פתיחה: מדוע רק ביציאת מצרים ניצלו בזכות ששמרו על מרכיבים אלו ואילו בשאר הגלויות - ניצלו למרות שלא שמרו עליהם?
רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה.
(ויקרא רבה,לב,ה)
והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם כנגד ד' זכיות שבידם שלא שינו את לשונם ולא חילפו את שמלותם ולא גילו את סודם ולא בטלו ברית מילה (לקח טוב, פרשת וארא)
לבו"ש - נוטריקון לשון ברית ושם (ע"פ הרב יהודא ליאון אשכנזי, מובא בהערה 29 בשיעור שערי אורה 31)
ונראה כי סגולת לשון הקודש שלא יתקיים באדם שאינו משמר עצמו בקדושה שם לא גדל הוא בגלות בבל בזמן שבעים שנה נשתכח לשון הקודש והיה העם חצים מדברים כשדית ואשדודית יען כי לא שמרו עצמם בקדושה ולזה נתן יוסף אות על דרכו הטוב במה שלשון הקודש מורגל ושגור בפיו (חת"ם סופר ,שם)
הקדמה:ההכנה של יוסף כדי לדאוג ששב"י לא ייטמעו במצרים:
0.הזכרת השמות בתחילת ספר שמות כדי לחדד ששמרו על זהותם:
ואלה שמות בני ישראל. תימה למה הזכיר שמותם ומה צורך היה, והלא כבר הזכירם. וי"ל להודיעך שלא שינו שמותם, וזהו דתני במכילתין ג' מצוות היו להם לישראל שלא שינו שמותם, שנ' ואלה שמות בני ישראל הבאים, כלומר כמו שהיו שמותם כשהיו באים כך היו עתה, ולא שינו כסותן כדאמ' בהגדה ובמכילתא (בא פ"ה) מלמד שהיו ישראל מצויינים שם בלבושיהם ונכרין מבין מלבושי נכרי, ולא שנו לשונם שנ' (בראשית מ"ה י"ב) כי פי המדבר אליכם, בלשון הקדוש
(מושב זקנים על שמות פרק א פסוק א )
1.אחי יוסף שינו לשונם( שאמרו שכביכול אוכלים אבר מן החי), ושינו לבני השפחות שמם( שמו להם שם עבד), והתחתנו עם כנעניות וגרמו ליוסף להביא דיבתן ולכן ב"י מתקנים ב-4 דברים הנ"ל את הדבר:
אמרו במדרש [ויק"ר פל"ב-ה וכן במדרש שה"ש ד' ה] בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו שמם ולשונם, ושלא נתערבו בבנות ארץ, ולא היו בעלי דילטורין. להבין ד' דברים הללו, יובן במ"ש [ב"ר פ"ד-ז] ביוסף שהביא דיבתם רעה, שנושאים עיניהם בבנות הארץ וקוראים לבני אמהות עבדים, ואוכלים אבר מן החי. ותמוה, דבשלמא שנותנים עין בבנות הארץ, הוא באמת דיעות רבות שהשבטים לקחו מבנות כנען, כדכתיב [בראשית מ"ו, י] שאול בן הכנענית, וכן לבני אמהות עבדים, דס"ל היותם מן שפחה וולדה כמוה, אבל ח"ו שיאכלו אבר מן החי, שאסור לבני נח ואזהרתן זהו מיתתן, וכבר דברו בו המפרשים דברים רבים, אבל מה שנראה הוא, כי שבטים ביקשו לנסות את יוסף אם ירכל ברכילות אותם אצל אביהם, ואמרו כשאכלו בשר שחוטה, שאוכלים בשר אבר מן החי, כדי לראות אם יוסף יאמין עליהם, והם אצלו בחזקת עברינים, ואם ילשין אותם לאביהם, ויוסף גם זה חשב לרעה, היותם מוציאים דבר איסור כזה מפיהם, וברית כרותה לשפתים, וזהו מאמר הקרא [בראשית ל"ז-ב ב] ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, דיבתם רעה, כי במבטא שפתם דברו רע ופעלו בזה און:
.......
ובזה יובן, דבשביל חטא שבטים ויוסף, ירדו למצרים, ולכך נגאלו בזכות ד', דבטלו ד' סיבות שהיו גורמין בנזקין להוריד ישראל מצרימה. ואחד היה, על שתלו עיניהם בבנות ארץ, תקנו ישראל שלא נתערבו בבנות ארץ. ועל מה שהיו קורין לבני שפחות עבדים, והיה להם לקראם בשמם דן נפתלי וכו' ולא עבדים, תקנו שלא שינו שמם במצרים, כדאמרינן דן על, דן נפק. ועל מה שהיו אומרים באכלם בשר שחוטה שאוכלים בשר אבר מן החי, א"כ היה שינוי בלשונם ודיבתם רעה שאומרים על בשר כשר אבר מן החי, ולכך תקנו ישראל במצרים שלא שינו לשונם, ועל חטא יוסף שהלשין בעד אחיהם, תקנו ישראל שלא היה בהם דילטורין, ראו כמה שפת שקר ולשון תרמית מגיע, וכמה נזק גורם לו ולצאצאיו אחריו עד סוף כל הדורות. אשרי איש שומר לשונו מכל רע. ובאמת כבר אמרו חז"ל [ערכין טו ע"ב] דאין תקנה להנצל מלשון הרע אלא בהתמדת התורה ושקידת בית הכנסת ובית המדרש, והיינו בימי קדמונים, שלא היו משיחים בבית הכנסת ובית המדרש, כי אם דבר תורה ודבר מצוה, אבל עכשיו בעו"ה כל רכילות ומלשינות הוא בין עמודי דגרסא ובית הכנסת, שם מספרים ספורי לשון הרע וקטטות מריבות, שמה ימצא הכל:
(ספר יערות דבש/רבי יונתן אייבשיץ - חלק ראשון - דרוש טו )
2.יוסף לא השתנה ולא שינה בין כשהיה רועה לבין שהיה מלך:
וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם (שמות א,ה)
והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף. הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך, ועומד בצדקו (רש"י,שם)
א.יוסף נשאר יוסף- לא שינה את שמו:
ויוסף היה במצרים. יש לדקדק למה כתוב 'במצרים', הוי ליה לומר 'ויוסף היה שם'.ונראה דהכי קאמר, 'ויוסף' היה במצרים, כלומר שלא שינה שמו, כי אפילו שפרעה קרא שמו 'צפנת פענח' (בראשית מא, מה), אף על פי כן לא קרא עצמו רק 'יוסף', וגם פרעה עצמו אמר 'לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו' (בראשית מא, נה), כי בשביל שלושה דברים נגאלו, בשביל שלא שינו שמם (במדבר רבה יג, יט; פרקי דרבי אליעזר סוף פרק מח), וזהו ויוסף היה 'במצרים' (קדושת הלוי לרבי יצחק מברדיטשב, פרשת שמות ד"ה ויוסף היה במצרים)
ב.לא רק ראובן ושמעון לא שינו אלא אפילו יוסף המשנה למלך שהותכר לשם צפנת פענח:
ויוסף היה במצרים. לא רק ראובן ושמעון לא שינו את שמותיהם, אלא אפילו יוסף, ש,היה" במצרים משנה
למלך (כל מי שנאמר בו ,היה" מתוקן לכך -- שמ"ר פ"ב -- ותיה זן ומפרנס =- ב"ר פ"ל) ובשעת הכתרתו שינה המלך את שמו לצפנת פענח*, ושם, שנשתנה מחמת גדולה, יקר לבעליו, ואעפ"כ לא מצינו בתורה, שקרא יוסף א"ע, או אחרים קראו אותו, בשם הזה, רק בשם יוסף, שנתנה לו אמו.
(אזניים לתורה/הרב סורוצקין, שם)
ג.בכל הופעותיות של יוסף הוא לא השתמש בשם "צפנת פענח" כדי שהשם לא ישפיע עליו:
והנה תראה גם בפרעה שהיה חכם גדול באיצטגנינות וידע שורש הענין, הנה תראה תיכף ישראלי הראשון שנכנס תחת ידו הוא יוסף תיכף שם לו שם כמו שכתוב 'ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וכו' ויצא יוסף על ארץ מצרים' (בראשית מא, מה), הנה לאו סיפיה רישיה, ונראה לי הכוונה, דיוסף לא רצה להתייחס בזה השם אשר קראוהו פרעה (הגם שבודאי בלשון מצרים היה השם הזה מורה לחשיבות שררה וממשלה וכיוצא), רק 'ויצא יוסף על ארץ מצרים', היינו בכל המכתבים והפקודות ששלח במכתב בכל ארץ מצרים כדרך המושל, לא חתם את עצמו, רק 'יוסף' ולא 'צפנת פענח', ולא נשתקע ממנו שם העברי (כי לא רצה להתפעל בתנועות גופו על ידי שם המצרי וכנ"ל, הבן הדבר)
(בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ד - טיול בפרדס, דרוש י)
ד.יוסף הוא המודל ליהודי ששורד בגולה אפילו מחוץ לגטו של גושן- דוגמת מופת לכן נקרא צדיק:
הארה זו חשובה ביותר. לכאורה יש כאן עניין לשוני גרידא: על יוסף אי אפשר לומר שהוא מ"בני ישראל הבאים מצרימה", כי הוא כבר היה "במצרים". אלא שרק יוסף מסוגל להיות "במצרים" ובו בזמן להישאר נאמן לזהותו. הוא הנושא, מתוך תכונה טבעית ומתוך ייעוד, את הזהות של "היהודי החי בקרב הגויים".
הרב קוק ז"ל היה רגיל לצטט בהקשר זה את הפסוק (תהילים עח, ס): "אוהל שיכן באדם", "באדם", כלומר בתוך כלל האדם, בקרב האנושות. האחים, לעומתו, היו צריכים להתגורר ב"שכונה היהודית", בגטו שבארץ גושן, בפריפריה של מצרים, ולמרות זאת הושפעו מתרבותה(ואף ירדו עד מ"ט שערי טומאה - אור החיים על שמות ג ח). בכל תרבות ותרבות צמחו "העתקים" של יוסף. חלקם היו נאמנים למקור, אך הרוב הגדול היו מזויפים, מנותקים משורשם העברי, לא כיוסף שידע כי הוא עברי ולא הסתיר את זהותו.
(כי מציון- םרשת שמות /הרב יהודה ליאון אשכנזי)
3.בזכות 4 דברים ששמר יוסף ושמרו גם הם יצאו ממצרים:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה:(בראשית מה,ד)
א.יוסף מתוודע לאחיו ומייד רומז להם אעל 4 דברים בהם הוא שלם והבזכותם ייצאו ממצרים:
גשו נא אלי ויגשו. הראה להם שהוא מהול, רצה בזה להראות צדקתו שהיה בין שטופי זמה ולא נכשל בעריות כי הבועל ארמית משכה ערלתו (עירובין יט.)
ומצינו (במדרש תהלים קיד.ד) שישראל נגאלו ממצרים בזכות ד' דברים, שלא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם, ולא היו בהם בעלי לה"ר, והיו גדורים מעריות, וטעמו של דבר יתבאר בפרשת שמות (א.א) בעז"ה
וכמו כן כאן ששלח יוסף אחר אביו ואחיו הודיע להם באיזה זכות יעלו משם ורמז להם ארבע אלו שהיה יוסף שלם בכולם,
שלא שנה שמו שאמר להם אני יוסף, אע"פ שפרעה קרא שמו צפנת פענח מ"מ אני יוסף זה שמי לעולם,
ושלא שינה לשונו שאמר כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש,
ולא היה פרוץ בעריות שנאמר גשו נא אלי הראה להם שהוא מהול,
ושלא היה בעל לה"ר שנאמר גשו אלי כי לא רצה שישמע בנימין אחיו ענין המכירה ואפילו לאביו לא הגיד כלום, כי אילו היה מגלה ודאי היה מצוה לו קודם מותו שא נא פשע אחיך, ורמז להם יוסף כי בעון המכירה ישלמו שטר חוב כי גר יהיה זרעך וגו', כמ"ש ועתה אל תעצבו, דווקא עתה אבל לעתיד תעצבו, על כן רמז להם גם הגאולה והדברים המסבבים הגאולה, ויש אומרים ועתה רמז לעשרה הרוגי מלכות שלעתיד יעצבו על המכירה. (כלי יקר,שם)
ב.בעומק הדברים יוסף כמודל לשמירה על זהות הוא הסיבה שיצאו ממצרים וגם מצריםידעו שבלעדיו לא ייצאן ולכן טמנוהו בנילוס(ויישם 2 יודין על 2 הטמנות):
ואלו הד' דברים שהיו בישראל, כולם למדו מיוסף אביהם. לא שינו שמם, כיוסף שלא שינה שמו, דכתיב ויוסף היה במצרים (שמות א, ה), ולא שינו לשונם כיוסף, דכתיב (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו. ולא גילו מסתורים שלהם, כיוסף שלא גילה לאביו סוד מכירתו. כמו שפירשנו למעלה בפסוק וטבוח טבח והכן (לעיל מג, טז), ששמר יוסף עשרת הדברות, עיין שם. ולא נפרצו בעריות כיוסף, דכתיב ביה (שם לט, ח) וימאן ויאמר אל אשת אדוניו. ואחר שבזכות אלו הד' הדברים יצאו ישראל ממצרים, ואלו הדברים למדום מיוסף אביהם, אם כן בזכותו יצאו ישראל ממצרים. ולכן ויישם בארון במצרים, לנס עמים. כי זה סימן הגאולה, אחר שהשביעם והעליתם את עצמותי מזה אתכם (לעיל כה), ובזה היו יודעים שהיו עתידים להגאל. ואפילו המצריים היו יודעים זה, כמו שאמרו שהשליכו ארונו של יוסף בפרת, כדי שלא יצאו ישראל ממצרים. ואולי שעל זה אמר ויישם בארון ב' שימות, אחד במצרים ואחד בנילוס. ודרכי השם יתברך עמקו:
(צרור המור על בראשית פרק נ פסוק כו )
4.יוסף דואג לבידולם של ב"י בתוך גלות מצרים כשהוא קובע עובשה שהם יישבו בארץ גושן ופרעה נעתק לכך בדיעבד:
וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ...וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן:
{כט} וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: {ל} וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי: {לא} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: {לב} וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: {לג} וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: {לד} וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן: {א} וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: {ב} וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה: {ג} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ: {ד} וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: {ה} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ: {ו} אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי(בראשית מה,י; מו,כח-לד; מז א-ו)
5.גם במותו על ארונו נכתב יוסף ולא צפנת פענח ובסמוך נאמר ואלה שמות בני ישראל ללמד שהם עשו כמוהו ושמרו על שמם המקורי:
וזהו אשר פירשנו ג"כ בפסוקים ויחי יוסף וכו' מאה ועשר שנים וימת יוסף בן מאה ועשר שנים וכו' [בראשית נ כב], הא תו למה לי, לא הוה ליה למימר רק וימת ויאסף וכו', אבל משמיענו שנפטר בשם טוב היינו בשם יוסף, הגם שמלך זה שמונים שנה, שהרי נפטר בן מאה ועשר, ושלשים היה כשמלך, עכ"ז לא נשתקע ממנו שמו העברי יוסף זה שמו לעולם, וז"ש אחר כך ויישם בארון במצרים, דהנה על הארונות של מלכים מציינים שמותיהם הנה לא הושם על ארונו של יוסף צפנת פענח רק שם יוסף, וזהו שנאמר אח"כ ואלה שמות בני ישראל [שמות א א] ו' מוסיף על ענין ראשון, שיוסף לא שינה את שמו, כן בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו [זוה"ק ח"ב ד' ע"א], הגם שפרעה שם לכל אחד שם מיוחד בעצת הסט"א שלו כמש"ל הנה הם לא רצו בזה:
(ספר בני יששכר - מאמרי חדש ניסן - מאמר ד )
6.חלק מצוואת יוסף לבני ישראל -שלא ישנו את שמם:
ואלה שמות בני ישראל הבאים. ר''ת שביה שאף כשהיו בשביה שמות בני ישראל לא שינו שמותם שבשביל ד' דברים נגאלו ממצרים בשביל שלא שינו את שמותם וכו' וגם כן ואלה ו' מוסיף על ענין ראשון וימת יוסף ואלה שמות שצוה להם שלא ישנו שמותם ואמר להם אף על פי ששינו שמי צפנת פענח אתם אל תשנו שמותיכם:(בעל הטורים,שם)
חלק א: סכנת הערבוב ומאמצי הבידול של ישראל במצרים
1.ה' מרגיע את יעקב שישראל לא יתערבבו במצרים:
וזה שהבטיח ה' ואמר ליעקב (לעיל מו, ג) אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך, כי היה ירא פן יתערבו בהם וילמדו ממעשיהם, על זה הבטיחו שיהיו לגוי גדול ומצוינים
(ספר ייטב לב - על פרשת ויחי )
2.יעקב קבע בית מדרש במצרים מיד בכניסתו- וזה היה הבסיס לכך ששמרו על 4 דברים אלה:
ויש לפרש בדרך מוסר, הנה הרבה שמעתי וגם ראיתי שהאב והאם קוראים את בניהם ובנותיהם שמות כשם הגויים והדומה לו, וזהו סימן לסוף מעשה במחשבה תחילה, היינו כמו שניחא להם לקרוא שם בניהם כשמות הגויים כך ניחא להם לגדלם במלבושיהם, ועל פי רוב מדברים גם כן בלשון העמים והולכים לבתי ספרם, וכך מדריגה אחר מדריגה לרעה בענין דת תורה הקדושה עד שעושים ממש כמעשי העכו"ם רחמנא ליצלן:
וכל אלה הם מהדברים שבזכותם נגאלו אבותינו מארץ מצרים, כאמרם ז"ל (ויק"ר לב, ה, ובפס"ז שמות ו, ו) שלא שינו את לשונם, ושלא שינו את שמם, ולא הלכו כבגדי העכו"ם. ומובא באור החיים הק' שיעקב אבינו ע"ה עשה לו בית המדרש במצרים, ולמד תורה הוא ובניו ובני בניו ועבדו עבודת הבורא בשלימות, ולא שינו את לשונם ולא את שמותיהם ולא מלבושיהם, וכן הנהיגו עצמם צאצאיהם בדרך הזה כאשר ראו מבני יעקב דור אחר דור ובזכות זה נגאלו:
(ספר אוהב חסד/ זאב וואלף לייפער - פרשת שמות )
3.יעקב לא רוצה להיקבר במצרים כדי שזהותו של עם ישראל לא תיקבר בה :
הם ירדו למצרים על מנת לגור שם ואחרי זמן מה הם התחילו להשתקע שם. היום היינו אומרים שהם התחילו להתבולל. זה לא אומר שהם לא שמרו על מנהגים שונים כפי שמיעוטים אחרים עושים לזמן מה. השאלה היא האם הם שמרו על מרכיבי הזהות העיקריים שלהם, אותם מרכיבים היכולים, בבוא היום, לגרום להם לרצות לעזוב את הגלות ולחזור למקומם הטבעי.{המדרש מאפיין מרכיבים זהותיים אלה כאשר הוא אומר שבני ישראל במצרים לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם וגדרו את עצמם מן הערוה (ראה במדבר רבה פרשה יג, אות כ). מי ששמר על מרכיבים אלה יצא ממצרים } אם מבינים זאת, מתחילים להבין את עומק הפסוק עצמו:
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
התורה מתארת כאן את התהליך הטבעי העלול לעבור על בני יעקב: ׳וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת׳. כך הוא החוק ההיסטורי הטבעי. אולם יש ביכולתו של יוסף דווקא להתגבר על חוק זה: ׳אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם׳.הבקשה ברורה: אם אתה קובר אותי במצרים, הווה אומר שימי ישראל הגיעו לסיומם.
(/הרב יהודא ליאון אשכנזי)
4.הקדימו רפואה למכה שעלו עם השמות שלהם- ושמרו עליהם :
ח) ואלה שמות בני ישראל וגו' את יעקב [א, א]. יש לדקדק למאי הוזכר שמותם, ועיין רש"י. גם דהוה ליה למימר הבאים אתו, ולמאי זכר שם יעקב. פתח בישראל וסיים ביעקב. ולפי פשוטו ירמוז למה שאמרו ז"ל (ויק"ר לב, ה) בזכות ארבעה דברים נגאלו, ואחד מהם שלא שינו את שמם. וזהו שנאמר, רפואה קודם למכה, ואלה שמות, שלא שינו את שמותם אפילו בבואם למצרים, ועל דרך שכתב הזוהר הק' (שמות ד.) בני ישראל עאלו בני ישראל נפקו וגו':
(ספר ייטב לב - על פרשת שמות )
5.אדם שאינו נאמן לשמו ולייעודו ולמהות שמו כאילו משנה את שמו:
אמנם עוד דברים בגו מה שאמרו שלא שינו שמם, וירמוז למה שכתב הר"ם אלשיך ז"ל על הפסוק (בראשית ב, יט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כלומר מהיכן ידע מה שמו, אלא שראה מקום ומקור חיותו למעלה מכ"ב אותיות התורה שבהן נברא העולם, וזה שמו אשר קרא לו. וזהו שנאמר נפש חיה הוא שמו דייקא. ואיתא בספרים, כל איש, שם הקודש שלו הוא מקור חיותו, וזה לעומת זה בסטרא אחרא חלילה יש לו שם להפך, וצריך כל אדם לתקן עצמו כפי שורש חיותו, היינו שמו דקדושה. ועל דרך זה פירש דודי הגאון הקדוש זלה"ה מבריגל, ולשם יולד גם הוא (שם י, כא), ר"ל שנולד לעצמו, על פי מה שאמרו (סנהדרין יט ע"ב) כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו, כל שכן המלמד לעצמו שהוא כהוליד לעצמו, עיי"ש. וזה שאמרו שלא שינו את שמם, ר"ל שתיקנו עצמם כפי שמם דקדושה שהוא שורש נשמתם, והם ושמם אחד (ולא שינו ח"ו לשם דסטרא אחרא). מה שאין כן אם אינו מתקן עצמו כפי השם דקדושה, הוי שינוי השם, כי איננו כפי מה ששמו מורה על מהותו ואיכותו:
(ספר ייטב לב - על פרשת שמות )
6.המכנה המשותף לכל המרכיבים- הזהות העברית ולאו דווקא הדתית:
מרכיבים אלו הם מרכיבים זהותיים. מי ששמר על העבריות שלו מבחינה זהותית מצא את הכוחות לצאת ממצרים. זה נכון גם היום. לא בחינם המדרש לא ציין אף מרכיב ״דתי״ - משום שאין בזה די. זהו לקח חשוב ביותר לדורנו ואנחנו רואים את זה יום יום, שעה שעה, במו עינינו: מי שחוזר, מי שעוזב את הגלות הוא מי שמבחינה זהותית שמר על גרעין העבריות שבו, גם אם אין לו זקן.
(/הרב יהודא ליאון אשכנזי)
7.המלחמה עם מצרים היא המלחמה על הזהות ומטרת מצרים לטשטש ולמחוק אותה:
תקופת השעבוד הארוכה הזו היא תקופה שבה לא מדברים, זוהי תקופה שבה נמחקים, או ליתר דיוק: תקופה בה מצרים מוחקת את הזהות הישראלית. הבה נבאר את דברינו: ישנו מוטיב החוזר על עצמו בפרשתנו, והוא – למרבה הפלא – השמות; הפרשה מתחילה בשמות: "ואלה שמות בני ישראל... ראובן, שמעון" (שמות א', א') וכו', כל שבט בא עם האישיות שלו והזהות שלו. לאחר מכן נאמר: "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" (שם, ו') - והחל מאותו רגע עוברים לתקופה חדשה: "ובני ישראל" (שם, ז') – תקופה בה כבר אין יותר שמות, אלא יש בה רק ישות כללית אחת. גם מאוחר יותר, כאשר לקראת סוף תקופת השעבוד מופיע הגואל - לא מוזכר לא שמו ולא שמות המעורבים בגידולו: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האשה ותלד בן... ותתצב אחותו מרחוק... ותרד בת פרעה... ותשלח ותראהו את הילד והנה נער בוכה... ותקרא את אם הילד" (שמות ב', א'-ט'). כלומר, יש מחיקה עקבית של השמות לאורך כל תקופת השעבוד, ולא רק של שמות בני ישראל - אלא אפילו מלך מצרים אינו מוזכר בשמו, שכן "פרעה" הוא השם הקבוע שהיה למלך מצרים. כלומר, תכונתה של התרבות המצרית שהיא מבטלת את הזהות האישית. מה עומד מאחורי רעיון זה? התפיסה המצרית גורסת שאין רצון בעולם, אלא שהכל נתון לחוקיות של הטבע (דטרמיניזם מוחלט), ולא עוד אלא שהאלים הם חלק מהמשחק הזה - האלים אינם אלא ביטויים א-להיים של הטבע עצמו. ולכן, במערכת המצרית כולם עבדים בסופו של דבר לטבע. ביהדות לעומת זאת, לא רק שלפרט יש זהות (שם) משלו וכל אחד הוא עולם ומלואו, אלא שאף לכלל יש זהות ושם משלו. על רקע זה מובנים מאוד דברי המדרש (במדבר רבה י"ג, כ') שמה שסייע להשרדות בני ישראל במהלך השעבוד היה שהם לא שינו שמם (וכן את לשונם ומלבושם), וכך, בתוך אותו עולם מחוסר שם וזהות, נותר לבני ישראל זכר לזהות הישראלית שלהם.
(נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת שמות/הרב אורי שרקי)
8.סימנים של טשטוש גבולות בין ישראל למצרים:
א.המילדות העבריות- מי הן? יש טשטוש בין ישראליות למצריות
א1. יוכבד ומרים:
שפרה – יוכבד, על שם שמשפרת את הוולד.
פועה – מרים, שפועה ומדברת והוגה לוולד, כדרך הנשים לפייס תינוק הבוכה.
(רש"י, שמות א טו)
א2.מצריות שמיילדות את העבריות:
אמר שדבר פרעה למילדות העבריות – ר״ל לכולנה כי לא אמר לשתי המילדו׳ אלא לפי שלכל המילדו׳ הרבות ההנה דבר וצוה זה וכלן היו נחלקות לשתי אומניות ההם וזה אמרו ששם האחת שפרה ושם השנית פועה. ולא היו עבריות כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן אבל היו מצריות מילדות את העבריות ר״ל עוזרות אותן ללדת כמ״ש בילדכן את העבריות.
(אברבנאל, שמות א,א)
ב.הגזרה של הבנים- של ישראל או גם של מצרים?
וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן(שמות א,כב)
ב1.של ישראל בלבד:
וּפַקִיד פַּרְעֹה לְכָל עַמֵהּ לְמֵימָר כָּל בְּרָא דְיִתְיְלִּיד לִיהוּדָאֵי בְּנַהֲרָא תִּרְמֻנֵהּ וְכָל בְּרַתָּא תְּקַיְמוּן(אונקלוס,שם)
ב2.של ישראל וצרים יחד כי לא ידעו מהי זהות המושיע:
לכל עמו – אף עליהם גזר. יום שנולד משה, אמרו לו איסטגניניו: היום נולד,ואין אנו יודעין אם ממצרית אם מישראלית, ורואין אנו שסופו ללקות במים. לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר: כל הבן הילוד, ולא נאמר: הילוד לעברים. והן לא היו יודעין שסופו ללקות על מי מריבה
(רשי,שם)
ג.משה- שם עברי או שם מצרי?
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה,
כלומר בת פרעה נותנת לו שם מצרי. משה במצרית זה בן. "ויהי לה לבן, ותקרא שמו משה" בן. יש גם אפשרות נוספת מבחינה אטימולוגית שמשה במצרית זה בא ממילה שפירושה מים.
וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר,
מה פירוש המילה "ותאמר"? מי זו שאמרה? אם זו בת פרעה, היה אפשר לכתוב "ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו" אבל "ותאמר" זו האמא העברייה, היא נותנת דרש עברי לשם המצרי. ותאמר כי מן המים את משית אותו. כי משיתהו כתוב בלי י' אחרי ה-ת'. זה לא משיתי אותו, אלא את משית אותו. ואז היא מסבירה כיוון שאתה משית אותו, אז בעברית למשות זה להוציא, אז "ותאמר כי מן המים משיתהו", זאת אומרת יש פה אדם שיש לו שם גם בעל משמעות עברית וגם בעל משמעות מצרית וזה יבואר בהמשך.
(תמלול שיעורי הרב שרקי של ספר שמות, פרשת שמות פרק ב)
ד.משה יוצא אל אחיו- העבריים או המצריים?
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו(שמות ב,יא)
ד1.העברים:
וטעם ויצא אל אחיו – כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה הסתכל בסבלותם ועמלם, ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ.
(רמב"ן,שם)
ד2.המצרים:
ויצא אל אחיו – המצרים, כי בארמון המלך היה(אבן עזרא,שם)
טוב אז יש לנו פה מחלוקת בין האבן עזרא לבין הרמב"ן, נשאלת השאלה מי צודק?
אני חושב שמשה הלך לבדוק האם האבן עזרא צודק או הרמב"ן צודק. הוא הלך לבדוק מי הם אחיו.
(תמלול שיעורי הרב שרקי, שמות פרק ב)
ה.משה בשלב זה בוחר בזהות העברית ומתנער וקובר את הזהות המצרית
מה זה ויפן כה וכה? איפה הוא הסתכל? הוא הסתכל על האיש המצרי והוא הסתכל על האיש העברי, זה כה וכה. וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ;
שאחד מהם הפסיק להיות איש. כי הוא מכה.
וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי,
הוא כבר לא "איש מצרי"
וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.
הבין שמה שיישאר ממצרים זה מה שיישאר בחול, בפירמידות, במומיות, אבל זה לא ימשיך להיות חי.
המצרי גימטריה משה, כלומר הוא הכה את המצרי שבו, הוא החליט להיות ישראל. זה חידוש של מר שושני ז"ל. ואז יוצא שהוא נקט עמדה בעד ישראל.
(תמלול שיעורי הרב שרקי, שמות פרק ב)
9.הנסיון של מצרים לבלוע ולהעלים את ישראל נבע ממה שהתרחש בתחילה שהיו ישראל מוערבבים איתם בשלב ההתעצמות ומזה נוצרה הריאקציה של מצרים- להעבידם ושל ישראל - להתחיל להתבדל:
ובני ישראל פרו וישרצו .... ותמלא הארץ אותם. א"ר יוחנן מלאו את מצרים, דבר אחר שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם. מיד גזרו עליהם שיפרשו מהן.
(ילקוט שמעוני תורה ילקוט שמעוני על שמות פרק א המשך רמז קסב )
10.תחילת ההתערבבות היתה בגלל שאכלו עם המצרים לחם- מה שבתחילה היה תועבה בעיני מצרים ועם הזמן כנראה השתנה:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (משלי כג) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו. אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן - מִשּׁוּם שֶׁלֶּחֶם אוֹ הֲנָאָה מֵאוֹתוֹ אִישׁ שֶׁהוּא רַע עַיִן, אֵינוֹ כְּדַאי לֶאֱכֹל וְלֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. שֶׁאִלּוּ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם לֹא טָעֲמוּ לֶחֶם שֶׁל הַמִּצְרַיִם, לֹא הָיוּ נִשְׁאָרִים בַּגָּלוּת, וְלֹא הָיוּ מְצִיקִים לָהֶם הַמִּצְרִים.
אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק, וַהֲרֵי נִגְזְרָה גְזֵרָה? אָמַר לוֹ, הַכֹּל הוּא כָּרָאוּי, שֶׁהֲרֵי לֹא נִגְזַר דַּוְקָא בְּמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא כָתוּב כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךְ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֶלָּא (בראשית טו) בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַאֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִי שֶׁהוּא בַּעַל נֶפֶשׁ, (לא יאכל עם אדם) שֶׁמַּאֲכָלוֹ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר שְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר מֵעָיו, אִם יִפְגֹּשׁ בְּאוֹתוֹ רַע עַיִן, יִשְׁחַט עַצְמוֹ וְלֹא יֹאכַל מִלַּחְמוֹ, שֶׁאֵין לֶחֶם רַע בָּעוֹלָם חוּץ מֵאוֹתוֹ לֶחֶם שֶׁל בַּעַל עַיִן הָרָע. מַה כָּתוּב? כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִיא לְמִצְרָיִם. הֲרֵי לְךְ לֶחֶם שֶׁל רַע עַיִן.
(זוהר מתורגם ג ע"ב)
11.השנאה של מצרים שגרמה להפרדה שלנו מהם היא חסד מאת ה' כדי שלא יבלעו בתוכם ויתבללו ובאמת בתחילה ניסו לחבור אליהם בפרך- פה רך:
וכאשר יענו כו' כן ירבה כו'. איתא בזוה"ק כי גלות מצרים ועבודה הקשה הי' לטובה כדי שלא יתערבו בנ"י באומות ע"ש. וכ"כ הפך לבם לשנוא עמו. שנותנים ע"ז שבח והודי' שנעשו שונאים לבנ"י. וגם המצריים לא רצו להיות שונאים כי ידעו זה ג"כ [וז"ש בפרך בפה רך כו'] רק הש"י הפך לבם וכ' ולאום מלאום יאמץ. פי' ע"י שנאתם בנ"י מתרחקין מהם וכפי הריחוק כן ניתוסף להם כח:
(ספר שפת אמת - שמות - פרשת שמות - שנת [תרל"ד] )
12.ישראל במצרים כעובר במעי אימו- כמעט שנבלעו שם אלא בזכות ששמרו שמם לשונם וכו' הצליחות לייצר איזה חיץ בינם למצרים:
פרעה היה היחיד אשר הצליח באמת להפסיק לחלוטין את החיות של כלל ישראל, וביטלם מהיות לגוי, עד אשר כל זמן שהיו במצרים לא היו בגדר ישראל כלל, אלא נעשו בבחינת "עובר" במעי מצרים, וכמו שנאמר על יציאת מצרים שהיתה בבחינת לקיחת "גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), והוא לשון קרביים, חלק פנימי מתוך גוי אחר. עובר אמנם בולט מעט מאמו וניכר עליה שנמצא בתוכה אישיות העתידה להתקיים בתקופה מאוחרת יותר, אך סו"ס "עובר ירך אמו" (חולין נח ע"א), ובשלב זה אין לאותו עובר כל עצמיות משלו.
וכך היה מצבם של כלל ישראל במצרים: אמנם הם היו בולטים וניכרים - שהרי היו "מצויינים שם" - שלא שינו שמם ולשונם וכו' (במדב"ר פי"ג, כ), עדיין נותרו בהם כוחות מסויימים אשר באו לידי ביטוי בכך שנאמר עליהם "ויאמן העם" (שמות ד, לא), אך עכ"פ כח הע"ז שבהם היה הרבה יותר חזק. הם לא היו בגדר "כלל ישראל", אלא חלק מהאומה המצרית, ומתוך כך היה עליהם קטרוג נורא בשמים: "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז" (ריש רות רבה).
(תפארת שמשון על שמות - יציאת מצרים - לידת עם ישראל )
13.ההתעקשות של משה במעמד הסנה נבעה מהחשש שב"י לא ירצו לצאת מהרחם- להתנתק מהיניקה שלהם למצרים עם כל ההתבדלות שלהם- לא כ"כ היה פשוט שירצו את השינוי והיציאה:
גם כאשר שאל: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", לא הטיל משה ספק ביכולת ה' לגאול את ישראל וביכולתו שלו לבצע את השליחות. הספק שלו היה בנכונות העם לצאת מן התפיסה העבדותית, ברצונו לקום ולהיגאל. הדבר הקשה ביותר בכל במהפכה חברתית הוא לשכנע את הציבור שאכן כדאי להם להסתכן ולהילחם על שינוי מעמדם, ולא להמשיך ולקבל את השלווה היחסית שבמצבם הנוכחי. מנהיג מהפכה שאין לו את תמיכת הציבור מאחוריו - ייכשל. משה לא ראה שהוא יכול לעורר את המוני בית ישראל למרוד במצרים, שהרי כבר למד מניסיונו שאין הם חפצים בכך. תופעה זו - העדפת העבדות על פני החופש, ובהמשך, שיבה מצרימה על פני קשיי ההליכה במדבר - עוד תחזור בדור המדבר פעמים רבות.
(תורת אמך /הרב יהודה ברנדס חלק א ע"מ 137)
14.שער החמישים של הטומאה - ארבעת הדברים האלה היו המחסום בפני הנפילה ח"ו אל שער החמישים של הטומאה:
איתא באוה"ח הק' פרשת שמות שבגלות מצרים נכנסו ישראל במ"ט שערי טומאה ואלו היה נכנסין בשער הנו"ן היו נטבעים ח"ו ולכך לא זכו רק למ"ט שערי קדושה ולא זכו לשער הנו"ן וזה מפני שלא היו בני תורה אבל בגלות הזה על ידי התורה אפשר לברר גם את השער הנו"ן שבטומאה ועי"ז יזכו אח"כ גם לשער הנו"ן שבקדושה]. ואמר הוא נ"י ב"ר שלמה דהא דאיתא בשביל ד' דברים נגאלו ממצרים שלא שינו שמם וכסותם ולשונם וכו', במדרש לקח טוב, אותן הד' דברים הוא גופא שער הנ' ואם היו עושין הד' דברים היו נטבעין בשער הנ', ואמר הוא נ"י ואיך אפשר שבגלות זו יכנסו לשער הנו"ן ועי"ז יבררו, וכי יעברו ח"ו על התורה ולשנות כסות ולשון כאשר בעו"ה אנו רואים רבים וכו' וכי עי"ז יכלו לברר, אך הפי' שע"י האנשים הכשרים שיחזקו לבלתי עבור על ד' דברים הנ"ל שלא לשנות וכו' אף שהדור פרוץ בזה בעוה"ר עי"כ יתבררו, ע"כ יש לנו להתחזק מאד בזה לבלי לשנות כסות ולשון אפילו תנועה אחת ממה שראינו מרבותינו:
(ספר אמרי פנחס /הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע, מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש, ומגדולי החסידות. - שער א - תורה נביאים כתובים )
11.משום כך ידע פרעה שזה יפילם לתחתית ואף גילה דעתו בשירת הים באומרו אחלק שלל- שם לשון לבוש:
יוימתק לצרף בזה רמז נפלא שאמר כ"ק מרן רבי יהושע מבעלזא זי"ע על הפסוק בשירת הים (שמות טו-ט): "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל". כי פרעה הרשע הבין שישראל נגאלו ממצרים בזכות שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם, לכן חשב את מחשבתו הרעה להכשילם בדברים אלו. וזהו רמז הכתוב: "אמר אויב ארדוף אשיג", ומפרש איך ישיגם, "אחלק שלל" - של"ל נוטריקון שים ל'שון ל'בוש, שיכשילם בג' דברים אלה שיתנהגו בהם כדרכי המצרים ועל ידי זה ישיגם עכדה"ק.
(שבילי פנחס פרשת וארא שנת תשע"ג ע"מ קמח)
15.יעקב ידע סוד זה ולכן אחרי המאבק עם המלאך שרו של עשיו - מעידה עליו התורה שב שלם- שם לשון מלבוש:
היזהרו משינוי שם ולשון ומלבוש וסימןויבוא יעקב של"ם ראשי תיבות שם לשון מלבוש
(דברי החת"ס, מתוך ספר צוואת משה )
16.בזכות ארבעה דברים אלו זכו שארבעה חלקים מתוך השעבוד לא היו בשעבוד ממש (אם כי נדחו לגלויות הבאות) אלא רק פ"ו שנים מתוך 430 שנה:
כידוע רמז שלא רצה הים לקרוע מתחילה לפי שלא נשתעבדו ישראל רק פ"ו שנה חומש הזמן עד שהוצרך לקרוע ברי"ו אותיות של שמו הגדול ולהכי תיקנו להיות רי"ו חומשין בד' כוסות לרמוז שכל אות משמו יתברך עשה פעולתו אף על גב דלא נשתעבדו אלא חומש השיעבוד ועדיין צריך ליתן טעם למה זה וייתר להן הוא יתברך ארבעה חלקים מן השיעבוד ולא פחות או יותר:
ונראה שהוא כנגד ארבעה זכיות שנמצאו אז בישראל כדאיתא בסוף אמור רבה בשביל ארבע דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא נמצא בהן עריות ולא לשון הרע.
