שבועות: חכמה בינה ודעת - ה'

פתיחה: האם בינה מלאכותית תוכל להחליף את הרבנים, דעת התורה וההנהגה הרוחנית?

gemini

co-pilot

grok

manus

claud

chatgpt

 

"התשובות מה-AI עלולות לכלול טעויות"

בחכמה. מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד: ובתבונה. מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד: 

(רש"י,שם)

מסביר מרן הרב:..בינה- הבנת דבר מתוך דבר , הסקת מסקנות, השלכת השלכות.בינה מזכירה את המילה בונה, בניין שכלי

(תפלת עמך, חלק ג,ע"מ 52 ,  הרב שלמה אבינר)

חלק א: חכמה בינה ודעת

*חלק  מהמהלך לשיעור זה ע"פ ספר אהלי שם לרב מיכאל בן יוסף פרץ לפרשת ויקרא*

0.מה ההבדל בין חכמה בינה ודעת?

חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות (י ספירות)

1.ברכת הדעת בתפילת שמונה עשרה כוללת בקשה על חכמה בינה ודעת אבל החתימה היא רק על הדעת שמשמע שהיא הכי חשובה:

אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה. חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת. בָּרוּךְ אַתָּה יַ-הַ-וַ-הַ, חוֹנֵן הַדָּעַת:

(תפילת שמונה עשרה)

2.מדוע הארץ נוסדה בחכמה, השמים בתבונה והתהומות נבקעו בדעת?

 בשלשה ‏דברים הללו נבראו שמים וארץ שנאמר: "ה' ‏בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו ‏תהומות נבקעו" (משלי ג, יט - כ). 

(ילקוט שמעוני פרשת ויקהל סימן תיב)

3.מדוע יש הפרדה בין רוח חכמה ובינה לבין רוח דעת שגם קשורה ליראת ה'?

וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְ-ה-וָ-ה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְ-ה-וָ-ה (ישעיה יא,ב)

ואף לעולם הבא יבנה בית המקדש בשלשה דברים הללו, שנאמר: ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' רוח דעת יראת ה..

(ילקוט שמעוני פרשת ויקהל סימן תיב)

4.נבלה עדיפה על תלמיד חכם בלי דעת :

ויקרא אל משה הקדים קריאה לדבור למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחברו דבר אלא אם כן קראהו. אמר ר' מנסיא מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו אמור שנאמר מאהל מועד לאמר. זה שאמר הכתוב הביאני המלך חדריו זה משה שנאמר ויקרא אל משה, מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה ממנו תדע לך שכן הוא צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן אף על פי כן לא נכנס עד שקרא לו שנאמר ויקרא אל משה ולהלן הוא אומר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה בסנה הפסיק בין קריאה לדבור אבל באהל מועד אין בו הפסק

(ילקוט שמעוני ויקרא תכט)

‏יכול אדם להגיע לדרגת ת"ח, והגמ' מכנה ‏אותו ת"ח ואעפ"כ נבלה טובה הימנו, כיון ‏שחסר לו דעת, הוא אכן תלמיד חכם - חכמה ‏יש לו, אך דעת הוא חסר, וע"כ נבילה טובה  ‏הימנו.

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ג)

‏פירוש לפי שהנבלה נתנבלה באונסה, וזה התלמיד חכם מתנבל בידיו...כל תלמיד חכם שאין בו דעה רוצה לומר  שאין בו דעה קיימת ומיושבת עליו שאין בו מוסר ודרך ארץ (עץ יוסף,שם)

...מכאן לתלמיד חכם שאין בו דעה שנבלה טובה הימנו כודאי שמה שנקטו בלשון נבלה טובה הימנו הוא משום שדבר חי שמת הוא יותר גרוע מאשר לא היו בו חיים מעולם והוא הגריעותא בנגלה אולם בתלמיד חכם הוא עוד יותר גרוע מזה כלומר שטוב לתלמיד חכם שאין בו דעת אילו לא נעשה לתלמיד חכם לכתחלה 

(פחד יצחק סוכות מאמר כז , הרב יצחק הוטנר)

5.קניין הדעה(ולא החכמה או הבינה) יש בו הכל והוא מעל כל רוב עושר שבעולם:

רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח "יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת", בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יֵשׁ לוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל חֶמְדָּה טוֹבָה שֶׁבָּעוֹלָם וְדַעַת אֵין בּוֹ מַה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ, מַתְלָא אָמַר דֵּעָה קָנִיתָ מֶה חָסַרְתָּ דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ

(ילקוט שמעוני דף תכח)

6.ככל שמזקינים דעת ת"ח מתיישבת ודעת עם הארץ מיטרפת:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, זִקְנֵי עַם הָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יב), מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח. אֲבָל זִקְנֵי תוֹרָה אֵינָן כֵן, אֶלָּא כָל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִתְיַשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה:

(מסכת קינים פרק ג משנה ו)

 הלא ידוע מש"כ הנתיבות ‏וכן בהקדמת הקהלות יעקב שכלי השכל נחלשים ‏ככל שמזקינים. וכן רואים שספרים נכבדים ‏יותר התחברו ע"י מחבריהם בצעירותם ולא ‏בזקנותן, וצריכים לבאר שדעתן מתיישבת אך ‏לא מדובר על חכמה.

