פתיחה: מדוע שורש כל הצרות שבאו על עם ישראל מקורו בחטא המרגלים שבסה"כ עיכב את עם ישראל במדבר עוד 38 שנה ולכאורה אינו חמור כמו חטאי בית ראשון ושני ותוצאותיהם?
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב....בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץוחרב הבית בראשונה
ובשניה
ונלכדה ביתר
ונחרשה העיר...(תענית פרק ד משנה ו)
אמר ר' יוחנן (אותו היום ערב) תשעה באב היה אמר להם הקב''ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות
(תענית כט, ע"א)
חלק א: הצרות של תשעה באב
שנינו במשנתנו: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ.
מנלן שהיה זה בתשעה באב?
דכתיב: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". ואמר מר: בשנה ראשונה עשה משה את המשכן, ונסתיימה מלאכתו בכ"ה בכסלו
המתין משה עד חודש ניסן, שהוא תחילת שנה שניה, ואז הקים משה את המשכן. ובאותה שנה שלח את המרגלים.
וכתיב: "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת", וכתיב בהמשך המקרא: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים".
אמר רבי חמא בר חנינא: אותו היום [היום השלישי למסעם] סרו מאחרי ה'
וכתיב לאחר מכן: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר וגו'".
וכתיב שאמר להם משה: "התקדשו למחר ואכלתם בשר וגו' לא יום אחד תאכלון ולא יומים וגו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא וגו'".
והרי אותו מעשה שהתאוו תאוה היה בעשרים ושלשה באייר, ולאחר מכן אכלו בשר חודש ימים, יוצא, דהוו להו [שהיה זה], סיום אותו חודש, בעשרין ותרתין [בעשרים ושתים] בסיון [כי החודש היה חסר, בן עשרים ותשעה יום].
וכתיב לאחר מכן, שמרים ואהרן דברו על משה, ונענשה מרים - ונצטרעה. וכתוב: "ותסגר מרים שבעת ימים". דהוו להו [שהיה זה], סיום אותם שבעה ימים, בעשרין ותשעה בסיון.
וכתיב מיד לאחר אותו מעשה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען". ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים.
והיינו, שהיה זה מיד לאחר שנסתיימו שבעת ימי ההסגר של מרים.
וכתיב: "וישבו [המרגלים] מתור הארץ מקץ ארבעים יום". ובאותו לילה ששבו הוציאו דיבת הארץ רעה, ובכו העם, וקבע להם הקדוש ברוך הוא בכיה לדורות, כפי שיובא להלן.
ותמהה הגמרא: לפי החשבון דלעיל, עוֹלֶה שהני [אלו], הימים מזמן שילוח המרגלים עד חזרתם, ארבעים יום נכי חד הוו [ארבעים יום חסר אחד היו]!
שכך הוא החשבון: שני ימים נותרו מחודש סיון, דהיינו, יום עשרים ותשעה עצמו, שבו נשתלחו המרגלים, ויום שלושים בו. ועוד עשרים ותשעה ימים של חודש תמוז. ועוד שמונה ימים שעברו מחודש אב עד שחזרו המרגלים, שהרי בלילה שלאחר מכן בכו העם, סך הכל - שלושים ותשעה יום
ואילו בפסוק כתוב, שהמרגלים שבו מקץ ארבעים יום מהליכתם!
אמר אביי: חודש תמוז דההיא שתא [שבאותה שנה] - מלויי מליוה [עשו אותו חודש מלא, בן שלושים יום], ועל ידי כך ניתוסף עוד יום אחד, ונסתיימו ארבעים יום בתשעה באב.
דכתיב: "קרא עלי מועד לשבר בחורי". יום עיבור החודש נקרא מועד
וכתיב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". שכאשר שמעו העם את דברי הדיבה שהוציאו המרגלים על ארץ ישראל, נתנו קולם בבכי. ולא שעו לדברי יהושע וכלב, שאמרו שטובה הארץ מאד מאד.
אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה שבכו בו העם - ליל תשעה באב היה, כפי שהעלה החשבון שהובא לעיל.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בלילה זה בכיה של חנם, על לא כלום, ואני קובע לכם בלילה זה בכיה לדורות הבאים, על חורבן בית המקדש
ובאותו לילה נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כפי שנאמר: ויאמר אליהם חי אני נאם ה' וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אם אתם תבואו אל הארץ וגו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון וגו'.
(תענית כט, ע"א, ביאור חברותא)
2.וחרב הבית בראשונה :
(מה בין חטא המרגלים לגזרת החורבן?, הרב חניאל פרבר)
3.ובשניה :
בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל, ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי. ומפני כך, מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי (שולחן ערוך אורח חיים תקנח)
ביום עשירי – והטעם שקבעוה בתשיעי, משום דאתחלתא דפורענותא עדיפא.(משנה ברורה,שם)
4.ונלכדה ביתר:
שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום מתפלל ואומר: 'רבש"ע, אל תשב בדין היום!' ולבסוף נתן דעתו לחזור.בא כותי אחד ואמר לו: אדוני, כל זמן ש"אותה תרנגולת" מתפלשת באפר אין אתה יכול לכבוש אותה. המתן לי ואעזור לך לכובשה. מיד נכנס בסתר לעיר, ומצא את רבי אלעזר המודעי שהיה עומד בתפילה. עשה עצמו לוחש באוזנו של רבי אלעזר המודעי. באו ואמרו לבר כוכבא: דודך רבי אלעזר - חותר לעשות שלום עם אדריאנוס!שלח בר כוכבא וקרא לאותו כותי. א"ל: מה אמרת לו? א"ל: 'אם אומר לך הקיסר יהרוג אותי, ואם לא אומר לך אתה תהרוג אותי... מוטב שאני איהרג, ולא יתפרסמו סודות הקיסרות'... סבר בן כוזיבא שרבי אלעזר רוצה להשלים.
כיון שגמר רבי אלעזר תפילתו שלח והביאו. א"ל: מה אמר לך הכותי הזה? א"ל: 'אין אני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתי כלום שהייתי עסוק בתפילתי, ואין אני יודע מה היה אומר לי'.
בן כוזיבא נתמלא רוגז, בעט בו ברבי אלעזר בעיטה אחת והרגו. יצאה בת קול ואמרה לו (זכריה יא, יז): 'הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ, זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה'. - 'אתה סימית זרועם של ישראל וסימית עין ימינם, לפיכך זרועך שלך יבוש תיבש ועין ימינך כהה תכהה'. מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא, והביאו ראשו לפני אדריאנוס. אמר: מי הרגו לזה? אמר לו אחד מלגיונו: אני הרגתיו. א"ל: לך והראה לי גוויתו... שלח להביאו, ומצא נחש כרוך על צוארו. א"ל: אילו לא א-להיו הרגו לזה מי היה יכול לו?! וקרא עליו: (דברים לב) 'אם לא כי צורם מכרם'.
(איכה רבה פרשה ב סימן ד)
5.ונחרשה העיר:
א.חרישת ההיכל או העיר כולה:
ונחרשה העיר" — חרש רופוס, שחיק עצמות, את ההיכל (ירושלמי, מסכת תענית, דף כ"ה ע"ב)
ב.מנהג הרומאים היה לזרות מלח באדמה של עיר שנכבשה ע"מ למנוע את עיבודה מחדש:
לפי סיפורים שנפוצו לראשונה בסוף המאה ה-19, הרומאים זרעו את הקרקע מלח על־מנת להבטיח שהיא תשאר בלתי פורייה ואיש לא יתיישב בה שוב (אליבא דויקיפדיה)
ג.חרישה כדי למנוע בנייה:
וחרישת איזה מקום היה אצל הרומיים לאות וסימן קללה שלא יבּנה עוד לעולם, וכפי חוקיהם לא היה רשאי עוד אדם לבנותו, על כן, אחרי ראה אדריינוס רב הכוסף של היהודים עוד לבנין ההיכל רצה להראותם שכל תוחלתם מהיום והלאה אפס ואין, וציווה לחרוש ההיכל, למען ידעו ברור כי לא ייבנה עוד
(מתוך ספר "ערך מלין" לר' שלמה יהודה רפפורט)
6.סגירת מעגל הצרות שהחל בי"ז תמוז- שבירת הלוחות והסתיים היסטורית בי"ז בתמוז עם העמדת הצלם בהיכל:
בתשעה באב בשנת 136 לספירת הנוצרים נחרשה העיר- היינו נערך הטקס הרומי הסמלי של חרישת תוואי החומה העתידה להיבנות , מעין הנחתה של אבן פינה בימנו, בנייתה של העיר החדשה נתנהלה בשקידה ובמהירות ובהר הבית במקום המקדש החרב נבנה מקדש ליופיטר שנחנך בי"ז בתמוז (שנת 137 או 138 לספירה הנוצרית) והושם בו צלם בהיכל- שלמו של הדריאנוס.העיר נבנתה כקולוניה ונקראה אליה קפיטולינה (אליה עם שם משפחתו של הדריאנוס וקפיטולינה על שם יופיטר קפיטולינוס).לכתחילה נאסר בעונש מוות על יהודים להתיישב בעיר.
(ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי- שלטון רומי, ע"מ 367-368)
סלה. רמס ורפס לשון (ישעיה סב) סולו סולו המסילה :
(לב) משום דאיקרי מועד – השולחן ערוך מרמז כאן לפסוק במגילת איכה (א טו) כחלק מן הסיפור של חורבן בית המקדש: סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲ-דֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי, גַּת דָּרַךְ אֲ-דֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה, פירושו הפשוט של הפסוק הוא, ה' שבר את החיילים בעלי העוצמה, קרא לגייסות לשבור את בחורי, ודרך על עם ישראל (הקרויים בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה) כפי שדורכים על ענבים גת.
מה שהוסבר שהקב"ה (שהקדוש ברוך הוא) "קרא לגייסות" הוא פירוש המילים "קרא עלי מועד". מלבד פשוטו של פסוק, ראו חכמים במילה זאת ביטוי לנחמה שתבוא, כאשר יום החורבן – תשעה באב – ישוב ויהפוך ליום מועד ושמחה, כי הגאולה בא תבוא. על כן יום זה, למרות שהוא יום אבל על המאורעות הרעות, הוא גם יום של תקוה לגאולה הבאה.
את הביטוי לתקווה זו, קבעו חכמים בתקנה שלא לומר תחנון בתשעה באב, כפי שלא אומרים תחנון במועדי שמחה. וגם במנחה של ערב ט' באב אין אומרים תחנון, כמו במנחה של ערב חג.
1.ימי בין המצרים הם הזמן למצוא את ה':
תלתא דפורענותא- שבעה דנחמה- סה"כ 10 והנחמה גדולה מן הפורענות (ענ"ד)
ומי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, (תרתי דתיובתא ) (שו"ע או"ח תכח, ח)
"דברי ירמיהו (ספר ירמיהו, פרק א'),
"שִׁמְעוּ דְבַר-יְ-ה-וָ-ה בֵּית יַעֲקֹב" (ספר ירמיהו, פרק ב')
"חזון ישעיהו" (ספר ישעיהו, פרק א')
"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" - (ישעיה מ', א'-כ"ו) - לפרשת ואתחנן
"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַא-דֹנָי, שְׁכֵחָנִי" - (ישעיה מ"ט, י"ד עד נ"א, ג') - לפרשת עקב
"עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה" - (ישעיה נ"ד, י"א עד נ"ה, ה') - לפרשת ראה
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם" - (ישעיה נ"א, י"ב עד נ"ב, י"ב) - לפרשת שופטים
"רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה" - (ישעיה נ"ד, א'-י') - לפרשת כי תצא
"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח" - (ישעיה ס', א'-כ"ב) - לפרשת כי תבוא
"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי" - (ישעיה ס"א, י' עד ס"ג, ט') - לפרשת נצבים
שלא יתייאשו בגלותם מתוקף הצרות ומאורך הגלות (דון יצחק אברבנאל -נביאים אחרונים, עמ' קצ:)
ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר {ירמיה ו-ד} אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא
(תענית כט, ע"א)
י"ז בתמוז בו נשתברו הלוחות (תענית כו ב), ולא במקרה הוא י"ז דייקא, בגימטריא טו"ב. והוא על פי מה שאמרו רז"ל (בבא קמא נד ב): מפני מה אין טוב בדברות הראשונות? כי היה גלוי וידוע לפניו יתברך שמו שעתידין להשתבר, ויאמרו: חס ושלום פסק הטוב, על כן אין בהם טוב, רק בלוחות שניות, לומר שכל אלה העניינים טו"ב לישראל, על כן אירע המעשה ביום טו"ב בתמוז..
(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף א)
יש מילה שלא קיימת בעברית. המילה טרגי... לא קיימת באוצר ההמחשבה היהודי . כלומר הטרגדיה היא אבדון.אין תקווה. אז אין מצב כזה. כלומר זה מה ששבעה עשר בתמוז מלמד, דע לך שכל המשברים שבאים אח"כ...אינם דברים טרגי יש להם אחרית ותקווה (הרב שרקי, י"ז בתמוז - חמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז, ערוץ תכלת, תמלול הקלטה)
למה קורין פרשת פנחס בשבת בין המצרים ברוב השנים, אשר כל עיקרי המועדים כתובים בפרשה זו, ועל כרחך לא דבר ריק הוא, אך בכוונה מכוונת עשו חכמינו ז"ל זה ברוח קדשם...
אמנם יש לומר בהעיר לב ושום שכל, דאלו הכ"א יום שבין י"ז בתמוז לט' באב, הם מקוריים ושרשיים לכל המועדות של השנה שהם בכללם גם כן כ"א יום, היינו שבת וראש חודש, ז' ימי הפסח, יום חג השבועות, ב' ימים של ראש השנה, יום הכיפורים, ח' ימי חג הסוכות ]עם שמיני עצרת[, וסימנך )תהלים עג-א( א"ך טוב לישראל, ואלו הכ"א יום שבין המצרים הם מקורים שרשיים להם
(אוהב ישראל,פרשת פנחס, ד"ה למה קורין)
8. כל האותיות נשברו בלוחות כנגד 21 ימי בין המיצרים אבל תשעה באב מכוון כנגד האות ט שלא נשברה בלוחות הראשונים:
א.ג' שבועות של בין המיצרים- לכאורה לא כוללים את ט באב:
ענין בין המצרים והם כ"א ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב
(האר"י, שער הכוונות, עניין בין המיצרים)
ב.תשעה באב נקרא מועד כי בו נולד המשיח:
וכבר הארכנו ליישב ענין זה על פי מה שמבואר בשלחן ערוך (או"ח סימן תקנט ס"ד): "אין אומרים תחנון בתשעה באב ואין נופלים על פניהם משום דמקרי מועד". והיינו כמו שכתוב (איכה א-טו): "קרא עלי מועד". וביאר הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע ב"אמרי פנחס" )תשעה באב סימן שפח( הטעם לכך, על פי המבואר בירושלמי )ברכות פ"ב ה"ד ( כי משיח בן דוד נולד בתשעה באב. עוד טעם מבואר בספרים הקדושים על פי מה שמצינו במדרש (איכה רבתי ד-יד), כי בחורבן בית המקדש שפך הקב"ה את חמתו על העצים ועל האבנים והציל בכך את ישראל מכליה, על כן מצד הצלת ישראל נקרא תשעה באב מועד.
(שבילי פנחס, פרשת פנחס תשע"ז)
ג.21 ימים כנגד 21 אותיות שנשתברו בי"ז תמוז:
איתא בשם הרבי ר' בער זצ"ל על פסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים פירוש כל רודפי ה' שרודף אחר השגת התגלות ה' יוכל להשיגוה ביותר בין המצרים כמשל המלך כשאיננו בביתו יש ביכולת להגיע אליו בנקל יותר. והענין הוא כי כ"ב ימים שבין המצרים הם נגד כ"ב אותיות התורה שעברו ישראל אז כדאיתא במדרש איכה שהקינות שהם מא' ועד ת' על רמז זה. וי"ז בתמוז הוא נגד אות א' שבו ביום נשתברו הלוחות המתחילים באות א' אנכי. ותשעה באב הוא נגד ת' על שם תם עוניך בת ציון ששפך חמתו על עצים ואבנים. וזה לשון בין המצרים כמיצר מכאן ומיצר מכאן שאין לההסתר התפשטות לא קודם המיצר וגם לא אחר תשעה באב שכבר נתקן ונשלם הכל דייקא בימים הללו בתוך ההסתר כמו שראינו שדייקא אחר חורבן הבית התחיל התפשטות והתרבות תורה שבעל פה על ידי התנאים ואמוראים שעמדו אחר זה דוקא
(ספר פרי צדיק פרשת מטות - אות י )
ד.האות ט של ט באב מרמזת על טוב והיא לא נשברה:
וחורבן הבית היה בט' באב, ואות ט' בכתיבה אשורית ראשו כפול לתוכו, לרמז כי טוביה גניז בגוויה
(אוהב ישראל,פרשת פנחס)
בדרך זו במסילה נעלה לבאר ענין כ"א ימי בין המצרים, על פי מה שהבאנו בשם רבי צדוק הכהן, כי כ"ב ימי בין המצרים הם כנגד כ"ב אותיות התורה, י"ז בתמוז כנגד אות א' ותשעה באב כנגד האות ת'. אולם כדרכה של תורה הנדרשת בשבעים פנים נראה לומר לפי האמור בדחילו ורחימו מהלך חדש, כי כ"א ימי בין המצרים מי"ז בתמוז עד ט' באב ולא עד בכלל, הם כנגד כ"א אותיות האל"ף בי"ת שנפגמו בחטא העגל כשפרחו מן הלוחות, אבל תשעה באב עצמו הוא כנגד האות ט' שלא נפגמה כלל, שהרי הקב"ה לא כתבה על הלוחות הראשונים כדי שלא יאמרו פסקה טובה מישראל.
(שבילי פנחס, פרשת פנחס תשע"ז)
9.טעם המנהג להרבות בסיום מסכת דווקא בתשעה הימים- שלימוד והשמחה בתורה הוא היא הנחמה של ימים אלו:
הטּעם שׁנּוֹהגים לסיּם מסּכת בּתשׁעת היּמים שׁל חד שׁ אב, י שׁ לבאר כּי מראים בּזה שׁאחרי החרבּן הנּוֹרא שׁל בּית המּקדּשׁ,אין לנוּ שׁיּוּר רק התּוֹרה הזּאת, והיא נחמתנוּ היחידה (סיום מסכת ביום ה' מנחם אב תש"ל) . עוֹדישׁ לוֹמר , דּמה שּׁנּהגוּ לסיּם מסּכתבּתשׁעת היּמים, הוּא על פּי מאמר הגּמרא (ברכות ח.) מיּוֹם שׁחרב בּית המּקדּשׁ איןלוֹ להקּדוֹשׁ בּרוּך הוּא בּע וֹלמוֹ אלּא ד' אמּוֹתשׁל הלכה בּלבד. והבּאוּר הוּא, דּבזה שׁמּס יּמים מסּכת בּתשׁעת היּמים, בּזמן שׁהחר בּן נראה לעין וכלּם מרגּי שׁים שׁיּכוּת לזה, מראים בּזה שׁהתּוֹרה נשׁארה לנוּ כּנחמה, והיא נוֹתנת לנוּהכּח להתח זּק בּגּלוּת, וזה 'משּׁחרב בּית המּקדּשׁ', בּמּה נתנחם, בּד' אמּוֹת שׁל הלכה בּלבד (סיום מסכת ביום א' אור לו' מנחם אב תשכ "ט).
(לחזות בנועם ה', רבּי אברהם מסּטריקוב זיע"א)
10.הטעם הגנוז בכך שתשעשה באב ושאר בצומות לא נקראים על שם תוכנם אלא על התאריך בו חלו:
מדּוּע נקרא 'תּשׁעה בּאב', ולא נקרא על שׁם המארע כּמוֹ שׁאר הזּמנּים - פּסח, שׁבוּעוֹת, סכּוֹת, ראשׁ השּׁנה ויוֹם הכּפּוּרים,ולא על מס פּר ימי החדשׁ [וזאת השּׁאלה הוּאגּם על שׁבעה עשׂר בּתמּוּז וע שׂרה בּטבת].א ך נראה, דּלכן נקראוּ על מס פּר ימי החדשׁ ולא על שׁם המארע , יען כּי זאת ידוּע שׁכּל מה שּׁכּתוּב וכל מה שּׁיּסדוּ אנ שׁי כּנסתה גּדוֹלה הוּא נצחיּוּת, ולא ישׁתּנּוּ חס ושׁלוֹם אף כּל שׁהוּא, וכמבאר התּקּנה איך יהיה התּפ לּה כּשׁיּבוֹא משׁיח צדקנוּ בּמהרה בּימינוּ שׁלּא ישׁנּה חס ו שׁלוֹם.ואם כּן כּאשׁר יקרא על שׁם המארע כּמוֹ 'חרבּן בּית המּקדּשׁ' וכדּוֹמה, ואחר כּך כּשׁיּהיה הגּאלּה ויבּנה בּית המּק דּשׁ, ויהיה יוֹם זה יוֹם טוֹב , איך נקרא היּוֹם ההוּא 'חר בּן בּית המּק דּשׁ', ו שׁם אחר גּם כּן לא י תּכן לקרוֹתוֹ,מחמת שׁאין רשּׁאין לשׁנּוֹת את שׁמוֹ הקּוֹדם שׁקּראוּ אוֹתוֹ חז "ל.לכן נקרא על מס פּר ימי החדשׁ, וכאשׁר יהא יוֹם זה אם ירצה ה' יוֹם טוֹב , גּם כּן נ וּכל לקרוֹתוֹ 'תּשׁעה בּאב' אוֹ 'שׁבעה עשׂר בּתמּוּז ' אוֹ 'ע שׂרה בּטבת', כּי בּזמן גּלוּתינוּ היוּ היּמים האלּוּ זכר להס פּד ותענית, וּבעתגּאלּתנוּ יהיוּ ימי משׁתּה ושׂמחה ויוֹם טוֹב .ודברי פּי חכם חן .
(קדושת אהרון, רבּי אהרן מסּאדיגורא)
סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲ-דֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲ-דֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה (איכה א,טו)
בפוסקים בהל' ט' באב מבואר, דפסוק זה קאי על ט' באב ונקרא יום זה "מועד" בגלל לידתו של משיח צדקנו ביום זה וכמפורש במדרש (איכה א. נא) ע"ש, וכ"ה בירושלמי (פ"ב דברכות ה"ד) ובארחות חיים (הל' ט' באב סי' י"ב) ע"ש.
א) אם חל ט"ב בשבת או במוצ"ש, אין אומרים בשבת במנחה צדקתך צדק,
ב) נוהגים שלא לומר תחינה ערב ט"ב משום דאיקרי מועד
ג) מטעם מועד בט"ב, יש מי שרוצה לומר, שלא להגיד תיקון חצות בליל ט"ב. (ברכי יוסף סי' תקנ"ט).
ד) יש אומרים, שלא לומר ענינו בשחרית בט"ב לפי שנקרא מועד (טו"ז סי' תקנ"ז ס"ק ב').
ה) אין להחמיר ולשבת בט"ב על הקרקע עד הערב, משום "קרא עלי מועד", ע"כ אסור לנהג בו אבילות יותר ממה שאמרו בהלכה (שו"ת נאות דשא סי' ל"ו)
(דף על הדף -פסחים דף עז עמוד א)
מנהג העולם לומר פסוקי נחמה בערב. והרב שיירי כנה"ג משם הרב צדה לדרך ערער על המנהג, דהא כל היום אסור בתורה. וכתב דכיון דלא נזכר זה בטור וב"י, נהג שלא לאומרם ולא למחות במנהג. והרב יד אהרן מצא סמך למנהג מדברי הגמי"י שהביא מרן בב"י ריש סי' זה, ע"ש. ואני מוסיף דכיון דבימי מרן כבר היו הסדורים והמחזורים בדפוס אי לא הוה סבר דשרי הו"ל לערער ולבטל המנהג, ומדשתיק שמע מינה דהמנהג טוב.
אין אומרים תחנון במנחה בערב ט"ב משום דאקרי מועד וכן אין אומרים צדקתך צדק במנחה שבת ערב ט"ב וגם בת"ב עצמו כן והעניין הוא לסימן כי אנו מובטחים בהשי"ת שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים
( ערוך השולחן אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנב יד)
ארץ ישראל בארצות
תורת ישראל בתורות ואמונות
כלם הנם שלשה מרכזים שאוצרות חיים ואורות עולמים גנוזים בהם להיות מזינים את כל העולם כולו.
(אורות ישראל/הרב קוק, ע, לה )
ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם. נשוב להיבנות והעולם עמנו על ידי אהבת חינם (אורות הקודש, חלק ג', עמ' שכ"ג-ד').
- גירוש יהודי אנגליה – בט' באב ה'ן' (18 ביולי 1290) הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.
- גירוש צרפת הגדול – בי' באב ה'ס"ו (22 ביולי 1306) גזר פיליפ הרביעי על כל היהודים לעזוב את צרפת בתוך חודש.
- גירוש ספרד – בליל ח' באב ה'רנ"ב (31 ביולי 1492) הסתיימו ארבעת החודשים שניתנו ליהודים כדי לעזוב את ספרד.
- פרוץ מלחמת העולם הראשונה – בה' באב ה'תרע"ד (28 ביולי 1914) הכריזה האימפריה האוסטרו-הונגרית על מלחמה עם סרביה ובכך פרצה מלחמת העולם הראשונה. בז' באב הצטרפה רוסיה למלחמה. בט' באב הצטרפה גרמניה.
- גירושי יהודים בשואה – בב' באב ה'תש"ב (16 ביולי 1942) כלא משטר וישי 13,000 מיהודי פריז בתנאים איומים, ובז' באב גירשם למחנות ריכוז. בח' באב באותה שנה החלה האקציה הגדולה מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה