בשלח - יתרו : יציאת מצרים ויציאת ישראל

*לע"נ סבתא עישה בת סוליקה*

פתיחה: 

1.מדוע בלשון חז"ל נקראת היציאה ממצרים יציאת מצרים ולא יציאת ישראל( ממצרים)?

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז (תהילים קיד,א)

2.בשלח פרעה- או בשלח ה'? 

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה(שמות יג,יז)

 וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְ-הֹ-וָ-ה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:(שמות יב,נא)

הקדמה: הנסיון של מצרים- מוטיב הערבוב

0.סוד הגאולה ממצרים- סוד הלבו"ש:

רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. 

(ויקרא רבה,לב,ה)

והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם כנגד ד' זכיות שבידם שלא שינו את לשונם ולא חילפו את שמלותם ולא גילו את סודם ולא בטלו ברית מילה (לקח טוב, פרשת וארא)

לבו"ש - נוטריקון לשון ברית ושם (ע"פ הרב יהודא ליאון אשכנזי, מובא בהערה 29  בשיעור שערי אורה 31)

1.יוסף מתוודע לאחיו ומייד רומז להם על 4 דברים בהם הוא שלם ובזכותם ייצאו ממצרים:

א.רמז להם על שם, לשון, עריות ולשון הרע:

גשו נא אלי ויגשו. הראה להם שהוא מהול, רצה בזה להראות צדקתו שהיה בין שטופי זמה ולא נכשל בעריות כי הבועל ארמית משכה ערלתו (עירובין יט.) 

ומצינו (במדרש תהלים קיד.ד) שישראל נגאלו ממצרים בזכות ד' דברים, שלא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם, ולא היו בהם בעלי לה"ר, והיו גדורים מעריות, וטעמו של דבר יתבאר בפרשת שמות (א.א) בעז"ה 

וכמו כן כאן ששלח יוסף אחר אביו ואחיו הודיע להם באיזה זכות יעלו משם ורמז להם ארבע אלו שהיה יוסף שלם בכולם, 

שלא שנה שמו שאמר להם אני יוסף, אע"פ שפרעה קרא שמו צפנת פענח מ"מ אני יוסף זה שמי לעולם, 

ושלא שינה לשונו שאמר כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש, 

ולא היה פרוץ בעריות שנאמר גשו נא אלי הראה להם שהוא מהול, 

ושלא היה בעל לה"ר שנאמר גשו אלי כי לא רצה שישמע בנימין אחיו ענין המכירה ואפילו לאביו לא הגיד כלום, כי אילו היה מגלה ודאי היה מצוה לו קודם מותו שא נא פשע אחיך, ורמז להם יוסף כי בעון המכירה ישלמו שטר חוב כי גר יהיה זרעך וגו', כמ"ש ועתה אל תעצבו, דווקא עתה אבל לעתיד תעצבו, על כן רמז להם גם הגאולה והדברים המסבבים הגאולה, ויש אומרים ועתה רמז לעשרה הרוגי מלכות שלעתיד יעצבו על המכירה. (כלי יקר,שם)

ב.רמז להם על עוד דבר שצריכים לשמור במצרים- לא לשנות לבושם:

לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת: (בראשית מה,כב)

2.שער החמישים של הטומאה - ארבעת הדברים האלה היו המחסום בפני הנפילה ח"ו אל שער החמישים של הטומאה:

איתא באוה"ח הק' פרשת שמות שבגלות מצרים נכנסו ישראל במ"ט שערי טומאה ואלו היה נכנסין בשער הנו"ן היו נטבעים ח"ו ולכך לא זכו רק למ"ט שערי קדושה ולא זכו לשער הנו"ן וזה מפני שלא היו בני תורה אבל בגלות הזה על ידי התורה אפשר לברר גם את השער הנו"ן שבטומאה ועי"ז יזכו אח"כ גם לשער הנו"ן שבקדושה]. ואמר הוא נ"י ב"ר שלמה דהא דאיתא בשביל ד' דברים נגאלו ממצרים שלא שינו שמם וכסותם ולשונם וכו', במדרש לקח טוב, אותן הד' דברים הוא גופא שער הנ' ואם היו עושין הד' דברים היו נטבעין בשער הנ', ואמר הוא נ"י ואיך אפשר שבגלות זו יכנסו לשער הנו"ן ועי"ז יבררו, וכי יעברו ח"ו על התורה ולשנות כסות ולשון כאשר בעו"ה אנו רואים רבים וכו' וכי עי"ז יכלו לברר, אך הפי' שע"י האנשים הכשרים שיחזקו לבלתי עבור על ד' דברים הנ"ל שלא לשנות וכו' אף שהדור פרוץ בזה בעוה"ר עי"כ יתבררו, ע"כ יש לנו להתחזק מאד בזה לבלי לשנות כסות ולשון אפילו תנועה אחת ממה שראינו מרבותינו:

