יום חמישי, 29 באוקטובר 2026

לך לך: אברהם העברי

פתיחה: מדוע תרח טרח ללכת לארץ כנען עוד בטרם נצווה על כך אברהם בפרשת השבוע?

וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן: {כז} וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: {כח} וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: {כט}  מפטיר  וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: {ל} וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: {לא} וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: {לב} וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן

(בראשית יא כו-לב)

הקדמה: אברהם- האיש בה' הידיעה

וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:(באשית ,כ,ז)

הכינויים של אברהם:

1.אבינו
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם... (אבות ה', ג')

2.נביא

עַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ, כִּי נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה...  (בראשית כ', ז')

3.נשיא אלהים

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ; בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ...
(בראשית כ"ג, ו') 

4.ירא אלהים

וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.

(בראשית כ"ב, י"ב) 

5.האיש

וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ, כִּי נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה...
(בראשית כ', ז')

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ (בראשית יג,ח)

6.העברי

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי, וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם.

(בראשית י"ד, י"ג)

7.אוהבי

זהו כינוי מפורש של הקב"ה לאברהם:

וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי.

(ישעיהו מ"א, ח')

8. הגדול בענקים

וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא...
(יהושע י"ד, ט"ו)

9.איתן האזרחי

מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פ"ט, א')

 10. עבד ה'

זְכֹר עַבְדְּךָ אַבְרָהָם (תהלים קה, ו)


חלק א: אברהם העברי

0.השושלת משם בן נח ועד אברם - עשרה דורות:

  • שם
  • ארפכשד - "וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד"
  • שלח - "וְאַרְפַּכְשַׁד... וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח"
  • עבר - "וְשֶׁלַח... וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר"
  • פלג - "וְעֵבֶר... וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג"
  • רעו - "וּפֶלֶג... וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ"
  • שרוג - "וּרְעוּ... וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג"
  • נחור - "וּשְׂרוּג... וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר"
  • תרח - "וְנָחוֹר... וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח"
  • אברם - "וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן".
  • 1.במלחמת ארבעת המלכים אנו מתוודעים לכינוי של אברם- העברי:

    וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם:(בראשית יד,יג)

    וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, 

    א.טעם אידאולוגי:

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד. 

    ב.טעם גנואולוגי( משפחתי)- צאצא של עבר :

    רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שֶׁהוּא מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל עֵבֶר. 

    ג.טעם גיאוגרפי ולשוני - הגיע מעברו השני של נהר פרת ודובר עברית:

    וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁהוּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְשֶׁהוּא מֵשִׂיחַ בִּלְשׁוֹן עִבְרִי. (בראשית יד, יג):(בראשית רבה מב,ח)


    כל העולם מעבר אחד. כי כל בני תבל לא ידעו אז את ה' כי עבדו אלילים רק אברהם הכיר את בוראו והוא לבדו היה לעבר אחד בעולם לעבוד את ה'. וכל בני תבל לצד חוץ:

    מבני בניו של עבר -  שהיה צדיק ונביא גדול כמ"ש בריש סע"ר. ועל שאברהם הלך בדרכיו אף שהיה אחר ז' דורות נקרא על שמו. ועבר חי עד שנת ע"ז ליעקב. ואברהם ויצחק ויעקב היו בית דינו של עבר:

    מעבר הנהר כמ"ש בסוף יהושע בעבר הנהר ישבו אבותיכם וכו' ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר:

    משיח בלשון עברי. לשון של בני עבר הנהר (יפ"ת): 

    (עץ יוסף בראשית פרשה מב סימן ח ,פרשת לך לך)

    אברהם אבינו עצמו היה בדור הפלגה ונשאר הוא וקרוביו בלשון עבר אבי אביו, ולזה נקרא עברי (כוזרי א,מט)

    ואברהם סגולת עבר ותלמידו, ועל כן נקרא עברי (כוזרי א,צה)

    2.הטעם לאיזכורו של אברם העברי דווקא בסיפור המלחמה ושביו של לוט:

    א.טעם אידאולוגי:

    לא שידע הפליט שהיה אברהם קרוב ללוט רק ידע שהיה מחזיק בדיעות עבר כמוהו.

    (ספורנו,שם)

    לאברם העברי – בשאר מקומות לא הוזכר רק שם אברם לבדו וכאן צירף גם שם יחוסו שהוא עברי, כי רק מבחינה זו התעורר הפליט להגיד הדבר אליו, להיותו עברי, שהתעורר להחזיק באמונת אחדות אלהות הפך דעת אמרפל שהוא נמרוד, מן המנצחים במלחמה זו, ואשר מסבתו הוכרח אברם לעזוב ארץ מולדתו, וזה יהי׳ סבה גדולה לעורר את אברם שונאו לעמוד נגדו וליקח את נקמתו ממנו.

    (הכתב והקבלה,שם)

    ב.טעם גנואולוגי( משפחתי):

    לאברם העברי – שבא מעבר הנהר והיה נכרי בארץ, והיו קוראים אותו בשם זה ובו היה נודע, והנה הפליט שהיה מאנשי סדום ועמורה היה יודע כי לוט היה נכרי ועברי, ע״כ הלך והגיד לאברהם העברי, כי אמר אולי ממשפחתו הוא, ויתעורר לבוא לעזרתו. גם נראה כי להיות אנשי סדום רעים ושנואים לכל, ידע הפליט כי לא יימצא מי שיתעורר לבוא להושיעם, ע״כ הלך אצל קרובי לוט שלא היה סדומי ואמר אולי יש לו אוהבים שיתעוררו להושיע לו, ומתוך כך יצילו את אנשי סדום. ואולי (כדעת מוהר״ר אברהם מיינסטער) הפליט היה מאנשי לוט, ולפיכך הלך אצל אברהם, ולפיכך נזכר בה״א הידיעה, כי הוא לבדו נשאר מאנשי לוט.

    (שד"ל,שם)

    והנה בא הנמלט מהמלחמה והגיד העניין לאברם העברי... והנה כשמוע אברם כי נשבה קרובו, שם כלי המלחמה על האנשים...(רלב"ג,שם)


    ג.טעם גיאוגרפי:

    וקראו 'אברם העברי' כי הפליט לא ידע שלוט הוא בן אחיו רק ידע שהוא עברי מעבר הנהר, וחשב שעי"כ יתעורר אברם במה שנעשה לאיש מארצו.

    (מלבים,שם)

    ויגד לאברם העברי – כל ״הגדה״ ביאורה פרטי הדברים, כי זה האיש ספר לאברהם כל מה שקרה בין המלכים האלה, ושנסו מלכי הככר מפניהם ונמלטו על נפשם, ושלקחו את כל רכוש סדום ועמורה. וששבו שנית ולקחו עמהם איש ״עברי״ ואת רכושו בעבור שהוא ״עברי״ שישב בארצות המלכים האלה, והלך לגור בארצות אויביהם. ועל כן בא הפליט הזה לספר לאברהם כל המעשה כדי שֶׁיְמַלֵט גם הוא את נפשו ונפש אנשי ביתו ורכושו. כי כשמעם שיש עברי יושב בחברון ישובו לקחת גם אותו גם רכושו. וזהו שרָמַז הכתוב כאן ״ויגד לאברם העברי״. כי בעבור שהוא ״עברי״ הגיד לו כל הדברים האלה. וְיֵרָאֶה כי המגיד לא ידע כי לוט בן אחי אברם הוא. אבל אברהם הבין כי העברי הנשבה הוא בן אחיו, ועל זה אמר בכתוב השני ״וישמע אברם כי נשבה אחיו״, שהבין מדברי הפליט שנשבה אחיו.

    (ר' נה"י וייזל)

    ד.טעמו של אברהם אבינו- השליחות בשם ה'

    על פי באורים אלו מובן מדוע רק כאן הוא מכונה בשם "עברי", והרי אברהם כבר הוזכר בתורה פעמים רבות! אלא שכינוי זה בא לבאר על מה סמך אברהם לצאת עם חניכיו ולהילחם בארבעת המלכים שהיו גיבורים גדולים עם צבא רב. למעשה, הוא סמך על כך שהוא בא מעבר הנהר לארץ ישראל על פי ציווי ה' (השם / הקדוש ברוך הוא), שהבטיחו שיעשהו לגוי גדול [וכן הוא סמך על זכות הדיבור בלשון הקודש, שהיא סיוע גדול להצלחה, ראה באר בשדה כאן ולעיל יא, א, בשם הזוהר]. וכן לפירושים האחרים שהובאו במדרש, יש לבאר שהוא סמך על הזכות שהיתה לו שבכך שהוא עמד מול כל העולם באמונתו בה' (בהקב"ה), או על הזכות של עבר זקן, שהיה צדיק (באר בשדה).

    (רש"י המבואר- בראשית חלק א , מהדורת שוטנשטיין,ע"מ 213, הרחבה ד)

    3.העברי- כינוי של אברהם ומשפחתו בפי הסביבה:

    א.העברים היתה זהות מובחנת בפי הכנענים והמצרים כלפי צאצאי עבר:

    העברי – האבות ומשפחותיהם נקראו עברים, בפי הכנענים וגם בפי המצרים (השווה להלן מ׳:ט״ו, מ״ג:ל״ב), בתור צאצאיו של עבר המפורסם, נכדו של נח. וגם הם כינו עצמם בשם זה. והנה בא אחד מפליטי המלחמה (אולי מאנשי סדום), כדי לספר לו לאברם על המתרחש. ולמה הוא פונה דוקא אל אברם? אין זה אלא משום שידע, שאברם עברי הוא וכי קרוב הוא איפוא אל לוט, שאף הוא ידוע היה כעברי, ומותר היה לו איפוא לפליט להניח, שאברם יחוש לעזרתו של קרובו.

    (רד"צ הופמן,שם)

    ב.העברים - דוברי העברית:

    העברי – מבני בני עבר, וכלם התיחשו אליו, אבל אברהם וזרעו התיחדו ביחש הזה כי להם נשאר לשון עבר, והאחרים מבניו ובני בניו אחזו בידם לשון ארמי ונקראו ארמים כמו לבן הארמי (בראשית כ״ה:כ׳) וזולתו, וזרע אברהם אשר ליעקב נקראו עברים.

    (רד"ק,שם)


    4.רש"י בחר בפירוש של עבר הנהר כדי לחדד את המוטיבציה העצומה שמפעילה את אברהם בעצם היותו בארץ כנען - והיא זו שכנראה תניע אותו להציל את לוט:

    העברי. שבא מעבר הנהר (בראשית רבה מב, ח):

    שהיה בא מעבר הנהר. לא שהוא מבני עבר כדאמר ר' נחמיא (ב"ר מב, ח), דאם כן למה מייחס אותו אל עבר ולא אל שם, ועוד דרבנן פליגי עליה דר' נחמיא:

    (גור אריה ‏על רש"י על בראשית פרק יד פסוק יג )

    ביאור:

    יכולים היינו לחשוב ש”עברי” פירושו מבני עבר, כי אברם הוא מבני בניו. אין הדבר כן אומר רש”י, משום  שהרבה בני אדם הם מבני בניו של עבר, ואם-כן אין ייחוס זה ייחודי לאברם. וכמו-כן אין הכוונה שאברם הוא מבית מדרשו של עבר, כי אברם חידש דרך חדשה, ולא הסתפק בדרכו של עבר. לכן מסביר רש”י: “עברי” פירושו “מעבר הנהר”; נהר פרת מפריד בין ארץ כנען לאור כשדים, ואם כן אברם שבא מאור כשדים, הגיע מהעבר השני של הנהר. המפרשים מוסיפים, שהפסוק בספר יהושע (כד,  ג): “ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען”, מוכיח את נכונותו של פירוש רש”י.

    עיון:

    מדוע התורה מספרת כאן, שאברם בא “מעבר הנהר”? על-פי הפסוק ביהושע, התורה מדגישה שאברם הגיע לארץ כנען, כי השם יתברך לקח אותו משם. ולקיחה זו על ידי השם היא שנתנה לו גבורה נפשית ואומץ לב להלחם נגד עמים גדולים, רבים וחזקים; היא שעשתה את אברם לאדם שונה ומיוחד, הפועל לפי הערכים הא-לוהיים ללא פחד ומורא.

    (בעקבות רש"י,שם, הרב שאול דוד בוצ'קו)

    4.הזכות של אברהם על ארץ ישראל- נחלת אבותיו- ארצו של שם ולא של כנען שהוא עבד ואינו יכול לרשת את הארץ:

    ויעבר אברם וגו'. מודיע הכתוב כי היה אברהם עובר בארץ ממקום למקום ואין אומר אליו דבר מבני הארץ והגם שבעלי הארץ שהם כנען היו אז בארץ אשר עבר אברהם שמה לא פצה פיו וצפצף:

    עוד ירמוז כי אברהם היה עובר ולא היה מחזיק עצמו בחשיבות אלא עברי, על דרך אומרו (לקמן י''ד י''ג) אברם העברי. וטעם אומרו והכנעני וגו' ולא הספיק במה שאמר בפסוק שלפני זה ארצה כנען, כאן הודיע זמן שנכנסה לרשות הכנעני, ומה שקדם ואמר ארצה כנען, אין ראיה, כי קראה כן על שם העתיד:

    או אפשר שרמז בשם כנען על דרך מה שדרשו ז''ל (ילקוט) בפרשת שלח לך וגו' ארץ כנען שרמז אל ישראל שבאו מאברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה הרמוזים בחשבון תיבת כנען לזה הוצרך להודיע והכנעני אז בארץ:

    עוד ירצה בהודעת והכנעני לומר פתח הזכיה בארץ כי הכנעני היה אז בארץ שהוא עבד דכתיב (לעיל ט' כ''ה) עבד עבדים יהיה לאחיו אין לו קנין וכל התופס בקנייניו מבני שם או יפת יזכה בהם ובאדמתם, ובא הקב''ה וזיכה הדבר לאברהם, וזולת זה אם לא היה הכנעני אז בארץ אלא מבני יפת לא היה מקום להוציאם מידם אחר שזכו בה. ורז''ל אמרו (תו''כ פ' קדושים) כי של בני שם היתה ואברהם מבני שם זכה קודם בה, ולדרכם הודיע ה' כי לא זכה להיותו כנעני יד עבד כיד רבו:

    עוד ירצה, להיות שרצה לומר ה' אל אברם לזרעך אתן את הארץ, ועד עתה יודע הייתי כי הארץ של שם היתה ואברהם מבני בניו הוא ואין ידוע כי של כנען היתה אז, ויאמר האומר מה נותן לו ה' דבר אשר שלו הוא מאז ומקודם, והגם שציינה מקודם לכנען כבר פירשתי שאין ראיה מזה, אשר על כן הודיע ה' והכנעני אז בארץ ולזה הוצרך ה' להבטיחו שיתננה לזרעו: 

    (אור החיים,שם)

    5.למה תרח בחר ללכת לארץ כנען לפני שה' ציווה על כך- ארץ ישראל- ארץ אבותיו של תרח:

    פרשת נֹחַ מסתיימת בתולדות תֶּרַח, מצאצאי עֵבֶר, נינו של שֵׁם בן נֹחַ, אחי יֶפֶת הגדול[1] וביציאת משפחת אברהם מאור כשדים והגעתם לחרן. לתֶּרַח נולדו שלושה בנים, אברהם, נָחוֹר והָרָן, עוד בהיותו באור כשדים:

    וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט

    וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים

    וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה

    וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד

    וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם

    וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן

    בראשית יא, כז-לב

    א.אברהם עברי- מבני בניו של עבר:

    אברהם, בשונה מאחיו, מכונה אברהם העברי, כמו בפסוק ׳וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם׳.[2] תואר השם ׳הָעִבְרִי׳ בא לציין, לפי הפשט, את ייחוסו של אברהם וצאצאיו כבני בניו של עֵבֶר,[3] ולא עירקי־כשדי שבאופן מגי, פתאום, הפך להיות עברי. כך ניסו להרגיל אותנו לחשוב, במשך דורות רבים, חלק מן ההיסטוריונים הגויים.

    ב.עבר היה נביא כך שהוא דמות מיוחדת בשושלת של נח:

    בני עֵבֶר הם אומה עתיקה[4] - האומה העברית דאז. עֵבֶר אינו סתם עוד שם בשלשלת הדורות שהתורה מספרת עליהם בקיצור נמרץ בפרקים י-יא בחומש בראשית. הוא נביא.[5] הוא קורא לבנו פֶּלֶג על שם העתיד ׳כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ׳. מה הוא תוכן הנבואה של עֵבֶר? עֵבֶר חי בדור הפלגה, והוא מוטרד מהתפלגות העולם, מהתפצלות הזהות האנושית הקמאית לשבעים זהויות שונות, חלקיות. עֵבֶר זוכר את האחדות הקמאית והוא אינו מוכן להסתפק במצב החדש.

    ג.ארץ העברים- ארץ כנען שבתהליך ארוך כבש אותה מזרעו של שם:

    היכן גרו בני עֵבֶר? יש תשובה ברורה בחומש בראשית, בפרק מ פסוק טו, כאשר יוסף אומר לפרעה ׳כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים׳. ברור שפרעה מבין את דברי יוסף ויודע מהי ארץ העברים והיכן היא נמצאת משום שאין דברי שקר בתורה.[6] ארץ כנען הייתה ידועה מקדמת דנן לכולם, כולל פרעה ושריו כארץ העברים.

    נוסף על כך, התורה טורחת בסוף פרק י לציין את מקום מושבם של בני עֵבֶר, פֶּלֶג ויָקְטָן. היא גם מציינת באופן חריג את גבול הכנעני. כל זאת למה? מפני שבינתיים הארץ הזו נכבשה על־ידי אותם כנענים,[7] כפי שלומדים בפירוש בחומש בראשית פרק יב, פסוק ו: ׳וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ׳. כדי שלא נטעה, מדגיש רש״י במקום שהכנעני ״היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שֵׁם, שבחלקו של שֵׁם נפלה כשחילק נֹחַ את הארץ לבניו שנאמר ׳ומלכי צדק מלך שלם׳ לפיכך ׳ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת׳ עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שֵׁם״.[8]

    ד.ע"פ הסוד ארץ כנען לא בגלל הכנענים אלא בגלל הצורך להכניס את החומר:

    שאלה: למה הארץ נקראת ארץ כנען אם היא ארצו של שֵׁם?

    תשובה: מעבר לעובדה שכנען בא כפולש לארצו של שֵׁם, יש לפי תורת הקבלה משמעות עמוקה, מיוחדת למושג ״ארץ כנען״ כשם של ארץ ישראל, אולם זוהי קבלה ואין כאן המקום להאריך. רק בקצרה אגיד ששם העצם של ארץ ישראל הוא ארץ כנען. השם ״ישראל״ הוא השם של העם. השם ״ארץ כנען״ מוסבר בתורת הקבלה כסוד ההכנעה.[9] צריך להכניע את החומר.

    ה.הארץ בהא הידיעה היא א"י:

    מכל מקום השם של ארץ ישראל הוא ״הארץ״[10] והוא אופייני ויחידאי ללשון הקודש, כפי שאנחנו רואים בפסוק עצמו ׳וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ׳.

    בשלב זה של הסיפור המקראי אנחנו מוצאים את משפחתו של אברהם באור כשדים ועצם נוכחותה שם מעלה מספר שאלות: מדוע דווקא באור כשדים? מה קרה עם שאר בני עֵבֶר? מכיוון שאנחנו פוגשים משפחה אחת בלבד מכל האומה העתיקה הזו, ניתן להגדיר אותה כשריד האחרון של העברים. זה גם הדיוק של רבי נחמיה במדרש:

    רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ר׳ נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי.

    בראשית רבה, פרשה מב-ח

     ו.ייחסו של אברהם לבני בניו של עבר מעיד על עם של עברים שהאחרון שבהם הוא אברהם.עם שסבל מרדיפות מצד נמרוד ולכן החליט לברוח לארץ אבותיו- ארץ העברים:

    ״שהוא מבני בניו של עבר״. מדוע רבי נחמיה ראה צורך במדרש לציין את פשט הכתוב? כוונת רבי נחמיה לומר שהיה עם שלם של עברים באותה גלות באור כשדים וכולם נאבדו. מי יצא? רק משפחת אברהם אבינו. רק הם נשארו ״מבני בניו״ של עֵבֶר. הם שארית הפליטה ממש. כל השאר הלכו לאיבוד משום שהם התבוללו או סבלו משואה איומה מצד נִמְרוֹד, כפי שאנחנו לומדים מהדרש המפרש את השם ״אור כשדים״ ככבשן האש.[11] כך עלינו להבין את דברי רבי נחמיה.

    ז.בני בעם בעברי הקדום גלו מארץ ישראל אל מרחבי מסופוטמיה ועבר הנהר ושם אימצו( תרח למשל) את עבודת האלילים כדרך חיים אבל אחרי הרדיפות והשכת הרן לכבשן נאצלנו לברוח ולחזור אל ארצם המקורית- א"י:

    אחרי שהכנעני כבש את הארץ, חיו אותם עברים בגלות, דווקא בציוויליזציה החשובה ביותר באותו זמן והם הפכו להיות ספקי האידאולוגיה העיקריים של אותה תרבות, כפי שניתן ללמוד מן המדרש המתאר את עיסוקו של תֶּרַח, אבי אברהם, כבעל חנות צלמים.[12] אותם צלמים, אותם פסלים מייצגים אידאולוגיות שונות.[13]

    במהלך ההיסטוריה צצה מדי פעם בפעם אידאולוגיה חדשה ובלא מעט מקרים הממציא היה יהודי בעצמו, כדוגמת האידאולוגיה המרקסיסטית במאה התשע־עשרה. גם במאה העשרים נולדו אסכולות פילוסופיות חדשות בהשפעת עבודותיו של זיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה, אלפרד אדלר מייסד הפסיכולוגיה האינדיווידואלית וקלוד לוי־שטראוס שפיתח את הסטרוקטורליזם כשיטה להבנת החברה והתרבות האנושית. אי אפשר להתעלם מן העבודה שכל פעם, מחדש, תולים היהודים תקוות גדולות באידאולוגיה חדשה, וזאת משום שהם מזהים בה ניצוץ של תקווה אמִתית, המזכירה להם את חזון נביאי ישראל.[14] ותמיד, אחרי זמן מה, באה האכזבה כאשר אותם יהודים מבינים שהאידאולוגיה החדשה אינה עומדת בציפיותיהם.

    המדרש טורח להדגיש מיד את הסכנה הכרוכה באימוץ אותן אידאולוגיות, והיא סכנת איבוד הזהות העברית, כאשר הוא מדגיש שתֶּרַח אינו רק ספק של צלמים אלא הוא הפך להיות בעצמו עובד של אותם צלמים. במינוחים של היום היינו אומרים שיש כאן סכנה של התבוללות, של טשטוש הזהות, ובמקרים הקיצוניים ביותר, אף של השתמדות.

     

    ח.עזיבה יזומה של הגלות

    מה הביא את בני משפחת אברהם לעזוב את אור כשדים? המדרש מציין שתי סיבות עיקריות לכך: סכנה פיזית וסכנת ההתבוללות. הרן מת באור כשדים והמדרש מתאר את נסיבות מותו - הוא הושלך לכבשן האש. על רקע הסכנות הללו, ואף שלא קדמה ליוזמה זו כל התגלות אלוקית, כל ציווי מן הקב״ה, מיוזמתם הם, החליטו בני משפחת אברהם, פליטי האומה העברית דאז, שהגיע הזמן לחזור למקומם, לארצם. כך עולה מפשוטו של מקרא בהתאם לסדר המקראות:

    וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם[15]

     

    ט.הזוהר מדגיש שאברהם היה היוזם של המהלך כולו אחרי שתרח ראה שהוא ניצל מכבשן האש:

    תא חזי מה כתיב ׳ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו׳, ויצאו אתם מאור כשדים׳, ויצאו אתם?! אתו מבעי ליה!, דהא כתיב ויקח תרח וגו׳, מאי ׳ויצאו אתם׳? אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה נפקו, דאינון הוו עקרא למיפק מגו אינון חייביא, דכיון דחמא תרח דאברהם בריה אשתזיב מגו נורא, אתהדר למעבד רעותיה דאברהם, ובגין כך ויצאו אתם, תרח ולוט.

    (זוהר בראשית עז ע"ב)

    י.אברהם כבר עשה ביקור אחד בארץ לפני שנצטווה ללכת לארץ ישראל בציווי "לך לך": 

    המטרה המוצהרת היא להגיע לארץ כנען. אין צורך בצו אלוקי כדי שאברהם יֵדע שעזיבת הגלות פירושה חזרה לארץ ישראל.[17] המדרש משחזר את מהלך המסע ומסביר שבני המשפחה, כולל תֶּרַח אבי אברהם, אף ביקרו בארץ כנען, לפני שהם התיישבו בחרן:

    בן שבעים שנה היה אברהם אבינו כשיצא לארץ כנען והיה חמש שנים הולך ושב מחרן לארץ כנען ולאחר שבעים וחמש שנים ישב לו בארץ כנען ולא יצא משם לעולם, הדא הוא דכתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן.

    (מדרש הגדול נח יא לא)

    במהלך הביקור הזה בארץ, קיבל אברהם את הנבואה של ״ברית בין הבתרים״.[19] אחרי פרשה זו חזרה כל המשפחה לחרן ותֶּרַח החליט להישאר שם.[20] אז בהיותם בחרן אמר הקב״ה לאברהם ״לך לך״.

    יא.יציאה לעומת הליכה:

    וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

    בראשית יב-א

    השוואה בין הפסוק הזה לפסוק מסוף פרשת נֹחַ המתאר את עזיבת אור כשדים ׳וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׳[21] מראה שיש מספר הבדלים מהותיים בין שני הפסוקים. ההבדל הראשון הוא שבבסוף פרשת נֹחַ, משתמשת התורה במילה יציאה ואילו בפרשת לך לך, משתמשת התורה במילה הליכה. היות ששני פסוקים אלו מתארים לכאורה את עזיבת אברהם את אור כשדים, עלינו לשאול את עצמנו מדוע משתמשת התורה במילים שונות? האם השינוי הזה הוא בעל משמעות? ההסבר הפשוט הוא שהביטוי ״ויצאו״ בא לציין את הבריחה מפני הסכנה הפיזית שהם היו נתונים בה באור כשדים.[22]

    ההבדל השני הוא שבסוף פרשת נֹחַ נאמר בפירוש שמטרת המשפחה היא להגיע לארץ כנען, ואילו בפסוק הפותח את פרשת ״לך לך״ אין ציון של מקום המשמש כיעד ההליכה אלא אמירה כללית מצד הקב״ה ׳אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׳, ובלשון עתיד. האם יש כאן הנחה סמויה שמדובר באותו מקום? אם כן, מה החידוש באמירה זו ׳אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׳? לשאלות אלו עונה מדרש זה:

    אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב ׳לך לך׳ ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השניה או הראשונה? ממה דכתיב (בראשית כב-ב) ׳אל ארץ המריה׳ הוי השניה חביבה מן הראשונה.

    בראשית רבה, פרשה לט-ט

    יב. מטרת הלך לך הראשון היתה להגיע אל הלך לך האחרון- לכן זו לא סתם יציאה אלא הליכה כדי להגיע אל נסיון העקידה ומה שמשתמע ממנו ו"זוהי הארץ אשר אראיך":

    המדרש מחדש, דרך האנלוגיה שהוא עורך בין שני המופעים של הביטוי ״לך לך״ בתורה, שיש אכן יעד מוגדר מאוד וברור להליכתו של אברהם, מעבר ליציאה־הצלה מאור כשדים מפאת הסכנה. לא מדובר ביציאה־בריחה סתמית, בלא תכלית אלא בהגעה להר המוריה.

    מבחינה למדנית עושה המדרש שימוש בכלל ״סופו מורה על תחילתו״[23] באופן הזה: מכיוון שבסופו של דבר מגיע אברהם להר המוריה, מעצם הגעתו לשם אנחנו לומדים שהמוטיבציה האמִתית של יציאת אברהם אבינו מאור כשדים הייתה כבר הר המוריה, ולא סתם חזרה לארץ כנען ככנעני. לא הגירה ממדינה למדינה מפני הסכנה ואימוץ מלאכותי של נתינות אותה מדינה אלא חזרה למולדת ולזהות העברית המקורית. זה פשט המקרא שהמדרש מבקש לחשוף לפנינו.

    במהלך הזה מגלה המדרש ממד חדש לגמרי, מעבר לפשט הפסוק, שהוא רלוונטי מאוד לדור שלנו. זאת דוגמה קלסית של שיטת המדרש החושף משמעות היסטורית־אקטואלית־עכשווית למאורע שהתרחש בעבר, כפי שהמקרא מספר אותו. במילים אחרות, נוכל לומר שהמדרש חושף את הסוד הטמון בפשט הפסוק.

    במילים של ימינו היינו מנסחים את השאלה של המדרש כך: האם מספיקה ציונות פוליטית בלבד, שכל מטרתה היא להקים מדינת מקלט לעם נרדף כדי להינצל מן הפוגרומים, מן האנטישמיות?

    תשובת המדרש היא שיציאה לשם הצלה בלבד אינה מספיקה. צריך להגיע להר המוריה, לניסיון העקדה.

    וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי

    וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה

    בראשית כב, א-ב)


    פועל יוצא מדברי מניטו:

    בפסוק הפותח ש התורה יש רמז לכך שה' ברא את א"י עבור עם ישראל:
    בראשית- (בשביל ראשית - ע"פ רש"י) ברא אלוקים את השמים ואת הארץ( ארץ ישראל)

    (ענ"ד)


    6.ישראלי-יהודי-עברי:
    א.ישראלי- ממלכת ישראל ,יהודי- ממלכת יהודה:



    ב.שינוי הזהות אחרי חורבן הבית :

    להיות יהודי זה להיות עברי בגלות.

    הערה: 
    ומקור הדברים במגילת אסתר: עד חורבן הבית, 'יהודי' היה מישהו ששייך לשבט יהודה. החל מגילת אסתר, 'יהודי' מתאר את זהות אלו ששרדו מגלות בית ראשון ונמצאים כעת בבל, בפרס, מפוזרים במאה עשרים ושבע מדינה, כמסופר בתחילת המגילה. ובמגילה )פרק ב פסוק ה( אִ יש ְיה ּוִדי ָּהָּיה ְּב שּו ַ שן ַה ִּביָּרה ּו ְ שמֹו ָּמְרֳּּד ַכי ֶּׁבן ָּי ִאיר ֶּׁבן ִ ש ְמ ִעי ֶּׁבן ִקי ש ִאי ש ְי ִמי ִני: אלמלא הסיפא היינו מבינים 'איש יהודי' שייך לשבט יהודה, אבל מאחר שהסיפא מזהה אותו משבט בנימין לא נותר להבין 'איש יהודי' אלא כפי שאנחנו מתייחסים אל הנושא, כמי שייך לאותה התקופה, 'תקופת בית שני', שבה הזהות היהודית תופסת את מקומה של הזהות העברית של ישראל בבית ראשון
    (הקדמה ללימוד התלמוד/הרב יהודא ליאון אשכנזי)

    7.מופעים של העם העברי בתנ"ך- 32 הופעות- אברם, יוסף כנגד מצרים, עם ישראל כנגד מצרים עבד עברי כנגד עבד כנעניעם ישראל כנגד הפלשתים  ויונה כנגד המלחים:

    1.בראשית י"ד:י"ג

    וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַעֲלֵי בְרִית אַבְרָם.

    2.בראשית ל"ט:י"ד

    וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.

    3.בראשית ל"ט:י"ז

    וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָנוּ לְצַחֶק בִּי.

    4.בראשית מ':ט"ו

    כִּי גֻנֹּב גֻנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים, וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר.

    5.בראשית מ"א:י"ב

    וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר.

    6.בראשית מ"ג:ל"ב

    וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.

    7.שמות א':ט"ו

    וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.

    8.שמות א':ט"ז

    וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה.

    9.שמות א':י"ט

    וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.

    10.שמות ב':ו'

    וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.

    11.שמות ב':ז'

    וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד.

    12.שמות ב':י"א

    וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ עִבְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.

    13.שמות ב':י"ג

    וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ.

    14.שמות ג':י"ח

    וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ...

    15.שמות ה':ג'

    וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ...

    16.שמות ז':ט"ז

    וְאָמַרְתָּ אֵלָיו י-ה-ו-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה.

    17.שמות ט':א'

    וַיֹּאמֶר י-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

    18.שמות ט':י"ג

    וַיֹּאמֶר י-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

    19.שמות י':ג'

    וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

    20.שמות כ"א:ב'

    כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.

    21.דברים ט"ו:י"ב

    כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.


    22.שמואל א' ד':ו'

    וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן י-ה-וָ-ה בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה.

    23.שמואל א' ד':ט'

    הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם.

    24.שמואל א' י"ג:ג'

    וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים.

    25.שמואל א' י"ג:ז'

    וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו.

    26.שמואל א' י"ג:י"ט

    וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית.

    27.שמואל א' י"ד:י"א

    וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם.

    28.שמואל א' י"ד:כ"א

    וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן.


    29.ירמיהו ל"ד:ט'

    לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ.

    30.ירמיהו ל"ד:י"ד

    מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם.


    31.יונה א':ט'

    וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי, וְאֶת י-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה.


    32.דברי הימים א' כ"ד:כ"ז

    לִבְנֵי מְרָרִי לְיַעֲזִיָּהוּ בְּנוֹ עברי וְשֹׁחַם וְזַכּוּר וְעִבְרִי.

    ב.המכנה המשותף למושג העברי בתנ"ך:
    וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי (ויקרא כד, י)
    "מה אתה יותר, יהודי או ישראלי?" – שאלות מעין אלו ניתן לשמוע לרוב בארצנו, ובפרט בימים שבהם אנו מציינים את תחייתו מחדש של היישוב היהודי בארץ ישראל.

    בתורה, אולי באופן מפתיע, שם התואר "ישראלי" או ישראלית" מופיע רק בפרשתנו – ודווקא לא בנסיבות חיוביות. פרשת המקלל פותחת: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל". שלומית בת דברי היא האישה היחידה במקרא שנתכנתה "ישראלית" – אך דומה שאזכור זה לא בא לשַׁבְּחה, אלא לגַנותה בהדגשת העובדה שנישאה למצרי וילדה לו בן שהביא לחילול שם ה' במחנה.

    מלבדה, מכונה גם האיש שרב עם המקלל בתואר "איש הישראלי". אלו שני הישראלים היחידים הנזכרים בתורה בתואר הזה. במקרא כולו נזכר עוד פעם בודדת התואר "ישראלי" ככינויו של יתר, אביו של עמשא שר הצבא: "וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא, וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי" (שמואל ב' פרק י"ז). ברם, ברשימת הייחוס של משפחת דוד בתחילת ספר דברי הימים מוסף לשמו של יתר דווקא התואר "הישמעאלי". יש שפירשו שגר ישמעאלי היה, ויש שהסבירו שישראל היה, אלא שגָר בין הישמעאלים ולכן נקרא בשמם.

    מלבד "ישראלי", מופיעים בתנ"ך גם ה"יהודי" וה"עברי". לא ניכנס כאן למערכת הזהויות ששמות אלו נושאים עימם היום – ונבקש להתייחס בקצרה, בבחינת ראשי פרקים, להופעתם במקרא ובלשון חכמינו.

    מיהו עברי
    חז"ל מקשרים בין האיש המצרי הנזכר כאן כאביו של המקלל לאיש מצרי אחר – אותו שראה משה כשהוא מכה את אחד מאחיו, כמובא בתחילת ספר שמות: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו". איש ישראל המוכה לא מוכתר כאן בתואר ישראלי, אלא עברי. ולא רק הוא: בכל פרשת שעבוד מצרים נזכרים בני ישראל תכופות בכינויים העברים והעבריות (למשל: "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה").

    עוד לפני כן, בספר בראשית, מכונה אברהם אבינו בשם "אברהם העברי" – וכן נקראים יוסף ואחיו בהיותם במצרים. מקור השם עברי ככל הנראה בעֵבֶר, נינו של שֵׁם בן נח (כך כותב ר' אברהם בן עזרא: "והנה אין ספק כי פירוש אברם העברי שהוא מבני עבר, עליו כתיב 'אבי כל בני עבר'". אמנם, ראב"ע מעלה בפירושו גם את האפשרות שנקראו העברים כן בשל מוצאם מאברהם שבא מעבר הנהר).

    מלבד בספרי בראשית ושמות - הכינוי "עברים" לבני ישראל נזכר עוד בספר שמואל, בפרשיות המלחמה עם הפלשתים, וכן בדברי יונה הנביא, העונה לשאלת חבריו להפלגה "מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה" – ואומר: "עִבְרִי אָנֹכִי, וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה".

    הצד השווה לכל אזכורי העברים שבתנ"ך – מלבד יוצא דופן אחד שנזכיר מיד – הוא שהם מובאים בהקשרים שמעורבים בהם נכרים, בין אם מדובר במצרים, בפלשתים או בַּמלחים שהפליגו עם יונה תרשישה. המקום היחיד שבו נזכר התואר עברי שלא במסגרת אירוע שמעורבים בו גויים הוא פרשת עבד עברי ואמה עברייה, ויש שהציעו שהתורה ביקשה לרמוז בכך את הסתייגותה מעצם העובדה שבן ישראל נעשה עבד לבשר ודם – בבחינת הכתוב: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - ולכן כינתה אותו בתואר שבו קראו הנכרים לבני ישראל, תואר המזכיר את ימי עבדותם של ישראל במצרים.

    בתרגום אונקלוס (וכן בתרגום יונתן לנביאים) מקבלת המילה "עברי" שלוש חלופות שונות, באופן עקבי – בספר בראשית העברי הוא תמיד "עבראה"; מספר שמות ואילך, לאחר שהפכו בני ישראל לעם, העברי מתורגם "יהודאה"; ובמקומות שבהם מדובר על עבדים ואמות – העברי הוא "בר ישראל".

    על כל פנים, בני ישראל לא הרבו להשתמש בתואר "עברי" ככינוי עצמי, ובלשון חכמים כמו גם בסידור התפילות הוא נדיר למדי. רק בימי הביניים שב התואר ומופיע בכתבי חכמינו. הוראתו הראשונית היא "דוברי השפה העברית" (דוגמה אחת מרבות - ראב"ע בפירושו לבראשית כותב: "כאשר רצו העברים להקל על הלשון, שלא יניעו האל"ף, החליפוהו בו"ו"), ובשלב שני נתכנו כך בני ישראל גם בלא קשר לשפתם העברית. סוגיית שמה של שפתנו – מדוע נקראת היא בפינו עברית אף שאינה נזכרת בשם זה בתנ"ך – זוקקת עיון נפרד.

    יהודי וימיני
    היהודים עולים על במת שמות העם בתקופה מאוחרת למדי. במקורו פירוש השם יהודי הוא איש שבט יהודה, ולאחר פילוג הממלכות נקראו כך כל בני ממלכת יהודה, אף אם מוצאם משבט בנימין.

    גם בתקופה המאוחרת יותר, עדיין ישנם מקומות בתנ"ך שבהם מתפרשת המילה יהודים כ"תושבי נחלת יהודה" ולא ככינוי כללי לבני הממלכה. בסיום ספר ירמיהו מובא מספר הגולים שהגלה נבוכדראצר מלך בבל באחד משלבי חורבן הארץ, וכך נאמר: "זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה... מִירוּשָׁלִַם נֶפֶשׁ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם". הכתוב מונה בנפרד את היהודים, היינו תושבי ארץ יהודה, ואת תושבי ירושלים (אותה הפרדה נשמרת גם במקומות אחרים. כך למשל מובא בפרק מ' בירמיהו: "והוא אסור באזיקים בתוך כל גלות ירושלים ויהודה המוגלים בבלה").

    לאחר גלות הארץ נקראו כל בני העם שבגולה בשם יהודים – והדבר בא לביטוי בולט במגילת אסתר, שבה מופיעים היהודים יותר מאשר בכל ספרי המקרא האחרים גם יחד. הפסוק הפותח את פרשת מרדכי משמיע: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי". פתח באיש יהודי וסיים באיש ימיני, ללמדנו שהמילה יהודי התרחבה וחרגה מתחומי השבט, שלא כמילה ימיני שנשארה בנחלת בנימין.

    מאז ועד היום נקראים בני ישראל בשם יהודים. כך שנינו במדרש רבה על הפסוק "יהודה אתה יודוך אחיך": "אמר רבי שמעון בן יוחאי: יהיו כל אחיך נקראין על שמך. אין אדם אומר 'ראובני אנא', 'שמעוני אנא', אלא 'יהודי אנא'".

    ברם, מעיון במקורות עולה כי השם "יהודים" ביחס לבני עמנו נאמר בעיקר על ידי הנכרים, בעוד בני העם עצמם העדיפו את השם "ישראל". כך, במשניות ובדברי חז"ל הכינוי הרווח ליהודי הוא "ישראל", ובפרט בלשון התפילה. "וטוב יהיה בעיניך לברכנו ולברך את כל ישראל עמך" – משפטים כעין אלה חוזרים רבות בתפילה, אך כמעט לא נמצא בה תפילה על היהודים.

    דוגמה נאה לאמוּר (מן הבחינה הלשונית גרידא) ניתן למצוא בדברי אבא יודן איש ציידן במסכת יבמות: "מעשה בישראל וגוי שהיו מהלכין בדרך, ובא גוי ואמר: חבל על יהודי שהיה עמי, שמת בדרך וקברתיו, והשיאו את אשתו [על פי עדות זו]". בלשון החופשית של חכמינו נקרא היהודי בשם "ישראל", בעוד בפי הגוי המשיח לפי תומו נקרא הוא "יהודי".

    ודוגמה נוספת: במסכת פסחים בתלמוד במהדורות הנדפסות נכתב כך – "שבעה מנודין לשמים אלו הן: יהודי שאין לו אישה, ושיש לו אישה ואין לו בנים" וכו' (קי"ג ע"ב). מי שרגיל בלשון התלמוד מרגיש שהמילה יהודי כאן אינה במקומה, ואמנם בכתבי היד היא אינה מופיעה, והנוסח הוא "מי שאין לו אישה" וכו' (כך אפשר לראות גם על הדף עצמו, בגרסת הגמרא שבפירוש רבנו חננאל). הצנזורים הנוצרים חששו כנראה לכבוד הכמרים המתנזרים מנשיאת נשים - והורו למדפיסים להוסיף את המילה "יהודי".

    ***
    הזכרנו שבזמן התפצלות הממלכות נקראו בני יהודה בשם יהודים, בעוד ממלכת ישראל נשאה איתה את השם "ישראל" – אך יש להזכיר שכמובן נתקראו גם בני יהודה בשם ישראל, שהוא שמו העיקרי והכולל של העם. בין השאר, מעידה על כך העובדה ששם ה' נזכר תמיד בתואר א-להי ישראל, ואף פעם לא א-להי יהודה.

    נחתום את הדברים – שכאמור הינם בבחינת הזמנה לעיון רחב יותר - בדברי הנביא ירמיהו, המזכיר בתחילה בנפרד את יהודה ואת ישראל, אך בהמשך כוללם יחד בבית אחד, בית ישראל:
    "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה', נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם... כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'".


    (מאמר "עברי, יהודי וישראלי נפגשים"/ יעקב עציון)


    8.גלגולה של השפה שלנו - יהודית, לשון הקודש, עברית:

    א.יהודית - השם המקראי של השפה

    {רַבשָׁקֵה או רַב-שָׁקֵה (מאכדית: Rab šaqē – "שר המשקים"[1]) הוא תוארו של שר בכיר בממלכת אשור. משרה זו הייתה אחת הבכירות בממלכה – השלישית בדרגה, לאחר המלך והתרתן, או הרביעית, לאחר הכרוז המלכותי. בניגוד לתפקידם של התרתן והרב סריס, ששימשו לרוב בתפקיד שרי הצבא, היה תפקיד הרבשקה לרוב בחצר המלוכה.

    בתנ"ך נזכר רבשקה בתקופת שלטונו של סנחריב, שהשתתף במשלחת אל חזקיהו מלך יהודה בזמן מסע סנחריב בשנת 701 לפני הספירה. רבשקה נשא נאום, שבו קרא לחזקיהו ולעמו להיכנע מלפני אשור. על פי חז"ל וחוקרים מסוימים היה רבשקה יהודי מומר., ויקיפדיה}

    1.מלכים ב' י"ח:כ"ו

    וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה.

    (מלכים ב' י"ח:כ"ו)

    2.מלכים ב' י"ח:כ"ח

    וַיַּעֲמֹד רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר.

    (מלכים ב' י"ח:כ"ח)

    3.ישעיהו ל"ו:י"א

    וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה.

    (ישעיהו ל"ו:י"א)

    4.ישעיהו ל"ו:י"ג

    וַיַּעֲמֹד רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר.

    (ישעיהו ל"ו:י"ג)

    5.נחמיה י"ג:כ"ד

    וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם.

    (נחמיה י"ג:כ"ד)

    ב.לשון הקודש:

    7.משנה, סוטה ז:ב

    אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: מִקְרָא בִּכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם.

    (משנה סוטה ז:ב) 

    8.משנה, סוטה ט:א

    עֶגְלָה עֲרוּפָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.

    (משנה סוטה ט:א) 

    ג.עברית:

    1.משנה, גיטין ט:ח

    גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעֵדָיו יוֹנית, יוֹנית וְעֵדָיו עִבְרִית, עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יוֹוני, כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד, כָּשֵׁר.

    (משנה גיטין ט:ח) 


    2.משנה, ידיים ד:ה

    שֶׁכְּתָבוּ עִבְרִית וְעִבְרִית שֶׁכְּתָבוּ תַּרְגּוּם...

    3.תוספתא, מגילה ב:ו

    וּלְעוֹלָם אֵין יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן עַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה:

    א.אַשּׁוּרִית
    ב.לְשׁוֹן עִבְרִית
    ג.עַל הָעוֹר
    ד.בַּדְּיוֹ.

    (תוספתא מגילה ב:ו) 

    4.תלמוד ירושלמי, מגילה א:ט

    אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן דְּבֵית גּוּבְרִין: אַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת נָאִים שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן:

    לְעַז לְזַמֵּר, רוֹמִי לְקָרָב, סוּרְסִי לְאִילָיָא, עִבְרִי לְדִבּוּר.

    וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אַשּׁוּרִי לַכְּתָב.

    (ירושלמי מגילה א:ט) 

    חלק ג: אברהם -תיקונו של אדם הראשון:


    1.אברהם ראוי להיבראות לפני אדם הראשון:

    רַבִּי בּוֹן אָמַר בָּהּ תַּרְתֵּי שִׁיטֵי, רַבִּי בּוֹן אָמַר הָיָה רָאוּי אַבְרָהָם לְהִבָּראוֹת קֹדֶם אָדָם הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֶבְרָא תְּחִלָּה אֶת אַבְרָהָם שֶׁאִם יְקַלְקֵל אֵין מִי יָבוֹא וִיתַקֵּן אַחֲרָיו, אֶלָּא הֲרֵינִי בּוֹרֵא אָדָם, וְאִם יְקַלְקֵל זֶה יָבוֹא אַבְרָהָם אַחֲרָיו וִיתַקֵּן. (קהלת רבה,ג,טו)

    2.אדם סילק את השכינה לרקיע, אברהם התחיל החזרתה לארץ:


    עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, חָטָא קַיִן נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, דּוֹר אֱנוֹשׁ לַשְׁלִישִׁי, דּוֹר הַמַּבּוּל לָרְבִיעִי, דּוֹר הַפְלָגָה לַחֲמִישִׁי, סְדוֹמִיִּים לַשִּׁשִּׁי, וּמִצְרִיִּים בִּימֵי אַבְרָהָם לַשְּׁבִיעִי. וּכְנֶגְדָן עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים, וְאֵלּוּ הֵן, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵוִי קְהָת עַמְרָם משֶׁה, עָמַד אַבְרָהָם וְהוֹרִידָהּ לַשִּׁשִּׁי, עָמַד יִצְחָק וְהוֹרִידָהּ מִן שִׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי, עָמַד יַעֲקֹב וְהוֹרִידָהּ מִן הַחֲמִישִׁי לָרְבִיעִי, עָמַד לֵוִי וְהוֹרִידָהּ מִן הָרְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי, עָמַד קְהָת וְהוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי, עָמַד עַמְרָם וְהוֹרִידָהּ מִן הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן, עָמַד משֶׁה וְהוֹרִידָהּ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה(בראשית רבה,יט,ז)

    3.אברהם אבינו התחיל את עידן התורה מתוך 3 העידנים של ההסטוריה - תוהו (שבו החל אדם הראשון), תורה(החל בימי אברהם) , ומשיח:

    תנא תוספאה תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן שני אלפים תורה מאימת אי נימא ממתן תורה עד השתא ליכא כולי האי דכי מעיינת בהו תרי אלפי פרטי דהאי אלפא הוא דהואי אלא {בראשית יב-ה} מואת הנפש אשר עשו בחרן (עבודה זרה ט, ע"א)

    4.אברהם היה הראשון  שהצליח להתחיל לתקן את חטא אדם הראשון בעץ הדעת:

    א.תיקון מעשה החטא: 

    א1.אדם חטא בעץ הדעת שלא הותר לו לעומת כל שאר העצים:

    וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: (בראשית ג,ז)


    עלה תאנה. הוא העץ שאכלו (י) ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע:), אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם. ומפני מה לא נתפרסם העץ, (כ) שאין הקב"ה חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זה שלקה העולם על ידו. (מדרש רבי תנחומא וירא פי"ד): (רש"י'',שם)


    א2. אברהם תיקן בעקידה שנתן את  מה שלגמרי שלו:


    וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים(בראשית כב,ג)


    וְאַקְדֵים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יַת חַמְרֵיהּ וּדְבַר יַת תְּרֵין טַלְיוֹ עִמֵיהּ יַת אֱלִיעֶזֶר וְיַת יִשְׁמָעֵאל וְיַת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְקָטַע קֵיסִין דַקִיתָא וּתְאֵנָתָא וְדִיקְלָא דְחַזְיַין לְעָלָתָא וְקָם וְאָזַל לְאַתְרָא דְאָמַר לֵיהּ יְיָ: (תרגום יונתן,שם) 


    ויבקע עצי עולה, בירושלמי עצי תאנה (רוקח,בראשית,דף קעג)


    ב.תיקון תוצאת החטא- הקשר של ה' עם האדם עבר מראייה לשמיעה וחזר אצל אברם לראייה:


    וַיֵּרָא יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַי-הֹ-וָ-ה הַנִּרְאֶה אֵלָיו (בראשית יב,ז)

    ...אדם הראשון קודם החטא היה חומר זך ובהיר ודק אשר לא חצץ מאומה בינו למראה כבוד ד' לכן הלך ערום כי המשכיל הרוחני בל יצטרך לכסות בשר הערוה ושוה לו למקום הנחת תפילין כי לא היתה לו שום תאוה וענין רע. אך כאשר אכל מעץ הדעת נתהפך לחומר גס מובדל מאמיתת השגתו והתקרבות אלקים וחומרו חצץ בכוחות רעים מולידים התאוה והכעס נקימה ודמיונות כוזבים. [וזה כוונה שניה במאמרם ז"ל (ערובין יח:) ק"ל שנה היה מוליד רוחות ושידים] לכן ידעו כי ערומים הם ויתבוששו כי עתה היתה המקום לבשר ערוה, ולכן כתיב (בראשית ג, ח) וישמעו את קול ד' אלקים, רק שמעו קולו ולא ראו כבוד ד', ויקרא ד' איכה ויאמר את קולך שמעתי בגן היינו שמעתי ולא ראיתי כבודך ואירא כי עירום אנכי היינו שחומרי חוצץ ומפסיק ביני לך אבי שבשמים.
     והנה מן אז לא מצאנו רק ויאמר ד' אבל לא וירא ד' רק כשבא אברהם לארץ ישראל אז הזדכך חומרו עד כי שב כאדם קודם החטא וזה הוא וירא ד' אל אברהם ויאמר היינו שמתחלה ראה אותו וזה כונת הפסוק פה ויבן שם מזבח לד' שלא חצץ החומר מאומה, וכן כוונת הפסוק (ר"פ וארא) וארא אל אברהם יצחק ויעקב וכן תמצא אצל כל אחד מהאבות (בראשית כו, ב. לה, ט) וירא אליו ד' ודו"ק היטב.

    (משך חכמה על בראשית פרק יב פסוק ז )

    ג.תיקון הקשר בין איש לאשתו - הציווי לשמוע בקול שרה והחטא לשמוע בקול חווה:

    ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך. ד' שומעין הן: יש שומע והפסיד, יש שומע ונשכר, ויש לא שומע והפסיד, ויש לא שומע ונשכר. שומע והפסיד זה אדם הראשון: כי שמעת לקול אשתך; ומה הפסיד? "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט). שומע ונשכר זה אברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"; ונשכר, "כי ביצחק יקרא לך זרע". לא שומע ונשכר זה יוסף: "ולא שמע אליה לשכב אצלה"; ומה נשכר? "ויוסף הוא השליט על הארץ". לא שומע והפסיד אלו ישראל: "ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם"; ומה הפסידו? "אשר למות למות":
    (ילקוט שמעונ בראשית ג יז)


    5.נקברו במערת המכפלה: זוג כנגד זוג- אדם וחווה מול אברהם ושרה

    כשנגלו עליו המלאכים היה סבור שהם אורחי הארץ ורץ לקראתם ורצה לעשות להם סעודה גדולה ואמ' לשרה לעשות להם סעודה גדולה ובאותה שעה ראתה דם נדה לפיכך לא הגיש להם מן העוגות ורץ להביא בן בקר וברח מלפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה ונכנס אברהם אחריו ומצא שם אדם הראשון ועזרו שוכבים על המטות וישינים ונירות דולקות עליהן וריח טוב עליהם כריח ניחוח לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר אמ' לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם (פרקי דרבי אליעזר - פרק לה  )


    6.לך לך של אברהם ושרה הוא תיקון לגירוש מגן עדן של אדם וחווה:

    מה שארז"ל ב"ר פי"ד שאברהם ושרה באו לתקן מעשה אדם וחווה ולהיות שאדם וחוה נתגרשו מג"ע בחטאם אלו שתיקנו מה שקלקלו הם הכניסם הקב"ה לארץ ישראל שהיא דוגמת ג"ע 
    (מי מנוחות /הרב אברהם ברדוגו ע"מ יח)

    חלק ד: אברהם תיקונו של נח:

    0.אם נח היה נסיון ליקון אדם הראשון שלא צלח הרי שאברהם הוא גירסת התיקון הבאה - תיקונו של אדם הראשון ושל נח:

    עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ {ג} כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם {ד}, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו {ה}, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם:
    (אבות ה,ב)


    1.אברהם אבינו מייצג את הכלל- עם ואילו נח הוא איש פרטי ולכן אצלו נותנת התורה רקע לצדקותו מה שאין כן אצל אברהם:


    ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך". והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך", לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח (בראשית ו, ח) "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו:
     אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו.

    (ספר נצח ישראל - פרק יא )


    2. הקשר אל הסביבה:

    התהלך נח. ובאברהם  (ד) הוא אומר אשר התהלכתי לפניו (בראשית כד, מ.), נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו:

    (רש"י,שם)

    אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ- שהיה נח מתיירא מבני דורו שמא ילמד ממעשיהם והיה מתבודד מהם ומחפש סעד בה' במקומות כאילו היה השם עמו, ואילו אברהם שהיה חזק באמונתו לא חשש להתחבר אל אנשי דורו והיה מוכיחן ומכניסן באמונתו. (רא"ם,בראשית,ו,ט)

    3.מ"איש צדיק" ל"איש האדמה" לעומת מאב-רם לאברהם:

    ...דיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך. דרך אחת מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי ציבור ומבטל עצמו בשביל הכלל.לכאורה זה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה העוסק בצרכי ציבור ירד ממדרגתו (נמצא בדרגה נמוכה יותר ממנו). ובכל זאת מצינו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו, שאף הוא היה ראוי לכליה, ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא "איש צדיק" ,אחר המבול ירד ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". 

    (לעומתו משה נקרא בתחילה "איש מצרי" שהוכרח לגלות, שזה מורה על פחיתות בנפש. הואיל ואח"כ מסר עצמו על ישראל בהנהגתו אותם במדבר, למרות שבהריגת המצרי נחשב לו עדיין לפחיתות נקרא "איש א-להים", שהגיע לתכלית השלימות מה שיוכל האדם להשיג)  

    (משך חכמה,בראשית,ט)


    4.נח שלא התפלל על דורו  ואברהם המתפלל אפילו על סדום : 

    אך הנה נודע כי שגגה גדולה היתה לו, שלא התפלל על הדור, אולי הועיל להציל אותם משחת. והחסרון היה לו, שהיה בדעתו שהוא קטן בעיני ה' יתברך ולא עלה על לבו שיהיה הקדוש ברוך הוא חפץ בתפלתו, ולא האמין זאת שה' יתברך ישמע אליו ויעתר לו אחרי שכבר נגזרה הגזירה. אבל חשב בלבבו שזה יהיה נגד רצון ה' יתברך לבטל גזירתו.


    והאמת הוא להיפך, כי זה חפץ ה' וזהו רצונו, שיהיה הצדיק מבטל כל הגזירות. וכמו שעמד אברהם אבינו ע"ה ואמר: 'חלילה לך מעשות כדבר הזה'. וכן משה רבינו אמר: 'למה יאמרו מצרים'. וכן הוא המדה מתחילת בריאת העולם, כמאמרם ז"ל: בתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין וכו' ושתפו מידת הרחמים למידת הדין

    (תפארת שלמה/האדמו"ר מרדומסק , פרשת נח, ד"ה ויבוא נח)

    5.ההבדל המהותי בין נח לאברהם- בין פסיביות לאקטיביות :

     וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (בראשית יב,א)

    א.אברהם כל הזמן בתנועה- יוצא משטח הכינוס אל היעד- ארץ ישראל

    אלו המילים ‏הראשונות שאומר אלוהים לאברהם. הן מסמנות את אופייה של התקופה ‏החדשה: מעבר מפסיביות להליכה. אחרי נח, שהתכנס מפני האנושות שמלאה ‏חמס, אברהם נוהג באופן שונה - הוא נמצא כל הזמן בתנועה. הוא הולך רץ, ‏ממהר מזררז לקיים את מצוות ה'. האקטיביות באה לעולם.

    ‏ב.כל הפעולותש ל אברהם נעשות בנמרצות ונחישות ואמונה בצדקת הדרך:

    ‏ההליכה של אברהם נמשכת לאורך כל הפרשה: בתחילת הפרשה הוא ‏עולה לארץ; עקב הרעב הוא יורד למצרים ומתמודד שם מול פרעה; אחר כך ‏נפרד מלוט בן אחיו, ונלחם נגד ארבעת המלכים להצלת לוט; כורת ברית בין ‏הבתרים עם ה'; נולד לו בנו ישמעאל; ובסוף הפרשה הוא כורת עם ה' את ברית ‏המילה. המון פעילות, המון נמרצות.

    ‏ג.דרך החשיבה והפעולה של אברהם היא עצמאית- לעתים מובדדת מהעולם והאו"ם- הלוך ונסוע:

    מאפיין נוסף של העידן החדש הוא העצמאות. אברהם מקבל ציווי ‏להתנתק מבית אביו ומכל מה שהיה מוכר לו ולפנות לדרך עצמאית משלו, ‏במקום חדש שבו דפוסי התנהגות אחרים. חז"ל דורשים כי אברהם מכונה ‏"עברי" מפני שכל העולם עמד מעבר אחד - והוא מהעבר האחר.* משמעות ‏המדרש היא שאברהם אינו רואה את עצמו מחויב לכלום, הוא אינו תלוי בשום ‏דבר ואינו מכור לשום דבר. אברהם אבינו מתנער מכל מה שהיה ידוע עד כה, ‏ומתחיל במסע שלו, הלוך ונסוע. 

    ד.ההתמודדויות של אברהם עם שאר המעצמות של העולם העתיק (גם כשהוא עם כח מחץ קטן מספרית)  מוכיחות שהוא מעצמה בפני עצמו- בטחונית ואמונית:

    ‏‏במהלך הפרשה מתמודד אברהם אבינו עם מלכים - בתחילה מול פרעה, ‏ולאחר מכן מול ארבעת המלכים. עובדה זו מעידה על ממד נוסף בדמותו של ‏אברהם, ממד של מלכות. אם אברהם נאבק מול מלכים, הרי שהוא עצמו מלך. ‏אברהם מחדש בעולם את המלכות, אך לא במובן של עריצות ורודנות, אלא של ‏עצמאות ויכולת שליטה. כפי שעוד נראה בהרחבה, התרבות האנושית שאברהם ‏חי בה הייתה כנועה למציאות, ואברהם חידש שאפשר לשלוט במציאות, לנוע ‏ולהתקדם בה. כאמור, אברהם אבינו מופיע הרבה אחרי בריאת העולם; אין ‏מטרתו לברוא עולם חדש יש מאין, אלא להופיע במציאות שכבר קיימת וללמד ‏כיצד אפשר להניע את מה שקיים אל המגמה הנכונה והאלוהית....

    ה.המציאות שאברהם מוליך אליה היא שינוי קונספציה והחלפת דיסקט  - מעבר ממנוחה (פסיביות , הכלה) למגמה פורצת דרך של הליכה ועשייה:

    מילות המפתח שמלוות אותנו מעתה והלאה הן: לך לך. בניגוד לנח, שמשמעו ‏מנוחה, כעת בא שלב של הליכה ועשייה. עולם התוהו הכין את התשתיות כדי ‏שהאנושות תוכל לעבור לשלב הבא, השלב של אברהם העברי.

     (פרשה של הנפש/אייל ורד, בראשית-שמות, ע"מ 36-37)


    6.הסוד של עם ישראל (אולי לעומת בני נח?) - הערבות ההדדית לזולת שירשנו מאברהם איש החסד:

    לפני כעשור החליטו באו"ם לערוך השוואה בין מידת האושר של האזרחים במדינות שונות. המדד מבוסס על סקר שבו הנשאלים מתבקשים לדרג בסקאלה מ1 עד 10 את מידת האושר שלהם, את מידת העזרה שהם מקבלים מהמדינה בעת צרה, את מידת החופש שקיים במדינה שלהם ואת רמת השחיתות בה.
    לא יפתיע אתכם לשמוע שפינלנד היא המדינה המאושרת ביותר בעולם לפי מדד זה, וההסבר העיקרי לכך הוא הפערים בין
    עשירים לעניים, שהם מהגמוכים במדינות ה-oedc. הדבר שמביא בדרך כלל להרמת גבה הוא שמדינתנו הקטנטונת ממוקמת בעשירייה הראשונה.
    כיצד ניתן להסביר את הפער בין מציאות החיים הבלתי אפשרית פה, שהיא רווית. קונפליקטים, לחצים ומתחים, ובין העובדה שישראל מדורגת בעשורייה הפותחת...

    ישראל היא אחת המדינות היחידות שבהן אם אדם נופל ברחוב, הוא יודע שאנשים יושיטו לו עזרה. האזרחים נחשפים בשגרה למצבים קיצונים, בניגוד למה שקורה במדינות המפותחות. אם חלילה. רקטה פוגעת בבית, חיל נופל בשבי או מתרחש פיגוע, אזרחי ישראל ידועים בהתגייסותם ובחיבוק החם שהם נותגים לאנשים שאינם מכירים. הרעיון הוא:שכולנו משפחה אחת גדולה. התנהגות זו יוצרת תחושת קהילתיות שעוטפת את האזרחים ומשמשת עוגן ממש כשם שאדם יודע שהוריו תמיד יהיו שם בשבילו.

    (ישראל - ארץ קטנה סיפור גדול, ע"מ 22, לירז מרגלית , ד"ר לפסיכולוגיה חברתית)


    7.החיבור של אברהם ונח - בירושלים

    א.העיר שמחברת את אברהם ונח:

    אַבְרָהָם קָרָא אוֹתוֹ יִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֵׁם קָרָא אוֹתוֹ שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלַיִם.
    (בראשית רבה נו,י)
    ירו גימטריה יראה (רש"י,שם)

    ב.היוד היא מאות ראשונה של שם ה' שמחבר בי אברהם לנח:
    לע"ל ניתוספה י' של ירושלים שהוא ראש של שם בן ד' גם ראש של יעקב ישראל חסירה בה' מקומות ז"ש וחמישיתו יוסף עליו על ה' פעמים י' שנחסרו או על ה' דברים שהיו חסירים בבית שני 
    (ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת נשא )

    ג.ירושלים של מעלה וירושלים של מטה:
    ופסוק מלא מצינו (תהלים קכב, ג) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. וזהו סוד הלשון בשם ירושלים המורה על שנים, כלשון עינים אזנים וכיוצא בהם, ואות יו"ד שחסר הוא בית המקדש של מעלה היא ה"א אחרונה שבשם, ולכך תמצא חמשה ירושלים מלאים במקרא לרמוז כי הה"א חוברה לה בזמן השלימות:
    (רבנו בחיי על במדבר פרק יט פסוק יג )

    ד. החיבור הנצחי בין עם ישראל לאומות העולם דרך ירושלים:
    הקב"ה בחר בשם "ירושלים" שילוב של שם בן נח ואברהם אבינו וחיבר ביניהם באות י' משמו הקדוש (שבילי פנחס לך לך תשפ"ה)

    וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְ-ה-וָ-ה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ.
    (זכריה ב טו)


    __________________________________________________________________________


    https://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?id=904&ktavet=1&utm_source=chatgpt.com



    ויגד לאברם העברי. שם עברי יאמר בפרט על היהודים והעד (ירמיה ט״ל) לשלח איש את עבדו העברי והעבריה ואח״כ ביהודי אחיהו איש ומ״ש יונה עברי אנכי לא נוכל להכריע אם כוונתו שיכירו בו שהוא יהודי או מבני עבר, ולדעתי תחלת תשמישו הראשון כולל משפחת גוים בשלמות, בני עבר, ומזה הענין ושם אתנו נער עברי וגו׳ כי לא היו עדיין בני ישראל מצויינים בפני עצמם, וכן מארץ העברים וכן שלנו לאברם העברי, ואח״ך נשתמשו בו בפרטות על בני ישראל כאמור ועדיין נשארו קצת בהוראה מסופקת כמו עברי אנכי ביונה וקרוב אצלי שבא במקום יהודי כי אם לא כן לא היתה תשובה הגונה לשאלתם אי מזה עם אתה, ולא היו א״כ מבינים למי מהנולדים מעבר יתיחס יונה ועוד שכבר בימים ההם נתיחד שם עבר לישראל וכבר בב״ר נחלקו על שם עברי, מהם אמרו מעבר בן שלח, ומהם אמרו מעבר הנהר ויש מי שרצה להכריע כדברי הראשון שמצינו בעזרא שקורא ליושבי עבר הנהר חינש עבר נהרא ואמרו שא״כ הי״ל לקרותם עברים, ולדעתי אין מכאן הכרע שהרי אחר שחזר שם עברי להיות פרטי לישראל הוצרכו לשנות בשם אחרים הבאים מעבר הנהר, ולפרש הדבר ביותר.

    (אם למקרא,שם)


    אודות הרב יהודא ליאון אשכנזי( ע"פ ויקיפדיה)

    1.נולד בשנת 1922 באוראן שבאלג'יריה, לרב דוד אשכנזי, רבה הראשי האחרון של אלג'יריה.

    2.למד בישיבה ובאוניברסיטת אלג'יר, ובהמשך למד קבלה במרוקו, פילוסופיה, אנתרופולוגיה ואתנולוגיה בסורבון.

    3.במלחמת העולם השנייה שירת בלגיון הזרים הצרפתי ונפצע במהלך שירותו.

    4.לאחר המלחמה פעל בתנועת הצופים היהודיים בצרפת וקיבל את הכינוי "מניטו", שבו נודע בהמשך.

    5.היה מתלמידיו של יעקב גורדין, שנחשף באמצעותו לתורת המהר"ל, ולמד גם אצל מר שושני.

    6.היה ממובילי "אסכולת פריז למחשבת ישראל", יחד עם עמנואל לוינס ואנדרה נהר, שביקשה להציג את תורת ישראל בשפה תרבותית מודרנית ואוניברסלית.

    7.מפגשו עם הרב צבי יהודה קוק בשנת 1955 חיזק אצלו את מרכזיות ארץ ישראל, הגאולה והמדינה העברית; לאחר מלחמת ששת הימים עלה לישראל.

    8.בישראל הקים את מכון מעיינות ואת מרכז יאיר, והיה מנהיג רוחני משמעותי של רבים מיהודי צרפת שעלו לישראל.

    9.בהגותו ביקש לחבר בין מקורות היהדות לבין הפילוסופיה והתרבות המערבית, ובנה תפיסה היסטורית של מעבר מאברהם העברי → עם ישראל → הזהות היהודית בגלות → הזהות הישראלית.

    10.הגותו עסקה בין היתר בזהות יהודית וישראלית, תנ"ך, קבלה, מדרש, ציונות והשואה; לאחר מותו תלמידיו החלו לערוך ולפרסם בעברית את שיעוריו וספריו שנמסרו בעיקר בצרפתית.