פתיחה: לימוד זכות בראש השנה בדווקא
בדרך לסליחות ער"ה
ידוע כמה מאמצים עשה הרה"ק מברדיטשוב זיע"א ללמד זכות וסניגוריא על כל ישראל. מסופר כי פעם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, הלך ביחד עם משמשו לבית המדרש לומר סליחות. תוך כדי הילוכם עברו על איזה קאפיי הויז (בית קפה) וראו שבפנים יושבים יהודים קלים ופוחזים, ונשמע מהם קול שחוק וקלות.
הרה"ק מברדיטשוב זיע"א מיד מצא לימוד זכות גם על אנשים אלו, ואמר למשמשו: "ראה איך יהודים שמחים בכך שקמו באשמורת לפנות בוקר כדי לומר סליחות". המשמש לא קיבל את הדבר, והוסיף ששמע שהם דנים בגניבה שהצליחו לעשות בלילה.
אך הרה"ק מסרדיטשוב זיע"א גם במצב זה מצא רק זכותים ואמר: "אפילו כדבריך, תתבונן ותראה גודל חשיבותם. יהודים אלו נאספו יחד בקאפיי הויז כדי להתוודות ברבים על הגניבה שנעשתה.
כיון שהרה"ק מברדיטשוב זיע"א היה לו מדרגה של למצוא לימוד זכות על כל איש מישראל, בכל מצב שהוא ובפרט בערב ראש השנה כי כל זאת כל זאת הוא ענף ממדת אהבת ישראל שבלב הצדיקים – לאהוב את כל נפש מישראל.
(הרה"ג רבי משה מנחם טויבנפלד זצ"ל, "בפיקודיך אשיחה", עמוד כ"ד)
(אוצרותיהם של צדיקים , מועדים א, ע"מ פז ,אהרון פרלוב)
חלק א : סימני ראש השנה והזכויות
הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: "סִימָנָא מִלְּתָא הִיא" (עכשיו שאתה אומר שסימן שעושים דבר של ממש הוא), יְהֵא רְגִיל אִינִישׁ לְמֵיכַל רֵישׁ שַׁתָּא (לאכול בראש השנה) קָרָא, וְרֻבְּיָא, כַּרָּתֵי, סִלְקָא, וְתַמְרֵי (שכולם יש בהם סימן טוב).
(כריתות ו ע"א, ביאור שטיינזלץ)
1.ריבוי זכויות בסימני ראש השנה- יש פה בקשה עלינו ועל הזולת שירבו זכויותיו ונראה את זכויותיו:
| הסימנים וברכותיהם לפי סדר אלפביתי | ||
| שם המאכל | נוסח הברכה | הערות |
|---|---|---|
| קרא | שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו | מסימני קרכס"ת |
| רוביא | שירבו זכויותינו (הנוהגים לקחת לוביה מוסיפים: ותלבבנו) | מסימני קרכס"ת זיהוי נפוץ: לוביה (מין שעועית). זיהויים נוספים: חילבה, פול, שומשום, שומר |
| כרתי | שיכרתו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו | מסימני קרכס"ת זיהוי: כרישה |
| סלקא | שיסתלקו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו נוסח אחר[14]: שיסתלקו חטאתינו | מסימני קרכס"ת |
| תמר | שיתמו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו | מסימני קרכס"ת |
| אתרוג | אין | גרסה של בעל הטורים בתלמוד כחלק מסימני קרכס"ת |
| גזר | שתקרע רוע גזר דיננו ותגזור עלינו גזרות טובות ביהדות תימן:שיגזרו אויבינו ביהדות מזרח אירופה: שירבו זכויותינו | מקובל בעיקר ביהדות מזרח אירופה כי הגזר נקרא "מעהרן" ביידיש שמשמעה לרבות |
| דבש | אין | מוזכר אצל הגאונים על פי ספר נחמיה ממנהג זה נפוצה אכילה של מאכלים עם דבש: תפוח בדבש, טיבול פרוסת המוציא בדבש, ריאה בדבש ועוד. בדורות מאוחרים יש שהתנגדו לאכילת דבש והמירו אותו בסוכר |
| דג | שנפרה ונרבה כדגים | מוזכר לראשונה על ידי חכמים מספרד של המאה ה-14 (למשל דוד אבודרהם, רשב"ץ) הגיע גם ליהדות אשכנז יש קהילות ספרדיות שנמנעות מלאכלו |
| חבושים | שתהא שנה זו טובה ומתוקה ושיצאו חבושי עמך ישראל ממאסרם לאורה | מקובל במספר קהילות ספרדיות, בעיקר בצפון אפריקה |
| פרי חדש | אין | מובא בלילה השני כדי לצאת מידי הספק האם מברכים שהחיינו בקידוש |
| ראש כבש או ראש דג | שנהיה לראש ולא לזנב על ראש כבש יש מוסיפים: ותזכור לנו אילו של יצחק | מנהג מתקופת הגאונים |
| ריאה | שתהיה שנה זו קלה עלינו כריאה | מקור המנהג אצל יהדות פרובנס של המאה ה-12 מקובל במספר קהילות ספרדיות |
| רימון | שנהיה מלאים מצוות כרימון נוסח אחר: שירבו זכויותינו כרימון | מוזכר באבודרהם (מחכמי ספרד במאה ה-14) נפוץ בקהילות הספרדים ובחלק מהאשכנזים יש אוכלים אותו רק ביום השני בתור פרי חדש |
| שום | שיתמו אויבינו | יש שגרסו שום כחלק מסימני קרכס"ת אכילתו מקובלת בכמה קהילות בצפון אפריקה |
| שומשום | שנפרה ונרבה כשומשומין | ראו לעיל שיש מזהים אותו עם "רוביא" אכילתו מקובלת בכמה קהילות בצפון אפריקה |
| תאנה | שתהא שנה זו טובה ומתוקה עלינו כדבלה נוסח אחר: שתחדש/שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראשית השנה ועד אחרית השנה | מקור המנהג אצל יהודי פרובנס והוא השתמר בכמה קהילות |
| תפוח בדבש או סוכר | שתחדש/שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה (יש מוסיפים: כדבש; יש מוסיפים: מראשית השנה ועד אחרית השנה) | מוצא המנהג ביהדות אשכנז של ימי הביניים המאוחרים איחוד ממנהג אכילת דבש של הגאונים ואכילת תפוח של יהודי צרפת המנהג הגיע מיהדות אשכנז גם ליהדות ספרד |
2.רוביא-
ביחס לרוביא קיימים זיהויים שונים, מרביתם מתייחסים לאחד ממיני הקטניות. הזיהוי המקובל ביותר הוא עם הלוביה (Vigna unguiculata), שהיא מין של קטנייה הדומה לשעועית. יש המבשלים ואוכלים את התרמיל כולו, ויש הלוקחים רק את הזרעים שבו.
לפי אוצר הגאונים, רב האי גאון לקח "פול המצרי" לרוביא[8]: ר' שמעון בן צמח דוראן זיהה את אותו "פול המצרי" עם הלוביה[17], אבל יש המזהים אותו עם הפול המוכר ולוקחים פול לרוביא[18]. רש"י מזהה אותה בפירושו לתלמוד עם גרגרנית החילבה (פיניגר"י)[19], ולכן נהוג אצל יהדות תימן לקחת חילבה[20]. אחרים מזהים את הרוביא עם השומר, או עם השומשום[21].
יש הנוהגים לאכול כרוב בראש השנה, והיו שהציעו טעם לאכילת הכרוב בזיהויו עם הרוביא. ככל הנראה אין לזיהוי זה על מה שיסמוך, וייתכן שהמנהג נובע מטעמים אחרים[22]....
3.רימון-
מקור המנהג לאכול רימון נמצא בדברי ר' דוד אבודרהם. הטעם לאכילתו הוא כדי ש"ירבו זכויותינו כרימון", על פי מימרה מהתלמוד[35] על הפסוק בספר שיר השירים "כפלח הרימון רקתך"[36]: "אמר ר' שמעון בן לקיש: אל תקרי "רַקתך" אלא "רֵיקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". בדורות מאוחרים היו שנהגו לאכול את הרימון דווקא בלילה השני של ראש השנה, בשל היותו פרי חדש (ראו לעיל). גם בארצות רחוקות בהן כלל לא גדל הפרי היו שנהגו לאכלו[37].
(ויקיפדיה)
4.תפוח אדמה - ללמד זכות על עם ישראל
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר(ויקרא כו,מב)
אולי מכאן מקור המנהג שנהג זקינינו השמ"ש זצ"ל וכן נהג אחריו בנו מור"ה זצ"ל שאכל בליל ראש השנה תפוחי אדמה שקרותן ערד עפי"ל והיה אומר עליו והארץ אזכור ומסתמא נהג כן אביו הגהמ"ח זי"ע כי הוא לימוד זכות וסנגוריא על כלל ישראל
(תורת יחיאל/עקיבא יוסף שלזינגר, בחוקותי רכא ,הערה לח)
5.תפוח בדבש- כמו לימוד זכות שממתיק את הדין:
יש ליתן טעם למנהג לטבול תפוח בדבש, כי ידוע מאמר חז"ל (שבת פח א) דישראל נמשלו לתפוח, כדברי הפסוק (שיר השירים ב,ג) כתפוח בעצי היער וגו'. מה תפוח פריו קודם לעליו, כך ישראל הקדימו "נעשה לנשמע". ועל כן אוכלים תפוח.