(ספר אמרי פנחס /הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע, מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש, ומגדולי החסידות. - שער א - תורה נביאים כתובים )

3.ההיבדלות של ישראל ממצרים באה לידי ביטוי גם בחלק מהמכות באופן מפורש( ובחלקן במדרשים):

א.ערוב:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ :וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה (שמות,ח,יח-יט)

וְהִפְלֵיתִי֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא אֶת־אֶ֣רֶץ גֹּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֤ר עַמִּי֙ עֹמֵ֣ד עָלֶ֔יהָ לְבִלְתִּ֥י הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם עָרֹ֑ב לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֲנִ֥י ה' בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ.

מה זה "לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב"? אפשר לפרש על דרך המליצה: הם שם כדי לא להתערב.

(שיעור יומי ב-10 דקות, הרב אורי שרקי, שם)

ב.דבר:
וְהִפְלָה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר (שמות,ט,ד)

ג.ברד :
רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד (שמות,ט,כו)

ד.חשך:
וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבתָם (שמות,י,כג)

ה.בכורות :
וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שמות,יא,ז)

חלק א: הלבוש

1.הראייה ששמרו על לבושם: דווקא העם שמר על לבושו אבל משה שהיה בתוך ארמון פרעה נשתמר לו הלבוש המצרי- אולי כי ידע לשמור על עצמו ועל זהותו:

איש מצרי- מכאן למדו חז"ל שכל ישראל לא שינו לשונם ובגדיהם במצרים, ומשו"ה כאשר ראו את משה שהיה גדל בפלטין של מלך לבוש ומדבר בלשון מצרים חשבו שהוא מצרי

(העמק דבר שמות כ,יט)

2.פרטי לבוש ייחודיים שהוצמדו ליהודים בהמשך ההיסטוריה:

א.הצבע הצהוב- הצבע היהודי הדומיננטי מאז ועד לתלאי הצהוב:

מקורות מוסלמיים וכתבים של נוסעים ‏אירופאים - נוצרים ויהודים - שביקרו ‏בסולטנות הממלוכית מעידים כי חוקי ‏הלבוש והרכיבה המפלים שהוטלו   ‏על היהודים נאכפו לאורך כל  התקופה ‏הממלוכית. המקורות מציינים כי ‏היהודים חבשו מצנפות צהובות. הצבע ‏הצהוב זוהה עם יהודים כבר בבגדד במאה ה-11, אך ‏רק בתקופה הממלוכית הוא זוהה אתם באופן בלעדי,‏עקבי ומתמשך. ‏

במאה העשרים מעורר סימון היהודים ‏בצהוב אסוציאציות קשות, אך בימי ‏הביניים היהודים לא היו היחידים ‏שסומנו. בסולטנות הממלוכית ‏ניכרו עדות דתיות ואתניות שונות ‏ואף מעמדות חברתיים שונים בעזרת ‏סממני לבוש ייחודיים להם. היהודים ‏סומנו בצהוב, הנוצרים  שהיו הרוב ‏במצרים עד אמצע המאה 1450 — ‏נצטוו לעטות על ראשיהם מצנפות ‏כחולות, בני העדה השומרונית ‏חבשו מצנפות אדומות ובני העדה

‏הגאורגית מצנפות שחורות. בקרב ‏המוסלמים היו סממנים חיצוניים לבני ‏מעמדות חברתיים או מקצועיים ‎שונים.‏

‏אנשי האליטה הממלוכית ניכרו בלבושם המפואר ‏שכלל סממנים מרכז אסיאתיים, והם גם היו היחידים ‏שהותר להם לרכוב על סוסים. אנשי העולמא זוהו ‏במצנפת לבנה.

‏

‏קוד הלבוש שנאכף על היהודים לא נתפס אפוא ‏כעניין בזוי ומשפיל במיוחד. רחובות קהיר, דמשק ‏וירושלים נראו כפסיפס תרבותי שבו לכל עדה היו ‏סממני לבוש נבדלים, ואלה סימנו גם את מקומה של ‏העדה במדרג החברתי של החברה המוסלמית. בניגוד ‏בולט ליהודי אירופה בימי הביניים המאוחרים ובמאה ‏העשרים, שהיו היחידים שאולצו לבדל עצמם ‏בסימון על בגדיהם - בדרך כלל צהוב ‏ועל כן היו מושא לרדיפות, להשפלה  ולביזוי, בסולטנות הממלוכית הסימון ‏‏היה דבר נפוץ.

(מאמר למדו להסתדר/ד"ר אמיר מזור , סגולה  גליון 150)

ב.החיוב לסימון לבוש לפי הכללים המדוייקים שהונהגו גם בארצות אשכנז:

....החיד"א החליט לעבור הלאה לארצות אשכנז.המעבר לאשכנז היה שינוי משמעותי הוא חצה את האלפים צפונה דרך רוסיה של ימינו ומיד הסתבך עם החוק. היה שם חוק שהיהודים חייבים לשים סימן היכר על הראש והחיד"א לא ידע והוא שם סימן היכר על הבגד, ואחרי התחננויות ותשלום קנס גבוה נתנו לו להמשיך...

(תמלול מתוך קדמא- פרק 58:המסע המופלא של החיד"א, נועם אשכולי)

ד.ההצלה של הרב עובדיה בזכות הכובע שהחליף:

אחר-צהריים אחד הלך הרב עובדיה ‏ליד הנילוס בדרכו חזרה לביתו. לפתע, זיהו אותו עוברי אורח כרב היהודי, בשל המגבעת ‏המיוחדת שחבש לראשו. תוך שניות, ממש משום מקום, התכנסו מאות אנשים ובפיהם ‏הקריאה "איטבח אל יהוד". אל מול מנגינה לא ערבה לאוזן זו, שאינה מבשרת טובות ולא ‏נתונה לפרשנות מקילה, נס הרב עובדיה על נפשו בין הסמטאות. בשלב מסוים נאלץ ‏להטמין את המגבעת בינות הבתים, ואז הלך בלאט וקנה לעצמו מגבעת חדשה, אדומה,מקומית לגמרי, אותה השליך בשמחה והודיה לים כאשר עזב את מצרים, לעת עתה היא סיפקה לו הגנה בעוד ההמון הזועם ממשיך לרדוף אחרי המגבעת הקודמת המוסתרת שלו.

(בית יוסף, איתמר אדלשטיין, ע"מ 295, גירסה דיגיטלית)

חלק ב:שינוי השם

1.פרעה מלך מצרים מנסה לתת למיילדות העבריות שמות לועזיים- מצריים כדי שדרך דיבורן ושמותיהן יחנכו את הדור הצעיר הנולד לדיבור רע וגם בעצמן תהיינה מגוייסות אליו:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה:(שמות א, טו-טז)

 דהנה מלך מצרים זה דרכו ברצותו שיהיו ישראל סרים למשמעתו, הניח להם שמות בכדי שיהיו נמשכין כל כחות הנפש אחרי שמו שהניח על פי עצת הסט"א, וזהו ויאמר מלך מצרים (אשר זה דרכו כל היום) למילדות העבריות (מה אמר להן) אשר שם האחת (יהיה שמה) שפרה ושם וכו' (ובאמת היה שמותיהן העבריות יוכבד ומרים, וכיון שהניח להם שמות אזי היה בטוח שיתמשכו אחר השם וישמעו לעצתו), ויאמר אח"כ בילדכן וכו', ותיראן המילדות וכו' ולא עשו וכו' (רק התייחסו בשמותיהם יוכבד ומרים, וזאת שנית) ותחיין וכו', והנה כפי ראות עיני בשר נראה כי דבר אחד טוב נמשך מאלו השמות שמניחין לאדם חוץ שמו העיקרי, שמזה נודע יחוס משפחות לדורות עולם כי בניו לדורות נקראו על שמו הנוסף של אביהם וכן בני בניו לדורותיהם ויודעין גם אחר כמה דורות שזהו מן הבית הזה, כגון משפחות ראפפור"ט והורווי"ץ ושפיר"א, והנה אמר הכתוב ויהי כי יראו המילדות וכו' ולא רצו להקרא בשם נוסף שקראן פרעה, הנה ויעש להם (הש"י) בתים, שילם להם שכרם בבתי כהונה ולויה, הנה ניכרים לעולם במשפחותיהם זה כהן וזה לוי, והבן כי נחמד ונעים הוא:  ( ספר בני יששכר - מאמרי חדש ניסן - מאמר ד )

2.בשלח גימ' שם לרמז שבזכות ששמרו את שמם נגאלו- וזה נרמז דווקא כשיצאו כי אז יש להם שם משהלם ולא חלק ממצרים:

 וזה אשר רמז לנו הכתוב כאן ויהי בשלח וגו' כי בשלח הוא מספר ש"ם לומר שעל ידי זה יצאו ממצרים במה שתיקנו בחינת השם בעבודה במצרים על ידי תיקון רפ"ח הניצוצות ולא שינו את שמ"ם, ומה שאמרו חז"ל בפירוש רמזה התורה ברמז כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כמאמר חז"ל (תענית ט'.) ורמז בעת שילוחן כי נעשה על ידן בחינת תיקון השם מספר בשלח ובזה יצאו והיו לשם לאות עולם:

(באר מים חיים בשלח פרק יג)

3.בבית חשמונאי- שינוי השם חילחל אפילו לממלכת בית חשמונאי-בדור הראשון שם עברי, בדור השני עברי ולועזי  בדור השלישי הלניסטי ועברי ובדור הרביעי הלנסיטי בלבד:

אחרי 103 שנים של מלכות בסוף נפלה מלכות בית חשמונאי..בדור הראשון השמות יפים(עבריים) מתתיהו, יהודה,אלעזר ,יוחנן, שמעון, עוברים עוד דור- יוחנן- הורקנוס, אחרי זה יהודה- אריסטובלוס, אתה לא יכל לשמור על השם עברי?לא, אני שמתי את שם העברי ראשון.עוד דור: אלכנסדר ינאי, אלכסנדרה שלומציון,כב זה השם השני, לצורכי חוץ כבר יותר יפה להיקרא אלכנסדר מאשר ינאי,אח"כ עוד דור- הורקנוס, אריסטולבוס, אנטיגונוס- ככה זה נגמר...

(תמלול הקלטה מתוך השיעור "עניינו של חנוכה /הרב אורי שרקי")

חלק ג: שינוי הלשון

1.האם דיברו במצרים בלשון הקודש או במצרית?

א.ב"י דיברו ארמית במצרים:

תרגום של תורה אונקלוס כו'. התרגום הוא לשון ארמית והתורה ודאי ניתנה בלשון הקודש הוא לשון עברי מאבותינו מעבר הנהר אלא פירושה מסיני היה תרגום כדלקמן מפורש זה תרגום שהוא לשון ארמית שהיה להם ומורגלים בו מבית אבי אמם לבן הארמי כמפורש פ' כ"ג ומסיק דשכחום אחרי ימי עזרא כדקאמר התם דבררו להם כתב אשורית ולשון הקודש עד דאתי אונקלוס ויסדום:

(מהרש"א על מגילה דף ג/א )

ב.ב"י דיברו בלשון הקודש במצרים:

כתב ליבונאה. עיין פי' רש"י ובתוס' דשם מקום הוא ואפשר דנקרא ליבונאה ע"ש לבן שע"ש זה ג"כ נקרא כתב עברי שהוא מעבר הנהר גם לשון ארמית הוא לשון לבן שהיה מדבר בו כמ"ש יגר שהדותא ונקרא הוא ארמי אובד אבי וגו' ולכך ניתנה התורה מתחלה בכתב עברי שהוא כתב שהורגלו בו ישראל מאבי אמם לבן שלא היה להם כתב אשורית עד שהביאו מאשור אבל לשון הקודש הורגלו מאביהם יעקב שאמר גל עד ולא הוצרכו ללשון ארמית:

(מהרש"א על סנהדרין דף כא/ב )

ג.יישוב הסתירה בדברי המהרש"א- לשון הקודש בדיבורי של קדושה ולארמי בידבורים של חול:

ונשתבחו אבותינו ז"ל שלא שינו לשונם בגלות מצרים, והיא שעמדת להם להחיש גאולתם. אי לזאת מלאתי מלין על אחינו בני הגולה הלזו, שהשליכו אחרי גוום וימאסו אר"ש חמדה, וכבר הארכתי למעניתי בחלון המצרי, יעוין משם הנוגע לזה:

 ויש לעיין במ"ש הכוזרי הנ"ל שהיה לא"א העברית ללה"ק והארמית ללשון חול, מניין לו זה, כי בפירוש אמרו רז"ל להלכה דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש בבית המרחץ ובבית הכסא (עמ"ש בס"ד בשי"ע ס"י) א"כ יראה שאין קדושה עצמית בלשון, רק לפי הנושא שידובר בו:

ומה שנקראת העברית לשון הקודש יותר מזולתה, כבר ראית למעלה מחמת שבה ברא הקב"ה עולמו בספר וסופר וספור ובה ניתנה התורה הקדושה. ומ"נ נתן טעם לפי שלא נמצאו בו שמות לאיברי המשגל. וי"א שהקדושה היא הוראה על נצחיות הלשון כי הוא ראשון ויעמוד באחרונה לבדו, וכענין שאמרו רז"ל בצדיקים שיחיו לע"ל, מה קדוש לעולם קיים כו', וכולהו איתנהו, מ"מ הדרה קושיא לדוכתה, מה צורך ללשון חול, אחר שהותרה לה"ק גם בבה"מ ובה"כ לדברים של חול:

 וי"ל אע"פ שהותר לדבר בו במקומות המטונפות, דחויה היא ולא הותרה אלא מדוחק, היינו לבקש דבר הצריך לאדם שם בעת ההיא שאי אפשר מבלעדם, ובמי שאינו מכיר לשון אחר הדברים אמורים, אבל היודע ושומע לשון אחרת, ודאי חייב לנהוג בה סלסול שלא להשתמש בלה"ק אפילו בעניני חול בעלמא ובמקום נקי (כל שאינן דברים הכרחיים שהרי דברים בטלים נאסרו לעולם בכל מקום ובכל לשון) כל שכן במקום מטונף וגם שלא מדוחק צריך להזהר בו שלא ללזל בקדושתו, כי הוא נבדל להקדישו קודש קדשים הוא לה' בתפילה ובקשה, ולהתנאות בו בדברי שיר ושבח לרצון לפניו י"ת, וכן בלמוד תורה גדלה סגולתו עד למעלה, כי ההבל הקדוש בוקע רקיעים פועל בעליונים ובתחתונים ובורא עולמות חדשים, כנודע מדברי המקובלים וחכמי האמת:

(ספר מגדל עוז ליעב"ץ - בית מדות - עליית הלשון )

2.מילים מצריות שחדרו לתורה:

א.פרעה- הבית הגדול במצרית :

 "פרעה" פירושו במצרית 'הבית הגדול'. החל מאמצע ימי השושלת ה-18 המתוארכים למאה החמש עשרה לפנה"ס הפך מונח זה לזהה ל"מלך מצרים". ואכן במינוח זה משתמשת התורה. בשלב יותר מאוחר צורף לכינוי 'פרעה' גם שמו הפרטי. צרוף זה מופיע בספרי הנביאים האחרונים כמו: "פרעה חפרע(ירמיהו מד ל)" "ופרעה נכה"(מלכים ב' כג כט; ירמיהו כג לה). (מאמר "מיהו המלך החדש ומי הם השונאים?" , יצחק מייטליס)

ב.משה - הילד או המים במצרית עתיקה:

ב1.משה- מוי(מים) שה(הוצאה) בלשון מצרית:

השגיח ה' שלא ישכח עמו ומולדתו במה שקראה שמו משה, שמזכיר שמשתה אותו מן המים, וכבר כתב פילון היהודי [שהיה באלכסנדריא בימי בית שני] בספר חיי משה ששם משה מורכב מן מו שהוא מים בלשון מצרי כמו מוי בלשון ארמי ומן שה שהוא לשון הוצאה והמלטה בלשון מצרי, ושם זה מעיד על מקרה זה בין בלשון מצרי ובין בלשון עברי, וכן כתב היוסיפון בקדמוניות שלו ספר ב' פרק ט'. ועי"ז נחקק בלבו תמיד שהוא מזרע בני תמותה, וכן ידעו כל ישראל כי הוא יהודי:

(מלבי"ם על שמות פרק ב פסוק י )

ב2.משה- שם מצרי שמשמעו הילד

 ותקרא שמו משה. ראיתי בשם הרב ר' שמואל נ"י במדינת בעהיים. דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד. וילד המלך נקרא במדינה הילד. באשר הוא ולד יולד למדינה. והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה. [והרי"א פי' ותקרא היא אמו יוכבד. וזהו נגד חז"ל ברבה ויקרא פ"א. וגם נגד הד"א שהיה לבן לבת פרעה. ועליה לקראו בשם]:

(העמק דבר על שמות פרק ב פסוק י )

ג.מן הוא- מה הוא:

 ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה‬ ‫הוא" (שמות טז‪ ,‬טו) ‬כאדם האומר לחברו מה הוא זה‪ ,‬בלשון‬ ‫מצרי אומרים מה הוא מן הוא (פסיקתא זוטרתא שמות טז טז)

ד.טוטפות ולא תפילין:

ולפי שענין יציאת מצרים הוא דבר גדול, ואין צריך שיסור מנגד עינינו. אמר והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך, כנגד הלב והעינים. לפי שהם תרי סרסורי עבירה, וצריך עול תפילין לכוף אותם ולהדריכם בדרך ישרה. כאומרו (תהילים קיט, לז) העבר עיני מראות שוא, ובמה, בדרכיך חייני. ומלת טטפת......י"א שהמלה הזאת היא מצרית, בספר העבודה המצרית בחלק העשירי בתוארי הזקנה תמצאנה. כי המראות שישימו האנשים בין עיניהם לראות בטוב נקראים שם, טו אטף גם טטף ליחיד וטטפת, ושרש שלשתם שוה:

והשם יתברך צוה לזכור הדברים האלו ושלא ימושו מפינו, וכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (לעיל ט), ע"כ אמר והיו לאות, שלא ימוש מידך. ולטטפות, ולמראות מאירות תמידיות בין עיניך. לראות תמיד פלאות אלהינו, ומן הראיה תבא לידי זכירה. לכן אמר בראשונה במקום טטפת, זכרון בין עיניך (שם). והוא מלה מפורסמת מובנת לכל ישראל אז שהם יוצאי מצרים, והמלה היא מצרית והם מבינים אותה מצד ההרגל....

(צרור המור על שמות פרק יג פסוק טז )

ה.יאור- נהר הנילוס

{מצרית-jrw , אכדית- יאורו}

(מילון אבן שושן)

ו.גומא -

צמחים הגדלים חרוב בגדות נחלים ובחצות.גדל באפריקה הטרפית ומנפוץ גם בארץ ישראל (מילון אבן שושן)

{ממצרית קמא}

ז.חרטומים

{ממקור מצרי: חר תפ - כהן קורא ראשי}

3.השפה העברית המקראית כמעט שלא הושפעה מהלשון המצרית והאכדית:

‏כל לשון המצויה במגע מתמשך עם לשונות אחרות עתידה להשפיע ‏עליהן וגם להיות מושפעת מהן. בראש ובראשונה מדובר בקליטה ‏ובתרומה של מילים, שהן כמטבע העובר לסוחר מעם לעם, ולעתים ‏מדובר גם בהשפעות דקדוקיות. בני ישראל ישבו במצרים מאות שנים, ‏ועל כן היינו מצפים למצוא השפעה ניכרת של הלשון השלטת - ‏המצרית - על העברית...

אולם הנתונים הלשוניים בספר הספרים מפתיעים למדי. מספר ‏המילים שהעברית המקראית קלטה מלשונות זרות קטן ביותו. ‏העברית של התורה קלטה מילים מצריות מעטות בלבד, כמה וכמה מהן במחזור סיפורי יוסף, כמו "יאור", "חַרְטְמִים" ו"גמָא", וגם ‏מספר המילים שחדרו לעברית המקראית מאכדית, כמו "הִיכֶל"

‏ו"טפסר" (נחום ג, יז) - קטן. לעומת הנוכחות של האנגלית ("הלשון ‏האימפריאלית") בעברית של ימינו ולעומת השפעתן של לשונות זרות ‏ ‏"אימפריאליות" אחרות על העברית בדורות אחרים -- מספר המילים

‏האכדיות במקרא קטן ביותר

(מכל הלשונות/ד"ר עשאל אבלמן וד"ר חנוך גמליאל, ע"מ 21-22)

4.השפות של היהודים בגולה היו שילוב של עברית והשפה המקומית: יידיש, לאדינו, ערבית יהודית וכד

ערבית יהודית היא קבוצת ניבים של השפה הערבית, אשר דוברו בפי יהודים שחיו בספרד ובארצות ערב. מונח זה מתייחס גם לערבית שנכתבה באותיות עבריות בידי יהודים החל בימי הביניים וגם לשפת היום-יום המדוברת. כמו הלאדינו והיידיש, גם קבוצת ניבים זו היא מן השפות היהודיות שהתפתחו בקרב יהודי התפוצות. מימי הביניים ועד תחילת העת החדשה, הייתה זאת השפה היהודית הנפוצה ביותר.

(אליבא דויקיפדיה)

5.עם התעוררות הציונות  התעוררה גם השפה העברית ע"יאליעזר בן יהודה- מחייה השפה העברית:

אין גאולה לעם, לא רוחנית ולא חומרית, אם לשונו אינה נגאלת עמו. (ברל כצנלסון)

חלק ד: לשון הרע

1.הגאולה מתעכבת בגלל דוברי לשון הרע:

א.המלשינים מעכבים את הגולת מצרים ב-40 שנה:

...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)

ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)

ב.רק כאשר לדתן ואבירם אין יותר השפעה ציבורית של לשון הרע על עם ישראל ניתן להתחיל את תהליך הגאולה:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)

כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם) 

ג..דתן ואבירם חוזרים בתשובה(זמנית) וזוכים שיקרע להם הים אישית!

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם(שמות יד,כב)
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד,כט) 

ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'. מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים, והם דתן ואבירם שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע הים עליהם לבד (באר מים חיים,שם)

ד.סופם של הדלטורין -דתן ואבירם- היה שהאדמה פתחה פיה ובלעה אותם(במחלוקת קרח ועדתו):

 וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:... וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ (במדבר טז,כז-לב)

2.נצטוו לשאול כלים שנה לפני גאולתם כדי לוודא שאין בהם יותר מלשינים:

ואמנם כמה גדול שכר השתיקה נודע לישראל בגלות מצרים ..ראיה שלא היו בהם דלטורין שהרי נאמר י"ב חודש קודם שיצאו דבר נא באזני העם וישאלו ממצרים ולא היה בהם אחד שהגיד למצרים (מנחת עני , פרשת שמות,ע"מ יח)

3.ראייה שלא היו בהם אומרי לשון הרע:

ואמרו רז"ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג.א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא.ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה(כלי יקר,בראשית,לז,ב)

4.מדוע דווקא על הים הס"מ מקטרג על ב"י שהם עובדי ע"ז- בגלל המחלוקת והקטרוג:

והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר: ריבונו של עולם, לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם ניסים? והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה ובקש לטובען

(ילקוט שמעוני ס"ס רלד)

והמים להם חומה מימינם ומשמאלם-....דעל הניסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען, משום שהגם שהיו נשחתין כמו שעבדו עבודה זרה והפרו ברית מילה, אבל מאושרין היו במידות. שלא היה בהן לשון הרע, והיו אוהבין זה את זה,[17] ולכן בציבור עושה להם הקב"ה ניסים. אבל במים, כשנחלקו לארבע כיתות[18], ויש שאמרו נשוב מצרימה, הלשין (סמאל) שצריך לדון אותם כיחידים. והן נכרתין על עבודה זרה ואיך אתה עושה להן ניסים?

(משך חכמה,מאיר שמחה הכהן מדווינסק , שמות יד כט )

חלק ה: ולֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה

1.ילד אחד נולד מחטא עריות עם מצריים- והוא הבן המגדף במדבר:

וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם פָּרוּץ בְּעֶרְוָה, תֵּדַע לְךָ שֶׁהָיָה כֵּן אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן, שְׁלֹמִית, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי דַּהֲוַת פַּטָּטָא בִּשְׁלָמָא, שְׁלָם לָךְ שְׁלָם לְכוֹן. בַּת דִּבְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק שֶׁהֵבִיאָה דֶּבֶר עַל בְּנָהּ. לְמַטֵּה דָן, גְּנַאי לְאִמּוֹ, גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ

(ויקרא רבה לב,ה)

2.נישואי תערובת- בימי עזרא ונחמיה אחרי 70 שנה בגלות בבל העם התבולל ונשא נשים נוכריות:

וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי:  כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה:...

וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם: {ח} וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה: (ס) {ט} וַיִּקָּבְצוּ כָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים: (פ) {י} וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל: {יא} וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת: {יב} וַיַּעְנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל כֵּן (כדבריך) כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת:

(עזרא ט, א-י,יב)

סיום: ב"י יצאו ממצרים- אבל מצרים עדיין לא יצאה מהם

1.מבקשים לחזור למצרים כבר כשהם על הים:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם(שמות יד,יא)

2.חטא המתאוננים- נוסטלגיה אל הקולינריה המצרית:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים(במדבר יא,ד-ה)

3.חטא המרגלים מתבסס על המוטיבציה שפורצת החוצה- לשוב למצרים ולא להיכנס לא"י:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:(במדבר יד,ד)

4.מטרת 2 המשיחים- להוציא ישראל מהגלות והגלות מישראל: 

מסופר על רבי שמואל מוהליבר, רבה של קהילת ביאליסטוק, מראשי הפעילים של תנועת חיבת ציון, שנשאל באחת מדרשותיו מדוע היו דרושים שני שליחים, משה ואהרון, כדי להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא ענה: "האמת היא שבדין נחוצים לנו בעתיד שני משיחי גאולה: האחד – להוציא את ישראל מהגלות; והשני – להוציא את הגלות מישראל"
(מאמרים » מחירות חיצונית לחירות פנימית – המשל והנמשל בעקבות יציאת מצרים, הפסיכולוג חיים עמית)

בדור הקודם, זכינו לרב ראשון לציון שהיה תלמיד חכם עצום, הרב עוזיאל, שאמר: אנחנו מחכים לשני משיחים: אחד שיוציא את היהודים מן הגלות, והשני שיוציא את הגלות מן היהודים... זה גאולה זה ישועה...

(שיחות מניטו על הפרשה- בשלח/הרב יהודה ליאון אשכנזי)

5.הוצאת הגלותקשה מהיציאה מהגלות:

קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל (שמריהו לוין ,1867-1935)

6.העם רואה את המציאות של פרעה ששילח אותם ולכן עוד לא מוכן באמת להתמודדות בארץ כנען:

ישראל התעלו למדרגת החירות בחיפזון , ברגע אחד , ולכן גם נצטוו ‏באכילת מצה שהיא מעל הזמן ואין הזמן שולט בה'. מדרגה זו באה לידי ביטוי בשימוש ‏במילה יציאה' והתייחסותה לה'. אבל כל זה אינו מספיק. נצרך תהליך, עילוי אחר עילוי ‏כדי שמדרגה זו תיבנה בנפש ותופיע בכל רובדי ההופעה הישראלית. נצרכת דרך קניין ‏שיש בה היטהרות מטומאת מצרים וכניסה עצמית מודעת להיות עם ה', להשתחרר ‏מהנפש העבדותית?, המתבטלת אל הממדים החומריים הצרים של העולם, ולגלות ‏בעומק הנפש את השמיימיות הישראלית, נחלת יעקב שאין לה מֶצרִים".

‏

‏לפני תהליך היטהרות כזה, מציאות העם ודרגתו הן עדיין בבחינה כזו שאם תהיה מלחמה ‏ ‏- "ינחם העם... ושבו מצרימה", וגם אם לא - יהיו הרהורי תנחומין, יחשבו מחשבה על ‏שיצאו'. לכן מתחילה הפרשה - "ויהי בשלח פרעה את העם"; פרעה הוא המשלח, וכיוון  ‏שעדיין שמו של פרעה על היציאה, עדיין יש חשש "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו ‏מצרימה". ומשום כך - "לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא", נצרכת דרך ‏ארוכה  כדי לבנות בעם את היכולת להיטהר ולהגיע אל המדרגה הראויה לקבלת תורה.

(הולך ואור, הרב יאיר גזבר, ספר שמות, ע"מ 99)

7.יציאת מצרים- כי התהליך של הוצאת מצרים מאיתנו -עדיין ממשיך:

יציאת ישראל ממצרים- כבר התרחשה

יציאת מצרים מישראל- עדיי ממשיכה עד היום

(ענ"ד)