מיהו נראה דוחק לומר שהוא יתברך וויתר להם ארבעה חלקי השיעבוד דהא אמרינן מ"ד רחמנא וותרן הוא יותרו לו מעיו וחייו. לכך נראה לפרש דהוא יתברך לא וויתר מגזירתו דת"ל שנה כלום דאף על גב דיוצאי מצרים לא נשתעבדו אלא חלק חמישית מכל מקום נתקיימה הגזרה כולה דשאר ד' חלקים שמר להן הקב"ה לישראל לשאר גליות שהן ארבע גלות בבל מידי אנטיוכס ארם
אף על גב דגלות בבל לא נמשך כי אם שבעים שנה וגלות ארם נמשך יותר מאלף ות"ק שנים י"ל הוא יתברך חישב ושקל את הצער ועינוי שסבלו ישראל במצרים אותן פ"ו שנה וכפי משקל הצער ההוא סבלו ישראל צרות ועינוי בכל אחד מארבע גליות פעמים היו הצרות תכופות זו לזו ולפעמים היו מרווחות ובאריכות והוא יתברך יודע לכוון המשקל. דמעיקרא נמי כי א"ל הקב"ה לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה לשאר ארבעה גליות נמי
(תורת חיים על חולין דף צב/א )
17.בזכות השכינה שהיתה עימהם במצרים יכלו לשמור על 4 הדברים הללו ולא להתערבב ולהיטמע בתוכה:
ולהורות רמז לזה, נתראה שם. שעל ידי כן לא יכלה טומאת מצרים להחזיק בם בעצם, לשקעם שם עד עולם. וגם מה שאמרו רבותינו ז"ל, שעל ידי היות שכינה עמהם עצרו כח לשמור הארבעה דברים שהיו בהם, שלא שינו את שמם כו' כמדובר. וזהו וארד להצילו וכו', ועוד לנו דרך אחרת בדבר זה, נזכירהו בפסוק שאחר זה בס"ד:
(פירוש האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על שמות - פרק ג פסוק ח )
18.ארבעת ההבדלות במצרים הם הבסיס שהביאנו לרוממות שעליו הזהירה התורה להיבדל מן העמים:
ומתוך כך ממשיכים אנו את הקו הלאה. דהנה בגאולתם של ישראל ממצרים שמענו מפי חכמים כי היא באה בזכות שלא שינו את שמם ולשונם ומלבושיהם. ועלינו להבחין בזה, כי הבדלה זו אשר בה נתבדלו אבותינו במצרים, אין ענינה דומה לההבדלה מן העמים אשר עליה הוזהרנו בהר סיני בשעה שנכנסנו לברית תורה ומצוות. והציור בזה הוא, דיש הבדלה הנולדת מרוממות הערך, ויש הבדלה המולידה את רוממות הערך. יש אדם אשר רוממות ערכו מחייבת אותו להתבדל מסביבתו, ויש אדם אשר נתעלה ונעשה למרומם על ידי זה שהבדיל והזיר עצמו מסביבתו. ההבדלה מן העמים שהוזהרנו עליה מן התורה, היא ההבדלה המתחייבת מן ההתרוממות; ולעומת זאת ההבדלה שאבותינו הבדילו את עצמם במצרים, היא ההבדלה היוצרת ששמשה גורם בהתהוותה של ההתרוממות.
(פחד יצחק/הרב יצחק הוטנר, על פסח מאמר מט )
19.כל 4 המצוות ששמרו במצרים רמוזות בשיר השירים:
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם: כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ:(שיר השירים ד,ב-ג)
שניך כעדר וכו'. עוד היו לך אז בצאתך ממצרים ארבעה שלמיות, כמו שאמר רבי אלעזר הקפר במכילתא (בא פרשה ה), שגדלו מאד עד שאין העולם כדאי להם. אחד, שלא נחשדו על העריות. שנית, שלא שינו את שמם. שלישית, שלא שינו את לשונם. רביעית, שלא היה בהם מגלה סוד, כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה לד ה) ששנים עשר חדש הסתירו סוד ושאלה אשה משכנתה, ולא הורגש בין המצריים:
ועל הראשונה אמר שניך, שהם נשי ישראל בנות מלכים פנימה כשינים תוך הפה. וגם דימה אותם לשינים שהם מעצם, כנשים שנבראו מהצלע הדומה לשן. והנה היו כעדר הקצובות, הם עדר הרחלים הברורות שעושין מהם כלי מילת מצמרן, שמלבישין ומשמרין אותם שלא יתלכלך צמרן מעת לידתן כפרש"י ז"ל (כאן). כן היו (שינים) [שיניך] הם הנשים שלך כמדובר, מעת לידתן נקיות מלכלוך ערוה וזמה וטומאה, כי אחת היתה ופרסמה הכתוב (ויקרא רבה לב ה), שעלו ונתעלו במעלה מן הרחצה שהיו רוחצות את בעליהן תחת התפוח לעורר תאותם, בל יגעלו בהן בעליהן וימנע זרע ישראל מן העולם ותדבק בהן טומאת מצרים (סוטה יא ב). כי על כן זכו במראות הצובאות יהיה גם כן לכיור וכנו לרחצה (שמות לח ח) לעומת מה שרחצו בעליהן (רש"י שם). כי בזה קנו מעלה, וזהו שעלו מן הרחצה כאמור:
ועל צניעותן הרב נתקיים בהן מקרא שכתוב אשתך כגפן פוריה וכו' (תהלים קכח ג), כפירושם ז"ל (ילקוט תהלים תתפא) אשתך תהיה כגפן פוריה, כשתהיה צנועה בירכתי ביתך. כן יאמר, ראה נא כי גדלה צניעותן בירכתי ביתך, כי הלא היו כלן מתאימות, כי הלא היו יולדות ששה בכרס אחד כנודע מרבותינו ז"ל (שמות רבה א ז). ולא עוד, כי אם ושכולה אין בהם שלא היו יולדות וקוברות, כי אם כלם היו מתקיימים כי אפילו לא היו מפילות, כי זה יורה על היותם גדורים מן הערוה אנשים ונשים:
ועל השנית, והיא שלא שינו את שמם, אמר כחוט השני שפתותיך. כי למה שייחס הנשים לשינים הפנימיים, ייחס האנשים לשפתים שחוצה להם, ואמר כחוט השני הוא הצבוע בתולעת שני, שטבעו כנודע שאם ששורין אותו במיץ דברים חמוצים לא ישתנה הגוון, ואין כח בדברים החמוצים לשנותו ותמיד שמו הראשון עליו. כן היו שפתותיך הם אנשיך. שעם הייסורין והשעבוד המתייחסים לדברים החמוצים לא נשתנה שמם בתוך המצריים רק שמותן הקודמים ודומה להן היה תמיד עליהם:
ועל השלישית שלא שינו את לשונם אמר ומדברך (נאוה), שהוא הדבור היה נאוה אליך, שהוא לשון הקודש המיוחד לך. או יאמר נאוה, שהיה מובחר קדוש ויפה ולא מלשונות הגוי והממלכה הנמבזה המצריים:
ועל הרביעית והיא שלא היו בם מגלי סוד, אמר כפלח הרמון שגרעיניו תחובים בתוכו ולא יצאו או יפלו מאליהן בבצוע אותו, כן היו אפילו רקתך רקנין שבך, שסודם וענייניהם בתוכם. וזהו מבעד לצמתך, שהוא תוך השבכה והקשורים שלך תוך אהליך יעקב, ולא גלו חוצה אל המצריים:
(פירוש האלשיך ז"ל - שושנת העמקים על שיר השירים - פרק ד פסוק ב -ג)
20.הטענה של המן כנגד עם ישראל היתה שהקפידו על 4 דברים אלה בצורה חריגה:
וכמו שפירשו המפורשים שעל זה הלשין המן ואמר (אסתר ג, ח) ישנו עם אחד וגו' ודתיהם שונות מכל עם, שלכאורה אינו מובן, שהרי לכל אומה דת מיוחד ומשונה משאר אומות. אבל הכוונה בזה, שדתיהם הוא שיהיו שונות מכל עם מובדלים מהם, שלא ידמו אליהם בשמם ולשונם ומלבושיהם, ומי שמשנה שמו ולשונו ומלבושיו הרי עוז פניו ישונה ויתנכר כמו נכרי:
(ספר ייטב לב - על פרשת ויחי )
21.גדלות הדור של מצרים ששימר את הבידול מהסביבה שלא כמו מה שקרה לצערנו בשלטון הקומוניסטי ובשלטו הנאצי :
א.תחת השלטון הנאצי היו שניסו להידמות לגמרנים ולהינצל:
עוד יש להתבונן מהא דאיתא בחז"ל (ויקרא רבה, לב, ה) "בני ישראל יצאו ממצרים בזכות שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא שינו את בגדיהם", ויש להתבונן הלא בטבע העולם בשעת צר ומצוק משתדלים המוני העם להתדבק ולהתדמות לשליטים, וכדוגמת מה שראינו בתקופת הגזירות שכל מי אשר היה באפשרותו להתדמות לגרמנים עשה זאת כדי להציל עצמו. ואילו במצרים לא שאפו כלל להשתייך למצרים, וכדאמרינן "מלמד שהיו בני ישראל מצוינין שם". בני ישראל היו ניכרים בצורתם החיצונית ובמלבושיהם ונבדלו מאד מהמצרים, וכל אחד יכול היה מיד להכיר ביהדותם:
(אור יחזקאל/רבי יחזקאל לוינשטיין, ישבית מיר - דרכי העבודה - עמידה בנסיונות וגדלותם של יוצאי מצרים )
ב.תחת השלטון הקומוניסטי איבדו א רוב הסממנים היהודיים:
"שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא שינו את בגדיהם" (ויקרא רבה, לב, ה) אף זו נקודה הראויה לציון ולהדגשה, עם ישראל נמצא בגלות תקופה ארוכה כל כך. ואינם שואפים כלל לשנות הנהגתם ודרכיהם בשום פנים כדי להתדבק ולהתקרב למצרים. הנה יש לראות עתה ברוסיה הנמצאת תחת שלטון הדיכוי כארבעים וחמש שנה בלבד, ומכל מקום כמעט אין למצוא שם יהודים החיים חיים יהודים שלמים, מכיון שנמצאים תחת שלטון אימה ופחד, קשה להם להמשיך בקיום מצוות ותלמוד תורה, ואילו במצרים היה שלטון ודיכוי לא פחות מאשר בבריה"מ. ומ"מ מוסיפים להתנהג ולקיים יהדותם ללא פגימה קלה, וכל שהעינוי ועבודת הפרך התרבה כן הוסיפו להתבצר באמונתם ודרכם:
(אור יחזקאל/רבי יחזקאל לוינשטיין, ישיבת מיר - הארות בפרשיות יציאת מצרים )
ג.בגלל שלא מקפידים על שמירת הזמות והמלבושים והלשון- זה מה שגורם לאורך הגלות:
ואיתא במדרש (ויק"ר לב, ה) דבזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו שמם ואת לשונם וכו', וקשה אטו כל השמות של ישראל היו כשמות של האבות, הרי היה להם שמות חדשים. ואי משום שהשמות שלהם היו משונים משמות המצרים, הוה ליה למימר ששינו את שמם, דהיינו ששינו את שמם משמות המצרים:
אך נראה, דדרך אדם המתגאה לשנות את שמו לשם חניכה, ולא יקרא עצמו בשם העריסה, וכן לשנות את לשונו לדבר בדרך צחות אחרת משאר בני אדם, אך ישראל, אפילו הגדולים שבהם שלא עבדו כגון כל שבט לוי, לא היו מכנים עצמם בשם אחר, ולא למדו לשונם לדבר צחות כדרך הגדולים, ובזכות זה נגאלו:
והנה מחמת שעיקר הגלות הוא לבוא לשפלות, לכן מסית תמיד היצר הרע לישראל בגלותם להדמות עצמם לשרים במלבושים ובשאר הנהגות, ובפרט מלבושי נשים, וכל זה כדי להאריך הגלות, כאשר מבואר בישעיה (ג, טז) יען כי גבהו בנות ציון וגו'. לכן בחג הזה יראה כל אדם לעשות כאשר מרמז מצות ביעור חמץ, דהיינו לגרש ולבער הגאות מלבו, ונזכה לגאולה:
(דרשות בנין דוד /רבי דוד דוב [טאוב]. - תרכ"ה )
22.למרות הפיתוי הגדול להידמות למצרים כדי אולי לחיות חיי רווחה - רק מי שבאמת לא רצה להיות "מצרי" יצא בתור עם ישראל ממצרים- כל השאר "מתו"(אפשר לומר אולי רק רוחנית) ב-3 ימי האפלה- בזמן בירור מידת החושך של מצרים:
וכן נראה לבאר אף בענין היציאה ממצרים, איתא (ויקרא רבה לב ה) "בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ובגדיהם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה, שלא שינו את שמם ראובן ושמעון נחתי ראובן ושמעון נפקי שלא היו קורין לראובן רופוס וכו'", [היום בזמנינו משנים אנשים שמותיהם, נותנין לי לעתים פתקאות לתפילה וכמעט איני מבין את שמותיהם כאילו כביכול שמות העבריים אינם ראויים] ויסוד מעלות אלו שלא שינו שמם לבושם ושמותם, נראה שזה ראיה לאי הרצון להתדבק ולהתערב בין המצריים אלא היו עם נפרד ומאוחד, ואף שעמדו שנים תחת שיעבוד מצרים והמצרים חיו חיי רווחה, ומטבע המיעוט הנרדף לרצות להתדמות לרוב המאושר לא ביקשו זאת כלל ישראל, ואע"ג שהיו מאמינים בני מאמינים ובזכות אמונתם לבד הוצרכו ליגאל וכבר הארכנו להרחיב בגודל מעלת בני ישראל במצרים, מ"מ מלמדנו חז"ל שבזכות מעלות אלו יצאו ממצרים, והן הן הדברים שנתבארו כי הזכות לצאת ממצרים ניתנה רק לשואפים ומתאוים לצאת באמת ובתמים. ואי רצון ההתערבות במצרים [כן הוא ענין שלא היו פרוצים בערוה] היא הוכחה לגודל השאיפה לצאת שלא חשקו כלל להתדמות למצרים והשתדלו בכל כוחותיהם להיות עם שונה הנבדל משאר מצרים והמתינו לביאת המושיע:
(אור יחזקאל/רבי יחזקאל לוינשטיין, ישבית מיר - אמונה - דור יוצאי מצרים )
23.האם בזכות 4 הדברים שנמנעו מלעשות( שינוי השם לשון לשון הרע ועריות) נגאלו או בזכות דם מילה ופסח(שגם הן מצוות של הפרדה בין עם ישראל לעמים)?
א.סור מרע- ועשה טוב: 4 מצוות אלה הם בלא תעשה ולכן היו זקוקים ל-2 מצוות עשה כדי להיגאל- דם פסח ודם מילה:
על כן אחר אמור בעל מאמר זה כל עניינו, שהוא תלוי במה שלא היו ביד ישראל מצות ליגאל עד שנתן להם הקב"ה דם פסח ודם מילה, הוקשה לו מה שמקשה רבי אלעזר הקפר וכי לא היו בידם ארבע מצות שלא נחשדו כו'. על כן אמר שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה, כלומר כי אותם ארבע מצות היו בשב ואל תעשה, אך רצה הקב"ה לתת להם מצות מעשיות לתת להם שכר שיגאלו בזכות עצמם, על כן נתן להם מצות אלו. וזהו אומרו למעלה שיעסקו בהן כדי שיגאלו, שהוא על ידי עסק ומעשה:
(אלשיך שמות יב א-י)
ב.ארבעת ההבדלות הם הבסיס שאיפשר לעם ישראל להיות עמו של הקב"ה ואז על בסיס זה יקבלו את המצוות של פסח ודם מילה שבזכותן נגאלו ממצרים:
ידועים דברי הקב"ה לנביא יחזקאל אודות גאולת מצרים [ואנו מזכירים זאת בליל פסח]: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי", ואמרו חז"ל (שמו"ר פי"ט, ה): "'בדמיך חיי' - חיי בדם פסח, חיי בדם מילה". כלל ישראל היו באותה שעה ערומים מן המצוות, וממילא לא היתה להם דרך להיגאל. לכן ה' נתן להם שתי מצוות - דם פסח ודם מילה.
הרי לנו, שזכות קיום שתי מצוות אלו - היא זו שגרמה ליציאתם ממצרים, וכיצד אומרים חז"ל שנגאלו בזכות שלא שינו את שמם, לא שינו את מלבושם וכו'?
ביאור הענין כך הוא:
ישנם שני חלקים במהותו של עם ישראל. ראשית ישנה הגדרה מהו יהודי, מיהו זה הראוי להיות נכלל בעם ה'. לאחר מכן ישנן הוראות, מצוות עשה ולא תעשה, כיצד יהודי צריך להתנהג.
אם בני ישראל במצרים היו נכשלים בעריות המצרים, או אם היו משנים את שמם ואת לבושם, זו לא היתה בעיה של חטא, הם פשוט היו מאבדים את זהותם! שוב הם לא היו יותר עם ה', הם היו מאבדים את הקשר עם הקב"ה.
השי"ת ראה אותם כעם ה' כיון שהם דיברו כעם ה', התלבשו כעם ה', קראו בשמות של עם ה', וחיו חיי משפחה של עם ה'.
אחרי שהם נעשו עם ה', הוצרכו גם לקיים מצוות, ואז ה' נתן להם שתי מצוות - דם פסח ודם מילה. אך אם זה היה להיפך, אם הם היו פרוצים בעריות - אפילו אם היו מקיימים את כל המצוות שבתורה, שוב לא היו עם ה'! הם היו כמו גוי שלובש טלית!
(תפארת שמשון על במדבר - קנאות פינחס - גילוי על היותם עם ה' )
24.יציאת מצרים היתה ההיבדלות של המצה (עם ישראל) מן החמץ( תרבות מצרים) ולכן יש הקפדה יתירה על ביעור החמץ בפסח:
א. עם ישראל יוצא ממצרים ונבדל ממנה סופית תודעתית, תרבותיות ורוחנית:
ענין החמץ והמצה הוא, כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות גוי בקרב גוי, וביציאתם נגאלו ונבדלו. והנה עד אותו הזמן היה כל בחי' גופות בני האדם חשוך בחשך וזוהמא שהיה מתגבר עליהם, וביציאה נבדלו ישראל ונזמנו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה. ולענין זה נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה. והיינו, כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתוה באמת אל המצב הנרצה באדם, וענין החימוץ שהוא דבר טבעי בלחם לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם, הנה גם הוא נמשך לפי החק הראוי באדם, שגם הוא צריך שיהיה בו היצה"ר והנטיה החומרית. אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצה"ר והנטיה החומרית, והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעוה"ז, אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין, שעל ידי זה יעמדו במדריגה הראויה להם. והנה זה עיקר ענינו של חג המצות. ושאר מצוות הלילה הראשונה, כלם ענינים פרטים מקבילים לפרטי הגאולה ההיא:
(ספר דרך ה' - חלק ד פרק ח - במצות הזמנים )
ב.החמץ הומצא במצרים ומייצג אותה והמצה מייצגת את עם ישראל, כנ"ל צמר( מצרים) ופשתים( ישראל) שלא שנאסר לערבב אותם:
עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, הלחם הקדום היה מצה ולא לחם. הרעיון להתפיח את הלחם ולהפוך אותו (בעזרת השאור) לשמן וטעים יותר - היה של המצרים; המצרים היו אלו שהמציאו את השאור (השמרים), ולפעמים היו משתמשים גם בדבש בתהליך ההחמצה (מה שמסביר אגב את ציווי התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', י"א)). על רקע זה מובן מדוע ביציאת מצרים (או: ביום בו אנו מציינים אותה לדורות) אנו פוסקים מלאכול את ה"לחם המצרי" וחוזרים אל הלחם הקדום.
מוטיב זהה מצאנו באיסור לבישת שעטנז: איסור זה היה מובן לכל יוצא מצרים, שכן המצרים (עובדי האדמה) נהגו ללבוש פשתן ואילו העברים (רועי הצאן) נהגו ללבוש צמר. התורה כאומרת כאן: הפרד הצמר מן הפשתים, אין לערבב מצריות בעבריות! יחד עם זאת, ניתן וצריך להוציא ממצרים את הטוב שבה, ולכן בתוך הבית פנימה - בבית המקדש - היו הכהנים לובשים שעטנז, כי שם מובטחנו שידעו לברור את הטוב מן הרע.
(נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בא/הרב אורי שרקי)
25.והיא שעמדה- בזכות שלא שינו וכו'
וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו וגו', אמרו רז"ל במדרש אע"פ שמת יוסף ואחיו אבל אלקיהם לא מת. יש לפרש שהתנהגות יוסף ואחיו מה שנהגו בעבודת הבורא ית"ש, זאת לא מת, והשאירו כחם לבניהם אחריהם, לאותן שהלכו בדרכי ובמנהגי אבותיהם, ובזה היו בני ישראל מתחזקים במצרים שלא לסוד מדרך ד', ולא שינו את שמם ולא שינו את לשונם וכסותם, וכמו שאנו אומרים בהגדה מלמד שהיו מצוינים שם, שלא נתביישו במנהגם ובדרכי אבותיהם, והיא שעמדה להם לצאת משם ביד רמה:
(ספר תפארת שמואל - פרשת שמות )
26.מטרת מכות מצרים- לבדל את ישראל ממצרים:
צריך להבין בכלל מה המגמה של המכות, למה המכות האלה באות. הרי פרעה אמר משפט יפה מאוד: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (ה, ב), פירוש הדבר: אם תסבירו לי מי ה' אני אשמע בקולו. זאת אומרת שלפרעה יש הגינות אינטלקטואלית - 'אם תוכיחו לי שאתם צודקים אני אתכם, אני מסכים'.
אבל אז מתחיל דיאלוג סמוי בין משה לבין פרעה:
משה אומר: אנחנו צריכים לצאת כי אנחנו שונים ממצרים. ועל זה באה השאלה: במה השונות? תשובה: אנחנו בני אברהם. אז מה? מה מיוחד באברהם? אברהם הוא עובר את הנהר, כלומר הוא אדם מעל הטבע, הוא לא מפחד מפגעי הטבע, והראיה - משליכים אותו לכבשן האש והוא יוצא. אומר פרעה: מי ערב לי שהתכונה הזאת שהיתה אצל אביכם הקדמון עדיין מצויה בתוככם. התשובה היא - הכאת היאור. מה עושה הכאת היאור? היאור שהוא כוח החיים הטבעי אשר מחייה את מצרים, כשהוא מוכה מצרים סובלת וישראל לא, וזה מברר שתכונתו של אברהם שעובר את הנהר עדיין מצויה באומה מצד הקולקטיב שלה.
(שיעור יומי ב-10 דקות הרב אורי שרקי ספר שמות פרק ז)
26.ההיבדלות של ישראל ממצרים באה לידי ביטוי גם בחלק מהמכות באופן מפורש( ובחלקן במדרשים):
א.ערוב:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ :וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה (שמות,ח,יח-יט)
וְהִפְלֵיתִי֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא אֶת־אֶ֣רֶץ גֹּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֤ר עַמִּי֙ עֹמֵ֣ד עָלֶ֔יהָ לְבִלְתִּ֥י הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם עָרֹ֑ב לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֲנִ֥י ה' בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ.
מה זה "לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב"? אפשר לפרש על דרך המליצה: הם שם כדי לא להתערב.
(שיעור יומי ב-10 דקות, הרב אורי שרקי, שם)
ב.דבר:
וְהִפְלָה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר (שמות,ט,ד)
ג.ברד :
רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד (שמות,ט,כו)
ד.חשך:
וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבתָם (שמות,י,כג)
ה.בכורות :
וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שמות,יא,ז)
27.ההפרדה המלאה בין ישראל לעמים תהיה בגאולה העתידית ולא בגאולת מצרים ולכן המילה פדות בכתיב חסר:
וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה (שמות,ח,יט)
ושמתי פדות. שיבדיל בין עמי ובין עמך: (רש"י,שם)
ודע כי גאולת מצרים אף שהיתה גאולה גדולה, מכל מקום אינה גאולה בהחלט עד לעתיד, ואז יתגלה אותיות שם יהו"ה כולם, מה שאין כן עתה לא נתגלה כי אם אותיות י"ה, כמו שנאמר (שמות יז, טז), כי יד על כס י"ה....
והנה שמעתי מדורשי רשומות שאמרו רמז בזה הפסוק (שמות ח, יט), ושמתי פדת בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה, כי הנה פדת כתיב חסר והיה ראוי להיות מלא. .... וכן בכאן כתיב פדת חסר. על כן אמר למחר יהיה האות הזה, כלומר יש מחר שהוא לאחר זמן, ורומז על גאולה אחרונה, אז יהיה מלא באות הזה, כך שמעתי:
(ספר השל"ה הקדוש - ספר שמות - פרשת בא תורה אור ד)
28.בשלח פרעה- או בשלח ה'? נדרשת תהליך כדי שישתחררו מנטלית מפרעה
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה(שמות יג,יז)
וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְ-הֹ-וָ-ה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:(שמות יב,נא)
ישראל התעלו למדרגת החירות בחיפזון , ברגע אחד , ולכן גם נצטוו באכילת מצה שהיא מעל הזמן ואין הזמן שולט בה'. מדרגה זו באה לידי ביטוי בשימוש במילה יציאה' והתייחסותה לה'. אבל כל זה אינו מספיק. נצרך תהליך, עילוי אחר עילוי כדי שמדרגה זו תיבנה בנפש ותופיע בכל רובדי ההופעה הישראלית. נצרכת דרך קניין שיש בה היטהרות מטומאת מצרים וכניסה עצמית מודעת להיות עם ה', להשתחרר מהנפש העבדותית?, המתבטלת אל הממדים החומריים הצרים של העולם, ולגלות בעומק הנפש את השמיימיות הישראלית, נחלת יעקב שאין לה מֶצרִים".
לפני תהליך היטהרות כזה, מציאות העם ודרגתו הן עדיין בבחינה כזו שאם תהיה מלחמה - "ינחם העם... ושבו מצרימה", וגם אם לא - יהיו הרהורי תנחומין, יחשבו מחשבה על שיצאו'. לכן מתחילה הפרשה - "ויהי בשלח פרעה את העם"; פרעה הוא המשלח, וכיוון שעדיין שמו של פרעה על היציאה, עדיין יש חשש "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". ומשום כך - "לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא", נצרכת דרך ארוכה כדי לבנות בעם את היכולת להיטהר ולהגיע אל המדרגה הראויה לקבלת תורה.
(הולך ואור, הרב יאיר גזבר, ספר שמות, ע"מ 99)
חלק ב: לא שינו את לבושם
0.לא ברור מה תכלית שאילת הבגדים דווקא כשזה אחד הדברים ששמרו ולא שינו
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:וַי-הֹ-וָ-ה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:(שמות יב,לה-לו)
1.להתלבש - ההיפך מהגויים:
שאל פעם אחד המשכילים, שהתלבש כאחד מנכבדי הגויים, את רבי שמחה בונים מפשיסחה: באיזה בגד, לדעת הרבי, היה לבוש אברהם אבינו עליו השלום?
הביט רבי שמחה בונים בבגדיו של היהודי העומד לפניו, וענה: אברהם אבינו הביט וראה באלו בגדים הולכים הגויים, ולבש בדיוק הפוך…
2.פרטי לבוש ייחודיים שהוצמדו ליהודים בהמשך ההיסטוריה:
א.הצבע הצהוב- הצבע היהודי הדומיננטי מאז ועד לתלאי הצהוב:
מקורות מוסלמיים וכתבים של נוסעים אירופאים - נוצרים ויהודים - שביקרו בסולטנות הממלוכית מעידים כי חוקי הלבוש והרכיבה המפלים שהוטלו על היהודים נאכפו לאורך כל התקופה הממלוכית. המקורות מציינים כי היהודים חבשו מצנפות צהובות. הצבע הצהוב זוהה עם יהודים כבר בבגדד במאה ה-11, אך רק בתקופה הממלוכית הוא זוהה אתם באופן בלעדי,עקבי ומתמשך.
במאה העשרים מעורר סימון היהודים בצהוב אסוציאציות קשות, אך בימי הביניים היהודים לא היו היחידים שסומנו. בסולטנות הממלוכית ניכרו עדות דתיות ואתניות שונות ואף מעמדות חברתיים שונים בעזרת סממני לבוש ייחודיים להם. היהודים סומנו בצהוב, הנוצרים שהיו הרוב במצרים עד אמצע המאה 1450 — נצטוו לעטות על ראשיהם מצנפות כחולות, בני העדה השומרונית חבשו מצנפות אדומות ובני העדה
הגאורגית מצנפות שחורות. בקרב המוסלמים היו סממנים חיצוניים לבני מעמדות חברתיים או מקצועיים שונים.
אנשי האליטה הממלוכית ניכרו בלבושם המפואר שכלל סממנים מרכז אסיאתיים, והם גם היו היחידים שהותר להם לרכוב על סוסים. אנשי העולמא זוהו במצנפת לבנה.
קוד הלבוש שנאכף על היהודים לא נתפס אפוא כעניין בזוי ומשפיל במיוחד. רחובות קהיר, דמשק וירושלים נראו כפסיפס תרבותי שבו לכל עדה היו סממני לבוש נבדלים, ואלה סימנו גם את מקומה של העדה במדרג החברתי של החברה המוסלמית. בניגוד בולט ליהודי אירופה בימי הביניים המאוחרים ובמאה העשרים, שהיו היחידים שאולצו לבדל עצמם בסימון על בגדיהם - בדרך כלל צהוב ועל כן היו מושא לרדיפות, להשפלה ולביזוי, בסולטנות הממלוכית הסימון היה דבר נפוץ.
(מאמר למדו להסתדר/ד"ר אמיר מזור , סגולה גליון 150)
ב.החיוב לסימון לבוש לפי הכללים המדוייקים שהונהגו גם בארצות אשכנז:
....החיד"א החליט לעבור הלאה לארצות אשכנז.המעבר לאשכנז היה שינוי משמעותי הוא חצה את האלפים צפונה דרך רוסיה של ימינו ומיד הסתבך עם החוק. היה שם חוק שהיהודים חייבים לשים סימן היכר על הראש והחיד"א לא ידע והוא שם סימן היכר על הבגד, ואחרי התחננויות ותשלום קנס גבוה נתנו לו להמשיך...
(תמלול מתוך קדמא- פרק 58:המסע המופלא של החיד"א, נועם אשכולי)
ד.ההצלה של הרב עובדיה בזכות הכובע שהחליף:
אחר-צהריים אחד הלך הרב עובדיה ליד הנילוס בדרכו חזרה לביתו. לפתע, זיהו אותו עוברי אורח כרב היהודי, בשל המגבעת המיוחדת שחבש לראשו. תוך שניות, ממש משום מקום, התכנסו מאות אנשים ובפיהם הקריאה "איטבח אל יהוד". אל מול מנגינה לא ערבה לאוזן זו, שאינה מבשרת טובות ולא נתונה לפרשנות מקילה, נס הרב עובדיה על נפשו בין הסמטאות. בשלב מסוים נאלץ להטמין את המגבעת בינות הבתים, ואז הלך בלאט וקנה לעצמו מגבעת חדשה, אדומה,מקומית לגמרי, אותה השליך בשמחה והודיה לים כאשר עזב את מצרים, לעת עתה היא סיפקה לו הגנה בעוד ההמון הזועם ממשיך לרדוף אחרי המגבעת הקודמת המוסתרת שלו.
(בית יוסף, איתמר אדלשטיין, ע"מ 295, גירסה דיגיטלית)
3.הטעם ללבישת קיטל בליל הסדר:
שמעתי מר' יעקב דב מטשיטליניק בהרב"ז בר"ש שלכן לובשין הקיטיל בליל פסח, כי ישראל נגאלו ממצרים בשביל שלא שינו שמם לשונם וכסותם, והקיטיל הוא מלבוש שאין הגויים לובשים מלבוש כמוהו, ע"כ מראים בלבישתו שבזכות זה נגאלו:
(ספר אמרי פנחס - שער ד - שבת ומועדים )
4.בעת החדשה הגויים דווקא ניסו לכפות על יהודים להתלבש כמוהם כדי להטמיעם בתוכם:
בעת החדשה השלטונות שינו את עמדתם ביחס ללבוש היהודי. אם במקומות שונים בימי הביניים יהודים נדרשו על ידי השלטונות בארצות נוצריות ומוסלמיות ללבוש בגדים שונים כדי להתרחק מהאוכלוסייה, בעת החדשה המדינות ראו צורך לשנות את הבגדים של היהודים כדי ליצור תהליך של נאורות והשתלבות שלהם בחברה התרבותית. הם ראו בשינוי הבגדים דרך משמעותית כדי לכפות את המודרניזציה על הקהילות היהודיות אשר לא פעם נראו בעיניהם כטעונות חינוך מחדש. כך החל מהמאה ה־18 החלו המדינות במרכז אירופה ובמזרחה להטיל קנסות על הלבוש האשכנזי הישן.
("ארון הבגדים היהודי"/הרב אליהו בירנבוים)
5.איסור עטיית לבוש של גויים תחת מצוות "ובחוקתיהם לא תלכו":
אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר (ויקרא כ-כג) ''ולא תלכו בחקות הגוי''. ונאמר (ויקרא יח-ג) ''ובחקותיהם לא תלכו''. ונאמר (דברים יב-ל) ''השמר לך פן תנקש אחריהם''. הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים. לא ילבש במלבוש המיוחד להן. ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם. ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו''ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין. וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה: (משנה תורה ספר המדע הלכות ע"ז פרק י הלכה א)
6.הלבוש החסידי:
נהגו קהילות החסידים באירופה עוד מראשית תקופת החסידות, להקפיד על שימור מלוא הלבוש היהודי המסורתי של אותם איזורים, ובכך לייחד עצמם בצורה ניכרת מן הגוים, ועד ימינו מקפידים על כך. (עי' אהל שלמה ראדומסק עמ' ט' בהערה שהביא מקורות מהרבה ספרי חסידות, וטוב טעם ודעת מהדו"ק סי' קפ"ח).
7.הלבוש הליטאי:
היהדות החרדית תופסת את השמרנות בלבוש כחלק מאידיאל של התבדלות ושמירת מסורת. הגישה הזו אינה מתמקדת בלבוש בלבד אלא מתבטאת בכל אלמנט תרבותי ייחודי כמו לשון, ספרות, שמות פרטיים ועוד. בהקשר זה התבטא החת"ם סופר במשחק מילים ידוע על המילים בגמרא "חדש אסור מן התורה", המבטא התנגדות עקרונית לכל חידוש ושינוי מנהגים. למרות זאת, סביב תחילת המאה ה-20 רוב החרדים במזרח אירופה שינו את לבושם ואימצו את הסגנון המקובל בחברה הכללית. דמות משפיעה במיוחד על מהלך זה הייתה הרב נתן צבי פינקל מסלבודקא, שהקפיד שהבחורים בישיבתו יתלבשו כמו סטודנטים נוצרים כדי לשוות להם מראה מכובד, על אף מחאות מצד גורמים שמרניים.
("לבוש חרדי", המכלול)
לעומת החסידים, שאר שומרי המצוות באירופה הקפידו פחות על שימור הלבוש. בגרמניה גם הדתיים והחרדים לבשו בדומה לגוים, מלבד הרבנים, שלהם לבוש רבני. בליטא היהדות היתה יותר מסורתית ושמרנית, אך בחלק מישיבות ליטא של סוף המאה ה-19 הונהג החידוש, שבני ישיבות ילבשו מקטורן מודרני קצר ומגבעת קטנת שוליים, בדומה ללבוש הסטודנטים הנכרים של אותה תקופה. חידוש זה הונהג ביוזמת ר' נתן צבי פינקל, "הסבא מסלבודקה", מייסדן של ישיבות רבות בתקופה זו, כדי לרומם את קרנם של בני הישיבות בעיני עצמם ובעיני הציבור.
8.נקודת הניתוק מהלבוש הגויי- באמצע המאה ה-20:.
למעשה עד שנות החמישים של המאה ה-20, היה לבושם של בני ישיבות ליטאים זהה ללבוש שאר הצעירים המשכילים בני גילם, שכן האופנה העולמית כללה לבישת מקטורן וכובע, ומאידך לא היתה הקפדה בקרב בני הישיבות על לבוש כהה דוקא. בשנות השישים השתנתה האופנה העולמית, וצורת הלבוש הפכה להמונית יותר ופחות מכובדת, בעוד שבני הישיבות שמרו על צורת הלבוש של מקטורן ומגבעת - עד ימינו אנו. מעולם הישיבות הפכה צורת לבוש זו לנחלת כלל הציבור החרדי, וגם בני עדות המזרח החרדים אמצו אותה. כך נוצר מצב שבו לבוש שהיה מודרני בעבר, הפך ללבוש דתי מסורתי בימינו, והחרדים הליטאים שבו להיות דומים לחסידים בלבוש נבדל מכלל הציבור.
ישנה גם העדפה בלבוש היהודי לבגדים כהים יותר, שכן הם סולידים וצנועים יותר, כדברי הש"ך (יו"ד קפ"ח) "אין דרך הצנועים להיות אדומים בלבושם, וצבע השחור הוא דרך צניעות והכנעה". לכן גם צבע המגבעת והמקטורן אצל הליטאים נוטה יותר לשחור
(מאמר "הלבוש החרדי" , י.א. עריכה והגהה תורנית)
9.מותר לשאול פרטי לבוש של הגויים בתנאי ששומרים על צניעות:
משמע דאפילו הנהיגו ישראל במלבוש אחד והגויים במלבוש אחר, אם אין מלבוש הישראלי מורה על היהדות או על הצניעות יותר מאותו שהגויים נוהגים בו, אין שום איסור לישראל ללבוש לבוש הנהוג בין הגויים, מאחר שהוא בדרך כשרות וצניעות כאותו של ישראל…. אלא ודאי פשיטא דאין איסור בלבישת לבוש אשר הם רגילים בו, ואפילו אין ישראלים רגילים בו.
(שו"ת מהרי"ק,רבי יוסף קולון מגדולי פוסקי יהודת איטליה במאהה-15 שורש פח)
10.למהגרים מאירופה מותר להחליף לבגדי היהודים בארה"ב אע"פ שהם כמלבושי הגויים באמריקה במיוחד שאלה מלבושי יהודים כאן בארה"ב:
בדבר מלבושים שבמדינה זו אם יש חשש איסור מלבושי נכרים והבאים לכאן מפולין אם רשאין ללובשן....בענין המלבושים שבמדינה זו שאין חלוק בין ישראלים לנכרים אם מחוייבין בני פולין שבאו לפה וגם הנולדים מהם פה ללבוש אותן המלבושים שהיו נוהגין בפולין מצד האיסור דמלבושי נכרים....והעולם כמעט כולם נוהגין היתר אף יראי ה' אם יש ממש בהיתרם. הנה שיטת מהרי"ק בשורש פ"ח שליכא שום דין שנצטרך ללבוש בגדים אחרים מהנכרים ורק אם לבישת הנכרים הוא פריצות ודרך גאוה והישראלים הנהיגו שלא ללובשם יש בזה האיסור. וכן אם הוא בלא שום טעם וצורך אלא לחוק הבל ושטות אסור שהלבישה בזה מראה שהוא רק להדמות אליהם דאל"כ למה יעשה כדברים התמוהין האלה ובזה משמע שאסור אף שלא הנהיגו עדין ישראל כלום. ופסק כן הרמ"א בסימן קע"ח [שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן פא ]
ואם כן אף אלו שבאו מפולין לכאן רשאין להתלבש בבגדים שלובשין בכאן דכיון שאין איסור כלל וגם הוא לא נחשבו מלבושי נכרים ככל הרי הוא משנה מבגדי יהודים שבמקום אחר לבגדי יהודים שבמקום אחר שאין שייך בזה שום חשש איסור.
(אגרות משה יורה דעה א)
11.הלבוש היהודי השתנה כל הזמן בגולה והושפע מהסביבה הגויית:
למעשה לא ניתן לומר שיש בגדים מסורתיים שיהודים לבשו במשך ההיסטוריה. במשך השנים היהודים שינו את לבושם לפי המקום והזמן שבו הם חיו, ואימצו את הלבוש שהיה נהוג בכל מקום ובכל תרבות. לפי מיטב ידיעתנו אין בגדים מיוחדים שלבשו אבות האומה, התנאים בתקופת חז"ל או אנשי בית מדרשו של רש"י. פרט למלבושים מיוחדים כגון ציצית, בגדי כהונה, קיטל וגרטל, שאר המלבושים אומצו במשך הזמנים והתייהדו כמלבושים יהודיים
("ארון הבגדים היהודי"/הרב אליהו בירנבוים)
12. יש ציווי לשאול את הבגדים של הגויים- מכאן רמז לכך שצריך לגייר את בגדי הגויים- אבל רק כשיוצאים מהגלות:
וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם(שמות ג,כב)
13.דווקא העם שמר על לבושו אבל משה שהיה בתוך ארמון פרעה נשתמר לו הלבוש המצרי- אולי כי ידע לשמור על עצמו ועל זהותו:
איש מצרי- מכאן למדו חז"ל שכל ישראל לא שינו לשונם ובגדיהם במצרים, ומשו"ה כאשר ראו את משה שהיה גדל בפלטין של מלך לבוש ומדבר בלשון מצרים חשבו שהוא מצרי
(העמק דבר שמות כ,יט)
14.כשבגדי מצריים עוברים ממצב שאולים למצב שייכות לעם ישראל זהו חלק מליקוט הניצוצות ממצרים ומרכיב חשוב ביציאה וההתנתקות ממנה:
והנה, אף שיום ט"ו ניסן הוא היום הראשון של פסח, ועתה עומדים אנו בימים האחרונים של פסח – הרי לאמיתו של דבר, גם הימים האחרונים של הפסח ענינם יציאה מהמיצר, והיינו שבהם מתגלה ענין הגאולה דיום ט"ו, ועוד בתוספת יתירה.
והענין בזה:
תכלית הכוונה דיציאת מצרים היתה לא רק בשביל להיפטר מן המצריים, אלא הי' צורך גם בהענין ד"יצאו ברכוש גדול", "וינצלו את מצרים", שהו"ע עליית הניצוצות לקדושה, שזה הי' תנאי עיקרי ביצי"מ (כמשי"ת לקמן סעיף מ ואילך).
וענין זה הי' בשביעי של פסח דוקא – שהרי אף שכבר קודם יציאת מצרים נטלו ישראל מהמצרים "כלי כסף וכלי זהב גו'", הרי בתחלה לא היו בידם אלא בתורת שאלה, וממילא לא היתה להם בעלות עליהם, אלא כדין שואל שמותר לו להשתמש בחפץ; ורק בשעת קריעת ים סוף, לאחר שראו "את מצרים מת על שפת הים" – אזי נתבטלה בדרך ממילא בעלותם של המצרים, ונכנסו הכלים לרשותם של בנ"י לגמרי.
ונמצא, שאמיתית וגמר היציאה ממצרים היתה בשביעי של פסח דוקא. וטעם הדבר – מצד זיכוך המטה שהי' בשביעי של פסח דוקא, ולא בימים הראשונים של פסח (כנ"ל ס"ח).
חלק ב: לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָן
0.השם הוא מהותו של האדם ולכן נזרקת מעין רוח הקודש בהורים שבוחרים שם לילדיהם:
וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחינת אבר שממנו חוצבה, וכמו
שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'אשר שם שמות בארץ', אל תקרי 'שמות' אלא שֵ מות. כך כל ניצוץ
וניצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצר הרע שבאיש הזה, אינו כהיצר הרע
של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם,
אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמו
שאמר הכתוב: 'אשר שם שמות בארץ', כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם
הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן אמרו רבותינו ז"ל: שמא גרים
(שער הגילגולים שער שמיני הקדמה כג)
1.לשנות את השם- לשנות את הייעוד של האדם:
מהו שם? התוכן של הנשמה
שם האדם =מטרה("לשם")
(ע"פ הרב אורי שרקי)
2.בשלח גימ' שם לרמז שבזכות ששמרו את שמם נגאלו:
וזה אשר רמז לנו הכתוב כאן ויהי בשלח וגו' כי בשלח הוא מספר ש"ם לומר שעל ידי זה יצאו ממצרים במה שתיקנו בחינת השם בעבודה במצרים על ידי תיקון רפ"ח הניצוצות ולא שינו את שמ"ם, ומה שאמרו חז"ל בפירוש רמזה התורה ברמז כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כמאמר חז"ל (תענית ט'.) ורמז בעת שילוחן כי נעשה על ידן בחינת תיקון השם מספר בשלח ובזה יצאו והיו לשם לאות עולם:
(באר מים חיים בשלח פרק יג)
3.בשינוי השם יש פגם בנשמה ולכן משלא עשו כן זה עמד לזכותם לגאולה:
ובזה ניחא שמנו רז"ל א' מהמעלות שהיו לישראל במצרי' שלא שינו שמם. ולכאורה אינו מובן בעצם מעלה זו שתהיה סיבה מהסיבות לגאולתם הגם דיש לישב כי מזה נמשך שמירת היהדות מ"מ אינו מתישב היטב כאשר עיניו יחזו המעיין. אך עפ"י האמור הוא באמת מעלה דכיון דהשם הוא כפי נשמתו הקדושה בהחליף השם פוגם בנשמה ח"ו:
(ספר פני דוד - פרשת מטות )
4.מלכתחילה פרעה שינה את שם יוסף כדי לשנות מנהגיו ותורותיו ולהטמיעו במצרים וכדי שגם ב"י ישנו שמם וילמדו מיוסף ולא עלה בידו:
ויקרא שם יוסף צפנת פענח ויצא יוסף על ארץ מצרים (מ"א, מ"ה). עיין אבן עזרא וספורנו, וי"ל עפ"י מה שאמרו חז"ל [במדב"ר י"ג, כ] ישראל נגאלו בזכות שלא שינו שמם, כי שמא גרם, ורואים כשיתחילו לשנות שמם בשמות הגוים אז הכל מותר להם, ופרעה הבין זאת והחליף שם יוסף בשם מצרי, וחשב שע"י כן ישנה מנהגיו ותורותיו, אבל יוסף ג"כ הבין זאת והתודע לכל בשמו העברי ובזה סכל עצת פרעה, וזה שכתוב ויצא יוסף בשמו העברי, ועיין בזה בקובץ מגד ירחים (שנת תרפ"ו בפרשת שמות) דברים נכונים:
(פרדס יוסף על בראשית פרק מא פסוק מה )
[עא] וימת יוסף (נ, כ"ו). הרבה פעמים נזכר כאן יוסף בא להודיענו שנפטר בשם יוסף, ואף שהיה מלך שמונים שנה לא נשתקע ממנו שם העברי, דפרעה שינה שמו לצפנת פענח, דידע דעתידים ישראל ליגאל משום זכות שלא שינו שמם, לכן שינה שמו כדי שיראו ישראל וילמדו ממנו לשנות שמם לשם נכרי, אבל יוסף הבין כוונתו ולא שינה, ועיין מה שכתבתי לעיל בפרשת מקץ (מ"א, מ"ה) ובשו"ת אורי וישעי [ח"א סימן ק"ב]:
(פרדס יוסף על בראשית פרק נ פסוק כו )
5.גם השמות של בני ישראל יורדים למצרים- ושם הם בסכנת מחיקה או שינוי
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן (בראשית מו,א)
כאן יש לנו רשימה של בני ישראל הבאים מצרימה כפשוטו זה השמות של בני ישראל ובני ישראל הם הבאיןם מצרימה אבל כמו כל דבר אפשר לקרוא בכמה אופנים, השמות של בני ישראל הם הבאים מצרימה ז"T עם ישראל נושא שמות וזה שונה מהאווירה המצרית אנו נראה את זה בספר שמות שבמצרים השם הולך ובטל עניינה לש מצרים למחוק את הזהות ושאחכ היא חוזרת עי התגלות השם של הבורא אל משה
(תמלול שיעורי הרב שרקי על בראשית, פרשת ויגש פרק מו)
6.לשם העברי יש זיקה אל התורה והחלפתו לשם לועזי כאילו מנתקת זיקה זו:
ולפיכך מצינו שאחד הגורמים לגאולת מצרים היה מה שלא שינו את שמם, כמפורש במדרש (ויק"ר לב, ה) ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין, לא היו קורין ליהודה רופא ולא לראובן לוליאני ולא ליוסף לסטיס ולא לבנימין אלכסנדרי, הענין כי השם הישראלי יש לו שייכות לתורה הק' שהיא כל חיותם של ישראל שהמה עצם התורה, אמנם אם משנים השם לשם נכרי, מאבדים חלילה את החיות שהוא התורה, ומקבלים מכח השם שהוא עצם האדם, את טבע הנכרים להתגאות ולהתפאר (עי' חולין פט.), ונפגמים בברית קודש (סוטה ד ע"ב), לזאת על ידי שלא שינו את שמם במצרים, נותרו בקדושת הברית בכח התורה, ועל ידי זה זכו להגאל. וזהו ענין (יומא פג ע"ב) רבי מאיר הוה דייק בשמא:
(ספר אמרי מנחם - פרשת שמות )
7.ב"י שומרים בקנאות על השמות ולא מחליפים גם לא לשמות לועזיים עם אותה משמעות:
א.לא החליפו לשמות באותה משמעות אבל בלעז
רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, לֹא הָיוּ קוֹרִין לִיהוּדָה רוּפָּא{לשון הודאה בלועזית} וְלֹא לִרְאוּבֵן לוּלְיָאנִי{לשון ראייה בלועזית} וְלֹא לְיוֹסֵף לֵיסְטֵיס{לשון הוספה בלועזית} וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרִי{לשון צער ואוננות בלועזית}
(ויקרא רבה,לב,ה)
ב.לראובן משפחת הראובני- שלא שינו שמם:
שלא שינו את שמותם ולא שינו את לשונם ושלא נחשדו על העריות ועל לשון הרע שלא שינו את שמותם ולא שינו את לשונם שנאמר ובני ראובן חנוך ופלוא חצרון וכרמי ואומר לראובן משפחת הראובני לשמעון משפחת השמעוני מלמד שהיה משה מיחסן יפה יפה לפי שמותם ולשונם
(אוצר המדרשים - מדרש הלל הנקרא ספר המעשים עמוד 127 )
ג.בפרשת פנחס כשהם נמנים- למשפחותם- שמירה על השמות המקוריים:
ומניין שלא שנו שמם כשם שמייחסן בירידתן? שנאמר" "רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה" (שמות א) כך מייחסן בעלייתן ראובן שמעון לוי ואומר "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם"
(מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא)
ד.המניין בשנה השנית הוא במספר שמות כי שמרו על השמות:
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם (במדבר א,ב)
במספר שמות כתיב כאן, ובפרשת פנחס (להלן כו, ב) לא כתיב באותו מנין במספר שמות - אלא כתבו כאן להודיע שלא שינו שמותם במצרים. ולכך כתיב לבית אבותם לומר לך שנקראו בשמות אבותם:
(בעל הטורים,שם)
ה.עד כדי כך הקפידו שגם לא הוסיפו את שם הלעז בתור שם שני:
והן זאת היתה זכות אבותינו בצאתם ממצרים, כמבואר במדרש רבה [ויק"ר פל"ב ה'] וז"ל, שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין, לא היו קורין ליהודה רופילא ולא לראובן לוליאני ולא ליוסף לסטים ולא לבנימין אלכסנדרי, מה תאמר ידידי למדרש הזה, מהיכי סלקא דעתך לקרות לראובן שם אחר כיון ששמו ראובן, ואילו לא פירשו דבריהם היה הפירוש כפשוטו שלא שינו את שמם שלא היו משימים שמות בניהם הנולדים להם כשמות האומות שקורין לבניהם, אבל כעת שפירשו דבריהם כנ"ל אין לו ביאור לכאורה, אבל תדע ידידי שגם בקליפות מצרים זאת היתה חכמת הקליפות להשים שמות אחרים לכל איש ישראלי אשר היה לו שם קודש בקדושה שהניחו לו אבותיו ביומא דמהולתא, להיות שם כל דבר הוא אחיזתו וכחו כנודע ליודעים, רצו להגביר כח הקליפה וממשלת הסיטרא אחרא על נפשותם, להתפעלות נפשם בקרוא להם שם הקליפה, וכשיתנועע נפשם בקרוא להם שם הסיטרא אחרא אז יתגבר על נפשם ממשלת הזדון, והבן מאוד, והנה הם לא רצו בזה הגם שהיתה גזירת המלכות והעמיסו על כל אחד שם אחר, הם לא התייחסו בזה ולא קרא אחד את חבירו רק בשמות הישראלים אשר הונחו עליהם בעת הכניסתם בבריתו של אברהם אבינו, זה הוא הפירוש שלא היו קוראין ליהודה רופילא, שעל פי גזירת המלכות הגם שהיה שמו יהודה הושם שמו רופילא וכן אינך, ולמדו כל זה מיוסף הצדיק שנאמר ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו וכו'
(הוספות מהרצ"א לספר סור מרע ועשה טוב - פרק שלישי )
8.פרעה מלך מצרים מנסה לתת להן שמות לועזיים- מצריים כדי שדרך דיבורן ושמותיהן יחנכו את הדור הצעיר הנולד לדיבור רע וגם בעצמן תהיינה מגוייסות אליו:
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה:(שמות א, טו-טז)
דהנה מלך מצרים זה דרכו ברצותו שיהיו ישראל סרים למשמעתו, הניח להם שמות בכדי שיהיו נמשכין כל כחות הנפש אחרי שמו שהניח על פי עצת הסט"א, וזהו ויאמר מלך מצרים (אשר זה דרכו כל היום) למילדות העבריות (מה אמר להן) אשר שם האחת (יהיה שמה) שפרה ושם וכו' (ובאמת היה שמותיהן העבריות יוכבד ומרים, וכיון שהניח להם שמות אזי היה בטוח שיתמשכו אחר השם וישמעו לעצתו), ויאמר אח"כ בילדכן וכו', ותיראן המילדות וכו' ולא עשו וכו' (רק התייחסו בשמותיהם יוכבד ומרים, וזאת שנית) ותחיין וכו', והנה כפי ראות עיני בשר נראה כי דבר אחד טוב נמשך מאלו השמות שמניחין לאדם חוץ שמו העיקרי, שמזה נודע יחוס משפחות לדורות עולם כי בניו לדורות נקראו על שמו הנוסף של אביהם וכן בני בניו לדורותיהם ויודעין גם אחר כמה דורות שזהו מן הבית הזה, כגון משפחות ראפפור"ט והורווי"ץ ושפיר"א, והנה אמר הכתוב ויהי כי יראו המילדות וכו' ולא רצו להקרא בשם נוסף שקראן פרעה, הנה ויעש להם (הש"י) בתים, שילם להם שכרם בבתי כהונה ולויה, הנה ניכרים לעולם במשפחותיהם זה כהן וזה לוי, והבן כי נחמד ונעים הוא: ( ספר בני יששכר - מאמרי חדש ניסן - מאמר ד )
9. המלאך שנשלח להושיעם ממצרים הגיע בזכות ששמרו את לשונם כי מלאכי השרת מבינים רק את לשון הקודש:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: {טו} וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ: {טז} וַנִּצְעַק אֶל יְ-הֹ-וָ-ה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ:
(במדבר כ, יד-טז)
וישמע קולנו וישלח מלאך, כ' בשמע שלמה ששמע קולנו שהיינו מדברים בלה"ק שבזכות שלא שינו לשונם נגאלו ודפח"ח, והוספתי שזה שמסיים וישלח מלאך דאי לאו שדברנו לה"ק לא יכול לשלוח מלאך שמלאכי השרת אינם נזקקין זולת ללה"ק לחד שיטה בתוס' לאו דוקא לשון ארמי אלא לשום לשון אינם נזקקים. [תקס"ז]:
(חתם סופר על במדבר פרק כ פסוק טז )
10.נבוכדנצר משנה שמות ל-4 חכמים אצלו משם עברי לשם לועזי
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר עָלֶיהָ: וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ אֶת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיְבִיאֵם אֶרֶץ שִׁנְעָר בֵּית אֱלֹהָיו וְאֶת הַכֵּלִים הֵבִיא בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים: יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל (מאום) מוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלֲלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה: וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ:
(דניאל,א,ז)
(ז) וישם להם שר הסריסים שמות - השאלות: למה לא שם שמות רק לאלה הילדים הארבעה?: לא שינה שמות שאר הילדים, כי רק את אלה שנכנסו בעבודת המלך לגדולה היה הדרך לשנות שמם, כמו ששינה נבוכדנצר שם צדקיהו, וזאת שנית שלדניאל נתן שם בלטשצר שהוא שם אלהי נבוכדנצר, כי הכיר מעלתו תיכף וראה בו ענין אלהי, וכמ"ש [לקמן ד' ה'] די שמיה בלטשצר כשם אלהי, ולקמן [ה' י"ב] די מלכא שם שמיה בלטשאצר, מבואר שהיה זה בפקודת המלך וע"י שראה בו יתרון הכשר חכמה, משא"כ לחמו"ע קרא שמות אחרים לא ע"ש ע"א, ולכן.
(מלבי"ם -באור הענין- ,שם )
בלטשאצר. על שם עבודת כוכבים של בבל שקרויה בל שנאמר די שמיה בלטשאצר כשום אלהי, בלטשאצר שם ל' חכמה בל' ארמי : (רש"י,שם)
11.במלכות פרס- פתחיה והדסה הלא הם השמות מרדכי (מורדוך) ואסתר(איסתאר או עשתורת)- שמות לועזיים:
א.מרדכי והאל מורדוך:
מקורו של השם 'מרדכי' ככל הנראה בשם האל הבבלי 'מורדוך'. ואילו חז"ל דרשו שם זה מלשון מור, הצמח הריחני: "'ושמו מרדכי'מה 'מר' ראש (-משובח) לכל הבשמים, אף מרדכי ראש לצדיקים בדורו" (אסתר רבה, מהדורת וילנא, פרשה ו).
(אתר עיתים, מאגר השמות, ערך מרדכי)
לשם מרדכי אין צליל עברי, הוא מזכיר לנו שמות נוכריים כמו "מרדך בַלְאֶדֶן בן בלאדן מלך בבל (ישעיהו לט א). ואכן חז"ל זיהו את מרדכי כפתחיה כדברי הירושלמי "פתחיה על הקינים- פתחיה זהו מרדכי ולמה נקרא שמו פתחיה שהוא פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון" (ירושלמי שקלים פרק ה מ"א). כמו כן נקרא שמו בלשן, שהיה בולל (=מערבב) הלשונות ודורשן (ראה מנחות סה,א).
(תכלת מרדכי/הרב אברהם קורמן, ע"מ 24)
ב.מציאות נתינת שמות של גויים ואלים נוכריים:
יכול מאוד להיות שיהודים נתנו לילדיהם שמות של גויים ואולי אפילו של אלים נוכריים: הייתה שנה שלכל בני הכהנים שנולדו בה קראו "אלכסנד" בנוסף לשמם העברי, כדי שאלכסנדר מוקדון יוותר על פסל שלו בהיכל: וגם כיום יהודים איראנים רבים נושאים שמות כמו "מהדי" (המקבילה השיעית למשיח), או שמות הכוללים את האלמנט "אללה".
(מאחורי המסכה/ד"ר תמר עילם גינדי, ע"מ 64)
{דוגמא לדמות רבנית עם שם/כינוי לא יהודי:
(אליבא דויקיפדיה}
12.שינויי השם בתקופה ההלינסטית:
א.ההלניזם מחלחל לאצולה היהודית ומתבטא בין השאר בשינויי שמות לשמות הלניסטיים ומראה הלניסטי:
בשנת 332 לפסה"נ נכבשה ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון. תשע שנים אחר כך הוא מת, ואז החל בין יורשיו מאבק על השליטה באימפריה המכונה מלחמת הדיאדוכים. ב-301 לפסה"נ נפלה ארץ ישראל בחלקו של בית תלמי שישב במצרים, ומ-200 לפסה"נ עברה לידי השלטון ההלניסטי של בית סלווקוס שישב בסוריה. התרבות ההלניסטית השפיעה גם על האצולה היהודית ששאפה להשתלב בתרבות העולמית. יהודים אימצו דרכי התנהגות הלניסטיות, בחרו בשמות יווניים כמו אלכסנדר, מנלאוס ויסון, סיפרו את שערם על פי האופנה היוונית ובנו בתים בסגנון יווני.
(משחקים בהיסטוריה\מכבי או מתוייון,מגזין סגולה גליון 138, ד"ר חיים קאופמן)
ב.שינויי השמות של הכהנים הגדולים שגם קנו את הכהונה בכסף:
אנטיוכוס נתן את הכהונה הגדולה לישוע ... וישוע שינה שמו לשם אחר, יסון, ואילו חוניו נקרא מנלאוס. ואז נחלק ישוע ... על מנלאוס ...
(יוסף בן ממתיהו, קדמוניות היהודים מהדורת שליט יב, 237-241)
ג.בבית חשמונאי- שינוי השם חילחל אפילו לממלכת בית חשמונאי-בדור הראשון שם עברי, בדור השני עברי ולועזי בדור השלישי הלניסטי ועברי ובדור הרביעי הלנסיטי בלבד:
אחרי 103 שנים של מלכות בסוף נפלה מלכות בית חשמונאי..בדור הראשון השמות יפים(עבריים) מתתיהו, יהודה,אלעזר ,יוחנן, שמעון, עוברים עוד דור- יוחנן- הורקנוס, אחרי זה יהודה- אריסטובלוס, אתה לא יכל לשמור על השם עברי?לא, אני שמתי את שם העברי ראשון.עוד דור: אלכנסדר ינאי, אלכסנדרה שלומציון,כב זה השם השני, לצורכי חוץ כבר יותר יפה להיקרא אלכנסדר מאשר ינאי,אח"כ עוד דור- הורקנוס, אריסטולבוס, אנטיגונוס- ככה זה נגמר...
(תמלול הקלטה מתוך השיעור "עניינו של חנוכה /הרב אורי שרקי")
ד.השמות לועזיים והמעשים של המלכים בהתאם- כנגד התורה ונציגיה:
ברמב"ם: "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני" איך מגיעים ל-200 שנה? כתוב במדרש סדר עולם רבה שמלכות בית חשמונאי ארכה 103 שנים ומלכות בית הורדוס 103 שנים, סה"כ 206 שנה. ומי היו המולכים על ישראל אז? אלו ינאי-אלכסנדר ששחט את הרבנים ויוחנן שנעשה צדוקי , וכן אריסטובלוס שהיה אף הוא צדוקי , ולחם נגד אחיו, והורדוס שהיה יהודי למחצה והרג בחכמים, וכן אגריפס השני ששלח גדודים יחד עם אספסינוס לצור על ירושלים . כל אלו לא היו צדיקים גדולים, ובכל זאת כותב הרמב"ם שיש לחגוג מכיון שחזרה מלכות לישראל, כיון שחזרה העצמאות, אף על פי שהשלטון נתון בידי רודפי הדת.
ולא עוד אלא שמכנה את שלטונם בשם מלכות. מה שמברר שלפי הרמב"ם כל שלטון עצמאי של ישראל בארצו, דין מלכות יש לו, בין עושה רצונו של מקום ובין אינו עושה רצונו של מקום
(חירות ואור- על חנוכה /הרב אורי שרקי)
ה.תחילת השפעת היוונים מתנוצץ כבר בשמו של גדול הדור של עידן הזוגות- 100 שנה לפני מרד החשמונאים- אנטיגנוס, שם יווני לגמרי:
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:(אבות א,ג)
שמו של התנא הראשון המעביר אותנו מימי כנסת הגדולה לימי הזוגות כבר מצביע על השפעת ההלניזם על הארץ : אנטיגונוס . זהו שם יווני טהור המצביע על עומק הזדהות הורי החכם עם התרבות השלטת . תהליך ההתייוונות ביהודה מתרחש במקביל להשתלטות בית סלווקוס על הארץ . בתקופה שבה אנו עוסקים , ראשית המאה השנייה לפני הספירה , כבר מסתובבים בארץ אישים יהודים בעלי שמות יווניים כגון : הכהן יאסון , אופולומוס ואנטיגונוס * . מובן שלא רק שמות אומצו על ידי היהודים אלא גם תכנים ורעיונות . כחלק מן ההתמודדות עם רוחות יוון מתמודדים חכמי הארץ עם שאלות יסוד בהשגחה ובעבודת ה . ' באווירה זו של המאה השלישית לפני הספירה מעלה אנטיגונוס איש סוכו את השקפתו
(חכמים חלק א ע"מ 47, הרב בני לאו)
ו.יתכן שהיה נוהג לתת שמות כשם השליט גם בימיו של אנטיגנוס כפי שקרה בתחילת ימי שלטון היוונים עם אלכסנדר מוקדון:
בעשרים וחמישה בטבת יום הר גריזים, דלא למספד. יום שביקשו כותיים (שומרונים) את בית אלוהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אוּר בידיהן. וכל הלילה הללו (השומרונים) הולכים מצד זה, והללו (זקני היהודים) הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר. כיוון שעלה עמוד השחר, אמר (אלכסנדר) להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיוון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיוון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה? - אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם (ליהודים): למה באתם? - אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עובדי-כוכבים להחריבו? אמר להם: מי הללו? אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורין בידכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיוון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין, כדרך שביקשו לעשות לבית-אלוהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב (יומא סט, ע"א)
וכאות הוקרה על יחסו הטוב של אלכסנדר ליהודים הוחלט שכל הילדים שיוולדו באותה שנה יקראו בשם אלכסנדר ...להראות שהמפגש שבין היהדות לבין היוונות מלכתחילה לא היה יחס עויין אלא אדרבה יחס של כבוד, של הוקרה וכד' וזה בעצם מה שסיבך את העניינים ...
(הרב אורי שרקי, תמלול הקלטה שיעור על פרקי אבות שיעור 5 - אנטיגנוס איש סוכו)
13.שמות חכמים- יוניים, רומאיים ואפילו על שם טיטוס!
כשישבו אבותינו על אדמתם, טבעי שנשאו שמות עבריים. אך היו תקופות שהושפעו מעמי הסביבה, בייחוד כשבני עמים זרים שלטו בארץ ישראל, והם התחילו לחקותם בתחומי חיים רבים ובתוך זה בקבלת שמותיהם. אמנם מצויים במשנה אנשים הנושאים שמות עבריים מובהקים שלא הכרנו קודם, כמו למשל אדמון ופרחיה,
ומכאן שתהליך יצירת השמות העבריים נמשך. אך עם זה אנו מוצאים בתקופה זו שמות רבים שהם שמות יווניים: דוסָא, נקדימון, קלוּנימוּס, פִּילִיפוּס; וכן שמות רומיים: יוסטוס, מרינוּס. התלמוד הירושלמי מביא דברים שאמרו חכמי קיסריה בשם רבי יודה בר טיטוס, מכאן שאפילו שם זה של מחריב המקדש היה בקרב היהודים.
(מוצא השמות/אברהם שטאל, ע"מ 127)
{בכמה מדפוסי התלמוד הירושלמי מופיע שם אביו כ"טיטוס". רבי חיים בנבנישתי טוען שלא ייתכן שיהודי ייקרא בשמו של טיטוס מחריב המקדש, ולכן גורס ששם אביו היה "אנטיגנוס"[1]. הרב אהרן היימן משער שהשם המקורי היה "סיטוס", משום שצורה דומה מופיעה בירושלמי[2], ומחמת הדמיון הגרפי התחלפה הס' בט'. אמנם, בכתב יד ליידן ובדפוס הראשון של הירושלמי (דפוס ונציה), השם מופיע תמיד כ"טיטס". בדפוס וילנה מופיעה פעם אחת הגרסה "טיטם"[3].(אליבא דויקיפדיה)}
14.רוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות עובדי ע"ז:
בעי מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן:עדים החתומין על הגט ושמותן כשמות עובדי כוכבים מהו אמר ליה לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו ודוקא לוקוס ולוס דלא שכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו אבל שמהתא אחריני דשכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו לא
איתיביה: גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומים עליהם אע"פ ששמותיהן כשמות עובדי כוכבים כשירין מפני שרוב ישראל שבחו"ל שמותיהן כשמות עובדי כוכבים התם כדקתני טעמא מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות עובדי כוכבים ...
(גיטין יא, ע"ב)
15.שינוי השם ללועזי - פונקציה של חיזוק הקשרים עם הגויים:
אפשר לעקוב ולהיווכח שבכל מקום שהתחזק הקשר בין היהודים לסביבתם,התפשט השימוש בשמות נוכריים עד שהפכו עיקר והשתמשו בשם הזר גם במשפחה ובין היהודים בינם לבין עצמם. שלמה אַבַּיוּ מתאר כיצד התחילו יהודי טורקיה לזלזל בשמותיהם המסורתיים, שהיו עבריים וספרדיים, כי נשמעו נלעגים באוזני הגויים ולבסוף גם באוזני עצמם. הם החליפו אותם בשמות אירופיים אופנתיים, וִיקטוריה ומטִילדֶה ואַלבָרט וז'אק ובמקום שלשמע שמם תתעורר מיד אסוציאציה לקבוצת מיעוט קטנה ודלה, הם התחברו לשמות מפוארים, שמות רוזנים ומלכים באנגליה ובצרפת. אפשר לתעד הסתגלות זו של היהודים לתרבות הסביבה מכל קצוות הגולה ממרוקו להודו ומגרמניה לאוסטרליה - סדנא דארעא חד הוא
(מוצא השמות/אברהם שטאל, ע"מ 128)
16.עם החזרה לארץ- תהליך של עיברות השם:
עם חידוש היישוב היהודי בארץ בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים התהפכו היוצרות. במקום החלפת השמות העבריים לשמות לועזיים התחיל תהליך מואץ של החלפת שמות נוכריים לעבריים. אך חלוצי היישוב החדש לא חזרו אל השמות היהודיים המסורתיים שהיו מקובלים אצל אבותיהם. הם אמנם ביקשו שמות עבריים לעצמם ולילדיהם, אבל שמות מסוג חדש שאינם מזכירים את ההוויה הגלותית אלא מסמלים שינוי. הכיוונים העיקריים של חידוש השמות הוזכרו והודגמו כבר בדיון על בחירת שמות מתוך אידאולוגיה, ואלו הם:
א. שמות מן המקרא, אך לא אלה שהיו מקובלים בעבר, כגון אברהם ומשה, אלא שמות של דמויות חיוביות, או אפילו של "מקרי גבול", כגון יעל, הגר ונמרוד. שמות אלה ביטאו את הרצון לדלג על תקופת הגלות הקשה, להשכיח אותה מהזיכרון הקולקטיבי של העם, ולהתחבר לתקופת הבראשית, רבת הגבורה, בשֶבת ישראל על אדמתו.
ב. שמות חדשים שלא היו קיימים קודם. רבים. משמות אלה הם סמליים, המבטאים אור, עוצמה, חדוות יצירה חדשה; או שהם מתקשרים לארץ ישראל על יישוביה, צמחייתה ובעלי החיים שבה- נוצרו גם שמות המזכירים מנהיגים ואנשי שם בציונות. היו חלוצים שהגיעו ארצה ושינו את שמם לשם עברי...
מהדמויות המפורסמות בתולדות הציונות והמדינה הין שהתחילו להשתמש בשמות הקודש שהיו להם בגולה אך לא נקראו בהם בחיי היום-יום, כמו פֶלִיקס רוזנבליט שהיה שר המשפטים בשנותיה הראשונות של המדינה וקרא לעצמו פינחס רוזן...
(מוצא השמות/אברהם שטאל, ע"מ 131)
17.שמירה גם על שם - משפחה:
א.חשיבות שמירה של שם המשפחה:
ונ"ל לומר, דהנה כתיב ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים [שמות א כא], היינו בתי כהונה ולויה ומלכות כמו שדרשו רז"ל [סוטה יא ע"ב], ומהראוי להתבונן מהו המדה כנגד מדה בשכר היראה יצאו מהם כהנים ומלכים, ואבאר לך דהנה בית נקרא כאשר איש פרטי מסויים תצא ממנו משפחה גדולה וכולם יתייחסו עד עולם לדורותם על שם אביהם המסויים הלזה ועל כינוייו יקראו, כמו שתמצא עד היום משפחת ראפופורט משפחת שפירא וכיוצא, הנה לדורות עולם כל צאצאי מעיו של הראשון המסויים כולם נקראים על שמו, נמצא שם הראשון נזכר לעולם, וזה נקרא בית, כענין הנאמר לדוד ובית יעשה לך י"י [ש"ב ז יא] הנה שמו יכון לעולם, כמו"ש הנביא בית דוד כה אמר י"י דינו לבקר וכו' [ירמיה כא יב], וכן בתי כהונה נקראים בית אהרן וכן בית הלוי:
(ספר בני יששכר - מאמרי חדש תשרי - מאמר ו )
ב.הטעם לשם המשפחה שי"ק:
...סיפר הגאון מהר"ם שי"ק זצ"ל שקיבל במסורת מבית אבותיו'מם, שכאשר יצאה פקודת המלך במדינת עסטרייך לקרות שם לכל משפחה ומשפחה, חשש דאש משפחת שי"ק לדברי הקדמונים שאסרו לקרוא שם לועזי, על כן בחר בשם "שיק', שהוא ראשי תיבות שם ישראל קודש. ולכן היו צאצאי משפחת שיק כותבים שם משפחתם בגרשיים, להזכיר שראשי תיבות הוא.
(אוצר פלאות התורה שמות ע"מ י\ , ע"פ ספר דרכי משה החדש, תולדות ועובדות המרה"ם שי"ק זי"א אות א)
18.המצב בימנו- שלא שומרים על השם:
אמרו חז''ל שבזכות שלשה דברים נגאלו ישראל ממצרים, על שלא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם, ולא שנו את מלבושם, וכעת בעונות הרבים היהודים אשר בחוץ לארץ קוראים לעצמם שמות מובהקים של גוים, לבל יכירום שהם זרע ברך ה', ורק בעת שעושים להם השכבה לאחר פטירתן או בכתיבת המצבה נקראים ונכתבים בשמם היהודי, שנקראו בו בעת ברית המילה שלהם, ובזה פרשו מה שכתוב (תהלים מט, יב) ''קראו בשמותם עלי אדמות'' שאינם נקראים בשמם היהודי רק בהגיעם עלי האדמות של בית הקברות, וכן פרשו בזה דרך רמז ''כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחפה'' כי כשם שבעת ברית המילה נקרא בשם ''אברהם'' כן ישאר שמו בעת שיכנס לחפה, ולא יחליפנו ולא ימיר אתו בשם של גוים
(חזון עובדיה פסח עמ' נה בהגדה)
19.היתר של הרב עובדיה להשתמש בשם הערבי בגט:
היו גם נוהלי קהילה שהרב עובדיה קיבל. כך למשל אישר לערוך את הקידוש בשבת בבית הכנסת, ולא בתחילת הארוחה כנדרש. הוא אישר לאנשי הקהילה להשתמש גם בשמם הערבי, במיוחד עבור הצורך בכתיבת גט. בכלל, סוגיית ההקלה על הנשים בנושא הגט תמיד הייתה חשובה בעיניו. הוא קבע כי הדיונים ייעשו במקום מושבה של האישה, וכי אישה מוכה זכאית לגט מיד.
(בית יוסף, איתמר אדלשטיין, ע"מ 289, גירסה דיגיטלית)
20.קריאת שם לילדה על שם השם הלועזי של סבתו:
אם לשנות שם לעז לשם בלה"ק =בלשון הקודש= שקורא לבתו ע"ש אמו בע"ה י"ג כסלו תש"מ לאברך אחד.
א.מגונה אך לא אסור- במיודח אם השם נשתקע כבר בעם ישראל:
הנה בדבר שמות של לעז שכתבתי שאף שהוא דבר מגונה אינו איסור שלכן חזינן שכמה שמות של לעז מכל מדינה ומדינה נעשו במשך הזמן דגלות הארוך שנתחלפו המדינות, שאף שמסתמא צווחו מתחלה נשתקעו השמות בין ישראל עד שנקראו כבר לשמות ישראל ובשמות נשים הם ביותר אצלינו שאנו מבני אשכנז הם משמות אשכנז ומגולי ספרד הרבה שמות משל ספרד וגם גאוני עולם מגדולי הראשונים כבעל המ"מ ששמו היה רבינו ווידאל וכמה גאונים כדמשכחינן בתשובות ראשונים וגם שם מיימון אביו של הרמב"ם כנראה שהוא שם לעז, שלכן ח"ו לנו לומר שלא עשו כהוגן דאחרי שכבר נתרגלו ישראל באלו השמות אין בזה שייכות לטעם הגנאי
ב.מוטב להוסיף שם עברי לשם הלועזי:
ואין לשנות לקרא שם בנו או שם בתו על שמות הזקנים והזקנות שנקראו בשמות לעז שהוא ענין כבוד המשפחה אף שהם מדור הקודם שעכ"פ איכא עליו לכבדם וכ"ש כשיש עליו לקרא על שם הוריו ממש שחייב בכבודם וגם בדברי חז"ל במדרשים איתא שקורין עכשיו הבנים והבנות ע"ש דורות הקודמים צריך לקרא כפי השם שנקראו אף שהוא שם לעז בלא שינוי. ולכן כשתלד אשתך תחי' בשעה טוב /טובה/ ומוצלחת והולד תהיה בת תקרא אותה על שם אמך ע"ה. אבל מכיון שאמך ע"ה מתה צעירה בימים וגם שלא כדרך סתם מתים יהיה כדאי לקרא משמות אמך רק שם גיטל, כי שם דריזל בהוספת הדלת לא ידוע לי איזו שם הוא ובלא שום מובן, ולהוסיף עוד שם משמות הצדקניות שבקראי שלדעתי היה טוב אם אפשר בשם חנה ותקרא גיטל חנה, וגם יש לקרא גם חנה גיטל, ואין קפידא בזה.
....
ובאם ליכא שום טעם לשום שם יש ודאי לבחור בשם אחד מהנביאים והצדיקים שבקראי או למי שהכרנוהו בדור זה לצדיק וגאון ואף כשהוא חי.
ג.האמוראים נקראו בשמות ארמיים אבל יש בזה קולא כי הארמית קרובה לעברית:
והנה בעצם הא מצינו הרבה שמות של אמוראים שנקראו בשם דארמית כגון ר' פפא ור' זביד ומר זוטרא ומר קשישא ומר ינוקא ועוד הרבה ומהגאונים רובם נקראו בשם ארמית, אך אולי יש לומר דארמית שאני כדאיתא בירו' סוטה פ"ז ה"ב לא תהא לשון ארמי קלה בעיניך שהרי הוא נמצא בתורה ובנביאים ובכתובים, וגם עיקר הגמ' דבבלי וירושלמי הוא בארמית ותרגום אונקלוס הוא בארמית והקדיש הוא בארמית שלכן אולי גם השמות עדיפי, וגם הרבה שמות דארמית היו בעולי בבל ושמות אנשי כנה"ג =כנסת הגדולה= היו רובן דארמית ואף שאיתא במדרשות שלא היו שמותיהן נאים לא משמע שהוא בשביל שהיו ארמית וגם לא נאמר שם בלשון גנאי אלא לומר שם לענין המעשים שהיו טובים שזה מיפה את הכל.
21.שמירת השם- חשובה לעתיד לבוא לימות המשיח
הגילוי המלא של השם והשליחות של כל אחד קשור לביאת המשיח, כרמוז בזה שמשיח אותיות שם חי, וכן ידוע הרמז שמשיח עולה שליח בתוספת יו"ד, כנגד עשרה כוחות הנפש. המשיח מגלה לכל אחד את שליחותו
(הרב גינזבורג, מתוך מאמר "מי אני ומה שמי", אתר גל עיני)
חלק ד: לֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם
1.שמירה של השפה העברית- מרכיב משמעוי בשמירת הזהות:
לְהַלָּן כְּתִיב (בראשית יד, יג): וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָהָם הָעִבְרִי, וְכָאן (שמות ה, ג): וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ...
(ויקרא רבה,לב,ה)
יש הבדל מהותי בין המילה שפה ובין המילה לשון. השפה משמשת אמצעי טכני לתקשורת. היא דבר חיצוני: מן השפה אל החוץ. ׳וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת׳ (בראשית יא א). זה עניין טכני. לא עוד עניין מהותי. לכן נאמר בתחילת הפסוק ויהי ואין ויהי אלא סימן לצער. המילה לשון מציינת עניין פנימי, מהותי. ׳אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ׳. הלשון היא סממן זהותי. המדרש אומר שבני ישראל במצרים לא שינו את שמם ולא שינו את לשונם (ראה במדבר רבה פרשה יג, אות כ). השם והלשון הם מרכיבים זהותיים (מתוך שיעורי הרב על אוניברסליות ופרטיקולריזם)
(/הרב יהודא ליאון אשכנזי)
2.האם דיברו במצרים בלשון הקודש או במצרית?
א.ב"י דיברו ארמית במצרים:
תרגום של תורה אונקלוס כו'. התרגום הוא לשון ארמית והתורה ודאי ניתנה בלשון הקודש הוא לשון עברי מאבותינו מעבר הנהר אלא פירושה מסיני היה תרגום כדלקמן מפורש זה תרגום שהוא לשון ארמית שהיה להם ומורגלים בו מבית אבי אמם לבן הארמי כמפורש פ' כ"ג ומסיק דשכחום אחרי ימי עזרא כדקאמר התם דבררו להם כתב אשורית ולשון הקודש עד דאתי אונקלוס ויסדום:
(מהרש"א על מגילה דף ג/א )
ב.ב"י דיברו בלשון הקודש במצרים:
כתב ליבונאה. עיין פי' רש"י ובתוס' דשם מקום הוא ואפשר דנקרא ליבונאה ע"ש לבן שע"ש זה ג"כ נקרא כתב עברי שהוא מעבר הנהר גם לשון ארמית הוא לשון לבן שהיה מדבר בו כמ"ש יגר שהדותא ונקרא הוא ארמי אובד אבי וגו' ולכך ניתנה התורה מתחלה בכתב עברי שהוא כתב שהורגלו בו ישראל מאבי אמם לבן שלא היה להם כתב אשורית עד שהביאו מאשור אבל לשון הקודש הורגלו מאביהם יעקב שאמר גל עד ולא הוצרכו ללשון ארמית:
(מהרש"א על סנהדרין דף כא/ב )
ג.יישוב הסתירה בדברי המהרש"א- לשון הקודש בדיבורי של קדושה ולארמי בידבורים של חול:
ונשתבחו אבותינו ז"ל שלא שינו לשונם בגלות מצרים, והיא שעמדת להם להחיש גאולתם. אי לזאת מלאתי מלין על אחינו בני הגולה הלזו, שהשליכו אחרי גוום וימאסו אר"ש חמדה, וכבר הארכתי למעניתי בחלון המצרי, יעוין משם הנוגע לזה:
ויש לעיין במ"ש הכוזרי הנ"ל שהיה לא"א העברית ללה"ק והארמית ללשון חול, מניין לו זה, כי בפירוש אמרו רז"ל להלכה דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש בבית המרחץ ובבית הכסא (עמ"ש בס"ד בשי"ע ס"י) א"כ יראה שאין קדושה עצמית בלשון, רק לפי הנושא שידובר בו:
ומה שנקראת העברית לשון הקודש יותר מזולתה, כבר ראית למעלה מחמת שבה ברא הקב"ה עולמו בספר וסופר וספור ובה ניתנה התורה הקדושה. ומ"נ נתן טעם לפי שלא נמצאו בו שמות לאיברי המשגל. וי"א שהקדושה היא הוראה על נצחיות הלשון כי הוא ראשון ויעמוד באחרונה לבדו, וכענין שאמרו רז"ל בצדיקים שיחיו לע"ל, מה קדוש לעולם קיים כו', וכולהו איתנהו, מ"מ הדרה קושיא לדוכתה, מה צורך ללשון חול, אחר שהותרה לה"ק גם בבה"מ ובה"כ לדברים של חול:
וי"ל אע"פ שהותר לדבר בו במקומות המטונפות, דחויה היא ולא הותרה אלא מדוחק, היינו לבקש דבר הצריך לאדם שם בעת ההיא שאי אפשר מבלעדם, ובמי שאינו מכיר לשון אחר הדברים אמורים, אבל היודע ושומע לשון אחרת, ודאי חייב לנהוג בה סלסול שלא להשתמש בלה"ק אפילו בעניני חול בעלמא ובמקום נקי (כל שאינן דברים הכרחיים שהרי דברים בטלים נאסרו לעולם בכל מקום ובכל לשון) כל שכן במקום מטונף וגם שלא מדוחק צריך להזהר בו שלא ללזל בקדושתו, כי הוא נבדל להקדישו קודש קדשים הוא לה' בתפילה ובקשה, ולהתנאות בו בדברי שיר ושבח לרצון לפניו י"ת, וכן בלמוד תורה גדלה סגולתו עד למעלה, כי ההבל הקדוש בוקע רקיעים פועל בעליונים ובתחתונים ובורא עולמות חדשים, כנודע מדברי המקובלים וחכמי האמת:
(ספר מגדל עוז ליעב"ץ - בית מדות - עליית הלשון )
3.מילים מצריות שחדרו לתורה:
א.פרעה- הבית הגדול במצרית :
"פרעה" פירושו במצרית 'הבית הגדול'. החל מאמצע ימי השושלת ה-18 המתוארכים למאה החמש עשרה לפנה"ס הפך מונח זה לזהה ל"מלך מצרים". ואכן במינוח זה משתמשת התורה. בשלב יותר מאוחר צורף לכינוי 'פרעה' גם שמו הפרטי. צרוף זה מופיע בספרי הנביאים האחרונים כמו: "פרעה חפרע(ירמיהו מד ל)" "ופרעה נכה"(מלכים ב' כג כט; ירמיהו כג לה). (מאמר "מיהו המלך החדש ומי הם השונאים?" , יצחק מייטליס)
ב.משה - הילד או המים במצרית עתיקה:
ב1.משה- מוי(מים) שה(הוצאה) בלשון מצרית:
השגיח ה' שלא ישכח עמו ומולדתו במה שקראה שמו משה, שמזכיר שמשתה אותו מן המים, וכבר כתב פילון היהודי [שהיה באלכסנדריא בימי בית שני] בספר חיי משה ששם משה מורכב מן מו שהוא מים בלשון מצרי כמו מוי בלשון ארמי ומן שה שהוא לשון הוצאה והמלטה בלשון מצרי, ושם זה מעיד על מקרה זה בין בלשון מצרי ובין בלשון עברי, וכן כתב היוסיפון בקדמוניות שלו ספר ב' פרק ט'. ועי"ז נחקק בלבו תמיד שהוא מזרע בני תמותה, וכן ידעו כל ישראל כי הוא יהודי:
(מלבים על שמות פרק ב פסוק י )
ב2.משה- שם מצרי שמשמעו הילד
ותקרא שמו משה. ראיתי בשם הרב ר' שמואל נ"י במדינת בעהיים. דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד. וילד המלך נקרא במדינה הילד. באשר הוא ולד יולד למדינה. והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה. [והרי"א פי' ותקרא היא אמו יוכבד. וזהו נגד חז"ל ברבה ויקרא פ"א. וגם נגד הד"א שהיה לבן לבת פרעה. ועליה לקראו בשם]:
(העמק דבר על שמות פרק ב פסוק י )
ג.מן הוא- מה הוא:
ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא" (שמות טז ,טו) כאדם האומר לחברו מה הוא זה ,בלשון מצרי אומרים מה הוא מן הוא (פסיקתא זוטרתא שמות טז טז)
ד.טוטפות ולא תפילין:
ולפי שענין יציאת מצרים הוא דבר גדול, ואין צריך שיסור מנגד עינינו. אמר והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך, כנגד הלב והעינים. לפי שהם תרי סרסורי עבירה, וצריך עול תפילין לכוף אותם ולהדריכם בדרך ישרה. כאומרו (תהילים קיט, לז) העבר עיני מראות שוא, ובמה, בדרכיך חייני. ומלת טטפת......י"א שהמלה הזאת היא מצרית, בספר העבודה המצרית בחלק העשירי בתוארי הזקנה תמצאנה. כי המראות שישימו האנשים בין עיניהם לראות בטוב נקראים שם, טו אטף גם טטף ליחיד וטטפת, ושרש שלשתם שוה:
והשם יתברך צוה לזכור הדברים האלו ושלא ימושו מפינו, וכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (לעיל ט), ע"כ אמר והיו לאות, שלא ימוש מידך. ולטטפות, ולמראות מאירות תמידיות בין עיניך. לראות תמיד פלאות אלהינו, ומן הראיה תבא לידי זכירה. לכן אמר בראשונה במקום טטפת, זכרון בין עיניך (שם). והוא מלה מפורסמת מובנת לכל ישראל אז שהם יוצאי מצרים, והמלה היא מצרית והם מבינים אותה מצד ההרגל....
(צרור המור על שמות פרק יג פסוק טז )
ה.יאור- נהר הנילוס
{מצרית-jrw , אכדית- יאורו}
(מילון אבן שושן)
ו.גומא -
צמחים הגדלים חרוב בגדות נחלים ובחצות.גדל באפריקה הטרפית ומנפוץ גם בארץ ישראל (מילון אבן שושן)
{ממצרית קמא}
ז.חרטומים
{ממקור מצרי: חר תפ - כהן קורא ראשי}
4.השפה העברית המקראית כמעט שלא הושפעה מהלשון המצרית והאכדית:
כל לשון המצויה במגע מתמשך עם לשונות אחרות עתידה להשפיע עליהן וגם להיות מושפעת מהן. בראש ובראשונה מדובר בקליטה ובתרומה של מילים, שהן כמטבע העובר לסוחר מעם לעם, ולעתים מדובר גם בהשפעות דקדוקיות. בני ישראל ישבו במצרים מאות שנים, ועל כן היינו מצפים למצוא השפעה ניכרת של הלשון השלטת - המצרית - על העברית...
אולם הנתונים הלשוניים בספר הספרים מפתיעים למדי. מספר המילים שהעברית המקראית קלטה מלשונות זרות קטן ביותו. העברית של התורה קלטה מילים מצריות מעטות בלבד, כמה וכמה מהן במחזור סיפורי יוסף, כמו "יאור", "חַרְטְמִים" ו"גמָא", וגם מספר המילים שחדרו לעברית המקראית מאכדית, כמו "הִיכֶל"
ו"טפסר" (נחום ג, יז) - קטן. לעומת הנוכחות של האנגלית ("הלשון האימפריאלית") בעברית של ימינו ולעומת השפעתן של לשונות זרות "אימפריאליות" אחרות על העברית בדורות אחרים -- מספר המילים
האכדיות במקרא קטן ביותר
(מכל הלשונות/ד"ר עשאל אבלמן וד"ר חנוך גמליאל, ע"מ 21-22)
5.השפות של היהודים בגולה היו שילוב של עברית והשפה המקומית: יידיש, לאדינו, ערבית יהודית וכד
(אליבא דויקיפדיה)
6.עם התעוררות הציונות התעוררה גם השפה העברית ע"יאליעזר בן יהודה- מחייה השפה העברית:
אין גאולה לעם, לא רוחנית ולא חומרית, אם לשונו אינה נגאלת עמו. (ברל כצנלסון)
7.לשון הקודש- לשון נקייה:
והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם (ו, ו)
אמר רב הונא בשם בר קפרא: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, ושלא היה בהן לשון הרע, שלא היה בהן פרוץ בערוה (ילקו"ש רמז רכו)
ידוע שגם במצרים דברו אבותינו בלשון הקודש, ואין זה רק שדברו בשפה יהודית, אלא גם שמרו על צורתה המיוחדת של השפה, שדיבורם היה טהור ללא ניוול פה, וכמו שמפרש הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פ"ח), מפני מה נקראת לשון הקודש? מפני שאין בשפה זו מילים לדברים שיפה להם הצניעות, אלא רק דיבור קדוש ונקי.
נמצינו למדים, שאם עולים על לשון האדם מילים וביטויים שאינם נקיים - אין זו לשון הקודש, לא זו השפה שעליה שמרו אבותינו ושבזכותה נגאלו ממצרים.
ובאמת חידוש מיוחד הוא ששמרו על טהרת הלשון במצרים, שהרי ארץ מצרים נקראת "ערות הארץ", מפני ששם גדרי הצניעות היו פרוצים לגמרי, והרי זו זכות מיוחדת שאעפ"כ שמרו על דיבור טהור, ומפני כך נגאלו.
(תפארת שמשון על שמות - שמירה על טהרת הלשון )
8.בזכות אגרת אחשוורש שידברו בלשון הבעל - נשמרו ישראל בגלות בבל כי חטאו בשאר הדברים:
במה שאמרו [מגילה יב ע"ב] לולי אגרות הראשונות לא נשתייר ח"ו שריד ופליט, ויש להבין טעמו:
אבל יובן במה שאמרו [ויק"ר לב, ה] בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל שלא שינו שמם ולא לשונם ולא דיברו לשון הרע ולא היו פרוצים בעריות, וידוע [קידושין מ ע"ב] דהכל נידון בתר רובו, ואם ישראל שומרים שנים מהם, יש להם מכל מקום פתח תקוה אף שאינו כ"כ מעולה כמו ששומרים כל שלשה, אבל אם ח"ו עוברים ואינם שומרים רק אחד מהם, מעמדם בעו"ה גרוע וקצף ה' שם, והנה בגלות בבל לא שינו את שמם אבל נתערבו בבנות ארץ בעו"ה, כמבואר בעזרא ונחמיה ותרגום מגילה, שבעונות הרבים על ידי שתיית יין המרים הוא יין מגע עכו"ם, השחיתו ברית קודש וזנו אחר בנות ארץ, וא"כ בזה, אם ישנו לשונם או לא ויהיה הרוב לרוע או לטובה, וא"כ הם דבעונות הרבים נשאו נשים נכריות ולשונם לשון נכר, אם ידי נשים על עליונה להיות הבעל מדבר בלשון אשתו, א"כ אף לשונם ישנו, וא"כ הרי שניהם לרוע ויהיה ח"ו מבלי שריד לבית יעקב, ולכך באגרות ראשונות דנעשה פתגם המלך דאשה צריך לדבר בלשון בעלה, א"כ אף דנשאו נשים נכריות הם צריכים לדבר לשון עברי, וא"כ נעשה תקומה לישראל כי היו שומרים שנים שלא שינו שמם ולשונם, ואילו היו שומרים כל שלשה היה גאולה שלימה כאומרו [ברכות ד ע"א] ראויים היו ישראל שיעשה נס בימי עזרא כמו בימי יהושע אלא שגרם חטא, והיינו דנשאו נשים נכריות:
(ספר יערות דבש - חלק שני - דרוש ב )
חלק ד: לשון הרע
1.הגאולה מתעכבת בגלל דוברי לשון הרע:
א.המלשינים מעכבים את הגולת מצרים ב-40 שנה:
...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)
ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)
ב.רק כאשר לדתן ואבירם אין יותר השפעה ציבורית של לשון הרע על עם ישראל ניתן להתחיל את תהליך הגאולה:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)
כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם)
ג..דתן ואבירם חוזרים בתשובה(זמנית) וזוכים שיקרע להם הים אישית!
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם(שמות יד,כב)
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד,כט)
ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'. מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים, והם דתן ואבירם שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע הים עליהם לבד (באר מים חיים,שם)
ד.סופם של הדלטורין -דתן ואבירם- היה שהאדמה פתחה פיה ובלעה אותם(במחלוקת קרח ועדתו):
וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:... וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ (במדבר טז,כז-לב)
2.נצטוו לשאול כלים שנה לפני גאולתם כדי לוודא שאין בהם יותר מלשינים:
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ב): דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהָיָה הַדָּבָר מוּפְקָד אֶצְלָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא הִלְשִׁין אֶחָד עַל חֲבֵירוֹ.
(ויקרא רבה,לב,ה)
ואמנם כמה גדול שכר השתיקה נודע לישראל בגלות מצרים ..ראיה שלא היו בהם דלטורין שהרי נאמר י"ב חודש קודם שיצאו דבר נא באזני העם וישאלו ממצרים ולא היה בהם אחד שהגיד למצרים (מנחת עני , פרשת שמות,ע"מ יח)
3.ראייה שלא היו בהם אומרי לשון הרע:
ואמרו רז"ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג.א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא.ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה(כלי יקר,בראשית,לז,ב)
4.מדוע דווקא על הים הס"מ מקטרג על ב"י שהם עובדי ע"ז- בגלל המחלוקת והקטרוג:
והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר: ריבונו של עולם, לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם ניסים? והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה ובקש לטובען
(ילקוט שמעוני ס"ס רלד)
והמים להם חומה מימינם ומשמאלם-....דעל הניסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען, משום שהגם שהיו נשחתין כמו שעבדו עבודה זרה והפרו ברית מילה, אבל מאושרין היו במידות. שלא היה בהן לשון הרע, והיו אוהבין זה את זה,[17] ולכן בציבור עושה להם הקב"ה ניסים. אבל במים, כשנחלקו לארבע כיתות[18], ויש שאמרו נשוב מצרימה, הלשין (סמאל) שצריך לדון אותם כיחידים. והן נכרתין על עבודה זרה ואיך אתה עושה להן ניסים?
(משך חכמה,מאיר שמחה הכהן מדווינסק , שמות יד כט )5.אין לשון הרע- יש אחדות :
וגם לא היה בהם דלטורין, שזה מורה על אחדות שהיה ביניהם, לאשר נפלו בחלקו של האחד ומיוחד, על דרך דכתיב אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד (דברי הימים - א יז, כא). על דרך מאמר חז"ל (ויק"ר ד, ו) דבעשו שהיו לו רק שש נפשות כתיב (בראשית לו, ו) נפשות ביתו, וביעקב כתיב (לעיל א, ה) שבעים נפש, מטעם זה, ומכח זה זכו להגאל.
(ייטב לב,פשרת שמות)
חלק ה: וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם פָּרוּץ בְּעֶרְוָה,
1.ילד אחד נולד מחטא עריות עם מצריים- והוא הבן המגדף במדבר:
וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם פָּרוּץ בְּעֶרְוָה, תֵּדַע לְךָ שֶׁהָיָה כֵּן אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן, שְׁלֹמִית, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי דַּהֲוַת פַּטָּטָא בִּשְׁלָמָא, שְׁלָם לָךְ שְׁלָם לְכוֹן. בַּת דִּבְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק שֶׁהֵבִיאָה דֶּבֶר עַל בְּנָהּ. לְמַטֵּה דָן, גְּנַאי לְאִמּוֹ, גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ (ויקרא רבה לב,ה)
דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיָּרְדוּ יְחִידִים לְמִצְרַיִם בְּשִׁבְעִים נָפֶשׁ, וַעֲשָׂאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א, ז): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וגו', מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, עַל שֶׁהִרְחִיקוּ עַצְמָן מִן הַזְּנוּת הוֹצִיאָן מִמִּצְרַיִם, וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (שיר השירים ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה וגו', גַּן נָעוּל, אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת, גַּל נָעוּל, אֵלּוּ נְשֵׁי הָאֲנָשִׁים, מַעְיָן חָתוּם, אֵלּוּ הַפְּנוּיוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְכוּתָם אֲנִי גוֹאֵל אֶת בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַחֲרָיו (שיר השירים ד, יג): שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, בִּזְכוּת כֵּן שְׁלָחַיִךְ (שמות יג, יג): וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה, הֱוֵי: בִּזְכוּת הַנָּשִׁים כְּשֵׁרוֹת יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְכָךְ נֶאֱמַר: מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.
(במדבר רבה ג,ו)
2.היו כמו נפש אחת כי לא התערבבו עם מצרים:
ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש. המלה האחרונה נראית כמיותרת; ובפ' ויגש נאמר: ,כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" ונ"ל שבא ללמדנו ב' דברים: א) ויהי כל נפש -- כל נפשות ישראל מיום בואם מצרימה עד צאתם היו -- יצאי ירך יעקב" ולא נתערב בהם זרע אחר ב) שמספרם הכללי היה ,שבעים נפש". ואחרי המעלה הראשונה, שלא שינו שמותיהם (ראובן שמעון), זכר את השניה (כמבואר בוי"ר פל"ב שבשביל ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים), שכולם היו .יצאי ירך יעקב". ובמדרש הגדול נאמר, שכל הס' רבוא, שיצאו ממצרים היו יוצאי ירך יעקב.
(אזניים לתורה/הרב סורוצקין,שם)
3.בין לשון הקודש להתנהגות קדושה:
הביטו נא וראו כמה גדלה מעלת לשון הקודש והיא המקרבת ישועה וגאולה, בעונות הרבים היא לשון עברית, ככלה בבית אביה עלובה ורטושה, אין איש שם על לב לדבר בצחות הלשון בעברית אמתית, וכל אחד חותר ללמד בנו לשון צרפת, אלמנייא הוא לשון אשכנז וכדומה מהלשונות כל המרבה לדבר הרי זה משובח, ולשון עברי אין משגיח בו, מי יכול לדבר לשון עברי בלי תערובות לשון כלדאי ארמאי וכהנה, ועם כל זה בטעויות רבות, ומחמת זה אף תפלתם בלתי הגונה בנגינה כראוי והטעמים ונקודות, מחזקים הרפה ומרפים החזק, מניחים הנע ומניעים הנח, וזהו מעכב בקריאת שמע ובתפלה וכל דבר חפץ:
בושני מכם עם קדוש לה', איך נשכח מאתכם לשון הקודש כולו מחמדים, ובכל דבור ואות צרופי שמות וסגולת אמת, ועל זה נאמר [משלי י"ח כא] החיים והמות ביד הלשון, והארכתי במקום אחר סגולות רבות בסגולת הלשון ורב יקרתו, ואחד ממנו כי שומרת משמרת הקודש ביחוד, כי בכל לשונות אף שיש חילוק בין לשון זכר לנקבה, אם ידברו לנוכח אין הבדל, וא"כ יכולים הזכר ונקבה להיות במחשך מעשיהם ולדבר והשומע בחוץ לא ירגיש, ויחשוב כי שני זכרים מדברים זה עם זה, אבל בלשון עברי אפילו לנוכח יש הבדל בין את לאתה, לך ולכי וכהנה רבים שינוים, וא"כ השומע בחוץ יבדיל וירגיש תיכף אם מדבר ומתייחד עם אשה או איש, ולכך נקרא לשון הקדש שמשמר את ישראל מדבר ערוה ח"ו וכדומה, וזהו שלא שינו את לשונם ושמרו חוק הלשון שמשמר האדם מכל רע:
(יערות דבש/רבי יונתן אייבשיץ חלק שני דרוש ב)
4.המרכיב הלאומי והמרכיב המשפחתי:
ניתן לבחון את ארבע המצוות שנשמרו על ידי בני ישראל ושמרו אותם נגד התבוללות בהקשרם לשני הרבדים העיקרים של כלל ישראל: הרובד הלאומי והרובד המשפחתי. ברובד הלאומי, שפה משותפת היא חבל הטבור של אחדות האומה. לעומתה, לשון הרע הוא כוח הרסני המסוגל למוטט את החיבור החברתי החזק ביותר, ולהביא לשנאת חינם ולמלחמת אחים.
ברובד המשפחתי, שמירת השם המקורי מאפשר חיבור עם דורות העבר ועם אנשים בעלי זיקה דומה. לעומת זאת, מסוגל גילוי עריות לרסק לרסיסים את הקשר הזוגי ואת התא המשפחתי.
(מאמר "לשמור על הזהות"/יואל אופנהיימר)
5.נישואי תערובת- בימי עזרא ונחמיה אחרי 70 שנה בגלות בבל העם התבולל ונשא נשים נוכריות:
וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי: כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה:...
וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם: {ח} וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה: (ס) {ט} וַיִּקָּבְצוּ כָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים: (פ) {י} וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל: {יא} וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת: {יב} וַיַּעְנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל כֵּן (כדבריך) כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת: (עזרא ט, א-י,יב)
סיום: במצרים זה ששמרו על השם -כי לא היתה להם עדיין תורה ולכן ההיצמדות לשם, לשון וברית היתה נקודת האחיזה שלהם בה'- בשאר הגלויות היה להם את התורה ששמרה והדביקה אותם אחד לשני
והנה יש מקום לומר דזה ששיבחו חז"ל ויק"ר ל"ב בגלות מצרים שלא שינו את שמותן הוא לקודם מתן תורה שלא היה היכר גדול בשביל קיום המצות דבני נח ובפרט שחלק גדול מישראל עבדו ג"כ ע"ז ורובן לא מלו את בניהם עד סמוך להגאולה כשהיו צריכין לאכול הפסח שמל אותן יהושע ומשמע שהיה רוב גדול לבד שבט לוי שהם מלו את בניהם כדכתיב ובריתך ינצורו בברכת משה ואף שפרש"י על אלו שנולדו במדבר היה זה גם במצרים כמפורש במדרשות, שלכן בשביל האמונה שיגאלו ורצו שיהיו ניכרין שהם ישראל הנהיגו להקפיד שלא ישנו את שמם ולא ישנו את לשונם ומטעם זה שייך זה להגאולה משום שבשביל אמונת הגאולה הקפידו על זה, אבל אחר מתן תורה אין לנו חיוב מדינא וגם לא מעניני זהירות ומוסר אלא מה שנצטוינו התרי"ג מצות לדורות והמצות שנצטוו לשעה וכפי שנאמרו בתורה שבעל פה ולכן לא הקפידו ע"ז רבותינו דהא אף עניני זהירות ומוסר ומעלה נמי נאמרו מסיני עיין בריש פרקי אבות ברע"ב ולא היה זה בקבלה שכן איכא מעלה גם אלאחר מתן תורה אלא שבזכות זה נגאלו אבותינו שאפשר לפרש שהיה מעלה ודבר טוב רק אצלם כדלעיל ולא אחר מתן תורה. ואף שמסתבר כן מסתפינא לומר זה בלא ראיות גדולות. ידידו, משה פיינשטיין.
(שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן סו)
אחרית דבר: התיקון של עם ישראל במצרים
1.ב"י תיקנו את הקלקולים של הדורות הקודמים- 4 מרכיבים של אור פנימי ומרכיב של אור מקיף( הלבוש)
שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם -דור אנוש שכן אז הוחל לקרוא בשם ה'
וְאֶת לְשׁוֹנָם - דור הפלגה שגן דיברו שפה אחת ודברים אחדים
וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, דור סדום שכפרו ואמרו לשון הרע: שאין בעה"ב יכול להוציא כליו משם (סוטה ל"ה א')
וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה דור המבול שהשחיתו כל בשר
ואדם הראשון שחטא הוא כנגד לא שינו את מלבושם שכן הוא הראשון ששינה מלבושו בגדיר אור רוחניים לכותנות עור בגלל חטאו
(ענ"ד)
2.בזכות ארבעה דברים ששמרו זכו ל-2 מצוות שהם פועל יוצא שלהם- פסח תיקון הלשון וברית מילה תיקון השם ועריות:
ויש לומר דבשביל שנשלם המירוק מישראל ושבו להיות פנימיים ונתקן פגם ברית המעור והלשון זכו למצוות פסח ומילה... (שם משמואל משפטים תרע"ד)
__________________________________________________________________________
https://amhasefer.wordpress.com/2016/01/07/%D7%91%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95/
אחרית דבר: מה נשתנה מגלה את סוד אריכות הגלות והוא אי ההקפדה על 4 הדברים ששמרו על ישראל במצרים:
דאיתא בדברי רז"ל (ויק"ר לב, ח) בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא היה בהם לשון הרע, ולא היו פרוצין בעריות. וביאר בעוללת אפרים מאמר ס"ג (הובאו דבריו הקדושים בסה"ק תולדות יעקב יוסף בפרשה זו אות ב) וזה לשונו, בד' דברים ניכר אדם אם זך וישר פעלו וכו', ובהם נבדלו ישראל מהאומות וכו', והם היו סיבת הגאולה.
א' מציאת הגאוה וכמ"ש (תהלים קא, ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, .....
ב' מציאת התאוה אשר בהם מבלה ימיו בהבל.
ג' הרודף אחר הממון ומכח זה כל ימיו אין לו פנאי לעסוק בתורה ובמצות.
ד' איש מדון ומריבה אשר כל מזימותיו לחרחר ריב צא ולמד כמה מיני מדות רעות תלוין במדה זו, ועל כל פנים אינו מנחת אותו לעשות טובה לנפשו:
וד' רעות אלו הם פתח פתוח לכל הרעות, ולכן אמרו רז"ל בזכות ד' דברים נגאלו, אחר שתקנו ד' מדות הנ"ל. שהם סיבת ירידתן למצרים,
א' בזכות שלום ולא הי' בהם לשון הרע המחרחר ריב ומסבב כל דברי ריבות וקטטות.
ב' שלא שינו אל שמם מתואר 'אדם', א'פר ד'ם מ'רה המורה על השפלות ולא היו בעלי גאוה.
ג' שלא היו פרוצים בעריות העדר התאוה.
ד' שלא שינו לשונם מלבבם לקיים ודובר אמת בלבבו, ולא היו להוטים אחר הממון והי' משא ומתן שלהם באמונה:
וזהו כוונת בעל הגדה 'מה נשתנה הלילה הזה', שהוא הגלות הזה, 'מכל הלילות' מכל גליות שהאריך זמנו ונסתם הקץ, ומתרץ לו כי ד' מדות אלו הם סיבת אריכת הגלות,
א' העדר השלום ומציאת מצה ומריבה, וזהו 'שבכל הלילה אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה', בכל עיר ועיר.
ב' הממון, וזה שאמר 'שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות' שלא היו להוטין אחר הממון כל כך, והיו מסתפקין בירקות כדאיתא במס' עירובין (כב.) איכא קורמא באגמא, ו'הלילה הזה כולו מרור' רמז לאסיפת העושר הממרר חיי בעליו.
ג' התאוה, זה שאמר 'שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת', כי הטבול הוא דרך בעלי תאוה שיהי' תאבים לאכול וכו', כמו ששמעתי ויתאוו תאוה וכו' ודפח"ח. ו'הלילה הזה ב' פעמים' קודם אכילה שיהיו תאבים אל האכילה ובתוך האכילה, כנודע מדרך בעלי התאוה.
ד' הגאוה, זה שאמר 'הלילה הזה כולנו מסובים', סימן חירות וגאוה, עכ"ד העוללות אפרים:
(ספר אמרי יוסף - צו )
4.בזכות שמירת הזהות והשיוך יכלו להביא ספרי ייחוסין במפקד:
וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם (במדבר א,יח)
ויתילדו על משפחתם. הביאו ספרי יחוסיהם (כ) ועידי חזקת (ל) לידתם, כל אחד ואחד, להתייחס על השבט:(רש"י,שם)
2. ארבע אלה הם המרכיבים לבידול דתי ולאומי:
אלו הג' דברים הם יסוד הדת שעל ידי שלשונם ושמם לא היו שווים ללשון ושמות העכו"ם על ידי כן היה אפשר להם להיות נבדלים בדתם כי אם היו שווים בלשונם ובשמותיהם היו מתערבים גם בדתם כמו שנאמר (תהילים קו לה) 'ויתערבו בגיום וילמדו מעשיהם'ועל ידי שלא היה בהם לשון הרע היה אפשר לכל אחד מישראל לשמור דתו בזמן היותו בתוך בני ישראל ולא היה ירא שילשינו אותו למלך(תפארת ציון,שם)
ידוע שמקלקול אדם הראשון
נתקלקלו ד' דורות פגמו בד' אותיות שם של הוי"ה, והם דור אנוש, ודור המבול, ודור הפלגה, ודור של סדום, הן הן ד' שליבות שראה יעקב במראה הסולם, נרמזין בר"ת 'הנה 'סולם 'מוצב 'ארצה (
בראשית כח יב), תסתכל בראשי אתוון 'הפלגה 'סדום 'מבול 'אנוש,
ואלו הד' דורות נתגלגלו למצרים, כמ"ש בספר הפרדס בשער השערים שעבור דור המבול אתמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו (
שמות א' כב), ואנשי סדום מתו בחשך בג' ימי אפילה, ועל דור הפלגה אתמר ויפץ העם לקושש קש לתבן (
שמות ה' יב), ומרגליות טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם (כדאיתא ב
ב"ב דף ט"ז ע"ב), שהראה לו הקב"ה בין הבתרים אימה חשיכה גדולה נפלה (
בראשית טו יב), אימה זה דור אנוש, חשיכה דור המבול שלא היו משמשין המאורות באותו זמן, גדולה זה דור הפלגה שבנו עיר גדולה (
בראשית יא ד), נופלת זה סדום. מטעם זה הוצרך אברהם לירד למצרים כדי ללקוט כל הנשמות טהורות מד' דורות אלו, ונטל שכר כולם. וזה סוד ד' לשונות של גאולה שאמר הקב"ה למשה להוציא מעמקי הקליפות יקר מזולל, ונרמז בראשי אתוון 'הוצאתי 'אתכם 'מתחת 'סבלות 'מצרים (
שמות ו ו), 'הפלגה 'אנוש 'מבול 'סדום. ומשה עליו מוטלת קופה של שרצים אלו לתקנן, והוא נטל שכר כולם, ולכן כנגד דור המבול, מן המים משיתהו (
שמות ב י). כנגד דור אנוש אז הוחל לקרא (
בראשית ד כו), ואז ישיר משה (
שמות טו א), ומיד שנולד ראתה עמו שכינה (
סוטה י"ב ע"ב), והוא תיקן עבודה זרה של אנוש. כנגד אנשים של סדום שהיו רעים (
בראשית יג יג), ותרא אותו כי טוב, והם הכו בסנוורים (
בראשית יט יא), ואצלו נתמלא כל הבית אורה (
סוטה י"ב ע"א). והנה דוד כל מה שאמר, לא בעד עצמו אמר אלא כנגד כל ישראל בדמעתי ערסי אמסה (
תהלים ו' ז), לתקן ד' קלקולים אלו נוטריקון אמס"ה 'אנוש 'מבול 'סדום 'הפלגה, נרמז בר"ת 'מכל 'העמים 'אשר 'סביבותיכם (
דברים יג ח). ועליהם אמר משה זכור ימות עולם (
דברים לב ז), ר"ל קלקול אדם הראשון שהוא עולם מלא, ובזה תראה שקלקולו היה בד' דורות, חוזר ומפרש שאל אביך ויגדך, על יעקב אבינו שהוא היה תיקון של דור הפלגה, וכן סתם אב נקרא יעקב, כמו שאמרו רז"ל (
ב"ר פע"ח ח') כרחם אב על בנים (
תהלים קג יג) זה יעקב, כי יעקב היה תיקון של דור הפלגה, שבאותו פרק בלבל הקב"ה ע' לשונות (
בראשית יא ז), והפיל גורל בע' שרים של מעלה, ואז נפל גורלו של הקב"ה על יעקב, כמ"ש (
דברים לב ט) כי חלק ה' עמו (
פרקי דר"א פכ"ד), ומזה הטעם כשהפיל נמרוד לאברהם בכבשן האש, לא ניצל אלא בזכות יעקב [במדרש רבה פרשת תולדות (
ב"ר פס"ג ב')]. זקינך אלו אברהם ויצחק, כי אברהם תיקן דור אנוש בעבודה זרה, וקיים על עצמו פסילי אלהיהם תשרפון באש (
דברים ז כה), יצחק תיקן דור המבול שפגמו בברית, ואתמר גביה ואקים את בריתי את יצחק (
בראשית יז כא), גבי נח אתמר (
בראשית ו יח) והקמותי את בריתי אתך, הוא יצחק שנקרא ברית. לכן בכל דור המבול לא איתמר רק שם של אלהים, אבל שם של ה' למבול ישב (
תהלים כט י), כמד"א בדד ישב (
ויקרא יג מו), ולא עשה שום פעולה רק את האלהים וגומר (
בראשית ו ט), אלהי"ם דייקא, ואתמר תמן קץ כל בשר וגומר (
בראשית ו' יג), קץ יצח"ק סוד ק"ץ ח"י, ולפי שיצחק הוא תיקן רוח של אדם הראשון, לכן זכר בדור המבול ויעבר אלהים רוח וישכו המים (
בראשית ח א), כי רוח אלהים שהוא רוח של יצחק, מרחפת על פני המים (
בראשית א ב) הגין עליהם בדור המבול, לפי שהוא תיקון דור המבול. ויעקב הוא תיקון שניהם יחד הפלגה אנוש, כי ב' דורות אלו הם גלגול אחד בסוד אנשי העיר אנשי סדום (
בראשית יט ד), ר"ל אנשי סדום הם ממש אנשי העיר שבנו המגדול (
בראשית יא ה). לכן רצה משה ליכנס לארץ ישראל לתקן ארבעה דורות אלו, שבזה יתוקנו ד' יסודין קדמאין שהן הן ד' אתוון דשמא קדישא, לזה אמר ואתחנן אל ה' על תיקון ד' אתוון של שם, בעת ההיא, וכתיב ההוא, שהוא היה התיקון של ארבעתן, לאמור לדורות לתקן הדורות אלו, ולזה אמר מאחר שהחלות להראות את עבדך לתקן ד' דורות אלו, את גדלך דור אנוש שאז הוחל לקרא בשם ה' (
בראשית ד כו), שהוא סטרא דימינא מדת טובו של הקב"ה, וזה היה תיקון של אברהם אבינו כמו שאמרנו. את ידך החזקה זה דור המבול, דתמן שם של אלהים כמו שאמרנו, שהוא תיקון של יצחק שנקרא יד החזקה, שמזה הטעם הוצרך משה להיות במים. אשר מי אל, הוא תיקון דור הפלגה שרצו לבנות מגדול וראשו בשמים, והן הן ממש אנשי סדום שנהפכו ונפלו לארץ. מאחר שאני התחלתי לתקן ד' דורות אלו, לכן אעברה נא, רוצה אני ליכנס לארץ ישראל ולתקן ד' דורות אלו, שכן אעברה בהפוך אתוון ארבעה, ואמר נא, כמו שאמרו רז"ל בשבת דף י: על פסוק (
בראשית יט כ) אמלטה נא שמה, ובארץ ישראל אתקן "מכל "העמים "אשר "סביבותיכם, שהם ד' דורות אלו. השיב הקב"ה רב לך, לך דייקא, כבר תקנת אותם בשעת ביאתך לזה העולם, וגם ביציאת ישראל ממצרים, לכן אל תוסף דבר אלי עוד:
(מגלה עמוקות אופן רלו)
_________________________________________________________________________
https://www.makorrishon.co.il/judaism/192623/
https://www.aspaklaria.info/010_YOD/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%AA%20%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%20%20%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA.htm
https://www.yeshiva.org.il/midrash/pdf/pdf333/smot.pdf
צמר ופשתים יחד- לא לערב עבריות ומצריות:
האיסור ללבוש צמר ופשתים גם יחד נראה בעיני האדם המודרני כחסר טעם, ואפילו בימי חז"ל היו שהכניסו מצוה זו לתחום המצוות השמעיות (שאין להן הסבר שכלי). אלא, שעבור יוצאי ממצרים השעטנז היה ברור כשמש בצהריים: תרבות הלבוש במצרים היתה לבישת בגדי פשתן, שהרי הפשתן גדל על גדות הנילוס. לעומתם, רועי הצאן, הנוודים השֵמים (בינהם העברים) - היו לובשים צמר שנגזז מצאנם. ולכן, כאשר נאמר שלא ללבוש שעטנז, כל עברי היוצא ממצרים מבין שמדובר באיסור לעשות סינקרטיזם תרבותי - שלא לערב את התרבות המצרית בתרבות העברית. בנוסף, זוהי אינה הוראת שעה בלבד אלא מצוה לדורות, מפני שטעמי מצוות יש להן הופעה היסטורית ובמהלך הדורות נוספות להן משמעויות. כגון: הטעם שלא לשים באותה מדרגה גזל (לקיחת הצמר מן הכבשה) עם אי-גזל (לקיחת הפשתן שאין בה משום גזל), וכן שלא לערב גזל עם רצח (באיסור אכילת בשר וחלב), וכדומה. אמרנו לא פעם שמה שאסור בעולם החיצוני, בעולם העליון דווקא מתאחד. וכך, אף על פי ששעטנז נאסר עלינו, בגדי הכהונה שאנו מצווים לעשותם הם עצמם עשויים שעטנז. כלומר, ההפרדה התרבותית איננה פסילה מוחלטת של אחד מן הצדדים, אין כאן משום חלוקת העולם לחלק טוב וחלק רע - ישראל מצד אחד ומצרים מן הצד השני, אלא שעבורנו - ההכלה של התרבות המצרית היא בלתי אפשרית, אלא אם כן עולים אל הקודש פנימה (למשל - בביהמ"ק) שם דווקא יש מצוה גדולה לאחד בין ערכים, בין העולם העברי לעולם המצרי.
(נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת כי תצא/הרב אורי שרקי)
מהו בעטרה שעטרה לו אמו כשהיו ישראל במצרים ויצאו ממצרים והיו במדבר ולא שינו שמם ולשונם והיו מה"ש מרננים אחריהם ואומרים בודאי יש בהם כאלו כמעשה אברהם יצחק ויעקב לפי שלא שינו שמם ולשונם לכך נאמר בעטרה שעטרה לו אמו:
(תנא דבי אליהו רבה - פרק יז )
הרב פיינשטיין של שינוי לשם לועזי :
https://drive.google.com/file/d/1peBD90rOHdqZ5Am12ZWt9JXs2LBdu71r/view
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה