תשעה באב- מה קרה בשבוע שחל בו?

 פתיחה: לא בד"ו תשעה באב- כש'שבוע שחל בו' הוא הארוך ביותר

לא אד"ו ראש הוא אחד הכללים בלוח העברי, הקובע שיומו הראשון של ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי או שישי בשבוע (א', ד', ו' בהתאמה).

על פי כלל זה, כאשר מולד הירח הממוצע חל בימים אלה, א' בתשרי יחול למחרת.

הופעה ראשונית של נוסח מעין זה נמצאת בספר הלכות פסוקות מהמאה ה-8, שם כתובː ”לא בד'ו פסח, לא גה'ז עצרת, לא אד'ו ראש השנה וסוכה, לא אג'ו יום כיפורים ולא זב'ד פורים”.^[1][2][3] ישנם סימנים שעד המאה ה-7 היו שנים שבהן ראש השנה חל ביום א'.^[4][5]

לפי המופיע בתלמוד בבלי, דחיות אלו נועדו למנוע מספר מקרים שייצרו בעיות:

• הסיבות להימנעות מיום ד' ומיום ו'^[6]: אם קובעים את ראש השנה ביום ד' או ביום ו', יום הכיפורים אשר חל תשעה ימים אחר כך, יהיה ביום שישי, או ביום ראשון, שני ימים הצמודים לשבת (אחד לפני השבת ואחד אחריה). נוצרות שתי בעיות כשיום הכיפורים צמוד לשבת:
  • לא ייוותרו ירקות טריים לאכילה בתום צמד הימים שבת ויום הכיפורים, מפני שהם נלקטו יומיים קודם (בחגים אחרים מותר לבשל ביום החג, אך לא ביום הכיפורים).
  • אדם שנפטר ביום הראשון מתוך צמד הימים יום הכיפורים ושבת, לא יוכל להיקבר במשך יומיים, דבר הנחשב 'חילול כבוד המת'.^[7]
• הסיבה להימנעות מיום א': קיים איסור הלכתי לקיים את מנהג חיבוט ערבה כשהושענא רבה חל בשבת, ועל מנת למנוע ביטול של מנהג זה, דאגו שהושענא רבה לא יחול בשבת.^[8][9].....

...

כנגזר מכלל זה, מתקבל כלל נוסף – "לא בד"ו פסח"^[18] שמשמעו – יום ראשון של פסח לעולם לא יחול בימים שני, רביעי ושישי, שכן מספר הימים מפסח עד ראש השנה הוא קבוע – 163 ימים, שהם 23 שבועות ועוד יומיים

.....

א"ת – תשעה באב יחול ביום שחל בו א' של פסח (ימי לא בד״ו)

ב"ש – שבועות יחול ביום שחל בו ב' של פסח^[21] (ימי לא גה״ז)

ג"ר – ראש השנה יחול ביום שחל בו ג' של פסח (ימי לא אד״ו)

ד"ק – קריאת / קנין / קילוס התורה או קץ כל המועדים (שמחת תורה בחו"ל, כ"ג בתשרי) תחול ביום שחל בו ד' של פסח (ימי לא בה״ז)

ה"צ – צום כיפור יחול ביום שחל בו ה' של פסח (ימי לא אג״ו)

ו"פ – פורים (שלפני פסח) חל ביום שיחול בו ו' של פסח (ימי לא בד״ז)

אחרי הקמת מדינת ישראל הוסיפו לסימן את ז"ע – עצמאות יחול ביום שחל בו ז' של פסח^[22][23] (ימי לא אג״ה)

(ויקיפדיה, ערך 'לא אדו ראש')

חלק א: הצד ההלכתי- החמרות מיוחדות בשבוע שחל בו

ג שָׁבוּעַ שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲסוּרִים (יב) לְסַפֵּר (יג) וּלְכַבֵּס, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְלָבְשׁוֹ עַתָּה אֶלָּא לְהַנִּיחוֹ לְאַחַר ט' בְּאָב, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד, אָסוּר; וְכֵן הַמְכֻבָּסִים מִקֹּדֶם, בֵּין לִלְבֹּשׁ בֵּין לְהַצִּיעַ בָּהֶם הַמִּטָּה; וַאֲפִלּוּ מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם וְהַשֻּׁלְחָן, אָסוּר. וְכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, מֻתָּר; אֲבָל גִּהוּץ (פי' מַעֲבִירִין עַל הַבְּגָדִים אֶבֶן חָלָק לְהַחֲלִיקוֹ, עָרוּךְ) שֶׁלָּנוּ, אָסוּר. וּכְלֵי פִּשְׁתָּן, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּהוּץ וַהֲרֵי הֵם כְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, וּמֻתָּר; וְהָנֵי מִלֵּי לְגָהֲצָן וּלְהַנִּיחָן עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲבָל אָסוּר לְלָבְשָׁן בְּשָׁבוּעַ זֶה. וְנָהֲגוּ לֶאֱסֹר אֲפִלּוּ כְּלֵי פִּשְׁתָּן, וַאֲפִלּוּ בְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, בֵּין לִלְבֹּשׁ בֵּין לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ; וְאֵין לְהָקֵל בַּדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאֶפְשָׁר דְּמִדִּינָא נָמֵי אָסוּר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ קָרֵי (גִּהוּץ) לְשֶׁל בְּנֵי בָּבֶל שֶׁאֵין מִתְלַבְּנִים יָפֶה, לְפִי שֶׁמֵּימֵיהֶם הֵם עֲכוּרִים שֶׁאֵינוֹ אֶרֶץ הָרִים וּגְבָעוֹת כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכִבּוּס שֶׁל שְׁאָר אֲרָצוֹת אֶפְשָׁר שֶׁהוּא כְּכִבּוּס שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר. וְעוֹד יֵשׁ מִי שֶׁפֵּרֵשׁ דְּגִהוּץ הַיְנוּ מַיִם וְאֵפֶר אוֹ נֶתֶר וּבוֹרִית, וְכִבּוּס הַיְנוּ בְּמַיִם לְבַד, וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין מְכַבְּסִים בְּמַיִם לְבַד וְנִמְצָא שֶׁכָּל כִּבּוּס שֶׁל זְמַן הַזֶּה הָוֵי גִּהוּץ, וְאָסוּר מִדִּינָא אֲפִלּוּ בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן לְלָבְשָׁן מִיהָא. הגה: וְאָנוּ נוֹהֲגִין לְהַחְמִיר בְּכָל זֶה מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד אַחַר הַתַּעֲנִית, אִם לֹא לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן אִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת לְבָנִים מֻתֶּרֶת לְכַבֵּס וְלִלְבֹּשׁ לְבָנִים וּלְהַצִּיעַ תַּחְתֶּיהָ (רוֹקֵחַ וְאוֹר זָרוּעַ), אֲבָל בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ (יד) לֹא תִּלְבַּשׁ לְבָנִים רַק לוֹבֶשֶׁת חָלוּק בָּדוּק וְיָפֶה (הַגָּהוֹת שַׁעֲרֵי דּוּרָא). וְכֵן (טו) לִכְבוֹד שַׁבָּת לוֹבְשִׁים כְּלֵי פִּשְׁתָּן (טז) וּמַצִּיעִין לְבָנִים כְּמוֹ בִּשְׁאָר שַׁבָּתוֹת. וְאָסוּר לִתֵּן כֵּלִים לְכוֹבֶסֶת עַכּוּ''ם (יז) לְכַבֵּס מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ, אֲבָל קֹדֶם רֹאשׁ חֹדֶשׁ מֻתָּר לָתֵת, אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹבֶסֶת אַחַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ (תּוֹסָפוֹת פ''ד דְּתַעֲנִית וּמַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (יב) לספר. ליטול הצפרנים נ''ל דמותר ולכבוד שבת פשיט' דשרי וכ''ש לצורך טבילה מ''א. וט''ז סעיף קטן (י''ב) [י''ג] אוסר בשבת שחל ט''ב בתוכו ע''ש: (יג) ולכבס. דנראה כמסיח דעתו מהאבילות: (יד) לא. אבל במ''ב משמע שמותרת ללבוש לבנים וכ''מ בב''ח וב''י סי' תקנ''ד: (טו) לכבוד. משמע שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' ויש להקל אם אין לו כתונת לשבת וע''י עכו''ם פשיטא דשרי. מ''א עיין שם: (טז) ומציעין. עיין ט''ז שאוסר להציע הסדינים בשם רש''ל: (יז) לכבס. אפי' אמר ליה לכבס אחר ט''ב מ''א וע' סי' תקמ''ג סעיף קטן ה' מש''ש: (ובספר אליה רבה צידד להקל בזה לכבס אחר ט''ב ויליף מחה''מ ע''ש):

ז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לְתַקֵּן בְּגָדִים חֲדָשִׁים (כא) וּמִנְעָלִים חֲדָשִׁים בְּשַׁבָּת זֶה, וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בָּזֶה (כב) מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ. הגה: וְהוּא הַדִּין דְּאָסוּר לִקְנוֹתָן. וְכֵן אֻמָּן יִשְׂרָאֵל אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן לַאֲחֵרִים, בֵּין בְּשָׂכָר בֵּין בְּחִנָּם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבֵית יוֹסֵף); וְנָהֲגוּ (כג) לְהָקֵל בָּזֶה, אֲבָל אִם יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם שֶׁהַמְּלָאכָה שֶׁל עַכּוּ''ם, שָׁרֵי (תְרוּמַת הַדֶּשֶׁן). וְכֵן נָהֲגוּ לָתֵת לְאֻמָּנִים עַכּוּ''ם לְתַקֵּן כֵּלִים חֲדָשִׁים תּוֹךְ זְמַן זֶה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לְאַחַר (כד) הַתַּעֲנִית; וּמִיהוּ טוֹב לְמַעֵט בָּזֶה בְּמָקוֹם דְּאֶפְשָׁר, דְּלֹא עָדִיף מִשְּׁאָר מַשָּׁא וּמַתָּן דִּמְמַעֲטִינָן.

 באר היטב  (כא) ומנעלים. וה''ה דאסור ללבשם. אגודה הגמ''נ: (כב) מר''ח. ולענין לבישה דעת המחבר ב''י להקל משום דטעם איסור העשייה כמ''ש ס''ח משום שנהגו שלא למשתי עמר' ר''ל שלא לעשות חוטי שתי מצמר מטעם משום דפסקה בט''ב אבן שתיה וכל תקון בגדים הוי בכלל זה דשתיה הוי תחילת המלאכה ב''י וכתב ד''מ דמטעם זה אפי' עושה לאחרים אסור. ומשמע בת''ה אפי' עושה למכור בשוק אסור אבל לטוות חוטין מותר שאינו בכלל זה וכתב המ''א ונ''ל שמותר לעשותן אותו שקורין קרוני''ן שאורגין בעצים דלאו בגד הוא: (כג) להקל. משמע דאפי' לישראל נהגו להקל ומיירי שנתנן לו קודם ר''ח אבל אחר ר''ח פשיטא דאסור ליתן. מ''א: (כד) התענית. אע''כ דכבוס אסור כמ''ש סס''ג היינו לפי שנזכר בגמרא לאיסור מה שאין כן בבגדים חדשים. והטעם לפי שעדיין אינן שלו ולא נקרא שמו עליו. וכ' בהגמ''נ דאפי' בט''ב עצמו שרי לעשות בגדים ע''י עכו''ם וצורך נשואין מ''א. ונ''ל דוקא אחר חצות:

ט יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּשַׁבָּת זוֹ; וּמֻתָּר בְּחֹמֶץ שֶׁל יַיִן; (אֲגֻדָּה וּמַהֲרִי''ל) וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין (כו) מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית, וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין מִי''ז (כז) בְּתַמּוּז. הגה: וּמַצְנִיעִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ (כח) הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה (רַ' יְרוּחָם ני''ח ח''ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי), שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִים כִּי אִם לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּגוֹן לְחוֹלֶה אוֹ שַׁבָּת אוֹ מִילָה (אוֹ פִּדְיוֹן הַבֵּן) וְכַיּוֹצֵא בּוֹ.

 באר היטב  (כו) מר''ח. ומיד שהתפללו הקהל ערבית במ''ש או בר''ח לדידן אע''פ שהיחיד לא התפלל עדיין אסור בבשר ויין ועסי' רס''ג ויש נמנעין אחר שקיעת החמה: (כז) בתמוז. ומ''מ מותר בשאר דברים רחיצה וכו' רש''ל. כתב הב''ח מי שקיבל עליו בפי' שלא לאכול בשר מי''ז בתמוז ועד ט''ב אסור גם בשבת וצריך התרה עכ''ל. וכתב המ''א מ''מ נ''ל דכל שלא הוציאו בל' נדר אלא בלשון קבלה בעלמא מותר בשבת ובסעודת מצוה גם כן מותר ע''כ. וט''ז סעיף קטן ט''ז כתב בפשיטות שאין השבת בכלל ואין צריך התרה לעולם ע''ש: (כח) הסכין. ואין שוחטין עד י' באב ואם חל ט''ב ביום ה' מותר לשחוט אחר חצות לכבוד השבת ב''ח. ונ''ל דבמדינתינו שהעכו''ם אין אוכלין בשר ביום ו' וז' וא''כ לא ימצא קונים לבשר טריפה לכן מותרים לשחוט ביום ד' דאל''כ ממנעי ולא שחטי מ''א ע''ש ואם מותר לנחור בהמות ע' בי''ד סי' קי''ז באחרונים. וע' בתשובת עה''ג סי' ט''ז. ובפנים מאירות סי' ע''ה ובנ''ש בחינוך בית יהודה סי' כ' ובשבות יעקב חלק ב' סי' ל''ו. ואחד שמשאו ומתנו כל השנה הוא למסור בשר לשר כל בשר שצריך לכל בני ביתו מותר לשחוט לו בשבת שחל ט''ב בתוכו ולא יברך על השחיטה כיון שאין ישראל אוכל ממנה חינוך בית יהודה סי' כ'. ושבות יעקב סי' ל''ו מ''כ מי שא''א לו לאכול מאכל חלב יאכל בשר עוף שלא היו מקריבין ממנו קרבן וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה. ב''ח:

טז יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִרְחֹץ (לו) מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְיֵשׁ שֶׁאֵין נִמְנָעִין אֶלָּא בְּשַׁבָּת זוֹ, וְיֵשׁ מִתְעַנִּים מִי''ז בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב. הגה: וּלְצֹרֶךְ מִצְוָה שָׁרֵי; וְלָכֵן נִדָּה רוֹחֶצֶת וְטוֹבֶלֶת (מַהֲרִי''ל); וַאֲפִלּוּ אִם טוֹבֶלֶת לֵיל י' בְּאָב, מֻתָּר לָהּ לִרְחֹץ בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב אִם אִי אֶפְשָׁר לָהּ לִרְחֹץ לֵיל י' (אֲגֻדָּה). וְנִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין אִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת לְבָנִים יְכוֹלָה לִרְחֹץ מְעַט כְּדַרְכָּהּ כִּשְׁאָר שָׁנָה, הוֹאִיל וְאֵינָהּ עוֹשָׂה לְתַעֲנוּג רַק לְצֹרֶךְ מִצְוָה. וְנוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִרְחֹץ, אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן, מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ. (ת''ה סי' ק''ז) אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן אָסוּר לִרְחֹץ כִּי אִם רֹאשׁוֹ וּפָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּצוֹנֵן (מַהֲרִי''ל וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סי' ט''ו וּבֵית יוֹסֵף); וְיֵשׁ מְקִלִּים בַּחֲפִיפַת (לז) הָרֹאשׁ בְּחַמִּין לְמִי שֶׁרָגִיל בְּכָךְ כָּל שַׁבָּת.

 באר היטב  (לו) מר''ח. נראה לי שיולדת מותרת לרחוץ כמ''ש בי''ד סי' שפ''א ובברכות דף ט''ו ע''ב כתבו תוס' דאפילו בתשעה באב מותר' לרחוץ ע''ש ואין להקל בזה דאין אנו רגילין כ''כ ברחיצה. ראש חודש שחל בערב שבת יש נוהגין לרחוץ לכבוד שבת ויש רוחצין ביום ה' שלפניו לבוש ומנהגים. וב''ח כתב דמי שרגיל לרחוץ כל ע''ש ונמנע בזה עבירה היא בידו ודי אם מחמיר בשבת חזון. בשכנה''ג כתב רבות בנות כבסו בט''ב אחר חצות והעלמתי עיני מהם ואם באים לשאול צריך לאסור להם ועל זה כתב הנשים נוהגות לרחוץ ראשם ממנחה ולמעלה וזקינים הראשונים הנהיגו זה כי משיח נולד בט''ב וצריך לעשות זכר לגואל וזה דוקא לנשים שאין יודעים ספר להאמין בנחמות לפיכך צריכים חיזוק. אם חל ט''ב ביום ה' אסור לכבס ביום ה' לכבוד שבת אפי' מן המנחה ולמעלה ר''ן וב''י ד''מ ולבוש: והב''ח כתב דביום ד' עט''ב אחר חצות שרי לכבס לכבוד שבת דאי אפשר להמתין עד ע''ש מפני כבוד שבת. וה''ה למי שיוצא בדרך למרחקים בשבת זו מותר לכבס לו בגדי פשתן לכמה שבתות דודאי אי אפשר לו להמתין עד אחר ט''ב ומ''מ טוב לעשות על ידי עכו''ם עכ''ל והמ''א בס''ק י''ח חולק על הב''ח וכתב דאין היתר כלל לכבס ביום ד' וכ''ש ליוצא בדרך דאסור לכבס לצורך שבת אחר ע''ש וע' ט''ז ס''ק י''ד: (לז) הראש. אבל אסור לרחוץ בבורית ומים ואפר שקורין לו''ג לבוש. אבל לרחוץ כל גופו נוהגים כל אדם איסור ד''מ. ומי שטובל כל ערב שבת לשם מצוה מותר לטבול גם בשבת זו של''ה. מיהו מי שמבטלה לפעמים מפני שטרוד בעסקיו או מפני הצנה גם עכשיו אסור לטבול. מ''א וע' ט''ז ס''ז ס''ק ט''ז:

(שולחן ערוך סימן תקנא)

א אסור להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן אסור לגלח הזקן. אבל שפם שמעכב את האכילה, מותר לגלחו. ואסור לגדולים לספר לקטנים, ומותר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב.

ב אבי הבן וסנדק ומוהל שאירע להם ברית מילה בימי בין המיצרים, מותר להם להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה אפילו לאחר שנכנס חודש אב, ואפילו אם נהגו להחמיר בזה בשאר שנים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקסב].

ג אבל אם חלה המילה בשבוע שחל בו תשעה באב, אין להתיר להם להסתפר ולהתגלח. ואם חל תשעה באב ביום שבת ונדחה לאחר השבת, או שחל ביום ראשון בשבת, מותר לבעלי ברית להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה, בין בשבוע שלפני תשעה באב ובין בשבוע שלאחריו, ולכן גם במקום שנהגו להחמיר, לבעלי ברית יש להקל בפשיטות. [יחוה דעת ח"ו לו].

ד חתן בתוך שבעת ימי המשתה, יש מקילים לו להסתפר ולגלח זקנו בשבוע שחל בו. והמיקל יש לו על מי לסמוך. והוא הדין בבעלי ברית, שאף על פי שהבא לשאול מורים לו שלא להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב, מכל מקום המיקל בזה יש לו על מה לסמוך. [שו"ת יביע אומר חלק א' או"ח סימן לד אות ה', וחלק ה' חיו"ד סימן לא אות ג'].

ה מותר להסתרק במסרק שערות ראשו וזקנו, בשבוע שחל בו תשעה באב, בין איש בין אשה. [שו"ת יחוה דעת חלק ד' סימן לה].

ו יש אוסרים לגזוז ציפורנים בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש מתירים, וכן הוא מעיקר הדין ואף מי שנוהג להחמיר בזה, אם צפרניו עודפות על הבשר, רשאי לגוזזם. ובמקום מצוה כגון אשה שאירע לה טבילת מצוה בשבוע שחל בו תשעה באב, בודאי שיש להקל, ובערב שבת חזון פשוט שמותר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תקסג. שו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן לט].

ז אסור מדברי סופרים לכבס בשבוע שחל בו ט' באב, ואפילו אם אינו רוצה ללבוש הבגד עתה אלא להניחו לאחר ט' באב. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד אסור. ואיסור זה הוא אפילו אם מכבס הבגדים במכונת כביסה. וכן אסור ללבוש בגדים מכובסים בשבוע שחל בו ט' באב, ואף הגופיה, אסור להחליפה במכובסת, בשבוע זה. ובמקומות ששורר חום בתקופה זו, ויש הכרח להחליף הכתונת והגרביים מפני הזיעה, יש לנהוג כך: שכל אחד ילבש הבגד המכובס למשך כשעה [הליכות עולם ח"ב עמוד קמ] לפני שיכנס שבוע שחל בו ט' באב, ואחר כך יפשטנו מעליו וילבש בגד אחר למשך כשעה, וכן הלאה, עד שיהיו לו מספר חולצות או גרביים שכבר לבשם זמן מה לפני שבוע שחל בו ט' באב, ואין עליהם יותר תורת בגדים מכובסים, ויוכל להשתמש בהם בשבוע שחל בו ט' באב. ויוכל לעשות כן גם בשבת, שילבש בגדים מכובסים בער''ש, לכבוד שבת, ובשבת בבוקר ילבוש בגדים אחרים, מכובסים ומגוהצים, והבגדים שלבש בליל שבת יניחם למשמרת לימות החול. וכן יעשה לגבי הלבנים והגרביים. ואם יש צורך יפשוט הבגדים שלבש בבוקר, וילך לישן שינת צהרים, וכשיקום שוב ילבש בגדים אחרים, ואין בזה משום מכין משבת לחול, כיון שנהנה מן הבגדים גם ביום השבת. [יבי"א ח"ג סי' לא סק"ה. יחוה דעת ח"א סי' לט. הליכו"ע ח"ב עמו' קמ]. ומיהו אם לא הכין בגדים כנז', ויש כאן כבוד הבריות, יוכל ללבוש בגדים מכובסים. [יביע אומר ח"י דף קפד רע"ב].

ח אסור להציע המיטה בסדינים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו מטפחות הידים ומטפחות אף ומפות השולחן אסור לכבסן. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקסד].

ט אסור לגדולים לכבס כסות הקטנים בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל בגדים שמלפפים הקטנים לגמרי [חיתולים], בודאי שמותרים בכביסה. ואפילו בגדי שאר קטנים, עד גיל שלש שנים, נוהגים להקל. [שם].

י כשחל תשעה באב בשבת ונדחה התענית ליום ראשון, מותר לספרדים ועדות המזרח לכבס את הבגדים בכל ימי השבוע שלפני תשעה באב, וכן ללבוש בגדים מכובסים. שמכיון שנדחה ליום ראשון, אין השבוע שלפניו בכלל שבוע שחל בו תשעה באב. והאשכנזים נהגו להחמיר בלאו הכי שלא לכבס מראש חודש אב. ויש מעדות המזרח שנהגו גם כן להחמיר. [שו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן לט].

יא כשחל תשעה באב בשבת, טוב להחמיר גם לדידן, גבי תספורת הראש שלא להסתפר בכל השבוע שלפניו, כדי שלא יכנס לאבלות כשהוא מקושט. אבל לענין גילוח הזקן למי שרגיל בכך, ונגרם לו צער במניעת התגלחת, אין צריך להחמיר בזה, ובפרט אם עושה כן לכבוד שבת. [ילקוט יוסף ויחוה דעת שם. הליכות עולם ח"ב עמוד קמג. וגדולה מזו כתב המהריק"ש שרבים מיראי ה' וחושבי שמו נמנעים מלהספר בערב שבת חזון. הגם שהוא לפני שבוע שחל ט"ב שחל בתוכה. וכ"ש אם חל ט' באב ביום א' או ג' שנכון שלא להסתפר שלא יכנס לאבלות והוא מקושט].

יב מותר לצחצח הנעלים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואין לדמותו לכיבוס האסור. והוא הדין בימי אבלות, בנעלי גומי שמותרים לאבל. ואף למחמירים בזה, יש להקל על כל פנים בתוך שלשים, וכן בערב שבת חזון. [שו"ת יביע אומר חלק ג' חלק אורח חיים סימן לא].

יג יש נוהגים שלא להתרחץ במים חמים מראש חודש אב, ויש שאינם נמנעים, אלא בשבוע שחל בו תשעה באב, וגדולי רבני ספרד כתבו כדעה שניה, ולכן יש להתיר לספרדים לרחוץ כל הגוף בחמין מיום ראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכל שכן שמותר להם להתרחץ בערב שבת חזון כל גופם, ולחפוף הראש בסבון ללא כל הגבלה. וקל וחומר שמותר לטבול אפילו במים חמים לכבוד שבת. ובשבוע שחל בו תשעה באב המנהג להימנע מלהתרחץ בחמין, אבל בצונן מותר גם בשבוע שחל בו תשעה באב. והאשכנזים נהגו להחמיר כדעת הרמ"א, שלא להתרחץ בחמין החל מראש חודש אב עד לאחר התענית, ובמקום צורך מותר גם להם להתקלח בצונן. אבל אסור להם להורות להחמיר לנוהגים כדעת מרן השלחן ערוך. [שו"ת יביע אומר ח"ה או"ח סי' מא. שו"ת יחוה דעת ח"א סי' לח]. ומותר לטבול לקריו במקוה חם בשבוע שחל בו תשעה באב, אם אין לפניו מקוה צונן, ובפרט למי שרגיל לטבול תמיד לקריו. [יבי"א ח"י בהערות לרב פעלים סי' כט אות ב].

יד מעיקר הדין מותר להתרחץ בים בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן המנהג אצל הספרדים, שלא אסרו אלא רחיצה במים חמים. ומכל מקום מחמת הסכנה ראוי להמנע מזה בימים אלה. [וכל זה כמובן במקום שאין בו כל תערובת של נשים וגברים ח"ו]. [שם].

טו מותר לחסידים ואנשי מעשה הנוהגים בכל ימות השנה לטבול לקריים, לטבול גם בשבוע שחל בו תשעה באב, אך יטבלו במקוה צונן. וכשאי אפשר לטבול במקוה צונן, אפשר לסמוך על המתירים, ולטבול אפילו במקוה חם. [שם].

טז מותר להתרחץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, כשעושה כן לצורך רפואה כגון אשה מעוברת בחודשה, וכדומה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקסו].

יז יש מקומות שנוהגים שלא לשטוף ולהדיח רצפת חדרי הבית מראש חודש אב והלאה. ורק בערב שבת חזון מתירים לכבוד שבת. ואנו נוהגים להקל גם באמצע שבוע שחל בו תשעה באב. ויש להקל בזה בכל חדרי הבית. [שו"ת יביע אומר חלק ג' סימן לא סק"ד].

יח אסור לתפור ולגזור בגדים חדשים בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש להחמיר בזה מראש חודש אב. וכן אסור לסרוג סוודר וכדומה בימים אלו. אבל מותר לתפור בגד שהותרה תפירתו בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן מותר לתפור טלאי על הבגד. [ילקו"י מועדים עמ' תקסו]. והטוות צמר למחייתן מותרות לטוות גם אחר ר"ח אב. [יבי"א ח"י בהערות לרב פעלים סימן כט].

יט מי שהוא חייט אומן, והוא עני, ואם לא ימשיך בעבודתו לא יהיה לו מה לאכול [דהיינו פת ולפתן], מותר לו לתפור בגדים חדשים בימים שאחר ראש חודש אב, לצורך פרנסתו. ונראה שאפילו ביום ט' באב עצמו יש להתיר. [ילקו"י מועדים עמ' תקסו. הליכו"ע ח"ב עמ' קמ].

כ אסור לסנדלר לעשות נעלים חדשות בשבוע שחל בו תשעה באב וגם בזה יש להחמיר מראש חודש, ומכל מקום מותר לתקן נעלים שנקרעו, או להתקין להם סוליא. [ילקו"י שם עמ' תקסז].

כא אסור לקנות בגדים חדשים ונעלים חדשות, אבל נעלי גומי לצורך תשעה באב, מותר לקנות וללובשן בתשעה באב, אך טוב שינעלם קצת קודם שבוע שחל תשעה באב. [שם].

כב חלוק ואנפילאות חדשים אסור ללובשם בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל קודם לכן מותר. ובגדים חשובים שטעונים ברכת שהחיינו, בלאו הכי אי אפשר ללובשן כבר מי"ז בתמוז. [ילקוט יוסף על המועדים, עמוד תקסו].

כג בעלי בית חרושת של נעלים או של תיקון בגדים חדשים שיש להם פועלים, ואי אפשר לבטלם בשבוע שחל בו תשעה באב, ויצטרכו לשלם מכיסם לפועלים משכורתם שלימה, יש להתיר שיעשו בצינעא ככל האפשר. [שם].

כד בעלי מכבסה שאי אפשר להם לסגור המכבסה בשבוע שחל בו תשעה באב בגלל הסיבה הנ"ל, יעשו שאלת חכם מורה הוראה בכל מקרה לגופו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תקסז].

כה מותר לקנות קורות עצים לרהיטים או לבנין בימים שאחר ראש חודש אב. ויש נוהגים להחמיר שלא לקנות עצים להסקה בימים אלו. ומותר לקנות בד לתפור בגד אחר תשעה באב. [הליכות עולם ח"ב עמוד קמט].

(קיצור ילקוט יוסף סימן תקנא - דיני שבוע שחל בו תשעה באב)

חלק ב: מתי נחרב בית המקדש הראשון?

1.הסתירה בין ספר מלכים לספר ירמיהו:

וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם: {ט} וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ: {י} וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים:

(מלכים ב כה ח-י)

וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם: {יג} וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ: {יד} וְאֶת כָּל חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר אֶת רַב טַבָּחִים

(ירמיה נב יב-יד)

2.התירוץ בגמרא- מתייחסים לנקודת ההתחלה של השריפה העצמה:

שנינו במשנתנו: חרב הבית בראשונה.

מנין לנו שחרב בית ראשון בתשעה באב - דכתיב בספר מלכים: "ובחדש החמישי [הוא חודש אב] בשבעה לחדש, היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם, וישרף את בית ה' וגו'".

ומצד שני כתיב בספר ירמיה: "ובחדש החמישי בעשור [ביום העשירי] לחדש, היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים, עמד לפני מלך בבל בירושלם וישרוף את בית ה' וגו '".

ותניא: אי אפשר לומר שהיה חורבן הבית בשבעה בחודש - שהרי כבר נאמר בספר ירמיהו שהיה החורבן בעשור לחדש.

ואי אפשר לומר שהיה החורבן בעשור לחודש, שהרי כבר נאמר בספר מלכים שהיה החורבן בשבעה בחודש!

הא כיצד? היאך יתכן, שבמקום אחד כתוב שהיה החורבן בשבעה בחודש, ובמקום אחר כתוב שהיה בעשירי בחודש?

אלא, כך היה:

בשבעה בחודש נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו בימים השביעי והשמיני.

וביום התשיעי סמוך לחשיכה [לפנות ערב] הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום העשירי כולו.

שנאמר: "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". והיינו, שהיה לנו אוי וצער בזמן שפנה היום, ביום התשיעי סמוך לחשיכה, שאז הציתו את בית המקדש.

והיינו דאמר רבי יוחנן [וזהו שאמר רבי יוחנן]: אלמלי [אילו] הייתי באותו הדור שנחרב בו בית המקדש, לא קבעתיו  1672  [לא הייתי קובע את יום האבל על החורבן] אלא ביום העשירי, ולא ביום התשיעי. מפני שכפי שאמרנו, רובו של היכל, בו, ביום העשירי, נשרף  1673 .

 1672.  הקשה המנחת חינוך [מצוה ש"א], וכי הדבר תלוי בו, והלא הוא מדברי קבלה, כפי שנאמר בספר ירמיה ! ותירץ, שבספר ירמיה כתוב רק את החודשים שיתענו בהם. צום הרביעי, צום החמישי וכו'. ולכן אמר רבי יוחנן, שהיה להם לקבעו בעשירי.   1673.  הנמוקי יוסף במסכת בבא קמא [כב ב] מקשה, לשיטת ר' יוחנן שסובר שאשו משום חיציו, שהרי זה כאילו הדליק ביד, היאך מדליקים נרות שבת בערב שבת קודם חשיכה, והם הולכים ודולקים בשבת עצמה? ותירץ, כי מה שאומרים ש"אשו משום חיציו" היינו שנחשב שנעשה הכל באותה שעה שיצאה האש מתחת ידו. שאם לא כן, היה צריך להיות פטור משום שאנוס הוא, שהרי אין בידו להחזירה. והוא הדין לענין שבת, שהרי זה כאילו נגמרה ההדלקה מערב שבת. והקשה בספר שיח השדה [כלל ה'] בשם האבני נזר, אם כן, למה אומר ר' יוחנן שהיה להם לקבעו בעשירי, והרי לשיטתו נחשב כאילו הכל נגמר בתשיעי ! ותירץ, שהכלל של הנמוקי יוסף הוא דווקא אם אנו דנים גבי חיובי איש המבעיר. אבל כאן דנים על ההפסד שנעשה על ידי השריפה, ומסתבר שיקבעו את הצום על היום שנעשה ההפסד ביותר.

ורבנן, למה תיקנו את יום האבל והתענית ביום התשיעי, והרי רוב ההיכל נשרף ביום העשירי!  1674 

 1674.  היד יוסף כתב, שאנו סוברים שהיות שבתשיעי הציתו בו את האש, התקיים בו "באו פריצים וחללוה", ומיד יצא לחולין. נמצא שבעשירי נשרף בית של חול, ולכן אתחלתא דפורענותא עדיפא.

מבארת הגמרא: הטעם הוא, משום שאתחלתא דפורענותא [זמן התחלת הפורענות] עדיפא [עדיף וחשוב יותר]. ולכן תקנו חכמים את יום האבל בתשיעי, ולא בעשירי.

3.מדוע באמת ירמיהו וספר מלכים אחזו בקודות מוצא שונות?

במבט ראשון אגדה זו נראית כהרחבה ספרותית שפרטיה אינם נרמזים בפסוקים, והיא מעוצבת רק כדי לפתור את הסתירה בין שני המקורות; אך ההיגיון והמידע הנוסף בתנ"ך מצביעים על אמינות האגדה כמשקפת דיוק היסטורי. בהמשך הפרק, ירמיהו מספר על שוד אוצרות המקדש:

וְאֶת עַמּוּדִי הַנְחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְבֵית ה' וְאֶת הַמְכנוֹת וְאֶת יָם הַנְחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית ה' שִׁבְּרוּ כַשְׂדִים, וַיִּשְׂאוּ אֶת כָּל נְחָשְׁתָּם בָּבֶלָה: וְאֶת הַסִרֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמְזַמְּרוֹת... וְאֶת הַכַּפּוֹת וְאֵת כָּל כְּלֵי הַנְחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶם לָקָחוּ... וְאֶת הַמַּחְתּוֹת וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת... אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר כֶּסֶף כָּסֶף, לָקַח רַב טַבָּחִים.48

התהליך של פירוק כלי המקדש ובזיזתם התחולל בטרם שריפתו של הבית. אפשר לדמיין את חיילי הכשדים מפרקים את המקדש במשך שלושה ימים, תוך זלזול בקדושת המקום ובלעג כלפי היהודים המובסים הצופים במראה הקשה. כל זה התרחש עד הרגע שבו היו הבבלים מוכנים להצית את האש כדי לשרוף את המבנה. רגע זה מגיע לקראת שקיעת החמה של התשיעי לחודש. סמוך לאחר הצתת האש במקדש שקעה החמה, והאש בערה במשך אותו לילה, שהיה כבר העשירי לחודש. הסיפור שבגמרא, הבא ליישב את הסתירה בין שני המקורות, אינו אגדה אפוא אלא תיאור העובדות ההיסטוריות המדויקות.

אך עדיין עלינו ליישב את התמיהה: מדוע בחר ספר מלכים לציין את התאריך של תחילת שדידת כלי המקדש כתאריך החורבן, ואילו ירמיהו ציין רק את התאריך שבו המקדש המרוקן כבר שרוף. ייתכן לפרש שההבדל תלוי במגמתם היסודית של שני הספרים. ספר מלכים עוסק במלכות ובניסיונו של עם ישראל לכונן מדינה עצמאית ושלטון מלכותי. בעיני ספר מלכים, כניסת הבבלים למתחם המקדש בשביעי באב מהווה אובדן סופי של העצמאות, ולפיכך היא נחשבת כרגע החורבן. אף על פי שבאותו יום המבנה הפיזי של המקדש עדיין עמד, הרי שהנוכחות של חיל הכשדים הכובש, חגיגת הניצחון המשפילה, עבודת פירוק המקדש ושוד כלי הקודש מתוכו כבר נחשבו בעיני סופר המלכות כחורבנו של הבית. ירמיהו נחשב אומנם נביא החורבן, אך במהותו הוא היה איש של תקווה ואופטימיות.

הוא נלחם למען הצלת העם והמקדש עד הרגע האחרון, וגם לאחריו." הוא מקושר לקדושה ולשכינה ששרתה בבית המקדש. כל עוד הבית הפיזי עומד על תילו, הוא אינו מתייאש. גם בשעה שבזזו את הבית, החל בשביעי באב, החורבן עדיין לא התרחש מבחינתו. אצלו ההשלמה עם העובדה הכואבת של החורבן אינה נרשמת עד העשירי באב, כאשר עיניו רואות לדאבונו שהשעה מאוחרת מדי ובית תפארתנו כבר עולה כליל באש.

(בעצם היום הזה, הרב אברהם אייזקס, ע"מ 304-305)

חלק ג: אירועים נוספים שחלו בשבוע שחל בו, סביב תשעה באב

1.מי נולד בתשעה באב?

* בתשעה באב שנת שפ"ו(1626) נולד שבתי צבי באיזמיר ובעקבות האמונה כי משיח נולד בתשעה באב הכריזו הוא וחסדיו כי תאריך זה יהיה ליום חג ושמחה
(מועדי ישראל, יואל ריפל, ע"מ 451)

2.גירוש מוזע(mawza) של יהודי תימן שהתרחש ב-ב או ג אב:

ביום השני של חודש הירח רג'ב, בשנת 1090 ללוח ההיג'רי (תאריך המקביל ללוח הגרגוריאני, 10 באוגוסט 1679), נכנס הצו שלו לתוקף, והוא פקד על יהודי צנעא לעזוב את מקומותיהם, אך נתן שהות למושלי המחוזות בתימן להתחיל בגירוש כל שאר יהודי תימן לזילע [Zeila'], פעולה שאמורה הייתה להסתיים על ידם בתוך פרק זמן שלא יעלה על שנים-עשר חודשים. בינתיים, יהודי צנעא יצאו למסעם, מותירים מאחוריהם את בתיהם ורכושם, ובלבד שלא להמיר את דתם באחרת. בכך, על פי ההשקפה הרבנית, הם קידשו שם שמיים

(תרגום מתוך ויקיפדיה ערך -Mawza Exile)

א. הרקע וגזירת הגירוש בשנת 1679 (ה'תל"ט), הורה האימאם הזיידי של תימן, אל-מהדי אחמד, על גזירה קשה כלפי כלל יהודי תימן: עליהם לבחור בין התאסלמות לבין גירוש מיידי מאזור ההר הפורה אל אזור מוזע – חבל ארץ צחיח, חם ומוכה מחלות באזור תהאמה שעל חוף ים סוף. הגזירה נבעה ממניעים דתיים-קנאיים של השלטון המוסלמי.

ב. עזיבת הבתים והרכוש (אוגוסט 1679) בחודש רג'ב 1090 להג'רה (אוגוסט 1679 / אב ה'תל"ט), החל הגירוש בפועל. הראשונים שגורשו היו יהודי הבירה צנעא, ולאחריהם קהילות נוספות. היהודים בחרו פה אחד לדבוק באמונתם על פני התאסלמות. הם נאלצו לנטוש מאחור את בתיהם, שדותיהם, רכושם ומקורות פרנסתם, ולמכור את נכסיהם בחיפזון ובמחירי אפס כדי לצאת למסע אל הלא-נודע.

ג. חורבן בתי הכנסת וחילולם כחלק ממסע ההשפלה והרדיפה האכזרי, הפקיע השלטון המוסלמי את כל בתי הכנסת העתיקים והמפוארים של קהילת צנעא. המבנים הקדושים הוחרמו, חלקם נהרסו ואחרים הוסבו למסגדים. רכוש ההקדש של הקהילה אבד כולו.

ד. מסע הייסורים וההגעה למוזע המסע רגלי אל מחוז תהאמה היה מלווה בצער נורא, תשישות ורעב. יהודי תימן, שהיו מורגלות לאקלים ההררי והנוח יחסית של צנעא וסביבותיה, מצאו את עצמם מושלכים אל אזור מדברי שומם. התנאים האקלימיים במוזע היו קיצוניים, עם חום כבד מנשוא ומחסור חמור במים ראויים לשתייה ובמזון.

ה. תמותה המונית בגלות תנאי המחיה האכזריים, יחד עם החום הכבד ומגפות קשות שהכו בגולים (ככל הנראה מלריה ומחלות מעיים), גבו מחיר דמים מחריד. על פי ההערכות והמסורות, כשני שלישים (ויש האומדים אף יותר) מקרב המגורשים נספו במהלך המסע ובתקופת השהות במוזע. קהילות שלמות נכחדו ומשפחות רבות נקרעו לגזרים.

ו. אובדן התרבות והספרים הגירוש הפתאומי והתנאים הקשים הובילו לאובדן בלתי נתפס של נכסי צאן ברזל תרבותיים. כתבי יד עתיקים, חיבורים היסטוריים, ספרי קודש ומסורות הלכתיות עתיקות ימים של יהדות תימן אבדו, נבזזו או הושמדו. השבר הרוחני היה קשה לא פחות מהשבר הפיזי.

ז. חזרת המגורשים (1680 / ה'ת"ם) כשנה לאחר תחילת הגירוש, בשנת 1680, בוטלה הגזירה. הסיבה העיקרית לא הייתה חמלה, אלא קריסה כלכלית של תימן. היהודים היוו את עמוד השדרה של המלאכות המקצועיות בתימן (צורפות, נפחות, סנדלרות, בנייה ועוד), ובהיעדרם המשק שותק לחלוטין. מושלי המחוזות המוסלמים לחצו על האימאם לאפשר את החזרתם כדי להציל את הכלכלה המקומית.

ח. שינוי דמוגרפי והקמת "קאע אל-יהוד" למרות שחזרו מהגלות, המגורשים לא הורשו לחזור לבתיהם המקוריים בתוך החומות. בצנעא, נאלצו השורדים להקים שכונה חדשה לגמרי מחוץ לחומות העיר, אזור שנודע מאז בשם "קאע אל-יהוד" (בקעת היהודים). הם התחילו את חייהם מאפס, בעוני מרוד, ללא רכוש וללא הסטטוס הקודם שלהם.

ט. השפעה הלכתית ושינוי נוסח התפילה לאובדן הספרים במוזע הייתה השפעה דרמטית על מסורת הפסיקה והתפילה בתימן. מכיוון שרוב סידורי התפילה המקוריים (הנוסח ה"בלאדי") אבדו, החלו הקהילות בתימן לייבא ולהשתמש בסידורים מודפסים שהגיעו מקהילות ספרד ועדות המזרח דרך ארץ ישראל ומצרים. כך חדר לתימן נוסח התפילה ה"שאמי" ופסיקותיו של רבי יוסף קארו, ששינו את מנהגי חלק גדול מהקהילות לצמיתות.

י. הפצע לדורות בשירה ובזיכרון גלות מוזע נחקקה בזיכרון הקולקטיבי של יהדות תימן כאירוע מכונן של חורבן וטראומה, בדומה לחורבן הבית. הצער, הבכי, האובדן והכמיהה לגאולה קיבלו ביטוי עז בשירת יהודי תימן מאותה תקופה ואילך, ובראש ובראשונה בפיוטיו קורעי הלב של גדול משוררי תימן, רבי שלום שבזי, שהיה בעצמו עד לגזירה הקשה.

(תמצות מתוך ויקיפדיה ערך גלות מוזע)

3.אירועים הסטוריים שהשפעיו על קהילות בעם ישראל בשבוע שחל בו:

א. גירוש יהודי אנגליה (ה'נ' – 1290)

• התאריך: ט' באב ה'נ' (18 ביולי 1290).

• האירוע: המלך אדוארד הראשון חתם על צו גירוש מלכותי וגורף לכל יהודי אנגליה. הצו קבע כי כל יהודי שיישאר בממלכה לאחר המועד שנקבע (ה-1 בנובמבר באותה שנה) יוצא להורג.

• מתי וכיצד בוטל: בשנת 1656 (ה'תט"ז) – כ-366 שנים לאחר הגירוש.

• הסיפור מאחורי הביטול: פקודת הגירוש המקורית מעולם לא בוטלה באופן רשמי על ידי הפרלמנט. מי שהוביל לשינוי בפועל היה המנהיג הפוריטני אוליבר קרומוול בשנות ה-50 של המאה ה-17. השתדלן היהודי המפורסם מאמסטרדם, הרב מנשה בן ישראל, פעל מול קרומוול כדי לאפשר ליהודים לשוב. קרומוול תמך בכך מסיבות כלכליות (משיכת סוחרים אמידים) ודתיות. אף שהמועצה הלאומית סירבה לאשר חוקית את כניסתם, קרומוול העניק ליהודים חסות והגנה אישית בלתי רשמית לחיות ולסחור בלונדון. בעקבות כך החלו יהודים לשוב בהדרגה, והגירוש פג מן העולם למעשה.

ב. הגירוש הגדול מצרפת (ה'ס"ו – 1306)

• התאריך: י' באב ה'ס"ו (22 ביולי 1306).

• האירוע: המלך פיליפ הרביעי ("היפה") הוציא צו מעצר פתאומי וגירוש לכל יהודי ממלכת צרפת (כ-100,000 איש) במטרה להחרים את כל רכושם וכספם לטובת קופת המלוכה. הגירוש והמעצרים החלו בבוקר שלאחר צום תשעה באב.

• מתי וכיצד בוטל: בשנת 1315 (ה'ע"ה) – 9 שנים בלבד לאחר הגירוש.

• הסיפור מאחורי הביטול: המלך פיליפ הרביעי, שיזם את הגירוש כדי לשדוד את הרכוש היהודי ולכסות את חובותיו, מת בשנת 1314. יורשו, המלך לואי העשירי, גילה במהרה שקופת הממלכה ריקה וכי חסרים במדינה הגורמים הפיננסיים שניהלו את האשראי והמסחר המקומי (תפקיד שמילאו היהודים). מתוך מצוקה כלכלית קשה, הוציא לואי העשירי צו מלכותי חדש המזמין את היהודים לשוב לצרפת לתקופת ניסיון של 12 שנים תמורת תשלום מס כבד. רוב היהודים שבו, אך חייהם לא חזרו למסלולם היציב, ובמהלך המאה ה-14 הם גורשו והוחזרו עוד מספר פעמים עד לגירוש הסופי של שנת 1394.

ג. גירוש ספרד (ה'רנ"ב – 1492)

• התאריך: ח' באב ה'רנ"ב (31 ביולי 1492).

• האירוע: המועד הסופי והאחרון שקבעו המלכים הקתוליים, פרננדו ואיזבלה, לעזיבתם של אחרוני יהודי ספרד שלא הסכימו להמיר את דתם. הגירוש נכנס לתוקפו בערב תשעה באב, וההפלגה ההמונית של המגורשים החלה למחרת.

• מתי וכיצד בוטל: בוטל חוקית ב-1869 (ה'תרכ"ט), ובוטל סמלית ומוחלטת ב-1968 (ה'תשכ"ט) – כ-476 שנים לאחר הגירוש.

• הסיפור מאחורי הביטול: חוקת ספרד החדשה שנכתבה ב-1869 בעקבות מהפכה פוליטית הכירה לראשונה בחופש פולחן דתי, מה שאפשר חוקית ליהודים להתיישב מחדש במדינה. אולם הביטול הרשמי והסמלי המלא של "צו אלהמברה" (צו הגירוש המקורי) הוכרז על ידי ממשלת ספרד רק ב-17 בדצמבר 1968, תחת שלטונו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו, בטקס שנערך בבית הכנסת החדש במדריד. בשנת 1992, במלאת 500 שנה לגירוש, ביקר מלך ספרד חואן קרלוס הראשון בבית הכנסת וביקש סליחה רשמית בשם העם הספרדי.

ד. גירוש יהודי וינה השני (ה'ת"ל – 1670)

• התאריך: ט' באב ה'ת"ל (1 באוגוסט 1670).

• האירוע: בעקבות הסתה של אשת הקיסר הקתולית, חתם קיסר האימפריה הרומית הקדושה לאופולד הראשון על צו גירוש ליהודי וינה. פינוי הקהילה המשגשגת ויציאת אחרוני היהודים מהעיר הושלמו בדיוק ביום תשעה באב.

• מתי וכיצד בוטל: בשנת 1782 (ה'תקמ"ב) – 112 שנים לאחר הגירוש.

• הסיפור מאחורי הביטול: לאחר הגירוש הכוחני נאסר על יהודים להתגורר בווינה, אך הקיסר הבין מהר מאוד שכלכלת האימפריה נפגעה קשות. כעבור שנים ספורות הותר למספר מצומצם של "יהודי חצר" (יהודים עשירים שמימנו את המלוכה) לחזור ולפעול בעיר באופן פרטני. הביטול הממסדי הרחב הגיע בשנת 1782 עם פרסום כתב הסובלנות (Toleranzpatent) על ידי הקיסר יוזף השני. מסמך זה העניק ליהודי אוסטריה זכויות אזרחיות משמעותיות, אפשר להם לעסוק במסחר ובתעשייה, ללמוד במוסדות חינוך כלליים ולשוב ולהתגורר בעיר באופן חוקי (אם כי שוויון זכויות מלא הושג רק במהלך המאה ה-19).

ה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה (ה'תרע"ד – 1914)

• התאריך: ט' באב ה'תרע"ד (1 באוגוסט 1914).

• האירוע: גרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה, אירוע שפתח רשמית את מלחמת העולם הראשונה בחזית המזרחית. מלחמה זו מוטטה את מרכזי התורה והקהילות הגדולות במזרח אירופה, הובילה לעקירת מאות אלפי יהודים מבתיהם, ויצרה את התנאים הפוליטיים והחברתיים לעליית הנאציזם.

ו. הפגנת הכותל שהובילה למאורעות תרפ"ט (ה'תרפ"ט – 1929)

• התאריך: ט' באב ה'תרפ"ט (15 באוגוסט 1929).

• האירוע: מאות צעירים יהודים צעדו אל הכותל המערבי במחאה על הגבלת זכויות התפילה של יהודים במקום. הם הניפו את הדגל הציוני ושרו את "התקווה". הפגנה זו שימשה כעילה להסתה קשה של המופתי וחוגים ערביים קיצוניים, שהובילה שבוע לאחר מכן לפרוץ מאורעות הדמים של תרפ"ט בכל רחבי הארץ.

ז. חתימת הרמן גרינג על אישור "הפתרון הסופי" (ה'תש"א – 1941)

• התאריך: ט' באב ה'תש"א (31 ביולי 1941).

• האירוע: סגן הקנצלר הנאצי, הרמן גרינג, חתם על הצו הרשמי המטיל על ריינהרד היידריך להכין ולהוציא לפועל תוכנית מקיפה ל"פתרון כולל של השאלה היהודית" (הפתרון הסופי) בכל שטחי הכיבוש הגרמניים. מסמך זה היווה את האות המנהלתי הרשמי לתחילת ההשמדה השיטתית.

ח. תחילת הגירוש הגדול מגטו ורשה לטרבלינקה (ה'תש"ב – 1942)

• התאריך: ערב תשעה באב ה'תש"ב (22 ביולי 1942).

• האירוע: הנאצים החלו ב"אקציה הגדולה" בגטו ורשה. בערב תשעה באב פורסמו מודעות הגירוש, ובמהלך השבועות הבאים נשלחו כ-265,000 מיהודי הגטו אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה.

ט. הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה (AMIA) (ה'תשנ"ד – 1994)

• התאריך: י"א באב ה'תשנ"ד (18 ביולי 1994).

• האירוע: פיגוע תופת קשה בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, שבו נרצחו 85 בני אדם ונפצעו מאות. מכיוון שתשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון (י' באב), והאסון הכבד התרחש למחרת הצום (י"א באב), בעיצומם של ימי האבל הקהילתיים.

י. תחילת פינוי יישובי גוש קטיף (ה'תשס"ה – 2005)

• התאריך: מוצאי תשעה באב ה'תשס"ה (15 באוגוסט 2005).

• האירוע: בחצות הלילה, מיד עם צאת צום תשעה באב, נסגרו שערי רצועת עזה בפני אזרחים והחל באופן רשמי שלב הפינוי בכוח של יישובי גוש קטיף וצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות (לבקשת מנהלת ההתנתקות נדחה הפינוי לאחר תשעה באב כדי לא לבצעו בימי בין המצרים).

סיום: המטרה של כל הלכות הצער של שבוע שחל בו בכלל ותשעה באב בפרט היא לעורר את ליבנו לתיקון השלם

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו-מ) 'וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם' וְגוֹ':

(משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים, הלכות תעניות פרק חמישי הלכה א)