שתי "יציאות" משמעותיות יש לנו בחיינו - ביום כיפור ובסוכות.
ביום כיפור אנו יוצאים מתוך הגוף. 25 שעות רוחניות של ניתוק מחומר, מאוכל. מכל אותם מרכיבים הכרחיים ביום יום. ביום כיפור ניצבים אנו כמלאכים עטויי לכן יממה כביכול מחוץ לגופנו. משוטטים בעולמות רוחניים, גבוהים יותר מימי השגרה, חשים שאנו מרחפים כביכול טפח מעל הקרקע מתוך עוצמות של תפילה, חשבון נפש ותשובה.
בחג הסוכות אנו יוצאים מתוך הבית. למשך שבוע אנו יוצאים מהמקום שאמור להיות המבצר שלנו בחיי היום יום, שהרי ביתו של אדם הוא מבצרו. בין שיש לכם וילה גדולה ובין שאתם גרים בקרוואן צנוע - כך או כך אתם מחויבים לצאת מביתכם לשבוע, ולדור תחת כנפי השכינה, תחת הסכך, בסוכת האמונה. מה הרעיון של לבנות איזו סוכה בצמוד לבית, לאכול, לישון ולשהות בה? מה המסר? מה אנחנו רוצים להגיד בזה?
...
דברים שרואים מכאן, מהסוכה לא רואים משם מהבית. מהסוכה כשרואים את הבית כולו אפשר להתכונן אם אכן הבית בנוי כפי שצריך. האם אכן מוענקת תשומת לב ראויה לכל באי הבית, מה מצב הזוגיות, מה המקום החינוכי שניתן לכל
אחד מדיירי הבית, וכן הלאה התבוננויות ותובנות הקשורות והנובעות מהבית.
כשנמצאים בתוך הבית פנימה - פעמים שקשה לראות את המכלול כולו. פעם נותנים תשומת לב לחדר כזה בבית ופעם לילד כזה בבית, אבל לא תמיד רואים את התמונה כולה. לשם כך יוצאים החוצה, לסוכה. רק ממנה ניתן לראות את הבית על
כל פרטיו ועל כל מכלוליו. רק אז באמת מבינים שבאמת מי שהשקיע כל חייו רק בצד החומרי של החיים, עלול למצוא את עצמו מול שוקת כלכלית שבורה ומול מסכים אדומים מרצדים, ומי שהשקיע את כוחותיו בטיפוח הבית, ערכיו ודייריו,
בדרך כלל גם יזכה לקצור פירות שאינם תלויים לא בתוספת יוקר, לא באג"חים ולא בהנפקות בבורסות.
(נחת רוח /הרב אבי רט, סוכות, ע"מ 361-363)
חלק ב: מדוע חג הסוכות לא נחגג באביב? עומק חדש בדברי הטור
תניא: (ויקרא כג, מג) "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" ענני כבוד היו דברי ר' אליעזר, ר' עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם.
(סוכה יא ע"ב)
ג.רמז לדבר: סוכות בכתיב מלא (ענני כבוד), בכתיב חסר( סוכות בכיבוש עבר הירדן המזרחי):
כתיב בסוכות תשבו ז' ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את ב"י וגו' מארץ מצרים. מתחלה כתיב בסכת חסר, וכאן בסוכות הושבתי כתיב מלא, אלא להורות ב' מיני סוכות שישבו, א' סוכות של ענני כבוד, וא' סוכות ממש בשעה שצרו על העיירות במלחמות סיחון ועוג.
(ספר חיי אדם - חלק שני - כלל קמו א)
וכן בטור סי' תכ"ט לאתר שהאריך והביא דברי ר"א שאל ולמה דוקא בימי תשרי ובט"ז ועוד אחרונים תמהו דלמה ציוותה התוה"ק לעשות זכר לענני הכבוד ולא לזכר המן ובאר שהיו נסים גלויים ממש שהמטיר להם לחם אבירים מן השמים וכן שהוציא להם מים מצור החלמיש וכן ענין השליו וביותר יש להפליא על ש ר"ע שהלכה כמותו שאמר שהזכר הוא לסוכות ממש שעשו במדבר מה יש בדבר הזה שהקב"ה צוה שיעשו סוכות לזכר עולם ומה המיוחד בזה שעשו סוכות במדבר שנצרך לזה זכרון והרי לא הי' להם אפשרות אחרת במדבר וכי היה להם לבנות בתים בעת נוסעם ממקום למקום במדבר נחש שרף ועקרב וכן הלשון הושבתי לר"ע קשה דמשמע להדיא שהקב"ה הושיב אותם בסוכות ולפי דברי ר"ע בעצמם עשו סוכות והושיבו עצמם וכן מה הלשון ידעו דורותיכם שלא נמצא באף מצוה אחרת הלשון ידיעה ולמה לא נא' תזכרו ועוד כהנה דקדוקים
1.עם ישראל יוצאים עם ארבעת המינים לסמל את נצחונם את אומות העולם אחרי ימי הדין של ר"ה והיוה"כ:
דָּבָר אַחֵר, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים טז, יא): תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת...
דָּבָר אַחֵר, שׂבַע שְׂמָחוֹת, אַל תְּהִי קוֹרֵא כֵּן אֶלָּא שֶׁבַע שְׂמָחוֹת, אֵלּוּ שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁבֶּחָג, וְאֵלּוּ הֵן, אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב, וְסֻכָּה, חֲגִיגָה וְשִׂמְחָה. אִם שִׂמְחָה לָמָּה חֲגִיגָה וְאִם חֲגִיגָה לָמָּה שִׂמְחָה, אָמַר רַבִּי אָבִין מָשָׁל לִשְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ אֵצֶל הַדַּיָּן וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן הוּא נוֹצֵחַ, אֶלָּא מַאן דְּנָסַב בָּאיָין בִּידֵיהּ, אֲנַן יָדְעִין דְּהוּא נָצוֹחַיָיא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִין וּמְקַטְרְגִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן נָצַח, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלוּלָבֵיהֶן וְאֶתְרוֹגֵיהֶן בְּיָדָן, אָנוּ יוֹדְעִין דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן נָצוֹחַיָּא, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
(ויקרא רבה ל, ב)
2.רגימה באתרוגים- כשחשדו בכהן שהוא צדוקי:
נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד?
- צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלֹשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלּוֹחַ.
- הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
- עָלָה בַּכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ.
- שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיַּיִן.
- וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין,
- אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק,
- כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אַחַת.
- מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן.
- עֵרָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם.
- יָצָא.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- בְּלֹג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה.
- וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ: הַגְבֵּהַּ יָדֶךָ,
- שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו,
- וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן.
- (סוכה ד,ט)
וניסוך המים בחג הלכה למשה מסיני, ויש לו רמזים נסתרים בתורה, ואותן שאינן מאמינין בתורה שבעל פה אינן מאמינים בניסוך המים, ולפיכך כשניסך זה המים על רגליו רגמוהו כל העם באתרוגיהם, לפי שהיה צדוקי שאינו מאמין בניסוך המים:
(פירוש הרמב"ם, שם)
3.בנצחונות המכבים יצאו תהלוכות נצחון עם לולבים:
ויהי בשנת מאה ושבעים ואחת בחודש השני בשלושה ועשרים יום בו, ויבואו אל המצודה בזמירות ובכפות תמרים בכינורות ובעוגבים ובנבלים, ויהללו את ה' אשר פדם מיד הצר הצורר אותם
(מקבים א' י"ג נ"א)
4.במרד בר כוכבא היו ארבעת המינים סמל כלי קרב:
האתרוג והלולב שבו ושימשו סמלים לקרב ולכמיהה לניצחון בתקופת מרד בר כוכבא. ראוי לציין שבמטבעות מאותה תקופה מוצגת פרשנות גרפית מעניינת של ארבעת המינים. הם צוירו במתכונת מינימליסטית וסימלו כלי נשק. במטבעות אלה הלולב מתואר כחרב ארוכה וצרה; ההדס משמש שריון; ענפי הערבה עוטפים את הלולב ומסמלים שתי חרבות בצורת מגל; האתרוג מתואר כאבן קלע.
(סוכות | ארבעת המינים הם כלי נשק בתהלוכת הניצחון של א-לוהים/נעמי לירן פריש ורן שפירא)
5.בימי המדינה הראשונים חשבו לקחת את הלולב והאתרוג כסמלי המדינה:
בימים הראשונים לייסודה של מדינת ישראל הלולב והאתרוג שבו ותפסו מקום בתודעה כמייצגים רעיונות של ניצחון, ישועה וריבונות. יומיים לאחר הכרזת העצמאות הנפיקה המדינה החדשה את סדרת בולי הדואר הראשונה שלה. על אחד הבולים הוצג מטבע ממרד בר כוכבא ועליו ציורים של לולב ואתרוג והכתובת "שנה אחת לגאולת ציון". בכינוס של מועצת המדינה הזמנית באוקטובר 1948 עלתה הצעה שהלולב והאתרוג ישמשו סמלי המדינה, לצד סמלים אחרים כמו המנורה, שבעה כוכבים ושופר.
(סוכות | ארבעת המינים הם כלי נשק בתהלוכת הניצחון של א-לוהים/נעמי לירן פריש ורן שפירא)
חלק ד: יחד ננצח- ארבעת המינים כסמל לשלמות ואחדות בעם ישראל
1.ארבעת המינים מייציגים 4 שלבים הסטוריים של עם ישראל בארץ ישראל:
ניתוח פיטוגאוגרפי של ארבעת המינים מורה שמדובר בעצים המייצגים את כל עצי ארץ ישראל:
- כפות התמרים מסמלים את המדבר - מזכירים את תקפות נדודי בני ישראל במדבר, חנייתם בנאות מדבר כמו :"וַיִּסְעוּ, מִמָּרָה, וַיָּבֹאוּ, אֵילִמָה; וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים--וַיַּחֲנוּ-שָׁם" (ספר במדבר,ל"ג,ט') וישיבתם בסוכות, לפי שנאמר:"לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ספר ויקרא, כ"ג,מ"ג).
- ערבי נחל מסמלים את עצים הגדלים על גדות הירדן - מזכירים את המעבר בעת הכניסה לארץ ישראל ואת האבנים אשר נטלו משם:"וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל--עַד-עוֹלָם" (ספר יהושע,ד'ז').
- עץ עבות - הוא ההדס, המסמל את אזורי ההר, שנאמר:"צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב" (ספר נחמיה, ח' ט"ו). הוא גם משמש זכרון לשלב הראשון בהתנחלות בני-ישראל: ההתנחלות על שדרת היער של ארץ ישראל.
- עץ ההדר הוא האתרוג - שנחשב לפרי מיוחד "מעונג" שאינו מקומי. מבטא את השלב בו הגיע העם אל המנוחה ואל הנחלה.
יחודם של ארבעת המינים הוא בשילוב, המתאפשר בארץ ישראל. הרמב"ם מביא נימוק נוסף:" ריבוי מציאותם בארץ ישראל באותה העת ויכול כל אחד להשיגם" (מורה נבוכים,ג',מ"ג). מכאן, שארץ ישראל הוא המקום האידאלי לקיום המצווה.
(ארבעת המינים - עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי"' ויקישיבה)
2.ארבע דרגות של חיבור לה' בעם ישראל:
דָּבָר אַחֵר, פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל,
מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה.
וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים,
וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְאִם עֲשִׂיתֶם כָּךְ אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מִתְעַלֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עמוס ט, ו): הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו, וְאֵימָתַי הוּא מִתְעֲלֶה כְּשֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, ו): וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
(ויקרא רבה ל,יב)
א. ארבעת המינים- כמו ארבעת הבנים- הם שלבים או תקופות חיים שיש בכל אדם (ענ"ד)
ארבעה בנים המרכיבים בנוטריקון את המילה "חירות" - חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול המייצגים באופן מובהק צדדים שונים במורכבות נפש האדם. שהרי בתוך כל אחד ואחת מאיתנו חיים יחד ארבעת הבנים בתמהיל ייחודי לכל נפש.
(קבלה: מה מייצגים ארבעת הבנים בהגדה?/יצחק אהרון)ב. ארבעת המינים בעם ישראל מחוברים אחד לשני גם כשהם חלוקים אחד על השני בדרך החיים שלהם:
הערבה - זו שאין בה לא טעם ולא ריח - מורה על אלו שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ובכל זאת צריכים אנו לחברם ולאגדם ביחד עמנו ולא להרחיקם כי אף הגרועים שבנו, לא ימלט שלא יביאו איזו תועלת לכלל או לפרט. עם זאת עלינו לתת את דעתנו לדברי חז"ל (סוכה לד, א'):(מועדי ה' אשר תקראו, הרב אשר גרוזמן, ע"מ 146)
ג.ארבעת המינים גם מסמלים אחדות וחיבור כל אחד בפני עצמו- הסוד לחיבור בעם ישראל שכל מין בפני עצמו יחפוץ בחיבור:
בחסידות מובא שהאחדות שבארבעת המינים מצויה לא רק בצירופם יחד, אלא גם בכל מין בפני עצמו.
הלולב הוא "כפת תמרים", והגמרא מדייקת שה"כפת" בכתיב חסר בא ללמדנו שהעלים צריכים להיות כפותים-מאוחדים עם השדרה, ואם "נפרצו עליה - פסולה".
ההדס הוא "ענף עץ עבות". שלושה עלים יוצאים מאותו המקום בדיוק באחדות ובסדר.
הערבה נקראת בגמרא "אחוונה", על שם אחוותם המיוחדת של הענפים בעץ הזה שגדלים אחד בתוך השני.
והאחדות שבאתרוג בולטת עוד יותר – על "פרי עץ הדר" דורשים חז"ל: "זה אתרוג שדר באילנו משנה לשנה". האתרוג נמצא על העץ במשך כל השנה. הוא לא רק שורד את חילופי העונות, אלא ממשיך לצמוח ולגדול דווקא מתוך שינויי האקלים. האתרוג נבנה בתור פרי שמאחד שינויים, דבר שאיננו מצוי בפירות אחרים, שגם אם מצליחים לשרוד מעט על העץ, התפתחותם היא דווקא בעונה מסוימת.
(סוד ארבעת המינים במשנת החסידות/הרב משה שילת)
{ירמיה לו-כב} והאח לפניו מבערת מאי אח אמר רב אחוונא ושמואל אמר עצים שנדלקו באחוונא ההוא דאמר להו מאן בעי אחוונא אשתכח ערבתא (שבת כ ע"א)
כתיב ביהויקים "והמלך יושב בית החרף בחדש התשיעי, ואת האח לפניו מבערת".והוינן בה: מאי "אח"?
אמר רב: אחוונא [עץ ערבה].
ושמואל אמר: עצים גדולים שנדלקו באחוונא [באמצעות ערבה]. וקרי להו "אח" על שם שנדלקים באחוה, שהקטן מדליק את הגדול. ולפי פשוטו של מקרא, משמע שהוא הכלי שמבערין עליו את האש. רש"י שם].
(חברותא,שם)
ד.כאשר יש מינים שאינן מחוברים לסולידריות הישראלית- כמו למשל כת הנוצרים- אז יש צורך לתקן ברכה מיוחדת ולהוציא אותם מעם ישראל:
תיקון תפילת למלשינים ולמינים:
אלא שקביעתה של ברכה כזאת מהווה קושי משתי בחינות. הראשון, הוא שעל מנת לתקן ברכות צריך רוח הקודש של הנביאים – וכך היה בשמונה עשרה ברכות, שתוקנו על ידי הנביאים האחרונים, משום שרק מי ששמע את קול ה', יודע כיצד יש לפנות אליו. אם כן מה יעשו התנאים בזמן שכבר פסקת הנבואה? כיצד יקבעו ברכה נוספת, והלא הם אינם נביאים?
הקושי השני הוא, שתוכן הברכה הזאת הוא שנאה, הרחקה, ויש סכנה שהאדם שיתקן אותה לא יהיה נקי לגמרי מן השנאה הטבעית שבלבו, ויתכן שכאשר יתקן את הברכה, הוא יכוון בברכתו לכלול גם אנשים שאינם צריכים להיות כלולים בברכת המינים. כיצד יִמָּצֵא הגבול הדק המבדיל בין מי שיש באמת לשנאותו, למי שאסור לשנאותו?
עד שמצאו את שמואל הקטן, העונה על שתי הדרישות הללו – הוא נקי מכל שמץ של שנאה, ושרידי הנבואה נשארו אצלו. במסכת אבות (ד,יט) תולים בו את הפסוק 'בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ' (משלי כד,יז) כאילו הוא המציא אותו: "שמואל הקטן אומר: 'בנפל אויביך אל תשמח' ", ללמדנו שאישיותו הייתה ביטוי מושלם לפסוק הזה, נטולה כל שנאה טבעית. והוא נקרא "שמואל הקטן" משום שהיה קטן משמואל הרמתי (ירושלמי סוטה פ"ט הי"ג), ללמדנו שיש בו מן הנבואה.
שמואל הקטן הוא היחיד שיכול היה לתקן את ברכת המינים מבלי לכוון בברכתו לשנוא את פושעי ישראל שאינם בכלל המינים, ושאותם יש לקרב באהבה על מנת להשיבם לאיתן התורה, כדברי הרמב"ם (בהלכות ממרים פרק ג).
