אמור: ספירת העומר, ל"ג בעומר, תלמידי רבי עקיבא והערב רב

הקדמה - פרשת אמור :על מצוות ספירת העומר ב-3 מעגלים

1.שלושה מעגלי השלמות שצריך לשאוף אליהם- בין אדם לחברו, בין אדם למקום ובין אדם לעצמו:

שלימות האדם הוא בשלשה פנים שאין האחד כמו השני. כי צריך האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם, וצריך שיהיה שלם בעצמו עד שהוא בריה שלימה וצריך שיהיה שלם עם בוראו דהיינו בדבר שמגיע לבוראו, ואלו ג' שלימות כוללים הכל 
(דרך חיים על אבות הקדמה ומבוא)

2.ספירת העומר- התקדמות יום יומית לקראת המטרה של קבלת התורה וגם ספירה בפני עצמה

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:  עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַי-ה-וָֹ-ה(ויקרא כג, טו-טז)

א.בין אדם למקום:הכנה למתן תורה  ולכן גם חייבת להיאמר בפה כי גם התורה נקנית ב"עריכת שפתיים":

משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה וגו'". והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה...
ומפני כן , כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו (ספר החינוך מצווה שו)

ב.בין אדם לחברו- הכנב לאחדות של "איש אחד בלב אחד" למרגלות הר סיני ותיקון המתח שהיה בין תלמידי רבי עקיבא:

אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה... 

(יבמות סב, ע"ב)

ב.בין אדם לעצמו: בכל יום בספירה האדם עומד במדרגת טהרה חדשה:

וספרתם לכם וגו'. אומרו לכם לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפרשתי בפסוק (יתרו יט א) בחודש השלישי לצאת וגו', והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה. ... וארז''ל (ויק''ר פל''ב) כי הלוחות של סנפרינון היו. לזה אמר וספרתם לכם פירוש באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמיכם:

(אור החיים,שם)

ד.זהו שורש המחלוקת ההלכתית אם כל יום מצווה בפני עצמה או הכל מצווה אחת שלמה:

עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא יתכן:

(תוספות , מנחות סו ע"א, ד"ב זכר)

ואין נראה לר"י דכל לילה ולילה מצווה בפני עצמה היא

(הרא"ש, פסחים פרק י סימן מ)

  חלק א: ל"ג בעומר- יום מסתורי

1.המקור הקדום ביותר שמתייחס לענייני האבלות בעומר הוא מתקופת הגאונים:

וששאלתם למה אין מקדשי' ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסו' או לאו. הוו יודעי' שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות שכך אמרו חכמי' שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו זה בזה ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה ומאות' שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן ומי שקפץ וכנס אין אנו קונסי' אותו לא עונש ולא מלקות אבל אם בא לשאול לכתחילה אין מורי' לו לכנוס ולענין קדושין מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה: 

(תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן רעח)

{רב נטרונאי בר רב הילאי היה אחד מגאוני סורא בשנים ד'תרי"ג - ד'תרי"ח בלוח העברי ,ויקידפיה , שנו חיים כנראה-  858-958)

2.ל"ג בעומר בפרט ומנהגי האבלות בעומר בכלל לא מוזכר בכלל בכתביהם של 3 עמודי ההוראה של השולחן ערוך:

הרי"ף , הרמבם והראש ,שלושת עמודי ההוראה של הפסיקה בישראל, אינם מזכירים כלל את האבלות של ימי הספירה למרות שאין ספק שהמנהג היה נפוץ כבר בימהם(פענוח אגדות/הרב אברהם קורמן, ע"מ 190)

3.החת"ם סופר התנגד להפיכתו ליו"ט בלי שיש לדבר יסוד מהגמרא:

אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי, וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהילולא דרשב"י ז"ל. ואם כי כל כוונתם לשם שמים שכרם רב בלי ספק, ע"ד ודיגול"ו ודליק"ו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' ר"פ אין מעמידין [כ"ב ע"ב ד"ה רגלא]. אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דורתאי [פסחים ע' ע"ב] שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה,.... אבל לקבוע מועד [ביום] שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה, רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא, וטעמי' גופא לא ידענא.

(שו"ת חתם סופר חלק יו"ד תשובה רלג )

4.אם ממילא כל תלמידי רבי עקיבא  מתו מה יש לשמוח על כך שפסקו מלמות

ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה ואי משום שפסקו מלמות מה בכך הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ ר"ע שלא מתו כאלו:(פרי חדש על או"ח סימן תצג)

{הרב חזקיה די סילוה (~ה'תט"ז, 1656 - ~ה'תנ"ו, 1695^[1]) היה פוסק, שד"ר, ומגדולי רבני ארץ ישראל במאה ה-17. מחבר הספר פרי חדש.ויקיפדיה}

ע"פ הרמ"ע מפאנו השמחה היא על שרבי עקיבא לא מת (שמעתי בשיעור של הרב רוזנבלום שליט"א אמור תשפ"א)

5.גם בל"ג בעומר מתו תלמידי רבי עקיבא- מתו כל ימי העומר מלבד ימים שאין אומרים בהם תחנון:

אע"ג דאיתא בגמרא דתלמידי ר"ע מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושים יום ל"ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק בימים שאומרים בהם תחינה (תחנון) בשבעה שבועות העומר, וכל יום שאין אומרים תחינה לא מתו, והשתא דל מן המ"ט יום של הספירה ז' ימי החג, ושלושה ימים שחל בהן ראש חודש, שנים לאייר ואחד לסיון, וז' שבתות - פשו להו ל"ב ימים שמתו, ועושים למחרתו שמחה לזיכרון 

(ספר מנהגי מהרי"ל כ"א)

{רבי יעקב בן משה הלוי סג"ל מולין (נקרא גם מהר"י סגל ומהר"י מולין^[1]; נולד במגנצא סביב שנת ה'קכ"ג, 1363^[2] ונפטר בכ"ב באלול ה'קפ"ז, 1427, וורמייזא), היה רבה של מגנצא וראש הישיבה בה. נחשב 'אבי מנהגי אשכנז'. ויקיפדיה}

6.הדיוק בגמרא הוא שמתו עד פרוס העצרת כלומר עד ל"ג או ל"ד בעומר

מעשה ברבי עקיבא שהיה לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כלם, ואלולי שהעמיד שבעה תלמידים בזקנותו לא היה תלמיד שיהא קורא על שמו. (תנחומא חיי שרה ו)

אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה א"ר מתנא הלכה כרבי יהושע אמר רבי תנחום א"ר חנילאי ^הכל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה

(יבמות סב, ע"ב)

ואך מנהג בצרפת ופרובינצא לכנוס מל"ג בעומר ואילך. ושמעתי בשם ר׳ זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת. ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל׳ יום ופלגא ט"ו יום, וט"ו יום קודם העצרת זהו ל"ג בעומר.
(אברהם בן נתן הירחי (1155-1215), ספר המנהיג סימן ק"ו)

{ספר המנהיג או המנהיג בני העולם הוא ספר הלכה ומנהג, וחיבורו העיקרי של רבי אברהם בן נתן מהראשונים, החתום בראשי תבות בקטעים רבים בספר "אב"ן" או "אברהם בן נתן הירחי".

הספר עוסק בעניינים השונים על פי סדר לוח השנה. כמו פוסקים אשכנזים אחרים הוא מייחס חשיבות רבה למנהגים שנהגו בקהילות ישראל השונות.

הספר נדפס לראשונה 315 שנה לאחר חיבורו, בשנת ה'רע"ט בקושטנטינא.ויקיפדיה }

חלק ב: י"ח באייר - יום שבירת מנהגי האבלות של העומר

1.ניתן לחזור ולהתחתן שלא כמו בשאר ימי העומר שקדמו לו:

נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לעשות בתחלה אין מורין לו לעשות כך וכזה הורו הגאוני' 

2.מותרים להתספר:

ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר ויש מסתפרי' מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות 

{ויש שעושים חלאקה לילד סמוך לגיל 3 ביום זה:

יש נוהגים לקחת את ילדיהם הקטנים שהגיעו לגיל שלש שנים למירון בל"ג לעומר כדי שיסתפרו תספורת ראשונה בשמחה ובשירים סמוך לקברי התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו. ויש סמוכים למנהג זה מדברי המקובלים. ואף בבית הכנסת מותר לעשות כן. ברם, בזמן האחרון שאין הצניעות נשמרת במקום הקדוש אשר במירון, בל"ג לעומר, שומר נפשו ירחק מהם, ושב ואל תעשה עדיף. [יחוה דעת ח"ה סי' לה].

(קיצור ילקוט יוסף, תצג, כט)}

3.נהגו שנשים לא יעשו מלאכה כל ימי העומר מהשקיעה:

מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה 

ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים מכאן שהספירה בבית דין מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה:

(טור או"ח סימן תצג )

4.נהגו להרבות באור ( והדלקת מדורות)

יש לומר עוד טעם על מנהג בני ישראל שנוהגין להרבות באור ביום ההוא, יומא דהילולא דרבי שמעון. דהנה ר' שמעון, כשהיה מגלה רזין ביום ההוא באדרא קדישא אמר (זהר חלק ג רצא ב) וזה לשונו: והשתא בעינא לגלאה רזין קמיה דקוב"ה וכו', והאי יומא לא יתרחק למיעל לדוכתיה כיומא אחרא, דהא כל יומא דא ברשותי קיימא עכ"ל. רצה לומר, שהיה היום מתארך באורו, ולא היה רשות לאור היום להתחשך, היינו שיתפנה מן העולם, עד שנתן לו ר' שמעון רשות. וזה יורה כי כל האורות בטלים ומשמשים אל האור כי טוב, היינו רזין סתימין דאורייתא אשר גנוז בה אור הגנוז לצדיקים, והצדיקים המבינים ברזין דאורייתא הנה מאירים באור הגנוז בה, על כן אור היום ההוא היה מתארך ושמר פקודתו של ר' שמעון, הבן, הנה לבעבור זה מרבין אור ביום הזה:

(בני יששכר, מאמרי חודש אייר, מאמר ג אות ד)

5.נהגו לשחק בחץ וקשת :

מנהג ישראל אשר התלמידים בני בי רב יורו בקשת ביום הזה. והנה שמעתי מאת כבוד אדומ"ו הרב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל הטעם הוא, כי בימי ר' שמעון לא נראתה הקשת (עיין כתובות עז ב). והנה ביום עלותו למרום עושין הסימן הזה, עד כאן דבריו. והוא כעין "ללמד בני יהודה קשת" (שמואל ב א יח). ונראה לי על דרך דברי אדומ"ו, דהנה אמר ר' שמעון בן יוחאי לר' אלעזר בריה (בזהר [ח"א ע"ב ע"ב]): ברי, לא תצפי לרגלי דמשיחא עד דתתחזי קשתא בגוונין נהירין, הוא סימן התגלות אור של מלך המשיח אשר יגלה האור כי טוב הגנוז. הנה ביום הזה אשר נכתב הספר הקדוש הזהר, שהוא מהארת האור כי טוב הגנוז מפי בוצינא קדישא, וזה מאיר לנו בגלות עד יתגלה בזכות זה משיח צדקנו, "יהי אור" זה אורו של מלך המשיח, והסימן מסור בידינו, בשעתא דתתחזי קשתא בגוונין נהורין, על כן ביום זה לסימן הטוב הלזה, "ויורו המורים בקשת" (דברי הימים א י ג):

(בני יששכר, מאמרי חודש אייר, מאמר ג אות ו)

6.נהגו לשמוע מוזיקה מליל ל"ג בעומר:

בליל ל"ג בעומר ולמחרתו נוהגים להקל לשמוע שירים מכלי נגינה, וכל שכן מטייפ, לכבוד ההילולא של התנא רשב"י ע"ה. [חזון עובדיה על יום טוב מהדורת תשס"ג, עמוד רנח]

(קיצור ילקוט יוסף, תצג, ט)

7.אין אומרים תחנון:

אין אומרים וידוי ותחנונים ביום ל"ג בעומר.

(קיצור ילקוט יוסף, תצג, כח)

8.הניצול ממחלקה קשה נהגו לערוך סעודת הודיה לכבוד  רשב"י בלג בעומר( הוד שבהוד):

יהודי פרס נהגו  בשעת מחלה קשה לנדור נדר: אם בזכותו של רשב"י ישוב החולה לאיתנו תיערך סעודה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי ביום ההילולה שלו- ל"ג בעומר-"סאל רבי שמעון בר יוחאי(אשמור את השנה של רשב"י).עיקר הסעודה במאכל הידוע בשם פלאוו(אורז מבושל עם גזר,שום ופולים).עם הפלוו הגישו ירקות כבודים בחומץ ומעוררי תיאבון והרבו בשתיית יין (מועדי ישראל,יואל רפל,ע"מ 197)

9.לימוד ספר הזוהר:

יום ל"ג בעומר הוא יום שמחה וחדוה לכבוד התנא רשב"י. שהוא יום ההילולא של רשב"י. ...

 ויש לזה סימוכין בפוסקים, ולכן נוהגים לערוך לימוד בליל ל"ג בעומר במנין, וללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בש"ס ובזוה"ק. ומנהג יפה הוא. ויש נוהגים ללכת על קבר רשב"י במירון, וההולכים למירון יתרחקו מקלות ראש וכדומה, ובמקום גילה שם תהא רעדה. ובזמננו טוב יותר לבקר אצל ציון קבר רשב"י בזמן אחר, כי בעוה"ר בזמן האחרון אין הצניעות נשמרת במקום זה בל"ג בעומר. ומלבד כל זה יש נוהגים לשחוט שם בהמות ולאכול, מבלי לבדוק אם השוחט הוא בר סמכא, וגם רבו המכשולות בענין הניקור מחלב דאורייתא שהוא איסור כרת, ושומר נפשו ירחק משם ביום זה. וימי פטירת שאר צדיקים אינם ימי שמחה כיום ל"ג בעומר, אלא הם ימי תענית וצער. [יביע אומר חלק ג' סימן יא. יחוה דעת חלק ה' סימן לה].

(קיצור ילקוט יוסף, תצג, כז)

10.צעדת אחדות

• הרבי מליובאויטש הנהיג כי ביום ל"ג בעומר יקיימו צעדה מיוחדת "יחד כל ילדי ישראל", שתסמל את אחדות העם היהודי, כנגד הפילוג שהתקיים בין תלמידי רבי עקיבא, בגינו מתו בספירת העומר. מנהג זה החל עוד שנים קודם לכן, בימי הבעל שם טוב, אך לא היה נפוץ כל כך.

(ויקיפדיה)

חלק ג: מה קרה בל"ג בעומר- בין בר יוחאי לבר כוכבא{רעיון של נתנאל אלינסון}

0.הסבר קבלי: הוד שבהוד  --> [ולכן נהגו לעשות מסיבת הודיה דוקא ביום זה]

שכן בו הספירה הוד שבהוד שהם הדינים התקיפים וכידוע אצל הסנהדרין כולו חייב- זכאי
(רבי יעקב עמדין(יעב"צ), סידורי בית יעקב סדר חודש אייר, מור וקציעה סימן תצ"ג)

{רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (קרי: עֶמְדְן; בתעתיק לועזי: Emden; ט"ו בסיוון ה'תנ"ח (4 ביוני 1698), אלטונה – ל' בניסן ה'תקל"ו (19 באפריל 1776), שם) היה רב ותלמיד חכם, מגדולי הרבנים במאה ה-18. נודע בכינוי יַעְבֵ"ץ (ראשי התיבות של שמו, יעקב בן צבי).}

2.י"ח באייר - יום של היפוכים- בעבר זה היה היום שבו התחיל המבול(לשיטת רבי יהושע) כלומר ירידה של מים( כמו תורה) מצד הדין בגלל חטאם ( שלא כמו ההארה מצד האש של תורת רשב"י שירדה והאירה את העולם דווקא בגדר חסד לעולם ולכן המנהג של קשת כי האות לאי חזרת המבול הוא הקשת בענן

”...בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.” (בראשית, ז', י"א) ”רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין. ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית.” (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"א, עמוד ב')

אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חיזרו למערתכם הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא אמרי משפט רשעים בגיהנם י''ב חדש יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם נפקו כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר הוה מסי ר''ש אמר לו בני די לעולם אני ואתה בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות אמרו ליה הני למה לך אמר להו לכבוד שבת ותיסגי לך בחד חד כנגד {שמות כ-ח} זכור וחד כנגד {דברים ה-יב} שמור א''ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל 

(שבת לג ע"ב)

3.יום תחילת ירידת המן- לחם מן השמים שמכלכל את עם ישראל פיזית במשך 40 שנה:

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות טז,א)

לפי דאי' במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרי' הלכו ג' ימים בלא לחם ואח"כ ירד המן אם כן היה הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראויה לעשות לזה זכר טוב.( חת"ם סופר יו"ד סי' רל"ג)

4.ע"פ סידורים מהגניזה הקהירית :במקור היה יום אבל וצער על  פטירת יהושע בן נון

 באלו הצומות שקבעו חכמים על ישראל להיות מתענים בהם בכל חדש ממה שנגזר... בשמונה עשר באייר ל"ג בעומר מת יהושע בן נון  

(סידור ארץ ישראל , מ' מרגליות הלכות א"י מן הגניזה ירושלים תשל"ו עמ קמו )

5.היום בו פרץ המרד הגדול שנמשך עד לחורבן בית שני וכלל בתחילה( יח באייר) כמה הצלחות:

‏פלוויוס מספר על התנהגות מחרירה של פלורוּס הנציב הרומאי. לאחר התגרויות של יוונים, ניסה העָם לקבל‏ את פניו בכבוד רב, אך הוא הוליך אותו שולל ובט"ז באייר (ג' תתכ"ו 66 לספירה, 4 שנים לפני ‏חורבן הבית) ציוה לשרוד, לרצוח ללא רחם אנשים חפים מפשע ולדוש את בשרם של אזרחים רודפי ‏שלום ולהוקיעם על צלבים. אגריפס המלך היה אז באלכסנדריה. ברניקה אחותו ניסתה להתערב אצל ‏פלורוס אך ללא תוצאות. למחרת (י"ז אייר) הוליך שוב שולל משלחות רבות, שבאו לפייסו, בתקוה ‏שיכלו להשלים עמו. אך הוא ציווה לחייליו לחזור על מעשי הרצח והשוד. הוא ביקש בכך לעורר את ‏העַם למרד ואז יצליח לחסלו כליל. מחוסר ברירה אכן פרץ המרד ולמחרת (י"ח באייר) נאלץ פלורוס ‏לעזוב את ירושלים והשאיר שם רק גדוד אחר, שלפי תנאי נציגי העַם שבירושלים, לא היה זה אותו ‏גדוד שלחם עמם ביומיים שקדמו 

("תולדות מלחמות היהודים" ספר ב, פרק י"ד, ט -  פרק ט"ו, ב). 

כידוע ‏חל תמיד ל"ג בעומר בי"ח באייר. יש מקום לסברה שמחמת ההצלחה במרד זה, נשאר זכר בעם וחשבוהו ‏ליום טוב יותר מיתר הימים בתקופה זו של השנה, שזכרונות מרים נחרטו בתולדות האומה.

(פענוח אגדות/הרב אברהם קורמן ע"מ 198 הערה 26)

מעניין שבכמה עדותנוהגים הילדים להתאמן בל"ג בעומר היריות בקשת, הילדים נהגו להכין חיצים וקשתות לצאת לשדה ולירות חיצים.גם בזה יש זכר למה שאירע אז

(פענוח אגדות/הרב אברהם קורמן ע"מ 198-199)

6.אירועי שמחה הקשורים לתלמידי רבי עקיבא שפסקו למות ביום ל"ג בעומר ובפרט לרשב"י:

טעם השמחה, מפני שמסורת ביד הראשונים, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות (מאירי יבמות סב, ב; שו"ע תצג, ב). 

ויש מפרשים, שגם לאחר ל"ג בעומר מתו התלמידים, אלא שביום ל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי, והם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם התפשטה התורה בעם ישראל, ועל כן שמחים בל"ג בעומר (פר"ח תצג, ב). 

ויש אומרים, שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, שהם המשיכו את מסורת התורה (כה"ח תצג, כו, עפ"י שער הכוונות). 

טעם נוסף לשמחה בל"ג בעומר, שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא.

(פניני הלכה זמנים » ה - ל"ג בעומר,א)

א.פשר המנהג לא לשאת נשים בימי ספירת העומר עד לג בעומר- בגלל מרד בר כוכבא בו השתתפו תלמידי רבי עקיבא:

‏מבין 24 אלף תלמידי ר"ע שהתגייסו לצבא המורדים של בר כוכבא, רבים טרם נשאו ‏נשים, הם החליטו שלא לשאת נשים בתקופת המרד הפעיל, כרי שלא יאולצו להשתחרר ‏מהצבא על סמך הצו "ונקי יהיה לביתו שנה אחת"יי. לצערינו ולאסונם, נכשל המרד ‏כישלון מוחלט וכולם ניספו. מכאן ההדגשה "12 אלף זוגים" ולא נאמר "24 אלף ‏תלמידים", כי לא היו להם בנות זוג. 

כאות אבל על האסון הכבד הזה וכהזדהות עמם ‏קכלו הצעירים המתבגרים על עצמם, שלא לשאת נשים בימים אלה, שמיטב בני העם ‏קיפחו את חייהם בהגנתם על האומה ועל ארצה. לא מדובר בתקנה, גזרה או החלטה, לכן ‏אין לכך זכר במקורות קדומים. הנוהג בא ספונטאנית מלמטה, ללא דירבון מצד מנהיגי ‏העם.

(פענוח אגדות/הרב אברהם קורמן ע"מ 199)

ב.פשר המנהג של נשים לא לעשות מלאה בימי העומר מהשקיעה:

‏בין התלמידים-המגוייסים היו גם נשואים יותר משנה לפני גיוסם. להם איפשרו מדי פעם ‏לפקוד את ביתם. לא יכול היה להיות כל תכנון או קביעות במתן חופשות אלה .נשותיהם ‏הצעירות, שציפו להופעת יקיריהם, נמנעו מלעסוק במלאכה בערבים כדי להיות פנויות ‏‏לקבלת פני בעליהן, אם יופיעו לחופשה קצרה. בשל הפחד והסכנה מצד הרומאים הם לא ‏הופיעו לאור היום, אלא בלילות בלבד. מכאן השתרש המנהג (לא ידוע אם מישהי מקפידה עדיין לשמור אותו )   שנשים דוקא לא תעשינה מלאכה בימי הספירה משקיעת החמה ועד זרחיתה

(פענוח אגדות/הרב אברהם קורמן ע"מ 199)

7. יום שמחתו ואולי פטירתו ואם כן אז גם לידתו של רשב"י שהאיר לעולם את תורת הקבלה וספר הזוהר ובימיו לא נראתה קשת ולכן נהגו הדליק נרות ומדורות ולשחק בחץ וקשת:

 הנה יום הזה ל"ג בעומר יומא דהילולא דרבי שמעון בן יוחאי בו ביום עלה לשמי מרומים ומסתמא ביום זה נולד גם כן כי הקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום ר"ה יא א 

(בני יששכר מאמרי חודש אייר ג ב )

[ואיתא בשעה"כ (דף פז.) שטעם השמחה שבו ביום סמך רשב"י את חמשת תלמידיו, ונתגלה שם קדוש [אכדיי"ם], שהוא חילוף שם אלוקים. ובספר פרי עץ חיים יש גירסא "יום שמת" בו רשב"י. ובספר עד הגל הזה כתב שיש לגרוס "יום שמחת רשב"י". וכ"ה בדפוסים ישנים. וע"ע במאירי יבמות סב: ובביאורי הגר"א תצג סק"ב. שיו"ב המלוקט סי' תצג סק"א, טוב עין סי' יח פ"ז].

(קיצור ילקוט יוסף, תצג, כז)

8.הסבר ציוני:שמחת נצחון זמני במרד בר כוכבא ( ולכן השמחה,הדלקת המדורות שהיו סימן לאיתות בין המורדים  והמנהג לירי בחץ בקשת

לפי התיאור המקובל בקרב חוגים ציוניים, חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והושאו משואות לבשר את הניצחון. לפי השערת יום-טוב לוינסקי, ייתכן שחגיגות ל״ג בעומר בערב י״ח אייר מסמלות את הבשׂורה על פרוץ המרד הגדול. אישוש לכך ניתן למצוא בכך שבי"ז באייר התרחשה, על פי מלחמות היהודים, הפעולה האלימה הראשונה במסגרת המרד, ובערב אותו יום היו עשויים להודיע על המרד באמצעות מדורות, בדומה להודעה על ראש החודש.
בתחילת המאה ה-20 פיתחה התנועה הציונית את מיתוס ל"ג בעומר, וחיבורו יחד עם מרד בר כוכבא והמאבק לחירות לאומית. מנהג הדלקת המדורות הופץ כזכר למורדים שהדליקו משואות אש על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. גם המנהג להכין חצים וקשתותולהתאמן בהם בסביבות המדורה מקושר למרד בר כוכבא, שהתקיים בתקופה בה חץ וקשת היה כלי הנשק העיקרי בקרב (אליבא דויקיפדיה)

יומה הגדול של תורת הסוד הוא ל"ג לעומר, היום שבו נתגלו עומקים גדולים בתורתו של רשב"י כמבואר באדרא זוטא. אולם מסורת נוספת מוסרת בידינו שהוא הזמן שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. כפי שעולה מאגרת רב שרירא גאון, הכותב "והוה שמדא על תלמידוי דר"ע", הדבר קשור למאורע כלשהו במלחמת בר כוכבא, הנקראת "שמד" בכל מקום בחז"ל. יתכן שמדובר בניצחון צבאי ויתכן שמדובר ביום שבו התחדשה העבודה במקדש בימי המרד. על יסוד זה מובן מדוע כאשר הרשה הקיסר הביזנטי לבנות את בית המקדש בימי האמוראים, תוכננה הנחת אבן הפינה ליום י"ח באייר, ל"ג לעומר. כידוע, הנסיון כשל כי טרם הגיע הזמן. אך מכל זאת למדנו שקיים קשר הדוק בין הגבורה הלאומית של רבי עקיבא, תורת הסוד של רשב"י, ועבודת המקדש. שלושתם הם צינורות הגילוי של פני ה' בהסטוריה.

(ל"ג בעומר - גילוי של פני ה' בהסטוריה/הרב אורי שרקי)

9.הסבר הסטורי :נסיון כושל להקמת בית המקדש השלישי ע"י הקיסר יוליאנוס (ולכן מנהג המדורות כנגד השריפה שפרצה ואיבדה של התהליך של הקמת המקדש השלישי)

דמותו של יוליאנוס הכופר על מטבע מאנטיוכיה

בית המקדש של יוליאנוס נחשב לניסיון הרציני ביותר מאז מרד בר כוכבא, לקומם מחדש את בית המקדש בירושלים. ניסיון ההקמה היה בשנת 362–363 לספירה (שנת ד'קכ"ב).

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 330 הפך הקיסר קונסטנטינוס את הדת הנוצרית לדת המדינה של האימפריה הרומית. עם זאת, ברחבי האימפריה בכלל ובארץ ישראל בפרט, חלק גדול של האוכלוסייה שמר על דתו הקודמת. בשנת 361 עלה לשלטון ברומא הקיסר יוליאנוס אשר ביקש להחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב את הדת ההלניסטית לגדולתה במקום הדת הנוצרית. בשל מעשיו אלו נקרא על ידי היסטוריונים נוצרים "יוליאנוס הכופר".

יוליאנוס, אשר היה מדינאי מפוכח, ביקש לקרב אליו את היהודים הפזורים בממלכתו כדי שיהוו משקל נגד לנוצרים. אמנם, בכתביו הפילוסופיים הוא מגנה את היהדות (גם אם הרבה פחות מאשר את הנצרות ורק כמי שהיוותה ערש לדת המעוותת הזו, לדבריו), אך במעשיו הוא עשה רבות כדי להתחבב על היהודים.

הכרזת יוליאנוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 ביולי 362 הגיע יוליאנוס לאנטיוכיה, בדרכו למסע מלחמה כנגד הפרסים. הוא מצא זמן להפגש עם ראשי הקהילות היהודיות ושאל אותם, במעמד שריו, מדוע אינם מקריבים קורבנות לאלוהיהם. הוא ידע את התשובה, אך הייתה נחוצה לו בקשה פומבית. היהודים ענו שאינם יכולים להקריב כל עוד בית המקדש אינו קיים. בתגובה השביע אותם הקיסר (לפי ההיסטוריון בן הזמן, גרגוריוס איש נזיאנזוס):^[1] ”לחזור למולדתם ולהקים מחדש את המקדש ולחדש את השלטון כדרך אבותיהם”.^[2]

יוליאנוס גיבה את ההצהרה בהבטחה לסיוע חומרי למפעל הקמת בית המקדש, כפי שהיה נהוג בביזנטיון. מטרתו של יוליאנוס לא הייתה לחזק את היהודים אלא לתת מכה ניצחת לנוצרים. הללו טענו שבעקבות צליבתו של ישו בטלה מן העולם עבודת הקרבנות, לצד יתר מצוות העשה שבתורה. לשיטתם, חורבן בית המקדש השני לא נבע מחטאי היהודים בלבד, אלא היה חלק מהתוכנית האלוהית לכונן סוג חדש של יחסים בין האדם לאל ולהחליף את הדת העברית הישנה בבשורה החדשה שהביא עמו ישו. יוליאנוס קיווה שחידוש עבודת הקרבנות במקדש יחליש את הטענות הנוצריות.

התגובה היהודית להכרזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה לקבוע כיצד הגיבו היהודים להכרזת יוליאנוס, כיוון שבמקורות היהודיים (בני אותה תקופה) אין כל זכר לאירוע, וההסתמכות היא על דיווחים של כרוניקאים ואנשי כנסייה נוצרים, שעדויותיהם בעניין זה מוטות במובהק. ההיסטוריון הנוצרי רופינוס, שחי באיטליה, דיווח כי ההכרזה עוררה בקרב היהודים שמחה והתעלות נפש. לדבריו, ”היהודים הגיעו למצב חוצפה כזאת עד שלאחדים מהם נדמה כי שבו ימי הנבואה והם החלו להעליב את אנשנו (הנוצרים) כאילו חזרו ימי מלכותם.”^[2] ליהודי הגולה הייתה סיבה נוספת לשמחה כיוון שיוליאנוס ביטל את המיסים המיוחדים ליהודים וכן את מס האפוסטולי שהעלו לנשיא בירושלים.

יהודי ארץ ישראל שמחו גם הם. יש עדויות על יהודי טבריה שלבשו בגדי כהונה ותקעו בשופרות.^{[דרוש מקור]} ניתן לשער שאלו שלבשו בגדי כהונה היו הכהנים, שהגיבו בהתלהבות יתירה כיוון שעבודת בית המקדש קשורה בעיקר אליהם. עם ההכרזה הפכו הכהנים לגורם ראשון במעלה בהכנות לחידוש עבודת הקרבנות.

לעומת העדויות על ההתלהבות העממית בקרב היהודים, מועטים הם המקורות שנשתמרו מהם ניתן ללמוד על עמדתם של הנשיא (הלל נשיאה או רבן גמליאל החמישי) והחכמים (אמוראי ארץ ישראל), שהנהיגו את העם מבחינה אדמיניסטרטיבית ורוחנית. גם פרשיות אחרות שעוררו תסיסה משיחית בקרב היהודים, שהסמוכה שבהם, מרד גאלוס, אירעה רק תריסר שנים לפני כן, לא תפסו מקום בעל חשיבות ביצירה הספרותית היהודית שהשתמרה מאותה תקופה, ואין בידינו אלא לשער מה הייתה עמדת ההנהגה לגביהם. ניתן לייחס עובדה זאת לאכזבה שפשתה בין היהודים בעקבות המהלך שכשל, שהובילה לניסיון למחיקת הפרשה העגומה מהתודעה ההיסטורית, על מנת שלא תוביל לייאוש מציפיות משיחיות לעתיד. ייתכן גם שההפך הוא הנכון, והניסיון לבנין בית המקדש הושכח לשם הדחקת התקוות המשיחיות, ומניעת חיכוכים מסוכנים עם השלטונות. אך יש המשערים שמלכתחילה הנהגת העם לא ראתה את הכרזת יוליאנוס בעין יפה. מצד אחד הם היו חייבים להשתתף בשמחה הכללית, אך מאידך הדבר הוריד את קרנם. הנשיא לא התייחס למשפחת כהונה אלא לבית דוד המלך, ולאחר בנין בית המקדש תתפלג ההנהגה בינו ובין הכהן הגדול. גם ביטול המס שנגבה על ידי הנשיא עבור הקיסר, היה עלול לפגוע במעמד הנשיאות. אומנם באותה תקופה השלטונות ממילא הלכו וצמצמו את מעמד הנשיאות, עד לביטולו המוחלט, כך שלנשיא לא היה הרבה מה להפסיד. החכמים מצידם זכרו את המחלוקת העתיקה בין הצדוקים לפרושים שפלגה את העם בסוף ימי בית שני, שבחלקה נסובה סביב כללי העבודה במקדש. ולבסוף, ראיה מפוכחת של מצב הדברים בזירה המדינית הייתה עשויה להוביל להסתייגות מהיוזמה לבנין המקדש: יוליאנוס היה יחיד בדעתו האנטי-נוצרית בהנהגה הרומית. האופוזיציה הנוצרית הייתה גדולה ומשמעותית. תלות מוחלטת באדם יחיד הייתה מסוכנת לציבור היהודי, שכן לא היה ברור כלל שיורשו ימשיך באותה דרך (יורשו אכן היה נוצרי וביטל את כל החלטותיו של יוליאנוס).

לחכמים הייתה גם דילמה אמונית. האם ייתכן שבית המקדש ייבנה על ידי מלך עובד אלילים, שאינו משיח בן דוד?^{[דרוש מקור][מפני ש...]} עם זאת כנראה היו חכמים שנטו לומר שכן, דבר המוצא הד בדברי האמורא רב אחא, שאמר: "זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד".^[3] דברי רב אחא באים כהמשך לדברי רבי אלעזר, המצדיק את הקמת הבית השני על ידי כורש מלך פרס, ויש הסוברים שדברי רב אחא באים לרמז על ההיתר להקמת הבית גם על ידי יוליאנוס.^[4]

(ויקיפדיה)

10.יום פטירת הרמ"א ולכן נוהגים לקרוא ליום לפי הנסוח האשכנזי ל"ג בעומר ולא לג לעומר( ע"פ הרב אשכנזי)

א.רבי משה איסרליש, נולד בפולין בשנת ה'ר"ץ (1530) לרבי ישראל, ולמלכה (שהייתה בת דודתו של הרב מאיר קצלנבוגן, מהרם פדובה). שמו איסרליש נגזר משם אביו (איסרליש = בנו של רבי איסר'ל(ישראל) ). אביו, רבי ישראל, וסבו (אבי אמו) רבי אלעזר, היו מפרנסי הקהילה.

ב.בגיל 13 הוסמך רבי משה איסרליש לרבנות ולמד אצל ראש ישיבת לובלין, הרב שלום שכנא, ממייסדי שיטת החילוקים.

ג.רבי משה איסרליש נישא פעמיים, בפעם הראשונה לבתו של רבו, הרב שלום שכנא. בפעם השנייה, לאחר מות אשתו הראשונה בנעוריה, נישא רבי משה איסרליש לבתו של רבי שמחה בונם ממיזלס.

ד.רבי משה איסרליש כיהן כרב הראשי של קהילת קיז'מיז' בעיר קרקוב בפולין, וכדיין בית הדי, אשר משנת שי"ג עמד בראשו. הרב וייסד בעיר קרקוב ישיבה אשר עמד בראשה.

ה.רבי משה איסרליש נפטר בי"ח אייר (ל"ג בעומר) בשנת של"ב (1572) והוא בן 42. הוא נקבר בבית הקברות היהודי בקרקוב. יהודי פולין עלו לקברו של רבי משה איסרליש ביום פטירתו, ל"ג בעומר, לערוך סעודה גדולה, ולדרוש ולהדליק נרות בבית הכנסת בו נהג להתפלל.

ו.במהלך חייו חיבר רבי משה איסרליש, שזה לכינוי הרמ"א, 33 ספרים. שני חיבורי הגדולים הם "דרכי משה" ו"המפה".

ז.ספרו של הרמ"א, "דרכי משה" קוצר בעקבות ידיעתו של הרב כי רבי יוסף קארו יצר חיבור מקיף (ה"בית יוסף") על הספר 'ארבעה טורים' של רבי יעקב בן אשר ("בעל הטורים"). בספר זה כלל הרמ"א לצד קיצור דברי הבית יוסף, גם דברי פוסקים נוספים אשר לא הופיעו ב"בית יוסף", והכרעות שלו.

ח.בשנת של"א (1571) פרסם הרמ"א את חיבורו "המפה", בהמשך לחיבורו "דרכי משה". בחיבור זה ציין את הגהותיו על ה"בית יוסף" בתוספת פסיקות ומנהגים של יהדות אשכנז, אשר חלקו על פסיקות ה"שולחן ערוך".


ט.הרמ"א חיבר פירושים למסכתות ואגדות התלמוד, וכתב הערות לספר הזוהר ולספר מורה נבוכים. בין ספריו של הרמ"א נמנים גם: "תורת העולה" - ובו פרשנות פילוסופית של הרב להלכות בית המקדש, "שו"ת הרמ"א" - תשובותיו של הרב בנושאי הלכה שונים, "מחיר יין" - פירוש סמלי למגילת אסתר.

("10 עובדות על רבי משה איסרליש, הרמ"א, לרגל יום פטירתו י"ח באייר" / אתר תהילים סנטר)

...חלק ד: מלחמת בר כוכבא ותיקון הערב רב

1.ערב רב כולל 5 סוגים שהם נג"ע רע ובכלל עמלקים:

וַחֲמִשָּׁה מִינִים הֵם בְּעֵרֶב רַב, וְהֵם: נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'נָקִים רְ'פָאִים עֲ'מָלֵקִים. וּבִגְלָלָם נָפְלָה ה' קְטַנָּה מִמְּקוֹמָהּ. בִּלְעָם וּבָלָק הָיוּ מִצַּד שֶׁל עֲמָלֵק. תִּקַּח ע''ם מִן בִּלְעָם, ל''ק מִן בָּלָק, יִשָּׁאֵר בָּבֶל, (בראשית יא) כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ. וְאֵלֶּה אוֹתָם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵאוֹתָם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (שם ז) וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם. וּמֵאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם בְּגָלוּת רְבִיעִית, הֵם רָאשִׁים בְּקִיּוּם רַב, וְהֵם מַעֲמִידִים עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (שם ו) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. אֵלֶּה אוֹתָם עֲמָלֵקִים.

(זוהר מתורגם בראשית כה ע"א)

2.עמלקים יכולים לשוב בתשובה:

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שציוותה התורה שלפני שנצא למלחמה בעמלק, נציע להם שלום, שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו - אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו - נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א ד, כס"מ שם).

הרי שבשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.
הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה. בפועל אין כיום דרך למחותם כי נטמעו בעמים, ועם זאת השפעתם הרעה נמשכת בצורה חלקית, והדרך שנותרה לתיקון היא בהשבת העולם כולו בתשובה, או שתתפתח מלחמה גדולה, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג, שבה כל הרשעים יאבדו.

(האם עמלקי יכול לחזור בתשובה?/הרב אליעזר מלמד)

3.רבי עקיבא - גדול הדור של מרד בר כוכבא - מבני בניו  של סיסרא או המן העמלקי!

א.מוצאו מסיסרא:

אמר רבא [כו'] נוקי לר' עקיבא לית ליה זכות אבות. איתה בסנהדרין בפרק כל ישראל יש להן חלק (דף צו) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים ומאן אינון ר' עקיבא

(רב נסים גאון על מסכת ברכות כ״ז ב)

ר׳ עקיבא בא מסיסרא שבא על יעל אשת חבר הקיני...דנתגיירה אחר שבא עליה סיסרא (סדר הדורות)

ב.מהמן:

וכעין שאמרו ז״ל [גיטין נז,ב] מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק ומאי ניהו רבי עקיבא (חינוך עם פירוש מנחת חינוך מצוה תכה הערה ג)

4.תלמידי רבי עקיבא- גלגולי הערב רב- מתו מיתה רעה- אסכרה או מתו במלחמה?:

א.אסכרה היא מיתה רעה אבל זה כביכול רק נאמר לצורך הסתרת הסיבה שהרי מיתה רעה היא בחרב:

רבי עקיבא שילם מחיר כבד על המרד. עשרים וארבעה אלף מתלמידיו נהרגו בקרבות עם הרומאים. תלמידי רבי עקיבא היו ככל הנראה הכוח המרכזי שלחם ברומאים, ולכן המספר הגבוה של ההרוגים. בגמרא לא מופיע במפורש שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד, אלא נאמר :

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן: אסכרה. {יבמות סב:}

בגמרא נאמר שהם מתו מיתה רעה, אך לא מוסבר באיזו מיתה רעה. רבי נחמן אומר שמיתה רעה היא אסכרה, שהיא מן מגפה, כיון שבדרך כלל כאשר אומרים מיתה רעה מתכוונים למגפה זו, אך אין זה מחייב. מה עוד, שמצאנו במקומות רבים בגמרא (בבא קמא נא. סנהדרין מה. ועוד) שלומדים מהפסוק: "ואהבת לרעך כמוך" – ברור לו מיתה יפה, שאינה מבזה את המת. ומכאן ניתן להסיק כי מיתה רעה, שכן מבזה את המת זו מיתה בחרב. כלומר, ניתן ללמוד מהגמרא שעשרים וארבעת אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בחרב במרד ברומאים. בנוסף מצאנו באיגרת רב שרירא גאון שהוא כותב שתלמידי רבי עקיבא נהרגו בשמד. ובכל מקום שמצאנו שמד בתקופת הגאונים, הכוונה היא למרד בר כוכבא.

ב.אסכרה- רמז לגדוד:

רב נחמן ידע ככל הנראה מה אירע לתלמידי רבי עקיבא אלא שהוא מסביר מהי מיתה רעה בעולם של חכמי התלמוד אחרי המלחמות ואמר אסכרה.הוא לא התכוון לומר זאת על תצלמידי רבי עקיבא אלא אם נאמר שרמז למילה אסכרה בערבית שפירושה צבא, גדוד( אל אסכרי)

(בעוד מועד הרב אורי שרקי ע"מ 239)

ג.אסכרה -מיתת חנק - במערות:

‏כידוע, לא נשארו מקורות רבים בחז"ל על מרד בר כוכבא, או מחמת הצנזורה או ‏מחמת פחד הצנזורה. אך יש עדיין ליישב את המידע על הריגת תלמידי ר' עקיבא. ‏"בשמדא". כנראה במרד, עם הגמרא ביבמות שבה נמסר מידע שונה: מפני ש"לא נהגו ‏כבוד זה בזה".. כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אסכרא". הגמרא עומדת על הסיבה ‏הרוחנית מדוע לא זכו לסייעתא דשמיא במרד, ולניצחון כולל וארוך טווח על הרומאים ‏כמו שאירע במרד החשמונאים נגד היוונים, והתשובה: משום שלא נהגו כבוד זה לזה.

‏אמנם התיאור בגמרא שמתו באסכרה, מיתת חנק'. מסביר איך מתו בפועל, ‏חוקרי ארץ ישראל מסבירים שהרומאים התקשו להתמודד עם מערכת של יותר ‏מ-300 מערות ומנהרות שמהם נלחמו חיילי בר כוכבא,

 

עד שלצערנו מצאו פתרון ‏- הם הדליקו מדורות בפתחיהן והיפנו את העשן פנימה. העשן הצליח להוציא את ‏המורדים ממסתורם, ואיפשר להרגם בקלות ביציאתם  האיטית מהפתחים הצרים, לחילופין, סתמו הרומאים את פתחי המערות, והמורדים נחנקו בתוך המחילות

(‏שש הערות בענייני רבי עקיבא ‏ומרד בר כוכבא/ ‏הרב ארי יצחק שבט; נתנאל שבט)

5.שלשה רגלים כנגד 3 חסדים- יציאה מהגלות( מצרים), מתן תורה וכניסה לארץ ישראל כלומר : עם ישראל תורת ישראל וארץ ישראל:

ואומר בסבת זה, שישראל קבלו מהשם יתעלה שלשה חסדים גדולים, והם: יציאת מצרים, ומתן תורה, וירושת הארץ. ולכן צוה שיעלו לביתו שלש פעמים בשנה: בחג המצות - להודות לה' על שהוציאם ממצרים. ובחג השבועות - להודות לפניו על שנתן להם את התורה. ובחג הסכות - להודות לפניו על הארץ ועל תבואותיה. ויהיו ימי חג הפסח שבעה ימים, לא להיותו היקף בינוני כמו שזכר הרב המורה פרק מ"ג חלק שלישי, כי אם: לפי שמעת שיצאו ממצרים עד שנכנסו בים היו שבעה ימים, ואכלו מן המצות אשר הוציאו ממצרים כל אותם שבעת ימים. ואז נטבעו המצריים, והיתה התשועה שלמה, וכמו שאמר (שמות יד, ל - טו, א): "ויושע יי' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים וגו', אז ישיר משה". וכנגד אותם השבעה ימים, היו ימי חג הפסח גם כן שבעה. אמנם חג השבועות היה יום אחד, כיום מתן תורה, שהיה אחד ומיוחד וכמוהו לא יהיה. וחג הסכות היה גם הוא שבעת ימים, מפני שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל:

(אברבנאל על דברים - פרק טז פסוק יג-יז )

ניתן לבחון את החלוקה הזו דרך שלושת הצירים המרכזיים המרכיבים את הזהות היהודית: תורה, עם וארץ. כל אירוע היסטורי שציינת מייצג שלב שבו אחד ממרכיבי היסוד הללו עמד למבחן או עבר שינוי דרמטי:

5.כיצד התבטא למעשה החטא של תלמדי ר"ע שלא נהגו כבוד זה לזה-עם, תורה, ארץ:

א.תורת ישראל: פגיעה בכבוד התורה של זולתם ולכן מתו דווקא בימי ספירת העומר שהם הכנה למתן תורה

ועוד יש לך לדעת, כי הכבוד נקרא אור דכתיב (יחזקאל מ"ג) והארץ האירה מכבודו, וידוע כי אין הזיו ואור בעולם רק מפסח ועד עצרת שאז האור הוא זך וטוב לכך נקרא חדש אייר זיו, מפני שאתו זמן הזיו והאור בעולם והתורה נתנה בעצרת שהוא סוף הזמן שהוא זיו, וכל זה מורה על כבוד ואור התורה, והם לא נהגו כבוד בחבריהם שהם תלמידי חכמים יודעי התורה לכך מתו בזמן הזה. 

ומתו במיתת אסכרה, ידוע כי מיתת אסכרה מתחיל בפה ומסיים בגרון וכל אשר חוטא בתורה ראוי למיתה זאת, וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת ל"ג ע"ב) אסכרה בא על בטול תלמוד תורה, ופירוש זה כי מיתה זאת היא מיתת אסכרה מבטל מן האדם עיקר החיות, כי הדבור הוא החיות של אדם וזה מבואר בכמה מקומות, ולכך מיתת אסכרה היא מיתה עצמית יותר מכל המיתות.

(מהר"ל, ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק יב )

מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ולא חש כל אחד מהם על כבוד התורה של חברו, דאין כבוד אלא תורה, ולכן מתו במידה זו, כי היא חייך

(מהרש"א,שם)

ב.עם ישראל: חטא לשון הרע-גם אם עדין מאוד- פגיעה בעם ישראל

מפני שלא נהגו כבוד זה לזה כו' ולא חש כ"א מהם על כבוד תורה של חבירו דאין כבוד אלא תורה ולכך מתו במדה זו כי היא חייך גו' ואמרו שמתו במיתת אסכרה דאפשר דכ"א דיבר לשון הרע והיה מספר בגנות חבירו וסימן ללשון הרע אסכרה כדאמרינן פרק ב"מ ואמר שמתו בין פסח לעצרת להורות שמתו בהשגחה כי הוא הזמן ממוצע לבריאות וקרוב לרפואה כדאמרינן בשבת כל שקייני טבא בין דיבחא לעצרתא וק"ל:

(חידושי אגדות מהרש"א,שם)

ג.ארץ ישראל:לא הקשיבו לפקודות במהלך המלחמה

ג1.לא יכלו לנהוג כבוד זה בזה בגלל שהיו בזמן מלחמה:

נראה לבאר הסבר חדש לדברי הגמ' שתלמידי ר"ע "לא נהגו כבוד זה בזה". יש לנו בהלכה הלכות כבוד הנוגעות ביחס לרב, לחבר ולתלמיד: והדרת פני זקן מתייחס למי שקנה חכמה, קדימויות הכהן וקדושתו וכו'. כאשר נכנסים לבית צריכים לקדם ולהקדים את הקשיש יותר או את התלמיד חכם יותר. והנה אומרת הגמ' בברכות (מו ע"ב): "תנו רבנן: אין מכבדין - לא בדרכים, ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות". בכניסה או ביציאה מהבית, בחיים השלווים והרגילים, יש מקום לדיני הכבוד, אבל בדרך כאשר האדם ממהר לביצוע תפקידו, אם הוא הולך בדרכו ולפניו צועד זקן באיטיות, אינו יכול להרשות עצמו להאט את צעדיו ולא לעקפו משום "והדרת פני זקן". כן הוא בגשרים, אדם הנמצא בתפקיד אינו יכול להמתין ולהקדים את כל הראויים כיבוד, לכן אומרת הגמ' "אין מכבדין בדרכים והגשרים" – שם אין לדרוש זאת ממנו. 

לפעמים כאשר מזדמן מפקד צעיר ולו חיילים המבוגרים ומכובדים ממנו (דבר שמזדמן לרוב בשירות מילואים), אין הוא יכול בזמן הפקודות וההוראות לעסוק בעיניי כבוד, הוא נמצא כעת בתפקיד והוא צריך לבצע את הפקודה כראוי מבלי לעשות חשבונות מי הם הנמצאים בפניו.

הגמ' ביבמות (שם) מסבירה שתלמידי ר"ע נפלו מפני "שלא נהגו כבוד זה בזה" – ויש לפרש בפירוש פשוט אך שונה לגמרי ממה שהורגלנו. חז"ל רמזו לנו מה קרה לתלמידי ר"ע, הם היו בדרכים ובגשרים, הם היו פרטיזנים ביערות. הם לא לחמו במלחמה סדירה של צבא מאורגן שיש לו כמויות של נשק אלא כדרך שלחמו הפרטיזנים, בהפתעות בדרך לא מסודרת, עושים גשר ומארב מאחוריו וכדו'. תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה כי הם היו באותה עת במצבים בהם ענייני הכבוד אינם קיימים כלל. כך רמזו לנו חז"ל מה קרה לתלמידי ר"ע, ובגלל שחששו מהגויים השולטים באותה העת הם צנזרו את דבריהם ולא רצו לספר במפורש שתלמידי ר"ע מתו מפני שלחמו במלחמת בר- כוכבא ובכל המאבקים נגד הכובש הרומאי אלא רק רמזו לנו בדרך זו את אשר אירע להם.

לפי זה נפתרת השאלה ששאלנו בפתיחת הדברים: מה קרה לתלמידי ר"ע? כיצד דווקא הם מזלזלים האחד בכבוד חברו? התשובה א"כ שאכן אין הדבר כך ומן הסתם אף הם בחיי היום יום שלהם התנהגו כפי שחינכם רבם שהקפידו בכבוד חברם, אבל כאשר נאלצו להיות במצבים מיוחדים בתנאי מלחמה אזי הם התנהגו בהתאם למצבם.

(האבלות בימי הספירה על מות תלמידי רבי עקיבא - במקום מאמר מערכת/הרב משה צבי נריה, אמונת עיתך עלון 41)

ג2.לא הקשיבו לפקודות ולכן מתו במלחמה

(ע"פ הרב שרקי)

5.שלושת המשברים הגדולים של עם ישראל במדבר- כנגד תורה,עם וארץ

א.חטא המרגלים- ארץ ישראל

א.חטא העגל- תורת ישראל

3.החטא בשיטים- עם ישראל

6.שלושת המשברים הגדולים בזמן המקדש: כנגד עם,תורה וארץ ישראל:

א. חורבן בית ראשון: תורת ישראל

בתקופת הבית הראשון, הקשר בין ישראל לקדוש ברוך הוא התבסס על הברית – מערכת החוקים והמצוות שהייתה אמורה להנחות את הממלכה.

• מהות החורבן: הנביאים הדגישו שוב ושוב שהסיבה לחורבן היא עזיבת התורה ("על עזבם את תורתי"). זהו משבר דתי-רוחני שבו העם נכשל בשמירה על הציווי האלוקי.

• התוצאה: עם היציאה לגלות בבל, העם גילה שהתורה אינה תלויה במקדש פיזי. שם החלו להתפתח מוסדות התורה שאינם תלויים בקרבנות, והתבססה ההבנה שהתורה היא "המולדת הניידת" של ישראל.

ב. חורבן בית שני: עם ישראל

בתקופת הבית השני, הבעיה המרכזית לא הייתה עבודה זרה (כמו בבית ראשון), אלא התפוררות חברתית ופנימית.

• מהות החורבן: חז"ל טבעו את המושג "שנאת חינם" כסיבת החורבן. המאבקים היו בין כתות, סיעות ומשפחות בתוך העם. המשבר היה בזהות הלאומית וביכולת של הקבוצות השונות לחיות יחד כגוף אחד.

• התוצאה: החורבן כפה על העם להתגבש מחדש סביב זהות קהילתית ולא סביב ריבונות מדינית. המעבר היה מ"עם של מדינה" ל"עם של קהילה", שבו הערבות ההדדית היא שמחזיקה את הלאום בפיזורו.

ג. מרד בר כוכבא: ארץ ישראל

מרד בר כוכבא (כ-60 שנה לאחר חורבן הבית השני) היה הניסיון האחרון והנואש ביותר להחזיר את הריבונות הפיזית על הקרקע.

• מהות החורבן: בניגוד לחורבנות הבתים, המרד לא התמקד רק בבית המקדש אלא בשליטה על הטריטוריה. בר כוכבא ניסה להקים מדינה יהודית עצמאית, וכישלון המרד הוביל לניתוק הפיזי הכמעט-מוחלט של העם מארצו (גזירות אדריאנוס, שינוי שם הארץ לפלשתינה ואיסור כניסה לירושלים).

• התוצאה: האירוע הזה מסמל את תחילתה של "גלות אדום" הארוכה. הוא מייצג את אובדן האחיזה בארץ ישראל כמרכיב פעיל בחיים היהודיים למשך אלפיים שנה, עד לעת החדשה.

---

סיכום בטבלה

אירוע	המרכיב המרכזי	מוקד הכישלון/השינוי
חורבן בית ראשון	תורה	עזיבת המצוות והברית האלוקית.
חורבן בית שני	עם	התפוררות חברתית ושנאת חינם.
מרד בר כוכבא	ארץ	אובדן הריבונות הפיזית והאחיזה בקרקע.

(ענ"ד, ניסוח ע"י ג'ימני)

7.הערב רב לא רצו את ארץ ישראל:

א.המעקף שלא דרך ארץ פשלתים( רצועת עזה) וגם קריעת ים סוף כל אלה  היו בשביל הערב רב שלא ראה חיבור לא"י והיה צריך לקנות אמונה:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה(שמות טו,א)

בשלח פרעה את העם - את העם בגימטריא גם ערב רב. (שמות יג יז)

ולפי האמור אתיא פרשתנו על נכון, לפי פירוש האריז"ל שרק בשביל העם שהם הערב רב לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, שהם בלתי מאמינים, על כן פן ינחמו בראותם מלחמה ושבו מצרימה, ועל כן הוצרכו לקריעת ים סוף לקנות אמונה, אבל מבלעדי ערב רב שום דבר טבע לא היה עומד בפניהם, וממילא מובן שלא היו צריכין לקנות אמונה על ידי נס קריעת הים... (שם משמואל בשלח תרע"ז)

ב.הסרוב לקבל את א"י מתגלה כלפי חוץ בחטא המתאוננים-שהיו הערב רב-  שקדם לחטא המרגלים:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה וַיִּשְׁמַע יְ-הֹ-וָ-ה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (במדבר יא,א)

 כמתאוננים - פירוש כאוננים לשון אנינות. שהתאבלו על שהקב"ה  רצה להכניסם לארץ מהרה . כדפרש רש"י לעיל בסמוך ודאגו ממלחמות כי קטני אמונה וקצרי רוח היו (פענח רזא,שם)

בקצה המחנה. במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם   ובגדולים (רש"י,שם)

ג.יצאו בגלל משה ובגלל התורה(אותה קלקלו במעשה העגל)  ולא בגלל הארץ:

הציבור שיוצא ממצרים מורכב מבני ישראל ומהערב רב. מדוע הערב רב יצאו ממצרים. הרי הרבה החליטו להישאר שם, המצרים למשל. בני ישראל יוצאים ממצרים כיון שהם רוצים לשוב לארץ אבותם, והם שמעו מאבותם שכך יהיה. בני ישראל יוצאים לארץ ישראל, והערב רב לאן? ניתן לומר כי הערב רב הלכו אחרי אישיותו של משה רבנו, אדם גדול ובעל מופתים, ולכן הם הולכים אחריו. אך עדיין לא ברור לאן הם הולכים, הרי ארץ ישראל היא לא ארץ אבותם. אלא הערב רב יצאו ממצרים כי הם רצו את התורה ולא את ארץ ישראל.

ישנה מגמה של יציאה לא על מנת להגשים את הייעוד הלאומי אלא תורה בלבד. לבני ישראל יציאת מצרים היא מאורע לאומי ודתי. לערב רב יציאת מצרים היא מאורע דתי בלבד. 

(כי תשא- ערב רב/ הרב אורי שרקי)

ד.לכן ה' לא נחם דרך ארץ פלשתים כי עוד לא קנו מידת דרך ארץ של אהבת א"י:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה(שמות טו,א)

ולפי האמור אתיא פרשתנו על נכון, לפי פירוש האריז"ל שרק בשביל העם שהם הערב רב לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, שהם בלתי מאמינים, על כן פן ינחמו בראותם מלחמה ושבו מצרימה

 (שם משמואל, בשלח תרע"ז)

הערב רב הוא ביטוי לאנשים מסובכים שצריך לדעת לרומם אותם. הקושי העיקרי של הערב רב ביציאת מצרים היה העובדה שהם לא הספיקו תוך זמן קצר לקנות את הדרך ארץ של עם ישראל, כמו שנאמר:

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"

על מנת להיות קרוב אל ה' צריך שתהיה דרך ארץ, דרכה של ארץ ישראל. ישנו חיסרון בנפש הערב רב שהם אינם מזדהים עם ארץ ישראל. כיצד ניתן לתקן חיסרון זה? צריך להעביר את הערב רב מכינה או קורס באהבת הארץ ורק אחר כך יוכלו לקבל את התורה ללא סכנה. 

גם בדורנו, בשיבת ציון של ימינו מצטרפים לעם ישראל (בעקבות חוקי המדינה) גם לא יהודים. אנשים אלה משרתים בצבא ומקבלים ביטוח לאומי מן המדינה, אז מה דינם? הדתיים אינם מוכנים לקבל אותם כיון שאינם יהודים ולכן הם נקלטים אצל החילונים. שם הם אינם יכולים ללמוד תורה, אך הם לומדים את אהבת הארץ – את הדרך ארץ החסרה לערב רב. ואז אותם אנשים מתגיירים ומקבלים את התורה. קבלת תורה לאחר לימוד דרך ארץ. ההשגחה מסדרת את העניינים על פי דרכה, כך שמי שראוי לו להצטרף לעם ישראל יצטרף בסופו של התהליך. כל הבעיות שאנו נתקלים בהן כיום של עליית גויים ארצה הן חלק מהמשימה שלנו.

(כי תשא- ערב רב/ הרב אורי שרקי)

8.משה מל אותם כי ברית המילה היא ברית על הארץ ובכך קיווה שירצו את הארץ:

...אך בקש משה להפסיק הזוהמא מערב רב עלה אתנו לפיכך קבלם ומל אותם, ורובם נספחו על שבט שמעון, ויחשבה לו צדקה כיון שעדיין לא ניתנה תורה.  (רמ"ע מפאנו, מאמר חקור דין חלק ג פרק כב)

9.משה לא נכנס לארץ ישראל בגלל חטא הערב רב שלא רצו את הארץ!

וּמֹשֶׁה, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה לְהַכְנִיס גֵּרִים תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְחָשַׁב שֶׁהָיוּ מֵאֵלֶּה שֶׁנִּבְרְאוּ בְּה' וְנָתַן בָּהֶם אוֹת ה' שֶׁל אַבְרָהָם, גָּרְמוּ לוֹ יְרִידָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב) לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךְ. מִשּׁוּם שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת הָאוֹת ה' בְּיִרְאָה שֶׁל יוֹ''ד וּבְאַהֲבָה שֶׁל ה', הוּא יָרַד מִדַּרְגָּתוֹ שֶׁהוּא ו'.

וְאוֹת ו' יָרְדָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבַד בֵּינֵיהֶם, שֶׁעָתִיד הוּא בְּסוֹד הַגִּלְגּוּל לְהִתְעָרֵב בֵּינֵיהֶם בַּגָּלוּת בֵּין עֵרֶב רַב, שֶׁהֵם נִשְׁמוֹתֵיהֶם מִצַּד אֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (ישעיה נא) כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְגוֹ'. וְאֵלֶּה אוֹתָם שֶׁלֹּא בִקֵּשׁ נֹחַ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְנֶאֱמַר בָּהֶם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ, בִּגְלַל שֶׁהָיוּ מֵאֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (דברים כה) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וּמֹשֶׁה לֹא נִשְׁמַר מֵהֶם, וְהִפִּיל ה' בֵּינֵיהֶם, וְלָכֵן הוּא לֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁתָּשׁוּב ה' לִמְקוֹמָהּ. וְלָכֵן יָרַד הוּא מִדַּרְגָּתוֹ, וְיָרַד בּוֹ ו'. וְלָכֵן ה' נָפְלָה, ו' יָקִים אוֹתָהּ, ו' שֶׁל מֹשֶׁה.

(זוהר מתורגם בראשית כה ע"א)

10.הקשר בין ברית המילה לברית על הארץ:

א.הסרת הערלה בגוף(מילה) והשמדת עממי כנען( א"י) הם הדרך לגילוי הקדושה במציאות- באדם ובארץ(ענ"ד):

יש קשר מיוחד בין מצוות ברית מילה למצוות ישוב הארץ. שתיהן מבטאות את החזון המיוחד של עם ישראל – לגלות את הקדושה בתוך המציאות הארצית, הגשמית. עולם החומר מטבעו אטום לקליטת הרעיונות הרוחניים, וזה עניינה של ברית המילה, להסיר את הערלה, שמבטאת את האטימות של החומריות, ולאפשר לחומר להיות שותף בגילוי הרעיונות הרוחניים. והמקום שבו ניתן לגלות את הקדושה בתוך החיים הממשיים הוא ארץ ישראל.

ב.הקב"ה סומך בדבריו לאברהם  את הברית על הארץ עם מצוות ברית המילה:

וכך מצינו שבשעה שהעלה הקב”ה את אברהם אבינו ממדרגה של צדיק פרטי למדרגה של צדיק כללי, וכרת עמו ברית שלא רק הוא יהיה קשור לה’, אלא תצא ממנו אומה שלימה שתגלה את דבר ה’ לדורות עולם – הבטיח לו את הארץ וציווה אותו על ברית המילה, החתומה בבשרו ומקדשתו. שנאמר (בראשית יז, ז-יא): “וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם”.

ג.התנאי לכניסה לא"י- ברית המילה ולכן יהושע מל אותם מיד בכניסה לארץ( וגם שיוכלו לעשות את הפסח):

זהו שאמרו חכמים (שם בר”ר מו, ט): “אם מקיימים בניך את המילה – הם נכנסים לארץ, ואם לאו – אין נכנסים לארץ”. ולכן נצטווה יהושע למול את ישראל לפני תחילת כיבוש הארץ, שנאמר (יהושע ה, ב): “בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ: עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית”. כי באותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בעוון חטא המרגלים לא מלו עצמם. אבל כשנכנסו לארץ אמר להם יהושע: “מה אתם סבורים שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב”ה לאברהם אבינו: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ וגו’ על מנת וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר” (בר”ר מו, ט). [4]

ד.ע"פ הזוהר רק מי שיש לו את זכות המילה יכול להשתקע בא"י ובגלל שישמעאל נימול בגיל 13 אז זכו בניו על ארץ ישראל במשך 1290 שנה  1300בקירוב):

עובדה היסטורית מעניינת היא, שעם שבניו אינם נימולים אינו מסוגל להשתקע בארץ ישראל. וכך אמרו חז”ל (זוהר ח”ב כג, א): כל מי שנימול – יכול לנחול את הארץ. עוד אמרו, עתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה זמן רב, בשעה שתהיה ריקה ושוממה, וזאת מפני שישמעאל נימול, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם. אבל מפני שהמילה שלהם ריקה בלי שלמות (הם אינם מלים ביום השמיני, וגם אינם פורעים את העור הדק, וכל המל ואינו פורע כאילו לא מל), לכן גם הארץ תהיה תחתיהם ריקה ושוממה. וסוף שיזכו בה ישראל שמילתם שלימה (עי’ זוהר ח”ב לב, א).

(» העם והארץ » א - מעלת הארץ » ט – ברית מילה וירושת הארץ/ט – ברית מילה וירושת הארץ/הרב אליעזר מלמד)

11.גזירות אדריאנוס(שיש מחלקות אם באו לפני או אחרי מרד בר כוכבא) היו על ברית מילה - הקשר לארץ ישראל והוא זה ששינה את שמה לסוריה פלשתינה שם שדבק בה עד להקמת המדינה- מדינת ישראל:

א.איסור ברית המילה היה ככל הנראה לפני מרד בר כוכבא והיווה את אחד הגורמים לו:

.... ובינתיים הופיע עניין חדש . מאז ימי דומיטיאנוס קיים היה ברומי איסור על הסירוס . בא אדריאנוס והרחיב איסור זה , על דרך ההרחבה הפרשנית , וכלל בו גם את המילה . לכתחילה לא נתכוון בכך לפגוע ביהודים דווקא . שכן היו באימפריה גם אחרים שנהגו לימול ( כגון שבטים ערביים , הכוהנים המצריים ועוד) .  אדריאנוס , שנר לרגליו היה האידיאל היווני של הערצת יפי הגוף ושלמותו הטבעית , ההרמונית , פעל כאן , כנראה , מתוך רצון למנוע הטלת מום , המשחית את היופי הגברי המושלם והמעוות את סדרי הטבע . מתוך מניעים דומים אסר הךךינוס על קרבנות אדם בקיפרוס . תחילה סברו  היהודים , שכשם שנפטרו מעולם של חוקים אחרים , ובהם חשובים ונכבדים ( כגון החובה של פולחן הקיסר , ( שנחקקו באימפריה הרומית , מחמת הזכויות שהוענקו ליהדות בתורת " דת מותרת" , ( religio licita ) כך ייפטרו אף מגזירה חדשה זו , מה גם שאף שערי הפרשנות המשפטית לא ננעלו בפניהם והגזירה החדשה לא הוצאה אל הפועל בן לילה .
 (ההיסטוריה של ארץ-ישראל - שלטון רומי: התקופה הרומית - ביזנטית ע"מ 349)

פרק זמן זה, גם היהודים התעוררו למלחמה, לפי שנאסר עליהם להשחית באברי מינם

(היסטוריה אוגוסטה: חיי הדריאנוס, פרק 14, סעיף 2 (תרגום דוד גולן).

ב.הגורם השני - שינוי שמה של ירושלים לאליה קפיטולינה- טשטוש הלב של א"י:
משיסד אדריינוס בירושלים עיר חדשה במקום זו שחרבה, וקרא לה איליה קפיטולינה (Aelia Capitolina). הוא אף בנה, במקום היכל האלוהים, מקדש אחר לזיאוס. מעשה זה גרם למלחמה קשה וארוכה, שכן איום נראה הדבר בעיני היהודים, שנוכרים ישבו בעירם ומקדשי נוכרים ייווסדו בתוכה (דיו קסיוס, ההיסטוריה הרומית, ס"ט, 12: 2-1)

ג.תוצאת המרד היה החלפת שמה של פרובינקת יהודה לסוריה פלשתינה:

בנוסף כצעד עונשין ברור, שם הארץ הוחלף בידי הרומאים מ"פרובינקיה יודיאה" (יהודה) ל"פרובינקיה סוריה פלשתינה", על שם הפלשתים המקראיים, אשר שלטו על רוב חלקי האזור, בתקופה שנוצר המגע הראשון עם העולם האגאי-הלני, כדי לנתק את הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל.^[15][16] זהו המקרה היחיד בתולדות האימפריה הרומית שבו שונה שמה של פרובינקיה כתוצאה ישירה של מרד. לדברי ורנר אק, צעד זה לא נעשה משום שאוכלוסיית יהודה פחתה משמעותית כתוצאה מאבדות המלחמה, אלא כחלק מהעונש שהוטל על היהודים.^[17] אק מציע את האפשרות שהשם הספציפי "סוריה פלשתינה" לא הוצע על ידי אדריאנוס, אלא על ידי האוכלוסייה הלא-יהודית של הפרובינקיה, שבוודאי התמרמרה על כך ששמה של הפרובינקיה זהה לשמה של ארץ יהודה.^[18]

(ויקיפדיה , גזירות אדריאנוס)

ד.השם הזה התקבע בתודעת העולם במשך כעט 2000 שנות גלות עד להקמת מדינת ישראל:

היה זה הקיסר הרומי אדריאנוס שחיק טמיא, שהמציא ממוחו השטני, לאחר שהכריע בשנת 135 לספירה את מרד בר כוכבא של יהודי ארץ ישראל במחיר דמים נורא ואיום, את התרמית ששמה פלשתינה. קללת אדריאנוס, שיסודה במגמה להנדס את הגיאוגרפיה, הורחבה על ידו מאותן סיבות ממש גם לשמה של ירושלים בירת העם היהודי, שאת שמה המיר ל-איליה קפיטולינה, ועשאה לעיר אלילית. ארץ ישראל וירושלים – אַאוּט; פלשתינה ואיליה קפיטולינה – אִין.

 שם הפיגולים המומצא פלשתינה, נתקבע בתודעת העולם לאורך 1,813 השנים שחלפו מאז חורבן הארץ ב-135 – ועד לאייר תש"ח (1948), לפני 77 שנה, עת חזרה פלשתינה לשמה המקורי, בעת הכרזת העצמאות מפי בן גוריון: "אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל".

מאז נותר השיקוץ הזה רק לנחלתם של צוררי ישראל, המוסלמים והנוצרים, שמתעקשים שלא לעכל את המהפך ההיסטורי של תש"ח, ומתריסים בגרון ניחר.Free Palestine לשחרר לטובת מי? והרי מאז שובה בתש"ח לידי העם היהודי היא לגמרי משוחררת. אבל ממתי מעניינות העובדות את הצוררים?

(קללת אדריאנוס, מנחם רהט, ערוץ 7)

נספח: הזכות הזמנית שיש לישמעאל על ארץ ישראל- מכח ברית המילה שעשה

1.הזכות העצומה של ישמעאל בגלל שעשה ברית מילה( אע"פ שנימולים שלא כדין):

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, לָמָּה אַתָּה שׁוֹתֵק, הֲרֵי הַדֶּרֶךְ לֹא מְתֻקֶּנֶת אֶלָּא רַק בְּדִבְרֵי תוֹרָה? נֶאֱנַח רַבִּי חִיָּיא וּבָכָה. (אמר לו, מהי, ' אמר לו, אוי וכו') פָּתַח וְאָמַר (בראשית יא) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. אוֹי עַל זֶה! אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוֹלִידָה הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, לָמָּה? וַהֲרֵי הוֹלִידָה אַחַר כָּךְ, וְהָיָה לָהּ בֵּן גֶּזַע קָדוֹשׁ? אָמַר לוֹ, אַתָּה רוֹאֶה וַאֲנִי רוֹאֶה. וְכָךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן דָּבָר, וּבָכִיתִי. [ס''א אמר לו מה היא אמר לו ווי וכו'] אוֹי עַל אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁבִּגְלַל שֶׁשָּׂרָה הִתְעַכְּבָה, כָּתוּב (בראשית טז) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם וְגוֹ' בּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי וְגוֹ'. וְעַל זֶה עָמְדָה הַשָּׁעָה לְהָגָר לָרֶשֶׁת אֶת שָׂרָה גְּבִרְתָּהּ, וְהָיָה לָהּ בֵּן מֵאַבְרָהָם.

וְאַבְרָהָם אָמַר, לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךְ. וְאַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְבַשֵּׂר לוֹ עַל יִצְחָק, נִדְבַּק אַבְרָהָם בְּיִשְׁמָעֵאל, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵשִׁיב לוֹ, וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךְ וְגוֹ'. אַחַר כָּךְ נִמּוֹל וְנִכְנַס לַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ, עַד שֶׁטֶּרֶם יָצָא יִצְחָק לָעוֹלָם.

וּבֹא רְאֵה, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עָמַד אוֹתוֹ מְמֻנֶּה שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבִקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁנִּמּוֹל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּשִׁמְךְ? אָמַר לוֹ, כֵּן. אָמַר לוֹ, וַהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל נִמּוֹל, [ולא עוד, אלא שגמול בן שלש עשרה שנה] אָז לָמָּה אֵין לוֹ חֵלֶק בְּךְ כְּמוֹ יִצְחָק? אָמַר לוֹ, זֶה נִמּוֹל כָּרָאוּי וּכְתִקּוּנוֹ, וְזֶה לֹא כָּךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵלֶּה נִדְבָּקִים בִּי כָּרָאוּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים, וְאֵלֶּה רְחוֹקִים מִמֶּנִּי עַד כַּמָּה יָמִים. אָמַר לוֹ, וְעִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, לֹא יִהְיֶה לוֹ שָׂכָר טוֹב בִּשְׁבִיל זֶה?

אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל בָּעוֹלָם וְנִמּוֹל, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִרְחִיק אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִן הַדְּבֵקוּת הָעֶלְיוֹנָה, וְנָתַן לָהֶם חֵלֶק לְמַטָּה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַמִּילָה שֶׁבָּהֶם

וַעָתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִשְׁלֹט בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה כְּשֶׁהִיא רֵיקָה מֵהַכֹּל זְמַן רַב, כְּמוֹ שֶׁהַמִּילָה שֶׁלָּהֶם רֵיקָה בְּלִי שְׁלֵמוּת, וְהֵם יְעַכְּבוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב לִמְקוֹמָם, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם אוֹתָהּ זְכוּת שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל.

וַעָתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹרֵר קְרָבוֹת חֲזָקִים בָּעוֹלָם וּלְהִתְכַּנְּסוּת בְּנֵי אֱדוֹם עֲלֵיהֶם, וִיעוֹרְרוּ בָהֶם קְרָב, אֶחָד עַל הַיָּם, וְאֶחָד עַל הַיַּבָּשָׁה, וְאֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׁלְטוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, וְאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה לֹא תִמָּסֵר לִבְנֵי אֱדוֹם.

בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְעוֹרֵר עַם אֶחָד מִסּוֹף הָעוֹלָם עַל רוֹמִי הָרְשָׁעָה, וְיַעֲרֹךְ בָּהּ קְרָב שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְיִתְכַּנְּסוּ שָׁם עַמִּים, וְיִפְּלוּ בִידֵיהֶם, עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל בְּנֵי אֱדוֹם עָלֶיהָ מִסּוֹפֵי כָּל הָעוֹלָם, וְאָז יִתְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיהלד) כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְגוֹ'. אַחַר זֶה מַה כָּתוּב? לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ'. וִיכַלֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִמֶּנָּה, וְיִשְׁבֹּר כָּל הַחֲיָלוֹת-כֹּחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וְלֹא יִשָּׁאֵר כֹּחַ לְמַעְלָה עַל הָעָם שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא כֹּחַ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קכא) ה' צִלְּךְ עַל יַד יְמִינֶךְ.

מִשּׁוּם שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּיָמִין, וְתוֹרָה בְיָמִין, וְעַל זֶה בְּיָמִין תָּלוּי הַכֹּל, וְשָׁנִינוּ שֶׁצָּרִיךְ לִזְקֹף אֶת הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּתוּב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וּבַזְּמַן שֶׁיָּבֹא, (תהלים ס) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךְ וַעֲנֵנִי. וּבְאוֹתוֹ זְמַן כָּתוּב, כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. וְכָתוּב בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

(זוהר וארא לא ע"ב)

2.אחרי 1290 שנה של שלטון בני ישמעאל כנגד 13 שנה שבגיל זה ישמעאל נימול ( *100 שנה) :

ושרי אשת אברם איתערו על דאתעכבת שרה מלמילד הוי סיבה דשפחה תירש גבירתה ואחסין ישמעאל ארעא קדישא כד איהי ריקניא כמה דגזירו דיליה ברקניא  ונראה לומר אלף ומתאיים ותשעים - תלת עשר מאות דשעבודא דישראל לקביל בר תליסר שנין דגזיר ישמעאל

(לבת הספיר, פרשת לך לך , ע"מ יח)

{רבי יוסף אנג'לט היה מקובל ספרדי, שפעל בתחילת המאה ה-14 ובמיוחד בעיר סרגוסה.}

3.שאלת השאלות- מתי מסתיימים אותם 1290 שנה:

*הצהרת חבר הלאומים בבית לאומי ליהודים:

וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים:אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: (דניאל יב,יא-יב)

הרי שני מספרים - 1290, 1335.מעת שהתגבש האסלאם כדת במותו של מוחמד (632), ונוצרה האימפריה האסלאמית ששלטה במזרח התיכון ועיכבה את חזרת ישראל לארצם, עברו 1290 שנה עד שאומות העולם החליטו בחבר הלאומים (1922) שהממשלה הבריטית תהיה אחראית לייסד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.ו-1335 שנים אחר התגבשות האסלאם, בתשכ"ז, שחררה מדינת ישראל את ירושלים והר הבית.

(ע"פ התגלות/הרב שמואל יניב שליט"א)

**

וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁהַמִּלִּים "מָלְאָה  הָאָרֶץ חָמָס" בְּגִימַטְרִיָּא 1290 זְמַן הַקֵּץ בְּדָנִיֵּאל.

(סוד החשמל, פרשת לך לך, תשפ"ד)