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ג)

7.מדוע האדם עומד על דעת רבו רק לאחר 40 שנה?

אמר רבה ש''מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין (ע"ז ה ע"ב)

מדוע הרב לא יכול ‏להסביר לו את דעתו? כיוון שדעה זה ענין ‏שברגש עם השכל, אין לזה ביאור, הוא לא ‏יבין. דבר חכמה ניתן להסביר, דעה לא.

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ג)

8.דעת רק ביהודי ולא בגויים, חכמה- בשניהם:

מלכה ושריה בגויים אין תורה - אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים - תאמן... (ואם יאמר לך אדם) יש תורה בגוים - אל תאמן, דכתיב: מלכה ושריה בגוים אין תורה" (מדרש איכה רבה פרשה ב סימן יג)

‏ולא נאמר דעת בגויים תאמין. דעת שייך באדם גדול. דווקא יהודי. חוכמה שייך גם לגוי אם הוא בעל כישרונות.

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ג)

9.דעה קשורה לאלהות:

כי אל דעות ה'. א"ר אמי גדולה דעה שנתנה בין שתי שמות שנאמר כי אל דעות ה'.(ילקוט שמעוני נך פד)

דעה קשורה לאלהות, לא נאמר ‏כן על חכמה. 

 

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ד)

10.הדעת צריכה ישוב:

נאמר יישוב הדעת, ולא יישוב החכמה. ‏חכמה אפשר שיהא גם למבוהל, דעת חייב ‏להיות רק אצל מיושב בדעתו. הבהילות סתירה ‏גמורה היא לדעת. 

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ד)

11.סברות שבעל חטאן לא יורד לסוף דעתן:

החזון איש כותב בספרו אמונה ובטחון ‏שישנן סברות שלא שייך שבעל חטאים ירד ‏לסוף דעתן. אפילו הוא בעל כשרון גדול, חכמת ‏התורה צריכה גם דעת תורה, לא מספיק ‏בכשרונות גדולים.

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ד)

חלק ב: מהי דעת

0.דעת- רוח הקודש:

רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה

(שמות לא,ב-ג)

ובדעת. רוח הקדש: (רש"י,שם)

חכמה – השגת עצם הדבר. בינה – יכולת הבחנה. דעת – הפנמה. 

תבונה היא בינה שיש בה צד של מעשה, ולכן בפסוק כאן המדבר על עשיית המשכן יש שימוש בתבונה ולא בבינה.

(כי תשא - סיכום שיעור על הפרשה/הרב אורי שרקי)

1.דעת - ירידה לעומק הדבר:

דעת, הירידה לשרש הענין, למהות הפנימית, ‏האמת שבו. 

חכמה, הבנת הדבר כמות שהוא. 
‏בינה- להבין דבר מתוך דבר, 

ועדיין כ"ז בחיצוניות ‏הדבר. ההסתגלות, להסתדר עם העולם ומציאותו, ‏דורשת בינה. ללימוד מדעים, וחוקי הטבע, דרושה  ‏חכמה. לירידה לשורש הענין, לחדור למהותו ‏הפנימית וסופו, דרושה דעה.

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ד)

2.דעת- ישוב הדברים:

חכמה. יודע מה שלמד: תבונה. שהוא מבין דבר חדש מפלפול חכמתו: דעת. ישוב:

( רש"י, חגיגה יב ע"א)

3.ליסודות נדרשת חכמה, להנהגה בינה ולעומק נדרשת דעת:

ובזה מתבארים הפסוקים, ה' בחכמה יסד  ‏ארץ, להבין את יסוד העולם דרושה חכמה. כונן ‏שמים בתבונה, כל דבר על מכונו. השמים ‏וצבאותיו יום ולילה, מציאות העולם בתבונה.

‏לאחר יסוד הארץ הרי הנהגתו דרושה תבונה, ‏לסגל דבר לחבירו, להבין דבר מתוך דבר. בדעתו ‏תהומות נבקעו, העמקות עד התהום, ההנהגה ‏בעולם בשרש הסיבות להנהגה תלויות בדעת,

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ד)

4.תלמיד חכם בלי דעת כיסנ בלי שיקראו לו:

ת"ח שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו.

‏דבר זה מתבטא, בכניסה ללא שיקראו לו. חכמה ‏לא שייך לזה, וכי מאי נ"מ לחכמה ומדע אם ‏נכנס קודם שיקראו או אחרי כן. בינה - תלוי

‏במי מדובר. כלפי משה לא שייך לומר שיש ‏בזה חוסר דרך ארץ. אם הוא נכנס ללא קריאה. 

‏חסר כאן דעת, ‏מצד החכמה - אין חסרון בזה, וכי מה יחסר ‏אם נכנסים ללא קריאה. מצד הבינה - אין ‏חסרון אם מדובר במשה רבינו זה מתאים

‏להכנס. מצד הדעת - יש חסרון, אין ראוי לעשות ‏כן. הדעת מתנגדת לזה.

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ד)

5.התורה היא דעת ולא חכמה:

אומרים דעת תורה. ולא חכמת תורה. אם ‏רצונך לשאול עצה מדוע לא לשאול חכם ‏מאומות העולם, אמנם הוא חכם. אבל דעת ‏הוא חסר.מצד מציאות הדברים יכול הוא לתת עצה, אך ‏מצד עמקות ותכלית הענין, לזה דרושה דעה.

‏הוא חסר מה תועלת בחכמה אם אין לה תכלית, ‏אם חסר לה הדעת. דעת חסרת - מה קנית. 

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ד)

6.עם הגיל הדעת מתיישבת אבל החכמה אולי נחלשת:

שואלים בדעת תורה את הזקנים יותר, והרי  ‏כלי השכל מתמעטים אמנם כלי השכל מתמעטים ‏אבל דעתן מתיישבת עליהם, וזקוקים יותר ‏לדעה מאשר לשכל. מאשר לחכמה. ומה תועלת  ‏אם יש חכמה ואין לזה תכלית!

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ד)

7. ישיבה שמבוססת על פעולות במידות רעות יסודותיה רעועים:

 יש המקימים ישיבה ועושים זאת ע"י  ‏פעולות לא ישרות, חכמה יש כאן. שהרי עכ"פ ‏יגדלו תלמידים לתורה ולמוסר, מה חסר כאן? 
‏דעת חסרת, מה קנית. מה התכלית של תלמידים ‏אלו אם השרש הוא שלא כהוגן. אם השרש ‏הוא פרה ראש ולענה! איזו סייעתא דשמיא ‏תהא להם אם יסודם רעוע. חסר כאן דעת. חסר ‏כאן הכל!

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ד)

8.דעת קשורה לאמונה טהורה בה' ולכן היא מוזכרת בין 2 שמות ה':

‏כי על כן דעה נאמרה בין שתי שמות ה' אל דעות ה' דעת קשורה באמונת אהורה ומידות טובות ביישוב הדעת

‏זהו שאמר החזו"א זצ"ל, חכמה אינה זקוקה ‏לשום סימנים גם גוי המלא טומאה ועוונות ‏יכול להיות גאון בחכמה אבל בשום אופן לא ‏בעל דעת!

זקני עמי הארץ דעתן מיטרפת עליהן. ‏אבל לא חכמתם, וע"כ אין סתירה לזה שרואים ‏עמי הארץ חכמים. אבל דעת חסר להם. דעת, ‏ירידה לעומק הענין האמיתי חסר להם. וע"כ ‏שואלים בדעת תורה. ואין זה קשור לסברות ‏וראיות, 

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ד-ה)

‏9.אדם שלומד תורה בזמן שיחות מוסר או בזמן חזרת הש"ץ הרי שיש בו חכמה אבל חסרה בו דעת:

מעשה בבחור שלמד בישיבה גבוהה, ‏ובזמן אמירת השיחות, היה לומד. אומר השיחה ‏היה אחד מגדולי המוסר ז"ל. מגדולי הגדולים, ‏אשר כוכבם מאיר לדורות. האם היה חסרון ‏בחכמה במעשה בחור זה. לא. הרי הוא למד. ‏מה הוא חסר? דעת חסרת, מה קנית, לשם מה ‏החכמה...

היה גאון שלמד בתשעה באב. ואמר לא ‏איכפת לי להיענש על למוד תורה. אומר על ‏‏זה החפץ חיים הגהיגם על זה הוא אותו גיהנם ‏על בטול תורה. לאותו גאון, חכמה. לחפץ ‏חיים, דעת. הרי תכלית התורה קיום מצוות ה'

‏‏ואם בתשעה באב אסור ללמוד הרי זה ככל איסור שבתורה.

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ה)

10.הדעת לא תאפשר למצוא טעמים לטהר את השרץ:

החכמה יכולה לטהר את השרץ בק"ן ‏טעמים (עיין נהדרין יו, א) לבעל דעת זה לא יתכן הוא ‏יודע שהוא שרץ. 

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ה)

11.התכלית נמצתא רק בדעת:

לעולם הבא יבנה המשיח בית ‏המקדש בשלשה דברים הללו שנאמר: ונחה עליו ‏רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' רוח דעת וגו'. ‏רוח החכמה והבינה, אחת הם, אחת קשור לשני. ‏רוח דעת ויראת ה', גם הם אחת, הם קשורים ‏אחד לשני. ראשית חכמת, יראת ה', כי הוא ‏התכלית. הדעת גם הוא התכלית, ‏בחכמה ובינה יכולים להבין ולהשכיל. בחכמת ‏העולם יכולים להחכים בכל הטבע. אבל עדיין ‏לא יסבירו לשם מה כל זה. מה הטעם שדרוש ‏‏לכל זה. לזה נחוצה הדעת. בחכמה, אפשר ‏‏להתפתות לתועלת הזמנית, לכדאיות, להסתגל ‏למצב. להבין דבר מתוך דבר. בדעת לא. 

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ה)

12.הדעת הוא העיקר ולכן מי שלומד בזמן התפילה מפסיד לטובת החכמה את העיקר- הדעת:

‏משל לאותו כפרי שהביא למוכר סיטונאי שקי ‏קמח למכור. וכדי לספור את השקים המוכר ‏שם מטבע קטנה של נחושת נוצצת כנגד כל ‏שק ושק. ואח"כ ימנו את המטבעות ולפי זה ‏ידעו את מספר השקים. והנה כאשר הפנה

‏המוכר בכוונה את ראשו מהמטבעות, הכפרי ‏חטף כמה מטבעות והכניסן לכיסו. הוא הרוויח ‏מטבעות נחושת נוצצות. הוא הפסיד "שכר ‏השקים הגדול". הוא שנתבאר הם מרבים חכמה ‏בלימודם, בחזרת הש"ץ.

‏הם חסרים - דעת. אנו מבקשים בתפילה "וחננו ‏מאיתך חכמה בינה ודעת" אבל חותמים "ברוך ‏אתה ה' חונן הדעת". החתימה - חונן הדעת - ‏זהו העיקר.

(אהלי שם,ויקרא, ע"מ ה)

13.דעת משמעה חיבור- חיבור לה', חיבור לתורה, חיבור בין חכמה ובינה:

כבר מראשית הבריאה מצאנו את שאלת התערובת, שאלה המלווה את כל ההיסטוריה האנושית. בגן עדן ישנם שני עצים העומדים בפני האדם: עץ החיים ועץ התערובת של טוב ורע. שכן המילה דעת היא מלשון חיבור, לערב את הטוב יחד עם הרע. גם הזהר מדייק באופן דומה. התערובת היא ערבוב של שני דברים, טשטוש תחומים כל שהגבולות אינם ברורים יותר. התערובת מובילה להתרחקות מהאמת, ומשם לשקר ולמקור כל הרע שבעולם.

(כי תשא - ערב רב (סיכומי שיעורים)/הרב אורי שרקי)

דעה = הדעת שלי, החיבור שלי אל הנושא (ענ"ד)

14.חיבור כמו הידיעה האינטמית בין איש לאשתו:

ומהי ה'דעת'? אומר רש"י (שמות לא ג), שדעת ‏זו רוח הקודש. האם יש לנו רוח הקודש? לא, אבל אנחנו מסוגלים להגיע לרוח ‏הקודש. יש לנו פירורים של רוח הקודש. מה זה 'פירורים של רוח הקודש'? קשר ‏לריבונו-של-עולם, קשר ישיר. לא די בשמיעת שיעורים, נאומים והסברים, צריך גם ‏קשר. כשהתורה כתבה (בראשית ד כה) "וידע אדם עוד את אשתו" היא לא התכוונה ‏לומר שאדם ידע כמה חווה שוקלת, אלא שהיה ביניהם קשר אינטימי חזק ועמוק ‏- זו הדעת, התודעה; קישור האישיות לאידיאל.

(תפלת עמך, חלק ג,ע"מ 52 ,  הרב שלמה אבינר)

15.לימוד תורה- חיבור אל מעבר לעולם הזה, קיום מצוות- חיבור העולם הזה לקב"ה:

המצוות מבטאות את הקשר של העולם הזה לאלוקות, המצוות מאפשרות לקחת עור של בהמה וליצור מזה תפילין, זה לקחת צמר של כבשה ולעשות ממנו ציצית, זה לקחת זמן מסוים ולהפוך אותו למקודש. המצוות מאפשרות לנו לגעת בעולם הזה, לגעת במציאות ולחבר אותה לריבונו של עולם.

בניגוד לרוב המצוות, על לימוד התורה מעולם לא נאמר "זכר ליציאת מצרים". אפשר לומר שזה גם ההבדל המהותי בין לימוד תורה לשאר המצוות; לימוד התורה מבטא קישור מוחלט אל מעבר לעולם הזה, ולכן אין זה קשור ליציאת מצרים, שכאמור מחברת את העולם הזה עם האלוקות. אך שאר המצוות הן ממש מאפשרות נגיעה של אלוקות במציאות.

("כך עלה במחשבה לפני"/הרב גדעון ביר, ישיבת הגולן)

16.‏ה' נותן לאדם מתנת חינם- הדעת

‏‏מה פירוש 'חונן הדעת'? הכישרון לפתח את הדעת נעוץ בן. גם אם הוא לא ‏יצא לפועל - הוא אצלך בכוח. 'אתה חונן' - לשון מתנת חינם. את המתנה הזאת ‏צריך לפתח כמו כל כישרון, פוטנציה

(תפלת עמך, חלק ג,ע"מ 53 ,  הרב שלמה אבינר)

חלק ג: חטא עץ הדעת- כאשר האדם מבקש לדעת ולהתחבר אל שער החמישים בלי הכנה מתאימה

1.עבירה לשם עבירה:

ולכן דעו כי החטא בשני אופנים החטא המורגל כוונתי לחמדה ולתאוה להבלי עולם וכדומה שהוא הכל מיצה"ר 

2.עבירה לשם שמיים- לשם השגת השגות שמיימיות וגבוהות לפני שיש להם מוכנות לכך:
אמנם יש אופן אחר והוא להיות כל חשקם ותכלית שלמותם להשיג ולראות מראות הא-להים ומקום כבודו ויש להם מדרגה מזמן לזמן ואם הם ממהרים לרוב עוצם תשוקת העלול להעילה שלו להביט ולעלות מהר יותר כפי המדרגה הראויה להם בזמן ולאט לאט זהו אצלם עון ובזו מקבלים עונשם 

3.חטא נדב ואביהו למשל היה שניסו לקפוץ מהר מידי למדרגת קרבת ה' כמו מי ששותה יין מהר והדבר לו לרועץ:

וזהו חטא נדב ואביהוא שהרבו לעלות אל ה' יותר מהראוי ובקרבתם לפני ה' וימותו וזהו שאמרו שאכלו בוסר כי לא המתינו לזמן מדרגתם ואכלו פרי קודם זמנם וכן אמרו (בתו"כ הביאו תוס' יומא נג ד"ה שהורו) שתויי יין שהוא הדבר שהרבו להשיג ולהבין ולהסתכל כפי חלקם המגיע והרי זה כמו ששותה יין יותר מכפי המדה שלרוב החום ישכב וירדם ופוגם בעצמו ואילו שתה לאט לאט היה לו לעזר וסעד בבריאות ובהשכל וחמרא וריחנא פקחא (יומא עו) וכן הדבר בקבלת שפעת השגת אלהים אין לעלות מהר מהר כי אז ישתה וישתכר וירדם ולכך אמרו עליהם במליצה (ויק"ר פי"ב א) שתויי יין נכנסו 

4.חטא אדם הראשון היה גם כן שביקש לדעת את ה' במדרגה שאינה שלו:
וזה עיקר חטא אדם הראשון כי אדם הראשון עדיין קודם שבת לא היה ראוי להשגת השלימות שפעת אלהים איך מפועל א' הטוב האמיתי יצאו כא' הפכים רע וטוב והם יוצאים מעילה אחת ומתחלפים בעלולים זה לעומת זה 
והאדם ביקש לעלות מהר ולהשיג ענין זה על בוריו ושרשו ובאמת דבר זה עמוק מאוד וענין נעלם ומופלא חקר אלוה לדעת על בוריה בלי מכשול וסיג והאיש אשר בלתי שלם עדיין ולא ישיגהו עזר וסעד אלוה במעט דבר יטעה בדמיון רע ומחשבה זרה ויגרום רע לעצמו בקצצו בנטיעות 

5.אכילה מעץ הדעת לפני הזמן מחליפה אצל האדם בין טוב לרע ומכאן שמו:
וזה הענין עץ הדעת טוב ורע שהם מתחלפים במציאות ויוצאים מאחד וה' ידע כי עדיין לא הגיע למדה זו להשיגו על בוריה צוהו מבלי לאכול הימנו עד שישלם שכלו במצות אשר נתן לו לעבדו ולשמרו 

6.אדם הראשון ביקש להגיע לשער החמישים של הבינה אליו לא ניתן להגיע בלי ההכנה הנכונה:
ואחר כך היה מגיע גם למדריגה זו בחמשים שערי בינה שנאמר עליו (בראשית ג ה) והייתם כאלהים יודעי טוב ורע להבין שרשם ומחצב התחלפם על בורים אבל אדה"ר וחוה לרוב חשקם להשגה שכלית וחקר אלהים אכלו מזה קודם זמנו ומהרו לעלות ההרה וזהו מהמרי שלהם 

7.אכילת בוסר- הגדרת חטאם של אדם וחווה- אכילה טרם הזמן המתאים להם לקבל את דעת ה' : ולכך אמרו חז"ל (ב"ר יט ח) כי אדם וחוה אכלו בוסר וסחטו ענבים כי לא המתינו עד שיגמר היין בענביו רק סחטו קודם עונתו לשתות וישכרו הוא היין שגרם חטא אדה"ר היינו רוב השגתו והסתכלותו במקומות גבוהים

(יערות דבש, ר' יונתן אייבשיץ, דרוש ב)

סיום: שימוש תלמידי חכמים כ"כ חשוב כי צריך ללמוד בצורה מעשית איך להתחבר אל ה' ולקנות דעת וזה לא ניתן להגיע רק דרך חכמה ובינה ולכן הבינה המלאכותית לעולם לא תגיע למדרגת הדעת:

1.מה היה כ"כ חמור במעשה התרגום ליוונית? הפיכת התורה לעוד חכמה בין שאר החוכמות מה שגורם לחשוב שבינה מלאכותית תוכל להפנים 

אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם; ואף על פי שמקצתם בראש חדש, יש מי שאומר שיתענו בו (וטוב שלא להשלים בראש חדש).

...בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים...

( אורח חיים > הלכות תענית > סימן תקפ: ימים שמתענים בהם, סעיפים א-ב)

דבר שלישי שמתענים עליו בטבת קשור למלכות יוון. י' בטבת הוא היום השלישי של שלושת ימי תענית: ח', ט', י'. הם תעניות שבאו בעקבות תרגום התורה ליוונית. התורה תורגמה ליוונית בח' בטבת ואז בא לעולם חושך שלשה ימים, כפי שאומרים חז"ל. על זה מתענים וזה גם עניין של ראשית - ראשית הנפילה בידי יוון, ע"י הכבוד העצום שנתנה יוון לתורת ישראל, בזה עצמו נפלנו (שתורה הפכה להיות חלק ממאגר התרבות הכללית)

(עשרה בטבת - אתחלתא דפורענותא/הרב אורי שרקי)

לדידם של היוונים יש בהחלט להעניק מקום של כבוד לתורת ישראל בתור חלק מהתרבות הכללית, לצידן של היצירות הגדולות של רוח האדם, אך לא למעלה מזה. ההערצה היוונית לתורת ישראל בתור "חכמת העברים" הולידה את תרגום השבעים ליוונית, המשלב את התורה במרחב התרבותי הכללי, ללא יחס אל דבר ה' הפונה אל עם סגולתו

(המאירים לדורותיהם/הרב אורי שרקי)

2.יותר גדול מלימוד התורה הוא שימוש תלמידי חכמים וזאת לא תעשה הבינה לעולם:

וא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה שנא' (מלכים ב ג, יא) פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו למד לא נאמר אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה:

(ברכות ז ע"ב)

3.אין נשמה מלאכותית:

לבינה מלאכותית לעולם לא תהיה נשמה ולכן היא לעולם לא תוכל להיות מחוברת לקב"ה ולהחליף אנשי רוח, רבנם ותלמידי חכמים

(ענ"ד)

נספח: תורה לשמה- לשם ידיעת ה'

יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן. וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִמְצָא. וְכָל הַנִּמְצָאִים מִשָּׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ:

(משנה תורה לרמבם הלכות דעות פרק א הלכה א)

מצאנו את המושג 'תורה לשמה' בתחילת פרק קניין תורה שבמסכת אבות (ו, א): "רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", ואז מופיעה רשימה ארוכה של דברים שהאדם זוכה להם בזכות העיסוק בתורה לשמה. במסכת פסחים (נ, ב) נאמר: "דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

כמו כן, מצאנו בתלמוד ביטוים חריפים נגד מי שלומד שלא לשמה: "וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המוות" (תענית ז, א), "נוח לו שלא נברא" (ברכות יז, א). אך כל אותם המקורות לא ביארו מה המשמעות של 'לשמה'.

ניתן לומר על דרך השלילה, שלא לשמה הכוונה לשם אינטרס כלשהו. האינטרס יכול להיות שפל מאוד, כמו על מנת לקנטר, לתקוף דברי תורה או לעוותם, ועליו נאמר: "נוח לו שלא נברא". יתכנו גם מוטיבציות נמוכות אך לא שפלות - כגון שרוצה להיקרא 'רבי', להרוויח כסף או כבוד - או אפילו מטרות רוחניות: לזכות לחיי העולם הבא. זוהי אמנם מטרה נעלה, אבל בסופו של דבר אינטרסנטית משום שהוא הוא לומד למען עצמו.

על דרך הפשט, 'לימוד תורה לשמה' הוא לשמה של תורה. אך מאחר ולא נאמר במפורש לשם מה, ניתן להעלות פירושים נוספים: יש שפירשו לשם עצם הידיעה. זהו ניסיון להפוך את התורה לאינטלקטואליזם אקדמי, שבוודאי איננו אמיתי. ברור שאם אדם לומד לשם הלימוד, זה משום שהוא יודע שאור ה' נמצא שם. המהר"ל שואל בהקדמת ספר תפארת ישראל: מפני מה תלמידי חכמים אינם אוהבים את ה'? משום שהם אוהבים את התורה, והאהבה לא תהיה לשניים. עד כאן דבריו. אדם שלומד תורה משום שהוא נהנה מחכמתה, איננו מגלה בזה את ריבונו של עולם.

בהקדמתו לפרק חלק, כתב הרמב"ם שתכלית ידיעת התורה הוא 'לעשותה'. יש שרצו להסיק מכאן שפירוש 'תורה לשמה' לפי הרמב"ם הוא לשם עשייתה בלבד, לשם המצוות - כלומר' אורתופרקציה. שיטה זו ראשיתה בהגותו של משה מנדלסון וקיבלה את צורתה הקיצונית אצל ישעיהו ליבוביץ'. הם סבורים שמה שחשוב בעיני הרמב"ם הוא לקיים מצוות, ולא מה שהאדם חושב או במה הוא מאמין. אמנם חובה על האדם להאמין בא-להים, אבל משום שזו מצווה.

שיטה זו שגויה, מכמה סיבות: גם אם נסכים שתכלית ידיעת התורה הוא לקיים אותה, תכלית חיי האדם איננה התורה, אלא לדעת את ה', כפי שכותב הרמב"ם בכמה מקומות. לפי זה, פשוט יותר לומר ש'תורה לשמה' לפי הרמב"ם, פירושו: לשם ידיעת ה'.

חכמי הקבלה אמרו 'לשמה' - לשם ה"א, כלומר לשם הה"א האחרונה של שם הויה. לפי תורת הקבלה, שם הויה מתאר את סדרי העולמות כולם, כאשר האות ה"א מתארת את הקדושה המצויה בעולמנו אנו, עולם העשיה. המטרה היא לחבר אותיות יו"ד ה"א וא"ו עם האות ה"א. לפי זה 'לשמה' פירושו לשם חיבור הה"א עם שלושת האותיות. בשפה פשוטה יותר: לשם קידוש השם, לשם השכינה.

יש שאמרו: 'לשמה' - שלא לשם קבלת שכר. כלומר, שאם לימוד 'שלא לשמה' הכוונה באופן אינטרסנטי, 'לשמה' זה ללא מטרה. אמירה זו בעייתית מפני שהיא עשויה להפוך את קיום התורה למעשים אבסורדים וחסרי משמעות; ובוודאי שאין זו כוונת התורה.

ישנו סיפור מפורסם על אחד מגדולי החסידות, ר' זושא, אחיו של רבי אלימלך מליזנסק, תלמידו של המגיד ממעזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב. פעם אחת, הגיעה אישה אל ר' זושא וביקשה ממנו להתפלל שיהיה לה בן. ר' זושא מתחיל להתפלל. תוך כדי שהוא מתפלל, הוא שומע קול מן השמים: "זושא זושא, אל תתפלל - אני לא רוצה שלאישה הזו יהיה בן". ר' זושא, שממשיך להתפלל, שוב שומע קול: "זושא, אם תמשיך להתפלל, יהיה לה בן אבל לך לא יהיה עולם הבא!". אומר ר' זושא לעצמו: נפלא! סוף סוף אוכל לעבוד את ה' לשמה - לפי המובן שהזכרנו לעיל, דהיינו בלי שום תקוות שכר. ר' זושא ממשיך להתפלל, ושוב שומע קול: "זושא! תיזהר, אם תמשיך להתפלל יהיה לה בן ואת העולם הבא שלך תקבל בכל זאת". ואז - וכאן הנקודה החשובה - ר' זושא המשיך להתפלל. הוא הבין, שאמנם הוא כעת נבחן בנוגע לאידיאליזם שלו בזה שהוא מוכן לוותר על העולם הבא, אבל הוא גם מבין שיש בזה משהו מן החטא: הקב"ה הכין עולם הבא משום שיש משמעות לעולם שהוא ברא. לכן אם אינך רוצה אותו, והכל אינו אלא פילוסופיה דתית, אתה בעצם נוטל את המשמעות מן העולם, ואין לך חילול השם גדול מזה.

בשער רביעי של ספר נפש החיים, רבי חיים מוולוז'ין פירש באופן קרוב למה שציינו לעיל, אך קצת שונה: 'לשמה' הכוונה לשם התורה, כי התורה היא הקב"ה. הכיצד? מאחר והקב"ה גילה את עצמו ואת רצונו בתורה, אם אתה רוצה לדעת אותו, תלמד את תורתו. זה קצת כמו הרמב"ם, קצת כמו ר' זושא. על יסוד דברי ר' חיים, הרב קוק מבאר גם 'לשם התורה', אך יוצק משמעות שונה.

(הספר "אורות התורה" לראי"ה קוק /פרק ב' - תורה לשמה/הרב אורי שרקי)

הכח שיש בדעת להכריע בענין שבחכמה ובבינה עדיין היו שייכות בו נטיות לכאן ולכאן - נובע מכך שלדעת ישנו שורש גבוה ועמוק יותר מאשר לחכמה ולבינה. הדעת מושרשת ברצון, שעמוק יותר מהשכל, וממנו נמשך הכח לחלק את המידות לחסד וגבורה ולהכריע ביניהן 

(ספירת הדעת, חבדפדיה)

נספח 2: הדעת, השבת ו-50 השערים

הקשר בין הדעת לבין השבת שבגינה גם אין צורך לברך "חונן הדעת" בשבת:

והטעם שיום השבת ניתן דווקא מ' מתנת חלקו של משה רבינו הוא מפני שמצינו אצל משה רבינו שמהותו ושורשו הוא במידת וספירת ה' דעת וכגון מה שנאמר על בלעם יודע דעת עליון ואמרו בזה חז"ל שלא קם בישראל נביא כמשה אבל באומות העולם קם והיינו שכמו בחלק הקדושה קם נביא בדרגה של דעת' שזה משה רבינו כך גם קם אצל חלק הקליפות והוא בלעם הרשע ויש כאן השוואה בין דעת' בקדושה לדעת' בטומאה וכיון שהגאולה האחרונה תהיה בזכות משה רבינו ב לכן נאמר שלעת"ל יהא מצב של ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ולכן גם דורו של משה נקרא דור דעה.

והענין בזה הוא שהמושג של דעת' מבטא את חלק ההרגשה אצל האדם והיינו כאשר האדם סופג ידיעה לא רק בשכלו אלא הוא גם מפנים זאת גם בכלי הרגש והיינו בדעת שלו וכידוע שיש ג' דרגות שהם ח כמה בינה דעת וחלק הדעת מגיע לאחר ההפנמה מחכמה ובינה והשלימות של ההפנמה והקליטה הוא בחלק של הדעת וזה מבטא את עוצמת החיבור של האדם אלא הידיעה שהוא יודע וזהו המושג של הביטוי שאומרים על אדם שהוא מודע' למעשים שלו והיינו שהוא חווה את המעשים שלו בדרגה של דעת ולכן לעת"ל יהא מצב שכולם יכירו וידעו כל יושבי תבל את ייחוד ה' וגילוי ה' עד שיכירו זאת בדרגה של בהירות וירגישו זאת בדעת' והיינו שיחושו ממש את גילוי השי"ת ולכן בדור המדבר שהיו דור דעה שאכלו לחם אבירים של מלאכי השרת הם חיו כל הזמן עם השי"ת והרגישו במוחש את גילויו והימצאותו אצלם.

וכן מצינו בפרי צדיק פ' נשא שכתב שבשבת זוכים כל ישראל לבחינת הדעת וכמו שאומרים ישמח משה במתנת חלקו' והיינו ששייכות משה רבינו לשבת אינה רק בחיצוניות והיינו עי"ז שהוא זה שציוה על השבת וכנותן התורה' אלא החיבור של משה רבינו לשבת הוא בעומק הפנימיות שהוא זה שמשפיע את פנימיות אפשרות החיבור אל השבת ע"י הדעת' 

 

ומצינו עוד בפרי צדיק פ' ואתחנן שכתב שלכל אחד ואחד מישראל יש שייכות לקדושת משה רבנו ביום השבת וזה ע"י שכלל ישראל פנויים ממלאכתם ביום השבת וממילא עי"ז אפשר לקבל את הארת משה רבינו שקיימת ביום השבת וכמו שאומרים על אדם שאין דעתו פנויה עליו' והיינו שאינו כעת מיושב בדעתו ויכול לקלוט בהרגשיו איזה ענין כך ענין זה קיים בשבת שהאדם מתיישב בדעתו' ע"י השביתה ממלאכה וממילא יש לו את היישוב הדעת הנדרש להתחבר ליום השבת במיטב הרגשיו ובזה הוא משתייך למשה רבינו שהוא זה ששייך לבחינת הדעת וכנ"ל וכמו"כ מצינו בזוהר חדש פ' יתרו שכתוב דיום השבת זהו יומו של משה רבינו וביאור הדברים הוא כנ"ל דכיון שיום השבת זהו היום שיש גילוי הדעת וביום זה יש את המצב של לך ו הודיעם לכן זהו יומו של משה רבינו שהוא המנחיל את ענין הדעת.

(דעת שבת/ הרב שלום מוסקוביץ', כו-כז)

2.למה נאמר "חמישים שערי בינה" ולא "חמישים שערי דעת"?

הגדרה ומהות "חמישים שערי בינה"

המושג "חמישים שערי בינה" מתייחס לדרגות ההשגה וההתבוננות שמקורן בספירת הבינה שבקבלה. הבינה היא הספירה השנייה במערכת עשר הספירות, ותפקידה לפרט, להרחיב ולהעמיק את האור האלוקי שמגיע מספירת החכמה, כך שיהיה מובן ומעובד בשכל5. "שערי בינה" הם שלבים או פתחים שונים בהבנה ובהשגה שכלית ורוחנית, וכל שער הוא פתח להשגה עמוקה יותר של האמת האלוקית15.

הקשר בין בינה למידות

הבינה היא זו שממנה נמשכים ההשפעות (המשכות) למידות – כלומר, מהבנה שכלית מתפתחות רגשות ומידות. כל שער בבינה הוא התבוננות מסוימת שמפעילה מידה מסוימת, ולכן ישנם 49 שערים (7 מידות כפול 7), והשער החמישים הוא שער כללי, נעלה, שמעל לכל המידות והשגת השכל15.

ההבדל בין בינה לדעת

• בינה עוסקת בפירוט, הרחבה ועיבוד הרעיון, והיא המקור להשגה שכלית ולפיתוח רגשי.

• דעת היא הכוח שמחבר בין השכל לרגש, כלומר, היא מקשרת ומביאה את ההשגה לידי חיבור פנימי והזדהות, אך אינה עוסקת בעצם ההשגה והפירוט שלה5.

למה לא חמישים שערי דעת?

• הדעת אינה עוסקת בהשגה שכלית מרובה ושלבים רבים של הבנה, אלא ביצירת חיבור ואחדות בין השכל לבין הרגש, ולכן לא שייך לדבר על "שערים" בדעת כפי שיש בבינה.

• הבינה היא זו שמאפשרת ריבוי שלבים, דרגות והשגות – כל שער הוא דרגת הבנה נוספת. הדעת, לעומת זאת, היא כוח מאחד, לא כוח מפרט. לכן, כאשר מדברים על התקדמות והתרחבות בהשגה, הביטוי המתאים הוא "חמישים שערי בינה"15.

• בנוסף, במסורת הקבלה והחסידות, הדעת אינה נחשבת לספירה נפרדת בכל המערכות (יש שיטות שבהן היא "מתגלה" רק כאשר החכמה והבינה אינן פועלות), בעוד שהבינה היא תמיד ספירה מרכזית במערכת ההשגה5.

המשמעות הסמלית של "חמישים שערי בינה"

• המספר חמישים מסמל שלמות והגעה לקצה גבול ההשגה האנושית; משה רבנו, לדוגמה, הגיע ל-49 שערים, והשער החמישים הוא מדרגה עליונה שאינה מושגת לאדם בחייו248.

• שער החמישים מייצג את החיבור העליון בין החכמה לבינה, או את ההשגה שמעל כל הבנה שכלית רגילה, ולכן הוא מיוחס לבינה – המקום שבו מתרחשת ההתפתחות וההתרחבות השכלית עד לקצה גבול האפשרי148.

סיכום

נאמר "חמישים שערי בינה" ולא "חמישים שערי דעת" כי הבינה היא מקור הפירוט, ההשגה וההעמקה השכלית, והיא זו שממנה נמשכים שלבי ההבנה וההתפתחות. הדעת, לעומת זאת, עוסקת בחיבור ובהזדהות פנימית, ולא בריבוי שלבים של הבנה, ולכן אינה מתוארת כשערים רבים אלא ככוח מאחד

(ע"פ www.perplexity.ai)