ה.השמחה יכולה להימשך שבעה ימים מהתורה רק כאשר יש חיבור שמאחד את כל עם ישראל על כל 4 קבוצות רכיביו השונים ולכן מדאורייתא רק במקדש
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.(ויקרא כג,מ)
...כל יהודי, כל אחד ואחד בכל מקום שיהיה, ייטול את הלולב ביום הראשון; לכל אחד ואחד, בכל מקום שיהיה, ה׳ אומר: ״ולקחתם לכם״. אך רק במקדש נאמר לו: ״ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים״.
על כלל האומה לשמוח במה שניתן לה מאת ה׳, ושמחה זו תימשך במקדש שבעת ימים; אך זאת מתוך הנחה מראש שיש לקיחת כל אחד ואחד בגבולין ביום הראשון. האומה בכללותה אינה יכולה לשמוח בעושר לפני ה׳ ותורתו אלא אם כן יש לכל אדם, בכל מקום, את האפשרות להגיע לעצמאות כלכלית על ידי אמצעים של צדק ויושר – לא על ידי ״גזול״ ולא על ידי ״שאול״. ״ולקחתם לכם״, המופנה לכל אחד ואחד בגבולין בעצם היום הראשון, הינו קודם ל״שמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים״.
אולם היחיד אינו יכול לזכות בשמחת חיים אמיתית, שמחה שלעולם אינה נחלשת, אם הוא חי רק למען עצמו – יהיו חייו מזהירים או מפוארים ככל שיהיו. שמחה הוא ימצא רק ״לפני ה׳ אלקיכם״. כאשר העם כולו מתאסף לפני ה׳ במקדשו, הרי שהיחיד – בכל הווייתו ובכל שאיפותיו – מתאחד עם הציבור. אין הוא אלא בן אחד לציבור המקיים את תורת ה׳. תשוקתו היחידה היא להיות אבן מאבני הבניין הגדול, אשר תכניתו היא התורה ואדריכלו ה׳. בין אם הוא כפוף כערבה, זוהר כהדס, מניב פרי כתמר, או עטור תהילה על הישגיו כפרי ההדר – יהיה אשר יהיה מעמדו החברתי – הוא זוכה לשמחה מלאה ומתמדת לפני ה׳. שכן רק בחברת ה׳ – ״וַאֲגֻדָּתוֹ עַל־אֶרֶץ יְסָדָהּ״ (עמוס ט, ו) – מוצא היחיד השלמה; רק שם מוצאים קיומו ומאמציו משמעות מתמדת. שכן רק ציבור אינו מת, ורק ציבור אינו עני (עיין תמורה טו:; ירושלמי גיטין ג, ז), ורק בחיי נאמנות לחובה בקרב ציבור התורה טמון סוד השמחה המלאה לפני ה׳, אשר היהודי זוכה לה גם בעולם הזה.
מהמלך היושב על כס מלכותו עד לדל שבדלים – או ליתר דיוק כפי שעלינו לומר לפי סגנון הביטוי היהודי: ״מחוטב עציך עד שואב מימיך״ (עיין דברים כט, י) – לכולם יש רק שליחות משותפת אחת, ״מורשה קהילת יעקב״, שאליה צריך כל אחד להקדיש את כוחותיו ורכושו; וכל תרומותיהם שוות בערכן
(רש"ר, הירש ,שם)
ו.ארבעת המינים מסמלים את מצב האחדות הלאומית שראויה להיות בעם ישראל לאחר יום הכיפורים :
בפסח מדגישה התורה, " וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב, ב), מעיקרו בא פסח כקורבן משפחתי, ואילו בסוכות, אומרת התורה,כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת (ויקרא כג,מב) , ומכאן למדה הגמרא "מלמד שכל ישראל ראוי לישב בסוכה אחת" (סוכה כז ע"ב) .
עם ראשית היציאה לחירות יש לחזק את הגרעין המשפחתי. בהמשך, וביותר לאחר מתן תורה, אם זו של שבועות ועם זו של יום הכיפורים, יש להסיר מחיצות אישיות ומשפחתיות, וכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת.
מעין זה כתב הראי"ה קוק:
התשובה המטהרת והסוכה המאחדת כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת (סוכה כ ב) כל זמן שהעונות מקשרים את החיים בכבליהם אי אפשר לקוות לשיווי בדעות ולאחדות של שלוס אבל אחרי אשר אור התשובה הופיע בעולמנו על ידי קדושת היום הקדוש יום הכיפורים וכל ישראל נטהרו מחלאת החטא אז הטוהר הנשמתי מתגבר בקרבנו והדעות המופרדות מתאחדות והולכות וכאשר בא אחר כך החג הקדוש חג הסוכות אור תורה זוהר יראת שמים ואהבת אמת מתפשטים על כל מהותנו ומאחדים את כל הדיעות והרעיונות והרינו מתעלים ומגיעים לקראת האחדות השלמה הראויה להופיע באור קדושתה על כל פזורי ישראל כולם וכל ישראל נעשים ראויים לשבת בסובה אחת כי זה עיקר מצות סוכה שיכוין להכלל באהבה ושלום גדול עם כל ישראל עד שיהיה נחשב כאילו כל ישראל יושבין בסוכה אחת ו' נתן מנעמירוב ז"ל לקוטי הלכות הל' פקדון אות י"ס
(מועדי הראיה ע"מ צו)
(סוכת שלום, הרב יהודה שביב , מוך באר מרים סוכות הוצאת ידיעות אחרונות ע"מ 160-161)
ז.ההחלטה של ארגון ראש יהודי ביום הכיפורים תשפ"ה- החלטה של אחדות:
ארגון 'ראש יהודי' הודיע הבוקר (חמישי) על ביטול תפילת יום כיפור שנועדה להתקיים בהפרדה בגן מאיר בתל אביב, למרות פסיקת בית המשפט העליון אתמול שאישר את התפילה.
מהארגון נמסר: "על אף שבית המשפט פסק לטובתנו, ובעקבות חשש מפרובוקציות - ראש יהודי יקיים את תפילות יו"כ בבית הכנסת בבר כוכבא 54, ולא בגן מאיר".
ברשתות החברתיות הודיעו פעילי שמאל קיצוני כי יגיעו ביום כיפור למרחב של גן מאיר להפריע לקיום התפילה באמצעות מוזיקה רועשת ועוד.
ישראל זעירא, יו"ר הארגון, מסר היום: "אנחנו מברכים על החלטת בית המשפט העליון שאמרה את האמת הפשוטה: במדינת ישראל תפילה לפי המסורת היהודית גם במרחב הציבורי היא מובנת מאליה. לא הדרת נשים ולא אצבע בעין, לא פרובוקציה ולא אפליה. מחיצה כהלכתה כמנהג דורות. בעזרת ה', עוד תהיינה תפילות רבות במרחב הציבורי בכל הארץ, וגם בעיר העברית הראשונה".
הוא הוסיף: "בזמן מלחמה, כשחיילינו מסתכנים בקרבות גבורה, ובזמן שכל האומה מתפללת להשבת חטופינו בשלום, הדרך לנצחון והכרעת האויב כמו גם השבת חטופינו, הינה בהוספת קדושה, באחדות ובשלום פנימי. לצערנו שמענו תכנונים להרוס גם את התפילה החוקית הזו".
לסיום אמר: "אנו בוחרים בצעד אחראי ולהיות מהנעלבין ואינן עולבין, ונתפלל ביום כיפור בתוך בית הכנסת".
(אתר ערוץ 7 , ארגון ראש יהודי הודיע: תפילת יום כיפור - לא במרחב הציבורי מחשש מפרובוקציות/איציק ברנדויין)
ח.ארבעת המינים בעם מייצגים אחדות ארבע אותיות שם ה' ולכן חובה לחברם ולאגדם ואסור בתכלית האיסור להפרידם:אם צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת הנענוע ולנענע שניהם יחד או אם אינו מנענע אלא אגודת הלולב לבד ויד שמאלו שהאתרוג בה תהא עומדת במקומה בלי נענוע דבר זה לא נתבאר בגמרא ולא בדברי הפוסקים אבל ה”ר מנחם מרקנ”ט כתב בפרשת אמור (ד”ה ולקחתם) צריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים שלא להפרידה מן הבנין וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו הרב ר’ יצחק ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו”ד ה”א והיה מרחיק הה”א אחרונה מן השלש אותיות הראשונות ואמרתי לו מה זה עשית והשיב כך נוהגים במקומינו ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם ואשתומם על המראה ואין מבין למחר בעת נטילת לולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא אתרוג והבנתי פתרון חלומי וחזר בו
(בית יוסף אורח חיים סימן תרנא אות יא)

אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה