פתיחה: בין גאולה לגאולה- מה משמעות הקשר בין פורים לפסח?
לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:(אסתר ט כא)
מתני' קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים: גמ' הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין מני מתני' לא תנא קמא ולא ר' אליעזר ברבי יוסי ולא רשב''ג דתניא קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה
ר''א ברבי יוסי אומר אין קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון
רשב''ג אומר משום רבי יוסי אף קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון
.....
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה רבי אליעזר ברבי יוסי סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט
ורשר''ג סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן
בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי מסתבר טעמא דאין מעבירין על המצות אלא רשב''ג מ''ט אמר רבי טבי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף
(מגילה ו ע"ב)
1.פסח ופורים -במעגל השנה ובמעגל ההיסטורי:
א.שני חגים שסמוכים זה לזה- חודש אחר חודש:
... מבחינת סדר הזמן אנו מתקדמים מפורים לקראת שכנו חג הפסח, המצוי בסמיכות של חודש אחריו. אולם סמיכות זו בין שני המועדים, באמת הינה סמיכות של שני קטבים מרוחקים מאד זה מזה - שני קצותיו של לוח השנה העברי כפי שהוא במקרא - ההופכים להיות שכנים רק בגלל 'תשובת השנה' - היות השנה שבה על עצמה.
ב.מבחינת לוח השנה העברי - פסח ראשון ופורים אחרון:
מבחינת לוח השנה, פסח הוא הראשון לחגי השנה שהרי "החֹדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה", ואילו פורים הוא החותם את מועדי השנה בחודשה האחרון...
ג.פסח - החג הראשון שנצטוו עליו ב"י, פורים החג האחרון( במקרא) שנצטוו עליו:
* פסח הוא החג הראשון שעליו נצטוו ישראל (ובעצם זו "מצווה ראשונה שנצטוו ישראל"), ואילו פורים הוא האחרון בחגי המקרא, ועליו ציוו הנביאים יתר על מה שכתוב בתורה (מגילה יד, א: "מ "ח נביאים וז' נביאות... לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה"). היותו אחרון החגים במקרא, בא לידי ביטוי בדברי הגמרא במסכת יומא כט, א: "למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך מה שחר סוף הלילה, אף אסתר סוף כל הניסים. והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב (במקרא) קא אמרינן".
(מאמר "בין פורים לפסח" /הרב אלחנן סמט)
2.בין אדר לניסן- סוף והתחלה:
ויש גרסה של חוקר הלשון האכדית דֶלִיטֶש. , ולפיה ,מקור השם אדר במילה האכדית addaru שפירושה "הקודר", "המעונן" ,רוצה לומר "החודש המעונן" ,באכדית adaru=להיות חשוך. כל אלה מרמזים ,שלמרות האמרה ""משנכנס אדר מרבין בשמחה"-מלווה כמעט תמיד חג פורים בגשמים ובשמיים קודרים, והאביב מגיע רק בניסן.
(מילה ברגע ד"ר מרדכי רוזן חלק א ע"מ 89)
עוד דרשו חכמי הדרוש ואמרו כי "אדר" הוא נוטריקון "אני ד׳ רופאך", כמה שנאמר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד׳ רופאך"{שמות טו כו},
ואומרים כי חודש אדר, שהוא החודש שלפני הגאולה, הוא חודש של ריפוי הנפש מפגמי הגלות על מנת שיהיה העם מוכן לגאולה, ואילו חודש אייר, שגם ראשי התיבות שלו הן "אני ד' רופאך״, הבא אחרי הגאולה, גם הוא חודש של ריפוי הגוף ממחלות השעבוד, ריפוי שבא לאחר הגאולה.
(בסוד חודשי השנה, הרב ד"ר ש"ז כהנא, חודש אדר)
ג.אדר מלשון הדר שמתחיל להתנוצץ בטבע ובא לידי ביטוי מירבי בניסן בברכת האילנות:
ויש האומרים: ״אל תקרי אדר אלא הדר״, כי בחודש אדר הטבע כולו מתחיל ללבוש הוד והדר. בארץ ישראל, שבה אין הגשמים מצויים כל כך, השדות ממהרים להבשיל והפרחים להתייבש. על כן, בקיץ שולט בנוף הארץ הצבע הצהוב־היבש, ורק באביב מפארת יפעת הצבעים הרעננה את פני האדמה. החיזיון היפה הזה מתחיל להיות ניכר בחודש אדר, שהוא ראש וראשון לחודשי ההדר של השנה. אסמכתא לכך מוצאים בנוהג הקדום להשמיע על הכלאיים בראש חודש אדר[4], ומבואר בירושלמי: ״כלום אמרו יוצאין אף על הכלאיים, לא כדי שיהו הצמחים ניכרין״[5]. כלומר, בחודש אדר (ובשנה מעוברת – באדר שני) כבר גדלו צמחי השנה עד כדי כך שניתן להבחין בכלאיים שצמחו בשדות.
(בסוד חודשי השנה, הרב ד"ר ש"ז כהנא, חודש אדר)
ד.בין ק' (המציאות יורדת למטה- הנס נסתר) ויש כח לסט"א לבין ה'- מצב מתוקן:
ולדעתי ז"ס ורדפו מכם חמש"ה מא"ה [ויקרא כו ח], היינו החמש"ה דקדושה הוא הה' תרדוף המאה דסט"א היינו אות הק
(ספר אגרא דפרקא/רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב - אות ריג )
ה.צירופי החודשים- שמחה מול שמחה:
ה1.אדר- שמחת היין:חודש אדר: "אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו" (בראשית מט,יא).
(הרב אורי שרקי, מאמר "ראש חודש"/ל' בשבט תשס"ג)
שם ה' בסופי תיבות ( ה ואז י)
ה2.ניסן- שמחת הההויה כולה- השמים והארץ:
חודש ניסן: "ישמחו השמיים ותגל הארץ ירעם הים ומלואו" (תהלים צו,יא)
3.ארבע פרשיות של חודש אדר:
א. ארבע פרשיות כנגד 3 קדושות
מאחר שקורבנות אלו נחשבים קורבנות ציבור, חייבה התורה לכל אחד מישראל שישתתף בקרבנות אלו. (אליבא דויקיפדיא)
ולכן שם ה' מתחבר דרך פרשיות פורים י-ה ופרשיות פסח ו-ה לשם אחד , לרצף אחד, לגאולה אחת שלמה (ענ"ד)
הוא בא לעם ישראל רגע לפני שהוא מקבל תורה, וזה אומר שהוא נלחם בדבר הזה, בנקודת הראשית, נקודת השורש, התשתית. לכל עם יש סממן רוחני ומאבק רוחני עם עם ישראל. עמלק נלחם איתנו על נקודת הראשית, נקודה שיש רק אחת.
קרך - לשון קור וחום. אז עמלק צינן את ההתלהבות, הוא נכוה אך הוא צינן את האמבטיה לאחרים שיכנסו אחריו. הקב"ה הוציא אותם ממצרים, אולי זה היה מקרה, גאות ושפל. זה "אשר קרך". הנקודה הזו מקררת את כל העסק, המאבק הרוחני הזה.
(מועדים הפטרת שבת זכור - מחיית עמלק הרב מנשה וינר אדר ה'תשס"ז)
בפורים ניצחו את הספק(עמלק) מצד עצמם וכח תפילתם וממילא יכלו לקבל את התורה מאהבה :
לזה אמרו שהדבר הזה תוקן בימי מרדכי ואסתר, דאז היתה הסתרת פנים, וכל הנהגת ה' היתה בהעלם גדול, הסתר על הסתר. ואפילו הנס היה בהסתר גדול, ובתוך זה חזרו וקיבלו התורה ברצון, לזה יקרא רצון גמור ופשוט בלא שום פקפוק כלל ועיקר. ובזה הושלם רצונם, ותוקן מה שהיה חסר בזמן מתן תורה. וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. כי קיימו וקבלו, את כל מה שקיבלו כבר בסיני.
ובודאי שהיה צורך גם בזה וגם בזה, כי במתן תורה היתה התגלות לחזק את נפשם באור השכינה, ובימי מרדכי ואסתר, היתה קבלה מתוך הכנה פנימית ועבודה עצמית, אתערותא דלתתא שהיא הנדרשת מהאדם, ורק אז הגיעו לדרגה זו אחר ההכנות הקודמות, והיתה בזה שלמות ותמימות. (ע"פ הרב שלמה עמאר שליט"א)
(בין פורים לפסח, בין פאסיביות לעשייה/הרב אברהם אבא וינגורט)
5.קו הרצף בין פורים לפסח:
א.ההכנה הלכתית לפסח מתחילה ביום פורים:
שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום
(שולחן ערוך אורח חיים תכט א)
ב.השמחה של חודש אדר נמשכת עד פסח:
ועל כן צירוף של פורים מרומז בפסח, בפסוק (שמות כ"ג): "שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חודש האביב, כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם". 'ממצרים ולא יראו פני ריקם' - ראשי תבות פורים, כי פורים הוא דרך לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ (ופסק באמצע הענין ולא גילה יותר).
כי בתחילה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים. ועכשיו, (ולא סיים)." (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה עד')
6.פסח ופורים -הגזרה על השמדת הגוף
א.פורים- היו בסכנה גשמית:
וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז:(אסתר ג,יג)
ב.פסח- היו בסכנה גשמית:
וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
(שמות א יג-יד)
וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה (שמות א טז)
וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן:(שמות א כב)
ג.בין סכנה גשמית מלאה לחלקית:
פסח- הסכנה רק על גברים
פורים- הסכנה על כל עם ישראל
ד.בפורים קיבלו את התורה מאהבה (כלומר גם מבחינה גשמית תחתונה ולכן קיבלו תורה שב"פ ) ובעקבות היציאה ממצרים בפסח קיבלו מיראה( רק מבחינה רוחנית ולכן רק תורה שבכתב)
{שמות יט-יז} ויתיצבו בתחתית ההר א''ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב''ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א''ר אחא בר יעקב מכאן מודעאא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ''כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב {אסתר ט-כז} קימו וקבלו היהודים קיימוו מה שקיבלו (שבת,פח,ע"א)
הראשונים מקשים על גמרא זו שהרי בני ישראל אמרו נעשה ונשמע ומדוע היה צורך בכפייה? במדרש תנחומר משמע שאמרו ברצון על תורה שבכתב ולא על תורה שבע"פ...מבחינת השכל והמידות בני ישראל קיבלו עליהם את התורה ברצון, אולם מהבחינה התחתונה שהיא בחינת הנפש עדיין לא היו מתוקנים.זו הבחינה של תיקון עולם החומר דבר הדרוש התמודדות ולעיתים מאבק.לשם כך נועד עניין הכפייה שכן ללא התגברות כוחות הנשמה על הגוף הרי "שם תהא קבורתכם" באופן זה נרמז עניין של ויחרד העם במחנה הרומז על איברי האדם אשר קיבלו מתוך החרדה והיראה עול מלכות שמים פשוטה.
מכאן מובן גם המשך דברי הגמרא שם האומרת כי "הדור קבלוה בימי אחשורוש"דהיינו קבלה שלמה של התורה מתוך רצון היתה רק בימי מרדכי ואסתר. בפורים הגזרה שהיתה לא רק מבחינה רוחנית אל אשמד פיזי כפשוטו דבר המעיד על כך שבני ישראל עדיין לא קיבלו עול מלכות שמים שלם על איברי גופם ולכן הם קיבלו עליהם עול תורה מבחינת האיברים והנפש
(מעובד ע"פ בית גנזי/הרב משה רפאל לוריא , לספר שמות פרשת משפטים ע"מ תשסח-תשסט)
11.פסח ופורים- יציאה מעבדות:
א.מעבדות לחירות ולמעבדות לעבדות:
פסח זו יציאה מעבדות לחירות ופורים -.פורים לעומת זה זו יציאה מעבדות לעבדות.זאת אומרת היינו בגלות אחשוורש -"ויהי בימי אחוורוש" - בתוך הסיפור הזה קרה משהו יותר נורא המן רצה להשמיד אותנו חזרנו לגלות אחשוורוש
(כאן ועכשיו - 75 - הליצן העצוב בפורים - פודקאסט עם הרב אורי שרקי)
12.מצוות הפורים- 4 הממים-בכנגד 4 הזכויות שבגינן יצאו ישראל ממצרים(ועוד מם של מנהג):
(ויקרא רבה,לב,ה)
13.תחפושות בפורים וב..פסח:
במאה ה-17 התפשט מנהג להמחיז את כניסתו של אליהו – אחד המסובים התחפש לאליהו הנביא ונכנס לבית כאשר פתחו את הדלת:
ומה טוב ויפה המנהג שעושין דבר מה זכר למשיח, שנופל אחד לתוך הפתח בשעת התחלת שפוך כדי להראות בליל גאולתנו הראשונה אמונתנו החזקה על גאולתנו האחרונה (יוסף יוזפא האן נוירלינגן, ‘יוסף אומץ’, סימן תשפח).
(סגולה, גליון 129, עד שיבוא אליהו/ חנה שחם-רוזבי)
ב2.להתחפש ליוצאי מצרים:
יש להבין את השינוי הזה שחל ביצחק במהלך הסיפור: אם התכוון לברך את עשו, מדוע היה מוכן להעניק את ברכתו גם למי שחשד בו שהוא יעקב? ומדוע אישר ברכה זו אחר כך, אף שנתבררה לו התרמית? ומה גרם לו בסוף הסיפור לשנות דעתו כליל, וליזום מעצמו את נתינת ברכת אברהם ליעקב?
כדי לענות על כך מוטל עלינו לשער מדוע חשב יצחק למנוע את הברכה מיעקב (בנוסף למה שכבר נאמר בעניין זה). ניתן לשער כי היותו של יעקב "איש תם יושב אוהלים"- רחוק מן השדה ומן האדמה (שהיו כה קרובים ללבו של יצחק) ויושב ברווקותו, ללא אישה ובנים- הפכו אותו בעיני יצחק למי שאינו זקוק ואינו מתאים לברכות של "טל השמים ושמני הארץ ורוב דגן ותירוש". כלכלה משגשגת ושלטון מדיני וצבאי אינם נחוצים לאח התם, העוסק במרעה הצאן, אך נחוצים גם נחוצים לאחיו הבכור, הארצי כל כך- איש הציד והשדה. וראה עד כמה הייתה הברכה קשורה בתודעתו של יצחק בהיות המתברך איש שדה: בהקדמה לברכה מתפעל יצחק מריח בנו המתברך (כ"ז, כז): "ראה, ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'". אין ריח זה אלא ריח בגדיו של עשו, שבהם נתלבש יעקב בשעה זו, והם ספוגים בריח השדה- מקום עיסוקו של עשו. יצחק העיוור והמרותק לאוהלו, חש געגועים לימי עבודתו בשדה, ולברכה שבירך ה' את עבודתו בו:
ויזרע יצחק בארץ ההִוא וימצא בשנה ההִוא מאה שערים ויברכהו ה'. (בראשית כ"ו, יב)
והנה עשו הוא ממשיך דרכו, וריחו- ריח שדה אשר בירכו ה', ומי כמותו ראוי לברכת השדה: טל השמים, שמני הארץ ורוב דגן ותירוש.
אלא שלפתע מתייצב לפניו יעקב בקולו, ומסגל לעצמו את תכונותיו של עשו: ידיים שעירות, בגדים שריחם ריח שדה ומאכלים שטעמם כציד הבא מן השדה. ומה מבקש יעקב זה? מבחינתו של יצחק הוא מבקש "לחזור בתשובה": לעסוק אף הוא ביישובו של עולם, בעבודת האדמה. אם לא כן, מה עניין יש לו, לרועה צאן תם זה, בכלכלה חקלאית ובשלטון מדיני? יעקב שמגלה עניין כה רציני באלו, המוכן להיאבק לשם השגתם, בנכונות לסגל לעצמו את תכונותיו של עשו, ועד כדי הסתכנות במרמת אביו ובאיבת אחיו- הוא יעקב הראוי לברכות. השילוב של "איש תם" עם "איש שדה" ראוי לברכה יותר מזה של עשו, שבהיותו איש ציד ואיש שדה בלבד הוא חסר את העידון המוסרי של יעקב אחיו. זו הסיבה שיצחק, על אף חשדו שיעקב הוא העומד לפניו, לא נמנע מלברכו. כשנתברר הדבר שאכן היה זה יעקב, שלא רק התחפש לעשו (-במובן הטכני) אלא גם "צד ציִד ויבא לי ואֹכל מכל" (לג)- כלומר פעל ממש כעשו, אישר יצחק את ברכתו לו. מעתה, רק תנאי אחד חסר כדי שיעקב יתברר כבן הראוי באופן מושלם לזכות בברכת אברהם- בארץ ובזרע: הקמת משפחה ראויה. בנכונותו של יעקב לשמוע בקול אביו בעניין זה- נשלמה ברכתו.
מפסיקים לפורים כמנהג רבותינו שבמערב להתענו' שלש' ימי צום מרדכי ואסתר פרודות ולאחר פורים שני וחמישי ושני:
ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן מפני שבאח' בניסן הוקם המשכן וי"ב נשיאי' הקריבו קרבנם לי"ב יום יום לכל שבט ושבט וכל אחד היה עושה ביומו י"ט וכן לעתיד לבא עתיד המקדש להבנות בניסן לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש:
(מסכת סופרים כא א-ג)
חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים:
17.פסח ופורים- הקשר אל ארץ ישראל
א.בפסח- הפנים נשואות קדימה לא"י ובפורים- לאחור לא"י:
* פסח נושא את פניו קדימה אל ארץ ישראל, שהיא מטרת היציאה ממצרים והמסע במדבר, ואילו פורים נושא את מבטו לאחור, ונזכר בארץ ישראל בגעגועים מנקודת המבט של עם שגלה מארצו.
(מאמר "בין פורים לפסח" /הרב אלחנן סמט)
ב.את קרבן הפסח ניתן להקריב רק בבית המקדש בירושלים, את פורים חוגגים בירושלים( ובכל ערים מוקפות חומה) בתאריך נפרד:
מכיון שחובה להיזהר בצרכי הפסח קודם לפסח שלושים יום, ומכיון שיהודים אינם שותים אלא קידוש, הבדלה וארבעה כוסות, הרי הם עלולים להשתכר כבר בכוס הראשונה או השנייה, ואז לא יידעו בין ארורים אלוהי מצרים וברוך השם ובין ארור פרעה לברוך משה!
אין זה איכפת לי, ואולי אף עדיף לי שלא יידעו בין ארור המן לברוך מרדכי! כאן, בפורים, המצוות כולן הן דרבנן, וקריאת המגילה כבר עשו לפני ששתו.
אולם, בליל הסדר המצוה דאורייתא היא סיפור יציאת מצרים. כאן אין בשום אופן מצוה להשתכר. לכן: עדיף, שכבר משנכנס אדר יַרבה אדם בשמחה, "ואין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש" (פסחים קט,א).
עניינן של השמחה ביין משנכנס אדר ושל מצות ההתבסמות ביין דווקא בפורים, הן כדי להיות מאומנים בשתייה לקראת השמחה על סיפור הנסים של פסח! על ידי אימון זה, יגיע לליל הסדר כבקי וכרגיל בשתיית יין, שאינו משתכר.
אולי יכאב לו ראשו עד שבועות כר' יונה, ואולי עד סוכות יחזיק צדעיו כר' יהודה בי ר' אלעי, אך שיכור לא יהיה! ואז יוכל לשמוח ולספר כראוי ביציאת מצרים כל אותו הלילה.
ובכך מתורצות כל השאלות דלעיל:
- 1. באדר מתכוננים לשתיה של פסח
- 2. עד דלא ידע להבחין בין מרדכי להמן, כך שיהיה רגיל לכך, ובפסח יוכל להבחין בין פרעה למשה.
- 3. כמובן שביין, בדיוק בשביל זה פורים נופל 30 יום קודם הפסח בו שותים 4 כוסות.
פסח שמח, ביין!
(ביאור:הביסום בפורים כהכנה לפסח/מיכאל דושינסקי, פראהא, צ'כיה , ערב חג המצות הבעל"ט , שנת "יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר" לפרט קטן {יהושע ד,ו} )
בתוספתא בברכות (פ"ד ה"ח) מתואר מהלך סעודה:
"כיצד סדר סעודה: אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיתכנסו. נתכנסו כולן נתנו להם לידים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס כל או"א מברך לעצמו... עלו והסבו ונתנו להם לידים אע"פ שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס אע"פ שבירך על הראשון מברך על השני...".
בברכות (מ"ב.) אומרת המשנה:
"ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון".
ומסביר רש"י (ד"ה "ברך על היין"):
"נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין... ואח"כ מביאין השולחן ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים ומה הן אוכלים פרפראות כגון כיסני... והוא יין ופרפרת שלאחר המזון ושניהם קודם ברכת המזון".
כמובן, שגם ברכת המזון הייתה נאמרת על הכוס (והוא ה'יין שלאחר המזון' שעליו מדברת המשנה).
מצינו, אם כן, ארבע הזדמנויות שונות שבהן שתו יין במשך הסעודה: לפני הסעודה ובתחילת הסעודה (כפי שמובא בתוספתא), לאחר גמר הסעודה וכוס של ברהמ"ז (כמו שעולה מהמשנה).
ישנם דברים נוספים שהיו נהוגים בסעודה בזמנם של חז"ל, ושניתן למצוא בין חובות ליל הסדר:
פרפראות - לפני הכניסה לטרקלין, היו נוטלים ידיהם ללא ברכה, ואוכלים פרפראות, מה שמקביל לכרפס בליל הסדר ולנטילת הידיים שלפניו (ללא ברכה).
הסבה - לאחר שהיו נכנסים מהפרוזדור לטרקלין, היו מסבים ומתחילים את הסעודה.
כלומר, יש דמיון רב בין סדר הפסח לבין כל סעודה חשובה בימיהם. כמובן, לא כולם ולא תמיד נהגו לסעוד באופן זה. רק האנשים החשובים נהגו כך, והעניים הסתפקו בסעודה פשוטה ומהירה[4]. בליל הסדר אין הדבר כן, אלא "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"[5] ובהתאם לכך עליו לערוך את סעודתו כדרך אדם חשוב ובן חורין. לפיכך, חכמים תיקנו כחובה, את כל מה שנהוג היה לעשות בסעודות חשובות: ארבע כוסות, מטבלים, הסבה וכו'.
על פי זה אפשר להסביר מדוע לא ניתן לצאת יד"ח בשתית אדם אחר - מכיוון שיש חובה על כל אחד ואחד לנהוג כבן חורין, ממילא כל אחד חייב לשתות בעצמו
מי שמצפין את משה מפני גזירת המוות המצרית היא אמו ולא אביו; אחותו היא זו שבונה לו את התיבה ומשלחתו בתוכה ביאור, אף שעל פי מנהג העולם דרך האיש היא לבנות תיבה; כיוצא בזה, אחותו היא זו הניצבת בין קני הסוף על מנת להשגיח על התיבה, ובהמשך מגלה את העורמה והתושייה בקריאת המינקת 'מן העבריות' ברגע הנכון. אם כן, אין ספק שהדמויות המרכזיות השותפות בהצלת חייו של משה הן אחותו ואמו, מרים ויוכבד.
הדמות השלישית השותפה בהצלתו של משה מגזירת פרעה היא בת פרעה, המגדלת את משה בתוך ביתו של פרעה. בהמשך, בעת שמגיע משה למצרים לאחר גלותו הארוכה במדיין, ציפורה אשתו היא זו המצילה אותו מידי המלאך, בעת שהיא כורתת את עורלת בנה.
ברור אם כן, שאמנם משה גאלנו מיד מצרים, אך בלא תושייתן של נשים צדקניות - משה מניין?! כמו בסיפורי הגמרא על רבי עקיבא ורחל ועל רבי מאיר וברוריה, דווקא הנשים הביאו לידי ביטוי את רגשי התקווה והאמונה ברגעי המשבר!
(בזכות נשים צדקניות/הרב יעקב מדן)
24.אקטיביים פסיביים:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: {טז} וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:
מרתק להשוות בין הסעודה המכוננת של כל חג. אלו הן ככל הנראה שתי הסעודות הארוכות ביותר בכל חגי ישראל: "ליל הסדר" – כשמה כן היא, סעודה של סדר, ובכל שלב יש הנחיה ברורה מאוד מה עושים – קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה וכו'… אין מקום לתוספות ולכל דבר יש זמן ומידה־ כל כוס שתייה מדודה, כל אכילת כזית מצה מחושבת.
לעומת ליל הסדר, לסעודת פורים אין הנחיה ברורה כיצד היא צריכה להיראות. קח לך אוכל בשפע, יין כדת, שמחת הלב ושיהיה בהצלחה. הגבול היחיד הוא שאין גבולות. עדלאידע. שרים, משתכרים, קופצים ומתחבקים. אתה יודע איך סעודת פורים מתחילה, אבל לא תמיד יודע איפה ומתי היא תיגמר. בפסח יש סעודת הסדר ובפורים סעודת הבלגן.
ניתן לנסח זאת במשפט אחד: פסח מנסה להיות "כמה שפחות", ופורים "כמה שיותר".
מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם
(מגילה יב,ע"א)
וירעו לנו מיבעי, אלא הפירוש וירעו אותנו המצרים, עשו אותנו לרעים וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו ונוסף גם הוא על שונאינו... מה שלא עלה על דעת ישראל" (העמק דבר, דברים כ"ו ו).
איש יהודי. על שגלה עם גלות יהודה כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרויים יהודים בין הגוים ואפילו משבט אחר הם
כמה מאבותינו נקראו עברים. הכינוי הזה בא תמיד כניגוד לכנענים, מצרים או פלשתים:
- בראשית יד13: "
וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי
,
וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם
" - אברהם נקרא עברי, בניגוד לבעלי בריתו שהיו אמורים (פירוט). - בראשית לט14: "
וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ,
וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר 'רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל
גָּדוֹל. ותדבר
אליו כדברים האלה לֵאמֹר בָּא אֵלַי העבד העברי אשר הבאת לָנוּ לְצַחֶק בי
" - יוסף נקרא עברי, בניגוד למצרים; וכך גם בראשית מא12. - בראשית מג32: "
וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם
" - בני ישראל נקראו עברים, בניגוד למצרים. כך גם בהמשך: - שמות א15-19: "
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית
פּוּעָה. וַיֹּאמֶר
בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הוּא
וָחָיָה. וַתֹּאמַרְןָ
הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלְּדֹת וְיָלָדוּ
" - שמות ב6-7: "
וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים
זֶה. וַתֹּאמֶר
אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיֶּלֶד
" (פירוט), וכן שם פסוקים 11, 13. - שמות ג18: "
וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו 'ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹהֵינוּ'
", וכן שמות ה3, שמות ז16, שמות ט1, שמות ט13, שמות י3. - שמואל א ד6-9: "
וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה, וַיֹּאמְרוּ 'מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים?' וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא
אֶל הַמַּחֲנֶה... הִתְחַזְּקוּ
וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם
" - בני ישראל בימי שמואל נקראו עברים, בניגוד לפלשתים. וכך גם בדור הבא, בימי שאול: - שמואל א יג3-19: "
וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים... וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו... וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אמר[אָמְרוּ] פְּלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית
", וכך גם שמואל א יד11-21, שמואל א כט3. - יונה א9: "
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם ' עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה
" - יונה הנביא כינה את עצמו עברי ביחס למלחי הספינה - וממה שידוע לנו, מסתבר שהם היו צורים או צידונים - כלומר כנענים.
מסתבר שהכינוי עברים מתייחס לצאצאיו של עֵבֶר, נינו של שֵם בן נוח. עבר היה, כנראה, הצאצא הבולט ביותר של שם, כמו שעולה מ בראשית י21: "וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא, אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר, אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל
". עבר היה הצאצא האחרון של שם שחי מעל 400 שנה (ראו בראשית יא); בנו, פלג, חי רק כ-200 שנה. לכן עבר האריך ימים יותר מרוב צאצאיו. חז"ל אף מספרים, שיעקב אבינו למד ב"בית מדרשם של שם ועבר
", ואכן שם ועבר עדיין היו בחיים בימי יעקב. מכל הסיבות הללו, ייתכן שכל בני שם - כל הגזע השֵׁמִי - נקראו בתנ"ך עִבְרִים.
לעומת זאת, הכנענים, המצרים והפלשתים הם מבני חָם בן נוח (ראו בראשית י); כאשר אבותינו נפגשים עם בני חם, הם נקראים עברים.
אולם, כאשר אבותינו נפגשים עם אנשים אחרים מבני שם - כגון עמונים, אדומים, ארמים או כשדים - הם נקראים בשמות יותר ספציפיים, כגון: יִשְרָאֵלִים (צאצאיו של ישראל - יעקב), או יְהוּדים (על שם יהודה - הצאצא הבולט והמוביל של ישראל אחרי גלות עשרת השבטים).
(עברי = מבני עבר/אראל סגל)אולי אני אגדיר בקצרה את העניין: בתקופה של הנבואה עם ישראל היה העם העברי. הראשון שנקרא 'עברי' זה אברהם אבינו – "אברם העברי" (בראשית יד יג). ויש כוח מסוים בזהות הזו שנקראת 'עברית'. ולכן דווקא עברי היה יכול להיות נביא.[12] זה לא לחינם ש... לפי הפסוק המדרש מגדיר את אברהם אבינו "אדם הגדול בענקים"[13], הנביא הגדול הזה היה דווקא עברי, היה דווקא אבי-אבות של כל אבות האומה, נאמר. והמדרש בא ומגדיר את הזהות שלו: הוא היה עברי. זאת אומרת הוא היה כולו כלי ללשון הקודש[14]. וכשהסתיימה התקופה של העם העברי - בחורבן בית ראשון ואחר כך בחורבן בית שני - אז המושג 'עברי' הסתלק מההיסטוריה שלנו. אנחנו עכשיו 'יהודים'. מה ההבדל בין עברי ליהודי? עברי הוא עברי, נקודה. יהודי הוא יהודי-מישהו-אחר[15]. לכן כל החיים התרבותיים שלו זה כמין המשך בבחינת רוח-הקודש - ולא בבחינת נבואה כי היא נפסקה אחר כך, נראה את הסיבות – המשך של אותו כוח העברי, אבל תחת לבוש אחר, שהוא לבוש גלותי. והלבוש הזה - יש לנו סיפור ברור מאוד: זה סיפור חיי יוסף הצדיק. הוא היה עברי בתוכו, אבל הלבוש שלו היה מצרי. ולכן כל ההיסטוריה שלו זה ההיסטוריה של היהודי-גלותי, בכל השלבים שאנחנו חיים את זה. בא משה רבנו ושם קץ לתקופה הזו, שמתחילה ביוסף ומסתיימת ביציאת מצרים. יוסף היה עברי שירד למצרים והתלבש כמצרי[16]. משה היה אותו עברי שהיה מתלבש כמצרי[17], ושהוא פשט את הלבושים האלו כדי להחזיר את הזהות העברית.
ולכן אנחנו חיים בתקופה דומה מאוד, אולי יותר גדולה מהתקופה של יציאת מצרים. וזה בלי שום ספק תקופה של התחלה, של התחדשות של משהו, שיהיה דומה למשהו, שיהיה נבואה. לא את הנבואה עצמה. ואם ככה, אז זה גם כן בתחומים האחרים.
(תחייתה של האומנות העברית/ דו-שיח בין מניטו לקבוצת אומנים ויוצרים ישראלים)
...זוהי גם הסיבה ליציאתם של השליחים לארצות הגלות. הערבות ההדדית בין כל חלקי עם ישראל קורמת עור וגידים בדורות האחרונים עד לגילויה המלא בקרוב אמן.
במהלך שליחותי בכולל וושינגטון נסענו אחת לשבועיים לבית כלא פדרלי בעיר קומברלנד שבמדינת מרילנד. בבית הכלא היו עשרה יהודים שישבו על עבירות שונות. באחד הביקורים אמר לי אחד האסירים שאנו עושים קידוש ה’ גדול בביקורים אלה.
הוא הסביר לי שאחד האסירים הנוצרים שאל אותו מי הם האנשים שבאים לבקר אותם, האם הם בני משפחה או חברים. אותו אסיר יהודי הסביר לו שאנו לא מכירים אותם כלל רק שמענו שיש אסירים יהודים ואנו באים ללמוד איתם ולעודד את רוחם למרות הנסיעה הארוכה (שעתיים וחצי לכל צד). האסיר הנוצרי שהופתע ענה: אתה יודע שבעיר הקרובה יש עשרות כנסיות שבהם יש עשרות כמרים ואף אחד מהם לא מעלה על דעתו לבוא לבקרנו. והוסיף: “נראה לי שנולדתי לעם הלא נכון”.
דבר שהוא כל כך ברור לנו כיהודים מהווה הפתעה לאנשים שאינם בני עמנו. יהי רצון שההכרה באחדות זו תתגלה במהרה ואור חדש על ציון תאיר.
(בין פורים לפסח – עם הפנים קדימה – תשע”ד/ הרב יהודה לפיאן ,ר”מ בישיבה התיכונית רמת גן, ראש כולל לשעבר בוושינגטון 2006-2010)
לשם אל יאתה כל הגדולה,
מאד הוא נעלה על כל תהלה.
לאברהם בנו מאיר יצו עוז,
אשר הואיל לפרש המגילה.
נאם אברהם הספרדי הנקרא אבן עזרא: אין עזרה כי אם מהשם, החוקק חוקת עולם על לב המשכיל בהקיצו, גם בחלום ידבר בו, ובו יתמוך בהתחילו לעשות כל מעשה, גם יזכרנו תמיד טרם מוצאי פיו.
והנה אין במגילה הזאת זכר השם, והיא מספרי הקודש. ורבים השיבו, כי הוא "ממקום אחר" (אסתר ד יד). וזה איננו נכון; כי לא נקרא השם "מקום" בכל ספרי הקודש, רק נקרא "מעון", שהוא לעולם גבוה. וקדמונינו ז"ל קראוהו "מקום", בעבור שכל מקום מלא כבודו. ועוד, מה טעם למלת "אחר"?
והנכון בעיניי, שזאת המגילה חיברה מרדכי. וזה טעם "וישלח ספרים", וכולם משנה ספר אחד, שהוא המגילה, כטעם "פתשגן". והעתיקוה הפרסיים, ונכתבה בדברי הימים של מלכיהם. והם היו עובדי עבודה זרה, והיו כותבין תחת השם הנכבד והנורא שם תועבתם, כאשר עשו הכותים, שכתבו תחת "בראשית ברא אלהים", ברא אשימא. והנה כבוד השם שלא יזכרנו מרדכי במגילה.
(הקדמת אבן עזרא למגילת אסתר)
בפנימיות הדברים באה אי-הזכרת שם ה' במגילה לרמז, שעניין המגילה קשור לדרגה גבוהה של אלוקות, הנעלית מהשמות הקדושים, דרגה שאינה נתפסת ונרמזת בשם.
(ליקוטי שיחות)
- "יבוא המלך והמן היום" - פרק ה', פסוק ד'
- "וכל זה איננו שווה לי - פרק ה', פסוק י"ג (סופי תיבות והפוך)
- "והמן ראה כי כלתה אליו הרעה" - פרק ז', פסוק ז' (סופי תיבות)
ב.משה רבנו לא נזכר בהגדה של פסח:
דומה, שהכרת הטוב למשה נעשית דווקא לפני ליל הסדר בשבת הגדול, בסיומה של ההפטרה: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל… הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'".
משה השקיע מאמצים כבירים להביא את ישראל ממצרים להר סיני על מנת לקבל את התורה. גם כאשר שבר את הלוחות לאחר חטא העגל, הוא התפלל עליהם עד אשר הקב"ה כיפר על חטאם. לכן, זכה משה שבכל דור תיקרא התורה על שמו, "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" ומשה ייקרא לדורות "משה רבנו".
דומה, שאם היינו מתמקדים במנהיגותו של משה בליל הסדר, בעת שאנו מספרים על גאולתנו ממצרים, היה יכול להיגרם נזק בעתיד. הדורות הבאים היו עלולים לחשוב שרק אם יקום מנהיג דגול כמו משה, תתאפשר גאולה. וחלילה, בתקופות שאין מנהיגות ראויה עלולים היו ישראל להתייאש מהגאולה.
(מדוע משה אינו מוזכר בהגדה?/ הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
הערב רב מופיע בתורה באופן כמעט לא מורגש. למעשה הערב רב מוזכר בתורה רק פעם אחת במפורש, ביציאת מצרים (שמות יב, לח):
"וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד"
אך בניגוד למופיע בתורה, בחז"ל ובייחוד בקבלה ובזהר יש התייחסות רבה לערב רב, התייחסות המצריכה לימוד.
יציאת מצרים
ראשית יש לברר מבחינה היסטורית מהו התוכן של הערב רב. כבר מראשית הבריאה מצאנו את שאלת התערובת, שאלה המלווה את כל ההיסטוריה האנושית. בגן עדן ישנם שני עצים העומדים בפני האדם: עץ החיים ועץ התערובת של טוב ורע. שכן המילה דעת היא מלשון חיבור, לערב את הטוב יחד עם הרע. גם הזהר מדייק באופן דומה. התערובת היא ערבוב של שני דברים, טשטוש תחומים כל שהגבולות אינם ברורים יותר. התערובת מובילה להתרחקות מהאמת, ומשם לשקר ולמקור כל הרע שבעולם.
כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים הם הולכים בניגוד לתערובת. יציאת מצרים היא ההפרדה בין עם ישראל לבין מצרים. אך למעשה אין כאן הפרדה מוחלטת. גם שמו של המאורע מעיד על כך: יציאת מצרים. היה צריך לכנות מאורע זה בשם יציאת ישראל, או היציאה ממצרים, אך מהשם יציאת מצרים ניתן לחשוב כאילו המצרים הם אלו שיצאו ולא ישראל, וזו האמת. גאולת ישראל אינה נוגעת לעם ישראל בלבד, אלא היא מקושרת אל כל האנושות. האידיאל הוא שכולם יצאו ממצרים ולא רק ישראל, וכך עתיד להיות בגאולה האחרונה. גם הרב קוק מדבר על "אביב העולם כולו". אין משמעות אמיתית לגאולת ישראל לבדו. שהרי מטרתו של עם ישראל היא כפי שהקב"ה מבטיח לאברהם אבינו (בראשית יב, ג):
"ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה"
יציאת מצרים נכשלה מעט, היא לא השיגה את כל היעדים של הגאולה. אבל באחרית הימים אומר הנביא (צפניה ג, ט):
"כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד"
אך עד אז יש לנו חצי גאולה, שלושת רבעי גאולה, אך לא גאולה שלמה. הסיבה שיציאת מצרים לא הביאה את הגאולה השלמה היא שהעולם לא היה מוכן עדיין להיגאל, ולכן היה הכרח שהמצרים יישארו במצרים. גם לא ניתן ליצור ניתוק מוחלט בין ישראל לשאר העולם. משהו מהאנושות מתלווה לעם ישראל, וזהו הרב רב שיוצא עם ישראל ממצרים.
מיהו הערב רב?
לאחר שהערב רב יוצאים יחד עם ישראל ממצרים הם עושים הרבה בעיות. המצב כל כך גרוע עד שהקב"ה מציע למשה רבנו להשמיד את הערב רב (שמות לב, ז – יב):
"וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים... ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעש אותך לגוי גדול"
ורש"י על המילים "שחת עמך" אומר: "שחת העם" לא נאמר אלא "עמך", ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת: טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שיחתו והשחיתו. הקב"ה מדבר על השמדת "עמך", על העם שמשה רבנו הוציא ממצרים מדעתו בלבד, ולא על עם ישראל, ומשה רבנו מוסר את נפשו על מנת להציל את הערב רב, כפי שהוא אומר בתפילתו (שמות לב, יב):
"למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והינחם על הרעה לעמך"
משה רבנו אומר לקב"ה שהריגת הערב רב תגרום רעה גם ל"עמך", כלומר לעמו של הקב"ה שהם עם ישראל. הערב רב הוא הכרחי לתיקון העולם. יש צורך בהתלוות אחרים לעם ישראל, אנשים שעדיין לא מוכנים לקבל את המדרגה המוסרית הישראלית. הערב רב הם חוליית הקישור בין ישראל לאומות העולם.
"קשים גרים לישראל"
ישנו בחז"ל ביטוי תמוה ביותר לגבי הגרים (קידושין ע:):
אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר (ישעיהו יד, א):"ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב". כתיב הכא: "ונספחו", וכתיב התם (ויקרא יד, נו): "לשאת ולספחת".
זהו ביטוי קשה ביותר לגבי הגרים, במיוחד לאור היחס במיוחד שהתורה מצווה אותנו לנהוג בו עם הגרים, כדוגמת (דברים י, יט):
"ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"
כיצד חז"ל מרשים לעצמם לומר שקשים גרים לישראל כספחת כאשר ישנה מצווה מפורשת בתורה לאהוב את הגר? אלא יש לדייק בלשון הפסוק ובדברי חז"ל. הפסוק מדבר על הגר – בלשון יחיד, ואילו חז"ל מדברים על גרים – בלשון רבים. בכל ספרות חז"ל הגנות לגרים תמיד נאמרת ביחס לרבים ואילו השבח ביחס ליחיד. הגר נבלע היטב בתוך הזהות הלאומית הישראלית והוא הופך להיות חלק מעם ישראל. אך הגרים הם קהל שלם שאינו נבלע, אלא נשאר חטיבה אחת השונה משאר עם ישראל, ועליהם אמרו חז"ל: קשים גרים לישראל כספחת.
בימי בית שני הייתה קבוצה שלמה של גרים שלא נבלעה באופי הלאומי. בסוף תקופת מלכות בית חשמונאי, כבש הורקנוס את אדום וגייר את כל יושביה, אך השאיר אותם במקומם. מגיור המוני זה צמח הורדוס וממנו חורבן בית שני. גם בימי הביניים הייתה קבוצה גדולה של גרים – הכוזרים (על פי מחקרים מדובר בכשישים אלף אנשים שהתגיירו), שלא ברור מה עלה בגורלם.
חז"ל משבחים את משה רבנו שקרב את הערב רב. את הפסוק (משלי כב, ט):
"טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל"
דורשים חז"ל על משה רבנו בזכות שקרב את הערב רב. אפיין נוסף של הערב רב ניתן ללמוד מהסיפור המובא בגמרא (ביצה לב:):
כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל, בעא מינייהו עסקא ולא יהבו ליה. מזוני מיזן נמי לא זינוהו. אמר: הני מערב רב קאתו, דכתיב (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך". כל המרחם על הבריות בידוע זהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.
על פי הפשט, נראה כי מי שאין לו מידות טובות אינו מזרעו של אברהם אבינו. אך מצב זה יוצר בעייה גדולה, כיון שכעת נצטרך לשנות את חוק השבות שכל מי שהוא בעל מידות יקבל מיד אזרחות ישראלית, שהרי כל מי שהוא בעל מידות טובות הוא מזרעו של אברהם אבינו.
את הביטוי: זרעו של אברהם אבינו אין להבין במשמעות ביולוגית. כוונת הגמרא היא שיש מידות נפש שחדרו לתוך עם ישראל בהשפעת הערב רב. כיון שבעם ישראל לא הייתה המוכנות לקלוט חלק שאינו מתוקן בתוכו, חדרו יסודות מקולקלים לתוך עם ישראל, והדבר בא לידי ביטוי במידות הרעות שבישראל. הרב קוק כותב (אגרת תקנ"ה לרדב"ז ???):
... הייתה מידתו של משה רבנו עליו השלום לקרב רחוקים, אפילו את הערב רב. ואף על פי שגרם אריכות הגלות, מכל מקום סוף כל סוף התעלו גם הם... כי בודאי יתקיים בו [במשה רבנו]: "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", וה' מקים עצת עבדו ועצת מלאכיו ישלים.
זהו סיכון ונטל שלקחנו על עצמנו – לקחת את המסובכים באומות העולם החפצים בדבקות בנו, אך הדבר היה כדאי. ואמרו חז"ל שגדולים חסדיו של משה רבנו מחסדיו של אברהם אבינו. כאשר אברהם אבינו ניסה להציל את סדום, הוא ניסה עד לעשרה צדיקים ולא הוסיף עוד, אך אצל משה רבנו לא היו כל תנאים. משה רבנו אף הסכים לןתר על העולם הבא שלו על מנת להציל את הערב רב.
היחס לערב רב
דברים אלו שאמרנו הינם מפליאים ביותר לאור דברי הזהר: כל זמן שהערב רב לא מתכלים הגאולה לא באה. על פניו נראה שהזהר חולק על הרב קוק?!
הרב קוק במאמרי הראיה (ישוב משפט ) מגן על רב ציוני שקהילתו הורידה אותו מכס הרבנות. אנשי הקהילה טענו כי החילונים הם ערב רב ולכן אין לקרבם, וכך כותב הרב:
ויש התולים את עצמם במאמרי הזהר המדברים על הערב רב ועל ההתפרדות מישראל לפני הגאולה, ולוקחים את הסודות כפשוטם ומרבים מחלוקת... ומה שלא ידעו ולא יבינו כי ביסוד ובסימן של הערב רב... וכמו שאמר דוד...
נניח שאנו יודעים בודאות על אדם מסוים שהוא מבחינה ביולוגית צאצא של הערב רב ואף נשמתו היא משורש הערב רב. האם הדבר פוטר אותנו מלקיים בו מצוות "ואהבת לרעך כמוך"? ודאי שלא! מצווה זו היא כלפי כל ישראל. את הביטוי של הזהר צריך לשים בערבון מוגבל. בספרו של האר"י "שער הגלגולים" ישנו דף שלם המתאר שיחה של האר"י עם ר' חיים ויטאל כשבוע לפני פטירתו. בשיחה זו מגלה האר"י על כל תלמיד מתלמידיו מהו שורש נשמתו, ומצאנו שחלק מתלמידי האר"י שורש נשמתם הוא מהערב רב. כלומר העובדה ששורש הנשמה הוא מהערב רב אינו מונע מאותו אדם להפוך לאחד מהצדיקים הקדושים. אותם אנשים חזרו שנית על מנת להיתקן ולהפוך לצדיקים.
ישנם דברים באופי ובהתנהגות היהודי התלויים בבחירה החופשית, כגון קיום מצוות. אך ישנם דברים שכמעט ואינם תלויים כלל בבחירה החופשית, כגון שלושת המידות המסמלות את היהודים: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. אלו הם סימנים מובהקים של אופי לאומי. תכונות אלו אינן תלויות ברמת הדתיות או החילוניות של אדם זה או אחר.
ישנו סימן יסודי המסמל את הערב רב אותו מביא הזהר, והוא שהערב רב אינם חוששים לטובת ישראל ונוטים לטובת אומות העולם. ערב רב הם אותם היהודים המעדיפים את הגויים על עם ישראל. ישנו עוד סימן לערב רב, והוא הזלזול בתלמידי חכמים. ישנם יהודים השונאים את האומה הישראלית בכללותה, והם למעשה מתבוללים מבחינה רוחנית. לעומתם ישנם יהודים המודים בסגולת האומה למרות שהם אינם מקיימים מצוות. יהודים אלו מתגאים בספרותנו העתיקה, ומוכנים לעשות את ליל הסדר על פי דרכם ורצונם. ליהודים אלה יש עדיין שייכות מסוימת אל אהבת התורה, כל אחד על פי דרגתו וערכו. יהודים אלה גם אינם מזלזלים בתלמידי חכמים.
הרב קוק הוציא למעשה מהגדרת הערב רב כל יהודי שיש לו הכרה לאומית כל שהיא. למרות זאת עדיין מצאנו ביטוי זה מופיע ביחס לאנשים מסוימים. הרב קוק כותב (אגרות הראי"ה חלק א ) לגבי דרכי המלחמה בחילונות, שלעיתים יש מקום למלחמה תקיפה. אך לעיתים אין זה מועיל לטאטא את החושך, ועדיף להדליק גפרור אחד מאשר להילחם. באגרת אחרת הרב משבח ביותר את עליית היהודים מתימן. יהודים אלו רצו להיות עובדי אדמה או פועלים, והרב אומר שטוב שהם יתפסו את מקומם של הפועלים מ"סטרא אחרא" הבאים מרוסיה, שעל הגרועים שבהם אי אפשר שתהיה לו אחיזה בארץ ישראל. כלומר: מי שאינו ראוי לארץ ישראל נפלט ממנה, ורק מי שמצליח להאחז בארץ ישראל ראוי לה.
חמש סוגי ערב רב
בזהר נאמר כי ישנם חמש סוגים שונים של ערב רב וסימנם: נג"ע ר"ע, ראשי תיבות של: נפילים, גיבורים, ענקים, רפאים ועמלקים. זהו מאמר מאוד לא ברור. הגאון מוילנא בספרו "אבן שלמה" מסביר מהם חמשת הסוגים:
- בעלי מחלוקת ולשון הרע
- בעלי תאוה
- צבועים שאין תוכם כברם
- רודפים אחר כבוד לעשות להם שם
- רודפים אחר ממון
הסוג הראשון הוא הגרוע מכולם והם העמלקים, ואין בן דוד בה עד שיעלמו מן עולם. רק על אחד מחמשת הסוגים של הערב רב לכלות, משמע שכל השאר הם בעלי תיקון. ואכן נאמר בזהר שבאחרית הימים יהיה ניסיון עם הערב רב, והטובים שבהם ייתקנו והרעים שבהם לא ייתקנו. נסיון זה נלמד מן האמור בדניאל (יב, י):
"יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו".
חלק מן הערב רב יעמדו בניסיון, ועליו נאמר: "ויצרפו רבים". אך חלק אחר ייכשל, ועליו נאמר: "והרשיעו רשעים". הערב רב הם הדיינים וראשי העם המונעים מלעלות לארץ ישראל. ועליהם אומר (הרב קוק???) שיהרגו במכת חושך. מי שמונע מעם ישראל לעלות לארצו גורלו יהיה כגורל בני ישראל שמתו במכת החושך. הערב רב – זהו הסרוב לקבל את ארץ ישראל.
מדוע יצאו הערב רב ממצרים?
הציבור שיוצא ממצרים מורכב מבני ישראל ומהערב רב. מדוע הערב רב יצאו ממצרים. הרי הרבה החליטו להישאר שם, המצרים למשל. בני ישראל יוצאים ממצרים כיון שהם רוצים לשוב לארץ אבותם, והם שמעו מאבותם שכך יהיה. בני ישראל יוצאים לארץ ישראל, והערב רב לאן? ניתן לומר כי הערב רב הלכו אחרי אישיותו של משה רבנו, אדם גדול ובעל מופתים, ולכן הם הולכים אחריו. אך עדיין לא ברור לאן הם הולכים, הרי ארץ ישראל היא לא ארץ אבותם. אלא הערב רב יצאו ממצרים כי הם רצו את התורה ולא את ארץ ישראל.
ישנה מגמה של יציאה לא על מנת להגשים את הייעוד הלאומי אלא תורה בלבד. לבני ישראל יציאת מצרים היא מאורע לאומי ודתי. לערב רב יציאת מצרים היא מאורע דתי בלבד. ביציאת מצרים נאמר (שמות יא, ב – ג):
"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מעת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"
הקב"ה אומר למשה שיגיד לעם לבקש "איש מאת רעהו". המילה "רעהו" במקרא פירושה תמיד אדם שהוא בן לאומה שלי, כמו: "ואהבת לרעך כמוך". כיצד ניתן להבין שיהודי יקרא למצרי "רעהו"? עוד קושיה נובעת מסיום פסוקים אלה: מי זה "העם" המוזכר בסוף הפסוק? נחלקו בכך פרשני המקרא. הרמב"ן אומר שהעם זה בני ישראל, כפי שהעם המופיע בתחילת הפסוק הוא בני ישראל. האבן עזרא אומר שהם השני הוא מצרים. לפי השיטה השנייה נראה שהייתה קבוצה מצרית שאהדה את משה רבנו. לפי שיטה זו נראה להסביר שגם העם המוזכר בתחילת הפסוק הוא מצרים. הקב"ה מצווה את משה רבנו לדבר אל המצרים האוהדים אותו. וכך נפתרת השאלה הראשונה. שכן הציווי הוא שמצרי ישאל ממצרי ולכן נאמר שם "רעהו". בהמשך סיפור יציאת מצרים נאמר (שמות יב, לג):
"ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ"
יחד עם בני ישראל המצרים זורקים גם את "העם", את משתפי הפעולה של בני ישראל. הסבר זה עונה על כמה שאלות קשות בסיפור יציאת מצרים. לגבי הזהב שבני ישראל לקחו מהמצרים. ניתן לומר שאת הזהב לקחו הערב רב מהמצרים (שכן אף מצרי לא היה משאיל משהו ליהודי שעומד לעזוב את הארץ) ואחר כך הם נתנו את הזהב לבני ישראל. גם במדרשים נאמר שלערב רב היה יותר זהב מלבני ישראל. שאלה נוספת הנפתרת על פי הסבר זה, היא על פי מה שנאמר (שמות יב, לד):
"וישא העם את בצקו טרם יחמץ"
לכאורה קשה מדוע היה לבני ישראל בצק בפסח? אך אם נאמר ש"העם" פירושו הערב רב, ברור מדוע היה להם בצק בפסח. למעשה ניתן לומר שבכל פעם שנאמר "העם" בפרשה זו הכוונה לערב רב. לעומת זאת בתיאור היציאה עצמה ממצרים אומרת התורה (שמות יב, לז – לח):
"ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף. וגם ערב רב עלה איתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד"
מדוע כאן נוקטת התורה בלשון "ערב רב" ולא "העם" כמו בפעמים הקודמות? יש הבדל בין הביטוי "ערב רב" לביטוי "העם". העם הוא ביטוי ניטרלי, לא חיובי ולא שלילי. אך ערב רב הוא ביטוי שלילי, לשון גנאי. לאחר שיצאו ממצרים ישנם בקרב היוצאים שני סוגים: מצות ובצק, בני ישראל והערב רב (בסוף נאמר שאפו את הבצק – משמע שהוא לא החמיץ).
גם הפסוקים הבאים מעלים תמיהה (שמות יב, מ – מא):
"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה. ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים"
מדוע נאמר ארבע מאות ושלושים פעמיים? ישנו הבדל בין שני הפסוקים, הפסוק הראשון מדבר על "בני ישראל", ואילו הפסוק השני מדבר על "כל צבאות ה'". הפסוק השני לא מדבר על בני ישראל כלל, אלא על הערב רב המכונים גם צבאות ה', כיון שהם צובאים על ה', מלשון מצטרפים לה'. באופן דומה ניתן למצוא התייחסות לצבאות ה' עוד קודם לכן (שמות ז, ד):
"ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים"
הקב"ה מבטיל להוציא ממצרים גם את עם בני ישראל וגם את צבאותיו, שתי קבוצות שונות. הוכחה נוספת להסבר זה ניתן לראות מהפסוק המסיים את הפרק (שמות יב, נא):
"ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"
המשמעות של "על צבאותם" היא עם צבאותם (כמו שאומרים: החיילים הגיעו על ציודם). הכלי יקר בפירושו על פסוק זה אומר שהמילים "על צבאותם" מוסבות על הערב רב שהם צבאות ה', שחביבים גרים.
סיום
הערב רב הוא ביטוי לאנשים מסובכים שצריך לדעת לרומם אותם. הקושי העיקרי של הערב רב ביציאת מצרים היה העובדה שהם לא הספיקו תוך זמן קצר לקנות את הדרך ארץ של עם ישראל, כמו שנאמר (???):
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"
על מנת להיות קרוב אל ה' צריך שתהיה דרך ארץ, דרכה של ארץ ישראל. ישנו חיסרון בנפש הערב רב שהם אינם מזדהים עם ארץ ישראל. כיצד ניתן לתקן חיסרון זה? צריך להעביר את הערב רב מכינה או קורס באהבת הארץ ורק אחר כך יוכלו לקבל את התורה ללא סכנה. גם בדורנו, בשיבת ציון של ימינו מצטרפים לעם ישראל (בעקבות חוקי המדינה) גם לא יהודים. אנשים אלה משרתים בצבא ומקבלים ביטוח לאומי מן המדינה, אז מה דינם? הדתיים אינם מוכנים לקבל אותם כיון שאינם יהודים ולכן הם נקלטים אצל החילונים. שם הם אינם יכולים ללמוד תורה, אך הם לומדים את אהבת הארץ – את הדרך ארץ החסרה לערב רב. ואז אותם אנשים מתגיירים ומקבלים את התורה. קבלת תורה לאחר לימוד דרך ארץ. ההשגחה מסדרת את העניינים על פי דרכה, כך שמי שראוי לו להצטרף לעם ישראל יצטרף בסופו של התהליך. כל הבעיות שאנו נתקלים בהן כיום של עליית גויים ארצה הן חלק מהמשימה שלנו.
(כי תשא- ערב רב/ הרב אורי שרקי)
בזמן המקדש: לאכול מצה, לאכול מרור, לאכול פסח, לאכול חגיגה.
בזמן הזה: שולחן עורך, אפיקומן, לשתות ארבע כוסות, הלל, ברכת המזון, וסיפור ההגדה.
יש מכנה משותף לכל המצוות של ליל הסדר, והוא האבר שפועל שם - הפה: לאכול ולשתות או לומר משהו: הלל או הגדה או ברכת המזון.לכל חג יש את האבר שלו: לדוגמה, בראש השנה עיקר המצוה היא לשמוע קול שופר, או בחנוכה - לראות את הנרות, או בסוכות - ליטול את הלולב עם הידיים.(הרב אורי שרקי שליט"א)
ואמ' יצחק הקול קול יעקב יעקב בייחוד השם הקול קול יעקב יעקב בהגיון תורה והידים ידי עשו בכל שפיכות דמים ובכל מות רע ולא עוד אלא כשמכריזין בשמים הקול קול יעקב השמים רועשין וכשהם מכריזין בתחנונים הקול קול יעקב וכל מי שהוא שומע ועושה חלקו עם הידים ידי עשו.
ר' יהודה אומ' עשרה ברכות בירך יצחק את יעקב על טלי השמים ועל דגן הארץ כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שנ' ויתן לך האלהים מטל השמים יעבדוך עמים (פרקי דרבי אליעזר,פרק לב)
י"ב חושי הנפש - רשימה מלאה
חֹדש | חוש | שבט | חֹדש | חוש | שבט | חֹדש | חוש | שבט |
ניסן | דבור | יהודה | אב | שמיעה | שמעון | כסלו | שינה | בנימין |
אלול | מעשה | גד | טבת | כעס | דן | |||
סיון | הילוך | זבולון | תשרי | מישוש | אפרים | שבט | אכילה | אשר |
תמוז | ראיה | ראובן | חשון | ריח | מנשה | אדר | שחוק | נפתלי |
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-ה-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:(שמות ה,ב)
כל עניינו של פרעה הוא פה רע לדבר דיבורי רעים, ותיקונו פסח פה ה סח בנפלאות הבורא. (הרב יצחק גינזבורג)
וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵא-לֹהִים:(שמות ד,טז)
*. טוב- משה:
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים (שמות ב,ב)
ותרא אותו כי טוב הוא – תניא, ר"מ אומר: טוב שמו(סוטה יב,ע"א)
פסח פה סח כדאיתא בספרים. דהנה כל מצות לילה זו בפה. סיפור ואכילה ושתי'. כי עיקר כחן של ישראל בפה. וביצ"מ ניתן להם זה הכח כמ"ש במ"א בפ' הרחב פיך. ותינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. לכן סיפור יצ"מ הכנה אח"כ לקבלת התורה וזה ואמלאהו. וכן במצות בכורים וענית ואמרת. וכמו כן בפסח התחלת השנה צריכין להודות על התחלת בחירת בנ"י כי פה הוא התחלת הדבר פתיחת ההסגר. אח"כ בקבלת התורה נגמר הבאת הביכורים כדכ' וביום הביכורים שהוא גמר הבאת פרי העבודה של בנ"י בכל שנה ושנה: (שפת אמת ,תרל"ט,ויקרא,פסח)
הג' מועדות הם נגד ג' בחי' דיבור מעשה מחשבה. כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל והדיבור לכן פה סח לכן נתקן מגילת שיר השירים כדכ' במד' נשיר למי שעשאנו שירים בעולם כדכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ובשבועות בחי' המחשבה והדעת שהוא קבלת התורה. ובסוכות בחי' המעשה כדכתיב ולקחתם לכם והישיבה בסוכה והקפות ונענועים שזה כולל כל תנועות הגוף.(שפת אמת ויקרא פסח תרמ"ב)
(פרי צדיק עמלה של תורה – א)
בתפלת שחרית צריך לסמוך גאולה לתפלה, ואין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו בשתיקה, ולא עוד אלא שאסור להפסיק אפילו לקדיש ולקדושה ולברכו. ואם ממתינים שיהיו עשרה שיתחילו תפלת הלחש ביחד, יש להמתין קודם החתימה, ולא אחר שחתמו גאל ישראל.
לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה כי על ידי יציאת מצרים נפתח פיהן של ישראל וזה שכתוב : א-דוני שפתי תפתח וקבעוהו בין גאולה לתפילה כי זה תכלית הגאולה: להיות פתיחת פיהם של בני ישראל
(אור יואל פרשת שמות ע"מ סו)
תחיית השפה העברית- דווקא במקביל לגאולה האחרונה של דורנו :
אין גאולה לעם, לא רוחנית ולא חומרית, אם לשונו אינה נגאלת עמו. (ברל כצנלסון)
החפץ חיים חיבר ספרו בגלל שזה היה גורם התארכות הגלות וראה זה פלא שאחר שנפוץ ספרו החלה הגאולה האחרונה:
וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכת גלותינו, נמצאם הרבה. אך חטא הלשון הוא על כלו מפני כמה טעמים. אחד, כיון שזה היה העיקר לסיבת גלותינו כמו שהבאנו מגמרא יומא ומירושלמי הנ"ל. אם כן כל כמה שלא נראה לתקן זה החטא איך תוכל להיות גאולה, כיון שזה החטא פגם כל כך שעל ידי זה גלינו מארצינו על אחת כמה וכמה שאינו מניחנו לבוא לארצינו.
(חפץ חיים הקדמה)
42.אחשוורוש לעומת פרעה:
https://www.mifgash-haparasha.co.il/image/users/210124/ftp/my_files/shmot%20full12.pdf?id=10094541
מגילת אסתר ולשון הרע:
https://din.org.il/2011/02/21/9157/
http://ybm.org.il/upload/ListItems/AttachedFile_591.pdf
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה