כח התורה שבע"פ: חרם דרבנו גרשום

חלק א: הרקע לחרם: קהילת אשכנז

1.אשכנז- נינו של נח:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס: וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה: (בראשית י, א-ג)

2.ירמיהו מזכיר את  עם אשכנז הממוקם כנראה באיזור של הרי אררט בטורקיה ממנו יצאו עמים להלחם בבבל:

שְׂאוּ-נֵס בָּאָרֶץ, תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם--הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכוֹת אֲרָרַט, מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז; פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר, הַעֲלוּ-סוּס כְּיֶלֶק סָמָר (ירמיהו נא,כז)

שאו נס. לרמז על העובדי כוכבים שיתאספו לבוא למלחמה על בבל (מצודת ציון,שם)

3.עם ממוצא אירני בשם זה התיישב בדרום רוסיה:

‏סְקִיתִים...

‏‏ במשמעות המצומגמת -- המקובלת אצל הסופרים הקלא‏סיים ובמחקר ההיסטורי בן זמננו -- הוא שם עם, או אגד- שבטים, ‏ממוצא איראני. שישב בערבות דרום רוסיה. ולחופי הים השחור, ‏ואורח-חייו תואר בפירוט רב בידי הרודוטוס (ספר /1, 1--142).

‏במאות 2-4 לפסה"ג נתקיימה באיזור זה ממלכת הס'. ארץ סיה, ‏במובנה המצומצם. השתרעה בזרמם התחתון של הנהרות בוג ודגיפר ‏ולחופיו הצפוניים של ים-אזוב. לפי מסורת אחרת אצל הרודוטוס,

‏היא כללה את כל האיזור שבין הנהרות דון ודנובה,

‏היסטוריה. יש סבורים שמוצאם של הס' האירופיים בערבות ‏דרום יסיביר ואסיה התיכונה, ויש סבורים. שהם היה למן האלף ‏השני, היישוב האוטוכתוני של דרום רוסיה וצפון-קווקז, בעיקר בחבל קובן

‏

‏הרודוטוס מספר, שקדמו להם הקימרים (ע"ע) ושהס' כבשו את ‏ארצם והתנחלו בה. -- הידיעות הראשונות על הס' הן מכתובות ארסחדון מלך‏ אשור. (681--669. לפסה"נ), המספרות, שהאשורים ‏לחמו בקימרים ובס' מצסון ומצפון-מערב לאשור. הס' הגיעו לגבולות ‏אשור מצפון לקווקז. הם עברו לאורך חופו המזרחי של הים הכספי,

 בדרכם פגעו קשה בממלכת אררט (ע"ע). שמם באשורית ‎ashguza‏

‏‏ובמקרא -- אשכנז (ע"ע)...

(האינציקלופדיה העברית ערך ‏סְקִיתִים)

4.יהודים  קראו לאשכנז לאיזור של גרמניה וצפון צרפת כבר מהמאה ה-9 כנראה בגלל דמיון מסויים לשם זקסן (סקסוניה):

שימשה המילה 'אַשְׁכְּנַז' בימי הביניים כינויה של גרמניה. קשה לדעת מדוע הועדף שם זה דווקא ויש המשערים, כי השם אשכנז מזכיר את 'זאקסן' (סקסוניה),{אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה}  ומכל מקום הייתה זו כנראה תחילת ההבחנה בין 'ספרדים' ל'אשכנזים'...

( על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין/יהודה זיו)

https://www.jstor.org/stable/23580583?read-now=1&refreqid=excelsior%3A7f8d67cddfd921c0d09e35fce7d536fb&seq=4#page_scan_tab_contents

5. שו"ם- שפירא(ספייר), וורמייזא(וורמס) ומגנצא(מיינס) - המרחב הבסיסי ממנו החלה יהדות אשכנז:

א.שלוש קהילות שהיוו את הבסיס ליהודת אשכנז:

היום קוראים לאשכנזים לכל מי שאבותיו הגיעו מאירופה, מהארצות הנוצריות.מרוסיה במזרח ועד אנגליה במערב, חוץ מספרד אבל במקור הכל התחיל ב-3 קהילות שהתיישבו בימי הביניים לאורך נהר הריין,קוראים להם קהילות שום- שפירא(ספייר), וורמייזא( וורמס ומגנצא( מיינס).הוא הגבול בין שוויץ לגרמניה וצרפת וגמרניה, היה גבול בין עמים, מקום להתיישבות סביבו וגם נתיב תחבורה לאנשים ולמסחר. עמים ושבטים נדדו לאורכו לאורך כל ההסטוריה וגם היהודים.המסחר האירופה נשלט ברובו ע"י יהודים, בהרבה מקרים לא איפשרו להם לעשות שום דבר אחר...

כשבית המקדש השני נחרב ועוד יותר לאחר כישלון מרד בר כוכבא הרומאים הגלו עשרות אלפי יהודים בתור עבדים  לרומא ולשאר אירופה...יהדות איטליה היתה מחוברת למרכז שנשאר בארץ ישראל...

ב.היהודים נדדו בקבוצות בגלל הצרכים הקהילתיים לקיום היהודי ההלכתי:

בהחלט סביר שהיהודים מאטליה חיפשו הזדמנויות לחיים טובים יותר  ועברו צפונה לאורך נהר הריין...מרחבי המחיה מצטמצמים ויש תנועת התרחבות של העמים , ליהודים היה תפקיד באותה תקופה , תפקיד כלכלי מסחר בנקאות וכשממלכות מתפשטות גם היהודים שלהם עוברים איתם ויהודים לא עוברים אף פעם לבד- סוחר יהודי צריך שוחט, מלמד לילדים שלו, צריך מניין...

ג.היידיש נוצר משילוב של גרמנית מקומית( עתיקה) ועברית, כמו הלאדינו והערבית-יהודית:

הקהילות היהודיות מתבססות קודם במגנצא ואח"כ בשפרייא וורמייזא ומפתחות תרבות ואורחות חיים משלהם סביב התורה והלימוד.היהודית זנחו את השפות שהגיעו אויתם והחלו לדבר גרמנית מקומית , לא הגרמנית של היום אלא הגירסה העתיקה שלה ולתוכם נכנסו גם מילים בעברית מה שיצר את מה שנקרא עד היום- יידיש...

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

ד.הקהילות נוצרו סביב משפחה חזקה אחת- כלכלית, הלכתית :

 לצערנו, אין לנו תיעוד נרחב על מעשיהם של יהודים או של קהילות יהודיות באיטליה וברחבי אירופה בכלל באותן מאות השנים. אנו מתוודעים מחדש לחיים היהודיים רק במאה התשיעית, כאשר משפחה יהודית גדולה וידועה – משפחת קלונימוס – ריכזה סביבה קבוצת משפחות נוספות, עברה מצפון איטליה, דרך האלפים אל אשכנז. מצאצאיהם, דור אחר דור, קמו ראשי הציבור וראשי הישיבה במגנצא – המקום הראשון אליו הגיעה קבוצה זו. למעשה, מהם ניתן להתחיל לתאר את ההתיישבות היהודית באשכנז לאורך מאות השנים. ממגנצא יצאו לשני מקומות נוספים – וורמיזא ושפירא. אותו דגם חזר על עצמו גם במקומות אלו: איש חשוב, משפחתו ועימהם קבוצה מסויימת של תלמידים ועוזרים של האישיות המרכזית, מגיעים אל המקום החדש ונוסדת קהילה. כך ניתן להבין את דרך ייסוד הקהילות: די היה באיש מרכזי אחד, בעל מדרגה רוחנית גבוהה, שישפוט, ידון, יפסוק וילמד, כדי להוות תשתית לקיומה של קהילה חדשה, שהרי דווקא בכגון אלה התייחדה הקהילה היהודית: דיניה – דיני ישראל, שפתה – לשון הקודש, חינוכה – תורה ומצוות, תכלית מוסדותיה – השתמרות יהודית והתייחדות מן הסביבה.

(בינה לעיתים/הרב זאב סולטנוביץ', חלק ב עמ 256)

פרק ב: רבנו גרשום, תקנותיו והיחס אליהם בין האשכנזים והספרדים

1.רבנו גרשום - סוף עידן הגאונים- תחילת עידן הראשונים:

א.המעבר מגאונים לראשונים- מאור הגולה- ע"פ רש"י

אנחנו הסיטורית בסוף תקופת הגאונים, המרכז היהודי מבחינת ההלכה ידע סמכות הוא בבבל והנה באשכנז ואח"כ בצרפת צומח מרכז תורה מפואר, 3 הקהילות (מגנזא וורמייזא ושפירא)  היו תשתית להיווצרות מרכז יהודי תורני חדש...כמו גאוני בבל בסורא ובפומבדיתא, שלא רק הרבנים של המקום וראשי הישיבו ת אלא גם חלשו במכותם התורנית בשטח גדול על  קהילות יהודיות ואיחדו מנהגים והלכה , חלשו בסמכותם התורנית על שטח גדול אותו דבר גם באירופה , באשכנז....המרכז הדתי והלאומי לכל יהדות אירופה..

החכם הראשון המשמעותי הוא רבנו גרשום מהכונה מאור הגולה.הראשון שקרא לו כך הוא רש"י

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

ב.הרדיפות וכפיית הנצרות- גם בימיו של רבנו גרשום:

בשעת השמד שמעתי ממורי הרב ר' שמשון זצ"ל שרבי גרשום נתאבל על בנו כשנשתמד ארבעה עשר יום ("אור זרוע" בהלכות אבלות סימן תכח)

2. רש"י ורבנו גרשום:

א.רבותיו של רש"י היו תלמידי רבנו גרשום:

אביו רבי יצחק ירחי, וכן רבי יעקב בן יקר, רבי יצחק סגן לויה ורבי יצחק בן יהודה - תלמידי רבנו גרשום מאור הגולה

(אליבא דויקיפדיה)

ב.מאור הגולה- כינוי שנתן לו רש"י:

אין גדול כמותו להתיר... וכ"ש רבי' גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין וכל בני גלות אשכנז וכיתים תלמידי תלמידיו הן. (רש"י, תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן כ"א).

ג.יש מסורת שרבנו גרשום קיבל מאחרון הגאונים- רב האי גאון ובשנה שנפטר רבנו גרשום נולד רש"י:

"ורבינו גרשם מ"ה קבל מרב האי ונפטר שנת ד' אלפים ות"ת ורש"י נולד באותו שנה ויחי ס"ה שנים ונפטר בשנת ד' אלפים ותתס"ה" (שו"ת מהרש"ל סימן כט, רבי שלמה לוריא (רש"ל או: מהרש"ל; ה'ר"ע 1510 – י"ב בכסלו ה'של"ד 7 בנובמבר 1573), היה מגדולי פוסקי ההלכה ופרשני התלמוד, וממנהיגי יהדות אשכנז במאה ה-16.-ויקיפדיה)

ד.רבנו גרשום- המייסד, רש"י- הממנף:

רבנו גרשום הוא זה שהניח את היסודות ליהדות אשכנז ורש"י יקח את יהדות אשכנז לשלב הבא..

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

3.כמה מהתקנות המפורסמות של רבנו גרשום:

(1) איסור לשאת שתי נשים.
(2) איסור לגרש אישה בעל כורחה.
(3) איסור קריאה במכתב ששלח אדם אחר לחברו.
(4) איסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (במקורות מעטים בלבד).
(הניסוח ע"פ אתר דעת)

4.תוקפם של תקנות רבנו גרשום- 

א.מכח הכינוס הגדול של חכמים:

למרות הגזירות והרדיפות שעברו באותה תקופה על קהילות אשכנז וצרפת, החלו חיי הציבור בעת ההיא להתארגן ולהתגבש. חכמי אותה תקופה ראו צורך לתקן תקנות המתאימות לדרישות זמנם ומקומם, לגדור פרצות בחומת הדת ובחיי החברה והמשפחה. ביוזמתו של רבינו גרשום ובעקבות מאמציו, התאספו הקהילות במגנצא. באסיפה זו התקבלו תקנות רבות, חלקן גם ב"הכרזת חרם". תקנות אלו ידועות בשם "תקנות רבינו גרשום מאור הגולה".

אכן, התקנות התקבלו באסיפת הקהילות ובמעמד רבים מגדולי ישראל באותה התקופה. בכמה מקורות תקנות אלו מופיעות תחת הכותרת "תקנות הקדמונים" או "חרם הקדמונים" או "תקנות הקהילות", מבלי להזכיר את שמו של רבינו גרשום. יחד עם זאת, תקנות אלו נתלו בשמו של רבינו גרשום מאור הגולה בגלל אישיותו המזהירה והמקובלת כגדול הדור במלוא המובן של המילה.

עובדה זו, שתקנות רבינו גרשום מאור הגולה התקבלו באסיפת הקהילות ובמעמד רבים מגדולי ישראל, היא למעשה כורח המציאות. ההלכה המקובלת היא, שחכם אחד אינו אוסר ואינו גוזר גזירות על כל ישראל אלא לבני עירו ולגבולותיה . כלל זה נאמר אפילו בנוגע לחכם המופלג שבדור בחכמה ובזקנה ואפילו הנשיא בישראל, הגדול שבסנהדרין, אין בכוחו לגזור גזירות בדברים המותרים על כל ישראל, אלא בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם.

מכאן, שתקנות של רבינו גרשום מאור הגולה, שביסודן עוסקות בדברים המותרים מצד הדין לכל ישראל מחויבות היו להתקבל על ידי אסיפת כמה קהילות ובהסכמת גדולי הקהילות הללו. אלמלא הסכמת הקהילות וגדוליהם, לא היה כוח בידי התקנות הללו אלא לחייב את קהילת מגנצא וסביבותיה.

(מאמר "מה זה חרם דרבנו גרשום? ומיהו רבנו גרשום?"/ מנחם ברונפמן)

ב.כאילו ניתנו מסיני !

חכם אחד היה בארצנו והיה שמו רבינו גרשום, תיקן תקנות טובות בענייני גירושין והיה בימי הגאונים ז"ל
ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאילו ניתנו מסיני, בשביל שקיבלום עליהם ומסרום מדור לדור  (שו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן ח', רבי אשר בן יחיאל (ה'י', 1250 – ט' בחשון ה'פ"ח, 1327), המכונה הרא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית- ויקיפדיה).

5.כוחו העצום של החרם:

מדוע העונש שנבחר על ידי בית הדין ביחס לעוברים על תקנותיו היה דווקא החרם? החרם כאמצעי, ידוע לנו עוד מימי בית שני, אך בדרך כלל נגזר חרם על אדם מפני שעבר על המצוות המקובלות באורח החיים הרגיל וחרג באופן חמור מן הנורמות הנוהגות בקהילתו. החידוש המשפטי שבתקנות רבנו גרשום בכך שעונש החרם הפך לאמצעי העיקרי לשמירת התקנות, כעונש היעיל והקשה ביותר, אף יותר מעונשי גוף או ממון, שנהגו באותו הזמן. החרם פירושו התרחקות ד' אמות מן העבריין, איסור כל קשר עימו, כולל קשרי מסחר וסיוע מסוג כלשהו, אף לא דיבור או שיחה. העבריין נותר לבדו. ברור, שליהודי זהו העונש הכבד ביותר שאפשר היה להטיל, מפני שהקיום היהודי, במציאות של ימי הביניים, בלתי אפשרי מחוץ למסגרת הקהילה. יהודי לא יכול להתקיים לבדו – מחוץ לקהילה אין חיים: אין משפחה, אין שפה, אין בית ספר, אין חברה. לכן, הטלת חרם, פירושה, גזירה שאי אפשר לעמוד בה, אלא אם כן האדם מחליט להתנצר, כלומר, לעבור למסגרת קיום אלטרנטיבית. ואכן, היו שבחרו בדרך זו והתנצרו, אך להשאר יהודי ללא קהילה מאורגנת זהו דבר בלתי-אפשרי.

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 270)

6.בגמרא נפסק להלכה שניתן לשאת יותר מאישה אחת אם כי מציאותית כבר אז היה פחות מצוי:

במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכרו תנאים שהיו להם שתי נשים (ועי' הרחבות). בתקופת התלמוד, לפני כאלף ושש מאות שנים, הנורמה שאין אדם נושא אשה שנייה על אשתו היתה כל כך ברורה, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אשה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי, אסור, מפני שכל אשה שמתקדשת לבעלה עושה זאת על דעת שלא ישא אשה נוספת, ולכן מותר לאדם לשאת אשה נוספת, רק אם אשתו הראשונה תסכים לכך או שישלם לה את כתובתה ויגרש אותה תחילה. אמנם ההלכה נקבעה כדעת רבא שסבר, שהואיל והבעל לא התחייב לכך במפורש, מותר לו לקדש אשה נוספת בלא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

7.איך אסרו דבר שהותר במפורש בתורה ?

לכאורה קשה, הרי כלל נקוט בידינו, שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט"ז יו"ד קיז, א), ואם כן איך יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל? פירש מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר (דברים כא, טו): "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה". הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה. כמו כן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. מתוך כך עלולים להגיע לסכסוכי ירושה שעלולים לקרוע את המשפחה, עד שנצרכה התורה להזהיר: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (שם טז-יז). לאחר מכן מובא המקרה של 'בן סורר ומורה', ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו, שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש"י דברים כא, יא; שיחות הרצי"ה דברים עמ' 361). הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.

ראוי לציין, שהוראות ההלכה הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות ואלפי שנים את עליית מעמד האשה מבחינה כלכלית. כי רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות, והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כשרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי הגובר של נשים גרם לשינוי ההוראה ההלכתית, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה והפנמת ערכי המוסר. לכן, מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין או שהפך לתופעה נדירה. וכן היה בזמן חז"ל לגבי תקנת הכתובה – מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה, כך נקבע.

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

8.הטעמים לחרם דרבנו גרשום על אישה שניה:

א.קושי כלכלי- מציאותי באשכנז:

חששו ושקדו על בנות ישראל בהיותינו בגולה אשר ירבה לו נשים ויולד בנים הרבה לא יוכל להספיקן כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה דאמר בפרק הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים הא מסייס /מסיים/ והוא דאית ליה למוזיינינ' ועל אלה חששו קדמונינו בהיותינו בגולה טרודים וכעניים וכל ממונינו על קרן הצבי 

(שו"ת מהר"ם פדואה סימן יד)

ב.שמירה על שלום בית:

שמא חרם זה לא לתקנת נשים לבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם
(שות הר"ן סימן מח)

ג.השפעה נוצרית:

ג1.השפעה כללית לגבי אמצעי החרם:

ניתן לשער שהיתה גם סיבה נוספת לבחירת אמצעי ענישה מיוחד זה: השפעה מן התרבות הנוצרית הקנאית, שבלהט הויכוחים הדתיים בין כתות וזרמים, הטילה חרמות. אמנם, החרמות שלהם היו מרחיקי לכת, עד כדי רדיפה והמתה במיתות משונות. אם כן, שתי סיבות היו לעונש החרם:  א. עונש החרם היה בעל עוצמה רבה בקרב הקהילה היהודית.  ב. בסביבה הנוצרית היה החרם מקובל מאד.

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 271)

ג2.השפעה ספציפית לגבי נשיאת 2 נשים שלא היתה מקובלת אצל הנוצרים:

יתכן שהתקנה נבעה, במידה רבה, מהיענות לאתגר הסביבתי וחשש מחילול ה' בעיני הנוצרים. היה צריך להפחית את הלחץ שהפעילה הסביבה על הקהילה היהודית בלאו-הכי – לחץ להתנצר, להטמע ולהתבולל. אמנם, בפועל היה העולם הנוצרי רווי אלימות, אונס וניאוף, אך מבחינה דתית בקושי הותרו בו נישואין לאשה אחת. בעולם הקתולי אף אין אפשרות לגירושין, וכדי להנשא בשנית צריך לחכות עד שבן הזוג או בת הזוג ימותו. באותו עולם ששלט בו "טוהר המידות" של תא משפחתי קטן מאד, קשה היה להתיר מציאות שנראתה פורצת כל גדר ונורמה מוסרית

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 271)

ג3.לכתחילה היה ראוי לאסור את חדר"ג ורק המיאות בין הנוצרים מחייבת את זה:

מלבד שלא נתפשטה גזרתו בכל הארצות ולא נתקבלה בכל ישראל, כי בארצות המערב והמזרח לא חלה כלל רק במדינת אשכנז לבדה וזה מפני חמת המציק שאינן מתירין לאדם לקחת יותר משתי נשים שהוא אצלם לעוון אשת איש יחשב... אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה. לפיכך התירה התורה אותן לאיש הישראלי מפני שאסרה לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסורה לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה למען יוכל עמוד בהן לפיכך לא לחנם התירתן תורה. וגם כדי להרבות זרע ישראל ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת שבלא"ה הם רבים וא"צ אלא לישוב המדינה. ומהראוי היה למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו, רק משום שהוא בשב ואל תעשה וגם מחמת הסכנה ליהודים השוכנים בין הערלים כשנושאים שתי נשים, הוצרך רגמ"ה לגזור איסור זה שלא מן הדין.

(שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב סימן טו, רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (קרי: עֶמְדְן; בתעתיק לועזי: Emden; ט"ו בסיוון ה'תנ"ח (4 ביוני) 1698), אלטונה – ל' בניסן ה'תקל"ו (19 באפריל 1776), שם), היה רב ותלמיד חכם, מגדולי הרבנים במאה ה-18. נודע בכינוי יַעְבֵ"ץ (ראשי התיבות של שמו, יעקב בן צבי-ויקיפדיה)

ד.חיזוק לתקנה הראשית שהיא שלא יגש אישה בעל כרחה

ולולי דמסתפינא לחדש דבר שלא הזכירו הגאונים הקדמונים הוה אמינא דר"ג הרי תיקן ב' תקנות, א' שלא לגרש בע"כ והיא עיקרית וכוללת ונתקבלה בכל מקום כמ"ש בתשובת הר"ן, ואידך שלא לישא ב' נשים ואותה לא נתפשטה כ"כ ואינה אלא משום קטטה ודלא מצי למיקם בספוקייהו וקילא טפי כמ"ש בד"מ. ונ"ל דהשניה תליא בראשונה - אחר שגזר שלא לגרש בע"כ ולפעמים ע"כ שלא לרצונו ידור עם נחש בכפיפה אחת, עי"ז ישא אשה על אשתו ויתרבו קטטות בבתי ישראל ועניות מחזירות על הפתחים דלא מצי למיקם בספוקייהו, נמצא תקנתו שלא לגרש בע"כ קלקלה היא, ע"כ חזר ותיקן שלא לישא ב' נשים אבל אי הו"מ מגרש בע"כ לא הוה גזור.

(שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן א)

9.הטעם לתקנת האיסור לקרוא מכתביו של הזולת דווקא אז:

תקנה ידועה נוספת, שלא ברור אם אכן נתקנה בבית מדרשו של רבנו גרשום או מאוחר יותר, היא האיסור לקרוא בכתביו של הזולת ללא רשותו. מלבד הסיבה הפשוטה שבחיזוק מניעת רכילות ולשון הרע על ידי התקנה הזאת, יתכן, שעם התקדמות המסחר, רבתה התחרות ועימה הצורך בסודיות המכתבים והמסמכים שהועברו ממקום למקום. לפיכך, נתנו בתי הדין את דעתם על המציאות הזאת והחליטו לתקן תקנה שתסדיר את המצב. זוהי תקנה מתקדמת ביותר לתקופתה, שכן זכויות הפרט (כמו למשל הזכות לצנעת הפרט) לא כובדו בימים ההם

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 272)

10.כיצד התקבלו תקנות רבנו גרשום בעולם הספרדי:

א.הגאון מווילנא רצה לעשות מהלך שיבטל את החרם כי ביטולו קשור להתקרבות הגאולה:

וכרגע נראה לי ספר בית יוסף חדש (ירושלים תרל"ה) מהגאון רבי עקיבא יוסף שליזנגר, וראיתי אליו שהביא בשם הגאון בעל פאת השלחן, רבי ישראל משקלוב, שאמר בשם הגר"א זצ"ל, שאילו היה עולה הדבר בידו, היה מוכן לבטל תורה ותפלה ולכתת רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה להשפיע על רבני המקומות לבטל לגמרי החרם דרגמ"ה שלא לישא שתי נשים. ע"ש. וגם הלום ראיתי בספר תולדות הגר"א מאת רבי בצלאל לנדא (עמוד קז) שהביא נוסח המכתב שכתב הרה"ג רבי שמואל העליר מצפת ביום י"ד טבת תרל"ו, אל הרה"ג רבי עקיבא יוסף שלזינגר, הנ"ל, וז"ל: והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי כמה פעמים שמעתי מהגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבינו אליהו מוילנא זיע"א, כי אילו היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דר' גרשום בענין איסור לשאת שתי נשים, כי ע"י ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה. וגם להשפיע שהכהנים ישאו כפיהם לברך ברכת כהנים בכל יום. ע"כ. (וע"ע בשו"ת בית אבי ח"ב סי' קכ). והנה אף על פי שלא יצאה לפועל מחשבתו הטובה של רבינו הגאון מוילנא, מכל מקום הבו דלא להוסיף עלה, להחמיר חומרת החדר"ג גם על הספרדים ועדות המזרח, אשר לא קבלוה מעולם ועד עתה. 

(שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן ב)

ב.תקנות רגמ"ה לא מוזכרת בשום מקום ברמב"ם:

כבוד בית הדין האיזורי נימק את החלטתו על פי המבואר בתשו' הר"ן (סי' לח): שחרם רבינו גרשון מאוה"ג פשט איסורו בכל ישראל, שלא ראינו ולא שמענו אשה שמתגרשת בעל כרחה. ודייק הנודע ביהודה קמא (חאה"ע סי' עז) מד' הר"ן שהחרם הנ"ל הוי כדאורייתא ממש. וכ"כ החתם סופר בתשו' חלק ו' (סי' ע), כעל דבר הפשוט שחרם דבעל כרחה חמיר טפי ונתפשט בכל מקום ובכל זמן. וכן בחת"ס (חחו"מ סי' רג) הביא דברי הנוב"י, וכתב: שדיוקו מד' הר"ן אמת, אלא שיש להעיר עליו ממ"ש מהר"י קולון (ריש שרש קז) שממה שלא הזכיר הרמב"ם בשום מקום מתקנת רגמ"ה משמע שלא פשט איסורו בארצו, ומסתמא לא נודע להרמב"ם כלל מאותה תקנה מכל גלילותיו. וא"כ י"ל שהפיסקא של הכתובה הנ"ל לא באה להטיל חובה על האשה שאם ישלם לה כתובתה יוכל לגרשה בעל כרחה, אלא היא תוספת חיוב על הבעל שלא יוכל לגרשה ע"מ שסכום כתובתה ישאר חוב עליו, כפי שפסק הרמ"א (בסי' קיט ס"ו): שאפי' אם אין לו לשלם לה הכתובה ונדוניתה אינה יכולה לעכב הגירושין משום כך, אלא תתגרש ותתבע אח"כ מה שחייב לה. וע"ז התחייב הבעל בתנאי כתובה הנ"ל שלא יוכל לעשות כן, אבל לא מדובר כלל על ויתור מצד האשה על החרם דר' גרשון שלא לגרש בעל כרחה. ודמי למ"ש בחו"מ (סי' יב ס"ט) שאם קבל פשרה בקנין ובקנס אינו יכול לומר אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה, שאין פרעון הקנס פוטרו מן הקנין. ע"ש. וה"נ בנ"ד. עכת"ד. וכעת נבוא לעמק יהושפט. 

ג.הספרדים לא קיבלו בפועל את החרם באיזורי מגוריהם:

א. ראשית דבר עלינו להביא כאן דברי הבית יוסף אה"ע (ס"ס א): כתב הרשב"א בתשובה, שאותם /שאותה/ תקנה שתיקן ר"ג שלא לישא אשה על אשתו, לא פשטה בכל גבולותינו ולא בגבולות פרובינציא הסמוכים לצרפת ג"כ לא שמענו שפשטה, ומעשים במקומותינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם, וכן אחרים רבים, ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם. עכ"ל. ובתשו' ב"י אה"ע (הל' כתובות סי' יד), כ' לדחות דברי מהר"י די מולינא שערער על פסק מרן וחכמים אחרים עמו להורות היתר לאשכנזי הדר בא"י לשאת אשה על אשתו, וכתב עליו מרן בתוך דבריו: זאת ועוד עמו אתוכח, כי מה לו כי נזעק לצאת לריב מהר ולתקוע עצמו לאסור בדבר זה, והנה לפני זמן לא רב היה חכם אשכנזי בירושלים ת"ו זקן ויושב בישיבה, שהיתה לו אשה בת בנים, ונשא אשה אחרת עליה, והיו שם הרה"ג הזקן ר' קלונימוס וחכמים אשכנזים אחרים ולא היה פוצה פה ומצפצף, ולמה לא הציל בעת ההיא לצאת לקראת נשק למחות בידו, וכי משוא פנים יש בדבר, ועוד דהא קי"ל דהלכתא כסוגיאן דעלמא, 

ד.בקיהלות סלוניקי וקושתא( שהיה להם התממשקות עם יהודים אשכנזים) מעולם לא נידו אשכנזי שהפר את החרם:

והנה בשאלוניקי וקושטא ויתר קהלות תוגרמא אשר שם קהלות גדולות מהאשכנזים, וגם במלכות הזאת, מעולם לא נשמע שינדו לשום אשכנזי שנשא אשה על אשתו, ואיך יקום הוא לעשות דבר שלא נשמע ולא נראה כמוהו, ולהתעבר על ריב לא לו, כי הוא ספרדי שמעולם לא קבלו עליהם תקנת ר' גרשון. עכת"ד. הנה מבואר להדיא שהספרדים לא קבלו עליהם תקנת ר"ג. 

(שו"ת יביע אומר חלק ה - אבן העזר סימן א)

ה.כיום הספרדים מתנים בכתובה שלא יעשאו אישה שניה בלי היתר של בית דין אבל התימנים מעולם לא קיבלו את חרם דרבנו גרשום ולא שמו תנאי כזה בכתובה:

 כפי דין תורתינו הקדושה שבכתב ושבעל־פה, וכן מוסכם מכל הפוסקים, מותר לשאת אשה נוספת על אשתו, בכתובה וקידושין כדת וכדין, כמו שנאמר{יב} אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונאמר{יג} כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' וילדו לו בנים וגו'. וכך נהגו בכל הדורות, כגון שמצינו באלקנה אביו של־שמואל הנביא{יד}, ולו שתי נשים, שם אחת חנה ושם השנית פנִנּה. ואשתו הראשונה אינה יכולה למנעו מזה, גם אם ילדה לו ילדים רבים. ואפילו מאה נשים בבת־אחת, יכול לשאת. אך כל זה דוקא בתנאי שהוא יכול לתת שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, או שהן מוחלות ומסכימות להסתפק במועט{טו}. ונתנו חז"ל עצה טובה שלא לשאת יותר מארבע נשים, אף־על־פי שיש לו ממון רב, כדי שתגיע לכל אחת מהן עונה בכל חודש, פעם אחת בכל שבוע. אלא שלפני קרוב לאלף שנה, התקין רבינו גרשום בחרם שלא ישא אדם אשה על אשתו. וכתבו הפוסקים שלא פשטה תקנתו כי אם בפרט אצל האשכנזים{טז} אבל לא אצל הספרדים. ואפילו תלמידי־חכמים צדיקים וחסידים ואנשי מעשה נהגו לשאת אשה שנייה, זולתי אותם שהתנו בכתובה על כך שלא ישא אחרת עליה אלא ברשות בית־דין{יז}. גם אצלינו בכל קהילות קודש תימן כן היה המנהג פשוט{יח}, ולא עוד אלא שאין בקהילותינו מי שהתנה על זאת כלל ועיקר. ונותן הבעל לכל אחת מהן מדור לעצמה{יט}. וכעת זה מקרוב שכמעט ונתבטל הדבר, צריך ליטול עצה ותושיה מגדולי הדור{כ}:

(הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר, אבן העזר סימן קצ"ח סעיף ד')

11. המצב כיום בישראל- הרבנות החילה את האיסור על כל העדות:

א.בכתובה (גם הספרדית) מתחייב החתן שלא לשאת אישה נוספת ללא היתר בית דין וכך גם נפסק לכלל תושבי ישראל ע"פ הרבנות :

לפני כאלף שנים, תיקן באשכנז, רבנו גרשום מאור הגולה, שלא ישא אדם יותר מאשה אחת. עוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלא הסכמתה. ורק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כרחה.

תקנה זו שלא לישא שתי נשים התקבלה באשכנז, ואילו בספרד לא נתקבלה כתקנה מחייבת, אבל בפועל כך נהגו ברוב הקהילות, כאשר בכתובה היה החתן מתחייב שלא ישא אשה נוספת על אשתו. 

לאחר קום המדינה, בשנת תש"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות בשווה.

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

ב.נוסח תקנת הרבנות: 

לרגל קבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, ומביאים אתם מנהגים קדומים שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל,

לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל, שהם תופסים מקום יסודי לכל תקנות רבותינו הקדמונים, מימי משה רבינו ועד הדורות האחרונים לקהלותיהם.

ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית - דין של מעלה ובית - דין של מטה וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל גוזרים ומתקנים בתוקף תוה"ק ככל תקנות ישראל שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם...

אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר - נשואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל... בתוקף הטלת חרם על העובר ככל חומר תקנות הרבנים בישראל, על כל קהלות ישראל הקיימות ואלך שתתקיימנה להבא בעזה"י, לשמור ולקיים את כל הכתוב בהם עד בוא גואל לישראל. ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב

(קובץ תורה שבעל פה, תשמ"ו, עמ' קד)

12.נקודת המפלט לחרד"ג- היתר מאה רבנים:

א.מאה רבנים מ-3 קהילות שונות כדי להתיר את החרם:

חרם תקנת הקהילות ששם רבינו גרשם מאור הגולה. דאין לישא שתי נשים. אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהילות, וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר

(שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד, סימן אלף כב)

ב.מטרת התנאים למאה רבנים- שלא יקלו ראש בחרם:

כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו

(בית חדש, אבן העזר א)

ג.מקרים להיתר- שגעון, עגינות הגבר וכד':

 על פי הרבנות הראשית היתר כזה יינתן רק במקרים מיוחדים (כגון שגעון) ולאחר שמיעת ערעורה של האישה.האמצעי מופעל גם במצבים של עגינות הגבר, כשאישה מסרבת לחיוב גט שפסק עליה בית הדין.

(אליבא דויקיפדיה)

ד.מציאותית יש רק כ-11 מקרים של היתר כזה בשנה:

מנהל בתי-הדין הרבניים, הרב אליהו בן-דהאן, מסר לנו כי מדי שנה ניתנים בממוצע כ- 11 היתרים ניתנו לגברים לשאת אשה שנייה.

(מעמד אישי- מתוך דוח האגודה: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996)

13.הספר "המסע אל תום האלף" של א.ב יהושע מנסה לעמת בין הגישה הספרדית- המתירה נשיאת 2 נשים לבין החרם הבלתי מעורער בקהילות אשכנז המתנגד לזה נחרצות:

זהו מסע אל שנת 999, בלב היבשת "הנידחת והפראית" אירופה, האחוזה התרגשות לקראת שנת האלף, שאולי יופיע בה פעם שנייה בן-האלוהים. בן-עטר, סוחר יהודי מצליח מטאנג'יר, נוטל עמו את שתי נשותיו, יחד עם שותפו המוסלמי, בתוספת רב יהודי ששכר באנדלוסיה, במסע נועז ומיוחד, שתחילתו בספינה, דרך האוקיינוס והסֵינה, עד לתוך העיירה הקטנה פאריס, והמשכו ב"תוספת יבשתית", עד לריינוס ולוורמייזא. כל זה בניסיון לשכנע את אחיינו לאחות ב"דין-תורה" את הקרע ביניהם, ואת שותפותם המסחרית הפורחת, שנותקה לפי תביעת האשה החדשה של האחיין, אלמנה אשכנזייה מוורמייזא, שכפל הנשים של הקרוב הצפון-אפריקאי מעורר בה רתיעה ואימה. בבית הפאריסאי של האחיין ואשתו עתיד בן-עטר לנחות עם כל הפמליה שלו, ובהתארחות שהולכת ונעשית משעשעת ומדהימה מתגלגלת ההתרחשות ל"משפט כפול". ה'מסע' הוא ניסיון מבריק לבדוק את אפשרות הדיאלוג בין קודים תרבותיים בתוך העם היהודי, המוסט אל ערב עלייתן של שתי תרבויות יהודיות גדולות – "תור הזהב" בספרד, ו"חכמי אשכנז". ולא פחות הוא מסע אישי של סוחר שמתגלה כ"פילוסוף של אהבה", המנסה להבין את החיים בתוך הכפילות המתוחה בין גבר לאשה ובתוכו עצמו

(אתר עברית, תקציר הספר)

_______________________________________________________________________

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4987166,00.html