מסכת אבות: הוא היה אומר- דוגמא אישית מהלל הזקן

לע"נ סבא מאיר בר אסתר

חלק א: הקדמה למסכת אבות

0.מה טעם לקריאת מסכת אבות בין פסח לשבועות?

א.דרך ארץ(מסכת אבות) - קדמה ל(מתן) תורה:

דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג). "דרך" - זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה." (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו)

כי כפי בחי' הטהרה שנמצא בבנ"י זוכין לקבל הקדושה. ולכן תיקון המדות בימים אלו. שקודם קבלת התורה צריכין לתקן המדות ולהתטהר כדי שנוכל לקבל קדושת התורה. לכן יסדו מס' אבות כימים אלו. והתחיל משה קיבל תורה לומר כי כל אלו המוסרים ותיקון המדות מלבד שהם נאים לעושיהם. אבל עיקר הכוונה צריך להיות בתיקון המדות כדי להיות כלי אל התורה.

(שפת אמת, ויקרא, שמיני ט״ו:ב׳)

ב.תיקון המידות כתיקון לחטאם של תלמידי רבי עקיבא:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות דף סב ע"ב):

רבי עקיבא הבין את סיבת הסתלקות תלמידיו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", יצא ולימד שמצות "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי מסכת נדרים פרק ט)  (ע"פ הרב  דוד דב לבנון)

 1.למה נקראת מסכת אבות?

א.במקור נקראה "משנת חסידים":

על דרך אמרם ז"ל, [אבות פ"ג מ"ט] כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקימת וכל שחכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקימת, וזה דבר מוסכם מן הפילוסופים גם כן שהרגל מעלות המדות בהיותו קודם לחכמה עד שיהא אצלו קנין חזק החכמה תזרזהו עוד עליהם ויוסיף שמחה ואהבה בחכמה, כמו שכתב הר"ם ז"ל בפרוש משנת חסידים

(חבור התשובה למאירי - משיב נפש מאמר שני פרק י )

ב.אבות- עיקרי המוסר:

יש הסוברים כי הכינוי "אבות" הוא כינוי מושאל ומשמעו - עיקרים(כמו ל"ט אבות מלאכה), דהיינו  ‏עיקרי החכמה ומורי דרך לכל המידות הטובות. כמו שאמרו חזייל. "האי מאן דבעי ‏למהוו. חסידא לקיים מילי דאבות"

(מבוא למסכת אבות/יוסף ניצן)

2.המיוחד במסכת אבות - המסכת היחידה בש"ס שאין בה דברי הלכה כלל!

א.מסכת של דברי מוסר בלבד:

אוֹמֵר אֲנִי, לְפִי שֶׁמַּסֶּכֶת זוֹ אֵינָהּ מְיֻסֶּדֶת עַל פֵּרוּשׁ מִצְוָה מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר מַסֶּכְתּוֹת שֶׁבַּמִּשְׁנָה, אֶלָּא כֻּלָּהּ מוּסָרִים וּמִדּוֹת, וְחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם גַּם כֵּן חִבְּרוּ סְפָרִים כְּמוֹ שֶׁבָּדוּ מִלִּבָּם בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר כֵּיצַד יִתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ הִתְחִיל הַתַּנָּא בְּמַסֶּכֶת זוֹ מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, לוֹמַר לְךָ שֶׁהַמִּדּוֹת וְהַמּוּסָרִים שֶׁבְּזוֹ הַמַּסֶּכְתָּא לֹא בָּדוּ אוֹתָם חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה מִלִּבָּם, אֶלָּא אַף אֵלּוּ נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי: 

(רע"ב, אבות א,א)

ב.התוכן של מסכת אבות חשוב לכאורה יותר אפילו מההלכות הנלמדות משאר המסכתות כי הוא ההכנה אל קיומן :

 אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, ...ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד: ,ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר ... ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה 

כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות: נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר (משלי י"א כ"ב) נזם זהב באף חזיר וגו', כי עוד טומאתו בו מלובש תוך הקליפות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא דף ע"ה ע"ב), זכה נעשית לו תורתו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסיר מעליו מדותיו הרעות על ידי טורח ויקיים התורה והמצות יקרא צדיק גמור ירא שמים גבור הכובש את יצרו...אז יתלבשו בו ארבע אותיות ההוי"ה ויהיה כסא קדוש למרכבתו יתברך וזה האיש נקרא אוהב את המקום מאהבה ונקרא חסיד גמור השלם בכל מיני השלימות:

(שערי קדושה למהרח"ו- רבי חיים ויטאל , חלק א, ב)

3."הוא היה אומר" (הביטוי נשגר 21 פעם במסכת אבות!) - הכוונה שהוא היה מה שהוא היה אומר( הביטוי ההפכי ל- קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים)

אומר שמעון הצדיק (שם): "הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד": "על התורה" - יש התגלות. "על העבודה" - יש סדרי עבודה במקדש. "ועל גמילות חסדים" - תיקון החברה האנושית. הסבירו בעלי המוסר שפירוש הביטוי "הוא היה אומר": הוא היה מה שהוא אומר. כלומר שמעון לא רק הסתפק באמירה בלבד שיש צורך בתורה, עבודה, וגמילות חסדים כדי שהעולם יתקיים, אלא הוא בעצמו היה ראש הסנהדרין - כך שעמוד התורה עבר דרכו. והוא היה גם כהן גדול - כך שעמוד העבודה עבר דרכו. ובתור מנהיג האומה היה אחראי על "לשכת חשאין", קופת הצדקה הגדולה במקדש - כך שעסק בפועל בגמילות חסדים. הרי לנו אדם שידע לקלוט את כל עומק המסרים של הדורות הקודמים ולתרגמם לדורות הבאים.

(פרקי אבות (א'-ב') - שמעון הצדיק/הרב אורי שרקי)

4.מסכת אבות סובבת סביב 3 מעגלי הכרת המציאות- בין אדם לחברו ,בין אדם למקום  ובין אדם לעצמו:

שלימות האדם הוא בשלשה פנים שאין האחד כמו השני. כי צריך האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם, וצריך שיהיה שלם בעצמו עד שהוא בריה שלימה וצריך שיהיה שלם עם בוראו דהיינו בדבר שמגיע לבוראו, ואלו ג' שלימות כוללים הכל 
(דרך חיים על אבות הקדמה ומבוא)

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ , וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה . הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ  תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

(אבות א,א)

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

(אבות א,ב)

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל  אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם :

(אבות א,יח)

הוו מתונים בדין- לעצמו

העמידו תלמידים הרבה- לחברו

עשו סייג לתורה- למקום

תורה-לעצמו

עבודה- למקום

גמילות חסדים-לחברו

האמת- למקום

הדין- לעצמו

השלום-לחברו

5.הקדמה בכל פעם לפני קריאת הפרק ממסכת אבות :"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"

כָּל  יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה , וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בַסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה  וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:

(סנהדרין פרק י משנה א)

א.אם עשו תשובה אז גם אלה שאיבדו חלקם בעולם הבא יקבלוהו:

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִיִּשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (וּכְדֵי) [וּכְדַאי] הֵן לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן. הַמְכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵרוֹ. וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ. וְהַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְהַמְבַזֶּה רַבּוֹתָיו. וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וְהַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְּשׁוּבָה אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז-יט) 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו'. כָּל הָרְשָׁעִים וְהַמּוּמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה בֵּין בְּגָלוּי בֵּין [ז] בְּמַטְמוֹנִיּוֹת מְקַבְּלִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג-יד) 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים'. אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן שׁוֹבָב הוּא שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר שָׁב וְלֹא בְּגָלוּי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה:

(הלכות תשובה פרק ג הלכה יד)

ב.כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא אפילו אלה שאין להם חלק לעולם הבא

מה פרוש הדברים שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא? והלא המשנה בעצמה מוסרת לנו לאחר מכן רשימה של אנשים שאין להם חלק לעולם הבא, והם מישראל: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא..."? פרושים רבים נאמרו, אלא שאם נהיה צמודים לפשט, נהיה מוכרחים לומר כך: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, בין אלה שיש להם חלק ובין אלה שאין להם חלק. כי הרי בסופו של דבר הסגולה הישראלית מכריחה את האדם באיזו שהיא צורה להגיע לחיי העולם הבא, הן ע"י ייסורים הן ע"י גלגולים אבל בסופו של דבר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. וזהו עומק הכוונה של הברייתא במסכת סנהדרין האומרת שגם אלה שנאמר במשנה "שאין להם חלק לעולם הבא", בכל זאת מצאו להם איזו שהיא זכות, ובסוף הגיעו לחיי העולם הבא.

(מסכת אבות - "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"/הרב אורי שרקי)

ג.לכלל ישראל יש חלק מעולם הבא- הפרט נידון על פי מעשיו:

לא נאמר כל אחד מישראל יש לו חלק לעולם הבא, אלא נאמר "כל ישראל". האומה בכללה - האומה הישראלית, היא אומה השייכת אל הנצח. כל אחד ואחד באופן פרטי - יכול ליישם בחייו הפרטיים את מה שמתחייב מתוך שייכותו אל האומה, יכול גם שלא ליישם. אבל האומה בכללה, כיֵשוּת היסטורית, שייכת אל הנצח. לעומת אומות העולם, שֶכְּיֵשוּת היסטורית אין להם חלק בנצח. כמו שאמרו בגמרא (ירושלמי שביעית פ"ד ה"ג) על הפסוק "ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם" (תהילים קכט ח) - מי הם העוברים? אלו אומות העולם שעוברים מן העולם, לעומת עם ישראל שאינו עובר מן העולם. ולכן כל ישראל כאומה ככלל, יש להם חלק לעולם הבא - ועל זה נאמר "שנאמר "ועמך כולם - צדיקים". כשהם כולם ביחד אז הם צדיקים. כשכל אחד ואחד מישראל הוא לבדו אז הוא או צדיק או בינוני או רשע. אבל עמך כולם כישות קולקטיבית יש להם חלק לעולם הבא - כולם צדיקים.

(מסכת אבות - "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"/הרב אורי שרקי)

ד.לכל אחד יש חלק אבל לא אותו חלק

יש גן עדן אחד לכולם-

כן, אבל יש מדרגות לכל אחד. נכון יש עולם אחד לכולם אבל יש מדרגה לכל אחד ולכן המשנה אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", לא אמרו שזה אותו חלק. כל אחד חלק. כל אחד עם הפרק שלו זה נקרא פרק חלק.

(תמלול שיעור "שערי אורה 21" /הרב יהודא ליאון אשכנזי)

6.אמירת "רבי חנניה בן עקשיה אומר וגו'" בסוף כל פרק מפרקי אבות( ולמעשה למנהג הספרדים בסוף כל שיעור תורה):

א.זו המשנה היחידה שנאמרה בשמו בש"ס אבל בזכות שהיא מלמדת זכות על עם ישראל - זוהי גם המשנה השגורה ביותר בפי כל ישראל:

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) יְ-יָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:(מכות ג,טז)

רבי חנניה בן עקשיא היה תנא שזמנו המדויק אינו ידוע אך ככל הנראה חי בדור הרביעי לתנאים.

(אליבא דויקיפדיה)

ב.ברגע שמקיימים מצווה אחת בשלומתה-ומאחר ויש הרבה מצוות אז זה זכות שיש לרבים-  זה המפתח להיכנס לעולם הבא:

רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה וכו' - מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל ר׳ חנניא בן תרדיון מה אני לחיי עוה״ב והשיבו המשיב כלום בא מעשה לידך כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העוה׳׳ב ופירוש הפסוק ה׳ חפץ למען צדקו לצדק את ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר: (רמב"ם,שם)

חלק ב: מחלוקות הלל ושמאי

1. מחלוקת הלל ושמאי- כבר מסיני:
נעשה אדם - ראשי תיבות נמלך עם שמאי הלל, שהם כלל כל הנשמות הצדיקים, לכן קורא אותם רשב"י במחלוקת שמים אבות העולם, במסכת חגיגה, כי הם ממש אבות העולם, שמאי משמאל המרכבה הלל מימין המרכבה, וזה מש"ה קבל תורה מסיני, ראשי תיבות מחלוקת שמאי הלל. (ילקוט ראובני)

2.הלל ושמאי עצמם נחלקו רק ב-3 דברים בלבד (מלבד המחלוקת על הסמיכה שהיתה כבר מחלוקת שקדמה להם)  וההלכה בהם לא כמותם:
שַׁמַּאי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שְׁעָתָן. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת. כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים, הֲרֵי זוֹ כִפְקִידָה, מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:

שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לְחַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִקַּבָּיִם {א}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בְּחַלָּה. וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ, חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה, פְּטוּרִין. חֲמִשָּׁה וָעוֹד, חַיָּבִין:

הִלֵּל אוֹמֵר, מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ {ב} {ג}. וְשַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּשְׁעָה קַבִּין {ד}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין {ו} מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:

וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם :
(עדויות פרק א, משניות א-ד)

3.מדוע אם כן נחלקו ב"ה וב"ש בכל כך הרבה נושאים ?

בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע. משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל, ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונחלקו לשתי כתות - אלו מטמאין ואלו מטהרין. ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבוא בן דוד. 
(ירושלמי, חגיגה פרק ב דף עז )

חלק ג: הלל ושמאי- אודות 2 החכמים

1.הלל- מקום לידתו : בבל והוא ברשימת 3 שעלו ממנה ויסדו את התורה כשנשתכחה

דאמר ריש לקיש הריני כפרת רבי חייא ובניו 

שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל 

עלה עזרא מבבל ויסדה 

חזרה ונשתכחה 

עלה הלל הבבלי ויסדה 

חזרה ונשתכחה 

עלו רבי חייא ובניו ויסדוה

(סוכה כ, ע"א)

2.מיוחס עד דוד המלך:

אמר רבי לוי מגילת יוחסין מצאו בירושלים וכתוב בה הלל מן דדוד, בן יצף מן דאסף, בן ציצית הכסת מן דאבנר... (ירושלמי תענית כ ב)

3.יכול היה לחיות בעושר בזכות אחיו בבבל:

מאי {שיר השירים ח-ז} בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו הלל עסק בתורה שבנא עבד עיסקא לסוף א''ל תא נערוב וליפלוג יצתה בת קול ואמרה {שיר השירים ח-ז} אם יתן איש את כל הון ביתו וגו':

(סוטה כא, ע"א)

4.אחד המארבעה שמתו בגיל 120- הגיעו לשלמות - משה,הלל,רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא:

זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים ואילו הם, משה והילל הזקן ורבן יוחנן בן זכיי ורבי עקיבא, משה היה במצרים ארבעים שנה, ובמדין ארבעים שנה, ופירנס את ישראל ארבעים שנה, הילל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה, ופירנס את ישראל ארבעים שנה. (ספרי וזאת הברכה שנז)

5.סבלנותו של הלל הזקן: אוהב את הבריות ולא מקפיד:

תנו רבנן לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז, אמר אחד מהם אני אקניטנו, אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו, הלך ועבר על ביתו, אמר מי כאן הלל, מי כאן הלל, נתעטף ויצא לקראתו אמר לו בני מה אתה מבקש, א"ל שאלה יש לי לשאול, א"ל שאל בני שאל, מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות, א"ל בני שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר מי כאן הלל, מי כאן הלל, נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו בני מה אתה מבקש, א"ל שאלה יש לי לשאול, א"ל שאל בני שאל, מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות, אמר לו שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל, נתעטף ויצא לקראתו, א"ל בני מה אתה מבקש, א"ל שאלה יש לי לשאול, א"ל שאל בני שאל, מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות, א"ל בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים. אמר לו שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס, נתעטף וישב לפניו, א"ל כל שאלותך שיש לך לשאול שאל. א"ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל, א"ל הן, א"ל אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל, א"ל בני מפני מה, א"ל מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז, א"ל הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד.

(שבת ל ב)

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם , אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, נָגֵד שְׁמָא, אָבֵד שְׁמֵהּ . וּדְלֹא מוֹסִיף, יָסֵף . וּדְלֹא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלֵף:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

(אבות א,יב-טו)

הלל אומר... וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד(אבות ב,ה)

סיום: פרק אבות הם משניות קצרות- מעט המחזיק מרובה וגם כדי שהעיקר יהיה המעשה

שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

(אבות א,טו)

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: {ה} וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:(בראשית יח, ד-ה)

אמור מעט ועשה הרבה כיצד, מלמד שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, אבל רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. ומניין שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, - שכן מצינו באברהם אבינו, שאמר למלאכים פת אתם סועדים עמי היום. שנאמר, (בראשית יח) "ואקחה פת לחם וסעדו לבבכם". אבל באחרונה ראה מה עשה אברהם למלאכי השרת, שהלך ועשה להם שלשה שוורים ותשע סאין של סולת. - ומניין שעשה להם תשע סאין של סולת, שנאמר, (שם) "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סלת". שלוש כמשמען, קמח הרי שש, סלת הרי תשע. - ומניין שעשה להם שלשה שוורים" שנאמר "ואל הבקר רץ אברהם". הבקר אחד, בן בקר שנים, רך שלשה. ויש אומרים, וטוב ארבעה.

(אבות דרבי נתן יג,ג)