יום שלישי, 29 בספטמבר 2026

האזינו: לימוד זכות בין יום הכיפורים לחג הסוכות

חלק א: בסימן מוצאי יום הכיפורים: איך לצאת מהצום- בהתעלות ולימוד זכות או בקטרוג?

1.משה רבנו יורד מהר סיני אחרי שקיבל ההתעלות את כל התורה ומיד ממהר ללמד זכות על עם ישראל אחרי העגל:

וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: {ח} סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: {ט} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: {י} וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: {יא} וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְ-ה-וָֹ-ה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: {יב} לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: {יג} זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: {יד} וַיִּנָּחֶם יְ-ה-וָֹ-ה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:

(שמות לב,ז-יד)

דָּבָר אַחֵר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת בָּנֶיךָ וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, אָמַר רַבִּי סִימוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ וּבְנוֹ שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בְּקִיטוֹן, וְהַפַּדְּגוֹג שֶׁל בְּנוֹ נָתוּן בִּטְרַקְלִין, הָיָה הַמֶּלֶךְ צוֹוֵחַ הַנִּיחוּ לִי שֶׁאֶהֱרֹג אֶת בְּנִי, אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עָלָיו סָנֵגוֹרְיָא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה (שמות לב, י): וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל, אָמַר משֶׁה וְכִי תוֹפֵס אֲנִי בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, מִיָּד וַיְחַל משֶׁה.

(דברים רבה ג טו)

2.רשב"י - למרות כל התורה שלמד עם בנו במערה במשך 12 שנה הקב"ה מחזיר את רשב"י אליה ל-12 חודשים  כדי שיבין שעליו ללמד זכות על עם ישראל:

איתבו תריסר שני במערתא.

לאחר שנים עשרה שנה, אתא אליהו הנביא, וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה, מי יודיע, לבר יוחאי דמית קיסר רומי, ובטיל גזרתיה?

כששמעו את דבריו, נפקו רבי שמעון ובנו, ויצאו מהמערה.

וביציאתם, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, שעסקו בחרישה וזריעה.

אמר רבי שמעון: אנשים אלו, מניחין חיי עולם, ועוסקין בחיי שעה, והיה להם לעשות עבודות אלו על ידי גויים, והקדוש ברוך הוא מחלק מזון וריוח לעושי רצונו.

כל מקום שהיו נותנין בו את עיניהן, מיד היה נשרף.

יצתה בת קול ואמרה להם: כלום להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!

הדור אזול למערה, איתייבו בה עוד תריסר ירחא שתא.

אמרו: הרי משפט רשעים בגיהנם הוא י"ב חודש, ובודאי שאנחנו יכולים לצאת.

יצתה בת קול ואמרה להם: צאו ממערתכם! נפקו.

כל היכא דהוה מחי [מכה] רבי אלעזר, הוה מסי [מרפא] רבי שמעון.

אמר לו רבי שמעון לרבי אלעזר: בני, די לעולם שיעסקו בתורה אני ואתה.

בהדי פניא דמעלי שבתא, בערב שבת לפנות ערב, חזו ההוא סבא, דהוה נקיט תרי מדאני אסא, שתי חבילות הדסים, והוה רהיט, רץ, בזמן בין השמשות.

אמרו ליה: הני הדסים למה לך?

אמר להו: לכבוד שבת קניתים להריח בהם.

שאלוהו: ומדוע לא תיסגי לך בחד? אמר להם: חבילה חד, כנגד "זכור", וחבילה חד, כנגד "שמור";.

אמר ליה: רבי שמעון לבריה: חזי! ראה, כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו.

(שבת לג ע"ב ,ביאור חברותא)


הזקן האוחז 2 הדסים בא ללמד את רשב"י על הדואליות הנדרשת ביחס לגשמיות  - לחבב ביותר את הקדושה שיש בתוך הטבע, שלא כמו גישתו הראשונה של רשב"י שרצה שיעסקו רק בתורה ולא בעבודת האדמה הגשמית- בא ההדס שיש בו ריח נעים (גשמי)  וגם רוחניות( ריח)  המאפשרת להשלים דרכו ל-100 ברכות בשבת
(ענ"ד)


(תמלול מתוך:ראש השנה ויום הכיפורים | ימים נוראים? – הרב אורי שרקי)


3.חג הסוכות- שיא לימוד הזכות במעשים- נטילת ארבעת המינים וישיבה בסוכה שמאחדת את כולם

וזה בחינת סוכה, שעושין לאחר ראש השנה ויום הכיפור, כי ראש השנה ויום כיפור וסוכות כולם בבחינות כסא הכבוד, שהקדוש ברוך הוא יושב עליו בימים האלו, כדי לדון אותנו לכף זכות. מחמת שכסא הכבוד הוא בבחינת מקומו של עולם, שעל ידי זה יודע את מקומנו של כל אחד ואחד, ועל ידי זה הוא דן אותנו לכף זכות בחסד וברחמים גדולים ונפלאים מאוד, בבחינת אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, כמובא שם בהתורה הנ"ל. כי הדין והמשפט של ראש השנה נמשך עד סוף סוכות, שאז ביום האחרון של סוכות, שהוא הושענא רבא, אז הוא גמר החתימה לטובה, כידוע. ועל כן בכל אלו הימים נכון ומתוקן כסאו לישב עליו למשפט, כדי לדון ולשפוט אותנו ברחמים, על ידי בחינות כסא כבוד, שהוא בחינת מקומו של עולם כנ"ל. וזהו בחינת הושענא רבה, שאז הוא גמר החותם, ואז הוא גמר התיקון שהתחלנו בראש השנה. היינו שבראש השנה ריחם עלינו ה' יתברך, ודן אותנו לכף זכות לפי מקומנו, כי הוא יודע יצרו של כל אחד לפי מקומו, כי הוא יתברך מקומו של עולם, וע"י זה הכניס אותנו באמת לכף זכות, והכניס בנו דרך לתשובה, דהיינו לצעוק לה' יתברך מעומקא דליבא, 

ועכשיו בהושענא רבה, בסוף סוכות, אנו זוכין כל ישראל לבחינה זאת: לקיים "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", רק לדון את הכל לכף זכות ולקיים "אל תהי בז לכל אדם יהיה מי שיהיה". כי בסוכות זכינו כולנו לישב בסוכה שהוא בחינת כסא הכבוד, מקומו של עולם, ועל ידי זה האיר עלינו על כל אחד מישראל הארה מבחינת מקומו של עולם, לידע לדון את הכל לכף זכות אפילו פושעי ישראל, הגרוע שבגרועים, עד שנזכה להכניס כולם לכף זכות ולהאיר בהם ההארה של ראש השנה.

דהיינו שתמיד ימצאו פתח ודרך לתשובה בכל מקום שהם, בכל עת וזמן, ועיקר הפתח והדרך הוא לצעוק תמיד מעומקא דליבא לה' יתברך, יהיה איך שיהיה, ולא ית ייאש עצמו מן הצעקה לעולם, כאשר הזהירנו על זה אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, פעמים אין מספר בכמה וכמה מיני לשונות.

(פניני ה ועדים ברסלב/הרב אברהם אוחיון, ע"מ קעז -קעח)

4.לימוד זכות על האדם יכול להצילו גם אחרי שנחתם הדין ביום כיפור:


הושענא רבה — יום דין כמו יום כיפור. הושענא רבה הוא יום הדין וגמר החתימה, והיינו שאפילו מי שלא זכה בכתיבה בראש השנה ובחתימה ביום כיפור, עדיין הוא יכול לזכות בהושענא רבה לגמר חתימה טובה. והאיך אפשר לזכות? אם הוא יוסיף מעשים טובים וישתנה, יזכה לגמר חתימה טובה כפי מצבו בהושענא רבה, למרות שהייתה קודם חתימה אחרת. ומצינו כן גם בדיני אדם, שאפילו מי שנגמר דינו למיתה, שהוא כבר גברא קטילא, אם נתחדש עליו איזה לימוד זכות, שבא אחד ולימד עליו זכות, כל זמן שלא נסקל, עדיין אפשר לבטל את גמר הדין. לכן חתימת הדין תלויה בהנהגת האדם בימים שבין יום כיפור להושענא רבה, וכפי מצבו בהושענא רבה יהיה גמר החתימה.

(אוסף גליונות, הגר"ג אדלשטיין "אמרמ החיזוק")



חלק ב:ספר דברים- תוכחה כלימוד זכות

1.מטרת דברי התוכחה של משה לכל אורך ספר דברים ובפרט בתחילה ובסוף( פרשת האזינו)- ללמד זכות :

...התוכחה של משה בכל ספר דברים היה כדי לדון לכף זכות. ואשר לכן הזכיר בתחילת פרשה דברים את המקומות שבהם חטאו, כדי לקיים "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". וכשמגיעים לבחי' זו של מקומו – יכולים לדון את הכל לכף זכות, כמ"ש רבינו בתורה א' שבליקו"מ ח"ב.

ובמיוחד כאן בשירת האזינו – כוונתו בתוכחה זו לעוררם ולהקימם שלא יתייאשו עצמן מן הרחמים, יהיה איך שיהיה, רק ירבו לצעוק הרבה להשי"ת. וזהו שסיפר להם בפרשיות הקודמות מחטא העגל ומתפילותיו שהתפלל אל ה' וצעקותיו, ואיך שפעל אצל השי"ת וסלח להם על החטא. שמטרתו בכל הסיפורים – להראות להם את כח הצעקה והתפילה, וגודל כח חסדי השי"ת, כי לא תמנו. ושע"כ – אין להם ליפול ליאוש משום דבר.

וזהו שמתחיל ואומר: "האזינו השמים", ובו': "יערוף כמטר לקחי". שכ"ב מזהירם שכדאי להם לשמוע היטב את דבריו – כטל וכמטר שיורדין טיפות מים בארץ, ואח"כ צומח מהם צמחים נפלאים. כמו כן – רוצה שיכנסו דבריו באזנם כטל וכמטר, ויצמחו מהם פירות טובים. שמדברי התחזקות אלו יעוררו עצמם יותר ויותר לעשות מצוות ומעש"ט, ולא להביט לאחור כלל.

(מבועי הנחל , מוהר"ן מברסלב, ע"מ נ, שנה שלישית קובץ 22)



2.בתוך דברי הביקורת על עם ישראל מסתתר לימוד זכות על מה שהביא אותם לחטוא:

והוא משל נפלא, שמסיבת מרבית טובם ששמנו ועבו, סרו מה', ולא יוכלו לעשות מעשים טובים, המגביהים נשמת האדם ומרימים מדרגתו למעלה.

וכמאמר הכתוב בשירת האזינו: "וישמן, ישמן ויבעט, שמנת, עבית, כשית, ויטש אלוה עשהו". ובכדי להקטין קצת סאת חטאתם, כדרך החכמים לדון את חברו לכף זכות, מפליג החכם גודל הצלחתם, שזאת להם כעין התנצלות קטנה על מרבית חטאתם, באשר טבע ההצלחה להסיר לב האדם מאחרי ה', כאשר זכרנו.

(שביל טוב, שמעון בן יהודה ליב, דרוש לפרשת מקץ, ע"מ 94)


3.מה עושה הקב"ה כשרואה שגובר הקטרוג על עמו:

כִּי יָדִין יְ-ה-וָ-ה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.(דברים לב,לו)


ובזה יתפרש דה"כ בשירת האזינו (דברים ל"ב, ל"ו). ראשית, הכתוב נשנה בתהלים (קל"ה, י"ד): "כי ידין ה' עמו, ועל עבדיו יתנחם. כי יראה כי אזלת יד, ואפס עצור ועזוב".

כשיבא לדון ה' עמו, פעמים כשיראה שגוברים המקטרגים וח"ו יצא דינם לכף חוב. וברור שאין זה רצונו, כי חפץ הוא ביקרם. ולכן מתנחם שיכול לדון אותם לכף זכות כרצונו, עי"ז שפועל הוא שיהיו הם לו לעבדים, ובזה יפסל להתעסק בדינם.

אף שמעיקרא רצונו היה שיהיו זכאים מרוב זכויות, אבל כורח המציאות מביא לכך שיוכל להתנחם בדרך זו. כי יראה אזלת יד ישראל להתגבר על מדיניהם, ואפס עצור ועזוב, ושאין בהם עוצר כח, ואין בהם מי שיסייעם. ולכן מתנחם לרחם עליהם, להטיב עמהם, ע"ד שקונה אותם לו לעבדים, וכאמור.

(שו"ת כטל אמרתי,הרב יחיאל וידר, חלק ג סימן יט ע"מ קט)

4.השכחה הטבועה באדם היא לימוד זכות על סיבת חטאיו:

ונראה עפ"י מ"מ שכתב הקדושת יום טוב עה"פ בפרשת האזינו י"ח: "צור ילדך תשי ותשכח קל מחוללך" – דהיינו, שהקב"ה הטביע את מידת השכחה באדם. זהו לימוד זכות גדול על מה ששוכח את חובתו בעולמו. וזה פירוש "צור ילדך תשי" שהקב"ה הטביע בך את מידת השכחה, וזהו לימוד זכות על מה שנגרם בכך, אשר "ותשכח קל מחוללך". ועכ"ד וק"ו.

(זכר יצחק, יצחק בן אהרון פרקש, ע"מ נד)



חלק ב: עוד מענייני לימוד זכות על עצמו, על ה' ועל זולתו


1.ללמד זכות- על הקב"ה- לראות שהכל לטובה ואז גם זה אכן מתהפך לטובה!

אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא, לטב עביד".  77 

 77.  לכאורה תמוה מה חידש רב הונא, ולמה הוצרך להוכחה מרבי עקיבא, והרי כבר שנינו במשנה שצריך לברך על הרע בשמחה, ובהכרח שהוא עצמו נחשב לטוב. ומוכח כדברי מהר"ל [נתיב אהבת ה' א] שע"י הבטחון בה', שכל מעשיו לטובה, הוא מהפך את הרע לטוב. וראה הערה הבאה. ומצינו מעלה גדולה מזו בתענית [שם], אצל נחום איש גמזו רבו של רבי עקיבא [חגיגה יב א], שהיה אומר על הרע עצמו "גם זו לטובה", ואכן זכה להפך את הרע עצמו לטוב [כגון העפר שהסתכן בו, שנהפך לחיצים והטיב לו], ואילו רבי עקיבא אמר רק שתכלית המעשה לטובה, ולכן זכה רק לראות שתוצאותיו לטובה, וכדלהלן, וראה שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ [תשלב ט].

כי הא דרבי עקיבא, דהוה קאזיל באורחא. כי מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא [בקש אכסניא] ולא יהבי ליה. אמר: כל מה דעביד רחמנא, לטב הוא עושה.

אזל ובת בדברא [לן בשדה], והוה בהדיה תרנגולא [להקיצו משנתו], וחמרא ושרגא [נר], אתא זיקא [רוח] וכבייה לשרגא, אתא שונרא ואכליה לתרנגולא, אתא אריה ואכליה לחמרא  78  . אמר רבי עקיבא: "כל מה דעבד רחמנא, לטב הוא עושה".

 78.  המהר"ל [נתיב הבטחון א] ביאר ששלשת דברים אלו נלקחו מרבי עקיבא, תחת שלשת שהיה מפסיד לו היה בעיר והגזירה היתה מתקיימת גם בו, והיינו "חמור" נגד גופו [שמסמל על החומר], "תרנגול" נגד נפשו [כי מסמל על צורה, ולכן עושים בו כפרות], ו"נר" נגד השכל [שהוא מאיר לאדם], וראה בבן יהוידע ששלשה הדברים הם כנגד שלשה פורעניות שהיו לישראל.

ביה בליליא [באותו לילה], אתא גייסא [גייס של אויבים] ושבייה לבני מתא בשבי, אמר להו רבי עקיבא למלויו: וכי לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל הוא לטובה!? שהרי אילו הייתי מוצא אכסניא בעיר הייתי הולך בשבי עם כל בני העיר, ואילו היה הנר דולק היה הגייס רואה אותי ושובני, וכן אילו היה החמור נוער או התרנגול קורא, היה בא הגייס ושובה אותי.  79 

 79.  הרמח"ל [דעת תבונות] ביאר שכוונת רבי עקיבא ללמד כי בכל רע מסתתר טוב, ולבסוף יתברר שתכלית הדבר היתה לטוב. וכיון שרב הונא בא להוסיף על המשנה, מסתבר שכוונתו שהבוטח יזכה לראות את הטוב המתגלה בסוף, כשם שראה רבי עקיבא שמטרת כיבוי הנר ואכילת החמור והתרנגול היו לטובתו [ולולי בטחונו יתכן ולא היה רואה את השודדים, ונמצא שהטוב היה נשאר אצלו בהסתר הרע, ראה כתב סופר פר' צו].

(ברכות ס ע"ב, ביאור חברותא)


2.ללמד זכות- אפילו על עצמו כדי שיוכל לחזור בתשובה:

צָרִיך הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב
כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב
עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה


(ליקוטי מוהר"ן תורה רפב)



3.לימוד זכות (בצירוף עוד מעשים טובים) מביא לכך שאדם יקבל דרישת שלום מהשמים בכל יום:

אדם ששמו אבא אומנא [ונקרא כך, משום שמלאכתו היתה הקזת דם  1261 . והעוסק במלאכה זו נקרא "אומנא"], הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא [היה בא לו שלום מהישיבה שברקיע, דהיינו, שהיתה בת קול אומרת לו: שלום עליך  1262 ] כל יומא [כל יום].

 1261.  בזמן התלמוד היו רגילים להקיז [להוציא] מעצמם כמות מסויימת של דם בפרקי זמן קצובים, כפי שמצינו במסכת שבת [קכט ב], שהזמן הרגיל להקזה הוא אחת לשלשים יום. מגיל ארבעים ואילך - אחת לששים יום. מגיל ששים ואילך - אחת לשלשה חדשים. אמנם בתקופות מאוחרות יותר נשתנה טבע בני האדם, ולכן כתב הרמב"ם [הלכות דעות פרק ד' הלכה יח]: לא ירגיל אדם להקיז דם תמיד, ולא יקיז אלא אם יהיה צריך לו ביותר וכו', ומאחר חמשים שנה לא יקיז כלל. ובזמננו השתנה עוד הטבע, ולכן אין רגילים להקיז כלל. עיין אגרות משה [חושן משפט חלק א' סימן ק"ג]. ובספרי שו"ת האחרונים דנו בענין תרומת דם הנהוגה בימינו, אם יש לאדם לעשות כן. עיין ציץ אליעזר חלק טז סימן כג, ועוד.   1262.  כך פירש רש"י. ורבינו גרשום כתב: מכרזי עליה שלמא מרקיעא [מכריזים עליו שלום מהרקיע].

ולאביי היתה באה אותה בת קול כל מעלי יומא דשבתא [כל ערב שבת]. דהיינו, פעם אחת בשבוע, ביום שישי  1263 .

 1263.  ביאר היעב"ץ, שזהו משום שהוא היה עושה שלום בין העניים לקדוש ברוך הוא ביום שישי [כפי שהאריך להוכיח ולבאר, עיין שם], לכן שלחו לו שלום מלמעלה באותו זמן, מידה כנגד מידה. ואילו רבא, היה מחזר אחר השלום בערב יום הכיפורים, כפי שמצינו במסכת נדרים [נה א, עיין שם], לכן שלחו לו שלום פעם אחת בשנה, בערב יום הכיפורים.

ואילו לרבא היתה באה אותה בת קול רק כל מעלי יומא דכיפורי [כל ערב יום כיפור]. דהיינו, פעם אחת בשנה, בערב יום כיפור  1264 .

 1264.  הגמרא במסכת ראש השנה [כה א] אומרת, שרבא היה רגיל לשבת בתענית ביום הכיפורים שני ימים, משום שהוא היה מסופק באיזה מהם חלה התענית. והקשה החיד"א [בספרו פתח עינים], הרי יכול היה לדעת באיזה יום חל יום הכיפורים על ידי ביאת אותה בת קול, שבאה לו דווקא בערב יום כיפור ! והשפת אמת [שם, במסכת ראש השנה] תירץ, שבאמת היתה באה לו אמירת שלום גם כמה פעמים בשאר ימי השנה, אלא שבערב יום כיפור היתה באה תדיר. לכן לא יכול היה להוכיח מסימן זה.

הוה קא חלשא דעתיה דאביי [היתה דעתו של אביי חלשה. כלומר, היה מצטער] - משום מעלתו דאבא אומנא.

שאבא אומנא היה לכאורה אדם פשוט, ובכל זאת היתה מעלתו גדולה כל כך, עד שהיה בא לו שלום מהרקיע כל יום.

ואילו הוא, אביי, שידע בנפשו שהוא תלמיד חכם וצדיק, לא זכה לכך אלא פעם אחת בשבוע.

אמרו ליה: אין לך להצטער על כך, כי לא מצית למיעבד כעובדיה דאבא אומנא [אינך יכול לעשות כמעשיו הטובים של אבא אומנא]  1265 .

 1265.  צריך להבין, מה כל כך גדול במעשיו של אבא אומנא, עד שאמרו לאביי מן השמים שאינו יכול לעשות כמעשיו? ואפשר לומר, שבודאי שאביי היה גדול מאבא אומנא בתורתו ובמעשיו. אבל, כדי לקבל שלום מן השמים, צריך לעשות מעשים שמרבים קדושה בישראל, ואת זה לא יכול היה אביי לעשות, להיות גם הוא אומנא וכו', שהרי היה ראש ישיבה, וטרוד בלימודו ותלמידיו. ואכן נחה דעתו של אביי בכך, כי באמת לא כל מעשה מתאים לכל אדם. וכעין זה כתב המהרש"א. עיין שם


..............................

יומא חד [יום אחד], שדר אביי זוגא דרבנן למיבדקיה [שלח אביי זוג תלמידי חכמים, לבדוק את מעשיו של אבא אומנא], כדי להיווכח במעשיו הגדולים של אותו אדם, שבא לו שלום משמים יותר ממנו  1269 .

 1269.  צריך להבין, לשם מה שלח אליו אביי את השליחים שיבדקו מעשיו, הרי כבר אמרו לו מהשמים שאין הוא יכול לעשות כמעשיו הטובים של אבא אומנא ! ואולי רצה אביי לבדוק, שמא ישנן בכל זאת הנהגות שהוא יכול ללמוד ממנו, וכפי שאכן מוכח בהמשך המעשה, שלא היתה גדולתו של אבא אומנא רק בענין צניעות והטבה עם הזולת, אלא אפשר ללמוד ממנו עוד עד כמה יש להתאמץ ללמד זכות על כל אחד.

אותבינהו, ואכלינהו, ואשקינהו [הושיבם אבא אומנא בביתו, והאכילם והשקם], ומך להו ביסתרקי בליליא [ושטח להם מצעי צמר נאים לישן עליהם בלילה].

לצפרא כרכינהו ושקלינהו, וקמו ונפקו להו לשוקא [בבוקר, כרכו אותם תלמידי חכמים את מצעי הצמר - ונטלום, ויצאו עמם לשוק למכרם שם]  1270  - ואשכחינהו [ומצאם שם אבא אומנא].

 1270.  מקשים המפרשים, איך עשו החכמים כך, למה אין זה בכלל איסור "לא תגנובו", שאסור אפילו על מנת למיקט [לצער ולהקניט], ואפילו על מנת לשלם כפל [כלומר, אפילו כשהגנב עושה כך כדי להנות את חבירו בכך שישלם לו לבסוף כפל], כפי שהגמרא אומרת במסכת בבא מציעא [סא ב, עיין שם] ? ! [וטעם הדבר, כדי שלא ירגיל האדם עצמו בכך]. וכתב השפת אמת, שאולי האיסור הוא דווקא כשרוצה שירגישו הבעלים בגניבה. מה שאין כן כאן, שלא היה זמן שהיה מרגיש אבא אומנא בגניבה, שהרי הם הודיעוהו על כך, והחזירו לו מיד, באופן כזה יתכן שמותר. אמנם כתב שצריך עיון לדינא, ובפרט שבזמן שהודיעוהו סבור היה שהם רוצים לגנוב ממנו, שהרי שאלוהו במה חשדתנו. עוד קשה על מה שהשיב כששאלוהו במה חשדתנו, שהשיב שחשב שיש לפניהם מצות פדיון שבויים. וקשה טובא, וכי מותר לגנוב לצרך פדיון שבויים? וכתב, שלולי דברי רש"י היה אפשר לבאר את הגמרא באופן אחר. והיינו, שהיות ודרכו של אבא אומנא היתה לתת רפואות משלו לחולה עני, אפשר לומר שהוא הכיר בהם שהם עניים, ואין להם על מה לשכב, ולכן נתן להם במתנה את אותם ביסתרקי לשכב עליהם, ורק שלא ימכרו אותם בשוק. ולכן, כשראה שהם מוכרים אותם בשוק, היה מקום לחשוד אותם. וכששאלוהו במה חשדתנו, השיב להם ששמא נזדמן להם פדיון שבויים. ולפי זה, מה שאמר להם: " מההיא שעתא אסחתינהו דעתי לצדקה", היינו כבר בלילה, כשנתן להם לשכב על אותם ביסתרקי. ובאמת גם הם ידעו זאת, אבל לא רצו לקבלם במתנה, היות והם באו רק לנסותו. וסיים בצ"ע. גם הבן יהוידע הקשה מעין זה, ותירץ, שבאמת הם לא לקחו את המצעות בבוקר בסתר, אלא בפני בני הבית, ולכן אין זה נחשב גניבה. ואין זה נחשב שואל שלא מדעת [שנחשב גזלן], כי הם לא התכוונו להשתמש בהם כלל, רק לנסותו. וכששאלוהו במה חשדתנו, נתכוונו לשאול אם חשדם שלקחו את הביסתרקי כדי להשתמש בהם, ואז אכן הם נחשבים כגזלנים. וביעב"ץ ציין לקצות החושן סימן שמ"ח. עיין שם. והריטב"א במסכת בבא בתרא [ה א] כתב, שכאשר אינו עושה כן לצער את חבירו, אלא להוציא את דינו לאור - מותר. ולפי זה אפשר לפרש גם כאן, שהיות ועשו כך כדי לבדוק את מעשיו, לכן אין בכך איסור.

אמרו ליה: לשיימיה מר היכי שוו [תעריך לנו כמה שוים מצעים אלו, וקנה אותם לך]!

ורצו החכמים לבדקו אם יחשדם כגזלנים, או שמא יעריך את המצעים בפחות משווים, כדי שלא יפסיד הרבה בכך שיקנה אותם מהם למרות שהם שלו.

אמר להו: הכי והכי [כך וכך הם שוים].

אמרו ליה: ודלמא שוו טפי [שמא שוים הם יותר מכך]? אמר להו: בהכי שקלינהו [בסכום זה אני עצמי קניתי אותם]  1271 .

 1271.  היעב"ץ כתב: קניתי דוגמתם כך וכך. והיינו, שלא אמר שקנה את אותם מצעות עצמם, שאם כן, מה אמרו לו אחר כך: דידך נינהו - ושקלינהו מינך, הרי הוא עצמו אמר זאת קודם לכן ! אמנם לפי זה צריך להבין מה שאלוהו אחר כך: במאי חשדתינן, הרי לדעתם הוא לא ידע כלל שהמצעות שלו. ואם כן, לא חשדם בכלום.

אמרו ליה: דידך ניהו - ושקלינהו מינך [מצעים אלו שלך הם - ונטלנו אותם ממך].

אמרו ליה: במטותא מינך, במאי חשדתינן [בבקשה ממך, אמור לנו, כשראית שאנו מנסים למכור את מצעיך בלא רשותך - במה חשדתנו]? אמר להו: אמינא [אמרתי לעצמי], שמא פדיון שבויים איקלע להו לרבנן, ואכסיפו למימר לי  1272  [אולי הזדמנה לכם מצות פדיון שבויים דחופה, והתביישתם לומר לי שאתם זקוקים לכסף]. ולכן באתם מתחילה להתארח בביתי, כדי שתוכלו להשיג כסף באופן כל שהוא.

 1272.  תמוה הדבר, היאך יתכן שגבאי הצדקה מתביישים לבקש צדקה עבור אחרים, ומשום כך נוטלים ללא רשות? ! וכתב הבן יהוידע, שחשב אבא אומנא שהשבאי ביקש בעד השבויים ביסתרקי חשובים, שאינם מצויים כל כך לקנותם בשוק, והם ראו אצלו את אותם ביסתרקי, והתביישו לבקשם ממנו, שהרי בני הבית משתמשים בהם, לכן לקחום בלא רשותו.

אמרו ליה: השתא נשקלינהו מר [עתה, שהתברר לך שנתכוונו רק לנסותך, טול לך את מצעיך]! אמר להו: מההוא שעתא - אסחתינהו מדעתאי לצדקה [מאותו רגע שסברתי שנטלתם את המצעים לצורך פדיון שבויים, הסחתי דעתי מהם, ונתכוונתי שישמשו לצרכי צדקה].


(תענית כא ע"ב כב ע"א)


ע"כ כל אדם ירגיל עצמו במדה זאת לדון חברו לכף זכות בכל מה דאפשר, אפילו בדרך רחוק, ונוסף על שמסלק קטטה ונותן שלום בארץ, מרבה כבוד שמים, כי כל עבירה היא מעוט כבוד השם, ובזה מתרבה כח סיטרא דקדושה, והקב"ה חפץ מאד בזה, ולא זו שדנין אותו למעלה לכף זכות, אלא אף בזה העולם הקב"ה מראה לו חבה יתרה, כמ"ש באבא אומנא הנ"ל דהוו מייתי ליה שלמא מרקיעא כל יומא, מה שלא זכו אביי ורבא. ובודאי המעלה הגדולה הזאת שנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז, היא שגרמה לו כל הכבוד והגדולה מישיבה של מעלה, כי אע"פ שנמצאו בו גם מדות אחרות מעולות, ביחוד בענין הצדקה, כנזכר שם ממעשיו הגדולים, מ"מ אין ספק שאביי ורבא גם להם לבב כמוהו באותם המעשים הטובים, אלא שבמדה חמודה הלזו גברה ידו עליהם:

(ספר מגדל עוז ליעב"ץ - בית מדות - עליית הדן לכף זכות )

4.לדון לכף זכות - לפחות עד שתגיע למקומו:

ואמרו רַבּוֹתֵינוּ: "אַל תָּדוּן אֶת הָאָדָם עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ". ר' אֶפְרָיִם שָׁלוֹם מִבַּלִיסְטוֹק פֵּירֵשׁ "עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" כַּפְשָׁטוֹ – שֶׁתַּגִּיעַ בְּרַגְלְךָ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד, וּתְבָרֵר אֶת פִּשְׁרָהּ שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בַּעֲבוּרוֹ לַחְרוֹץ מִשְׁפָּט עַל חֲבֵרְךָ – שֶׁמָּא לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא. וְסִיפֵּר שֶׁפַּעַם בָּאוּ אֵלָיו עַסְקָנִים מִמְּזַהִירֵי שַׁבָּת וְסִיפְּרוּ לוֹ עַל פְּלוֹנִי שֶׁשְּׁתֵּי עֲגָלוֹת דָּגָן טְעוּנוֹת שֶׁלּוֹ נוֹסְעוֹת בְּשַׁבָּת. תָּמָה הָרַב: וּכִי מִנַּיִן לְאוֹתוֹ עָנִי שֶׁתֵּי עֲגָלוֹת טְעוּנוֹת דָּגָן? נִיגַּשׁ אֵלָיו וְשָׁאַלוֹ. סִיפֵּר לוֹ הָאִישׁ: פָּסַעְתִּי לְתוּמִי בִּרְחוֹב הָעִיר אַחֲרֵי הֲדַלְקַת נֵרוֹת שַׁבָּת, וּבְמֶרְחַק פְּסִיעוֹת עָשׂוּ דַּרְכָּן שְׁתֵּי עֲגָלוֹת עֲמוּסוֹת תְּבוּאָה, הַשַּׁיָּכוֹת לְמַאן דֵּהוּא. מִמֶּרְחָק הָעַסְקָנִים צָעֲקוּ לְעֵבָרִי: "מְחַלֵּל שַׁבָּת!" מָשַׁכְתִּי בְּבַתְּפִי וְאָמַרְתִּי: מָה יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת? סִיֵּם ר' אֶפְרָיִם שָׁלוֹם: בָּרֶגַע זֶה נִתְחוֹרָה לִי מַשְׁמַעוֹת הַמִּלִּים "עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ".

(אמרי פי, יוסף בן משה פנחסי, ויקרא במדבר דברים ע"מ פ)


5. לימוד זכות כדי למנוע שנאה קשה:

על רבי יום טוב ליפא טטלבוים מספרים שכאשר ישב על כסא הרבנות בעיר מרמהש סבל מאד ממתנגדיו בקהילה. הללו לא הסתפקו בהטחת דברי עלבון כנגד הרב, אלא הגיעו גם להרמת ידים כלפיו וכלפי בני ביתו. יום אחד הסב הרב בחדרו עם קבוצת מקורבים מבני המקום והיה מסיח עמהם בדברי תורה. לפתע הושלכה אבן גדולה לתוך הבית, שכמעט פגעה בראשו של הרב. הרים אחד המסובים את האבן, טלטל אותה מיד ליד, וקרא בזעם: מה גדולה אבן זו שיש בה כדי לסכן חיי אדם, וכמה רעים הם אנשים הללו שהשליכו אבן זו כלפי רבנו בכוונה תחילה. חס ושלום להטיל דופי ביהודים כשרים! שב אותו רבי יום טוב את הדובר: לא נחשדו חלילה ישראל להטיל בבני אדם אבנים גדולות כאלו. אין זאת אלא שאנשים בחוץ הטילו אבנים קטנות, אלא שהחלו האבנים מריבות ביניהן, וכל אחת אמרה: אני אנוח על ראשו של הצדיק, ומתוך כך נעשו לאבן אחת גדולה.

(אמרי פי, יוסף בן משה פנחסי, ויקרא במדבר דברים ע"מ עו)

6.עלי חשד בחנה לשיכורה אז יש לנו ללמוד מזה כמה לזיהר לדון לכף זכות ולא לחובה:

והרוצה לזכות במדה זו בשלמות, צריך ליזהר שלא יהא נמהר לחתוך הדין על חברו, כי מצינו גדולי עולם נכשלו בכך, כענין עלי שהשגיח בחנה ושמר את פיה כי הרבתה להתפלל בהיותה מדברת על לבה ורק שפתיה נעות, וחשב למשפט אמתי היותה שכורה, והסכים לבזותה ולהכלימה הרבה, ואע"פ שהאריך להסתכל ולחשוב על ענינה, נפל בטעות גדול, א"כ עאכ"ו אנו חסרי מדע, קצרי בינה, צרי שכל טוב, כמה צריכים אנו לעיון שלם וישוב הדעת ולהחמיץ הדין היטב על מעשי איש ופקודתו קודם שנחליטהו, ונוציא לאור משפטו בהמתנה, לא בהשקפה ראשונה, ופעמים רבות באה מריבה בין בני אדם ותואנה על עסקי חנם, רק טעות בלשון ומכשול בהבנה, וע"ז אמר החכם אל תצא לריב מהר פן יחסדך שומע ודבתך לא תשוב:


(ספר מגדל עוז ליעב"ץ - בית מדות - עליית הדן לכף זכות )




7.את הרמח"ל רדפו כי לא דנו אותו לזכות וגם את רבי יונתן אייבשיץ, הרמ"ע מפאנו ובעל התניא:


והדברים מפורסמים בהיסטוריה אף על טעותם של ענקי רוח וידוע 
שהר"מ חגי"ז חשד את הרמח"ל שחלילה הוא מן כת שבתאי צבי, ושונאיו אף חשדוהו מאשת איש ואיימו למוסרו לאינקויזיציה הנוצרית, ושרפו רוב כתביו. ואף נצטרף למתנגדיו והתבטא עליו בחריפות ר' יעקב עמדין, ואף החיד"א הטה אוזן למלעיזים והשמיט שמו מ' שם הגדולים. ועכ"ז מסורת מהגר"א שספרי הרמח"ל אי אפשר לכותבם אם לא שפיעמה בו רוח הקודש, 

ובשם ר' ישראל מסלנט שנקל לו לכתוב כמה ספרים בדרגת הנודע ביהודה, אבל אין בכוחו לכתוב בדרגת מסילת ישרים. 

וכן ידוע איך חשדו לרבי יהונתן אייבשיץ חינם, אף הפני יהושע והנודע ביהודה עמדו נגדו, והגר"א סירב להתערב, ולבסוף מכירים כיום צדקו....


ועל הרמ"ע מפאנו יצאו בני דורו חוצץ נגדו, ולמעשה כל הציון לספר כתבים שבמגן אברהם הכוונה לחיבורו של הרמ״ע. 
והגר״א דן את בעל התניא למינות חלילה, וכן הגר״ח וואלוז'ין התבטא אליו בלשון חריפה. ואעפ״כ המשנה ברורה סומך עליו מאד, ונתגלה צדקתו לעיני כל...



(אמרי פי, יוסף בן משה פנחסי, ויקרא במדבר דברים ע"מ פא)

8.ההתנגדות לרמב"ם והחשדנות כלפי "מורה נבוכים":


...האגדה מספרת כאשר החלה התנגדות על ספרו הפלוסופי של הרמב"ם שלחו חכמי אשכנז את ר' מאיר כדי לתהות על קנקנו. הרמב"ם קיבלו בסבר פנים יפות, הניח לפניו מאכל מוזר – אצבעות בני אדם – וביקש ממשרתו פטרוס שיהרוג את העגל לכבודו ולמזוג לו יין לשתות. ר' מאיר כמובן שהתנצל שאינו חש בטוב ואינו מסוגל לאכול ולשתות, כי חשדותיו גברו – הנה השמועות מתאמתות: אכילת אצבעות אדם, אכילת בהמה ללא שחיטה, ושתית יין נסך. פנה אליו הרמב"ם ואמר לו: דע כי יודע אני מטרת בואך מפני השמועות, וידעתי סיבת סרובך לאבול ולשתות. אולם דע כי אותן אצבעות הן ירק שדומין לאצבעות. משרתי אומנם שמו ויתרוס, אך זה שם יהודי, ובתלמוד הירושלמי נקרא כן ר' יוסי בן פתרוס. ואילו העגל שציותי להורגו ולא לשוחטו, כי נמצא בבטנה של פרה שנשחטה כדין שאין צורך לשוחטו. ואז הבין ר' מאיר כי דן את הרמב"ם ללא שום הצדקה, והרמב"ם הסביר לו תוכן ספרו מורה נבוכים ומטרתו, והלה נפרד ממנו בהתפעלות והביע צער על אשר חשדו

(אמרי פי, יוסף בן משה פנחסי, ויקרא במדבר דברים ע"מ פב)

9.המטבע האבוד ולימוד הזכות:

פעם אחת נתכנסו באחת מארצות הגולה גדולי חכמי ישראל כדי לדון בעניני הקהל ולתקן תקנות חשובות, לאחר שישבו ימים ושבועות והחליטו מה שהחליטו, ערך נשיא האספה שבביתו. התכנסו סעודה גדולה לכבוד המשתתפים. כל החכמים היטיבו את ליבם במאכל ובמשקה, דיברו בכבוד בעל הבית, ואמרו דברי תורה כנהוג בין תלמידי חכמים. בשעה שהיו מסובין לשולחן, הלך בעל הבית והביא לפניהם מטבע אחת של זהב, ואמר: "ראו נא דבר יקר זה, השמור במשפחתנו זה שנים רבות. מטבע זו היא מן המטבעות שטבע דוד מלך ישראל עליו השלום, יעקב עוד בעולם דוגמתה". התפעלו הרבנים למראה המטבע, והביטו בה ארוכות, העבירוה מירא ליד ולא פסקו מלשבח את בעל הבית שזיכה אותם לראות דבר נדיר ומופלא כזה. ופתאום, ולא הרגיש איש כיצד קרה הדבר, נעלמה המטבע. חיפשו מתחת לשולחן והכסאות, בין הקערות והכלים, והכל לשווא. הביטו החכמים זה בזה משתוממים ואובדי עצות, הרי לא ייתכן להעלות על הדעת שאחד מביניהם גנב את המטבע. כששנואשו מחיפושיהם קם אחד הרבנים ואמר: "רבותי, עדיין לא עשינו די. חייב כל אחד מאתנו לבדוק כיסיו וקפלי בגדיו, שמא נתגלגלה המטבע שמה. 
עשו כולם כמצוותו, אך גם הפעם לא נמצאה המטבע. שוב קם אחד החכמים ואמר: "כל עוד לא נמצאה האבדה, הרי כולנו חשודים בגניבה, אין ברירה אלא שנבדוק זה את זה כדי שלא יהיה מקום לחשד." היה בדעתם לעשות כן, אך אחד מהם קם, והוא הגדול והמכובד שבכולם, מזקני הרבנים במדינה ששמו יצא לתהילה בעדת ישראל, ואמר: "רבותי, אל נא נעשה דבר זה שיש בו משום עלבון ופגיעה בכבוד התורה. נמתין מעט ונראה אולי תימצא האבדה." מאחר שגדול היה ומכובד, קיבלו את דעתו והמשיכו לחפש פה ושם, אך ללא תוצאות. אז קם בעל הבית וביקש בקול רועד שיחפשו זה אצל זה כפי עצת הרב. כשאמר דברים אלה, החוויר הזקן שביקש לדחות את החיפוש וישב רועד על כסאו. הסתכלו בו החכמים ובליבם נתעורר חשד שהוא העלים את המטבע. באותו רגע נפתחה הדלת ואחד מבניה בבית נכנס והודיע שהמטבע נשמטה לאחת הקערות שהוסרו מן השולחן, ונמצאה בשעת שטיפת הכלים. שמחו כולם וגמרו סעודתם מתוך שמחה, וברכו בשמחה. וכשגמרו לברך, קם אותו רב זקן והוציא מתוך כיסו צרור מטבעות. הסתכלו בו הכל בלי להבין מה ברצונו לעשות. הזקן פתח את הצרור והוציא מתוכו מטבע הדומה תכלית הדמיון למטבע של בעל הבית.

סיפר החכם הזקן לקהל השומעים שקיבל מטבע זו בירושה מאבותיו ו ת הוא נושא אותה עמו משום קדושתה ורוב ערכד וכשהראה בעל הבית את המטבע שלו ואמר שאין עוד כמוה בעולם שתק כדי שלא לצער את בעלהבית ברגע שנעלמה המטבע והועלתה ההצעה לערוך חיפוש בא במבוכה גמלה כי מי יאמין לדבריו אם המטבע תימצא אצלו על כן התפלל לה' שיוציאו מן המיצר וה' שמע את תפילתו ישבו החכמים ושמעו דבריו והשוו שתי המטבעות וראו שדומות הן כשתי טיפות מים ובליבם ידעו שאלמלא נמצאה המטבע היו חושדים בו שהרי חשדו בו מי לאחר שנשתנו פניו נסיון זה לימדם עד כמה חייב אדם להיזהר מחשד שווא בחברו ולפרש תמ מעשיו לצד זכות מה גם כשהמדובר בזקן וחכם כאותו רב עמדו וביקשו סליחתו ופייסוהו על פי סיפור מספר ת ו י ש ע מ ח של מרדכי בן יחזקאל כרך ו 
(פרקי אבות, אברהם שטאל ע"מ 36)

10.החוב האבוד ולימוד זכות
ומעשה שהיה עם הגאון ר' שמואל שטרשון מגדולי רבני וילנא. מלבי גאונותו בתורה, היה עסקן בצרכי ציבור וניהל קופת גמ"ח לנזקקים. ופעם יהודי פשוט שלקח ממנו הלואה בסך מאה רובל, כשהגיע זמן הפרעון ולא מצאו בביתו, פנה לבית המדרש בו נהג ללמוד. בשעה שנכנס האיש לבית המדרש, היה הרש"ש שקוע בסוגיה תלמודית מסובכת. ניגש הלוה והניח לפניו על הגמרא הפתוחה שטר בן מאה רובל באומרו שזהו עבור החוב. ר' שמואל לא שם לב כלל, לא לשטר ולא לאיש. וכשסיים ללמוד סגר את הגמרא, כשהשטר נשאר בתוכה. וכשבדק את רשימת הלווים כדי לברר אם נפרעו בזמנם, נוכח שכבר עברו כמה שבועות טרם נפרע החוב. שלח שליח בדרישה לפריעת חוב.ומעשה שהיה עם הגאון ר' שמואל שטרשון מגדולי רבני וילנא. מלבי גאונותו בתורה היה עסקן בצרכי ציבור וניהל קופת גמ"ח לנזקקים. ופעם יהודי פשוט שלקח ממנו הלואה בסך מאה רובל. כשהגיע זמן הפרעון ולא מצאו בביתו פנה לבית המדרש בו נהג ללמוד. בשעה שנכנס האיש לבית המדרש היה הרש"ש שקוע בסוגיה תלמודית מסובכת. ניגש הלוה והניח לפניו על הגמ' הפתוחה שטר בן מאה רובל באומרו שזהו עבור החוב. ר' שמואל לא שם לב כלל לא לשטר ולא לאיש. וכשסיים ללמוד סגר את הגמ' כשהשטר נשאר בתוכה. וכשבדק את רשימת הלווים כדי לברר אם נפרעו בזמנם נוכח שכבר עברו כמה שבועות טרם נפרע החוב. שלח שליח בדרישה לפריעת חוב.

הלה ניגש לרב בדחילו ורחימו באומרו: "הלא החזרתי את החוב לכבודו בהיותו יושב בבית המדרש ביום פלוני." ר' שמואל לא זכר מאומה, וכמובן שתבעו לדין תורה. השמועה בדבר הסירוב פשטה חיש מהר בעיר, והכל תמהו כיצד יתכן שיהודי אינו מתבייש לשקר. ככל שהדבר התפרסם, נגרמו לאיש ולמשפחתו בושה, עד כדי שבנו התבייש במעשה אביו ונאלץ לעזוב את וילנא.הלה ניגש לרב בדחילו ורחימו באומרו: "הלא החזרתי את החוב לכבודו בהיותו יושב בבית המדרש ביום פלוני." ר' שמואל לא זכר מאומה, וכמובן שתבעו אותו לדין תורה. השמועה בדבר הסירוב פשטה חיש מהר בעיר, והכל תמהו כיצד יתכן שיהודי אינו מתבייש לשקר. ככל שהדבר התפרסם, נגרמו לאיש ולמשפחתו בושה, עד כדי שבנו התבייש במעשה אביו ונאלץ לעזוב את וילנא.

ויהי היום ור' שמואל נזקק ללמוד באותה מסכת ולפתע מצא את השטר של מאה רובל אשר פרע לו היהודי רגשי אשמה כבדים תקפו את הרש"ש על כל הצער ועגמת נפש האיומה שמרמו לאיש מיד שלח להזמינו אליו ושאלו אמור נא לי במה אוכל לפייס אותך על הנזק שנגרם לך עקב החשד שחשדתיך האם רצונך שאבקש ממך מחילה בפני עם ועדה למען ידעו הכל האמת לאמיתה היהודי ענה מה תועיל לי בקשת המחילה הרי העם לא יאמין בחושבו שכל הפיוס לא נעשה אלא כדי להצלני מן הבושה ונוסף לכך הרי בני עזב את העיר מרוב בושה לשמע הדברים שקע הגאון בהירהורים פנה לפתע אל האיש ואמר שלח נא להביא אלי את בנך אשר עזב את העיר ואני אקחהו לחתן עבור ביתי בזה מקוה אני להוכיח לעיר כולה שאתה נקי וישר 

(אמרי פי, יוסף בן משה פנחסי, ויקרא במדבר דברים ע"מ פד-פה)




חלק ג: לדון לכף זכות- הנהגה טובה או חובה מדאורייתא?

1.הנהגה טובה שמדריך אותנו יהושע בן פרחיה:

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר , וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת (אבות א,ו)

גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:

(אבות ו,ו)

{יהושע בן פרחיה (על פי כתב יד קאופמן: יְהוֹשֻעַ בֶּן פְּרַחְיָיה), היה נשיא הסנהדרין בימי יוחנן כהן גדול. זוגו של נתאי הארבלי, ששימש לצידו כאב בית דין. הם הזוג השני בתקופת הזוגות.ויקיפדיה}

2.יהשוע בן פרחיה לא לימד זכות על יש"ו לפני שהתפקר

נזדמן יהושע בן פרחיה לפונדק והתייחסו אליו בכבוד רב, שיבח אותם, כמה נאה אכסניא זו, אמר לו ישו הנוצרי, עיניה של בעלת הפונדק טרוטות, אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק, הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו. כל יום היה בא ישו לפניו ולא קיבל אותו. יום אחד היה קורא ר' יהושע קריאת שמע, בא ישו לפניו, היה בדעתו לקבלו, סימן לו בידו שימתין אך ישו חשב שדוחה אותו לגמרי. הלך והעמיד לבנה ועבד אותה. אמר לו ר' יהושע: חזור בך, אמר לו: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה.

(סוטה מז ע"א)

3.אם תדון את כל האדם - ממילא תדון אותו לכף זכות כי תמיד תמצא בו נקודת זכות:


יש כאן הדרכה של יהושע בן פרחיה כיצד האדם יצליח את חייו. הוא זקוק לשלושה מרכיבים: עשה לך רב - כדי ללמוד ממנו תורה. וקנה לך חבר - כדי שאותה התורה, תחדור בחיים. יש צורך בחבר כדי לחלוק איתו את סודותיו. והוי דן את כל האדם לכף זכות - שהרי כאשר למד האדם הרבה תורה, ויש לו חברים, יש לו נטיה לפסול כל מה שאינו עולמו. יש לו נטיה לפסול כל מי שאין לו תורה, וכל מי שאינו חברו. לכן אע"פ שעשית לך רב וקנית לך חבר, בכל זאת עליך לדון את כל האדם לכף זכות.

הביטוי "והוי דן את כל האדם לכף זכות", מצריך קצת הרחבה. הרי נאמר "הוי דן את כל האדם", היינו צריכים לומר הווי דן כל אדם. כל האדם - פירוש הדבר שאם אתה דן את האדם מצד אחד של אישיותו, תמיד תמצא צד של חובה. דווקא כשאתה מסתכל על מכלול האדם, דווקא אז אתה יכול לדון אותו לכף זכות. משום שפעמים רבות, כאשר יש לאדם חיסרון בנפש, חיסרון במידות, חיסרון במעשים, לפעמים החיסרון הזה בא להשלים אצלו חיסרון אחר. אלמלא אותו חיסרון, הבולט לעין, ייתכן שהיה מתקלקל ומגיע לגרוע יותר מכך. לכן אמר הרב קוק בספרו מוסר אביך, שכאשר באים להוכיח את חברו, על איזה חיסרון המצוי בו, יש להיזהר שלפעמים ע"י התוכחה, יסולק החיסרון אמנם, אך הדבר הזה יפתח פתח לחסרונות גדולים יותר. לכן לא כל תוכחה היא רצויה, לפעמים יש להסתכל על כל האדם בכללו, ואז רואים גם את מכלול חסרונותיו שגם הם מטים את הכל לכף זכות.

(פרקי אבות (א'-ו') - "עשה לך רב וקנה לך חבר..."/ הרב אורי שרקי)


והוי דן את כל האדם לכף זכות. בפרקי אבות נאמר שאם מביטים על האדם בצורה שטחית, מוצאים בו חסרונות ומגרעות. אך אם מסתכלים על האדם כולו, כלומר גם על הצדדים הטובים והחיוביים שבו, מבלי להתעלם מהם, אזי באים לדון אותו לכף זכות. אין אדם שאין בו מעלות שמשקלות כנגד החסרונות שלו.

בזה ניתן להבין את דברי בלעם הרשע כפי שנאמר בכתוב, שחיפש חסרונות בישראל כדי להטיל קללה, אך "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה". כלומר, אם מסתכלים רק על הקצה ועל החסרונות שבישראל – אכן יראו מומים, אך אם מסתכלים על ישראל כולו, לא יראו קללה כי "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – הוא לא ראה את התכונות הטובות, את העמל והנאמנות של עם ישראל[ויקרא כ״ז, כ״ח][פרקי אבות][מלכים].

(רבי יחזקאל מקוזמיר )

4.כשאדם רואה מעשה עבירה של הזולת יבין שלא לחינם מראים לו את זה וילמד מזה לעצמו וידון עצמו עם כל אדם ויראה אם הוא עצמו עשוי ליפול בדבר בנסיבות דומות:

ואמר והוי דן את כל האדם לכף זכות, הנה מלת את, הוא מיותר. והכוונה בזה, שכשיראה איזה ענינים מהעולם הזה או איזה עבירה ח"ו, אזי תשכיל ותבין כי לא על חנם בא לך זאת תחת עיניך אם לא ליקח ממנו איזה מוסר. והיינו שיזכיר את עצמו אולי עשה גם כן בפעם אחר כזה, או באיזה ענין אחר הקרוב לזה, כגון הא דכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה ח"ו רח"ל, כי הכל הוא בידי שמים, וישוב אז על חטאיו, וכן הוא הכל 

והוי דן את כל האדם לכף זכות, כמו עם כל האדם כדי שתבוא לכף זכות שתשוב, והפשוט הוא כי לא ידעת את יצרו הרע.

 ואומר עוד (לקמן פ"ב מ"ה) ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, אילו היה לך ח"ו היצה"ר של זה היית גרוע ממנו:

(ספר עבודת ישראל/המגיד המקוז'ניץ בשם הבעש"ט - פרקי אבות פרק א )

5.הדן חברו לזכות ידונו אותו בשמים לזכות:


והוי דן את כל האדם לכף זכות. על כל שתשמע עליו אמור שנתכוון לטובה עד שתדע בבירור שאינו כן שאם אתה תדין כן ידונו אותך מן השמים לזכות כמו שמפורש בפ' מפנין:(רש"י,שם)


6.רבה בר שילא לימד זכות על רבי מאיר וכך חזרו לומר דברים בשמו בשמים:

אשכח ליה רבה בר שילא לאליהו [מצאו רבה בר שילא לאליהו הנביא], אמר ליה רבה לאליהו:

מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא [מה עושה הקב"ה]? אמר ליה אליהו: קאמר הקב"ה שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר [אומר דברי תורה מפיהם של כל החכמים ולא מפיו של רבי מאיר].

אמר ליה רבה לאליהו: אמאי?

אמר ליה אליהו לרבה: משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר [מפני שהיה לומד מפיו של אחר] לאחר שיצא לתרבות רעה.

אמר ליה רבה לאליהו: ואמאי אין הקב"ה אומר משמו?! הרי רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק

אמר ליה אליהו לרבה: שמע הקב"ה לקולך, והשתא [ברגע זה] קאמר הקב"ה: מאיר בני כך הוא אומר:

בזמן שאדם מצטער [שפורענות באה עליו בעוונו], שכינה מה לשון אומרת [באיזה לשון היא קובלת עליו]: "קלני מראשי קלני מזרועי", כמו שהאדם כשהוא עיף ויגע אומר: ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי [רש"י סנהדרין].  19  ואם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.

 19.  כאן פירש רש"י: קלני מזרועי, כבד אני מזרועי שיצרתי זה שמת בעוונו. ועוד הביא רש"י, שזה הוא דרש הכתוב: וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי "קללת" אלהים תלוי, ומלת קללת נדרשת: קל - לית, כלומר איני קל אלא כבד.

(חגיגה טו ע"ב, ביאור חברותא)


ויש לשאול מדוע עד שלא אמר רבה בר שילא רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק לא אמרו דברי תורה מפי רבי מאיר . כלום הקדוש ברוך הוא לא יודע שרבי מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק? מכאן יש ללמוד יסוד חשוב ביותר שהקדוש ברוך הוא מייחל וממתין לשמוע מה אומרים כאן בעולמנו. 
ויש להבין מה משמעות יש למה שאומרים עליו אנשים ומה זה משנה לדינו של אדם. יכולים כולם לומר על אדם שהוא צדיק ובשמים יודעים שהוא רחוק מצדקות כרחוק מזרח ממערב ואפשר גם הפוך שיחשבו העולם על אדם מסוים שרשע הוא ובשמים נחשב הוא לצדיק גדול אם כן מה משמעות יש לאמירותיהם של אנשים כאן בעולמנו עד שבאים שני מלאכים לשמוע מה אומרים על הנפטר וכי זה ישנה את מצבו של האדם בדין ?
...
וכך היה העניין גם עם רבי מאיר בעל הנס כל זמן שלזות שפתיים שהיתה עליו מכך שלמד תורה מאלישע לא עברה מהעולם אזי לא נאמרה תורה בשמו של רבי מאיר כיון שאם רבי מאיר למד תורה מאחר יכולים אנשים ללמוד ממנו שמותר ללמוד תורה מאחר 
על כך בא רבה בר שילא ואומר לאליהו הנביא רבי מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק או אז אמר רבונו של עולם אם כך אתם מבינים את מעשהו של רבי מאיר אז יש כאן לימוד זכות וממילא פסקה לזות השפתיים על אלישע ובכך נסללה דרכו של רבי מאיר ואפשר כבר ללמוד מתורתו של רבי מאיר.

מכאן נראה מה חשיבות הדיבור בעולמנו וכמה השפעה יש לו במרומים לכן כמה חשוב ללמד זכות תמיד על כל אחד ואחד כיון שהקדוש ברוך הוא מצפה ומייחל לשמוע שמלמדים זכות על בניו ולימוד זכות זו מביאה ישועות גדולות ביותר לאדם 
וכן כתב השל"ה הקדוש (מגדל עוז) כבר נודע הפעולה שעושה אותה למטה מעורר לעומתו למעלה ומי שיש בידו מדה זו אפילו נרשמים עליו למעלה כמה עוונות שעשה באים מליצים ופרקליטי יושר ודנים את הדבר לכף זכות ואין בכח המקטרגים לקטרג 

(אור דוד/דוד בן שלום הכהן , שופטים ע"מ רכו-רכט)


7.לדון חברו לכף זכות - מצווה מדאורייתא שהיא ענף ממצוות "בצדק תשפוט עמיתך":

א.לפרש מעשי חברו לטובה:

מצוה קעז - היא שנצטוו הדיינין להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם והוא אמרו ית' בצדק תשפוט עמיתך ובא הפירוש בספרא שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד את אומר לו קצר דבריך וזו אחת מהכוונות שכולל עליהם הצווי הזה ובו גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו ושישבית הריב שבין בעלי דינים ובבאור אמרו אחד דן את חבירו דבר תורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ויש בו עוד שראוי לדון את חבירו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במקומות מפוזרים מן התלמוד:

(ספר המצות להרמב"ם - מצות עשה - מצוה קעז )

ב.צדיק לדונו לזכות גם אם מעשהו נוטה לחובה, בינוני - להישאר בספק ולדון לטובה ורק רשע שרוב מעשיו לרעה לדון לחובה:

 והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד טובה ולצד הזכות, אם האיש הוא ירא אלקים - נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת, גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה, ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו - יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכז, ב): הדן את חברו לכף זכות המקום ידינהו לכף זכות, והוא מצות עשה מן התורה, שנאמר (ויקרא יט, טו): "בצדק תשפוט עמיתך", ואם הדבר נוטה לכף חובה יהיה הדבר אצלך כמו ספק ואל תכריעהו לכף חובה, ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע או בחנתו כי אין יראת אלקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה, שנאמר (משלי כא, יב): "משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשעים לרע", וכבר הקדמנו לך פירושו:

(רבנו יונה,  שערי תשובה - שער שלישי אות ריח )

מוחזק לחסיד  דונו לזכות גם אם המעשה נראה לרעה, רשע דונו לחובה ובינוני דונו לזכות מחמת הספק:

במשנת חסידים אמרו לעולם הוי דן את האדם לכף זכות והענין שכל שהוא מוחזק בחסיד אפילו ראו בו מעשה שהדברים מוכיחים בו לחובה אל תהרהר אחריו אלא השתדל לדונו לכף זכות אחר שיש לך לדונו לזכות אף באפשר רחוק ומזה המין באלו המעשים הנזכרים

ומ"מ בהפך זה ר"ל שהוא מוחזק ברשע ראוי לדונו לכף חובה אף באפשר רחוק כאמרו כי יחנן קולו אל תאמן בו ובאדם סתם ראוי לדונו אחר הוכחת המעשה 

ואדם סתם ומעשה סתם ר"ל שאף המעשה אפשר לדונו בשני פנים ואין הכרע באחד יותר מבהפכו ראוי לדונו לכף זכות מצד מעלת מדת המכריע 

(מאירי על שבת דף קכז/ב )

ד.לפי רבי נחמן יש לדון לכף זכות גם רשעים גמורים כדי להשיבם בתשובה:

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו איזה מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויכול להשיבו בתשובה, כי זה בחינת: ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו

(ליקורטי מוהר"ן תורה רפב)


ה.להרבות בין אנשים שלום ורעות:

לשפוט בצדק, שנאמר [ויקרא י"ט, ט"ו] בצדק תשפוט עמיתך, ובא הפירוש שנצטוו הדיינין להשוות בעלי הריב, כלומר שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין יותר מן האחר......

ועוד יש בכלל מצוה זו שראוי לכל אדם לדון את חבירו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב:

.....

גם במה שאמרנו שכל אדם חייב לדון חבירו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יהיה סיבה להיות בין אנשים שלום ורעות. ונמצא שעיקר כל כוונות המצוה להועיל ביישוב בני אדם עם יושר הדין, ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש באיש:

(ספר החינוך - מצוה רלה )

ו.מצווה קשה ליישום:

אחת ממצוות אלו מצוה הנוהגת בכל רגע ובכל שעה היא מצוות ויקרא יט סו בצדק תשפט עמיתך המצוה המחייבת אותנו לדון כל אדם לכף זכות והנה מצוה זו אינה פשוטה ואינה מן הקלות היא ואין זו מעלת חסידות בעלמא אלא מצוות עשה ממש כמו שכתבו הרמב"ם הסמ"ג הסמ"ק ורבינו יונה 

(מאמר "בצדק תשפט עמיתך, הרב אברהם גניחובסקי, מראשי ישיבת טישבין)


8.מצווה שאת פירותיה אוכלים בעולם הזה וקרן קיימת לעולם הבא:

אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא,

ואלו הן:

א. הכנסת אורחין.

ב. וביקור חולים.

ג. ועיון תפלה, לכוין בתפלתו.

ד. והשכמת בית המדרש.

ה. והמגדל בניו לתלמוד תורה.

ו. והדן את חבירו לכף זכות. ומקשינן: איני, וכי כל אלו שנמנו כאן הם בכלל דברים שאוכלין פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא?

והא אנן בריש מסכת פאה תנן: אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן:

כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ותלמוד תורה שקול כנגד כולם.

ומדייקינן: הני, אין. אבל מידי אחרינא, לא, ואילו רב אסי משמיה דרבי יוחנן מנה מה שלא שנינו כאן.

ומתרצינן: רבי יוחנן בא לפרש משנתנו, שכל הני ששה דברים, נמי - בהני, באלו שלשה דברים שנשנו במשנה, שייכי, הם בכללם.

הכנסת אורחים וביקור חולים הם בכלל "גמילות חסדים".

ועיון תפילה נמי בכלל זה, משום ש"גומל חסד" לעצמו, דכתיב [משלי י"א] "גומל נפשו - איש חסד".  1 

 1.  הר"ש במסכת פאה הוסיף: "נפש" היינו תפילה דכתיב [שמואל א א] "ואשפוך את נפשי לפני ה"'. והמהרש"א הוסיף: דעיון תפילה בכלל הבאת שלום, משום שהתפילה מביאה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.

השכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה הם בכלל "תלמוד תורה".

והדן את חבירו לכף זכות בכלל "והבאת שלום", שמתוך שדנו לכף זכות ואומר שלא חטא כנגדו, יש שלום ביניה

(שבת קכז  ע"א-ע"ב)


9. שלושה מעשים הממחישים שהמלמד זכות זוכה שילמדו עליו זכות בשמים:


תנו רבנן: הדן את חבירו לכף זכות, דנין אותו מהשמים לכף זכות.  2  ומעשה באדם אחד  3  שירד מגליל העליון, ונשכר לעבוד אצל בעל הבית אחד שהיה בדרום, במשך שלוש שנים.

 2.  בשפת אמת פירש, דהכוונה בשמים ידונו אותו לזכות, וכן מבואר בשאילתות. ופירוש נוסף, שבני אדם ידונו אותו לזכות.   3.  בשאילתות פרשת שמות הגירסא היא: מעשה ברבי עקיבא בן יוסף שהיה נשכר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס [יפה עיניים]. ובעמק שאלה על השאילתות הביא, שבתנא דבי אליהו איתא, שאותו בעל הבית לא קרא ולא שנה, ומשמע שאינו רבי אליעזר בן הורקנוס. ועוד כתב שם שמעשה זה היה ברבי עקיבא קודם שהלך ללמוד תורה, וכדאיתא במסכת כתובות דף ס"ב שהיה "צנוע ומעלי", וכן הביא בשפת אמת שכך כתב בתשובות רמ"ע מפאנו [סי' ס"ג]

ערב יום הכפורים [יש גורסין: ערב הרגל] אמר לו: תן לי שכרי, ואלך, ואזון את אשתי ובני.

אמר לו: אין לי מעות.  4 

 4.  בשאילתות ובתנא דבי אליהו נוסף: והיה רואה מעות בידו, וכן הגירסא שם בפירות ובהמה וכו'.

אמר לו: תן לי פירות עבור שכרי.

אמר לו: אין לי.

אמר לו: תן לי קרקע.

אמר לו: אין לי.

אמר לו: תן לי בהמה.

אמר לו: אין לי.

אמר לו: תן לי כרים וכסתות.

אמר לו: אין לי. מה עשה אותו שכיר?

הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש, בצער גדול.

לאחר הרגל, נטל בעל הבית שכרו בידו, ולקח עמו גם משוי של ג' חמורים טעונים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו של השכיר.  5 

 5.  בהגהות יעב"ץ כתב: את המשוי הזה הביא לו דורון בשביל שהשהה לו שכרו. ושמע מינה דמותר לעשות כן, ואין בכך איסור ריבית של "אגר נטר".

אחר שאכלו ושתו, נתן לו שכרו.

אמר לו, שאל בעל הבית את השכיר: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי, ואמרתי לך: אין לי מעות - במה חשדתני?

השיב לו: אמרתי, שמא פרקמטיא סחורה בזול נזדמנה לך, ולקחת אותה לעצמך במעות ההן ולכן לא היו בידך מעות לשלם שכרי.  6 

 6.  במהרש"א הקשה: מדוע לא אמר לו תן לי פרקמטיא, שהרי אפילו קרקע רצה לקבל. ותירץ שהיה זה בערב יום הכפורים ולא היה לו קונה באותה שעה.

שאלו עוד: ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה, ואמרתי לך: אין לי בהמה, במה חשדתני? השיב לו: אמרתי, שמא מושכרת היא ביד אחרים.

שאלו עוד: בשעה שאמרת לי תן לי קרקע, ואמרתי לך: אין לי קרקע, במה חשדתני?

השיב לו: אמרתי, שמא הקרקע מוחכרת ביד אחרים היא [שנתת לאדם אחר שיעבוד בה, כדי שיעלה לך סך מסוים של כורים כל שנה].

שאלו: ובשעה, שאמרתי לך אין לי פירות, במה חשדתני?

השיב לו: אמרתי שמא הפירות אינן מעושרות.  7 

 7.  בעמק שאלה הקשה: מה בכך שאינן מעושרות, מדוע לא יעשרם עכשיו? ותירץ שמנהגם היה ליתן לחבר להפריש תרומות ומעשרות, ולא הזדמן לו חבר [ואף לגירסת השאילתות שהיה זה ר"א בן הורקנוס, צריך לומר שהיה קודם שלמד, עיי"ש בעמק שאלה]. אך עדיין קשה מה השיב לו שהקרקע מוחכרת ביד אחרים, ומדוע אינו יכול למוכרה? ותירץ, שהיה צריך למוכרה בזול בפחות משוויה, ולא רצה רבי עקיבא לנוגשו.

שאלו: ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני?

השיב לו: אמרתי: שמא הקדיש מר את כל נכסיו לשמים.

אמר לו בעל הבית: העבודה. [לשון שבועה]. כך אכן היה המעשה. שהדרתי את כל נכסי בשביל הורקנוס בני, מפני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חבירי שהיו בדרום, התירו לי כל נדרי.

ואתה, כשם שדנתני לכף זכות - כך המקום ידין אותך לזכות. תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד  8  שפדה מהשבי ריבה, נערה אחת, בת ישראל.

 8.  כל היכא שנאמר חסיד, היינו או רבי יהודה בן בבא, או רבי יהודה בר אלעאי, ועיין רש"ש.

ובהגיעם למלון, השכיבה תחת מרגלותיו.

למחר, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.

ואמר, ושאל להם: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי - במה חשדתוני?

השיבו לו: אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי, שאינו מכירו במידותיו שיהיה אפשר לסמוך עליו שלא יחטא ולכן שמרת עליה למרגלותיך.

ושאלם עוד: בשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני?

השיבו לו: אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי.

אמר להם: העבודה. לשון שבועה. כך אכן היה.

ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות - כך המקום ידין אתכם לכף זכות.

תנו רבנן: פעם אחת הוצרך לבקש דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת נכרית, שכל גדולי רומי היו מצויין אצלה. אמרו: מי ילך לבקש ממנה?

אמר להם רבי יהושע: אני אלך.

הלך רבי יהושע ותלמידיו. כיון שהגיע לפתח ביתה, חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס, ונעל את הדלת בפניהן.  9 

 9.  קשה, מדוע לא היה אסור משום יחוד? ורא"מ הורביץ תירץ שזה היה קודם גזירת יחוד, ולאחר גזירת עזרא שבעלי קרי יטבלו לפני לימוד תורה או תפילה. שהרי ירד לטבול. ובהגהות יעב"ץ כתב דשמע מינה דכל כי האי גוונא אין בו משום יחוד.

אחר שיצא, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.

ואמר ושאל להם: בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני?

השיבו לו: אמרנו, כסבור רבי, לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה.

שאלם עוד: בשעה שנעלתי את הדלת, במה חשדתוני?

השיבו לו: אמרנו, שמא דבר מלכות שצריך להסתירו יש בינו לבינה.

שאלם עוד: בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני?

השיבו לו: אמרנו, שמא ניתזה צינורא, רוק, מפיה על בגדיו של רבי, והרי גזרו חכמים על הנכרים שיטמאו כזבים.

אמר להם: העבודה. כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות, המקום ידין אתכם לזכות,

(שבת קכז ע"ב)

10.מדוע צריך ללמד זכות על הזולת והרי הקב"ה יודע את זכויותיו:

העניין צריך ביאור: הרי הקדוש ברוך הוא יודע את הדין האמיתי ואם יש זכות מדוע הקדוש ברוך הוא לא דן את האדם לכף זכות בעצמו? ומה ההבדל אם האדם ידון את חברו לכף זכות או לא? וממילא, מה המשמעות מה התועלת שיש בכך שאדם ידון את חברו לכף זכות? 

לימוד זכות בעומקו לא בא לחדש הסתכלות נוספת על האדם האחר, שהרי הקדוש ברוך הוא יודע עליו הכל, אלא הוא בא להעיד עליך, על האדם מתבונן מהצד איזה סוג אדם אתה.  באיזה אופן אתה מתבונן על העולם?האם אתה מחפש את הטוב והיתרון או את הרע והחיסרון? וכמו שאדם מסתכל על אחרים בעין טובה ומנסה למצוא בהם נקודת זכות ולא זעירה ביותר, כך הוא זוכה שגם ריבונו של עולם יכפיל את משקלן של נקודות הזכות הקיימות בו ובכך ידון גם אותו לכף זכות.

(חיים של אגדה- אלול וחגי תשרי  הרב בן ציון  אלגאזי, ע"מ 102-103)


11.ללמד זכות- להיות דבורה ולא זבוב:

אם ראית עולם חסר , אם ראית רוע ועוול, סימן הדבר שלימודך חסר ולא עמדת במבחן. ניתן להמשיל זאת לזבוב ולדבורה. מישהו פגום מחפש פסולת כל הזמן כמו זבובים שנמשכים אל הלכלוך אבל מישהו טוב מחפש טוב מפיץ אותו עוד בעולם כמו הדבורה.

(חיים של אגדה- אלול וחגי תשרי  הרב בן ציון  אלגאזי, ע"מ 102-103)


12.לימוד זכות הוא היכולת בעצם יכול להטות את הכף מזכות לחובה ולהיפך ע"י מעשיו:

תנו רבנן: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. דהיינו, כאילו כל מעשיו שקולים. ולכן, אפילו אם עשה מצוה אחת בלבד, אשריו, לפי שהכריע עצמו בעשיית המצוה הזאת לכף זכות.

ומאידך, אם עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה. שנאמר [קהלת ט] "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה".

דהיינו, בשביל חטא יחידי שחטא, אובד ממנו טובות הרבה, שאינן מכריעות את דינו לטובה, אלא אדרבה, חטא יחידי זה, מכריע את גורלו לחובה.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לפי, היות שהעולם בכללותו נידון אחר רובו, אחר מעשיהם של רוב האנשים בעולם, אם הם זכאים או חייבים, וכמו כן גם היחיד נידון אחר רובו, אחר רוב מעשיו, אם הוא זכאי או חייב, הרי יש לו לאדם לחשב, שאם עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע בעשיית מצוה יחידה, גם את עצמו, וגם את כל העולם, לכף זכות.  1 

 1.  המכתב מאליהו פירש על פי זה את המדרש בקהלת רבה [המובא גם בתחילת ספר מסילת ישרים] "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".

עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו, ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". מלמד הכתוב כי בשביל חטא יחידי שעשה אדם זה, אבד ממנו, ומכל העולם, טובה הרבה.  2 

 2.  הרמב"ם בפרק ג מהלכות תשובה מבאר שאין השיקול נערך לפי מנין הזכויות והחובות אלא רק לפי ערכם, כי יש זכות השקולה נגד כמה עוונות, ומאידך יש עבירה השקולה כנגד כמה מצוות, והשיקול הוא לפי דעתו של "אל דעות", והוא היודע האיך עורכים הזכיות כנגד העוונות.

(קידושין מ ע"א- מ ע"ב, ביאור חברותא)

סיום: חובה ללמד זכות גם על רשע גמור וגם על עצמו ומי שמסוגל לזה יכול להיות שליח ציבור

דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה. וְזֶה בְּחִינַת (תהלים לז): וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ; הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע. וְזֶהוּ: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – שֶׁצָּרִיךְ אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו, וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל־יְדֵי־זֶה. וְזֶהוּ: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל־יְדֵי־זֶה: וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ – הַיְנוּ כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת. וְזֶהוּ: וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ כַּנַּ”ל, וְהָבֵן:

וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים), וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל־כָּל־פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ”ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, כַּנַּ”ל. הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, בִּבְחִינַת: וְעוֹד מְעַט וְכוּ’ וְהִתְבּוֹנַנְתָּ וְכוּ’ כַּנַּ”ל, כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וּכְמוֹ כֵן צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם־כֵּן מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם־כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (במאמר ויהי מקץ בסי’ נ”ד), בְּחִינַת מְנַגֵּן בִּכְלֵי זֶמֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ נְכֵאָה עַצְבוּת רוּחַ, עַיֵּן שָׁם. [וְהַכְּלָל, כִּי נְגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הִיא גָּבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד כַּיָּדוּעַ, וְעִקַּר הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרַע, שֶׁעַל־יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרַע, עַל־יְדֵי־ זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב]. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ וּמְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁמְּחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וּמְלַקֵּט וּמְבָרֵר אֵלּוּ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרָע וְהַפְּסֹלֶת שֶׁבּוֹ וְכוּ’ כַּנַּ”ל, עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּנַּ”ל, וַאֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה’. כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵל בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִן הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, אֲזַי עַל־פִּי רֹב אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵחֲמַת זֶה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו כְּלָל, מֵחֲמַת גֹּדֶל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהַכְּבֵדוּת שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו, עַל־יְדֵי שֶׁרוֹאֶה גֹּדֶל עֹצֶם רִחוּקוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. אֲבָל כְּשֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַל־פִּי הָעֵצָה הַנַּ”ל, דְּהַיְנוּ שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשִׂים רָעִים וַחֲטָאִים הַרְבֵּה מְאֹד, וְהוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ”ל, וּמְחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה, כִּי בְּוַדַּאי רָאוּי לְהָאָדָם לְהַגְדִּיל שִׂמְחָתוֹ מְאֹד בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה טוֹבָה מִקְּדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, וַאֲזַי כְּשֶׁמְּחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל־יְדֵי־זֶה כַּנַּ”ל, אֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה’:

וְזֶה בְּחִינַת (תהלים קמו): אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי – בְּעוֹדִי דַּיְקָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת הָעוֹד שֶׁלִּי, שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי בְּחִינַת: עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע כַּנַּ”ל, עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, עַל־יְדֵי־זֶה אוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה’ כַּנַּ”ל. וְזֶהוּ: אֲזַמְּרָה – אֲזַמְּרָה דַּיְקָא, הַיְנוּ זְמִירוֹת וְנִגּוּנִים שֶׁנַּעֲשִׂין עַל יְדֵי שֶׁמְּלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ”ל:

[וְהִזְהִיר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מְאֹד, לֵילֵךְ עִם הַתּוֹרָה הַזֹּאת, כִּי הוּא יְסוֹד גָּדוֹל לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְבַל יֹאבַד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, כִּי רֹב בְּנֵי אָדָם שֶׁרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עִקַּר רִחוּקָם הוּא מֵחֲמַת מָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת, מֵחֲמַת שֶׁנּוֹפְלִים בְּדַעְתָּם, מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִים בְּעַצְמָם גֹּדֶל קִלְקוּלָם שֶׁקִּלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם, כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ אֶת נִגְעֵי לְבָבוֹ וּמַכְאוֹבָיו, וּמֵחֲמַת זֶה הֵם נוֹפְלִים בְּדַעְתָּם, וְרֻבָּן מְיָאֲשִׁים עַצְמָן לְגַמְרֵי, וְעַל יְדֵי זֶה אֵינָם מִתְפַּלְּלִים בְּכַוָּנָה כְּלָל, וְאֵינָם עוֹשִׂים אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת עֲדַיִן. עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהַשְׂכִּיל מְאֹד עַל דָּבָר זֶה, כִּי כָּל הַנְּפִילוֹת שֶׁבְּדַעְתּוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא מֵחֲמַת מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשָׂה בֶּאֱמֶת, עִם כָּל זֶה, הַנְּפִילָה שֶׁבְּדַעְתּוֹ, וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו עַל־יְדֵי־זֶה, הַכֹּל הוּא רַק מַעֲשֵׂי בַּעַל דָּבָר, שֶׁמַּחֲלִישׁ דַּעְתּוֹ כְּדֵי לְהַפִּילוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. עַל־כֵּן צְרִיכִין לְהִתְחַזֵּק מְאֹד, לֵילֵךְ עִם הַתּוֹרָה הַזֹּאת, לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ בְּעַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט טוֹב וּנְקֻדּוֹת טוֹבוֹת וְכוּ’ כַּנַּ”ל. וְעַל־יְדֵי־זֶה יְחַיֶּה וִישַׂמַּח אֶת עַצְמוֹ, וִיצַפֶּה לִישׁוּעָה עֲדַיִן, וְיוּכַל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה’, בִּבְחִינַת: אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי כַּנַּ”ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה יִזְכֶּה לָשׁוּב בֶּאֱמֶת אֶל ה’ כַּנַּ”ל]:

וְדַע, שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים, דְּהַיְנוּ לְלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּהַפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ”ל, הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הַמִּתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, הוּא נִקְרָא שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁלָח מִכָּל הַצִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּץ כָּל נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מֵהַמִּתְפַּלְּלִין, וְכָל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת יִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ, וְהוּא יַעֲמֹד וְיִתְפַּלֵּל עִם כָּל הַטּוֹב הַזֶּה, וְזֶהוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינָה גָּבוֹהַּ כָּזוֹ, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יִהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו, וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ, וּמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ”ל, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּכוֹל לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הַקַּלִּים וְהָרְשָׁעִים, כִּי מִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּכֻלָּם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ”ל, שֶׁעַל־ יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּנַּ”ל, זֶה הַצַּדִּיק שֶׁאוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זֹאת, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת חַזָּן וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, דְּהַיְנוּ לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הוּא יֵשׁ בּוֹ בְּחִינָה זוֹ הַצְּרִיכָה לְהַשְּׁלִיחַ־צִבּוּר הֶהָגוּן בֶּאֱמֶת, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינָה, שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ כַּנַּ”ל, כִּי הוּא יָכוֹל לְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כַּנַּ”ל:

...

(ליקוטי מוהר"ן תורה רפב)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה