מטות: הדיבור,הגלות והגאולה

 פתיחה: הפרת השבועה שהחריבה את בית המקדש

בתוך רשימת חטאי צדקיהו נרמז מרד הקשור בשבועה:

בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם: {יב} וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי יְ-ה-וָ-ה: {יג} וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ וַיְאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ מִשּׁוּב אֶל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: {יד} גַּם כָּל שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הִרְבּוּ (למעול) לִמְעָל מַעַל כְּכֹל תֹּעֲבוֹת הַגּוֹיִם וַיְטַמְּאוּ אֶת בֵּית יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ בִּירוּשָׁלִָם: {טו} וַיִּשְׁלַח יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ כִּי חָמַל עַל עַמּוֹ וְעַל מְעוֹנוֹ: {טז} וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת יְ-ה-וָ-ה בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא: {יז} וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת מֶלֶךְ (כשדיים) כַּשְׂדִּים וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם וְלֹא חָמַל עַל בָּחוּר וּבְתוּלָה זָקֵן וְיָשֵׁשׁ הַכֹּל נָתַן בְּיָדוֹ: {יח} וְכֹל כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים הַגְּדֹלִים וְהַקְּטַנִּים וְאֹצְרוֹת בֵּית יְ-ה-וָ-ה וְאֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו הַכֹּל הֵבִיא בָבֶל: {יט} וַיִּשְׂרְפוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וְכָל אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל כְּלֵי מַחֲמַדֶּיהָ לְהַשְׁחִית: {כ} וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס: {כא} לְמַלֹּאות דְּבַר יְ-ה-וָ-ה בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה: (ס) {כב} וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר יְ-ה-וָ-ה בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר יְ-ה-וָ-ה אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: (ס) {כג} כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל: (פפפ)

(דברים הימים ב לו, יא-כג)

וַיְהִי דְבַר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי לֵאמֹר: {יב} אֱמָר נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה: {יג} וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח: {יד} לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ: {טו} וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט: {טז} חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-ה-וִ-ה אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת: {יז} וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: {יח} וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט: (ס) {יט} לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְ-ה-וִ-ה חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ: {כ} וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי:

אין אלה אלא שבועה דכתיב {יחזקאל יז-יג} ויבא אתו באלה {דברי הימים ב לו-יג} וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים (חיים) מאי מרדותיה אשכחיה צדקיה לנבוכד נצר דהוה קאכיל ארנבא חיה א''ל אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא אישתבע לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה איתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכד נצר דקא מבזין ליה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר להון חזיתון מאי קא עביד צדקיהו לאו הכי אישתבע בשמא דשמיא דלא מגלינא א''ל איתשלי אשבועתא [א''ל מתשלין אשבועתא] אמרי ליה אין אמר להו בפניו או אפילו שלא בפניו אמרי ליה בפניו אמר להון ואתון מאי עבדיתון מאי טעמא לא אמריתון לצדקיהו מיד {איכה ב-י} ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון אמר רבי יצחק ששמטו כרים מתחתיהם

(נדרים סה ע"א)

אין אלה ["ויואל"] אלא שבועה.

דכתיב בספר יחזקאל [פרק יז] אודות נבוכדנצר מלך בבל והמלך צדקיהו:

"ויבא נבוכדנצר אותו, את המלך צדקיהו, באלה".

וכתיב בספר דברי הימים ב [פרק לו] לגבי האלה הזאת -

"וגם במלך נבוכד נצר מרד צדקיהו, למרות אשר השביעו נבוכדנצר לצדקיהו באלהים".

ומוכח שה"אלה" היא שבועה.

ומבארת הגמרא את ענין המרד של צדקיהו בנבוכדנצר המוזכר בפסוק -

מאי מרדותיה? מה היה ענין המרד של צדקיהו?

אשכחיה מצאו צדקיה לנבוכד נצר, דהוה אכיל כאשר הוא אוכל ארנבא ארנבת בעודה חיה, מבלי להמיתה תחילה, שהוא דבר מגונה.  2 

 2.  כתב העץ יוסף, שעשה זאת כדי להרגיל את עצמו באכזריות יתרה.

אמר ליה נבוכדנצר לצדקיהו: אישתבע לי דלא מגלית עילוי, ולא תיפוק מילתא. השבע לי שלא תגלה דבר זה עלי, ולא תוציא ענין זה לגילוי ברבים.

אישתבע ליה צדקיהו לנבוכדנצר שלא יגלה מה שראה.

לסוף, הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה, נגרם לו צער רב על שאינו יכול לגלות את מעשהו של נבוכדנצר, כיון שהיה לו ענין רב שיתבזה נבוכדנצר ברבים, ובכך להקל מעליו את עולו.

איתשיל אשבועתיה, נשאל צדקיהו על שבועתו לנבוכדנצר לפני הסנהדרין,  3  ואמר, ופירסם את המעשה.

 3.  ונאמרו בראשונים כמה ביאורים, מדוע התירו לו הסנהדרין את שבועתו שלא בנוכחות נבוכדנצר, אם משום שהצער שנגרם לצדקיהו הפריע לצדקיהו במלאכת שמים, ואם משום שגזר עליהם להתיר לו בגזירת מלך, ואם משום שעשו זאת בטעות. ובספר בן יהוידע ביאר, שקבלת רשות מן המשביע את חבירו, נדרשת רק אם המשביע ההנה את הנשבע, וחייבו שבועה עבור הנאתו. ונבוכדנצר ההנה את צדקיהו בזה שהרשה לו להכנס אליו ללא רשות. וצדקיהו לא החשיב זאת כהנאה שעבורה הוא יכול להשביעו בצורה כזאת שהוא יהיה חייב לקבל את רשותו כדי להשאל עליה.

שמע נבוכד נצר דקא מבזין ליה אנשים, והבין שצדקיהו הוא שגרם לבזיונו, בגלותו את המעשה באכילת הארנבת החיה.

שלח נבוכדנצר לקרוא לו, ואייתי והביאו אליו את דייני הסנהדרין ואת צדקיהו.

אמר להון נבוכדנצר לדייני הסנהדרין: חזיתון, רואים אתם מאי קא עביד מה שעשה צדקיהו! לאו הכי הוה, האם לא כך היה, דאישתבע בשמא דשמיא דלא מגלית, שנשבע לי צדקיהו בשם שמים שלא יגלה את המעשה.

אמר ליה צדקיהו: אישתלית אשבועתאי, נשאלתי על שבועתי, והתירו לי אותה.

אמר להון נבוכדנצר לדייני הסנהדרין: וכי מתשלין על שבועתא? האם יש אפשרות להשאל על שבועה?

אמרו ליה: אין, אכן כך הוא!

אמר להו: האם צריך להשאל על השבועה בפניו של מי שנשבע לו, או שיכולים להשאל אפילו שלא בפניו של מי שנשבע לו?

אמרי ליה: צריך להשאל על השבועה בפניו של מי שנשבע לו!

אמר נבוכדנצר להון, לדייני הסנהדרין: ואתון, מאי עבידתון!?

אתם, שהתרתם את השבועה שנשבע לי צדקיהו, כיצד עשיתם זאת שלא בפני?

ומאי טעמא לא אמריתון ליה לצדקיהו שהתרת השבועה צריכה לעשות בפני!?

מיד [איכה ב], "ישבו לארץ, ידמו יהיו דוממים, זקני בת ציון".

אמר רבי יצחק מלמד הכתוב "ישבו לארץ", ששמטו זקני הסנהדרין את כרים שהן יושבים עליהם, מתחתיהם, והתיישבו על הארץ, כאות אבלות וצער, שלא היה להם מענה שיוכלו לענות לנבוכדנצר.  4 

 4.  ובמדרש קינות מבואר שאנשי נבוכדנצר הם אלו ששמטו מהם את הכרים, והושיבום לארץ.

(חבורתא,שם)

הקדמה: הדיבור הוא מעלתו של האדם

1.האדם קיבל את כח הדיבור המייחד אותו:

וַיִּיצֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא: (אונקלוס,שם)

לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור: (רש"י,שם)

2.למרות שגם בבעלי החיים נאמר לשון "נפש חיה" הרי שהיא שונה משל האדם כי נקט שם ה' א-להים ולא רק אלהים שזה מרמז על הצד של  הטבע:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם(בראשית א,כ)

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן(בראשית א,כד)

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה כי הזכיר בה שם מלא ואמר כי הוא נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנֶפֶשׁ התנועה (לעיל א כ) גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו (רמב"ן,שם)

3.יתרון האדם בדיבורו בתנאי שמשתמש בו לחיוב אחרת גרוע הוא ממן הבהמה 

(ואולי משום כך נאמר בשניהם "נפש חיה"{ענ"ד))

עַל כֵּן הִזְהִיר אוֹתָנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם {תהילים ל''ד י''ג}: ''מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים'' בָּעוֹלָם הַבָּא וְלִרְאוֹת טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה? ''נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע''.
עוֹד יֵשׁ עִנְיָן פָּשׁוּט, אֲשֶׁר נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מִזֶּה אֶת גְּנוּת הֶעָוֹן הַמַּר הַנַּ''ל, וְהוּא, כִּי יָדוּעַ הוּא שֶׁיִּתְרוֹן הָאָדָם מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הוּא בְּמַה שֶׁהוֹסִיף בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב {בראשית ב' ז'}: ''וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה'', וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס: לְרוּחַ מְמַלְּלָא, וְזֶהוּ רַק אִם הוּא מְתַקֵּן בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא כֵן אִם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדִבּוּרוֹ לְרַע, הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, כִּי הִיא אֵינֶנָּה מְקַלְקֶלֶת עַל כָּל פָּנִים. וְזֶהוּ שֶׁדִּיֵּקּ הַכָּתוּב: ''מִי הָאִישׁ'' וְגוֹ' דְּאִי לָאו הָכִי אֵינוֹ בִּכְלַל אִישׁ. (חפץ חיים- שמירת הלשון, שער הזכירה פרק ב)

חלק א: התורה- דבר ה'

0.כל אחד מהחומשים הוא דיבור כי כל התנ"ך הוא דבר ה':

הקדמונים כינו אותו בשם ספר שני. ולא מצינו שבראשית נקרא ספר ראשון, או שויקרא ייקרא ספר שלישי. חייב

להיות הסבר מעמיק לדבר. אפשר לומר שחז"ל ראו בספר שמות מעין בראשית ב'. ספרי התורה הם דבר ה', ולכן כולם פותחים בדיבור. דברים – אלה הדברים, במדבר – וידבר ה', ויקרא – ויקרא אל משה, שמות – שמות זה המרכיב של השפה. בראשית – בעשרה מאמרות נברא העולם ואמרו חז"ל שגם בראשית הוא

מאמר. 

כל פעם הדיבור מגיע מתוך נקודת מוצא אחרת: בספר בראשית הדיבור הוא מלמעלה למטה. הקב"ה מחולל את העולם וההיסטוריה, עד ויישם בארון במצרים. ספר ויקרא הכיוון הוא ויקרא אל משה, הכיוון הוא מלמטה למעלה כי ה' רוצה שמשה יבוא אליו, וזה כל העניין של קרבנות, יוזמה של הקרבנות. ספר במדבר מראה עולם של משבר בדיבור. וספר דברים מראה דו כיווניות בדיבור מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. בספר

שמות הדיבור הוא מלמעלה למטה, ומכיוון שאין חידוש בינו לבין בראשית הוא נקרא ספר שני. אבל עדיין חייב להיות הבדל בין שני הספרים. הבריאה שהקב"ה ברא מסתירה אותו, ולכן אפשר להסתובב בעולם ולא לדעת שיש מי שברא אותו. כדי להגיע  להבנה שיש בורא עולם, ה' צריך לפרוץ את מחסומי הבריאה ולהתגלות.

(הקדמה לשיעורים על ספר שמות תלמידי הרב שרקי)

1.בראשית- המאמר החסר הוא המאמר שיכול היה לברוא את כל העולם

בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר , וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת , אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:(אבות ה,א)

בעשרה מאמרות . תשעה ויאמר , ובראשית נמי מאמר הוא , דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו (רע"ב,שם)

2.שמות- נתינת השם (הייעוד של האדם) היא כמובן בדיבור

א.נתינת שם בדיבור:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ (שמות א,א)

ב.הפעולה הראשונה של האדם עם בריאותו היא נתינת שם- בדיבור:

וַיִּצֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

(בראשית ב,יט-כ)

ג.קריאת השם הראשונה - למואב ממנו יוצא בסוף משיח בן דוד:

וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם:

(בראשית יט,לז)

3.ויקרא- הקריאה והדיבור של ה' אל משה בלבד

 וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר(ויקרא א,א)

ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל  (א) אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה,  (ב) לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר, וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה אליהן בלשון עראי  (ג) וטומאה, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם: 

ויקרא אל משה. הקול הולך ומגיע לאזניו,  (ד) וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות  (ה) היתה קריאה, תלמוד לומר וידבר,  (ו) לדבור היתה קריאה ולא להפסקות, ומה היו הפסקות משמשות,  (ז) ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד  (ח) מן ההדיוט

(רש"י,שם)

4.במדבר- חומש "וידבר"- דווקא במשך 40 שנה (מאז חטא המרגלים)כמעט שאין דיבור של ה' אל משה

א.החומש הרביעי נקרא חומש וידבר :

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר וגו' (בראשית כו, יח), כַּמָּה בְּאֵרוֹת חָפַר אָבִינוּ יִצְחָק בִּבְאֵר שָׁבַע, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אַרְבַּע, כְּנֶגֶד כֵּן נַעֲשׂוּ בָנָיו אַרְבָּעָה דְגָלִים בַּמִּדְבָּר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי חָמֵשׁ, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תוֹרָה. (בראשית כו, כ): וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם. (בראשית כו, כא): וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה, כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, עַל שֵׁם (שמות א, יד): וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה. (בראשית כו, יט): וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. (בראשית כו, לג): וַיִּקְרָא אוֹתָהּ שִׁבְעָה, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיְדַבֵּר,שֶׁהוּא מַשְׁלִים שִׁבְעָה סִפְרֵי תוֹרָה. וַהֲלוֹא חֲמִשָּׁה הֵן, אֶלָּא בֶּן קַפָּרָא עָבֵיד וַיְדַבֵּר תְּלָתָא סְפָרִים, מִן וַיְדַבֵּר עַד (במדבר י, לה): וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִן וַיְהִי בִּנְסֹעַ וּדְבַתְרֵיהּ סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִן סוֹפֵיהּ דְּפִסְקָא וְעַד סוֹפֵיהּ דְּסִפְרָא סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (בראשית כו, כב): וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, כְּנֶגֶד מִשְׁנֵה תוֹרָה, עַל שֵׁם (דברים יב, כ): כִּי יַרְחִיב, (בראשית כו, כח): כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.(בראשית רבה,סד,ח)

ב.דווקא חומש זה כולל את התקופה האורכה מחטא המרגלים בה הדיבור אל משה היה בדרגה נמוכה יותר:

 וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם:  וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלַי לֵאמֹר:(דברים ב,טז-יז)

ויהי כאשר תמו וגו'. {יז} וידבר ה' אלי וגו'. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' (זו) וידבר,  (א) אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים, אלא בשביל ישראל (רש"י,שם)

וידבר ה' אלי - פירש"י אבל משילוח מרגלים עד כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור וכו'.

 פירוש דבור משמע מפיו רבוי דברים והוא ענין חיבה כגון שני אוהבים שמדברים זה עם זה מתוך חבה. אבל אמירה משמע מיעוט דברים אמירה גרידא בעלמא. ובתענית פרש"י לא היה הדבור ביחוד ובחבה דכתיב וידבר ה' אלי נתייחד עמי הדבור ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי דכתיב בהו וידבר אית דאמרי לא היה הדבור אל משה פה אל פה אלא בחזיון לילה.

(חזקוני על דברים פרק ב פסוק יז )

5.דברים- דבר משה שהוא דבר ה'

א.משה שאמר שאיננו "איש דברים" הוא המדבר אל עם ישראל בנאום חייו במשך 36 ימים עד יום פטירתו:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב

(דברים א,א)

ב.שכינה מדברת מגרונו של משה:

וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר:

(במדבר לב,כז)

כאשר אדוני דובר. וכתיב: "את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה", כלומר כי דברי משה הם דברי ה', כי הוא כלי לרוח הקדש מוכן לנבואה בכל עת ובכל שעה, ודבריו דברי השם הם...

(רבנו בחיי,שם)

 וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה (במדבר לב,לא)

 ויענו בני גד ובני ראובן לאמר את אשר דבר ד' אל עבדיך כן נעשה - ולמעלה אמרו רק כאשר אדני דבר, כאשר אדני מצוה, וכאן אמרו דבר ד'. יבואר עפ"י מה שהביאו הפוסקים דעת השאילתות (שאילתא קלח), דבשליח לא בעי משפטי התנאים, לא כפילות התנאי, ולא הן קודם ללאו וכיו"ב, וא"כ הכא ששמעו שהתנה כל משפטי התנאים (אשר מזה ילפינן כל משפטי התנאים) ע"כ שכינה מדברת מתוך גרונו של משה (זהר פנחס רלב), וא"כ אינו ע"י שליח, לכן אמרו כאשר דבר ד' אל עבדיך. ודו"ק.

(משך חכמה ,שם)

חלק ב: כוחה של מילה

0.ההתחייבות מחייבת:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)
וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ: (שם ל,י)
כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)

1.הקשר בין ראשי המטות לבין פרשת נדרים:

א.הבטחות צריך לקיים:

ידוע הסיפור על אנשי ההתיישבות שבאו אליו בשנת בצורת, ודרשו את הסובסידיות שהבטיח להם. הוא אמר להם שאמנם הבטיח, 'אבל לא הבטחתי לקיים'. לסיפור כמה וריאנטים: ' מה, אסור כבר להבטיח בארץ הזאת?', או 'את המילה שלי נתתי, אבל אני יכול גם לקחת אותה

 (אשכול : ביוגרפיה/יוסי גולדשטיין,עמוד 499)

ב.ראשי המטות - המנהיגים - הם אלה שנטויןם להתחייב ולהבטיח יותר מאדם ממוצע:

על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)

2.מידת הזריזות- לא בדיבור:

זריזות מידה טובה ויקרה היא בכל איבריו של אדם, זולת הפה והלשון (המגיד ממזריץ')

3.המקפיד על קיום דבריו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו:
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:

(שפת אמת,מטות,תרל"ד)

4.נדר הוא גזירה שאדם מוסיף מדעתו:

א.הנודר- ראוי לדוקרו:
דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא {משלי יב-יח} יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא, כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא לשון חכמים מרפא (נדרים כב,ע"א)

ב.הנדר הוא גזירה שגזר על עצמו במימד הרוחני ולכן במידה כנגד מידה ראוי לדוקרו פיזית:

ראוי לדקרו בחרב - מדה כנגד מדה, כי הוא גזר על נפשו הנדר ואין ראוי לאסור מה שהתורה התירה, ודבר זה נקרא גזירה שגזר דבר על נפשו בכח הנדר, ולא כן התורה כי התורה אף שהיא גוזרת כל דרכיה דרכי נועם, ולא נאמר עליה שהיא דוקרת כמו חרב, רק כאשר גוזר על נפשו גזירה מעצמו נקרא יש בוטה, כי קרא הכתוב הנדר יש בוטה כמדקרות חרב בשביל כח הגזירה שגוזר על נפשו וראוי לדוקרו בחרב ג"כ שגזר על עצמו כך ראוי שיבא דקירה על נפשו אבל נודרים לעשות מצוה מפני שהמצוה ראוי לעשות ומפני שראוי לעשות יש לגזור. (חידושי אגדות מהר"ל, שם)

חלק ג: הדיבור והגאולה

0.האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם:

גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:

(אבות ו,ו)

אמר רבי אלעזר א"ר חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי
(מגילה טו, ע"א)

1.יש עניין לחשב כאילו בעל השמועה עומד בפניו כדי שידייק בדבריו:

כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו. מאי טעמא? "אך בצלם יתהלך איש" (תהילים, ט', ז).

(ירושלמי קידושין א,ז)

שעל ידי זה יגיד הדבר על בוריו, שעיקר הלימוד מרבו בראיית פנים, דכתיב "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו, ל' ,כ). (קרבן העדה,שם)

2.הדבר רמוז בדברי קהלת על העושה ספרים הרבה שמרחיק את הקץ:

בספר חמדה גנוזה' ח"א עמ' רמד כתב כ"ק דודי הרב הזקן מקרשאנאוו זצללה"ה פי' בדרך צחות הפסוק (קהלת יב יב) עשות ספרים הרבה אין קץ דאמרו חז"ל אבות פ"ו מ"ו כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם והנה אנו רואים בזמנינו הרבה ספרים שהמחבר גונב הדברים מספרים ישנים ואומר שלו הוא כי רוצה להיות ממחברי ספר ובזה מעכב הגאולה כיון שאינו אומר הדבר בשם אומרו וזהו עשות ספרים הרבה ע"י שרוצה לעשות ספרים הרבה אין קץ מעכב בזה הגאולה 

(שאלה בשם אומרו, דניאל הכהן רבינוביץ', ע"מ ב)

3.האומר דבר בשם אומרו מביא לאהבת ישראל (מתקן עצמו ואם המצוטט חי אז מרבה אהבה בינהם) שהיא הפך שנאת חינם שהביאה לחורבן ולכן מביא גאולה לעולם:

יש לתמוה עדיין מנ"ל למילף זה לדורות שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם אם כי שם היה סבה לגאולה כנודע וזה תמוה ועיין רי"ף וי"ל עפ"י מאמרם כל הגליות נצמחו ע"י שנאת חנם בבני עמנו הפך אשר נצטוינו ואהבת לרעך כמוך והגאולה נמנע עד שיהיה אחדות בינינו לקיים ואהבת לרעך כמוך והבחינה ע"ז אם אדם יודע דבר טוב על זולתו שעשה וראוי לגמול יתירה ומתפאר עצמו בזה כמתלבש במאני מכבדות של זולתו שיוגמל הוא בטוב אות ומופת שאינו אוהב זולתו כמותו אולם אם זכה למדרגת אחדות לאהוב זולתו כנפשו אינו מתלבש בטלית זולתו ואומר דבר טוב בשם זולתו שיוגמל זולתו בטוב ההיא כי חפץ בטובת זולתו כטובת נפשו והאיש ההוא אינו מעכב הגאולה ומצידו ראוי לגאול ולפי מאמרם לעולם וכו' והוא מכריע את כל העולם וכר א"כ במה שמרגיל עצמו לנצח טבעו שיזכה לחדות מצמיח גאולה ויובן מאמרם כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם והיינו שאינו מתלבש א"ע בעניני טוב זולתו וחפץ טובת זולתו כטובת עצמו זכה לחדות ומצמיח גאולה לעולם אם הוא המכריע לרוב כנ"ל וזה ענין אסתר שהיתה אוהבת למרדכי כנפשה אמרה דבר הטוב והצלת המלך משני סריסי המלך על מרדכי ולא על עצמה וזכתה שהזמין השי"ת סיבת הנס בסיבה זו שתצמיח היא הישועה לישראל 

(עין הבדולח, מגילה יד ע"ב)

4.לעתיד לבוא העולם הוא עולם של אמת ולכן רק האומר דבר בשם אומרו יקרבנו לעולם זה:

נראה דהנה האומר דבר אשר אחר אמרו והוא אומר זאת בשם עצמו הוא גזל והוא מתלבש בטלית של חבירו והנה לעתיד יהיה עלמא דקשוט וממילא מי שאינו אומר בשם אומרו הוא מעכב את הגאולה כיון שמשקר אבל אם אומר בשם אומרו אז מביא גאולה לעולם כנ"ל ודוק 

(חידושי אגדות להמהר"ם שיק אבות )

5.האומר דבר בשם אומרו מגלה את הענווה שבו והכרת הטוב וממילא גם יכיר שחלקו של ה' בגאולה שהוא המביאה:

יש לשאול מנא לן דבשביל זה היה הגאולה ע"י אסתר ועוד כל מדת הקב"ה מרה כנגד מרה ודבר זה שהאומר דבר בשם אומרו מה טעם שיזכה להביא גאולה ויש לדעת כי כאשר הקב"ה מביא גאולה הש"י רוצה שידעו כי הוא יתברך פעל ולא יאמרו לא הש"י פעל כל זאת רק חכמתם ועוצם ידם וכן תמצא בגאולת מצרים כתיב שמות ז ה וידעו מצרים כי אני ה' בהוציאי אותם מארץ מצרים ולפיכך אם לא היתה אסתר בעלת מדה זאת לתלות הדבר במי שראוי לתלותה והיתה ח"ו אומרת לישראל אני עשיתי ברוב חכמתי כדי להתגדל ולהתפאר לא היתה אסתר ראויה שתבא הגאולה על ידה שהש"י רוצה להודיע החסד והטוב שהוא יתברך עושה עם ישראל אבל מאחר שאסתר הגידה למלך אחשורוש בשם מרדכי והיה אפשר לה לומר למלך כי אני עשיתי זאת למלך למצא חן בעיני המלך ולא עשתה זה רק היתה אומרת בשם מרדכי אשר עשה ומפני זה היא ראויה ג"ב להביא גאולה לעולם כי מעתה לא תתלה הדבר כי אם בהש"י כי בודאי היתה אסתר יודעת כי כל אשר נעשה הוא מאת הש"י 

(דרך חיים , מהר"ל מפראג,שם)

6.משה ואהרון חטאו במה שלא הביאו דבר  בשם אומרו ולכן לא הביאו גאולה לעולם:

החסיד יעב"ץ הביא בשם רבינו חננאל שהחטא של משה ואהרן במי מריבה היה בכך שאמרו נמדנר כ י המן סלע הזה נוציא לכם מים' והיה להם לומר יוציא' כלומר שייחסו הדבר לעצמם כשהיה להם לייחסו לקדוש ברוך הוא ולפי זה פירש החסיד יעב"ץ שלכן אמר להם נמדנר שם יג לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם' כיון שלא אמרתם דבר בשם אמרו לכן לא תביאו גאולה לעולם 

(ילקוט ביאורים, מתיבתא מסכת אבות פרק ו ע"מ קכח)

7.לחבר את הקדושה ( הדיברות) אל הטבע ( המאמרות):

עשר המכות כחוליה מקשרת בין 10 המאמרות ו-10 הדיברות:
...שהיה צורך לעשר מכות להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדיברות (שפת אמת, פ' בא, תרל'א)

...  הפירוש של תורת הסוד מחלק בין האומר דבר לבין בשם אומרו הבדל זה דומה להבדל שיש בין עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ובין עשרת הדיברות שניתנו במעמד הר סיני האומר דבר מתייחס לדברי תורה שנאמרו בעשרת הדברות ו בשם אומרו מתייחס לעשרה מאמרות שבהם ברא הבורא את העולם מי שאומר תורה לא בשם אומרה זה חורבן העולם ההפך מהגאולה ומי שאומר תורה בשם הבורא או בשם ה' מביא גאולה לעולם 

(סוד /הרב יהודא ליאון אשכנזי, ע"מ 291)

אולי להגיד דבר בשם אומרו זה לראות שיש חיבור בין המאמרות (שזה האופן ה"טבעי" הגלוי שמונהג העולם ) לבין הדיברות שזה התוכן הרוחני של המציאות (המצוות) .העולם הגשמי(המאמרות) והעולם הרוחני(הדיברות)  הם לא בניגוד עניינים אלא הם שיקוף אחד של השני, שלמות אחת שבאה לביטוי בשני אופנים

(ענ"ד)

8.זהו קניין אחרון של התורה כי הוא מעביר את התורה מההיבט הפרטי שלה לתורה של כלל ישראל:

העובדה שהקניין "מביא דבר בשם אמרו" הוא המעלה האחרונה ברשימת קנייני תורה אינה עניין טכני בלבד, אלא היא באה לבטא כי במובן מסויים, יש משהו במעלה האחרונה הכולל את כלל המעלות ומקיף את כולן. עלינו לבחון מהי גדולת מעלה זו המשלימה את כלל המעלות בהן נקנית התורה.

הרב צבי יהודה הכהן קוק, בספר התורה הגואלת, כרך ד', עמוד קנא, כותב כך:

זהו הסיום כולל היקף כל התורה כולה בכל שלשלת דורותיה. לא תורה פרטית אישית אלא תורה של כלל ישראל, של כל הדורות של כלל ישראל. הקונה את התורה במ"ח קנינים ומקושר אל כל שלשלת הדורות עד ל"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור", כל הבנין האישי הזה הוא המשך השכלול והבנין של כל הדורות של עם ישראל. במצב כזה, הוא זוכה להביא גאולה לעולם שנאמר (ישעיהו כז): "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה" (סנהדרין צט.).

לפי הרב צבי יהודה, ההיבט הכולל של מימרא זו הופך את התורה מתורה אישית לתורה של כלל ישראל, שיונקת ממתן תורה בהר סיני ומדיבור ה' אל משה, דרך הדורות כולם; ועל כן, בייחוס התורה אל מקורה, אדם מביא גאולה לעולם.

(המביא דבר בשם אומרו/הרב יצחק לוי)

9.אמירת דבר בשם אומרו מחברת אותנו אל המקור עד למשה רבנו ועד לדבר ה' וממילא משמרת את כל שלשלת קבלת התורה מסיני והלאה:

בתלמוד, אנו מוצאים פעמים רבות דקדוק בדבר מקור השמועה...עלינו לצייר לעצמנו את בעל השמועה, וזה מבהיר את השכל ומוליך להבנת אמיתותה של תורה...הידיעה האמיתית מקושרת לידיעת אומר השמועה. כך אנו מגיעים למקור השמועה, שהוא דבר ה' בהר סיני. תורת החיים היא שלשלת, הנמשכת מתחילת הדורות ועד סוף כל הדורות... אמירת הדברים בשם אומרם היא השיא, שהכל אומרים את התורה בשם אומרם מסיני. השלשלת אחת היא, והיא מגיעה עד אומר אחד. כשאנו לומדים תורה, הרי אנו ממשיכים את השלשלת. אמירת הדברים בשם אומרם, היא המשך תורה שבכתב ושבעל פה, שתחילתה בדברי משה ששמע מפי הגבורה, והמשכה בחכמים הלומדים איש מפי איש... אמירת הדבר בשם אומרו היא המגלה את העצמיות של האישיות התורנית ושל כלל ישראל. ובהתכוונותנו אל השמועה, יש משום קירוב הישועה האמיתית, בהיותנו קרובים יותר אל מקור השמועה.

(ביאור לקניין תורה, הרב צבי יהודה הכהן קוק)

10.היפך של מורה הוראה בפני רבו:

בעוד המורה הלכה בפני רבו מכחיש ומחליש  את הקשר של התורה אל המקור- אל נותן התורה 

הרי שהאומר דבר בשם אומרו מחזק את החיבור הזה ומביא אותו אל נקודת הנצח

(ענ"ד)

המאמר העשירי החסר הוא בעצם דיבורו של האדם שיכול להביא אל הגאולה ואל השלמת הבריאה:

דאמר רב המנונא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (שבת,קיט,ע"ב)

אחרית דבר: הדיבור מביא לגאולה

..גאולה זהה, כאמור, עם התקשרות הדדית, עם התגלותה של המילה, כלומר - עם הופעתו של הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור חיי חרות הם .
('גאולה, תפילה, תלמוד תורה' בתוך: 'דברי הגות והערכה', הרב סולובייצ'יק)

__________________________________________________________________________

6.כוח החכם בביטול הנדר:
רבי מאיר היה דורש בבית הכנסת בכל ליל שבת, והיתה שם אישה אחת שהיתה לומדת אצלו. יום אחד התארכה הדרשה, הלכה האישה ובאה לביתה וגילתה שהנר כבר כבה. אמר לה בעלה: איפה היית?! אמרה לו: שמעתי את הדרשה. אמר לה: אני נשבע שלא תיכנסי לכאן עד שתלכי ותירקי בפניו של הדרשן. התגלה הדבר לרבי מאיר ברוח הקודש, ועשה את עצמו חולה בעיניו. אמר: 'כל אישה היודעת ללחוש לעין תבוא ותלחש על עיני'... באה אליו... אמר לה: 'רוקי בתוך עיני שבע פעמים, וזה ייטיב עמה'. אחרי שירקה, אמר לה: 'לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת לי פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים!' אמרו לו תלמידיו: 'רבי!... אילו אמרת לנו, היינו שולחים ומביאים אותו ומלקים אותו על הספסל עד שיחזיר את אשתו!' אמר להם: 'לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקודש, שנכתב בקדושה, אמר הכתוב שימחה על המים, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן( במדבר רבה,ט,כ)

ב.המלחמה במדין:
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (שם,לא,ח)

1.יתור מילת בחרב:
דייק דתיבת בחרב היא מיותרת דהא פשיטא דסתם הריגה היא בחרב ועוד דהא במלכי מדין לא הזכיר שהיא בחרב (נחלת יעקב,שם)
בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה: (רש"י,שם)

2.המלאך עם החרב השלופה רמז לו שימות בחרב על אשר הוא מבקש לפגוע ע"י דיבור:
וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:(במדבר כב,כב-כג)
וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (רש"י,שם)

3.הקשר בין המטות והדיבור לבין בלעם ולהבדיל משה:
בלעם חטא במטהו כלפי האתון (מן החי) שדיברה:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:(במדבר כב,כז)

משה , להבדיל, חטא במטהו במקום לדבר אל הסלע הדומם:
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(שם,כ,יא-יב)

ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן וחששו של משה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -
וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג,לא)

1.תנאי בני גד ובני ראובן:
כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן: שיהיה כפול, ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)
א.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

ב.בין אדם למקום:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְ-ה-וָ-ה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

2.הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם (ענ"ד)



חלק ב-משמעות צלם אלוקים:

1.אדם ובהמה במעשה בראשית:
וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(בראשית א,כז)
וַיִּיצֶר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:(בראשית ב,ז)
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא:(אונקלוס,שם)
לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור: (רש"י,שם)

2.חמש מדרגות במציאות ע"פ ריה"ל:
דומם-האדמה והאבנים המחצבים והיסודות(כוזרי מאמר ראשון לא)
צומח-הלא תודה כי הענין הטבעי שממנו מתחיבים לקיחת המזון הגדול וההולדה הם וכחותיהם וכל תנאיהם נתיחדו בו הצמחים ובעלי החיים לא האדמה והאבנים המחצבים והיסודות:(כוזרי מאמר ראשון לא)
חי-ובענין הנפשי שממנו מתחייבים תנועות ורצונות ומדות וחושים חיצוניים ופנימיים וכיוצא בהם נתיחדו כל בעלי החיים: (כוזרי מאמר ראשון לג)
מדבר -אלו האדם נתיחד מכל בעלי החיים בענין השכלי שממנו נתחיבו תקון המדות ואחרי זה תקון עניני הבית ואחריו תקון עניני המדינה וככה קמה אמנות הנהגת המדינה ואתה החקים הנוהגים במדינה: (כוזרי מאמר ראשון לה)
ישראל-לא כן יעודינו הם כי נדבק בענין האלוהי על ידי הנבואה וכל הקרוב לה וכי יתחבר הענין האלוהי בנו באותות גדלה במראות כבוד ובנפלאות(כוזרי מאמר ראשון קט)

3.יש מעבר מקרבן שעורים בפסח לקרבן לחם מחיטה בשבועות כי עברנו ממדרגת בהמה ששוחררה למדרגת אדם מדבר ע"י עשרת הדיברות בהן ניתנה התורה:
וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה כו'. ענין קרבן העומר ושתי הלחם דעומר שעורים מאכל בהמה ושתי הלחם מאכל אדם. הענין הוא כי לחם הוא אמונה כמ"ש בזוה"ק חסר לחם חסר מהימנותא והקרבת המנחה הוא האמונה וההכנעה להשי"ת להודיע כי הכל שלו. והנה בתחילת יציאת מצרים כתיב ואת ערום וערי' והי' הכנעה מצד פחיתת מדריגתם. וע"ז עומר מאכל בהמה. אח"כ זכו לברר המדות עד שנתקרבנו להר סיני ואחר כל ההשגות צריכין ג"כ להכניע עצמו ולהאמין בהשי"ת כי תכלית השגה הוא להכיר כבודו ית' וזאת המנחה שבא אחר הספירה היא נקראת מנחה חדשה שיש בה כח ההתחדשות ע"י שבא ע"י הדעת שבאדם. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע ה' ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וכן סדר הפסוק וספרתם כו' והקרבתם. פי' שצריך להיות כל רצון האדם בבירור המדות ולהשיג הדעת כדי שעי"ז ידע איך להכניע עצמו לפניו ית'. וב' אלו ההכנעות הוא כל עבודת האדם מן העולם ועד עולם כמ"ש במ"א הרבה מזה. ובשבועות שהוא שער הנ' מתחברין שתי לחם אלו כנ"ל (שפת אמת שבועות תרל"ז)


4.הדיבור יכול לרומם או להשפיל את המדבר:


5.בלעם שכוחו בפיו נזקק לבהמה שתדבר אליו ותלמדו על כחה של המילה:
 וַיִּפְתַּח יְ-ה-וָ-ה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:(במדבר כב,כח)
בלעם בלא עם... בן בעור שבא על בעור (ילקוט שמעוני,פרשת בלק)
ויפתח ה' את פי האתון. נתן בה כח לדבר כענין ה' שפתי תפתח. וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו: (ספורנו,שם)

6.ענווה אצל הנביאים- בעניין הדיבור:
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-ה-וִֹ-ה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: (ז) וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: (ירמיה א, ו-ז)
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה: וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר:(שמות ד,י-יב)

7.הדיבור הממית בשם ה':וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:(שמות ב,יד)
הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש (רש"י,שם)

8.סוד הסתרתו של המאמר העשירי במעשה בראשית:

א.השותפות של האדם והקב"ה:
אמר לו טורנוסרופוס : אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? א"ל ר"ע ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול - לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם (תנחומא, תזריע,סימן ה)

ב.בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות,ה,א)
בעשרה מאמרות . תשעה ויאמר , ובראשית נמי מאמר הוא , דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו (רע"ב,שם)

ג.המאמר החסר: המאמר של האדם ב"ויכולו":
דאמר רב המנונא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (שבת,קיט,ע"ב)



סיום: ... וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן...

בהמה- בה מה, אדם- מוציא פוטנציאל כמו האדמה:
ובפרק עגלה ערופה (סוטה מ"ו ע"א) והורידו את העגלה אל נחל איתן אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות בשביל מי שלא הניחו אותו לעשות פירות מאי פירות אילימא פריה ורביה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן אלא מצות ע"כ. הרי בשביל שלא הוציא שלימות שלו אל הפעל הוא כמו האדמה שלא עשתה פירות ולא הוציאה דבר אל הפעל ונשאר בכח, ולפיכך שמו שנקרא בשם אדם על שם אדמה נאה לו והוא נאה לשמו. והבהמה נקראת בשם בהמה על שם ב"ה מ"ה, רצה לומר כי שלימות דבר שנברא עליו נמצא בה אף על גב שאינו שלמות גמור מכל מקום דבר זה נמצא עמה וזהו בה מה כי דבר מה נמצא עמה, הרי שכל אחד יורה שמו עליו.(מהר"ל, תפאת ישראל, פרק ג)

אין - אמירה,ידיעה,נשמה.
ומותר האדם מן הבהמה אין (שם שם יט). מהו אין?
1.שהוא מדבר, והיא אינה מדברת.
2.ועוד, יש באדם דעה, ובבהמה אין בה דעת.
3.והאדם יודע בין טוב לרע, והבהמה אינה יודעת כלום.
4.ועוד, האדם נוטל שכר על מעשיו, והבהמה אינה נוטלת שכר על מעשיה.
5.האדם מת, מטפלין בו ונקבר, והבהמה אינה נקברת.
הוי, ומותר האדם מן הבהמה אין.
(תנחומא ויקרא,כב,יד)