ועיין מאמר הקודם, כדי לרמוז שכמו שישראל הקדימו "נעשה לנשמע", כך יחשוב לנו השי"ת הזכיות שנעשה לעתיד למפרע על עכשיו.
והענין שטובלים אותו בדבש הוא כי מצינו בפוסקים (י"וד סי' פד סי"ב ובש"ך סקל"ז ובשם רבינו יונה ברכות לא ב) בחתיכת איסור שנפלה לתוך הדבש ושהה בו שדרך להחזיר הדבר הנופל לתוכו לדבש.
ואם כן אנו מרמזים בזה שהשי"ת יהפוך לנו המעשים רעים למעשים טובים
(אוצר שיחות יקרות, ויחי יוסף, הרב יוסף גרינוולד ע"מ שעב)
6.שאלה: מדוע בליל ראש השנה מוסיפים לומר על הרימון שירבו זכויותינו כרימון והלא כבר בקשנו בקשה זו על הרוביא?
תשובה:
א.הרימון הוא לא סימן מקורי מהגמרא וופיע לראשונה בדברי רב האי גאון:
בגמרא בהוריות י"ב וכריתות ו' מוזכרים סימני ראש השנה, אך לא מוזכר ביניהם הרימון.
אכילת הרימון בראש השנה מוזכרת לראשונה בדברי רב האי גאון, הובא באוצר הגאונים לראש השנה סימן צ"ג.
שם מוזכרת אכילת הרימון, וז"ל: "ומוסיפין עוד רימון ואומרים עליו נרבה זכויות כרימון".
וכן הביא הב"י סימן תקפ"ג בשם האבודרהם, ומנהג זה הובא בהגהת הרמ"א שם סעיף א'.
ב.הוספת הרימון- משום שבח הארץ או משום שאין רוביא מצויה:
ולעניין השאלה, כבר עמד בזה הרב צבי סלושץ במאמרו "קובץ שמעתין", וביאר שרב האי גאון הוסיף רימון במקומות שאין רוביא, או משום שבח ארץ ישראל, שהרימון הוא משבעת המינים.
ויש להוסיף על תירוצו הראשון: דהן אמת, כידוע, הרוביא גדלה בארצות החמות ובארצות אשכנז, בהן שרר הקור, לא היתה בנמצא.
ובשל כך הזכיר הרמ"א את אכילת הרימון כדי שידעו שבזה יכולים לצאת ידי חובת הבקשה "שירבו זכויותינו כרימון".
ג.מנהג חב"ד לאכול רק תפוח רימון וראש איל כישאר הסימנים לא היו מצויים בארצותיהם:
ועד היום, מנהג חב"ד לאכול בליל ראש השנה תפוח, רימון וראש איל ותו לא, והטעם כי בארצותם, ארצות הקור, לא היו בנמצא כל שאר הסימנים.
ותהילות לאל אשר בארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, לא תחסר כל בה.
ד.הבן איש חי שינה לכן את הלשון שנהיה מלאים מצוות כרימון:
וניתן לומר שגם רבינו יוסף חיים זצ"ל עמד על שאלה זו, ומטעם זה בספרו בן איש חי פרשת ניצבים שנה א' אות ד', שינה מהנוסח הרגיל וכתב על הרימונים: "ואח"כ יאכל רימון מתוק ויאמר שנהיה מלאים מצוות כרימון", ולא כתב "שירבו זכויותינו כרימון" כי כבר אמרנו בקשה מעין זו על הרוביא.
ה.הרוביא היה פרי חלופי במקרה של רימון חמוץ:
ועוד אתה למד מלשונו "יאכל רימון מתוק", שהיה בנמצא באותו הזמן רימון חמוץ, ויתכן שמטעם זה תיקנו גם רוביא וגם רימון; כי אם הרימונים חמוצים, יברך על הרוביא, כי מקפידים שלא לאכול דברים חמוצים בראש השנה.
וראיה לסברא זו ניתן לדקדק מלשון רש"י כריתות שם ד"ה רוביא: "והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי" – דהיינו, יש מהם שמתוקים ויש חמוצים, ויש לקחת מן המתוקים.
ו.יש מחולקת על זיהוי הרוביא ולכן היו שהחליפו אותוברימון שזיהויו חד משמעי:
עוד יש לומר, הואיל ונחלקו בזיהוי הרוביא, והובאו בזה שלוש סברות (כה"ח שם סק"י ובנתיבי עם ראש השנה משם ספר נהר פקוד): האם הוא תלתן הנקרא חילבה, או שומר, או שומשום.
ומפני כך יוצאים ידי חובת הבקשה ברימון. והן אמת שבקהילות צפון אפריקה יש הנוהגים לאכול גם שומשום, ובקהילות יהודי תימן יש האוכלים חילבה ומבקשים עליהם שירבו זכויותינו.
ז.ללוביה נטייה להתלעה ולכן חיפשו אלטרנטיבה:
ועוד נראה לי, הואיל ודרך הלוביא להתליע במחובר (כה"ח סימן פ"ד אות ס"ז), על כן חששו מתולעים ויצאו ידי חובת הבקשה ברימון.
ח.רימון מוכן מיד לאכילה כנגד מצוות שנעשות ללא טורח ולהיפך ברוביא:
ובדרך רמז יש לומר: שהרימון מתוק ומוכן לאכילה מיד לאחר שנקטף, ואילו הרוביא איננה מתוקה כרימון, ומה עוד, כדי לאוכלה יש לנקותה, לבשלה ולתבלה עד שתהא מוכשרת לאכילה.
וכנגד המצוות הנעשות בשמחה ובמתיקות ללא כל טורח, אנו מבקשים ברימון שירבו זכויותינו כרימון; ואילו כנגד המצוות הנעשות בעמל רב וביגיעה, אנו מבקשים ברוביא שירבו זכויותינו.
ט.בן איש חי היה מוסיף לשון תלבבנו:
ורבינו יוסף חיים בספרו בן איש חי שם הוסיף ברוביא, הנקראת בערבית לוביא, גם בלשון ערבית: "ותלבבנו", והיינו שלא די שנרבה זכויות אלא שנלבלב כמו ירק השדה המלבלב, וגם זכויותינו ומצוותינו יהיו מוריקים.
ובזה יש לומר מדוע מוסיפים גם את הרוביא ולא מסתפקים ברימון, כי בקשה זו שייכת דווקא ברוביא.
י.רימון (עם הכתר שלו) הוא סמל להמלכת המלך תודות לריבוי המצוות:
וה' ירבה לעמו זכויות ויגאלנו משעבוד מלכויות ויחדש עלינו שנה טובה ומבורכת כשמש בכנפיה נוסכת.
(גם אני אודך- תשובות הרב כפיר ברוך מבורך דדון, ע"מ רכח-רכט)
חלק ב: תפילות ביום ר"ה שמלמדות זכות
1.מטרת חודש אלול וראש השנה בשיאו - שנעורר את הזכויות שלנו לפני הקב"ה:
חודש אלול מכונה בשם חודש הרחמים והסליחות. זה לא חודש של אכיפה מוגברת כמו מבצע משטרתי שמטרתו ללכוד פושעים, אלא מטרתו להוסיף רחמים. אם לא היינו עוצרים כל שנה לרגע חשבון נפש, החיים היו ממשיכים כרגיל עד שהאדם מאבד את האפשרות לחזור בתשובה, כמו שהיה במצרים שבה קרבנו כמעט 49 שערי טומאה.
כל ההנהגה בחודש זה היא הנהגה של רחמים, קירוב ולימוד זכות. הקב"ה מבקש שנאמר לפניו מלכויות, זכרונות ושופרות כדי שיעלה זכרוננו לפניו לטובה. בתפילת ראש השנה אנו אומרים כי הקב"ה לא חפץ במות המת אלא מחדש את החיים בשובו מדרכו וחייו
(שעת חינוך, במה 101-120/ הרב פנחס ברייאר תש"פ)
2.השופר מלמד זכות (העקידה, מעמד הר סיני) על עם ישראל:
וכבחינה הזאת מצינו גם בבית קודש הקדשים, שאמרו חז"ל (יו כא) שארון אינו מן המדה. אבל מאידך גיסא, היתה להארון עצמו מדות מדוקדקות, כפי שגזרה התורה הקדושה.
הרי בביה"ק קודש הקדשים יש בחינת מדה, ואינו מדה ידיעה ובלתי ידיעה. ובכח השופר לעורר בחינה זו של לימוד זכות למעלה, שגם הקב"ה עשה עצמו יודע ואינו יודע, כדי לראות בזכותם של ישראל.
ושפיר נזכרה עובדא זו של לוי במסכת ראש השנה, כי דבר גדול משמיענו כח של תקיעת שופר, שיהיה הקב"ה יודע ואינו יודע לדון אותנו לכף זכות. וברחמיך אנו בטוחים.
(ראש השנה כו ע"ב, הדרת מלך,שם)
3.הסנגוריה בתפילת ראש השנה היא על החצי מעפר שבאדם ובכך שיסודו מעפר:
שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.(בבא מציעא א,א)
ויש לבאר על דרך רמז, על פי מה שאמרו בספרים על המשנה בתחילת המסכתא "שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע" – שהאדם יש לו שני כוחות, מצד אחד יצר טוב ומלאכים מן העליונים, ומאידך יצר הרע המחטיאו, וכל אחד אומר "כולה שלי". העצה להתגבר עליו היא על ידי שבועה – מושבע ועומד מהר סיני.
וזהו מה שאמרו בגמרא חגיגה טז: ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה – כלומר שחציו העליון של האדם הוא קדוש מן העליונים וחציו התחתון מן התחתונים (עי' סנהדרין לט). אך בכוח האדם לרומם את החלק התחתון ולקדשו, וזהו "אם ירצה העליון ליקח את עפרו", היינו לרומם את העפר ולהופכו ולעשותו גינה בחינת גן עדן. לעומת זאת, חציו הגשמי של האדם, שהוא מן התחתונים, מתנגד לכך – וזהו "אם ירצה התחתון למלאות את גנתו עפר".
והנה לאחר פטירתו של אדם יש למעלה קטרוג ותביעה עליו – למה לא רומם חלקו העליון את החלק התחתון לעשותו גינה גן עדן? וכנגד זה יש גם לימוד זכות עליו, מצד שחציו מן התחתונים ויכול למלאותו עפר, כמ"ש בתפילת ראש השנה "אדם יסודו מעפר", שיש בזה בקשה וצד זכות על האדם שאינו אלא גוש עפר וחתיכת בשר.
(אוצר דרשות ומאמרים, רבי פנסח מנחם אלטר מגור ע"מ צח)
4."כתבנו בספר זכיות"
בקשתנו מאבינו מלכנו 'כתבנו בספר זכיות' אינה רק כתיבה בספר בעלמא אלא שידון אותנו לכף זכות אך זה תלוי באדם עצמו אם וכאשר האדם דן הוא כל אדם לכף זכות אזי ממילא מידה כנגד מידה לא בטלה וכך גם ידונו אותו בשמים
חלק ג: רבי לוי יצחק מברדיצב- סנגורן של ישראל
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב[1] (ה'ת"ק, 1740 – כ"ה בתשרי ה'תק"ע, 5 באוקטובר 1809) מגדולי האדמו"רים החסידיים, מחבר הספר קדושת לוי. ידוע בכינויו "סנגורם של ישראל" שניתן לו בזכות אהבת ישראל העצומה שלו. {ויקיפדיה}
1.העגלון והתפילין:
פעם אחת עברו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב וחסידיו ליד בית כנסת, ובחוץ עמד עגלון עטור בטלית ותפילין שתיקן תוך כדי התפילה את עגלתו. אמרו החסידים : "הסתכלו על העגלון הזה, עטור טלית ותפילין, ומתעסק בתיקון עגלתו...". כשהביט רבי לוי יצחק בכך מיד פנה ואמר: "הסתכלו על עגלון זה, אפילו בשעה שהוא מתקן את עגלתו הוא מתפלל"...
פעם פגש רבי לוי יצחק יהודי עם סיגריה בשבת קודש ואמר: "בטח אתה לא יודע היום שבת קודש?"
ענה היהודי "יודע ששבת היום". אמר ר' לוי יצחק: "בטח אתה לא יודע אסור לעשן בשבת..."
ענה היהודי: "יודע שאסור". אמר ר' לוי יצחק - ריבונו של עולם, תראה מה זה, יהודי מעשן בשבת, אבל מקפיד לא לשקר.
(סנגורם של ישראל: 8 פנינים מתוך מסע חייו של רבי לוי יצחק/הרב ארז קדוסי, ערוץ 2000)
לפני ראש השנה הגיע מגיד מישרים ידוע לעיר ברדיטשוב וביקש את רשותו של פרנס הקהל לדרוש בבית הכנסת. הוא ביקש לדרוש דווקא בבית מדרשו של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א לפני תקיעת שופר. הפרנס ענה שאינו יכול להחליט על דעת עצמו וילך לבקש רשות מהרבי הקדוש, ואם יתרצה – יוכל לדרוש.
הפרנס סיפר לרבי לוי יצחק, אך הרבי הכיר היטב את אותו דרשן, וידע שיש לו מנהג למנות את עוונותיהם של השומעים ולומר דברי קטגוריא. לכן אמר: "אני מסכים שידרוש, אך בתנאי אחד – לפני דרשתו אבקש לומר מספר דברים בפני הקהל, ורק לאחר מכן ידרוש". הדרשן הסכים.
ביום ראש השנה נאספו כל בני העיר לבית המדרש הגדול. כמתוכנן, לפני הדרשה עלה הרבי לוי יצחק אל הבימה ואמר: "רבונו של עולם, היום יום הדין וכאשר יבוא השטן לקטרג על בני ישראל אל תשמע לו, שהרי כתוב בתורתך 'לא יקום עד אחד באיש'. והנה היום הגיע מגיד מישרים וירצה להוכיח ולמנות את עוונותיהם ולדבר קטגוריא – אל תצרף אותו לעדות, כי הוא פסול לעדות, הרי הוא נוגע בדבר, כיון שזקוק לכסף להשיא את בתו. אך אם יעיד לטובת ישראל תשמע לו, ואף שהוא עד אחד בלבד – חכמים אומרים שעד אחד יכול לקום לשבועה, ובפרט לשבועה שנשבעת לאבותינו בהר סיני שלא תחליף אותנו בעם אחר".
"לך אכול בשמחה לחמך" חלק מסעודות החג. אכלו האורחים מארץ ישראל בקבוצה של חסידים ואנשי מעשה, מתוך התעוררות והתרוממות הרוח.
במרכזן של הסעודות היה לימוד קטעים מתוך הספר הקדוש "קדושת לוי" המדברים זכות וחסד על ישראל ביום ראש השנה, להכתב ולהחתם לשנה טובה ומבורכת.
כן, שוררו ניגוני חסידים עתיקים, בהם התפילה "אתה נגלית", שהרה"ח רבי ישראל סופר רוזנצוייג ז"ל היה משורר כל שנה עם החסידים, מניגוני אדמו"רי דז'יקוב, בנעילת החג.
1.אדם וחווה נידונו בתחילה לכף זכות וניתנה להם האפשרות לתרץ את חטאם מה שאין כן לנחש:
וַיִּקְרָא יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:
וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:
(בראשית ג,ט-יד)
כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד (ע) דברי מי שומעין (סנהדרין כט.): (רש"י,שם)
א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מ''ד {ישעיה סג-טז} כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך לעתיד לבא יאמר לו הקב''ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע ימחו על קדושת שמך אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו רבש''ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם {שמות ד-כב} בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל כ''ה דלילותא פשו להו כ''ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואת''ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב''ה ומחוי להו יצחק הקב''ה בעינייהו מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים {ישעיה סג-טז} אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך
(שבת פט, ע"ב)
מעתה יש לומר, כי בגאולה העתידה שהיא גאולה שאין גלות אחריה, יעלה ברצון ה' לזכות ישראל לנצח נצחים, והנה אם היה הקב"ה מזכה את ישראל, רק על ידי הלימוד זכות של אברהם שמדתו חסד והלימוד זכות של יעקב שמדתו רחמים, כי אז לא היתה הטובה נמשכת לתמיד, שהרי יש חשש שמא תתעורר מדת הדין לקטרג על ישראל, לכן יסבב הקב"ה שאברהם בעל החסד ויעקב בעל הרחמים לא ימצאו זכות אצל ישראל, ודוקא יצחק שמדתו דין ילמד זכות על ישראל לזכותם גם מצד הדין, והנה אחרי שיצחק בעל הדין ימצא זכות על ישראל, הרי ברור שגם אברהם ויעקב שהם יותר רחמים 'סכימו לכך, ועל ידי זה יצאו ישראל זכאים גם מצד מדת הדין, כדי שהטובה תימשך לנצח נצחים
(שבילי פנחס, בראשית חלק ח ע"מ קיב-קיב מאמר "מדוע בחרו לכלה ברכת לבן")
לכאורה יפלא, איזה זכות יש בידו שביקש שיאמרו לפני הקב"ה ששמר תרי"ג מצוות? הלא ודאי, לעולם עשה כן. ומה רצה שימליצו בעדו בזה?
ונראה לומר, הענין בזה שרצה יעקב לרמז כי שמר תרי"ג מצוות אף שהיה בבית לבן. ודבר זה הוא לימוד זכות גדול בעדו, כי ודאי אצל לבן הרשע היה קשה מאוד לקיים תרי"ג מצוות. ולפי ערך הניסיון נתגדל הזכות שלו. וזהו שאמר "עם לבן גרתי" ורימז בזה ששמר תרי"ג מצוות. עיקר כוונתו היתה שכל זה היה בבית לבן.
ונראה אף שאת לימוד זכות הזה קבע יעקב אבינו לדורות, שאף על פי שלפעמים קיום המצוות אינו בתכלית השלימות, עם כל זה, לפי ערך הנסיונות והדור השפל, יהיו נחשבים גם מצוות אלו כאילו היו בתכלית השלימות. כי לפי ערך הנסיונות חשוב גם דבר מועט כזה שעושה האדם.
ועל פי זה יש לומר, דמשום הכי כאשר בני ישראל ניצבים לעמוד לדין בראש השנה, הם מעוררים זכותו של יעקב אבינו דוקא. שעל ידי זה יתעורר ענין זה שאמר יעקב: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", שיהא נחשב לו תרי"ג מצוות שקיים בבית לבן כאילו קיימם בתכלית השלימות לפי ערך הנסיונות שהיו לו בבית לבן.
וכמו כן אנו בדרי בתריה יתמי דיתמי אל תבוא במשפט עמנו, כי לפי מצב הדור אין בידינו לעשות יותר. אפ שר דמטעם זה נחקקה צורתו של יעקב אבינו תחת כסא כבודו יתברך, כמו שנתבאר בדברי הקדושת לוי הנ"ל. כי ביום המשפט של בני ישראל צועקים הם למלך שיסתכל על הצורה של יעקב החקוקה על כסא הכבוד, ויחשיב את המצוות שקיימו בדור השפל שיש בו נסיונות קשים ומרים, ויתמלא עליהם רחמים בעבור אהבתו אליהם.
ובזה יובן גם מה שנקט הכתוב את הלשון משפט לאלוקי יעקב דייקא. דהוא יעקב לימד ענין זה שיש להתחשב באופן קיום המצוות "באשר הוא שם", כפי ערך המקום והזמן שנמצא בו, ולפי גודל הנסיונות שעוברים עליו בקיום המצוות. וזה כוונת הפסוק "משפט לאלוקי יעקב", שמשפט לימוד זכות הזה נלמד מיעקב.
אף אם אין עורכים את ראש השנה באותן השגות גבוהות כמו שהיה בדורות ראשונים, מכל מקום משפט הוא לאלוקי יעקב, שהכל תלוי לפי ערך הדור והנסיונות שיש בו.
5.דווקא בשעת כעסו הגדול של הקב"ה- אחרי חטא העגל- דווקא אז מתברר שכל רצונ שילמדו על בניו זכות( סנגוריה):
דָּבָר אַחֵר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת בָּנֶיךָ וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, אָמַר רַבִּי סִימוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ וּבְנוֹ שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בְּקִיטוֹן, וְהַפַּדְּגוֹג שֶׁל בְּנוֹ נָתוּן בִּטְרַקְלִין, הָיָה הַמֶּלֶךְ צוֹוֵחַ הַנִּיחוּ לִי שֶׁאֶהֱרֹג אֶת בְּנִי, אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עָלָיו סָנֵגוֹרְיָא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה (שמות לב, י): וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל, אָמַר משֶׁה וְכִי תוֹפֵס אֲנִי בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, מִיָּד וַיְחַל משֶׁה.
(דברים רבה ג טו)
ידועה האמרה בשם צדיקים כי יש לעמול לתרץ התנהגות של יהודי כמו לעמול לתרץ רמב"ם מוקשה
(שעת חינוך, במה 101-120/ הרב פנחס ברייאר תש"פ)
2.המקטרגים והמסנגרים בגדולי ישראל:
א.אליהו,ישעיהו ומשה קטגרו ונענשו, גדעון לימד סנגוריא ונתמנה לשופט:
ידוע שהקב"ה חפץ שילמדו סניגוריא על ישראל על הכלל ועל הפרט ואליהו הנביא ז"ל נענש בשביל שדבר קטיגוריא ואמר קנא קנאתי לה' צבאות כי עזבו בריתך בנ"י וכן ישעיה הנביא נענש על שאמר בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב וגדולה מזאת מצינו שמשה רבינו ע"ה נענש על שאמר והן לא יאמינו לי וגדעון זכה על שלמד סניגוריא על ישראל ובשביל זה זכה להושיע את ישראל כדכתיב לך בכחך זה והושעת את ישראל
ב.המילים שאומר אדם עושה רושם בשמים- לזכות ולחובה:
והטעם הוא כי כל אשר ידבר האיש עושה רושם ומעורר פמליא של מעלה אם מדבר קטיגוריא מעורר המקטרגים ואם מדבר סניגוריא מעורר סניגורים ודבריו עושים פירות
ג.כשמלמדים זכות היא מתעוררת ומצילה את האדם או את העם:
וזה כתבו המקובלים הטעם בבתו של נחוניא חופר שיחין שכאשר לימד עליה זכות ר' חנינא בן דוסא ואמר אפשר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו זרעו תכף עלתה מן הבור ובנו מת בצמא לפי שלא היה מי שילמד עליו זכות וכן הקדוש ברוך הוא היה אומר הלכה מפומייהו דכלהו רבנן לבר מר"מ לפי שלמד תורה מאחר עד שבא ר"פ ולמד עליו זכות ואמר עליו רמון מצא תוכו אכל קליפהו זרק ותכף אמר הקב"ה הלכה משמו ואזנינו שמענו שבזמן שמד שהיו כמה נפשות מישראל יוצאין ליהרג על קדושת השם יצאה אשה אחת לקראתם ואמרה רבש"ע יפה ידעת מה שבחרת מי כעמך כישראל שנהרגים על קדושת שמך וגילה מגיד א' שתכף על פי דבורה נתבטלה הגזרה וכהנה רבות.
ד.יש להיזהר בדרשות הימים הנוראים בפרט שלא לקטרג על עם ישראל:
הנה כי כן מה מאד צריכים ליזהר הדרשנ' ובפרט בימי הדין ימים נוראים שלא לעורר דין ושלא ללמוד קטיגוריא בדרושים ובהזכיר חטא רבים ח"ו רק יאמרו מה צריך לעשות ומזה צריך ליזהר השומע ישמע ואם המצא ימצא בבתי כנסיות של עמי הארץ וישמע שמלמדים חובה על ישראל ומדברים תועה יאזור חיל ללמד עליהם זכות אפי' בטענות שאינם ברורים לו ואמור יאמר: מה יעשה הבן ולא יחטא עניות לא הניחה מדה טובה גלות לא הניחה מדה טובה ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ויצר לב האדם רע והם אנוסים או לכל העם בשגגה כי לא ידעו מה הוא האיסור וחומר שבו.
ה.יצחק אבינו מלמד זכות על עם ישראל:
כזאת וכזאת יבקש לדון לכף זכות וכל הדן לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות צא ולמד איך למד זכות יצחק אבינו על ישראל באמור כמה שנותיו של אדם וכו' דל וכו' דל וכו' דוק והבן ותראה חסדיו יתברך כי חפץ חסד הוא ומקבל כל מין טענה מהמלמד זכות
ו.כשאדם בצרה לא לקטרג ולא להתיימר להבין מדוע נחתה עליו:
וביותר צריך ליזהר כשאדם נתון בצרה ללמד עליו סניגוריא ושלא להזכיר עונות' כמנהג קלי הדעת שאומרים זה וזה גורם ועל כן באה עליו הצרה הזאת כי ידוע שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה ונמצא שיגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו
ז.לא לקטרג על מי שכבר נפטרו מהעולם:
וביותר צריך ליזהר שלא להזכיר חובת שוכני עפר שהם עומדים בדין וראיתי תועי רוח שכשרוצים לדבר תועה על שוכני עפר מקדימין לומר אחרי מות קדושים אמור ותכף עושים להפך ואומרים מצורע אחרי מות ומה הועילו בתקנתם ואיש טוב מדבר טוב על ישראל ומביא גאולה לעולם:
(פלא יועץ , ערך סנגוריא)
איתא בגמרא ראש השנה כ"ח אשר תקראו אותם במועדם כיון שכתבו אותם בלי ויו הוי כאילו נכתב אתם ודרשינן אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים לפי זה קל וחומר כשכיכוב בפירוש בתורה בנים אתם לה' אלוקיכם דברים י"ב הרי ודאי שבנים אנו אפילו שוגגים אפילו מזידים
(המגיד מקוז'יץ)
(אוצר מרגליות, רלט/רבי פנחס מילר)
{רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ (תצ"ז, 1736 – י"ד בתשרי תקע"ה, 1814) היה מחשובי האדמו"רים בפולין בתחילת המאה ה-19, מתלמידי המגיד ממזריטש ורבי אלימלך מליז'נסק, חיבר ספרים רבים בחסידות ובקבלה, ידוע בכינוי המגיד מקוז'ניץ (ביידיש: דער קאז'ניצער מגיד) ועבודת ישראל על שם ספרו. מייסד חסידות קוז'ניץ. ויקיפדיה}
נתנו לו לאדם שתי עיניים, שבעינו האחת, יראה מעלות חברו ובעינו השנייה יראה את מומי עצמו.(רבי מאיר מפרשמישלן)
מספרים על אשה אחת שהוצרכה לטוס לחו"ל. בהגיעה לשדה התעופה סדרה את כל ענייניה, ונוכחה לראות כי זמן רב עומד לרשותה עד מועד הטיסה. רעבונה היה גדול, והיא פנתה לחנות כדי לקנות דבר מאכל. קנתה חבילת ביסקוויטים והניחה בתיקה, ולאחר מכן פנתה לעבר פינת ההמתנה כדי לסעוד את ליבה.
הניחה את חבילת הביסקוויטים על גבי השולחן ופנתה לרגע קט. כשחזרה, התיישבה על הספסל ופתחה את חבילת הביסקוויטים. לקחה אחד והחלה לאכול. להפתעתה הרבה, ניגש אדם שישב על ספסל מולה, לקח מהחבילה ללא בקשת רשות, והחל לאכול. היא לא הגיבה דבר על חוצפתו, ולקחה ביסקוויט שני. גם האורח הבלתי קרוא שממולה לקח בטבעיות ביסקוויט שני והמשיך לאכול.
מבוכתה התחלפה בכעס על חוצפתו. היא הייתה כבר מוותרת על כל החבילה, אך בולמוס הרעב שאחז בה היה חזק מכדי לוותר על כל החבילה. כאשר לקחה את הביסקוויט השלישי, לא יכלה כלל לאוכלו בראותה את השותף שלה שאף הוא לוקח ביסקוויט שלישי. כך נמשך הדבר – לאחר כל ביסקוויט שהיא לקחה, לקח גם הוא. הוא ישב ואכל בהנאה, והיא אכלה כשכולה נסערת מחוסר הנימוס של היושב מולה.
כשנשאר הביסקוויט האחרון בחבילה וראתה את תגובתו של האורח, סערת רגשותיה הגיעה כמעט לשיאה. הוא לקח את הביסקוויט, חצה אותו לשניים, נתן לה מחצית ואת השנייה אכל בעצמו. הכנסת האורחים שנכפתה עליה מילאה את ליבה רגשות עזים כנגד האורח החצוף והבלתי מנומס. היא קמה ממקומה ופנתה לעבר המטוס.
כאשר ישבה בכיסא מוכנה להמראה, הגיעה סערת רגשותיה לשיא. היא פתחה את התיק שלה כדי להוציא דבר-מה – וראתה את חבילת הביסקוויטים שלה מונחת אחר כבוד בראש התיק. אז החלה להבין את המתרחש: חבילת הביסקוויטים שאכלה הייתה של זה שישב מולה, והיא היא שהייתה האורחת הבלתי רצויה והחצופה, שאכלה ללא נימוס מחבילת הביסקוויטים שלו. והוא, לא העיר לה מאומה על רעבתנותה. פרט אחד קטן שהיה חסר לה – גרם לה לדון אדם חף מפשע לחובה.
אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא, לטב עביד".
כי הא דרבי עקיבא, דהוה קאזיל באורחא. כי מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא [בקש אכסניא] ולא יהבי ליה. אמר: כל מה דעביד רחמנא, לטב הוא עושה.
אזל ובת בדברא [לן בשדה], והוה בהדיה תרנגולא [להקיצו משנתו], וחמרא ושרגא [נר], אתא זיקא [רוח] וכבייה לשרגא, אתא שונרא ואכליה לתרנגולא, אתא אריה ואכליה לחמרא
ביה בליליא [באותו לילה], אתא גייסא [גייס של אויבים] ושבייה לבני מתא בשבי, אמר להו רבי עקיבא למלויו: וכי לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל הוא לטובה!? שהרי אילו הייתי מוצא אכסניא בעיר הייתי הולך בשבי עם כל בני העיר, ואילו היה הנר דולק היה הגייס רואה אותי ושובני, וכן אילו היה החמור נוער או התרנגול קורא, היה בא הגייס ושובה אותי.
כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב
עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה
לימוד זכות וקטרוג של המלאכים:
וּבַבֵּן הַנֶּעֱקַד יַשְׁבִּית מְדַיְּנֵנוּ
וּבִזְכוּת הַתָּם יוֹצִיא (הַיּוֹם) לְצֶדֶק דִּינֵנוּ
כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדוֹנֵינוּ
מוּל מַגִּיד פֶּשַׁע
תַּגִּיד לְיַעֲקֹב דְּבַר חֹק וּמִשְׁפָּט
וְצַדְּקֵנוּ בַּמִּשְׁפָּט הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט
[נ"א: וְצַדְּקֵנוּ הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בַּמִּשְׁפָּט]
(מתוך תפילת מוסף של ראש השנה נוסח ספרד)
1.כוחו הגדול של המקטרג בר"ה וההזדקקות שלנו למליץ יושר:
יהי אור – זה פסח שנקרא "אור", כדאיתא בפסחים: "בְּאור לארבָּעָה עשר". "ויהי אור" – זה ראש השנה, ואין "ויהי" אלא לשון צער (תיקוני זוהר ע"ו).
א.בפסח עם ישראל עמד בנסיון העוני( ונשאר נאמן לזהותו) ובנסיון העושר אחרי קירע ים סוף( והמשיך להאדמין במשה):
חג הפסח כולל בעצמו שני זכרונות:
האחד – הזכרון על הגלות שסבלו במצרים, ועל זה מרמז המרור.
השני – הזכרון על הגאולה שנגאלו ממצרים, ועל זה מרמזת המצה.
במצרים סבל העם את הגלות היותר כבד, ומידת הדין של העוני היותר קשה הייתה מתוחה עליהם. ובצאתם ממצרים נעשו חפשי, ונתעלו על גפי מרומי קרת של שלום ועושר – "וינצְלו את מצרים" (שמות י"ב, ל"ו).
בהיותם נאנחים בגלות נאמר עליהם (מדרש רבה שמות פי"ג, סי"ט): שלא שינו את שמם, לשונם ובגדיהם, והעניות לא העבירה אותם על דתם. ובצאתם ממצרים כתיב (שמות י"ד, ל"א): "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ועלייתם הפתאומית על מרומי העושר לא השכירה אותם, ואדרבה – עוד התגברה האמונה בקרבם. זהו הפסח.
ולעומת זאת, ראש השנה הוא יום הדין. ביום הזה יושב הקב"ה על כסא משפט, והשטן מקטרג ומגיד פשע על ישראל, והמלאך מיכאל מליץ ומדבר טוב על ישראל.
אמנם, יש למלאך המליץ תעודה קשה כנגד השטן המקטרג. כי כל מה שיאמר ללמד זכות על ישראל – יבוא הפסח, וישים את דבריו לאל:
אם ילמד זכות באמרו שחטאו מפני הגלות, מפני העוני והלחץ – השטן ינצחו ויאמר: הרי במצרים הייתה הגלות לישראל עוד גרועה מבימינו ואף על פי כן לא חטאו.
ואם ילמד זכות באמרו שחטאו מתוך רוב טובה, כסף וזהב שנפלו בחלקם – הרי התשובה בצדה: מתי היה לישראל טובה מרובה כל כך כמו בצאתם ממצרים? כל רכוש מצרים היה בידם, המן, הבאר ועמוד הענן הרבו להם נעימות ונחלת שפרה בחייהם – ובכל זאת לא חטאו.
ומעתה למדנו מהמדרש הנ"ל: "יהי אור – זה פסח", ו"ויהי אור – זה ראש השנה", ואין "ויהי" אלא לשון צער. שעל ידי הפסח, ראש השנה הוא יום צער לישראל – כי על ידי הפסח העוני והעושר פסקו מלהיות לימוד זכות על ישראל, ועל ידי זה כל באי עולם יחרדון בבוא יום הדין.
(דרשות חלק לוי/רבי מנחם סגל פאללאק חלק ב שסט)
2.הקב"ה מלמד זכות על עם ישראל- דווקא בראש השנה- כי אז מתגלית מעלתם שהם קובעים את זמני המועדים:
פעם בעת לימוד משניות מסכת ראש השנה בליל ראש השנה על השלחן אשר לפני ה' אמר מרן רבינו טעם על מה שרבינו הקדוש סידר דיני קידוש החודש דווקא במסכת ראש השנה ולא במסכת פסחים, אף על פי שבתורה כתוב שמצוות קידוש החודש נמצאת אצל דיני קרבן פסח.
יש לומר זאת על פי מה שאומר המדרש דברים רבה (פרשה קד, ב): כשמלאכי השרת מתכנסים לפני הקב"ה ושואלים "אימתי ראש השנה ואימתי יום הכפורים", עונה הקב"ה: "אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה".
ובמדרש שמות רבה (פרשה טו) נאמר: "אני ואתם נסכים על מה שישראל גומרים", ומובא בפסוק תהלים קנד, קא "אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי". כלומר, הקב"ה מסכים ומאשר את מה שישראל מחליטים בקידוש החודש.
זהו לימוד זכות גדול על ישראל שסותם את פי השטן במראותו את מעלת ישראל וגדול כוחם. ולכן טעם שסידר רבינו הקדוש את מצוות קידוש החודש דווקא במסכת ראש השנה, הוא לרמז על הזכות הגדולה הזו שנרמזת במדרש, שהיא דינא דמלכות ביום הדין ביום ראש השנה.
ובכך מצוות קידוש החודש תלויה בעם ישראל בעצמם ביום הדין, וסותמת פיות לשטן ולמקטריגים.
(עיקר הדברים נלקחו מדרשתו של הרה"ג רבי יצחק דוד הכהן פריעדמאן ז"ל לטובת הכולל בליל ראש השנה תשמ"ט)
(אוצר שיחות יקרות, ויחי יוסף, הרב יוסף גרינוולד ע"מ שעג)
3.מספיק שיש לאדם פרקליט אחד בשמים שמלמד עליו זכות כדי שינצל:
כל העולה לגרדום לידון - רק אם יש לו פרקליטים גדולים שימליצו עליו זכות, ניצול. ואם לאו אינו ניצול ...
ואלו הן פרקליטין של אדם שהם מרצים לו בבית דין של מעלה: תשובה, ומעשים טובים.
ואפילו אם תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים, מלמדים עליו חובה, ומלאך אחד מלמד עליו זכות, הרי הוא ניצול.
שנאמר: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו, ויאמר: פדעהו מרדת שחת - מצאתי כופר!".
רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אפילו אם תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך הם לחובה, ואותו מלאך, לענין אחד מלמד עליו לזכות - הוא ניצול.
שנאמר: "מליץ אחד מני אלף", ומשמע מליץ אחד מאלף מליצות שמליץ אותו המלאך
(שבת לב ע"א)
4.המלאכים חוששים מיום ראש השנה שמא לא לימדו זכות מספיק על עם ישראל:
ענייני תפילת ראש השנה:
"ונתנה תוקף" שנוסדה על ידי רבינו אמנון הקדוש הי"ד, כוללים את הפסוק "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון". הפסוק קשה להבנה, כי מדוע נופל על המלאכים פחד ורעדה, הרי הם אינם בני בחירה ולא חוטאים. האמת היא שרצונו יתברך שכל מלאכיו ילמדו זכות על בניו, עם ישראל הקדושים. ביום הדין גם המלאכים נבחנים אם עשו רצונו וכמה הם מלמדים זכות כנדרש. לכן נאמר "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון" – מפחד שיחסר להם בתפקידם לעורר את מידת הרחמים על העם באמצעות לימוד זכות.
(אור יקרות ג , שלום חיים פרוש, ע"מ תקב)
חלק ד: לדון לכף זכות- הנהגה טובה או חובה מדאורייתא?
1.הנהגה טובה שמדריך אותנו יהושע בן פרחיה:
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר , וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת (אבות א,ו)
גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:
(אבות ו,ו)
{יהושע בן פרחיה (על פי כתב יד קאופמן: יְהוֹשֻעַ בֶּן פְּרַחְיָיה), היה נשיא הסנהדרין בימי יוחנן כהן גדול. זוגו של נתאי הארבלי, ששימש לצידו כאב בית דין. הם הזוג השני בתקופת הזוגות.ויקיפדיה}
2.יהשוע בן פרחיה לא לימד זכות על יש"ו לפני שהתפקר
נזדמן יהושע בן פרחיה לפונדק והתייחסו אליו בכבוד רב, שיבח אותם, כמה נאה אכסניא זו, אמר לו ישו הנוצרי, עיניה של בעלת הפונדק טרוטות, אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק, הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו. כל יום היה בא ישו לפניו ולא קיבל אותו. יום אחד היה קורא ר' יהושע קריאת שמע, בא ישו לפניו, היה בדעתו לקבלו, סימן לו בידו שימתין אך ישו חשב שדוחה אותו לגמרי. הלך והעמיד לבנה ועבד אותה. אמר לו ר' יהושע: חזור בך, אמר לו: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה.
(סוטה מז ע"א)
3.אם תדון את כל האדם - ממילא תדון אותו לכף זכות כי תמיד תמצא בו נקודת זכות:
יש כאן הדרכה של יהושע בן פרחיה כיצד האדם יצליח את חייו. הוא זקוק לשלושה מרכיבים: עשה לך רב - כדי ללמוד ממנו תורה. וקנה לך חבר - כדי שאותה התורה, תחדור בחיים. יש צורך בחבר כדי לחלוק איתו את סודותיו. והוי דן את כל האדם לכף זכות - שהרי כאשר למד האדם הרבה תורה, ויש לו חברים, יש לו נטיה לפסול כל מה שאינו עולמו. יש לו נטיה לפסול כל מי שאין לו תורה, וכל מי שאינו חברו. לכן אע"פ שעשית לך רב וקנית לך חבר, בכל זאת עליך לדון את כל האדם לכף זכות.
הביטוי "והוי דן את כל האדם לכף זכות", מצריך קצת הרחבה. הרי נאמר "הוי דן את כל האדם", היינו צריכים לומר הווי דן כל אדם. כל האדם - פירוש הדבר שאם אתה דן את האדם מצד אחד של אישיותו, תמיד תמצא צד של חובה. דווקא כשאתה מסתכל על מכלול האדם, דווקא אז אתה יכול לדון אותו לכף זכות. משום שפעמים רבות, כאשר יש לאדם חיסרון בנפש, חיסרון במידות, חיסרון במעשים, לפעמים החיסרון הזה בא להשלים אצלו חיסרון אחר. אלמלא אותו חיסרון, הבולט לעין, ייתכן שהיה מתקלקל ומגיע לגרוע יותר מכך. לכן אמר הרב קוק בספרו מוסר אביך, שכאשר באים להוכיח את חברו, על איזה חיסרון המצוי בו, יש להיזהר שלפעמים ע"י התוכחה, יסולק החיסרון אמנם, אך הדבר הזה יפתח פתח לחסרונות גדולים יותר. לכן לא כל תוכחה היא רצויה, לפעמים יש להסתכל על כל האדם בכללו, ואז רואים גם את מכלול חסרונותיו שגם הם מטים את הכל לכף זכות.
(פרקי אבות (א'-ו') - "עשה לך רב וקנה לך חבר..."/ הרב אורי שרקי)
והוי דן את כל האדם לכף זכות. בפרקי אבות נאמר שאם מביטים על האדם בצורה שטחית, מוצאים בו חסרונות ומגרעות. אך אם מסתכלים על האדם כולו, כלומר גם על הצדדים הטובים והחיוביים שבו, מבלי להתעלם מהם, אזי באים לדון אותו לכף זכות. אין אדם שאין בו מעלות שמשקלות כנגד החסרונות שלו.
בזה ניתן להבין את דברי בלעם הרשע כפי שנאמר בכתוב, שחיפש חסרונות בישראל כדי להטיל קללה, אך "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה". כלומר, אם מסתכלים רק על הקצה ועל החסרונות שבישראל – אכן יראו מומים, אך אם מסתכלים על ישראל כולו, לא יראו קללה כי "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – הוא לא ראה את התכונות הטובות, את העמל והנאמנות של עם ישראל[ויקרא כ״ז, כ״ח][פרקי אבות][מלכים].
(רבי יחזקאל מקוזמיר )
4.כשאדם רואה מעשה עבירה של הזולת יבין שלא לחינם מראים לו את זה וילמד מזה לעצמו וידון עצמו עם כל אדם ויראה אם הוא עצמו עשוי ליפול בדבר בנסיבות דומות:
ואמר והוי דן את כל האדם לכף זכות, הנה מלת את, הוא מיותר. והכוונה בזה, שכשיראה איזה ענינים מהעולם הזה או איזה עבירה ח"ו, אזי תשכיל ותבין כי לא על חנם בא לך זאת תחת עיניך אם לא ליקח ממנו איזה מוסר. והיינו שיזכיר את עצמו אולי עשה גם כן בפעם אחר כזה, או באיזה ענין אחר הקרוב לזה, כגון הא דכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה ח"ו רח"ל, כי הכל הוא בידי שמים, וישוב אז על חטאיו, וכן הוא הכל
והוי דן את כל האדם לכף זכות, כמו עם כל האדם כדי שתבוא לכף זכות שתשוב, והפשוט הוא כי לא ידעת את יצרו הרע.
ואומר עוד (לקמן פ"ב מ"ה) ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, אילו היה לך ח"ו היצה"ר של זה היית גרוע ממנו:
(ספר עבודת ישראל/המגיד המקוז'ניץ בשם הבעש"ט - פרקי אבות פרק א )
5.הדן חברו לזכות ידונו אותו בשמים לזכות:
אשכח ליה רבה בר שילא לאליהו [מצאו רבה בר שילא לאליהו הנביא], אמר ליה רבה לאליהו:
מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא [מה עושה הקב"ה]? אמר ליה אליהו: קאמר הקב"ה שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר [אומר דברי תורה מפיהם של כל החכמים ולא מפיו של רבי מאיר].
אמר ליה רבה לאליהו: אמאי?
אמר ליה אליהו לרבה: משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר [מפני שהיה לומד מפיו של אחר] לאחר שיצא לתרבות רעה.
אמר ליה רבה לאליהו: ואמאי אין הקב"ה אומר משמו?! הרי רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק
אמר ליה אליהו לרבה: שמע הקב"ה לקולך, והשתא [ברגע זה] קאמר הקב"ה: מאיר בני כך הוא אומר:
בזמן שאדם מצטער [שפורענות באה עליו בעוונו], שכינה מה לשון אומרת [באיזה לשון היא קובלת עליו]: "קלני מראשי קלני מזרועי", כמו שהאדם כשהוא עיף ויגע אומר: ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי [רש"י סנהדרין].
א.לפרש מעשי חברו לטובה:
מצוה קעז - היא שנצטוו הדיינין להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם והוא אמרו ית' בצדק תשפוט עמיתך ובא הפירוש בספרא שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד את אומר לו קצר דבריך וזו אחת מהכוונות שכולל עליהם הצווי הזה ובו גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו ושישבית הריב שבין בעלי דינים ובבאור אמרו אחד דן את חבירו דבר תורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ויש בו עוד שראוי לדון את חבירו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במקומות מפוזרים מן התלמוד:
(ספר המצות להרמב"ם - מצות עשה - מצוה קעז )
ב.צדיק לדונו לזכות גם אם מעשהו נוטה לחובה, בינוני - להישאר בספק ולדון לטובה ורק רשע שרוב מעשיו לרעה לדון לחובה:
והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד טובה ולצד הזכות, אם האיש הוא ירא אלקים - נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת, גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה, ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו - יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכז, ב): הדן את חברו לכף זכות המקום ידינהו לכף זכות, והוא מצות עשה מן התורה, שנאמר (ויקרא יט, טו): "בצדק תשפוט עמיתך", ואם הדבר נוטה לכף חובה יהיה הדבר אצלך כמו ספק ואל תכריעהו לכף חובה, ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע או בחנתו כי אין יראת אלקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה, שנאמר (משלי כא, יב): "משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשעים לרע", וכבר הקדמנו לך פירושו:
(רבנו יונה, שערי תשובה - שער שלישי אות ריח )
מוחזק לחסיד דונו לזכות גם אם המעשה נראה לרעה, רשע דונו לחובה ובינוני דונו לזכות מחמת הספק:
במשנת חסידים אמרו לעולם הוי דן את האדם לכף זכות והענין שכל שהוא מוחזק בחסיד אפילו ראו בו מעשה שהדברים מוכיחים בו לחובה אל תהרהר אחריו אלא השתדל לדונו לכף זכות אחר שיש לך לדונו לזכות אף באפשר רחוק ומזה המין באלו המעשים הנזכרים
ומ"מ בהפך זה ר"ל שהוא מוחזק ברשע ראוי לדונו לכף חובה אף באפשר רחוק כאמרו כי יחנן קולו אל תאמן בו ובאדם סתם ראוי לדונו אחר הוכחת המעשה
ואדם סתם ומעשה סתם ר"ל שאף המעשה אפשר לדונו בשני פנים ואין הכרע באחד יותר מבהפכו ראוי לדונו לכף זכות מצד מעלת מדת המכריע
(מאירי על שבת דף קכז/ב )
ד.לפי רבי נחמן יש לדון לכף זכות גם רשעים גמורים כדי להשיבם בתשובה:
דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו איזה מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויכול להשיבו בתשובה, כי זה בחינת: ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו
(ליקורטי מוהר"ן תורה רפב)
ה.להרבות בין אנשים שלום ורעות:
לשפוט בצדק, שנאמר [ויקרא י"ט, ט"ו] בצדק תשפוט עמיתך, ובא הפירוש שנצטוו הדיינין להשוות בעלי הריב, כלומר שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין יותר מן האחר......
ועוד יש בכלל מצוה זו שראוי לכל אדם לדון את חבירו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב:
.....
גם במה שאמרנו שכל אדם חייב לדון חבירו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יהיה סיבה להיות בין אנשים שלום ורעות. ונמצא שעיקר כל כוונות המצוה להועיל ביישוב בני אדם עם יושר הדין, ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש באיש:
(ספר החינוך - מצוה רלה )
ו.מצווה קשה ליישום:
אחת ממצוות אלו מצוה הנוהגת בכל רגע ובכל שעה היא מצוות ויקרא יט סו בצדק תשפט עמיתך המצוה המחייבת אותנו לדון כל אדם לכף זכות והנה מצוה זו אינה פשוטה ואינה מן הקלות היא ואין זו מעלת חסידות בעלמא אלא מצוות עשה ממש כמו שכתבו הרמב"ם הסמ"ג הסמ"ק ורבינו יונה
(מאמר "בצדק תשפט עמיתך, הרב אברהם גניחובסקי, מראשי ישיבת טישבין)
8.מצווה שאת פירותיה אוכלים בעולם הזה וקרן קיימת לעולם הבא:
אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא,
ואלו הן:
א. הכנסת אורחין.
ב. וביקור חולים.
ג. ועיון תפלה, לכוין בתפלתו.
ד. והשכמת בית המדרש.
ה. והמגדל בניו לתלמוד תורה.
ו. והדן את חבירו לכף זכות. ומקשינן: איני, וכי כל אלו שנמנו כאן הם בכלל דברים שאוכלין פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא?
והא אנן בריש מסכת פאה תנן: אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן:
כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ותלמוד תורה שקול כנגד כולם.
ומדייקינן: הני, אין. אבל מידי אחרינא, לא, ואילו רב אסי משמיה דרבי יוחנן מנה מה שלא שנינו כאן.
ומתרצינן: רבי יוחנן בא לפרש משנתנו, שכל הני ששה דברים, נמי - בהני, באלו שלשה דברים שנשנו במשנה, שייכי, הם בכללם.
הכנסת אורחים וביקור חולים הם בכלל "גמילות חסדים".
ועיון תפילה נמי בכלל זה, משום ש"גומל חסד" לעצמו, דכתיב [משלי י"א] "גומל נפשו - איש חסד".
השכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה הם בכלל "תלמוד תורה".
והדן את חבירו לכף זכות בכלל "והבאת שלום", שמתוך שדנו לכף זכות ואומר שלא חטא כנגדו, יש שלום ביניה
(שבת קכז ע"א-ע"ב)
9. שלושה מעשים הממחישים שהמלמד זכות זוכה שילמדו עליו זכות בשמים:
תנו רבנן: הדן את חבירו לכף זכות, דנין אותו מהשמים לכף זכות.
ערב יום הכפורים [יש גורסין: ערב הרגל] אמר לו: תן לי שכרי, ואלך, ואזון את אשתי ובני.
אמר לו: אין לי מעות.
אמר לו: תן לי פירות עבור שכרי.
אמר לו: אין לי.
אמר לו: תן לי קרקע.
אמר לו: אין לי.
אמר לו: תן לי בהמה.
אמר לו: אין לי.
אמר לו: תן לי כרים וכסתות.
אמר לו: אין לי. מה עשה אותו שכיר?
הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש, בצער גדול.
לאחר הרגל, נטל בעל הבית שכרו בידו, ולקח עמו גם משוי של ג' חמורים טעונים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו של השכיר.
אחר שאכלו ושתו, נתן לו שכרו.
אמר לו, שאל בעל הבית את השכיר: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי, ואמרתי לך: אין לי מעות - במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי, שמא פרקמטיא סחורה בזול נזדמנה לך, ולקחת אותה לעצמך במעות ההן ולכן לא היו בידך מעות לשלם שכרי.
שאלו עוד: ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה, ואמרתי לך: אין לי בהמה, במה חשדתני? השיב לו: אמרתי, שמא מושכרת היא ביד אחרים.
שאלו עוד: בשעה שאמרת לי תן לי קרקע, ואמרתי לך: אין לי קרקע, במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי, שמא הקרקע מוחכרת ביד אחרים היא [שנתת לאדם אחר שיעבוד בה, כדי שיעלה לך סך מסוים של כורים כל שנה].
שאלו: ובשעה, שאמרתי לך אין לי פירות, במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי שמא הפירות אינן מעושרות.
שאלו: ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי: שמא הקדיש מר את כל נכסיו לשמים.
אמר לו בעל הבית: העבודה. [לשון שבועה]. כך אכן היה המעשה. שהדרתי את כל נכסי בשביל הורקנוס בני, מפני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חבירי שהיו בדרום, התירו לי כל נדרי.
ואתה, כשם שדנתני לכף זכות - כך המקום ידין אותך לזכות. תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד
ובהגיעם למלון, השכיבה תחת מרגלותיו.
למחר, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.
ואמר, ושאל להם: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי - במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי, שאינו מכירו במידותיו שיהיה אפשר לסמוך עליו שלא יחטא ולכן שמרת עליה למרגלותיך.
ושאלם עוד: בשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי.
אמר להם: העבודה. לשון שבועה. כך אכן היה.
ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות - כך המקום ידין אתכם לכף זכות.
תנו רבנן: פעם אחת הוצרך לבקש דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת נכרית, שכל גדולי רומי היו מצויין אצלה. אמרו: מי ילך לבקש ממנה?
אמר להם רבי יהושע: אני אלך.
הלך רבי יהושע ותלמידיו. כיון שהגיע לפתח ביתה, חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס, ונעל את הדלת בפניהן.
אחר שיצא, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.
ואמר ושאל להם: בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו, כסבור רבי, לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה.
שאלם עוד: בשעה שנעלתי את הדלת, במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו, שמא דבר מלכות שצריך להסתירו יש בינו לבינה.
שאלם עוד: בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו, שמא ניתזה צינורא, רוק, מפיה על בגדיו של רבי, והרי גזרו חכמים על הנכרים שיטמאו כזבים.
אמר להם: העבודה. כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות, המקום ידין אתכם לזכות,
(שבת קכז ע"ב)
10.מדוע צריך ללמד זכות על הזולת והרי הקב"ה יודע את זכויותיו:
העניין צריך ביאור: הרי הקדוש ברוך הוא יודע את הדין האמיתי ואם יש זכות מדוע הקדוש ברוך הוא לא דן את האדם לכף זכות בעצמו? ומה ההבדל אם האדם ידון את חברו לכף זכות או לא? וממילא, מה המשמעות מה התועלת שיש בכך שאדם ידון את חברו לכף זכות?
לימוד זכות בעומקו לא בא לחדש הסתכלות נוספת על האדם האחר, שהרי הקדוש ברוך הוא יודע עליו הכל, אלא הוא בא להעיד עליך, על האדם מתבונן מהצד איזה סוג אדם אתה. באיזה אופן אתה מתבונן על העולם?האם אתה מחפש את הטוב והיתרון או את הרע והחיסרון? וכמו שאדם מסתכל על אחרים בעין טובה ומנסה למצוא בהם נקודת זכות ולא זעירה ביותר, כך הוא זוכה שגם ריבונו של עולם יכפיל את משקלן של נקודות הזכות הקיימות בו ובכך ידון גם אותו לכף זכות.
(חיים של אגדה- אלול וחגי תשרי הרב בן ציון אלגאזי, ע"מ 102-103)
11.ללמד זכות- להיות דבורה ולא זבוב:
אם ראית עולם חסר , אם ראית רוע ועוול, סימן הדבר שלימודך חסר ולא עמדת במבחן. ניתן להמשיל זאת לזבוב ולדבורה. מישהו פגום מחפש פסולת כל הזמן כמו זבובים שנמשכים אל הלכלוך אבל מישהו טוב מחפש טוב מפיץ אותו עוד בעולם כמו הדבורה.
12.לימוד זכות הוא היכולת בעצם יכול להטות את הכף מזכות לחובה ולהיפך ע"י מעשיו:
תנו רבנן: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. דהיינו, כאילו כל מעשיו שקולים. ולכן, אפילו אם עשה מצוה אחת בלבד, אשריו, לפי שהכריע עצמו בעשיית המצוה הזאת לכף זכות.
ומאידך, אם עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה. שנאמר [קהלת ט] "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה".
דהיינו, בשביל חטא יחידי שחטא, אובד ממנו טובות הרבה, שאינן מכריעות את דינו לטובה, אלא אדרבה, חטא יחידי זה, מכריע את גורלו לחובה.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לפי, היות שהעולם בכללותו נידון אחר רובו, אחר מעשיהם של רוב האנשים בעולם, אם הם זכאים או חייבים, וכמו כן גם היחיד נידון אחר רובו, אחר רוב מעשיו, אם הוא זכאי או חייב, הרי יש לו לאדם לחשב, שאם עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע בעשיית מצוה יחידה, גם את עצמו, וגם את כל העולם, לכף זכות.
עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו, ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". מלמד הכתוב כי בשביל חטא יחידי שעשה אדם זה, אבד ממנו, ומכל העולם, טובה הרבה.
(קידושין מ ע"א- מ ע"ב, ביאור חברותא)
הגיד הרה"ק ה'צמח צדק' מליובאוויטש זי"ע, מרוב מליצות יושר שהליץ רבי לוי יצחק זי"ע על בני ישראל, נברא בשמים היכל הזכות — היכל מיוחד ששמו "לוי יצחק בן שרה סאשע".
וכל אימת שיהודי אומר תהלים ומבקש מהקב"ה שיושיעו בזכות "רבי לוי יצחק בן שרה סאשע", נפתחים שערי ההיכל הקדוש הזה, והיהודי זוכה לישועה.
אם בכל ימות השנה היה הסנגור הגדול עומד ומלמד זכות על בני ישראל ללא הרף, הרי כשהגיעו ימי הדין ראש השנה ויום הכיפורים, היה הופך את כל כולו ואת כל סביבתו למקשה אחת של לימוד זכות והתעוררות סנגוריה על בני ישראל בימים אלה.
אף היה מנעים בניגונים מרטיטים ומקודשים, שכולם לימוד זכות.
ב.עשר עובדות על לימוד זכות:
1. מצווה דאורייתא, בדיוק כמו שמירת שבת: אחת ממצוות העשה הנוהגת בכל שעה היא מצוות "בצדק תשפוט עמיתיך" (ויקרא יט, טו), המצווה מחייבת אותנו לדון כל אדם לכף זכות הינה דאורייתא על פי פוסקים רבים. הרב אברהם גניחובסקי זצ"ל, ראש ישיבת טשיבין, כתב על מצווה זו "והנה מצוה זו אינה פשוטה ואינה מן הקלות, ואין זו מעלת חסידות בעלמא, אלא מצוות עשה ממש".
2. רצונו של הקב"ה שילמדו זכות על בניו: במדרש דברים רבה (פרשה ג' אות טו): "אמר משה לפניו, רבונו של עולם, יודע אני שאתה אוהב את בניך, ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהן סנגוריא".
3. הקב"ה מקפיד על מי שמדבר בגנותן של ישראל: ה'פלא יועץ' מציין כי במספר מקומות בתנ"ך הקפיד הקב"ה על אלו שדיברו בגנותם של ישראל, למרות שהיו צדיקים ביותר. הוא מציין כי אליהו הנביא זכור לטוב נענש על שקטרג על ישראל ואמר: "קנא קנאתי לה' אלוקי צבקות כי עזבו בריתך בני ישראל", ואף ישעיהו הנביא נענש על שאמר: "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי", ומשה רבנו נענש על שאמר: "והן לא יאמינו לי". לעומתם, גדעון זכה להנהיג את ישראל בזכות שלימד סנגוריא על ישראל, וכה נכתב: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל" – בכוח הסנגוריא שלימדת על בני.
4. דברי האדם מעוררים פמליא של מעלה: ה'פלא יועץ' מבאר מהי הסיבה לכך שהקב"ה חפץ שידברו דברי זכות על בניו, והדברים מבהילים: "והטעם הוא כי כל אשר ידבר האיש – עושה רושם ומעורר פמליא של מעלה. אם מדבר קטגוריא מעורר המקטרגים, ואם מדבר סנגוריה – מעורר סנגורים".
5. כיצד לדון לכף זכות? ה'פלא יועץ' פונה לכל אדם ששומע אנשים המדברים דברי חובה על ישראל, ומורה לו כי ישיב להם באופן של לימוד כף זכות. "אמור לו: 'מה יעשה הבן ולא יחטא?! עניות – לא הניחה מידה טובה, גלות – לא הניחה מידה טובה, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם, ויצר לב האדם רע, והם אנוסים, או לכל העם בשגגה, כי לא ידעה מה הוא האסור וחומר שבו".
6. מידה מעולה ויקרה שמרבה שלום: הגר"צ הירש כותב בערך 'כף זכות': "הוי דן את כל האדם לכף זכות, כי היא מידה מעולה ויקרה, מונעת קטטה ומריבה, ונותן שלום בארץ, וגורם שמן השמים ידונו אותו לכף זכות, שיהיו לו מליצים ופרקליטים בשמים וידונו אותו לכף זכות, ומסלק המקטרגים ואין בהם כוח לקטרג ומרבה כבוד שמים... והקדוש ברוך הוא חפץ בו מאוד ומראה לו חיבה יתרה".
7. להיזהר במיוחד מלדבר חובה על אדם הנמצא בצרה ועל מתים: ה'פלא יועץ' מוסיף ומרחיב כי "ביותר צריך להיזהר כשאדם נתון בצרה ללמד עליו סנגוריא ושלא להזכיר עוונותיו. יש להיזהר שלא לומר חלילה: 'זה וזה גרם, ועל כן באה עליו הצרה הזאת', כי ידוע שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה". מתייחס ה'פלא יועץ' גם למתים, ומורה: "וביותר צריך להיזהר שלא להזכיר חובת שוכני עפר שהמה עומדים בדין".
8. רצון האב שידברו דברים טובים על בניו: בעל ה'יסוד ושורש העבודה' ממשיל את הקב"ה לאב האוהב את בנו, גם כשהוא חוטא. כה דבריו: "רצון האב שילמדו בני אדם על בנו, אף שאינו הולך בדרך טובה, תמיד סנגוריא, וידונו אותו לכף זכות. ובוודאי אם ישמע מאיזה אדם שלימוד עליו חובה יכעס... כל שכן הבורא יתברך שמו, שהוא טוב ומיטיב לכל, ורצונו שילמדו על בניו סנגוריא, ולדון אותם בתמידות לכף זכות, ושכרו שמן השמים ידונו אותו גם כן לכף זכות".
9. הקב"ה מחבב את מי שמעורר רחמים על ישראל ומזכיר זכותן: ה'חפץ חיים' כותב כי "צריך כל אדם להיזהר בנפשו מללמד חובה על כלל ישראל, ואדרבה ירגיל עצמו תמיד לעורר רחמים ולהזכיר זכותן, ועבור זה יהיה אהוב וחביב לפני הקב"ה כמו שמנינו ביומא (דף ע"ז) לענין גבריאל, בעת שעמד חוץ לפרגוד ועורר זכות ישראל, השיב הקדוש ברוך הוא: 'מי הוא זה שמלמד זכות על בני, הכניסהו לתוך הפרגוד עבור זה". בגמרא נכתב כי "כל הדן את חברו לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות". על כך אומר ה'חפץ חיים': "ותראה חסדיו יתברך כי חפץ חסד הוא, ומקבל כל מין טענה מהמלמד זכות".
10. עלינו לדון לכף זכות גם את עצמנו: "וכן צריך האדם לחפש ולמצוא בעצמו מעט טוב ולדון אותו בעצמו לכף זכות, ועל ידי זה יעלה באמת לכף זכות ויחזור בתשובה על ידי זה". (ליקוטי מוהר"ן)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה