים לשילה, הביאו את ביכוריהם בט"ו באב, שכן, כבר היה בידם רוב מתוך שבעת המינים: חטה, שעורה, גפן ותאנה. עבורם אין זה מאמץ מיוחד להגיע למשכן הנמצא במהלך שעות אחדות מישוביהם והם יכולים לעלות למשכן ולשוב עם בוקר לביתם.
על הרגלו של אלקנה להעלות את ישראל לרגל, מוצאים אנו גם בקהלת רבה (ה, יט): 'כי האלהים מענה בשמחת לבו, זה אלקנה, שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותם לשילה בכל שנה ושנה בדרך אחרת, לכך הכתוב מקלסו (שמואל א, א): ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה'
דומה, שעלייתו של אלקנה לשילה בט"ו באב דווקא, מוכחת מלשון הפסוקים. שכן, בתיאור עלייתו של אלקנה לשילה נאמר: 'וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבּחַ לה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה'. כך גם באשר לחג המחולות של בנות שילה נאמר: 'הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה'. יש במילים אלה הקבלה וגזירה שווה: מה החג של בנות שילה 'מימים ימימה' התקיים בט"ו באב, אף הרגל של אלקנה בט"ו באב
10.כלו מתי מדבר, חזר הדיבור אל משה ומשנכנסו לארץ ועד חורבן בית ראשון - עשו חג של שבעה ימים מתשעה באב עד טו באב:
בשנה הארבעים עשו שוב כך. ובבוקר, כשהכריז הכרוז: יבדלו החיים מן המתים! יצאו כולם חיים מהקברים.
כיון שראו ישראל כך, תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החודש, ויום זה אינו תשעה באב! 1756 ולכן המשיכו ושכבו בקברים עוד כמה ימים, עד היום שמתמלאת בו הלבנה, שהוא ט"ו באב. ואז היה כבר ברור להם שעבר יום תשעה באב.
1756. ביאר התוספות יום טוב, שהסיבה לתמיהתם היתה, כי הקדוש ברוך הוא אמר: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה". והם סברו שמספר אותם ארבעים שנה מתחיל משנת שילוח המרגלים. ואם כן, עדיין לא כלו ארבעים שנה. אבל הקדוש ברוך הוא מנה להם מיציאת מצרים, כל ימי היותם במדבר. והקשה הרש"ש, הרי גם אם החשבון מזמן יציאתם ממצרים, היו צריכים למות גם בשנה זו, שהיא שנת הארבעים ליציאתם. והביא שהתוספות במסכת בבא בתרא [קכא א] והמפרשים שם מדברים בענין זה, עיין שם.
כיון שראו שודאי עבר יום תשעה באב, ובכל זאת לא מת אחד מהם, ידעו שחשבון החודש מכוון, אלא שכבר נשלמו אותן ארבעים שנה של הגזירה. ועמדו ועשו את אותו יום ליום טוב 1757 1758 .
1757. בפשטות השמחה היתה על כך שכלו מתי מדבר. וכן כתבו רש"י ורבינו חננאל כאן. אבל הרשב"ם [במסכת בבא בתרא קכא א] כתב, שהשמחה היתה על כך שחזר הדיבור להתייחד עם משה, כדלהלן. וכן כתב רבינו גרשום כאן. 1758. כך פירש רש"י. אמנם הרשב"ם והתוספות במסכת בבא בתרא [קכא א, הובאו דבריו בתוספות כאן, ד"ה יום שכלו] כתבו, שבשנה האחרונה לא מתו, ונשתיירו מאותם שהיו בני עשרים בשעת הגזירה. ומן השמים ריחמו עליהם, וויתרו לחמשה עשר אלף ופרוטרוט מהם, שהיו ראויים למות בשנה זו - ולא מתו. כי אם הם אכן מתו, ולא נותר איש מאותם שנגזרה עליהם גזירה, מה הטעם לעשות יום טוב? ! ומה שנאמר "ולא נותר מהם איש", היינו מאותם שהיו ראויים למות קודם שנתבטלה מהם הגזירה. עיין שם בתוספות. ועיין בגבורת ארי ובשפת אמת שהאריכו בזה.
דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר [עד שלא נסתיימה מיתת אלו שנגזר עליהם שימותו במדבר] - לא היה מתייחד מהקדוש ברוך הוא דבור עם משה בחיבה 1759 .
1759. כך פירש רש"י. והתוספות במסכת בבא בתרא [קכא א, ד"ה יום שכלו] פירשו, דהיינו משום שהיו אבלים כל אותו הזמן, ואין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות. כפי שמצינו גבי יעקב, שלא שרתה עליו שכינה כל אותם ימים שנתאבל על יוסף. ולכן, כל ימי אבלותן של ישראל לא חזר הדיבור, כי בזכותם היה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה. עיין שם. והרשב"ם שם מפרש, שלא היה הדיבור עם משה פה אל פה כבתחילה. אבל אם הוצרכו לדיבור, כגון במעשה קורח, היה מדבר על ידי מלאך, או באורים ותומים. עיין שם.
שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה 1760 למות - וידבר ה' אלי". משמע, שרק עכשיו אמר משה: אלי היה הדבור. בייחוד ובחיבה. אבל עד עתה, שלא נשלמה גזירת מתי מדבר, לא היה מתייחד הדיבור עם משה.
1760. היינו, בני עשרים שנה ומעלה, הראויים לצאת בצבא. שעליהם נגזרה הגזירה למות במדבר [רש"י דברים פרק ב' פסוק ט"ז].
(תענית לא ע"א, חברותא, שם)
ר' אבין ור' יוחנן אמרי: יום שביטל החפר מן מתי מדבר. א"ר לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור, והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים, והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים, אמרו: דומה שטעינו בחשבון, וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר. כיון דאיתמלא סיהרא אמרו: דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו, וחזרו ועשאוהו יום טוב
(איכה רבתי פתיחתא לג)
ועשאוהו יום טוב...-לפי לשון המדרש הזה משמע שעשאוהו יום טוב גם לתשעה באב(מתנות כהונה,שם)
...ונראה דחגה קאי על ט' באב, דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל", ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה, רק קאי על תשעה באב שבזמן הבית היה חג,...ונראה שהיה החג ז' ימים מט' באב עד ט"ו באב, ויש לומר שזה שלמדו (מו"ק כ) לאבילות ז', דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג ז' אף אבילתו ז'... ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהיה יום האחרון מן ז' ימי חג אלו... (פרי צדיק, ט"ו באב א)
11.ט"ו אב הוא ארבעים יום קודם בריאת העולם והחיבור של עם ישראל שהוא בחיר האדם והעולם הוא כמובן בא"י:
ואומר לך את הנלענ"ד, דהנה בכ"ה באלול התחלת בריאת העולם, והתחלת בריאת העולם היה בבחינת תואר מלכות בכדי להקרא מלך כי אין מלך בלא עם, והנה מלכות סוף מעשה במחשבה תחלה, וישראל עלו במחשבה תחלה, (בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית [רש"י בראשית א' א'] אשר המה ימליכוהו והמה יתחתנו ויתחברו למלך הכבוד ע"י התורה שנקראת ראשית), והנה אמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזין ברקיע בת פלוני לפלוני [סוטה ב.] וכדוגמא הלזו ארבעים יום קודם כ"ה אלול הוא זמן שלפנינו ט"ו באב ישראל עלו במחשבה להתחתן במלך הכבוד, על כן יום שהותרו שבטים להתחתן זה בזה וגם יום שהותר שבט בנימין להתחתן היה דוקא ביום הזה (כי הזמן גורם מבראשית, הבן), וכמו כן תקנו בכל שנה בנות ישראל יוצאות במחול משחקים ומי שאין לו אשה יפנה לשם ונתהווה החיתון לעורר היחוד הקדוש אשר ישראל עלו במחשבה, ועל ידי עליית מחשבתם כביכול נתהווה בריאת עולם, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
[הגהה - והנה בריאת אדם בראש השנה הרי מ"ה ימים קודם היה כביכול עליית המחשבה, מ"ה בגימ' אד"ם, והנה רק ישראל עלו במחשבה, זהו שאמרו אתם קרוין אדם ואין וכו' [יבמות סא.]:
(ספר בני יששכר - מאמרי חדשי תמוז אב - מאמר ד )
כתבו גדולי החסידות הבני יששכר ועוד שט"ו באב הוא 40 יום בדיוק לפני בריאת העולם בכ"ה באלול לדעת רבי אליעזר והוא בחינת יום קודם יצירת הוולד שמכריזין בת פלוני לבן פלוני כביכול בורא עולם מתחיל כאן את זווגו ואהבתו לבריאתו ומכת יום זה נוצרת הבריאה ויש בדבר סוד עמוק ולכן יום זה מיוחד לזווגים ולתיקוני בראשית של עם ישראל בא"י עם השכינה החיבור בין ט"ו באב כיום תיקון שלימות העם בארצו לבין עניני זווגים של חתן וכלה הנו מוטיב מרכזי אשר לו מספר פיתוחים.
מרן הרב קוק זצ"ל בתחילת ספר אורות מדבר על הקשר בין עם ישראל לארצו ודבריו המעמיקים אומרים דבר יסודי קשר זה הינו קשר פנימי עמוק דימוי חתן וכלה ואינו דומה לקשר שבין אדם לקירות ביתו ועל כן כמו שלא ניתן לאדם חיצוני לתאר את העומק של קשר מסויים בין אדם לאשתו ואפילו הם בעצמם אינם מכירים עד הסוף את עומק נשמתם המשותפת כך הקשר בין עם ישראל לארצו אינו ניתן לתיאור מבחוץ ורק גדולי האומה שחיים את עומק חיבור האומה וארצה יכולים לצייר את עומק החיבור הזה כל זה בשונה מהגויים שקשרם לארצם הוא חיצוני כמקום שמאפשר להם להתאגד ויותר דומה לקירות של בית.
(סוד אורו של טו באב, הרב אריה מנדלקורן ע"מ 28-29)
12.כל ענייני ט"ו באב קשורים בזיווג בין עם ישראל לקב"ה:
א.פסקו מלמות ואז חזר הדיבור האניטמי בין ה' למשה ובין הקב"ה לכנסת ישראל:
וזהו ג"כ (גם כן) הענין דמבואר בגמ' (בגמרא) דהשמחה
בשמחת כנסת ישראל אינו רק מה שבו כלו מתי
מדבר למות, אלא עיקר השמחה הוא מה
שחזר ונתייחד הדיבור עם משה כמו שנאמר וידבר ה' אלי, וזהו ג"כ (גם כן) ענין זיווג בין
הקב"ה (הקדוש ברוך הוא) וכנסת ישראל..
ב.הותרו השבטים זה בזה- אחדות שלמה בתוך עם ישראל שמשקפת גם אחדות וחיבור עם הקב"ה
...וזהו ג"כ ענין השמחה כמה שהותרו השבטים לזה זה, כי י"ב שבטים המה
נגד י"ב חדשים ונגד י"ב צירופי הוי' ב"ה,
וכשנכנסו ישראל לארץ והותרו שבטים לזה זה
זהו על ידי זה נזדווג ונתאחד הכלל ישראל ונעשו
כולם ליצור אחד, וזהו כענין ייחוד וזיווג
הקב"ה וישראל, דכן ייחוד בני ישראל זע"ז (זה עם זה)
וכן ייחוד הקב"ה וישראל שניהם הם ענין
זיווג, וכמו שמצינו בשני הכרובים שהקב"ה שוכן בין הכרובים, והכרובים עצמם צריכים להיות פניהם איש אל אחיו וגם כנפיהם
פורשות למעלה, והרמז בזה דאימת(י) הקב"ה מזדווג עם הכרובים דהיינו עם כנס"י (כנסת ישראל),
כשהכרובים פניהם איש אל אחיו, כשבני
ישראל הם באחדות זע"ז (זה עם זה)...
ג.הותרו שבט בנימים לבוא בקהל מלבד הצורך באחדות השבטים הרי ששבט בנימים במיוחד הוא יושב מקום המקדש והאיחוד בין עפ ישראל לקב"ה:
וזהו ג"כ ענין השמחה במה שהותר שבט בנימין לבא בקהל מלבד לגם בזה שייך ענין הנ"ל דעל ידי זה נתאחדו כל ישראל ונעשו פניהם איש אל אחיו ועי"ז יכול להיות זיווג הקב"ה וכנס"י מלבד זאת יש ג"כ ענין מיוחד בשבט בנימין שהוא גורם לזיווג הקב"ה וכנס"י דבנימין הוא אושפיזכן לגבורה (סוטה לז.) וכשהותר לבא ממילא יוכל שוב להתקיים ובין כתפיו שכן וזהו ג"כ ענין זווג הקב"ה וכנס"י דבביהמ"ק הקב"ה מתייחד עם ישראל...
ד.ביטול השומרים למקדש אפשר מחדש חיבור של כל עם ישראל עם הקב"ה וזיווג מחדש בין כנסת ישראל לקב"ה:
...וגם ענין השמחה בביטול פרדסאות שהושיב ירבעם הוא כנ"ל כי כל ענין עליה לרגל הוא כדכתיב (שמות כ"ג י) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ואחז"ל(חגיגה ב.) כדרך שבא לראות כך בא ליראות דהקב"ה ג"כ בא כי ביו"ט הוא הזמן שכל ישראל באים לביהמ"ק ואיתא שהנשמות עליונות באים וכן איתא שהאבות באים לביהמ"ק , ואז הקב"ה מזדווג עם ישראל דאז הוא זמן זיווג וכשישראל לא באו לביהמ"ק לא היה נעשה הזיוויג בשלימות וביום זה שבטלו הפרדסאות הי בבחינת יום שמחת לבו כי ענין הזיווג הוא או כשהוא בבחינת יום חתונתו היינו יום מחן תורה או כשהוא בבחינת יום שמחת לבו היינו יום חינוך המקדש, דבית המקדש הוא מקום היחוד שהקב"ה מתייחד עם ישראל. (וזהו ג"כ הענין במה שנזכר לעיל דאחדות כלל ישראל גורם זיווג הקב"ה וכנס"י דכשבני ישראל מתאחדין אז נעשה היחוד הן מצד התורה והן מצד ביהמ"ק, דהכלל ישראל עצמם הם אותיות התורה וכמו כן המה הביהמ"ק כדכתיב (ירמיה ז ד) היכל ה' המה והיינו דבני ישראל המה היכל ה')
ה.קבורת לוחמי בר כוכבא אפשרה את השבת הנשמה שלהם אל בוראה שזהו הזיוויג העליון:
וגם ענין השמחה במה שנתנו הרוגי ביתר לקבורה הוא ג"כ כנ"ל דהנה הרוגי ביתר היו צדיקים גדולים ולא שלטה בהם רמה ותולעה ולא הסריחו ותקנו ע"ז ברכת הטוב והמטיב והיו גדולים כל כך עד
שרבי עקיבא חשב שיהי דורו של מלך המשיח והחטא היחיד שלהם היה שלא התאבלו על ירושלים כדאיתא במדרש (איכה רבתי פרק ב )ואיתא שהנשמה העליונה אינה באה למקום מנוחתה עד שהגוף בא לקבורה כדכתיב קהלת י"ב ז) "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" , דקודם צריך לשוב העפר דהיינו הגוף אל הארץ ואחר זאת תוכל הרוח לשוב אל האלקים והטעם משוס דכל זמן שלא נקבר עדיין יש להנשמה שייכות אל הגוף וכדי שתבוא אל מקומה צריך שהנשמה לא תהיה לה שייכות אל הגוף ולכך צריך לקבור הגוף תיכף באותו היום כמש"כ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקיס תלוי (דברים כ"א כ"ג) וזה קאי על כל הנקברים וא"כ כל זמן שהרוגי ביתר לא נתנו לקבורה היו רבי רבבות נשמות גדולות שלא הגיעו למקום מנוחתם והנה ענין הגעת הנשמה למנוחתה מבואר באור החיים הקדוש פרשת כי חבא בפסוק והשחחוית לפני ה אלקיך (דברים כא כג) שהנשמה מתקרבת לפני אור הנערב ומשתחוה לפניו בלי מסך המבדיל עיי"ש. והיינו תכלית הדביקות בו יתברך וזהו זיווג העליון של הנשמות שבאין ומזדווגין לאור הנערב ובט"ו באב כשניתנו הרוגי ביתר לקבורה הגיעו כל הנשמות הגדולות האלה למקומם ונזדווגו באור הנערב וזה היה בימי רבי
ו.הפסקת כריתת העצים מסמלת את החיבור של האש מהעצים עם האש שבאה משמים והזיווג של שתיהן:
וזהו ג"כ ענין השמחה במה שפסקו לכרות עצים למערכה ובפשטות הוי השמחה מה שסיימו המצוה של הכנת עצים למערכה וכשמסיימין מצוה יש שמחה אמנם בראשונים מבואר (עיין ברבנו גרשום בבא בתרא קכא: ) דהשמחה היא דעכשיו יש להם זמן ללמוד תורה מאחר שאין טרודין בכריתת עצים למערכה ועכשיו מתחילין ללמוד תורה בלילה וי"ל דענין זה הוא המשך מכריתת העצים למערכה וכנ"ל בשם המדרש דתושב"כ ותושבע"פ הם בחינת ב אשות: אש של מעלה ואש של מטה וזהו ענין כריתת עצים למערכה דאע"פ שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ובזה עושין הכנה לתושבע"פ דמתחילה עשו הכנה לאש על המזבח ומביאין אש על המזבח ומזדווגים ב' האשות.
ואחרי זה מוציאים ב' האשוח האלו ע"י התורה ומסיים הגמרא וקרו לי יום חבר מגל וי"ל דהרמז הוא דהכח של עשו שהוא החרב זה נשבר ע"י שמתחיל הקול קול יעקב כשמתחילין ללמוד תורה בלילה דבכח התורה נתבטל הכח של עשו.
ז.לימוד התורה מתארך החל מטו באב בדגלל התארכות הלילה והוא הזיווג בין האדם וצד הגשמי שבו לבין הקב"ה וצד השנמתי שבו ולכן העונש הוא תקברנו איצו שזה הצד הגשמי שבו:
והנה בט"ו באב מתחילין ללמוד בלילה ואיתא בגמרא (תמיד לב:) כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה וגו' ולמה דוקא בלילה משום דבלילה הוא זמן הזיווג וכשהוא לומד אז אף השכינה לומדת ואז הוא מזדווג בשכינה ומש"ה איתא שכינה שונה כנגדו (ילקוט שמעוני איכה תתרל"ד) ובט"ו באב מתחיל זה הזמן ומכאן ואילך צריך להוסיף בלימוד התורה בלילה ומי שאינו מוסיף יסיף ופירש רב יוסף תקבריה אימי וצ"ב מהו הלימוד אימי דנקט אך הכוונה היא כך דצריכין להפוך לילה ליום והנה הנשמה אינה צריכה לנוח ויכולה להיות ערה ורק הגוף צריך מנוחה וצריך לישן בלילה וכח האם זהו הגוף וכח האב זהו הנשמה דאיתא "האב זוכה לבנו בה' דברים(עדיות פ"ב משנה ט) ואדם צריך להגביר כח האב על כח האם דהיינו הצורה על החומר דכח הנשמה יש לה מנוחה אף כשלומד תורה בלילה ולאט לאט מתגברת הצורה על החומר והגם דא"א להתקיים בלי שינה ובוודאי צריך לישן קצת אך אם מבלה כל הלילה רק בשינה אז כח האם קובר אותו דהתגברות כח הגשמי נקרא קבורה כמ"ש החוזה מלובלין זי"ע דהרחם נקרא שאול דאם אינו מתנהג בקדושה כדבעי יכול להקבר עי"ז וזהו תקבריני אימו והיינו הכח הגשמי שצריך לישון אבל האדם צריך להתגבר ע"ז הכח...
ח.40 יום קודם בריאת העולם הוא טו באב וזה הזמן שהכירזו על הזיווג בין הקב"ה לעם ישראל(וע"פ הבני יששכר ישראל אותיות 'לי' +'אשר'- לי אור מקיף וזה בקידושין ובטבעת ו'אשר' זה אור פנימי החיבור בין זכר ונקבה הוא רש"א איברים( רמח איברים באיש ו-רנ"ב איברים באישה):
והנה עיין בבני יששכר (מאמר בתולה במחול אות ב) שכתב שט"ו באב הוא מ' יום קודם כ"ה אלול שהוא יום בריאת העולם ומחשבת של ישראל שהמה יתחברו ויתחתנו במלך הכבוד קדמה לכל (ואיתא דאפילו קודם התורה דקדמה לעולם התחילה מחשבתן של ישראל) ואיתא (סוטה ב.) דארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, כמו כן מ יום קודם בריאת העולם עלה מחשבתן של ישראל מש"ה אז הוא זמן זיווג ועיי"ש שכתב לענין זיווג הקב"ה וכנס"י מרומז בשם ישראל, דישראל אותיות לי ראש ל"לי" הוא האותיות שאומרים בקידושין וזהו אור מקיף ולכן הס בתחילת התיבה ובסופה ו"ראש" הוא אור פנימי לבקידושין נותן האור מקיף ובהחתונה נותן האור פנימי לנותן רוח באשה וישראל כולל שניהם עיי"ש בארוכה.
ט.יום טו באב מכוון כנגד האות ה-ט"ו באותיות הא"ב שהיא האות ס שהיא עיגול( רמז לטבעת?) שמעיד על אחדות שלמה בתוך עם ישראל ללא קנאה וללא מדרגות שזה מה שעתיד להיות יום זה לעתיד לבוא כשיעשה הקב"ה מחול לצדיקים:
והנה הגמרא מסיים שם עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו וכל א מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ובפשטות מביא הגמרא זה כאן גבי ט"ו באב דנזכר כאן במשנה מחולות ועיין בבני יששכר מאמר בתולה במחול אות א) שהביא בשם הרה"ק מאפטא זצ"ל שמפרש לא היו י"ט לישראל כט"ו באב להיינו כשהכלל ישראל הם כהאות הט"ו שבא"ב שהוא אות סמ"ך והיינו כשאין בהם קנאה ושנאה לומר שחבירו גדול הימנו וזהו בחי סמ"ך שאין בו ראש וסוף להוא עגול אז הוא יו"ט גדול וזהו ענין המחול שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים, דמחול הוא ג"כ עגול ואין בו ראש וסוף והיינו שלא יהי קנאה ושנאה ביניהם ע"כ ...
י.בתשעה באב נאסר התשמיש ובט"ו באב שמים על נס את עניין הזיווג והאהבה
והאות נ של תשעה באב חוברת אל האות ס וביחד - נס:
וי"ל הענין במה שנרמז זאת דוקא גבי חמשה עשר באב דהנה בת"ב היה שליטת הנו"ן שזה מראה על נפילה כדאי בגמרא ברכות ד מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל (עמוס ה,ב) ולכך בט"ו באב יוצאות הבתולות וחולות דעי"ז אומרים קום בתולת ישראל. בתולה היא כנס"י והקימה של כנס"י הוא בהצטרף אות ס לאות נ ד-נ וס ' ביחד הוא תיבת נם דהסמ"ך הוא הסמיכה להנו"ן דהנו"ן ...בט"ב גם כן אסור הזיווג מטעם עינוי אבל אז הוא מחמת כי אז אין זיווג למעלה והוא בהיפוך מיוה"כ שבו אסור הזיווג מחמת שאז הזיווג שלמעלה הוא גבוה מאד. וחמשה עשר באב מרפא את החסרון של ט"ב ואז נצטרף הס' ונעשה נ"ס וזהו שהקב"ה יעשה מחול לצדיקים וכל אחר מראה באצבעו הנה אלקינו זה להראות שכל הדרכים מובילים לדרך אחד להנקודה הפנימית ואז יאמרו הנה אלקינו זה וגו זה ה' קוינו לו ויראו שכל אלו הנפילות הם צורך להקימה וכדאיתא במדרש על הפסוק (מיכה ז ח) כי נפלתי קמתי לולי שנפלתי לא קמתי (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרכ"ח) שאדרבה הנפילה היא מביאה לידי קימה ועל זה יאמרו הנה אלקינו זה היינו מה שהיה מדת הדין בחינת הסתר, עי"ז נעשה זה ה' קוינו לו היינו שזה הביא להגילוי הגדול בחי הויה וזהו ענין נ"ס כי אלקינו מראה על הנהגה טבעית ונס מראה על הנהגת שם הויה וזהו בחמשה עשר באב כשיהיה בחינת האות הט"ו שבא"ב שהוא אוח סמ"ך ויצטרף הס אל הנ ויהי בחי נ"ס אז יהי זה ה' קוינו לו ואז נגילה ונשמחה בישועתו.
(זכרון שמואל מאמר חמשה עשר באב מאמר א)
חלק ב: טו באב הוא יום של תיקון לצום תשעה באב- יום של סגירת מעגל:
הקשר בין מאורעות טו באב למאורעות ט' באב:
1.אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל כנגד שנאת חינם של : וחרב הבית ....ובשניה
2.(אמר) רבה בר בר חנה א''ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר כנגד:נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ
3.עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר
לאיזה שירצו יעלו כנגד ע"ז של וחרב הבית בראשונה
4.רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה כנגד:ונלכדה ביתר
5.רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין כנגד:ונחרשה העיר
(תענית ל ע"ב-לא ע"א)
חלק ג: 3 קשרים בין טו באב לצום המרומם של יום הכיפורים - לפי 3 מעגלים בהם נידון האדם בכל חייו:
1.הקשר הרעיוני: זמן של סליחה ומחילה על 2 החטאים הגדולים של דור המדבר:
טו באב- נמחל עוון המרגלים- תיקון של תשעה באב:
שכלו מתי מדבר. דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט''ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו''ט:
(רש"י, תענית,ל,ע"ב)
יום הכיפורים-יום נתינת הלוחות השניים ונתכפר ונמחל חטא העגל-תיקון של י"ז תמוז:
רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים ... בשלמא יום הכפורים יום סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות (ב"ב,קכא ,ע"א)
2.נקודות מפנה בקשר שבין אדם למקום:
טו באב: חידוש הקשר שבין ה' למשה:
דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה שנאמר {דברים ב-טז}" ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" וסמיך ליה "וידבר ה' אלי לאמר" אלי היה הדיבור ( (ב"ב,קכא ,ע"א-ע"ב)
יום הכיפורים: יום החיבור שבין כל אדם למקום ובפרט משה :
עברות שבין אדם למקום , יום הכפורים מכפר (יומא,פרק ח,משנה ט)
יום הכפורים יום סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות (ב"ב,קכא ,ע"א)
3.חיזוק הקשר שבין אדם לחברו:
טו באב:-חג של אהבה
כתיבה וחתימה טובה: לאחרי חמשה עשר באב - יש לברך גם בברכת כתיבה וחתימה טובה, כנהוג בכמה וכמה מקומות שמחמשה עשר באב ואילך מברכים ברכת כתיבה וחתימה טובה . (הרבי מלובביץ,שיחת חמשה עשר באב ה'תשמ"ז, התוועדויות תשמ"ז כרך ד' ע' 194)
הותרו קשרי חיתון בין השבטים:
אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה מאי דרוש {במדבר לו-ו} זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל דכתיב {שופטים כא-א} ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה מאי דרוש ממנו ולא מבנינו (ב"ב,קכא,ע"א)
יום הכיפורים:-חג של חידוש האהבה בין אדם לרעהו
עברות שבין אדם לחברו , אין יום הכפורים מכפר , עד שירצה את חברו (יומא,פרק ח,משנה ט)
ר"א בן עזריה דרש המקרא וממנו שנה לומר שהעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ובזמן שיש לו גם כן עבירות שבין אדם לחבירו תלויה כפרת עוונותיו שבין אדם למקום עד שירצה לחבירו על מה שחטא עם חבירו, וכיון שהוא מרצה אותו ומפייסו אז הקב''ה מתרצה לו לכפר לו עוונותיו שחטא בינו לבין המקום (הרי"ף ר' יאשיהו פינטו,עין יעקב,שם)
4. טו באב ויום הכיפורים- חיבור מלמטה למעלה או למעלה למטה:
אמר רבן שמעון בן גמליאל : לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים , שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין , שלא לבייש את מי שאין לו .כל הכלים טעונין טבילה . ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ...
וכן הוא אומר (שיר השירים ג) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו .
ביום חתנתו , זו מתן תורה .(כנגד יום הכיפורים-יום נתינת הלוחות השניים)
וביום שמחת לבו , זה בנין בית המקדש , שיבנה במהרה בימינו . אמן : (כנגד טו באב-יום של אהבת חינם)
(תענית פרק ד,משנה ח)
5.מחוללות ומבקשות אהבה לשם שמים ולא לשם חטא- בדיוק כמו שביום הכיפורים נמחלים החטאים
לפיכך היה גם חג זה של בנות ישראל שבחמישה עשר באב נקרא חג ה' ככתוב בסוף ספר שופטים.כלומר חג שכל מעשי היום ומחולותיו- לשם שמים בלבד ואין בהם שמץ של חטא (ספר התודעה פרק לד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה