פתיחה: גיל 13 הוא היחידי שהתחנה המצויינת בו היא הכרחית לקרות, כל השאר- רק אפשרי ומוצעת אבל לא מתחייבת המציאות:
יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר...הוּא הָיָה אוֹמֵר,
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא ,בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת,בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻפָּה,בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף,בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ,בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה,בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָהבֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ,בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם: (אבות ה,כ-כא)
1.ספר משנה תורה בפרט והתורה בכלל מסתיימת במילים:
וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:(דברים לב,יב)
ולכל היד החזקה. שקבל את התורה בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז.), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת (שמות לד, א.), יישר כחך ששברת (שבת פז.):
(רש"י,שם)
2.כעבור כמעט 2500 שנה משה אחר- רבי משה בן מימון- כותב חיבור הלכתי מקיף על כל התורה כולה המכונה משנה תורה/היד החזקה:
א.הרמב"ם העדיף לכתוב ספר שעוקף את כל המחלוקות( המשנה והתלמוד) וכמעט שלא הביא מחלוקות בספרו אלא הלכה פסוקה וברורה :
...וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בענין האסור והמותר... כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק... אלא דברים ברורים נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים... עד שיהיו כל הדינין גלויים לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה... לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו שבע"פ כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם
(הקדמת הרמב"ם למשנה תורה)
ב.14 ספרים, 83 הנושאים הלכתיים, 982 פרקים, 15 אלף הלכות:
| ספר | מספר הלכות קטנות |
|---|
| מדע | 457 |
| אהבה | 697 |
| זמנים | 1,698 |
| נשים | 1,185 |
| קדושה | 1,217 |
| הפלאה | 808 |
| זרעים | 1,594 |
| עבודה | 1,532 |
| קרבנות | 508 |
| טהרה | 1,808 |
| נזיקין | 941 |
| קניין | 985 |
| משפטים | 789 |
| שופטים | 805 |
| סה"כ | 15,024 |
3.השם יה"ב נרמז באותיות הפותחות והמסיימות של ספר יד החזקה לרמב"ם אותו יה"ב מסיים היום:
יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן. וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִמְצָא. וְכָל הַנִּמְצָאִים מִשָּׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ:
(הלכות יסודי התורה פרק א הלכה א)
נשלמו הלכות מלכים והחבור כולו. ברוך שאמר. והיה העולם בפרטו ובכללו: נגמר ספר ארבעה עשר והוא ספר שופטים. הלכותיו חמש. ופרקיו אחד ושמונים: הלכות סנהדרין ששה ועשרים פרקים. הלכות עדות שנים ועשרים פרקים. הלכות ממרים שבעה פרקים. הלכות אבל ארבעה עשר פרקים. הלכות מלכים שנים עשר פרקים: כל הלכות הספר בכללו שלשה ושמונים. והפרקים תתקפ''ב:
(דברי סיום ספר שופטים, הלכות מלכים)
4.יהב- תקווה ונתינה :
יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין (דניאל ב' כ"א)
מַטְרוֹנָא אַחַת שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לֵיהּ מַהוּ דֵּין שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ב, כא): יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין, לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא יָהֵב חָכְמְתָא לְלָא חַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְלָא יָדְעֵי בִינָה. אָמַר לָהּ מָשָׁל, אִם יָבוֹאוּ אֶצְלֵךְ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם לִלְווֹת מִמֵּךְ מָמוֹן, אֶחָד מֵהֶן עָשִׁיר וְאֶחָד מֵהֶן עָנִי, לְאֵיזֶה מֵהֶן אַתְּ מַלְוָה לֶעָשִׁיר אוֹ לֶעָנִי, אָמְרָה לוֹ לֶעָשִׁיר. אָמַר לָהּ, וְלָמָּה, אָמְרָה לוֹ שֶׁאִם אִבֵּד הֶעָשִׁיר מָמוֹנִי יֵשׁ לוֹ מֵהֵיכָן יִפְרַע, אֲבָל אִם אִבֵּד הֶעָנִי מָמוֹנִי מֵאַיִן יִפְרַע לִי. אָמַר לָהּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנַיִךְ מַה שֶּׁאַתְּ מוֹצִיאָה מִפִּיךְ, אִלּוּ נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָכְמָה לַטִּפְּשִׁים הָיוּ יוֹשְׁבִים וְהוֹגִין בָּהּ בְּבָתֵּי כִסָּאוֹת וּבְבָתֵּי תֵיאַטְרִיאוֹת וּבְבָתֵּי מֶרְחֲצָאוֹת. אֶלָּא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָכְמָה לְחַכִּימִין וְהֵם יוֹשְׁבִין וְהוֹגִין בָּהּ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הֱוֵי יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה.(קהלת רבה,א,ה)
5.יהב קשור מאוד לפרשת בראשית: יום הלידה:
כ"ד תשרי, שבת בראשית
יהב משה מרק=702=שבת
בין בראשית לאותיות השם יהב:
י- כנגד עשרה מאמרות בה נברא העולם
ה-הקב"ה ברא את העולם באות ה'
ב- האות הפותחת את פרשת בראשית והתורה כולה.מייצגת את העולם הזה, סגור מכל הכיוונים פרק לתנועה קדימה.
6. למה לברוא כדי לגנוז וללמד כדי לשכוח?
א.האור הגנוז- למה לברוא אור ע"מ לגנוז אותו ולא לומר שישנו אור שטרם התגלה לעולם?
וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:(בראשית א,ד)
דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם". ולמי גנזו – לצדיקים לעתיד לבוא
(חגיגה יב, ע"א)
ב.למה ללמד תורה לולד אם שוכחים הכל בלידה?
דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו...
ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו...ומלמדין אותו כל התורה כולה ...
וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו... ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע
(נדה דף ל/ב )
*בגלל שכחת כל התורה התינוק בוכה בלידתו:
כשהגיע זמנו לצאת לאויר העולם מיד המלאך מכה אותו ומכבה נרו ומוציאו בעל כרחו ושוכח כל מה שראה ומוציאו לאויר העולם, ועל זה התינוק בוכה תיכף שיוצא לאויר העולם, עד כאן.
(רבנו בחיי על ויקרא פרק יח פסוק כט )
ג.הלימוד בבטן כדי שתהיה לו השתוקקות לתורה- האור הגנוז- שטבועה בו והיא רק כמו אבידה שהוא מחזר אחריה:
ואמרו בגמרא (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ב), כל הלומד תורה ואינו מקימה, נח לו שנהפכה שליתו על פניו, ולא יצא לאויר העולם. ואמר אחי הגאון זלה"ה, שהוא על פי מה דאיתא במסכת נדה (ל ב), כשהתנוק במעי אמו, מלמדים אותו כל התורה כלה, ומיד כשיצא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ולכאורה צריך עיון מה תועלת יש במה שמלמדים אותו, ואחר כך משכחים אותו, והוה כלא למד כלל. ונראה על פי מה שכתב האלשיך, על מה שאנו אומרים ותן חלקינו בתורתיך, לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני וקבלו כל אחד חלקו בתורה, וזה שכתוב בגמרא (מגילה ו ב) יגעתי ומצאתי תאמין, מצאתי דייקא, כאדם המוצא אבדתו, לפי שהוא חלקו, ולפי זה אלו לא היו מלמדים אותו, כשהיה במעי אמו, איך היה יכול להגיע על ידי יגיעתו, ואם לא היה שוכח לא היה צריך ליגע, ואם כן בטל שכר ועונש, ולכך מלמדים אותו חלק תורתו במעי אמו, וזה נקרא כל התורה, רצה לומר מה שנוגע לחלק נשמתו, ובצאתו לאויר העולם, הוא נשכח ממנו, ואחר כך על ידי יגיעתו יכול למצוא אבדתו, ואם כן כל הלומד ואינו מקים, אם כן מוטב לו שלא יצא לאויר העולם, כי בשביל הלמוד לבד, לא היה צריך לצאת לאויר העולם, שגם במעי אמו למד כל חלקו, אבל המקים, משלים כונת הבריאה, שלא היה יכול לקים התורה בעודו במעי אמו הגם שלמדה
(ספר מעלות התורה - לרבי אברהם אחי הגר"א ע"מ ס )
סיום: לסיים את הרמב"ם בגיל מצוות זה לבחור במקרא, משנה ותלמוד בתור האור המוביל של חייך- מתוך בחירה ולא מתוך הכרח
...וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בענין האסור והמותר... כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק... אלא דברים ברורים נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים... עד שיהיו כל הדינין גלויים לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה... לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו שבע"פ כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם
(הקדמת הרמב"ם למשנה תורה)
ממשה עד משה- לא קם כמשה ונאחל גם שממשה עד יהב משה לא קם כמשה
אמר הכותב שמעתי אומרים על צד הצחות: ממשה ועד משה לא קם כמשה (שער השמים, רבי יצחק לטיף , הקדמה לספר)
_________________________________________________________________________
2.
ד.שריפת ספרי הרמב"ם:
שרפת ספרי הרמב"ם התרחשה בידי האינקוויזיציה בשנת 1233 בעקבות פולמוס סביב הגותו של הרמב"ם, בעיקר כפי שהשתקפה בספר "מורה נבוכים" וב"ספר המדע" שבסדרת "משנה תורה".
(האינציקלופדיה היהודית, שרפת ספרי הרמב"ם)
"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה."
(רבי דוד קמחי, מתומכי הרמב"ם, מתאר כך את פנייתם של מחנה המתנגדים לכנסייה)
הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים, ולא במעשה הקרבנות, ולא בטהרת כהנים, ובמעשי ה' שכבר ביאר אותם להם.
(הקדמת הרמבן לחומש דברים)
שכל ה` ספרים בכלל נקראו תורה, וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר, לפיכך כל ספר נקרא ספר כי אינו כולל כל התורה רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה כי הוא כולל כל התורה כי לכך נקרא "משנה תורה" כמ"ש (דברים א` / ה`) הואיל משה באר את התורה הזאת. (כלי יקר,דברים כט,יב)
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְ-הֹ-וָ-ה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְ-הֹ-וָ-ה: {ו} וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: {ז} וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: {ח} וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: {ט} וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה: {י} וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְ-הֹ-וָ-ה פָּנִים אֶל פָּנִים: {יא} לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְ-הֹ-וָ-ה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: {יב} וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:
(דברים לד, ה-יא)
0.משנה תורה- ממשה עד משה לא קם כמשה:
תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים שהתקשו לקבל את נועזות השם "משנה תורה" כשני לתורה ובחרו בשם: היד החזקה (על שם י"ד, 14, הספרים שבחיבור)
(ויקפדיה, ערך הרמב"ם)
0. הרמב"ם מבקש על התרחקות מהמחלוקת:
אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון ומה נשאר עוד. ראיתי לבנים השחירו ופחות נפחתו ומשפחות נספחו ושרים הורו מגדולתם ועירות גדולות נתערערו וקיבוצים נפרדו וחידים נפסדו ואנשי אמונה אבדו ונכבדים נקלו ונתבזו בסבת המחלוקת. נביאים נבאו וחכמים חכמו ופילוסופים חפשו ויספו לספר רעת המחלקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שנאו אותו ונוסו מפניו והתרחקו מכל אוהביו וגואליו ורעיו. וגם אל כל שאר בשרכם אוהב מדינים התנכרו ורחקו קרבתם פן תספו בכל חטאתם.
(צוואת הרמב"ם לבנו רבי אברהם)
1. עובדות חשובות על הרמב"ם:
ב.בשנת 1148, כשהיה בן עשר (או שלוש עשרה), נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של אל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור.
ג.לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פאס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם, וכעבור חמש שנים נאלצו לעזוב את העיר
ד.יש הסוברים שהמימונה נקראת על שמו של מימון אבי הרמב"ם משום היא חלה ביום פטירתו ואלי זה הד לרושם שהשאירו הרמב"ם ומשפחתו במרוקו
ה.בשנת 1165 הפליגו הרמב"ם ומשפחתו מסבתה (מאוחר יותר מרוקו הספרדית, כיום ספרד), אל עכו שבארץ ישראל, והתיישבו בה. כעבור חמישה חודשים המשיכה המשפחה במסעה והשתקעה במצרים
ו.הרמב"ם נפטר בפוּסטאט (כיום חלק מקהיר) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204) בגיל 66.
המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת של הרמב"ם "אל נא תקברוני במצרים", הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה זו קבורים אף השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי.
ז.הרמב"ם מכונה "הנשר הגדול" ועליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"
אמר הכותב שמעתי אומרים על צד הצחות: ממשה ועד משה לא קם כמשה (שער השמים, רבי יצחק ליטף , הקדמה לספר)
ח.ספרי הרמב"ם:
ח1.כתבים הלכתיים:
פירוש המשנה • ספר המצוות • תשובות הרמב"ם •
משנה תורה: ספר המדע • ספר אהבה • ספר זמנים • ספר נשים • ספר קדושה • ספר הפלאה • ספר זרעים • ספר עבודה • ספר קרבנות • ספר טהרה • ספר נזיקין • ספר קניין • ספר משפטים • ספר שופטים
ח2.כתבים פילוסופיים: מילות הגיון • מורה הנבוכים
ח3.הקדמות לפירוש המשנה: הקדמה לפירוש המשנה • הקדמה לפרק חלק • הקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים"
ח4.איגרות: איגרת השמד • איגרת תימן • איגרת תחיית המתים
ח5.כתבים רפואיים: פרקי משה • קיצורי גלינוס • על שמות הרפואות • תשובות רפואיות • ספר הסמים וההישמרות מפני הסממנים הקטלניים
1.על מה היתה הביקורת על הרמב"ם:
א.התנגדות למנהגים שלא תאמו את מנהג המקום למשל של הרמ"ך(רבי משה הכהן מלוניל) :
כל דבר שהוא מנהג כגון נטילת ערבה בשביעי וקריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח אין מברכין עליו (משנה תורה, ספר המדע, הלכות ברכות יא טז)
חו' מנהגנו לברד על ההלל וכן נראה מן ההלכה ומשום הכי סבר רב ז לאפסוקיגהו דאי בלא ברכה אמאי פסיק אותם הרי ניכר לכל דמשום מנהג אומריו אותו ולא משום קביעות ובכמה מקומות מברכין אמנהג כגון שגי י"ס של גליות שהוא מנהג אבות כדאמרינן במסכת י"ס הזהרו במנהג אבותיכם ואע"פ כן מברכים ומקדשים בו ודילוק יש בין טילטול לקריאה דאמנהג דטילטול כמו ערבה לא מברכינן אבל אמנהג דקריאה ויום טוב מברכים
(הגהות הרמ"כ ,שם)
מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ולא יקרא בתורה ראשון
(הלכות איסורי ביאה, כ,יג)
תמה דמנהגינו להאמינו לקרוא בתורה ראשון וכן הדין נותו דלא איכפת לן אם יקרא ראשון מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישינן בתרומה דרבנן וצ"ע
(הגהות הרמ"כ ,שם)
מי שבא בזמן הזה וכו'. מבואר במשנה שם שאינו נאמן על פי עצמו. וכתב רבינו ולא יקרא בתורה ראשון ופשוט הוא שאינו נאמן בשום דבר על פי עצמו ועוד שכבר נתבאר שמקריאה בתורה מעלין לכל הדברים חוץ מתרומה דאורייתא ויוחסין ואם היה קורא בתורה ראשון ע"פ עצמו נמצא עולה לדברים אחרים ע"פ עצמו ומשנתנו דקתני (דף כ"ז) אינו נאמן ע"פ עצמו אבל נאמן בעד אחד ודאי מכרחת כן. והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי מי שהקשה על רבינו בזה הלשון מנהגנו להאמינו לקרוא בתורה ראשון וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם קרא בתורה ראשון מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישינן בתרומה דרבנן ע"כ. ואני אומר אין מביאין ראיה ממנהג בטעות ומ"מ איפשר לומר שמפני שאין אנו נוהגין כלל בארצותינו בתרומה לא חששו להאמינו בקריאה בתורה ואעפ"כ אין ראוי לעשות כן:
(מגיד משנה על הלכות אסורי ביאה פרק כ הלכה יג )
מי שבא בזמן הזה ואמר: כהן אני, אינו נאמן. ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו: הגה - וי"א דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה, שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה (ב"י בשם הרמ"ך) (שו"ע אה"ע סימן ג )
ב.החשש שספרו יגרום לאנשים שלא ללמוד תלמוד ולפסוק הלכה בעצמם ללא צורך בתלמידי חכמים:
כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מְקַבֵּץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם
(הקדמת הרמב"ם למשנה תורה)
ג. השמטת המקורות והשמטת הדעות השונות בהלכה:
סבר לתקן ולא תיקן. כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם והיה לו בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד ואילו ידע כי יש גדול ממנו (ש)הפליג שמועתו לדעת אחרת היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב ואם אני גדול ממנו למה אבטל דעתי מפני דעתו. ועוד כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה וזה המחבר (=הרמב"ם) בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. (השגת הראב"ד בהקדמה לספר היד החזקה)
ד.האם לקב"ה יש גוף?
ג1.הפיוט של י"ג עיקרי הרמב"ם:
יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח/נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ
אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ/נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתוֹ
אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף/לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ
קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא/רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ
הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר/יוֹרֶה גְּדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ
שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ/אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ
לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד/נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ
תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל/עַל יַד (מֹשֵה) נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ
לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר/דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ
צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ/מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ
גּוֹמֵל לְאִישׁ חָסִיד כְּמִפְעָלוֹ/נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ
יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִים מְשִׁיחֵנוּ/לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ
מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ/בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ
אֵלֶּה שלוש עֶשרֵה הֵם עִקָּרִים/הֵן הֵם יְסוֹד דַּת אֵל וְתוֹרָתוֹ
תּוֹרַת מֹשֵה אֱמֶת וּנְבוּאָתוֹ/בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שם תְּהִלָּתוֹ
(פיוט יגדל אלוהים חי/ דניאל בן יהודה דיין, איטליה, המאה ה-13)
ג2.הקושי בין דברי הרמב"ם לפשט פסוקים רבים בתנ"ך
שאלה:
בפיוט "יגדל אלוהים חי", שאנחנו קוראים בסוף התפילה ביום שישי כתוב "אין לו דמות הגוף ואינו גוף", ובספר ירמיהו (פרק א' פסוק ט') כתוב "וישלח ה' את ידו ויגע על פי...". מדוע המקורות סותרים?
תשובה:
שלום וברכה.
אלוהים, אין לו גוף ולא דמות הגוף. אמנם, פעמים רבות הנביא או התורה מדברת כלשון בני אדם, ולכן נוכל למצוא בתורה את הביטויים כמו "יד ה'", "חרון אפו", "כיסא כבודו" ועוד... אך כל אלו
הם משלים עבורנו, כדי שתהיה לנו קצת השגה.
לדוגמה, "חרון אפו" מבטא את מידת הדין, וברור שאין לאלוהים אף. וכן על זאת הדרך, המפרשים - ובעיקר תרגום אונקלוס על התורה (תרגום התורה בארמית שניתן אף הוא במתן תורה) - מפרשים כל אחד מן הביטויים האלו באופן שלא נטעה, ומסיטים זאת מאיבר (אף, יד) לתכונה (דין, פעולה).
לסיכום: הפיוט שציינת הוא אמת ויציב. אין לו גוף ולא דמות הגוף, לא נערוך אליו קדושתו. אמנם, התורה משתמשת במשלים, אך הנמשל הוא אין סופי
(משיב: הרב אייל ורד).
ג3.השגת הראב"ד על פרשנים שהלכו באופן זה:
והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א''א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות:
(השגות הראב"ד, הלכות תשובה ג,ז)
ג4.אלו ואלו דברי אלוקים חיים:
בשעה שפסק הרמב"ם את דינו גורשו מגן העדן הררים של נשמות שחשבו שלאלוהים יש צורה, ונעשה חושך בעולם העליון. מכיוון שדחה ראב"ד את דברי רמב"ם חזרו הנשמות לגן העדן...
ונראה לי, ששניהם דברי אלוהים חיים ואפשר ליישב את שתי הדעות. חוכמת הקבלה מלמדת שהשם מתלבש בתוך צורה, כמו שכתוב 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' (בראשית א, כו). הרמב"ם לא התוודע לתורת הקבלה ולכן לא קיבל את המחשבה שאלוהים מתלבש בצורה, ואילו הראב"ד התוודע לתורת הקבלה ולכן קיבל את הדברים. ונראה שבסוף ימיו גם הרמב"ם התוודע לתורת הקבלה ולכן חזר בו מחלק מדבריו
(ע"פ המגיד מקוזניץ, מתוך אתר זושא)
ג.ספר המדע- תחיית המתים:
ג1- בעולם הבא אין גוף לצדיקים אלא רק נפשות:
הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ גּוּף וּגְוִיָּה אֶלָּא נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים בִּלְבַד בְּלֹא גּוּף כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ גְּוִיּוֹת אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא דָּבָר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁגּוּפוֹת בְּנֵי אָדָם צְרִיכִין לָהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא יֶאֱרַע דָּבָר בּוֹ מִן הַדְּבָרִים שֶׁמְּאָרְעִין לַגּוּפוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה. כְּגוֹן יְשִׁיבָה וַעֲמִידָה וְשֵׁנָה וּמִיתָה וְעֶצֶב וּשְׂחוֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים (גמרא ברכות יז-א) 'הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה' וְלֹא תַּשְׁמִישׁ (גמרא ברכות יז-א) 'אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶן וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה'. הֲרֵי נִתְבָּרֵר לְךָ שֶׁאֵין שָׁם גּוּף לְפִי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין דֶּרֶךְ חִידָה אָמְרוּ. כְּלוֹמַר הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרוּ עַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן כְּלוֹמַר דַּעַת שֶׁיָּדְעוּ שֶׁבִּגְלָלָהּ זָכוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מְצוּיָה עִמָּהֶן וְהִיא הָעֲטָרָה שֶׁלָּהֶן כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ג-יא) 'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ'. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ישעיה לה-י) 'וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם' וְאֵין הַשִּׂמְחָה גּוּף כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ עַל הָרֹאשׁ. כָּךְ עֲטָרָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כָּאן הִיא הַיְדִיעָה. וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמְרוּ נֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. שֶׁיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִין מֵאֲמִתַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאֵינָם יוֹדְעִים וְהֵם בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפָל: (ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ח הלכה ב)
ג2.הגהת הראב"דהעוה''ב אין בו גוף. א''א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד. וחיי ראשי לא היה דעת חז''ל על זה שהרי אמרו כתובות (קי"א:) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק''ו מחטה וכו' וכן היו מצוין לבניהם (שבת קי"ד.) אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה. וכן אמרו (סנהדרין צ"ב) שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגוייתם. וכן אמרו (שם צ"א:) במומם עומדין ומתרפאין. וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים. אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל:
ג3.פשרת הכסף משנה:
העולם הבא אין בו גוף וכו': כתב הראב''ד דברי האיש הזה בעיני וכו'. ויהיו העטרות כמשמען ולא יהיה משל, עכ''ל: ול''נ שאין חילוק בין רבינו להראב''ד אלא בשמות בלבד. דלרבינו העולם שלאחר המות נקרא העוה''ב וכמ''ש בסוף פרק זה ז''ל זה שקראו אותו חכמים עוה''ב לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואח''כ יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראוהו עוה''ב אלא מפני שאותם החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, עכ''ל. וכל אותם המאמרים שהביא הראב''ד הם לעולם התחיה והראב''ד ז''ל קורא לעולם התחייה עוה''ב ובכך עלו דברי שניהם כהוגן ואלו ואלו דברי אלהים חיים
(כסף משנה,שם)
ג4.אגרת הרמ"ה רבי מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה (ברוגוס, ספרד) לחכמי לוניל שבפרובנס (שהעריצו את כל דברי הרמב"ם) כנגד הרמב"ם:
ואלה דברי אגרתי הראשונה השלוחה ללוניל על דבר תחיית המתים.
להחיות גויות, יושבי חבל ים התלאות. גוי כרתים סובלי אימיו, ומיחלי תנחומיו. יד משכילי היתה עלי ותשאני במראות, על כנפי רוח קנאות. ותניחני בבקעת העצמות, וריבות עצומות, והיא מלאה עצמות. ותאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האל, המה כל בית ישראל. והנם אומרים מי ירפא לנו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו. כי שמענו דבת רבים, מקול מחצצים בין משאבים. שם יתנו צדקות ה' ושם שקרו בבריתו ואשמו אשם, לאמר הלך ענן ויכלה, כן יורד שאול לא יעלה, הוא הספר הנקרא משנה תורה, ואיני יודע אם יש אם למסורת ואם יש אם למקרא, באמרו בהלכות תשובה העולם הבא אין בו לא גוף ולא גויה,
והביא ראיה מאשר אמרו רז"ל (ברכות יז א) העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, לאמר כיון שאין בו אכילה ושתיה אין בו לא גוף ולא גויה. ועתה הלא הִפַּח תקות שוכני עפר, וברית ה' הפר. אשר כרת את אברהם לאמר (בראש' יג) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך וגו' ושבועתו ליצחק לאמר (שם כו) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. ויעמידה ליעקב לחק לאמר (שם כח) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. לישראל ברית עולם לאמר (דב' יא ט) ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם. ואומר (שם כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, לכם לא נאמר אלא לתת להם. ואם אין הגויות חיות ארץ ישראל למה להם. ואומר (דב' לב) אני אמית ואחיה, ואם אין הגויות חיות הרי אינו מחיה למי שהמית.
ומה אאריך לפני רבותי והתלמוד מלא על כל גדותיו ראיות רבות ברורות. ומי ישמע אליו בדבר הזה. השוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרו הגויות משמרתו וכי הלכו קדורנית מפני ה' אלהיהם, ואם אין הגויות חיות איה איפו תקותם, ותקותם מי ישורנה. ועתה אנחנו מאשרים זדים ועמים לא יבינו ילבֵטו, גם נבנו גויות עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלֵטו. לכן אנשי לבב שמעו לי. חלילה לאל מרשע ושדי מעול, כי פועל אדם יְשַׁלֶם לו וכאורַח איש ימציאנו. ואם יש אומר איך יעמיד גויה בלי אכילה ושתיה, עצת רשעים רחקה מנו.
הממציא הגוף מאין טרם היותו לא יוכל להעמידו ולהחיותו מבלי אכול ושתו. הלא ציר נאמן עמד בהר ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. גם אליהו כן עשה עד בואו הר השם חורבה. גם מיום הלקחו עד היום הזה. וכי תאמר חיו יחיו אך ימותו אחרי עמדם, אל תבא נפשי בסודם. כי האמנם אם לכוד ילכדוני חבלי שאול במוקשם, למה לי חיים. טוב לי עוד אני שם. והנה ה' צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. לאמר (ישעי' כה) בלע המות לנצח וגו' ואומר (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. וכי יאמר כי און ילין בקרבה, חלילה חלילה מהצדיק כל מדבר בה. הממציא הגויות מאין טרם היותם, הלא יוכל להעמידם אחר חיותם בנפשותם וגויותם. ואף אם דאגה מִדָּבָר בלב איש ליודעי בינה ישיחנה ודבר טוב ישמחנה. כי לא כגויות המצריות העבריות כי חיות הנה. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה, ואנטשה מענה ריב ותוכחה. והנה לבבי באש קנאה אוכל, נלאתי כלכל לא אוכל. כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ הלב יוציא קנאה. כי הייתי בתוקעי כף, ופי עלי אכף. על כן חשתי ולא התמהמתי, ולדלות מימי תוכחות מבארות עמוקים כמהתי. ואקרא אל כל מתי סודי להיות ידם עמדי. ואביט ואין תומך ומאלה ואין סומך.
ואשים כליותי אנשי עצתי ויהיו לי כמשיבי טעם לשלוח אגרות לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, להלחם מלחמת יוצרם. ולגדור כל פרץ ולהוכיח במישור לענוי ארץ. לחזק ידים רפות ולהחיות האבנים מערמות העפר ואם המה שרופות. רבותיי חכמי לוניל וחסידיה יחי לבבכם לעד. ובראשם זקן ונשוא פנים והוא כהן לאל עליון הרב ר' יהונתן הכהן נר"ו.
ועתה שמע נא יהונתן הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה. השי"ת ויתרומם נתנך כהן להיות פקיד בבית ה' לפלח לב נלוז בחיצי תוכחתך, וללכוד רגלים נטו מני הדרך בשיחתך. ועתה למה לא גערת באיש אשר נטיו רגליו, מטעם המלך וגדוליו. וכי תאמרו איש הוא ואין בישראל כמוהו, גם עתה כדבריכם כן הוא. אכן אין תבונה ואין עצה, לנגד המסעף פֻארה במערצה. ולכן מהרו להוכיחו, וידוע תדעו את האיש ואת שיחו. אם שועלים קטנים חבלו כרמו, הנה יגורם בחרמו. ואם אמנם שגה וסיגים מכסף לא הָגָה, הלא מַצרף לכסף נמצא ולְכוּר השכל מוצא. ואם חלילה החזק יחזיק בה ועשה לה כוָנים להעציבה, הנה שבט מוסר מידכם לא סר. ומשפט מכם לא נעלם, ומי הקשה אליכם וישלם. וזאת תורת הקנאות מאת העורבים משׁאות. להציל את נפשותם מקטוב, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.
אף לזאת יחרד לבי וימס בקרבי. בשמעי כי נפלא הספר הזה בעיניכם מאד, באמרכם איש אל רעהו כי יפלא ממנו דבר לאמר הגישה האפוד. ואולם כי התבוננתי בדברי הספר והנו נותן אמרי שפר. אך זאת שמעה אזני וַתָּבֶן כי אין בר בלא תָּבֶן. אבל יש אשר תעלה בידו חטה שׂורה ונתן לזורע בְּשׂוֹרָה, ויש אשר יעלה בידו תבן ומספוא ועל הזורע יחרה אפו.
והנה לכם מעט מן הקש אשר קששתי בעמריו ומן העלים אשר קטפתי מתמריו:
(אגרות הרמ"ה סימן י)
ועתה מלכים השכילו, ושופטי ארץ התבוננו והבדילו. וקראו זאת בגוים קדשו מלחמה, לבשו שריונות חכמה והתיצבו בכובעי מזמה, העירו הגבורים יגשו יעלו כל אנשי המלחמה. כותּו אתּיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים ולכל כלי קרבות. בחוצות יתהוללו רכבי אנשי לבבות, ויודעי קרבות ישתקשקון ברחובות. מראיהם כלפידים וכגחלים ינוצצו וכברקים ירוצצו, כפטיש סלע הגאוה יפוצצו. יֵעוֹרוּ ויעלו הגוים אל עמק יהשפט, כי שמה ישבו כסאות למשפט. כי לכם משפט הגאולה ולכם יאותו תורה וגדולה ושם ותהלה לישר באמונה מסלה. ועשיתם חשן משפט מעשה חושב, לרוח משפט לאשר על המשפט יושב. ונתתם אל חשן המשפט את האורים ואת התומים שמאירים דבריהם ומשלימים. והיו על לב אהרן, בבואו לפני ה' לזכרון. ואיש למטה אבותיו ספרי נכוחות ותוכחות אליו תשׁלָחו, ואת אחיכם חכמי לוניל תפקדו לשלום ואת ערובתם תקָחו, לבוא אחריכם ולמלאות את דבריכם. ואם הם גופי תורה יש להם על מה שיסמוכו, כי אל אשר יפנה הראש אחריו הגופות ילכו. וזאת תורת הקנאות מאת העורבים מַשָּׁאות. להציל נפשותם מקטוב, ולמוכיחים ינעם ועליכם תבא ברכת טוב. ושלום רב לאוהבי תורתכם, מאת אל - הי ישועתכם ועזרתכם, כחפץ חמדתכם ויקרת תלמידכם, לשון כבודכם והדרתכם הנכסף לחברתכם. מאיר הלוי בר [רבנו] טדרוס הלוי נר"ו.
(אגרות הרמ"ה סימן נו)
ג5.תשובת רבי שמשון משאנץ מבעלי התוספות- חיזוק לדעת הרמ"ה אבל הימנעות מלצאת לחרמות כנגד הרמב"ם:
וכתב ה"ר משה בספר מדעו בהלכות תשובה בפרק שמיני, ה"ר מאיר הלוי השיבו בזה, העולם הבא אין בו לא גוף ולא גויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. כך אמרו חכמים הראשונים העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והם נהנים מזיו השכינה הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם לא אכילה ולא שתיה עכ"ל.
ומתוך דבריו ניכר שלא עיין בספר שכתב ממנו שאין שם ולא שתיה ולא תשמיש, ח"ו לא הזכירו תשמיש בדבריהם, וסמך הרב על רוב חכמתו, ובצדו תשובתו דאגב חורפיה לא עיין בה. ועיקר מילתא דאייתי מינה ראיה היא שנויה בסוף פרק היה קורא (יז א) והכי איתא התם מרגלא בפומיה דרב העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה74 ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. והשתא למה ליה לאיתויי קרא דויאכלו וישתו, ש"מ דיש גוף של בשר לעוה"ב וזיו השכינה משביעם כאכילה ושתיה והמתים העתידים לחיות לימות המשיח העפר עצמו יחיה והרוח תשוב לנדנה ביחד הנשמה והגוף כאשר עבדו את השם ביחד, כאשר מצינו במדת הרשעים דחוזרת לנדנה חוץ מדור המבול דלא חיין ולא נדונין כדדרשינן (סנהד' קח א) מדכתיב לא ידון רוחי באדם שאין נשמתם חוזרת לנדנה, כך במדת הצדיקים חוזרת לנדנה לקבל הטובה כדאמר ליה קיסר לרבן גמליאל אמריתו דחיו שכבי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי כו'. ולכשיחיו לימות המשיח יאכלו וישתו כדאמרינן בריש חלק (צ ב) דדריש ר' יוחנן ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים, פי' דבמדבר לא נהגו תרומות ומעשרות עד אחר ירושה וישיבה בארץ ואהרן מת בהר ההר אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנים לו תרומה.
ובההוא פרקא (צב ב) תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינם חוזרים לעפרם שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים ואם תאמר אותם אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהם את עולמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא מה הם עושים הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים ושטים על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים ושמא תאמר יש להם צער תלמוד לומר וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים וגו'. ולפי שבשר ודם יש לו יגיעה ועייפות הוצרך להביא אותם המקראות ולפי שאותו גוף קיים לעולם הבא אצטריך ליה למימר דאע"ג דאכלו לימות המשיח לעולם הבא יהנו מזיו השכינה כאילו אוכלים ושותים. והיינו דכתיב (תהלים יז) אשבעה בהקיץ תמונתך, שישבעו מזיו השכינה לעולם הבא. שעל הגוף נאמר הטמון בעפר כדכתיב (דניאל יב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכתיב (ישעיה כו) הקיצו ורננו שוכני עפר וכו', דאילו הנשמה גנוזה תחת כסא הכבוד. ובפרק אלו דברים בפסחים (סח ב) דרשינן אני אמית ואחיה מה שאני ממית אני מחיה. ובפרק בתרא דכתובות (קיא ב) דעתידין שיעמדו בלבושיהן. עוד אמרינן התם דמתים שבחוצה לארץ מחילות נעשות להם בקרקע עד שיגיעו לארץ ישראל ומבצבצין ועולין לירושלם כדכתיב ונתתי צבי בארץ החיים. ודרשינן בויקרא רבה (רפי"ח) וינאץ השקד זה לוז מהיכן אדם מיניץ לעתיד לבא מלוז שלשדרה הביא לוז אחד נתנוֹ במים ולא נמחה באור ולא נשרף בריחים ולא נטחן. ושוב אינו חוזר לאדמתו לעדי עד כדתנא דבי אליהו. ואפילו לספרים נמי דגרסינן בהו צדיקים גמורים, מכל מקום יש לנו ראיה דא"כ יתקיימו הגמורים בעולם הבא בגוף ונשמה בלא אכילה ושתיה ולא נקט צדיקים גמורים אלא שבתחלה צדיקים גמורים לבדם יחיו כדכתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו ולא כלם, ולסעודת לויתן יקיצו כלם שכל ישראל יש להם חלק בו וקטן שבישראל יזכה בעורו לענקים (ב"ב עה א). ואחרי חיותם יתקיים עדיין העולם הרבה כמו שאבאר בסוף כל דברי באגרת השנית (לק' סי' עא). ותדע דלעולא בפסחים בפרק אלו דברים (סח א) דמוקי בלע המות לנצח בישראל לימות המשיח, יש גוף ונשמה לעולם הבא.
(תשו' הר"ש משאנץ בענין תחיית המתים ,אגרות הרמ"ה סימן נח)
ג6.הרמ"ה במהלך השנים מיתן את דבריו ועם פטירת הרמב"ם אף כתב עליו הספד שהמחיש את הערכתו והערצתו אליו:
נִבְלֵי דְמָעוֹת מֵעֲרֹף יִתְאַפְּקוּ /כִּי גַחֲלֵי - אֵשׁ בַּקְּרָבִים נִשָּׂקוּ
מַה תִּשְׁאֲלוּ לָכֶם רְבִיבִים מִמְּקוֹר/ לִבִּי וּמוֹרָשָׁיו כְּתֹפֶת דָּלָקוּ
דַּי לַלְּבָבוֹת דַּי לְכַבּוֹת מוֹקְדֵי /לִבָּם וְאֵיךְ מַיִם עֲלֵיהֶם יִצָּקוּ
מַה - לַּלְּבָבוֹת נוֹאֲשׁוּ עוֹד מִמְּצוֹא/ מַרְפֵּא וְרוּחוֹתָם בְּקִרְבָּם נָבָקוּ
נָא שַׁאֲלוּ אִם תּוֹלְדוֹת יוֹם פָּגְעוּ /בָהֶם וּמִשּׁוֹד הַזְּמָן יֵאָנָקוּ
אוֹ בָעֲרָה בָּם אֵשׁ כְּתַבְעֵרָה אֲהָהּ/ כִּי - נֶאֱסַף מֹשֶׁה וְאֶל - מִי יִצְעָקוּ
מִי זֶה יְכַבֶּה מוֹקְדֵי תוּגוֹת וּמִי /יוֹצִיא אֲסִירִים מוֹסְרֵהֶם חָזָקוּ
מִי יַעֲבִירֵנוּ בְיַבָּשָׁה בְּתוֹךְ/ יַמֵּי מְלִיצוֹת מִתְּהוֹמוֹת עָמָקוּ
מִי זֶה אֲשֶׁר יִבְקַע בְּצֻרִים נַחֲלֵי /חָכְמוֹת וּמֵי מָרָה בְּיַד - מִי יִמְתָּקוּ
חִדְלוּ רְעֵבֵי הַתְּעוּדָה כִּי בְנֵי/ יָמִים גְּפָנֶיהָ כְּהַיּוֹם בָּקָקוּ
וּבְכוּ לְשַׂר מוּסָר אֲשֶׁר הוּסַר הֲכִי /אַחְרָיו כְּהַיּוֹם רֹאשׁ - פְּתָנִים תִּינָקוּ
הָיָה כְּגִבּוֹר בַּקְרָב יָשִׂישׂ לְיוֹם/ רִכְבֵי תְעוּדוּת בָּרְחוֹב יִשְׁתַּקְשָׁקוּ
הָיָה פְּרִי חַיִּים בְּחֶבְרָתוֹ כְּמוֹ /חַרְבוֹת נְדוּדָיו הַלְּבָבוֹת בִּתָּקוּ
הָיָה כְנֶפֶשׁ וַאֲנַחְנוּ גוּף רְאוּ/ מִי יִחְיֶה מֵהֶם בְּיוֹם יֵחָלָקוּ
כִּתְבוּ בְּקִירוֹת הַלְּבָבוֹת זֹאת וְסוֹד /פֶּלִאי בְּמִצְחוֹת הַזְּמַנִּים חוֹקָקוּ
אֵיכָה מְאוֹרִים יִשְׁכְּנוּ קֶבֶר וְאֵיךְ/ צוּרֵי מְלִיצוֹת מִמְּקוֹמָם יֶעְתָּקוּ
הֵילֵל אֲשֶׁר נִקְבַּר וְכִמְעַט חָמְדוּ /אוֹרִים שְׁכָן קֶבֶר וְצֻרִים חִבָּקוּ
עוּרָה גְּבִיר בָּחַל בְּצוּף תֵּבֵל וְהֵן/ הַיּוֹם רְגָבֶיהָ לְחִכּוֹ מָתָקוּ
עוּרָה רְאֵה עַמִּים סְבִיבוֹת קִבְרְךָ /יִרְצוּ אֲבָנָיו וַעֲפָרָיו יִשָּׁקוּ
עוּרָה רְאֵה חַכְמֵי זְמָן יַחַד עֲלֵי/ דַּלְתֵי תְבוּנָתָךְ כְּדַלִּים דָּפָקוּ
יֶהְגּוּ בְּתוֹרָתָךְ וְיוֹם יוֹם יִלְקְטוּ /מִשְׁנֵה תְעוּדוֹת שָׁם כְּזָהָב זֻקָּקוּ
יִרְאוּ בְמוֹרֶה הַנְּבוּכִים חַרְבוּת/ שֵׂכֶל בְּמַחְשַׁכִּים בְּרָקִים בָּרָקוּ
שָׁם יֶחֱזוּ חַרְבוֹת מְבוּכָה לֻטְּשׁוּ /זַכִּים בְּשֶׁמֶן הַמְּזִמָּה חֻלָּקוּ
מִלִּים כְּתַפּוּחִים יְצוּקִים מִזְּהַב/ חָכְמָה בְּמַשְׂכִּיוֹת תְּבוּנָה חֻשָּׁקוּ
בָּם יָדְעוּ תוֹעֵי - זְמָן בִּינָה וּבָם /נִרְפִּים בְּיִרְאַת יוֹצְרָם הִתְחַזָּקוּ
עוּרָה רְאֵה צֹאן אוֹבְדוֹת מִמִּשְׁכְּנוֹת/ בִּטְחָה כְּהַיוֹם אַחֲרֶיךָ נִתָּקוּ
בָּנוּ בְךָ מִקְדַּשׁ תְּעוּדוֹת כַּאֲשֶׁר /עָפָר עֲלֵי רֹאשָׁם כְּהַיּוֹם זָרָקוּ
אֶל - מִי יְנוּסוּן עוֹד לְעֶזְרָה וַעֲלֵי/ מִי אַחֲרֶיךָ בַּזְּמָן יִתְרַפָּקוּ
לֹא - יִפְרְקוּ עוֹל אֶבְלְךָ לָעַד עֲדֵי /יָמִים אֲרוּרִים עוֹל נְדוּדָךְ יִפְרָקוּ
הָהּ בִּשְּׂרוּ שָׂרִים לְחַכְמֵי יוֹעַצֵי/ פַרְעֹה וְחַרְטֻמֵּי זְמָן שֵׁן חָרָקוּ
אַל - יִשְׁמְעוּ כָזֹאת בְּעִיר סִיחוֹן וְאַל - /נָא זַעֲקַת - שֶׁבֶר בְּחֶשְׁבּוֹן תִּזְעָקוּ
לֹא יוֹם - בְּשֹׂרָה הוּא שְׁעוּ פֶּן - יִשְׁמְעוּ/ זָרִים וְכַפַּיִם עֲלֵיכֶם יִסְפָּקוּ
מִי - יִתְּנֵנִי כַדְּרוֹר אָעוּף אֱלֵי /קִבְרוֹ וְעֵינַי לַדְּמָעוֹת יִשְׁרָקוּ
אַשְׁקֶה בְדִמְעוֹתַי עֲפָרוֹ כַּאֲשֶׁר/ פַּלְגֵי תְעוּדוֹתָיו לְבָבִי שׁוֹקָקוּ
אוֹ אֶשְׁחֲקָה אַבְנֵי זְמָן בָּם כַּאֲשֶׁר /מֵימֵי תְלָאוֹתָיו אֲבָנִים שָׁחָקוּ
מַה - יַּעֲנוּ יָמִים אֲרוּרִים עוֹד וּמַה -/ יִתְאוֹנֲנוּ עַל - זֹאת וּמַה - יִצְטַדָּקוּ
הַעוֹד בְּפִיהֶם לַתְּנוּאוֹת מַעֲנֶה /אוֹ יַחֲטִיאוּנוּ לְמַעַן יִצְדָּקוּ
הַאִם עֲוֹנוֹת מֵי מְרִיבָה נִפְקְדוּ/ הַיּוֹם וְעוֹדָם אַחֲרֵינוּ יִדְלָקוּ
אוֹ יַד זְמָן רָע חָזְקָה יוֹם תּוֹלְדוֹת /יָמִים חֲבָלִים בַּחֲרוֹנָם חִלָּקוּ
טָרֹף בְּדֵי חוֹרָיו עֲדֵי כִי - נִמְלְאוּ/ טֶרֶף וְאִישׁ אָחִיו בְּחוֹרָיו יִדְחָקוּ
וּקְבוֹר יְלָדִים בַּעֲפַר אָבוֹת וְאִם /לֹא אֵיךְ שְׁעָלָיו לַחֲלָלָיו יִשְׂפָּקוּ
זֶה חֹק יְמֵי - קֶדֶם וְאֵלֶּה לָמְדוּ/ מֵהֶם וּמַיִם עַל - יְדֵיהֶם יָצָקוּ
אַיֵה מְתֵי - קֶדֶם הֲלֹא הָעֵת מְעַט /קָט עָבְרוּ מִזֶּה וְאֵיפֹה חָמָקוּ
הַאִם צְבָא לַיִל גְּנָבָם וַהֲלֹא/ מֵעִיר מְתִים גָּלוּ וְאֵיךְ לֹא נִזְעָקוּ
אוֹ בָחֲלוּ בָנוּ וְעַל - כֵּן עָזְבוּ /לָנוּ נְאוֹת חֶמְדָּה וְצִיָּה עָרָקוּ
אִם יוֹם בְּנֵיהֶם יִגְבְּרוּ לֹא יִצְעֲרוּ/ אוֹ דָלֲלוּ לָמוֹ כְּאִלּוּ עָתָקוּ
אִם יִקְרְאוּ לָהֶם וְאֵין עוֹנֶה וּבֵין /שִׂיחִים בְּמַר שִׁיחָם כְּפֶרֶא יִנְהָקוּ
מַה - תִּקְרְאוּ אַחַי בְּאָזְנֵיהֶם וְאֵין/ מַקְשִׁיב לְקוֹלְכֶם תִּנְאֲקוּ אוֹ תִשְׁתָּקוּ
הַיּוֹם לְנוּדָם תֶּהֱמוּ וַהְלֹא מְעַט /מִזְעָר וְכָעֵת אַחֲרֵיהֶם תִּדְלָקוּ
אַתֶּם כְּמוֹהֶם מִלְּבַד כִּי מִהֲרוּ/ הֵמָּה וְאַתֶּם לַעֲבוֹר תִּתְאַפָקוּ
דוֹרֵשׁ בְּעַד תֵּבֵל שְׁאַל - נָא פִי שְׁאוֹל /כִּי שָׁם גְּדוֹלֶיה בְּזִקִּים רֻתָּקוּ
.. רו רְאוּ חֶלְקַת מְחוֹקֵק כִּי לְאוֹת/ עַל - כָּל יְצוּרִים כִּי לְשַׁחַת נִתָּקוּ
פָּנָה וְלֹא פָנוּ פְּנֵי גָדְלוֹ וְאִם /רָחַק נְגִידֵי מַעֲשָׂיו לֹא רָחָקוּ
שָׁלוֹם כְּנַחַל צִדְקְךָ אוֹ כַחֲמַס/ יָמִים בְּנוּדְךָ הַנְּפָשׁוֹת עָשָׁקוּ
שָׁלוֹם כְּחִשְׁקִי אוֹ כְחֵשֶׁק מַלְאֲכֵי /צֶדֶק בְּךָ הַיּוֹם לְאַהְבָה דָבָקוּ
אִם - חָשְׁקָה נַפְשָׁךְ בְּצֶדֶק וַהֲלֹא/ כֵן מַלְאֲכֵי צֶדֶק בְּנַפְשָׁךְ חָשָׁקוּ
שָׁלוֹם יְחוֹפֵף עַל בְּשָׁרָךְ כַּאֲשֶׁר /תָּמִיד בְּךָ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ
(אגרות הרמ"ה קינת הרמ"ה על מות הרמב"ם ז"ל)
ד.ספר מורה נבוכים, הפילסופיה המשופעת מאריסטו והפרשנות האלגורית לתורה:
ד1.הערכתו של הרמב"ם לאריסטו:
דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה(מכתב הרמב"ם לרבי שמואל אבן תיבון מתרדם ספרו מורה הנבוכים)
כאשר החל ראש הפילוסופים לחקור ולעשות מופתים בעניינים עמוקים מאד, אמר מתנצל דבר, זה עניינו: שאין ראוי למעיין בספריו שייחסהו במה שיחקר עליו לעזות, או היותו משתבח ומתפאר והורס לדבר במה שאין ידיעה לו בו, אבל ראוי שייחסהו לזריזות והשתדלות בהמציא והעמיד אמונות אמיתיות כפי יכולת האדם.
(מורה נבוכים חלק א פרק ה)
ד2.החשש מגישת הרמב"ם לאריסטו ולפילוסופיה בספר מורה הנבוכים:
*. קיים חשש שלימוד הפילוסופיה יגרום לרפיון בקיום המצוות וכתוצאה מכך תוכשר הקרקע לעזיבת הדת.
**. לומדי הפילוסופיה הפיצו פרשנות חדשה לסיפורי המקרא ולאגדות חז"ל אשר הניחה הצידה את פשוטם של הדברים והעדיפה לפרש את סיפורי התורה בצורה אלגורית.(הגותו של רהמב"ם על רקע ההגות הכללית והיהודית/ פרק 13:הפולמוסים מסביב ללימוד חיבוריו של רבנו, יצחק אייזיק ואלכסנדר קליין)
6.החשש שהרמב"ם טועה:
אם גם אמת הדבר שהיה נזהר בכל מצוות שבתורה, הלא מצינו גדול ממנו ששמש 90 שנים בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי (ע"פ רבנו יונה ורבי שלמה מן ההר)
2.מעשי החולקים- החרם והנידוי :
3.תוצאות המחלוקת - שירפת ספרי הרמב"ם ושריפת התלמוד
מה בערו האומרים כי בערו- דברי חמודות יקרו מזהב: אש אכלה המה ואיך אש תאכלם, בינו לזאת בוערים ועוזרי רהב: איך זה, אבל עלו כמו תשבי לאל- באש, וכמלאך בתוך הלהב:
4.גישת הרמב"ן במחלוקת:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה