אור התורה: זיכרון ושכחה

חלק א: האור הגנוז- התורה

1.האור הגנוז- למה לברוא אור ע"מ לגנוז אותו ולא לומר שישנו אור שטרם התגלה לעולם?

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:(בראשית א,ד)

2.הקב"ה גונז את האור לעתיד לבוא לצדיקים:

א.מה זה מסוף העולם ועד סופו ?

דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם".{אביו לח,טו}  ולמי גנזו – לצדיקים לעתיד לבוא

(חגיגה יב, ע"א)

ב.למה בבריאת האור לא נאמר "ויהי כן" ?

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי רָקִיעַ...  וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם ...וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ ....וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם ... וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה ...וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע... וַיְהִי כֵן
(בראשית א, ג-כט)

 לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ: עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים(תהילים א,ד-ה)

השאלות: (ג-ה) מה היה האור שנברא ביום הראשון. אם הם המאורות הלא נבראו ברביעי. ולמה קראם פה אור ושם מאורות, ולמה אמר יהי אור ולא אמר ויהי כן כמו בכ"מ...

...דעת חז"ל שלכן לא אמר ויהי כן, מפני שאור הזה לא נתקיים רק עד יום רביעי ואח"כ נגנז, כי הי' קרוב לשרשו שבא מאור השכליים והיו מצד אחד אור מוחש ומצד אחד אור שכלי שבו ישמש לעת"ל כמ"ש קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, וע"כ אמרו שראה הקב"ה שיהיו רשעים בעולם וגנזו לצדיקים לעת"ל...
וז"ש במדרש שוח"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והרשעים אומרים "לא כן" חייכם על כן לא יקומו רשעים במשפט, ר"ל שהקב"ה רצה שאור הגנוז יתקיים וישמש תמיד ואז לא היה כותב ויהי אור רק ויהי כן שמורה על הקיום, וז"ש אני אמרתי יהי כן, אבל ע"י שראה מעשי הרשעים הוכרח לגנוז האור ולא כתב ויהי כן, וז"ש והרשעים אומרים לא כן ועי"ז יהיו נדונים באור הזה לעתיד לבא, כמ"ש שהרשעים נדונים בה, שאם היה האור מתמיד במציאות היו יכולים לסבלו, וז"ש על כן לא יקומו רשעים במשפט:
(מלבי"ם ,שם)

3.התורה נמשלה לאור והמצווה לנר:

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר:(משלי ו,כג)

 כי נר מצוה. המצוה שאדם עושה מאירה לו כנר והלומד תורה היא לו כאור היום והשומע תוכחת מוסר הוא לו דרך המביא חיים : (מצודת דוד,שם)

{ה"מצודות" הוא ביאור על כל ספרי הנביאים והכתובים (מלבד המגילות רות, איכה ואסתר). הפירוש נכתב על ידי רבי דוד אלטשולר (ה'תמ"ז, 1687 – ה'תק"ל, 1769) והושלם על ידי בנו רבי יחיאל הילל אלטשולר (נפטר אחרי תקנ"ג, 1793).

הפירוש הוא ליקוט אדיר בהיקפו של ביאורי הפשט מפירושי הראשונים, עם עריכה, סִיגְנוּן והוספות רבות, והוא נחשב כפירוש הנפוץ והמקובל ביותר לנ"ך בכל הזמנים, בנוסף לפירושי הראשונים. פירוש ה"מצודות" הפך לאבן יסוד לכל הלומדים, ומאז כתיבתו במאה השמונה עשרה נדפס כמעט בכל דפוסי "מקראות גדולות".

החיבור חולק על ידי רבי יחיאל הילל לשני חלקים מקבילים:

• מצודת דוד - ביאור ענייני הפסוקים ופשטם
• מצודת ציון - ביאור מילים וביטויים שונים (ויקיפדיה) }

4.התורה בארמית נקראת- אורייתא כי היא אור באופן תת מודע:

לכל שפה יש עולם מודע של משמעויות ועולם תת-מודע אסוציאטיבי שגנוז בתוך המילים. התת-מודע של העברית היא השפה הארמית. השפה הארמית היא גם השפה שדיברו אבותינו בטרם חזרו לעבריות. אברהם עצמו דובר ארמית וכן חלק ממשפחתו נקראו בשם "ארמי" כמו לבן הארמי, בתואל הארמי וכו'. הארמית היא שפת התרגום - תרגום בגימטריא = תרדמה, כלומר מה שרדום בתוכנו.

{דוגמא לארמית כתת מודע- ברא- יצא בחוץ צמצום ולא רק יצירה יש מאין}

ברא בארמית פירושו בחוץ. בערבית ברא פירושו החוצה. גם בשפות המערביות הקיום, exist פירושו להיות בחוץ, ex-בחוץ, ist-להיות בלטינית. כלומר החויה הראשונה של הקיום היא להיות בחוץ. כלומר, אלקים הוציא את עצמו, סילק אור אינסוף כדי לתת מקום לקיום המציאות. "סוד הצמצום" של הקבלה בעצם מופיע בפירוש במילה "ברא". מה זה עושה לאדם שהוא בחוץ? גורם לו לרצות לשוב, "תשובה קדמה לעולם".

ברא בעברית משמעותו למלא. כמו (שופטים, ג', י"ז) "וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד". בריא פרושו מלא. בדיוק ההפך מהארמית.

(מאמר "בראשית - הקדמה ללימוד הספר והפסוקים הראשונים"/ הרב אורי שרקי)

5.איפה האור הגנוז מתגלה בעולם?

בחנוכה, בנרות שבת, בנרות שמדליק הכהן במנורה ובאור הגנוז בתורה( תורת הסוד):

א.במעשי הצדיקים:

.....
שאלו חסידים: היכן גנזו?
השיבו: בתורה.
שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
השיבו: ימצאו וימצאו.
שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה?
השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

(אור הגנוז: סיפורי חסידים/מרטין בובר, עמ 5)

ב.בתורה- את האור גימטרה 613 מצוות :

"וירא א־להים את האור כי טוב" –"את האור"=תרי"ג בגימטרייה - זו התורה והיא האור הגנוז (מדרש רות, זהר חדש פה. מובא ב"תורה שלמה", בראשית א, אות תיג (כרך א,עמ' עט)). 

ג.אצל הלומד  תורה לשמה רואה מסוף העולם ועד סופו דרך האוז הגנוז

בספר "אור המאיר" לרב זאב מזיטאמיר ,תלמידו של המגיד ממזריטש כתוב כי פעם היה נחוץ לתלמידים לדעת ענין רחוק ממעזבוז.

פתח הבעש"ט את ספר "הזוהר" שהיה מונח על השולחן, עיין בו ואמר לתלמידים איך יפול דבר במקום ההוא הרחוק מכאן.

שאלו התלמידים איך הבעש"ט ראה בהסתכלות בספר "הזוהר" דבר שהוא רחוק מכאן והשיב להם: אור שברא הקב"ה ביום הראשון היה אדם הראשון רואה בו מסוף העולם ועד סופו, היינו מסוף עלמא דאתכסיא מלמעלה למטה ועד סופו של עלמא דאתגליא מלמטה למעלה. ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו , עמד וגנזו, והיכן גנזו? בתורה. ואם אדם לומד תורה לשמה מאיר לו מסוף העולם ועד סופו.

כך אירע כמה פעמים שהבעש"ט באר את הטעם לכך שהוא מביט ב"זוהר" כדי לדעת דבר רחוק.

("רשימות דברים ד" עמ' לא' קטע סד')

ד.אצל משה רבנו- כשקרן אור פניו

הים המרמז לעולם הבא נקרא "עלמא דאתכסיא", מפני שהוא נסתר והיבשה הגלויה המרמזת לעולם הזה - "עלמא דאתגליא". הגבול בין הים ליבשה הוא סוף עלמא דאתכסיא מלמעלה למטה וגם סוף עלמא דאתגליא מלמטה למעלה. זה פירוש אחד בחסידות ל"מסוף העולם ועד סופו". הבעש"ט מגלה שאור ששת ימי בראשית מייחד את הנסתר והנגלה, את העולם הבא עם העולם הזה.
משה רבינו ראה מסוף העולם ועד סופו ועור פניו קרן מאותו אור גנוז. לכן שם מסוה על פניו, ורמז לדבר מסוה הוא נוטריקון "מסוף העולם ועד סופו".
מסוה עולה בגימטריא אל"ף שהוא הפלא שקדם לבריאת העולם שנברא באות בי"ת. אם אדם לומד תורה לשמה מאיר לו האור מסוף העולם ועד סופו כמו משה.
התורה היא אור, כפי שכתוב "ותורה אור", ומשמע מחז"ל שהאור שגנוז בתורה אינו אותו אור , אלא אור נוסף, אור של כפליים לתושיה, חוץ מאור התורה עצמה.
רבי מאיר, הנקרא על שם האור, אומר ב"פרקי אבות"(פרק ו) כי "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" ואחד מהם הוא "מגלים לו רזי תורה". כאן אנו למדים שהוא זוכה לא רק ברזי תורה, אלא בהסתכלות מסוף העולם ועד סופו.

( מתוך אתר "יסודות הקבלה והחסידות:

http://jewish-education.info/pnimi.org.il/yesodot/sipurim/misofHaolamVeadSofo_D.asp.htm)

ה. בנרות חנוכה:

ל"ו נרות דחנוכה כנגד ל"ו שעות ששימש אור הגנוז בששת ימי בראשית. אם כן נראה שנר חנוכה הוא מאור הגנוז, והוא מאיר בתוך החושך הגדול (שפת אמת ,חנוכה, תרס"א)

ו. אצל הכהן המדליק את המנורה:

בכל יום מימי בראשית מציינת התורה "ויאמר אלוהים... ויהי כן" חוץ מהיום הראשון בבריאת האור, משום שלא היה כן, כי האור המקורי נגנז ובמקומו נברא אור אחר – אור מצומצם. ומתי תוקן הדבר? בשעה שהדליק אהרן את המנורה, שנאמר "ויעש כן אהרן" – שאהרן בהדלקת המנורה משך האור הגנוז לבית המקדש (עיטורי תורה, במדבר, עמ' 51)

ז.בסודות התורה שגילה רשב"י בל"ג בעומר:

ויש לומר עוד טעם על מנהג בני ישראל שנוהגין להרבו' באור ביום ההוא. יומא דהלולא דרבי שמעון. דהנה ר"ש כשהי' מגלה רזין ביום ההוא באדרא קדישא. אמר (דף רצ"א ע"ב) וז"ל. והשתא בעינא לגלאה רזין קמיה דקוב"ה וכו'. והאי יומא לא יתרחק למיעל לדוכתי' כיומא אחרא דהא כל יומא דא ברשותי קיימא עכ"ל. רצ"ל שהי' היום מתארך באורו ולא היה רשות לאור היום להתחשך. היינו שיתפנה מן העולם עד שנתן לו ר"ש רשות. וזה יורה כי כל האורות בטלים ומשמשים אל האור כי טוב. היינו רזין סתימין דאורייתא אשר גנוז בה אור הגנוז לצדיקים. והצדיקים המבינים ברזין דאורייתא הנה מאירים באו"ר הגנוז בה. ע"כ אור היום ההוא הי' מתארך. ושמר פקודתו של ר"ש. הבן. הנה לבעבור זה מרבין או"ר ביום הזה:

(בני יששכר אייר ג ו)

ח. בתורתו המאירה של הרב אברהם יצחק הכהן  קוק- ספר אורות המקדים את אורו של משיח:

אורות רבים ונפלאים גילה והאיר לנו הרב קוק זצ”ל. האיר לנו את אור הגאולה ולימדנו שכל התהליך המורכב שאנו עוברים “הכל קודש ואלוקי הוא”” ובעתיד יתגלה “שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר” כל שחי ולכל שיחיה בה” הכל אור אלוקי עולם אלוקי ישראל הוא” (אורות” עמ’ עט). הוא האיר לנו באורות תורתו שהתורה שאנו לומדים אינה באה רק להעלות את האיש הפרטי” אלא “כשלומדים תורה לשמה עושים חסד עם כנסת ישראל” (אורות התורה”ב”ה). הוא לימד אותנו על ערכה ומהותה של ארץ ישראל שהיא “איננה… קנין חיצוני לאומה”” אלא “היא חטיבה עצמותית הקשורה בקשר חיים עם האומה” חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה” (אורות” ארץ ישראל “א’). והוא גילה לנו את ערכה של כל נשמה מישראל “שגם הריקנים שבישראל כל העולם מושתת עליהם. ויש להתרעד ביראה קדושה” מקדושת הנשמה האלוקית העליונה של כל נפש מישראל (אורות הקודש”ח”א”עמ קלו)

(אור התשובה במשנת הרב קוק – הרב יורם אליהו)

חלק ב: התורה הנשכחת בזמן ההריון

1.למה ללמד את העובר את כל התורה אם ממילא משכיחים ממנו את כולה?

דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו...

ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו...ומלמדין אותו כל התורה כולה ...

וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו... ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע 

(נדה דף ל/ב )

2.האור- הוא הנשמה שעדיין לא הוטבעה בגוף עד הלידה:

ונר דלוק על ראשו. פי' אור הנשמה שופע עליו ועדיין אין הגוף חוצץ מפניה והיא יכולה להשיג מסוף העולם ועד סופו כמו אדם ישן שע"י שבטלו חושיו צופה מה שבאספמיא ומפני כן נמי משיג כל התורה כולה וכשיוצא לאויר העולם סטרו על פיו ושוכח פי' ע"י הכנסת הנשמה לגוף נעשה חוצץ בינה להשגה:

(חתם סופר על נדה דף ל/ב )

ואמר ונר דלוק על ראשו, פי' הנר הזה הוא הנשמה שנקרא נר י"י נשמת אדם. וקאמר שהנר הזה דלוק על ראשו, כלומר שעדיין הנשמה בלתי מוטבע בגוף, כי הנשמה של אדם מוטבע בגוף כאשר יוצא לאויר העולם

(מהר"ל חדושי אגדות על נדה דף ל/ב )

סוטר- עושה אותו סטרא(צד) אחד של גוף ונשמה ביחד (ענ"ד)

3.הפה הוא איבר שיש בו צד רוחני (דיבור) הפועל פעולה גשמית והגשמיות משכיחה מהאדם את התורה:

שאמרו רז"ל בפרק המפלת (נדה ל' ע"ב) כשהולד יוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. למה אמרו סטרו על פיו, כי הוא זה אשר אמרנו לך, כי הפה שנעשה בו אדם חי מדבר גשמי הוא משכח ממנו כל התורה. 

(ספר גבורות השם - פרק כח )

4.המלאך עושה את האדם חסר ולכן מבקש לינוק:

 ולפיכך אמר כאשר יוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה מפני שנעשה אדם חסר, ודבר זה נראה בפה של תינוק כי מיד רוצה לינק בפה ונמצא שהוא תאב רוצה לינק. ולכך אמר שהמלאך סטרו על פיו כי המלאך צריך לעשות אותו חסר ותאב, שאם לא כן לא היה יונק והיה מת, ומפני שהוא רעב הוא תאב ויונק והוא מקויים. ואמר וסטרו על פיו כי מי שסוטר את אחד במקום שסוטר אותו הוא חסר כמו מי שמכה על דבר נעשה חסרון של מה במקום ההוא, ולכך מה שנעשה אדם חסר עד שהוא רעב לאכילה והוא לצורך קיומו של אדם דבר זה נקרא שהמלאך סטרו על פיו

(דרשות המהר"ל - דרוש לשבת תשובה )

5.בגלל שכחת כל התורה התינוק בוכה בלידתו:

 כשהגיע זמנו לצאת לאויר העולם מיד המלאך מכה אותו ומכבה נרו ומוציאו בעל כרחו ושוכח כל מה שראה ומוציאו לאויר העולם, ועל זה התינוק בוכה תיכף שיוצא לאויר העולם, עד כאן.

(רבנו בחיי על ויקרא פרק יח פסוק כט )

6.המלאך שסוטרו הוא היצר הרע שמקבל את פניו בבואו לעולם:

א.המפגש הראשון במציאות- עם יצר הרע:

וכיון שיצא כו' בא מלאך וסטרו כו' שנאמר לפתח חטאת רובץ וגו'. בפרק חלק אמרינן אימתי יצה"ר שולט באדם משעת יצירה דכתיב לפתח חטאת וגו' והיינו יצה"ר והיינו מלאך המות כדאמרינן בפ"ק דב"ב ע"ש:

(מהרש"א חידושי אגדות מסכת נדה דף ל עמוד ב)

ב.כשיגיע לגיל מצוות אז יחסזור אליו המלאך שהוא היצר הטוב ואז עם 2 הכוות הוא מחוייב במצוות:

וּמָתַי בָּא אָדָם לְהִטָּהֵר? כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים, אָז מִזְדַּוֵּג הָאָדָם בִּשְׁנֵיהֶם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל. יֵצֶר טוֹב לְיָמִין, וְיֵצֶר הָרָע לִשְׂמֹאל. וְאֵלֶּה הֵם שְׁנֵי מַלְאָכִים מַמָּשׁ מְמֻנִּים, וְהֵם נִמְצָאִים תָּמִיד עִם הָאָדָם.. (זוהר וישלח ג)

7.אצל משה רבנו המלאך לא סתרו ולכן נשאר מחובר לתורה:

וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שאיתא בש"ס (נדה ל:) בשעה שבא אדם לעולם בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח מה שלמד, דבשעה שהוא במעי אמו הוא רואה האור מפורש, כמו שכתיב (איוב כ״ט:ב׳-ג׳) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרנו בהלו נרו עלי ראשו וגו', ואח"כ כשבא לעולם בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח מה שלמד, היינו שמסתיר ממנו אור השי"ת, ובמשה לא היה סטרו על פיו, והיה רואה מפורש האור של השי"ת, ע"כ נקרא כבד פה וכבד לשון...

(תפארת יוסף לרבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר/האדמו"ר הרביעי של חסידות ראדזין. ליקוטי הש"ס מסכת תענית )

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:(שמות ב,ב)

{שמות ב-ב} ותרא אותו כי טוב הוא תניא ר''מ אומר טוב שמו ר' יהודה אומר טוביה שמו רבי נחמיה אומר הגון לנביאות אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב התם {בראשית א-ד} וירא אלהים את האור כי טוב

(סוטה יב, ע"א)

8.משה רבנו שוכח את התורה במשך כל ה-40 יום ולבסוף קיבלה במתנה:

וא''ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמ' {שמות לא-יח} ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו

(נדרים לח, ע"א)

אמר רבי יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה למד תורה ומשכחה ובסוף נתנה לו במתנה כל כך למה בשביל להחזיר את הטיפשים

(ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ה)

9.החיסרון שבגינו לא קיבל התורה - מחמת מימד הזמן הקצר :

בתחלה היה משה לומד ומשכחה עד שנתנה כו'. לפי שא"א לדעת אנושי לקבל כל מצות התורה תוך זמן מועט כזה ארבעים יום כפירש"י בחומש ולהכי קאמר ר"י שהיה לומד ומשכחה שתקפה עליו משנתו אלא שמתנת אלהים היה לו שתקוים בידו ולא תשתכח וע"ז אמרו בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות למדו לומר כן ע"פ מ"ש במדרש ככלתו חסר כתיב שנתן לו הקב"ה התורה כחתן הנותן לכלה הקידושין שנותן בעין יפה ומתנה שלא להחזיר וכן פירש"י בחומש אך מה שפירש הכלה היא התורה והחתן הוא ישראל אינו כן אלא בכ"מ הקב"ה נדמה לחתן והישראל לכלה ודו"ק:

(מהרש"א, שם)

10.התורה היא נבדלת אלוקית ובפשטות האדם הגשמי לא יכול בכלל ללומדה אלא שהקב"ה נותן לנו את החיבור אליה- במתנה

ואמר ר' יוחנן מתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה וכו'. בארו בזה מדריגת התורה שאין לה צרוף וחבור אל האדם לפי מעלתה העליונה, לכך היה משה משכח התורה כשלמדה, כי התורה היא נבדלת אלקית ואינה שייך התורה לאדם מצד שהאדם הוא בעל גוף, לכך לא היה חבור אל משה אל התורה, רק מצד מה שנותן השם יתברך ומשפיע לאדם ובצד הזה היה החבור. ולא שהיה החבור מצד משה בעצמו כמו שכל אדם שהוא מקבל מושכלות, ודבר זה בודאי מצד האדם כי ראוי האדם שיהיה מקבל המושכלות, שאין המושכלות חכמה אלקית נבדלת לגמרי כמו שהוא התורה, וכאשר יקבל האדם המושכל אין לומר שנתן לו המושכל במתנה כי כך הוא עצם האדם שיהיה מקבל המושכל, ואם לא היה [מקבל] המושכל יהיה מציאת האדם לבטלה [כי זהו עצם האדם שהוא בעל שכל]. אבל התורה למשה אינו כך, כי משה הוא בפני עצמו והתורה היא נבדלת מן האדם, [לגמרי ולכך מתחלה כאשר נתנה הי' לומד ומשכחה כי לא היה לה שום חבור לאדם הגשמי וכאשר נתן הש"י הלוחות אל משה, ועל ידי הלוחות הי' אל התורה יותר חבור אל משה כאשר היו אצלו הלוחות ובזה היה התורה מתנה אל משה. והמתנה היא באה מן הש"י לגמרי אל האדם, אע"ג כי מצד האדם עצמו אין ראוי זה, רק כי הש"י משפיע אל האדם והוא מקבל. וזהו שאמר ויתן אל משה לשון מתנה, והוי ליה לכתוב ויהי ככלותו לדבר ויכתוב על הלוחות באצבע אלקים ויקח אותם משה, אלא לכן כתב ויתן לומר כי לא היה אל התורה [חבור להאדם] עד שנתן אל משה הלוחות במתנה ואז היה מרע"ה מקבל התורה לומר כי המתנה היא אל המקבל לגמרי.] וזה שאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אליו:

(חידושי אגדות למהר"ל,שם)

11.התורה ניתנה לו במתנה רק בסוף 40 יום כדי שיעריך וישמח במה שקיבל :

שם היה משה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה. נראה לי בס"ד דיליף לה מדכתיב ככלותו לדבר אתו, דלא צריך לומר אתו, אלא הוה ליה למימר ככלותי לדברו, כמו שנאמר [בראשית ל"ז ד'] ולא יכלו דברו לשלום, על כרחך הכי קאמר ויתן במתנה ככלותו לדבר, ועל ידי כך כל מה שלמד נשאר אתו ולא נשכח ממנו, כאשר היה לו בתחלה. והא דנתן לו במתנה לסוף ארבעים, ולא נתן לו במתנה תכף ביום ראשון, דאז לא היה נשכח מעיקרא ממנו כלום, נ"ל בס"ד כדי שישמח בלימודו ביותר, כי בהיות שבתחלה היה שוכח ואחר מ' יום בא לו כח הזכירה שלא נשכח ממנו כלום, נעשה לו שמחה גדולה בלימוד התורה. אי נמי דארז"ל שלשה ניקנין ע"י יסורין, וחד מנייהו תורה, דכתיב [תהלים צ"ד י"ב] אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ולכן תחלה היה שוכח והיה לו יסורין גדולים בזה, ואח"כ בא לו כח הזכירה שקנה אותה ע"י יסורין. והא דהיתה המתנה מסוגלת לתורה, נ"ל בס"ד כי כח הזכירה הוא בחסדים, שהוא סוד שם הוי"ה דאלפין שעולה מ"ה, וידוע שכל דבר שבקדושה כלול מעשר, הרי הוא מספר ת"ן בפרטות, ומספר מ"ה בכללות, כי עשר פעמים מ"ה הוא ת"ן, וחיבור הכללות והפרטות הם מ"ה ות"ן, אותיות מתנה, לכן כיון שנתנה לו במתנה בא לו כח הזכירה מסוד החסדים, שהם מ"ה ות"ן, ונתייסדה התורה בלבו:

( בן יהוידע על נדרים דף לח/א )

12.כובד הגלות משכח את התורה:

רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ:פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא:(הושע ב ד-ה)

פן אפשיטנה ערומה. היינו מן מצות שהוא לבוש אל הנפש. רצה לומר כי בגולה אינן יכולין לקיים המצות כתיקונן, והצגתיה כיום הולדה. רצה לומר כמו שביום הולדה משכחין התורה כולו כן כובד הגלות משכחת את התורה. ושמתיה כמדבר. היינו חסרון הנבואה, כי אין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל בלבד (מכילתא בא יב, א). ושתיה כארץ ציה. זו סילוק רוח הקודש, כי ציה הוא יותר חריבה ממדבר. והמתיה בצמא. זו אבידת חכמת חכמיו דכתיב בו (ישעיה נה, א. ועי' ב"ק יז, א) הוי כל צמא לכו למים, וכן (ע"זג, ב): כיון שפירש אדם מן התורה מיד הוא מת:‏

(אדרת אליהו על הושע פרק ב פסוק ה )

13.כל ישראל יש להם? היה צריך להיות יהא להם- אלא יש להם מראש כי מי שיש לו לאו רוצה לאבד מה שכבר זכה לו יותר מאשר מי שרק מובטח לו עתידית:

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה , וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בַסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה  וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:

(סנהדרין פרק י משנה א)

מה שמפרשים ההקדמה לפרקי אבות כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דלכאורה הול"ל יהי" להם חלק לעוה"ב אלא דדרך העולם הוא אם אדם רוצה להשיג דבר שיש בו ריוח גדול והון רב אז לא יחוש על טרחתו ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר ישיג את הדבר אבל אם הריוח קטן אז לא יטריח את עצמו כ"כ ואף באופן שהריוח גדול אם כל הדבר מוטל עדיין בספק לא יטריח את עצמו כ"כ על הספק אמנם אם יש לו כבר החפץ וכבר זכה בו רק שיש חשש שיוכל להפסיד את החפץ אז אינו חושש על טרחתו ורוצה להציל את שלו אף אם הדבר מוטל בספק והנה חכמינו ז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות הרבה דברי מוסר והנהגות טובות אשר ילכו בהם כדי שע"י יזכה האדם לחיים נצחיים בין הצדיקים הנהנין מזיו השכינה ואם אמור יאמר האדם הלוא המלאכה מלאכת הקודש מרובה ומי יעלה בהר ה' להיות מתעטף בכל מדות שמנו חכמים  השכר שכר עוה"ב מוטל בספק אם כה בו ומי יטריח כל כך על דבר שרחוק ממנו שיזכה לזה לכן הקדימו חז"ל לומר לנו כל ישראל יש"' לו כבר חלק לעו"ה ואם כבר יש לו וזכה בו אז יעשה כל מה שביכלתו שלא יפסידו ויחזיק באשר לו בכל כוחותיו

(תורת מהרי"ץ שלח לך ד"ה עלה)

{מארי יחיא בן יוסף צאלח (מכונה: מהרי"ץ, או: מהר"י צאלח, חשוון ה'תע"ד – כ"ח בניסן ה'תקס"ה, 1713 – 27 באפריל 1805), היה מגדולי חכמי יהדות תימן במאה ה-18, וראב"ד בבית הדין הגדול בצנעא.^[1]}

חלק ג: טיפים לזיכרון התורה

0. המטרה של עמלק להזכיח התורה ולכן כנגדו יש מצוות "זכור, עמלק - עמל ק - עמל שכחת התורה ח"ו :

שבת יומא דזכירה, ועל ידי השבת זוכין בני ישראל לזכירה, וכמו כן על ידי מחיית עמלק בא זכירה, לכן כתוב תמחה וגו' זכר עמלק לא תשכח, שכשימחה שמו של עמלק יהיה הזכירה בשלימות, כי כל מלחמת עמלק להשכיח מבני ישראל התורה ולהתדבק בהבלי עולם שזה בחינת השכחה... (שפת אמת  זכור תרס"ב)

1. 40 פעם כסגולה להחזקת הזיכרון:

א.ריש לקיש משנן לימודו 40 פעם כנגד 40 יום של משה בסיני:
כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתני' ארבעין זמנין כנגד מ' יום שניתנה תורה (תענית ח ע"א)

ב.רב יצחק שנה מרבי אבהו משהו -40 פעם כדי לשיהיה מונח היטב בכיסו(זכרונו):

אשכחיה רב יצחק בר יוסף לר' אבהו דהוה קאי באוכלוסא דאינשי א''ל מתניתין מאי א''ל רישא בעוקר וסיפא בטועה תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנחא בכיסיה (פסחים ע"ב ע"א)

2. 101- כמות החזרה האידאלית על דברי התורה:

א.אינו דומה שונה פרקו מאה פעם לשונה פרקו מאה ואחד:

א''ל בר הי הי להלל מאי דכתיב {מלאכי ג-יח} ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע היינו אשר לא עבדו א''ל עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד א''ל ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו א''ל אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי

(חגיגה ט, ע"ב)

כתב בספר ענף יוסף בשם הקדמת קהלת יעקב בביאור הענין, כי מהלך אדם ביום עשר פרסאות, וזה דרך כל החמרין הנשכרין. ואילו הנשכר לאחד עשר פרסאות הרי הוא עושה יותר מכפי כחו ורגילותו, ועל כן שכרו כפול. וכן השונה פרקו מאה פעמים כך היה דרכם, ומחויב בזה לבל יתחייב בנפשו בשוכחו דבר ממשנתו. אבל המוסיף יותר מכפי רגילותו, מורה על אהבת התורה, ודומה למה שאמר עוד בן הי הי: לפום צערא אגרא (ביאור חברותא הערה, שם)

ב.בין זכר לשכח ההפרש בגימט' הוא 101:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.(דברים ח,יא)

פן תשכח את הדברים וגו'. רז"ל (אבות ג י) למדו מכאן שהשוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו כי גורם לעצמו שגם ה' ישכחו כמ"ש (הושע ד ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. עוד דרשו רז"ל (חגיגה ט ע"ב) מן פסוק ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג יח) שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד ושמעתי רמז לדבר לא עבדו ר"ת שלו עולה מאה לומר שהלומד מאה פעמים עדיין נקרא לא עבדו עובד אלהים לאשר ר"ת עולה ק"א כי השונה פרקו ק"א פעמים נקרא עובד אלהים:

 וזו משלי לעשות רמז יקר מזה והוא, כשתסתכל במלת זכר ובמלת שכח תמצא מספר ק"א ביניהם, והרוצה לבטל השכחה יחזור על למודו ק"א פעמים ובהם יפחות מן מספר שכח מספר ק"א וישאר מן שכח מלת זכר ע"כ מאז יהיה הדבר כמוס אצלו לזכרון לא ישכח עוד. וקרוב לשמוע שהמלאך הממונה על הזכרון זכור שמו ויש לו רכ"ז כוחות, והמלאך הממונה על השכחה שכח שמו ויש לו שכ"ח כוחות, נמצא שיש לו ק"א כוחות יותר מן מלאך של הזכרון ע"כ השכחה גוברת על האדם, לפיכך צריך הוא לחזור על למודו ק"א פעמים כי בכל פעם ופעם שיחזור הוא מחסר ומחליש כח אחד מכוחותיו וכשחזר ק"א פעמים החליש כל כוחותיו היתרים ונכנס תחת יד המלאך הממונה על הזכרון ולא ישכח עוד. רמז לדבר השמר ושמור נפשך מאד ר"ת מן ד"ת אלו עולה למספר ק"א ור"ת של תיבת לך היינו למ"ד וכאילו אמר למוד תורתך ק"א פעמים פן תשכח את הדברים וזה רמז יקר:

(כלי יקר, שם)

ג.למה יש שכחת תורה? כי לא קיבלו אותה מה' אלא ממשה  ולא צריך ללומדה "צוה" פעמים

אם היו מקבלים תורה מאת ה' – לא היו שוכחים. אך כיון שקיבלו ממשה – שולט שר של שכחה. ב' מצוות קיבלנו מאת ה' – אנכי ולא יהיה לך, ושאר התרי"א מצוות – מאת משה. תרי"א גי' תור"ה. וזשאה"כ: תור"ה צוה לנו משה – מורשה קהילת יעקב. כיון שתרי"א מצוות קיבלנו ממשה אין די לחזור ק' פעמים, אלא צריך לחזור "צוה" פעמים

(ע"פ הרב בועז שלום - https://taamu.co.il/dwqa-question/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%99%D7%A9-%D7%94%D7%91%D7%93%D7%9C-%D7%9B%D7%9C-%D7%9B%D7%9A-%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%95-%D7%9E%D7%90%D7%94/

)

3.הבנה וחיבור ביחד עם שינון:

מה העצה הכי טובה לא לשכוח את הלימוד?

‏הלוואי והייתי יודע... והאמת היא ‏שאין כל הנפשות שוות לגמרי, אך ודאי ‏שהיסוד הבסיסי של הזיכרון הוא הקישור ‏הנפשי. זוהי מלאכה עדינה ועמוקה ליצור ‏קישור עמוק לדברי אלוקים חיים, באותם ‏חלקים בתוכנו שאינם זוכים לכך באופן ‏טבעי. וככול שאדם לומד על ערכה של ‏תורה ויודע שכל אות ואות בה היא אור ‏אלוקי עליון שלמעלה מגדרי העולמות, ‏ומתוך כך הוא מרגיל את עצמו להשתוקק ‏להידבק באור זה יותר מכל מה שיש בעולם, ‏כך הזיכרון מצידו האיכותי והפנימי יתגבר ‏בקרבו.

‏ומהצד המעשי, הבסיס הוא הבהירות של ‏הסוגיה. כשהדברים מעורפלים, השכחה מצויה יותר. וחלק מהטעם בחזרות ‏המרובות הוא גם כדי להגביר את ההבנה ‏והבהירות. על גבי כל זה יש לחזרות יתרון ‏גם בצד הזיכרון החיצוני, ואינו דומה שונה ‏פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחת.

(נפשי בשאלתי פרשת במדבר תשפ"ג, מדור בעלון קרוב אליך/ הרב יהושע שפירא)

4.לשמוח בתורה ומתוך כך יזכור יותר:

 בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:(תהילים קיט טז)

 בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע- שאני מתבונן בהם אני משתעשע בהם לפיכך לא אשכחם כי הם לי לששון ולשמחת לבב( רד"ק,שם)

5.לימוד בצנעה  ולימוד אגדה מהכתוב- לא  משכח:

אמר רבי יוחנן ברית כרותה היא היגע תלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח אמר רבי יוחנן ענתנייתא ברית כרותה היא היגע בתלמודו בצנעה לא במהרה הוא משכח מה טעם (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה אמר רבי יוחנן ברית כרותה היא הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח א"ר תנחום הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח מה טעם (דברים, ד) פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך 

(ירושלמי ברכות לז ע"ב)

6.לימוד תורה לשמה

א. לימוד לשמה משמר זיכרונו בתורה:

ואיתא בירושלמי ברית כרותה הוא כל העוסק בתורה לשמה אינו שוכח את תלמודו ואין בא לידי אונס ששכח תלמודו

(שו"ת תירוש ויצהר סימן כ"ג)

שכחה נובעת מריבוי, זכירה נובעת מאחדות, והלומד שלא לשמה ממשיך עצמו אל בחינת הריבוי שבבריאה, והלומד לשמה ממשיך עצמו אל האחדות ומכאן הזכירה ודוק (מתוף ניק בשם נרו יאיר בפורו אוצר החכמה 

(https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=17&t=15433&p=145029&hilit)

ב.לימוד תורה לשמה- מזכיר נשכחות ורזים שלמד בבטן אימו :

...ושנו רבותינו (אבות ו, א) כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, שמגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר:

 וי"ל הענין בזה על פי מה שפרשנו מה שאמרו חז"ל במסכת נדה (ל ע"ב) תינוק קודם שיצא לאויר העולם מלמדין אותו כל התורה ואח"כ בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחה ממנו. ויש להבין דמה תועלת יוצא מהלימוד מאחר שהמלאך משכחה, לא ילמוד ולא יצטרך לסוטרו על פיו לשכחה ממנו. וביארנו הכוונה בזה, כי הקב"ה מלמדו כל התורה ומשריש כח התורה הק' בעובר, רק כדי שיהיה הבחירה ביד כל אדם חפשית בא מלאך ומשכחה ממנו, ואם האדם זוכה לבחור בטוב ועוסק בתורה הק' לשמה, נתעורר הלימוד הראשון שלמדו הקב"ה עוד במעי אמו, וזוכר מה שלמדו הקב"ה, וממילא נגלו תעלומות ורזין דאורייתא ונעשה כמעין המתגבר, ולכן העוסק בתורה לשמה מגלין לו רזין דאורייתא, שנגלה לו ממה ששכח קודם וכנ"ל:

(צמח צדיק,  חודש ניסן)

{רבי מנחם מנדל הגר (כ"ד באייר תק"צ, 1830 - כ"ט בתשרי תרמ"ה, 1884) היה המייסד והאדמו"ר הראשון בשושלת ויז'ניץ.}

ג.מי שלא לומד תורה לשמה אלא לקנטור- משכיחין ממנו את כל התורה שלמד בעת פטירתו!

ובזה נראה לפרש טעם למה משכחין התורה מרשעים בעת מיתתן כאומרם  ז"ל (סנהדרין דף כו עמוד ב) גבי דואג ואחיתופל שבא מלאך ושיכח  ממנו התורה  והרמז בזה שכשם שבעת הלידה  המלאך סוטר על פיו ומשכח ממנו  את  התורה כדי שיצא לעולם ויעסוק בתורה כדי שיקבל שכר גם בעת יציאת הנשמה של אדם, אם לא עסק בתורה לשמה אלא קנתר שנוח לו שלא נברא בא אותו מלאך ושוכח ממנו התורה  כלומר יציאתו מן העולם כביאתו מה ביאתו בלא תורה אף יציאתו כן שמאחר שלמד לקנטר נוח לו שלא נברא ונמצא יציאתו כביאתו כשפרשית. 

וזה נבין פסוק ( משלי סימן ג) בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ:כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:.  חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. יובן הם מה שאמרנו שהלומד ואינו מקיים כדואג ואחיתופל לסוף תורתו משתכחת ממנו לזה אמר בני תורתי אל שתכח והתיקון שתעשה כדי שלא תשכח שמצוותי יצור לבך וגם תרוויח היום המצוות שאורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך לפי שהמצוות מאריכות ימיו של אדם שבקלה שבקלות ובחמורה שבחמורות כתיב אריכות ימים

(מדרש האתמרי ע"מ 122 /הרב אליהו בן אברהם שלמה הכהן בעל ה"שבט מוסר")

7.ללמוד דרך קריאה וניגון:

שאלה: למה נהוג ללמוד תורה בקול ובניגון? תשובה: בהלכות תלמוד תורה נפסק: "כל אדם צריך להיזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שלומד, בין במקרא, משנה ותלמוד, אלא-אם-כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר". יתרה מזו: "כל המשמיע קולו בשעת תלמודו - תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש - במהרה הוא שוכח, שנאמר (שמואל-ב כג,ה): 'ערוכה בכל ושמורה' - אם ערוכה בכל רמ"ח איברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת". בעלי התוספות כתבו, שבזמן חז"ל היו רגילים לשנן משנה בזמרה, כדי להקל את זכירתה על-פה. והשל"ה כתב: "שיהיה הלימוד בשיר, בין במקרא בין במשנה, ולזה תמצא ספרי המשנה הקדומים כתובים עם הניקוד והטעמים". ואכן גינו חז"ל את "כל הקורא (=מקרא) בלא נעימה, ושונה (=משנה) בלא זמרה". נוהג זה היה רווח ביותר, עד שכאשר הביעו חז"ל ביקורת על מי שאינו מנסה להבין היטב את הדברים שלומד, אמרו: "גמרא גמור, זמורתא תהא!". כלומר: למד, בין כך ובין כך אינך מבין, יהיה לך אפוא זמר ושיר". הרבי מליובאוויטש סיפר, שטענו לפני חותנו (אדמו"ר הריי"צ) על הישיבות, מדוע צריכים התלמידים להתנועע ולצעוק בשעת הלימוד… והסביר את טעמו של דבר, מפני שלימוד התורה דורש מהאדם לבטל את עצמו כליל, דהיינו להתייגע הרבה ולהשקיע את כל הכוחות והחשק, ואפילו את ה'תאווה' בלימוד זה, ולכן הלימוד הוא באופן שאינו מתאים לסדרי העולם. מקורות: עירובין נד, רע"א. ביצה כד,א. מגילה לב,א ותוד"ה והשונה. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' ת"ת פ"ב הי"ב ופ"ד ה"ט. של"ה מסכת שבועות סד"ה הרחקת לימוד פילוסופיא (דפוס אמ"ד קפג סע"א). 'תורת מנחם - התוועדויות': א,41. ז,252. י,51.

(לימוד בניגון,פינת ההלכה והמנהג/מאת: הרב יוסף שמחה גינזבורג)

8. עשה לך סימנים- דרך נוטריקון:

זמן נק"ט

מג"ע א"ש

9.להתפעל ולהתלהב מכל חידוש בתורה :

כדי לזכור צריך להתפעל מכל דבר חדש ששומעים להתלהב מכל דיבור ברש"י ובתוספות

(כנסת יחזקאל פרק כג ע"מ שי)

דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל... (בבא בתרא כא א)

שני חבירים או שני אחים או האב והבן ויש להן מלאכה שאחד יכול לעשותה ואחד יעסוק בתורה... אותו שישכח יעסוק במלאכתו והזכרן יעסוק בתורה, ואם הזכרן בטלן ושכחן עסקן, העסקן יעסוק בתורה. (ספר חסידים תתקנז)

10. ללמוד על מנת ללמד- דרך לימוד התורה לאחרים היא משתמרת יותר 

ותן בלבנו בינה להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד, וללמד, לשמור, ולעשות, ולקיים

(תפילת אהבת עולם)

11. ע"י עשיית (המצוות ) באים לחידוד זכירת התורה:

במדרש ואתה הקרב אליך...כי הגוף יש בו שכחה כי הוא בטבע, שאין לו קיום לעולם, וזכירה הוא דבר קיים לעד, אכן בני ישראל בכח התורה והמצות זוכין לזכירה, ובזה יתקיימו בתחיית המתים, ועל ידי זכירת עמלק דכתיב זכור וגו' תמחה את זכר עמלק וגו' פירוש על ידי זו המצוה זוכין לזכירה, כי עמלק שורש השכחה, שלא יהיה לו לעתיד שום זכר, כי לכל הדברים יהיה נמשך משהו זכירה ממנו לעתיד, הואיל והכל נברא בתורה... אבל בעמלק כתיב אמחה וגו' מתחת השמים... ובאמת בני ישראל בם בחינת זכירה ולא היה צריך להיות להם שכחה כלל, ואז לא היה לעמלק שום זכר בעולם... ולכן לעתיד שיהיו בני ישראל מתוקנים לגמרי ולא יהיו נטבעין בטבע שהיא בחינת השכחה, אז לא יהיה לעמלק שום זכר... (שפת אמת תצוה תרנ"ה)

12. לנצל היטב את הימים  הטובים ביותר לזכירה - 

א.בשבת :

בפסוק זכור את יום השבת אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום. דמכלל דכתיב זכור כו' השבת. אם כן שבת יומא דזכירה ומביא זכרון לאיש ישראל שיזכור על מה נשתלח בעולם. דעוה"ז עלמא דשכחה. דהטבע משכח. ובאמת עיקר השכחה הוא כדי לשכוח הבלי עולם והטבע. וזה זכור ושמור שכולל מ"ע ומל"ת שתכלית המצות לזכור את האדם שנברא רק לעשות רצון קונו. ותכלית מל"ת שבשמיעתן זוכין לשכוח הבלי עוה"ז. מ"ע מסייע אל הזכירה. ומל"ת אל השכחה. ובאמת בשעת קבלת התורה בהר סיני ראו בנ"י ונזכר להם בשלימות על מה נשתלחו בעולם. ולכן יצאה נשמתן. וכמו בעת חזרת הנשמה אחר מיתה שחוזרת למעלה ונזכרת מה שנשכח מאתה בעוה"ז. כמו כן בקבלת התורה נזכר להם העיקר. ונשאר מזכירה זו בש"ק. ובאמת זה חסד הגדול שעשה הקב"ה ביום השבת שלא להיות נטבעין לגמרי תוך הטבע. ז"ש כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. והניח יום השבת שלא נעשה בו מלאכה ממעשה בראשית. כדי להיות מקום חירות שלא לטבוע תוך הטבע. וזה הוכן לבנ"י שהם בני עוה"ב ושבת מעין עוה"ב:

 (שפת אמת יתרו תרס"ב)

ב.בחנוכה- כי שכחה היא אותיות חושך ואור הנר(אור התורה הגנוזה)  הוא כנגד הזיכרון

בזהר כתב על פסוק ולא זכר שר המשקים... ומפרש שעל ידי שנעשה פגם בזכרון, שאמר יוסף לשר המשקים שיזכרנו, לכן הביא את יוסף לשכחה, והיה ירידה למדריגת יוסף. ובכעין זה ממש נתקיים בנס דחנוכה להיפוך, על ידי שכתוב להשכיחם תורתך לכן נתוסף עוד זכרון לבני ישראל. כן שמעתי ממו"ז ז"ל כי ימי חנוכה נותנין זכרון, ונראה לומר שלזה רמזו חכמים בחידותם, מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית האמצע, כי מצות אלו מביאין זכרון, שמזוזה בפתח לזכור מלכותו ית', ובציצית כתוב "למען תזכרו". ושכחה אותיות חשכה, וזכירה הוא אור, לכן גם הסתכלות בנר חנוכה מביא זכירה כמו הסתכלות בציצית. (שפת אמת מקץ תר"מ)

13.זכירת התורה דרך האומרה- גם זוכרהו לטובה וגם מביא גאולה לעולם:

וכן תנא מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו... (ברכות לא א)

הגר"א [בקול אליהו] ביאר כי מתוך דברים אחרים אי אפשר להזכיר את חבירו, שהרי ממה נפשך אם ידבר שבחו, הלא מתוך שבחו בא ליד גנותו, ואם יזכירהו בתחילה בגנותו בודאי עונשו כפול בלשון הרע ולא תשנא, אבל מתוך דבר הלכה מוכרח לזוכרו ויהיה שכרו כפול ומכופל, כי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה.
(ביאור חברותא,שם)

סיום : הלימוד בבטן כדי שתהיה לו השתוקקות לתורה- האור הגנוז-  שטבועה בו והיא רק כמו אבידה שהוא מחזר אחריה ואז היא חקוקה על לוח ליבו ואינו שוכח אותה:

ואמרו בגמרא (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ב), כל הלומד תורה ואינו מקימה, נח לו שנהפכה שליתו על פניו, ולא יצא לאויר העולם. ואמר אחי הגאון זלה"ה, שהוא על פי מה דאיתא במסכת נדה (ל ב), כשהתנוק במעי אמו, מלמדים אותו כל התורה כלה, ומיד כשיצא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ולכאורה צריך עיון מה תועלת יש במה שמלמדים אותו, ואחר כך משכחים אותו, והוה כלא למד כלל. ונראה על פי מה שכתב האלשיך, על מה שאנו אומרים ותן חלקינו בתורתיך, לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני וקבלו כל אחד חלקו בתורה, וזה שכתוב בגמרא (מגילה ו ב) יגעתי ומצאתי תאמין, מצאתי דייקא, כאדם המוצא אבדתו, לפי שהוא חלקו, ולפי זה אלו לא היו מלמדים אותו, כשהיה במעי אמו, איך היה יכול להגיע על ידי יגיעתו, ואם לא היה שוכח לא היה צריך ליגע, ואם כן בטל שכר ועונש, ולכך מלמדים אותו חלק תורתו במעי אמו, וזה נקרא כל התורה, רצה לומר מה שנוגע לחלק נשמתו, ובצאתו לאויר העולם, הוא נשכח ממנו, ואחר כך על ידי יגיעתו יכול למצוא אבדתו, ואם כן כל הלומד ואינו מקים, אם כן מוטב לו שלא יצא לאויר העולם, כי בשביל הלמוד לבד, לא היה צריך לצאת לאויר העולם, שגם במעי אמו למד כל חלקו, אבל המקים, משלים כונת הבריאה, שלא היה יכול לקים התורה בעודו במעי אמו הגם שלמדה

(ספר מעלות התורה - לרבי אברהם אחי הגר"א ע"מ ס )

זכירה היא אור ולכן האור הגנוז הוא כניסת השכחה למציאות  ולימוד התורה לאור הנר מביא לשחזרו מה שנשתכח{ענ"ד}

אחרית דבר:  לימוד תורה- שהיא סמל של האור- דווקא בלילה!

1.סימן רלח - לקבוע עתים לתורה בלילה

א צריך ליזהר בלימוד הלילה יותר מבשל יום, והמבטלו עונשו מרובה, שהרי אמרו חכמים לא נברא הלילה אלא לצורך לימוד תורה. וכל העוסק בתורה בלילה הקב''ה מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר, יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וכל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר, קומי רוני בלילה, וכתיב בתריה שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. ותלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודת בית המקדש. וכתב הרמב''ם, הרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה אכילה ושתיה ושיחה. ע''כ. ואפילו בקיץ שהלילות הם קצרים, יש ליזהר שלא יאבדם בלי לימוד תורה. וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו. ומי שלא מוסיף ללמוד בלילה, ח''ו ימות מן העולם. [ראה בשלחן ערוך סימן רלח סעיף א', ובאחרונים שם].

ב שינת האדם בלילה אין בה שיעור קבוע, אלא הכל לפי בריאות האדם. ומכל מקום בודאי שלא ירבה בשינה יותר ממה שצריך לבריאותו. ושינה מרובה לצדיקים רע להם ורע לעולם, מפני שאינם עוסקים בתורה. וראה לעיל סימן א' מה שכתבנו כמה שעות צריכים לישון. [ילקו''י הל' השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמ' סד, סי' א'. ושם כמה שעות ביום בן תורה צריך לישון].

ג אם יש לו זמן קבוע ללמוד כך וכך ליום, והיה טרוד ביום ולא השלימו, ישלימנו בלילה מיד. ואפילו בלילות הקצרים מחוייב להיות ניעור בלילה כדי להשלים חוק לימודו, דהוי כנדר, שכל דבר מצוה שאדם נוהג ג' פעמים, ולא אמר בלי נדר, הרי זה עליו כנדר.

ד מותר לקרוא תנ''ך עם פירוש רש''י, וכדומה, בלילה, בין ביחיד בין בצבור, ולקרוא תהלים בלילה לאחר חצות הלילה, אפילו בלילות החול, וכל שכן כשקורא לצורך חולה או מקשה לילד, ובלילי שבתות וימים טובים מותר לקרוא מקרא בכל הלילה. ואדם שאינו יודע ללמוד אלא מקרא, תנ''ך, מותר לו לקרות מקרא בלילה, כדי שלא יתבטל מדברי תורה. ומי שזמנו דחוק מותר לו לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בליל שבת. וכן מותר לקרוא פרשת וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום בליל שמחת תורה. [שו''ת יביע אומר חלק ו' סימן ל']

ה לכתחלה היכא דאפשר נכון למנוע מבניו ובנותיו שלא יקראו מקרא או תהלים בלילה. כל שאפשר להם ללמוד דבר אחר. אבל אם אי אפשר להם ללמוד לימוד אחר, מותר לקרוא עם הקטנים מקרא בלילה. וכן כשיש חולה בבית מותר לילדים הקטנים לקרוא תהלים אף קודם חצות לילה, שהוא הבל שאין בו חטא. [ילקו''י דיני חינוך קטן עמוד קסב].

ו יוצאי אשכנז הנוהגים כדעת הרמ''א, לקרוא בספר תורה בליל שמחת תורה, אין צריך למנוע בעדם מלנהוג כן מטעם שאין קוראים מקרא בלילה, דבכהאי גוונא אין לחוש בזה. [ילקו''י על הלכות ברכות מהדורת תשס''ד, עמוד תשסז, על פי המבואר בשו''ת יביע אומר חלק ז' סימן יז אות א].

(קיצור שולח ערוך, ילקוט יוסף, סימן רל"ח)

2.למה דווקא ללמוד תורה בלילה ?

א.בגלל צרכי הפרנסה ביום, כמו אצל הלל הזקן ודבקותו בלימוד התורה- בלילה

ת''ר עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה 

אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת 

עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה

רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) אומרים לו כלום נאה היית מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית אמרה לו השמע לי אמר לה לאו אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה {תהילים קמו-ז} ה' מתיר אסורים הריני כופפת קומתך {תהילים קמו-ח} ה' זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך {תהילים קמו-ח} ה' פוקח עורים נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעוה''ז להיות עמה לעוה''ב נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים:

(יומא לה, ע"ב)

ב.הלילה מסמל את ההעדר, הרוע והלימוד את הטוב והאור:

מן היום, אין הוא נמדד גם כן באותן אמות מידה כמותיות בהן אנו בוחנים את התמדתו של הלומד בשעות היום.

ולא נפלאת היא אם כן הסיומת הקשה המשלימה שם את דברי הרמב"ם על בית 'שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה' - שאש אוכלתו וכו'.
גדולי התורה לדורותיהם, וכן הוגי דעות רבים בישראל, בעיקר אלו הקרובים להשקפות העולם השוקדים בפנימיות התורה, הביעו בדבריהם את חשיבות לימוד התורה בלילה.
בדרכים שונות הסבירו כי יש בלימוד תורה בלילה - להצביע על הלימוד החיוני והחיובי, של "סור מרע":
הלילה החשוך - יכול להיות מואר על ידי העסק בתורה. כוחות הטוב, מכוחו של המטיב לכל, יגברו על הרוע - ובמקומו תבוא האורה.
כך - שוחחו עם שומעי לקחם משפיעי המוסר, בדרך זו כותבים גדולי החסידות, וברוח זו הובילו ראשי הישיבות את תלמידיהם לגדול בתורה ולהתמיד בלימודה.

(הב יוחנן פריד, אתר ישיבה)

ג.הלילה הוא זמן הרוגע, השקט, כשהאדם בישוב הדעת  זהו הזמן הטוב ביותר ללימוד ולעונג על דברי תורה

ד.בלימוד בלילה האדם מגלה דעתו שהתורה חשובה בעיניו לא רק ביום- זמן פעולתו אלא אף בלילה

ה.הלילה הוא סמל לגלות וחיבור אל התורה בלילה מנכיח את החיבור הבלתי מתפשר שלנו אל התורה לאורך כל הדורות

ו.הלילה הוא זמן החושך והיעדר האור והתורה היא האור ולכן שייכת במיוחד בזמן היעדר האור הפיזי

(ענ"ד)