ימי ספירת העומר- לברוח ממחלוקת וללמד זכות על עם ישראל

לע"נ לינה בת אורו

1.ימי ספירת העומר- חול המועד ארוך- ימים של שמחה?..

וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה' ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתים כחולו של מועד (רמב"ן, ויקרא כג,לו)

2.בפועל הימים הם ימי אבלות על תלמידי רבי עקיבא שמתו- 24 אלף תלמידים- 700 הלוויות ביום ל"ע:

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, הואיל ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות.

(פניני הלכה זמנים » ג - מנהגי אבלות בספירת העומר » א – טעם מנהגי האבלות שבספירת העומר)

3.התלמידים שיצאו למלחמת בר כוכבא והתלמידים שנשארו ללמוד תורה-הם אלה שלא נהגו כבוד זה בזה:

בגמ' כתוב שהמיתה הקשה שמתו בה היא אסכרה, ובאגרת רב שרירא גאון כתב שמתו בגזרת שמד. כהמשך לזה שמעתי פירוש מעניין, שמתו בעת מרד בר כוכבא, והיו תלמידים שיצאו להילחם ברומאים, והיו שהמשיכו בתלמודם. והחיילים ותלמידי הישיבה היו מבזים אלו את אלו, וכל אחד אומר: אני גדול מחברי, שמה שאני עושה חשוב ומועיל, ואילו בחברי אין תועלת כלל. ומפני שנאת חינם זו שהיתה בין הלוחמים והלומדים, ניגפו לפני אויביהם, ובפרק אחד מתו כולם. ואכן התאריך איננו מקרי, הוא בין חג הפסח המבטא את הלאומיות הישראלית לבין חג השבועות המבטא את התורה הרוחנית, ואותם תלמידים שלא כיבדו זה את זה, הפרידו וחילקו בין חג הפסח לחג השבועות, בין הלאומיות לתורה, ועל כן כולם מתו בתקופה זו. ויש גורסים בברא"ר: "שהיתה עיניהם צרה בתורה אלו באלו", ולפי זה עיקר התיקון צריך להיות מכוון כדי להרבות בכבוד בין לומדי התורה מהחוגים השונים. (ועי' בהמשך סוף הערה 13 שיש גם צד חגיגי בימים אלו, שהם כחול המועד שבין פסח לשבועות).

(פניני הלכה זמנים » ג - מנהגי אבלות בספירת העומר » א – טעם מנהגי האבלות שבספירת העומר)

4.רבי עקיבא מקים דור חדש של תלמידים- 5 מהם משתקם עולם התורה מחדש:

א.העולם "שמם" עד לבואם של 5 תלמידי רבי עקיבא הדור הבא:

 והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה (יבמות דף סב ע"ב)

ב.ייחודו של רשב"י(וכך גם אפשר לכאורה לומר על רבי מאיר שגם הוא נפטר בימי ספירת העומר)- שלמרות שהיה מתלמידי ר' עקיבא- ניצול ולא מת עימהם כשהוא צעיר אלא נפטר על מיטתו{בגיל 93 בערך}:

והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי ר' עקיבא שמתו בספירת העומר (עץ חיים לאר"י ,שעת ספירת העומר,פרק ז')

ג."ואהבת לרעך כמוך"- הוקבע ככלל גדול בתורה אחרי מות 24 אלך התלמידים

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות דף סב ע"ב)

רבי עקיבא הבין את סיבת הסתלקות תלמידיו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", יצא ולימד שמצות "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי מסכת נדרים פרק ט)  (ע"פ הרב  דוד דב לבנון)

5. מסכת אבות נקראת בימי הספירה כדי לתקן ולחדד שדרך ארץ(מסכת אבות) - קדמה ל(מתן) תורה:

דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג). "דרך" - זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה." (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו)

כי כפי בחי' הטהרה שנמצא בבנ"י זוכין לקבל הקדושה. ולכן תיקון המדות בימים אלו. שקודם קבלת התורה צריכין לתקן המדות ולהתטהר כדי שנוכל לקבל קדושת התורה. לכן יסדו מס' אבות כימים אלו. והתחיל משה קיבל תורה לומר כי כל אלו המוסרים ותיקון המדות מלבד שהם נאים לעושיהם. אבל עיקר הכוונה צריך להיות בתיקון המדות כדי להיות כלי אל התורה.

(שפת אמת, ויקרא, שמיני ט״ו:ב׳)

6.אבות- עיקרי המוסר:

יש הסוברים כי הכינוי "אבות" הוא כינוי מושאל ומשמעו - עיקרים(כמו ל"ט אבות מלאכה), דהיינו  ‏עיקרי החכמה ומורי דרך לכל המידות הטובות. כמו שאמרו חזייל. "האי מאן דבעי ‏למהוו. חסידא לקיים מילי דאבות"

(מבוא למסכת אבות/יוסף ניצן)

7.מסכת של דברי מוסר בלבד:

אוֹמֵר אֲנִי, לְפִי שֶׁמַּסֶּכֶת זוֹ אֵינָהּ מְיֻסֶּדֶת עַל פֵּרוּשׁ מִצְוָה מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר מַסֶּכְתּוֹת שֶׁבַּמִּשְׁנָה, אֶלָּא כֻּלָּהּ מוּסָרִים וּמִדּוֹת, וְחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם גַּם כֵּן חִבְּרוּ סְפָרִים כְּמוֹ שֶׁבָּדוּ מִלִּבָּם בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר כֵּיצַד יִתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ הִתְחִיל הַתַּנָּא בְּמַסֶּכֶת זוֹ מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, לוֹמַר לְךָ שֶׁהַמִּדּוֹת וְהַמּוּסָרִים שֶׁבְּזוֹ הַמַּסֶּכְתָּא לֹא בָּדוּ אוֹתָם חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה מִלִּבָּם, אֶלָּא אַף אֵלּוּ נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי: 

(רע"ב, אבות א,א)

8. מסכת אבות ותיקון המידות הם המבוא והתנאי ההכרחי המקדים  לתורה (כדי שלא יהיה נבל ברשות התורה) בבחינת - דרך ארץ קדמה לתורה:

אמרו רבותינו בויקרא רבא (פרשה ט): "דרך ארץ קדמה לתורה עשרים ושש דורות", ללמדנו שאי אפשר לגשת לתורה, בלי בסיס של מוסר אנושי פשוט, טבעי, יסודי, ששורשו בתרבות הכללית של האדם, ובמצפונו הפנימי. אם היסוד הזה חסר, אם אין מידות טובות לפני העסק בתורה, לא ייתכן שהתורה תתקן את האדם. טעות מצויה היא אצל בני האדם לחשוב, שגם אם יש חס וחלילה מידות מקולקלות, הרי שלימוד התורה וקיום המצוות, יישרו את האדם ויעשו אותו מוסרי. טעות חמורה זו יכולה להביא לידי כך, שאדם יתקלקל יותר ויותר. הרי אמרו רבותינו: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות" (יומא עב:).

לדוגמא: ניקח אדם שאינו מבין באופן מוסרי מדוע רע הדבר לדבר לשון הרע. כאשר אדם כזה יבוא ללמוד הלכות לשון הרע, הרי שייפגש במקרים שבהם לפי ההלכה אסור לדבר לשון הרע. ומקרים שבהם מותר לדבר לשון הרע, ולפעמים ישנם גם מקרים קיצוניים שבהם מצווה להודיע את רעתו של חברו. אדם כזה יהפוך להיות המומחה העולמי לכל המקרים שבהם מותר לדבר לשון הרע, וימצא לעצמו, דרכים לדבר לשון הרע יום ולילה בלי לעבור על ההלכה. אמנם על ההלכה לא יעבור אבל מידות רעות בנפשו בוודאי שיקנה. ולכן מן הראוי לעסוק הרבה ביסודות של מסכת אבות במיוחד בדורנו על מנת שהתורה תהיה לברכה, ולא להפך חס ושלום.

(למהות מסכת אבות/הרב אורי שרקי)

9."הוא היה אומר" (הביטוי נשגר 21 פעם במסכת אבות!) - הכוונה שהוא היה מה שהוא היה אומר( הביטוי ההפכי ל- קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים)

אומר שמעון הצדיק (שם): "הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד": "על התורה" - יש התגלות. "על העבודה" - יש סדרי עבודה במקדש. "ועל גמילות חסדים" - תיקון החברה האנושית. הסבירו בעלי המוסר שפירוש הביטוי "הוא היה אומר": הוא היה מה שהוא אומר. כלומר שמעון לא רק הסתפק באמירה בלבד שיש צורך בתורה, עבודה, וגמילות חסדים כדי שהעולם יתקיים, אלא הוא בעצמו היה ראש הסנהדרין - כך שעמוד התורה עבר דרכו. והוא היה גם כהן גדול - כך שעמוד העבודה עבר דרכו. ובתור מנהיג האומה היה אחראי על "לשכת חשאין", קופת הצדקה הגדולה במקדש - כך שעסק בפועל בגמילות חסדים. הרי לנו אדם שידע לקלוט את כל עומק המסרים של הדורות הקודמים ולתרגמם לדורות הבאים.

(פרקי אבות (א'-ב') - שמעון הצדיק/הרב אורי שרקי)

10.אמירת "רבי חנניה בן עקשיה אומר וגו'" בסוף כל פרק מפרקי אבות( ולמעשה למנהג הספרדים בסוף כל שיעור תורה):

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) יְ-יָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:(מכות ג,טז)

א.זו המשנה היחידה שנאמרה בשמו בש"ס אבל זוהי גם המשנה השגורה ביותר בפי כל ישראל כי הוא מלמד בה זכות על עם ישראל שיש לו דרך להיות זכים וטהורים:

חנניא בן עקשיא: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכו'25 – רבי חנניא בן עקשיא אינו מן הברייתא, אלא סיום נאה הוא. ונהגו העם לאומרו בסיום הפרקים, לפי שאין אומרים קדיש על המשנה, אלא על האגדה, דאמר מר: ויהא שמיה רבא דאגדתא (סוטה מט)

(פירוש המשנה לרמב"ם סוף מסכת אבות, מועתק ממשניות יכין בועז)