כי תבוא: על השמחה ועל לשונות "והיה" בפרשה

פתיחה: על והיה (שם ה' במלואו) ועל ויהי:

1.ויהי - לשון צער, והיה - לשון שמחה- שמונה קושיות על הכלל:

דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל¹, רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא רַבָּה, וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, זֶה הַמִּדְרָשׁ עָלָה בְּיָדֵינוּ מֵהַגּוֹלָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי, צָרָה. (פתיחה זו בתנ"ך מסמלת תמיד תקופה של קשיים וצרות). וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל, וּמַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, עָשׂוּ מִלְחָמָה... (מלחמת ארבעת המלכים את החמישה). אֲתָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וַעֲבַד פַּלְגָא², בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, מְשַׁמֵּשׁ צָרָה. וְהָיָה, שִׂמְחָה. (רבי שמואל בר נחמן קבע חלוקה עקרונית בלשון המקרא בין לשון עבר "ויהי" המסמלת פורענות לבין לשון "והיה" המסמלת שמחה ועתיד טוב).

הקדמה: פיסקה זו מביאה את קושיות החכמים על כללו של רבי שמואל מתוך שימוש בלשון "ויהי" בימי הבריאה וביצירת האור, ומבארת מדוע אין זו שמחה שלמה ונצחית.

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית א, ג): וַיְהִי אוֹר³, (הקשו חכמים: והרי בריאת האור ביום ראשון היא טובה ושמחה, ולמה נאמר בה "ויהי"?) עוֹד הִיא אֵינָה שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁלֹא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָהּ הָאוֹרָה. (האור הראשון היה נעלה מכדי להישאר בעולם הזה). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹתָהּ הָאוֹרָה שֶׁנִּבְרֵאת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הָיָה אָדָם מַבִּיט בָּהּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפְלָגָה, גְּנָזָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא⁴, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ד, יח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם,

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית א, ה): וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר⁵, (ושוב מקשים מלשון "ויהי" בסיום הימים). אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן עֲתִידִין לִבְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נא, ו): כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה. (הבריאה הגשמית כפופה לכילוי ואינה נצחית). אֲתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם שִׁשִּׁי, (מקשים על כל ימי הבריאה). אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָה שְׁלֵמָה שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִים עֲשִׂיָּה⁶, (הטבע הגולמי עדיין זקוק לתיקון ולעיבוד אנושי או רוחני,) כְּגוֹן: הַחַרְדָּל, צָרִיךְ לִמְתּוֹק. הַחִטִּים, צְרִיכִים לְהִטָּחֵן. הַתּוּרְמוּסִין, צְרִיכִים לִמָּתֵק. (דוגמאות לפירות וצמחים הדורשים תיקון והכנה כדי להיות ראויים לשימוש).

הקדמה: פיסקה זו ממשיכה את הדיון על דמויות ואירועים מרכזיים בתנ"ך (יוסף, משה, יהושע ודוד) שבהם הופיעה לשון "ויהי" למרות הצלחתם, ומלמדת שבכל אחת מהן התערבב צד של צער או חיסרון.

מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית לט, ב): וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף⁷, (מקשים: והרי הצלחתו של יוסף במצרים מתוארת בלשון "ויהי"?) אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁנִּזְדַּוְגָה לוֹ אוֹתָהּ הַדֹּב. (רמז לניסיונו הקשה עם אשת פוטיפר). מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (ויקרא ט, א): וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה⁸, (חנוכת המשכן הייתה יום שמחה גדול). אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה שֶׁמֵּתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּ. (שמחתו של יום חנוכת המשכן נמהלה באסון פטירתם של בני אהרן). מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (במדבר ז, א): וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן⁹, (יום סיום הקמת המשכן). אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁנִּגְנְזָה בְּבִנְיַן הַבַּיִת. (עצם קיומו של המשכן הנייד ביטא את העובדה שהוא עתיד להיגנז). מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (יהושע ו, כז): וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ¹⁰, (הצלחת יהושע בכיבוש הארץ). אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁהִצְרִיךְ לִקְרֹעַ בְּגָדָיו. (בעקבות המפלה בעיי). מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (שמואל ב ז, א): וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ וגו'¹¹, (מנוחת דוד המלך). אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה שֶׁבָּא נָתָן וְאָמַר לוֹ (מלכים א ח, יט): רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי, (מניעת זכות בניית המקדש מדוד).

כותרת משנה: נבואות הנחמה בלשון "והיה" ומשמעות חורבן ירושלים כגאולה

הקדמה: פיסקה זו מציגה את דוגמאות העתיד של לשון "והיה" המבשרות שפע וגאולה, ומתמודדת עם הפסוק הקשה על חורבן ירושלים הנפתח בלשון "והיה", ומבארת כיצד החורבן עצמו שימש ככלי לסילוק עוונות ישראל ("אופכי").

אָמְרִין לֵיהּ אֲמָרָן דִּידָן, אֱמֹר דִּידָךְ, (אמרו לו חכמים: הוכחת את שיטתך לגבי "ויהי", כעת הראה את דוגמאותיך ללשון "והיה"). אָמַר לָהֶם וְהָכְתִיב (זכריה יד, ח): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים וגו'¹². (ובנוסף הביא פסוקים נוספים מישעיהו, יואל ויחזקאל המבשרים עתיד של ברכה וגאולה). מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (ירמיה לח, כח): וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָיִם¹³, (מקשים: והרי גם חורבן ירושלים נפתח בלשון "והיה" שמשמעה לכאורה שמחה, והיכן השמחה כאן?). אָמַר לָהֶם עוֹד הִיא שִׂמְחָה שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אוֹפָּכִי עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם¹⁴, (השיב רבי שמואל: אף שזהו חורבן נורא, יש בו עומק של שמחה משום שבאותו יום נפרעו ישראל על עוונותיהם ונתכפרו). דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹפָּכִי גְּדוֹלָה נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ד, כב): תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף עוֹד לְהַגְלוֹתֵךְ. (החורבן שימש כשובר פירעון וסילוק מלא של החוב הרוחני, באופן שאינו עוד גלות נצחית).

מקורות והרחבות:

¹ ויחי בימי אמרפל: תחילת פרשת לך לך (בראשית יד, א), המפגישה את אברהם עם מלחמת המלכים והצרות שעברו עליו.

² ועבד פלגא: עשה חלוקה והבחנה מדויקת במקרא בין שתי הלשונות (עיין מתנות כהונה ועץ יוסף על אתר).

³ ויהי אור: האור הראשון שנברא ביום ראשון, ששימש את האדם לראייה רוחנית וכלל-עולמית מתחילת העולם ועד סופו.

⁴ גנזה לצדיקים לעתיד לבוא: האור נגנז מחמת מעשיהם של רשעי דור המבול והפלגה, והוא שמור לצדיקים לעתיד לבוא.

⁵ ויהי ערב ויהי בקר: ביטוי המופיע בסיום כל יום בריאה, המעיד על מסגרת הזמן הגשמית והחולפת של הטבע.

⁶ צריכים עשייה: הטבע הגשמי עדיין אינו מושלם ודורש עיקרון של תיקון אנושי או רוחני (כגון מתיקות מאכלים).

⁷ ויהי ה' את יוסף: תחילת הצלחתו של יוסף בבית פוטיפר (עיין מתנות כהונה).

⁸ ביום השמיני קרא משה: יום הקמת המשכן וחנוכתו שבו אירעה פטירת נדב ואביהוא.

⁹ ביום כלות משה: יום הבאת קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח והקמת המשכן הנייד.

¹⁰ ויהי ה' את יהושע: הצלחת יהושע בכיבוש יריחו, שהופסקה זמנית בעקבות חטא העי.

¹¹ וישב המלך בביתו: השקטת אויבי דוד סביב על ידי הקב"ה, אך מניעת זכות בניית המקדש ממנו.

¹² והיה ביום ההוא: פסוקי נבואה לעתיד לבוא המעידים על שפע ברכה וגאולה רוחני וגשמי.

¹૩ והיה כאשר נלכדה ירושלים: פסוק המתאר את רגע נפילת העיר בידי נבוכדנצר (ירמיה לח, כח).

¹⁴ אופכי: מילה לועזית שפירושה קבלה, שובר סילוק או פירעון חוב (apoche) – קבלת העונש היוותה סילוק החוב וסיום הגלות המוחלטת.

(בראשית רבה מב,ג, עם ביאור)

2.על ההבדל בין ויהי לבין והיה:

ויהי וגם והיה הן מילים המתחילות באות ו'. נכון ההיפוך נכון זה ו' ההיפוך נכון וו ההיפוך אם כן יש לה תכונה מאוד מיוחדת מה התכונה של ההיפוך...  ו' ההיפוך מופיע כאן גם בוהיה וגם בויהי עכשיו מה זה אומר למה זה חשוב ?... ואו ההיפוך זה ו' שנמצאת בשימוש בעיקר בתנך שמטרתה להפוך מילה שבעבר לעתיד ומילה שבעתיד.... ויהי -עבר זה מה שאי אפשר לשנות נכון? לפי הכלל שמה שהיה היה אז אם כך אי אפשר לשנות כלום זה נורא לעומת העתיד שהוא כל כולו מלא תקווה בעתיד עוד לא היה שום דבר הכל פתוח לפנינו שמחה עצומה. אם לוקחים את כל העתיד עם כל וו  היפוך והופכים אותו לעבר זה צרה גדולה

יהי זה של עתיד ויהי עבר הפכנו את העתיד לעבר לשון צרה מה שאין כן והיה שלוקחים את כל העבר שלכאורה לא ניתן לתיקון והופכים אותו לעתיד זו שמחה גדולה.

(תמלול מתוך : והיה כי תבוא אל הארץ - לשון שמחה | לימוד בספר דברים | הרב אורי שרקי)

חלק א: לשוננות "והיה" בפרשה

 1.מה הגורם לשמחה בתחילת הפרשה( והרי בהמשך הפרשה עוסקת קצת בברכות והרבה בקללות)?

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:(דברים כו,א)

א.בזכות מחיית העמלק שהוזכרה בסוף פרשת השבוע שעבר זוכים לשמחה של יישוב הארץ:

[כו א] והיה כי תבוא אל הארץ — כאשר נזכה למחיית עמלק כסיומה של הפרשה הקודמת, אזי — והיה — אין והיה אלא לשון שמחה, כי: באבוד רשעים רנה.
(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, מחזה אברהם)

ב.הכניסה לארץ:

והיה כי תבא אל הארץ. אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ''ו) אז ימלא שחוק פינו וגו': (אור החיים,שם)

ג.מכח השמחה זוכים לכניסה לארץ:

כי תבוא אל הארץ — בכוחה של שמחה — והיה — יזכו ישראל לרשת את הארץ — כי תבוא אל הארץ 
(רבי ישראל מרוז'ין, נר ישראל)

"מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחרָה בְּכָל כּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאֹת הַבָּאִין עַל הָאָדָם – כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה. …וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאד בְּכָל הַכּחוֹת לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם-לִמְשׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל- כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד". ...

(ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה-כד)

באותה שנה, 1798, החליט רבי נחמן לנסוע לארץ ישראל. הוא התעכב זמן מה באיסטנבול, והגיע בספינה לחיפה בערב ראש השנה של שנת ה'תקנ"ט, 1798, ושם גם עשה את החג. מסורת מקומית מספרת כי התפלל וטבל בבית כנסת עתיק שנהרס בהמשך ולימים היה השטח עליו הוקם בית הכנסת הדרת קודש. לאחר מכן הלך לטבריה, בה היה כבר מרכז לחסידי הבעל שם טוב, ושהה שם כחצי שנה. הוא ביקר גם בצפת ובבית הכנסת העתיק במירון, אך לא בירושלים. כשעמד לחזור, נקלע לעכו בעת המצור שהטיל עליה נפוליאון בונפרטה בעת מסעו בארץ ישראל. לאחר הרפתקאות רבות עלה על אניית קרב טורקית שבה הפליג עד לרודוס, משם הפליג לגאלאץ וחזר לאוקראינה בדרך היבשה.

הביקור בארץ ישראל היה נקודת מפנה במשנתו. לאחר חזרתו ביקש לא לצטט את אמרותיו מהתקופה שקודם הביקור בארץ. הוא נהג לומר מאז: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל" ( (חיי מוהר"ן קנו) וכן "מי שרוצה להיות יהודי, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל".

(ויקיפדיה)

2.יום חציית הירדן וגם מהלך המעבר - בודאי הוא יום שמח:

א.והיה לשון שמחה שהרי נכנסים בפועל לארץ:

וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: {ג} וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: {ד} וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:

ב.עלו מן הירד בי' בניסן של שנת הארבעים לצאתם ממצרים:

וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ: (יהושע ד,יט)

ג.ע"פ הפשט אחרי מלמחת העי קיימו יהושע ובני ישראל את הציויי של הקללה והברכה בהר גריזים והר עיבל:

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: {לא} כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: {לב} וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {לג} וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה: {לד} וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה: {לה} לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם:

(יהשוע ח ל-לה)

ד.ע"פ חזל הכל התרחש באותו היום שנכנסו:

כאן שבה הגמרא להמשך הברייתא - בענין מעבר הירדן - שנפסקה לעיל.

בא וראה, כמה נסים נעשו לישראל באותו היום שעברו את הירדן:

א. עברו ישראל את הירדן.

ב. ובאו באותו היום להר גריזים ולהר עיבל, שהוא מרחק של יתר מששים מיל מן הירדן.  1 

 1.  ראה לעיל לג ב, שנחלקו תנאים: אם היו הרים אלו קרובים לירדן או רחוקים ממנו.

ג. ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם, וכל העומד בפניהם מיד נתרז [מתקלקל ברעי].

שנאמר [שמות כג כז]: "את אימתי אשלח לפניך [כשתבוא אל הארץ], והמותי את כל העם אשר תבא בהם, ונתתי את כל אויביך לפניך עורף [שינוסו מלפניך] ", ומה שאמר הכתוב: "והמותי", הוא לשון מהומה וערבוב הגוף ומה שבתוכו.  2 

 2.  וב"חזון יחזקאל" [תוספתא סוטה ח ו] פירש, שבנפול אימה על האדם, הוא מתקלקל ברעי או במים, כדאיתא במכות [סוף דף כב] שמפני אימת המלקות נתקלקל ברעי; וראה מהרש"א. ובהגהות הרד"ל כתב, שהדרשה נדרשת מלשון "אליך עורף", או משום ש"עורף" אותיות "פעור".

ואומר עוד הכתוב [שמות כג טו]: "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית":

עד יעבור עמך ה': זו ביאה ראשונה שבאו ישראל לארץ כנען בימי יהושע.

עד יעבור עם זו קנית: זו ביאה שניה שבאו ישראל בימי עזרא.

אמור מעתה: ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה שיעלו בזרוע לארץ ישראל ולא יצטרכו ליטול רשות ממלכי פרס, ולא ישתעבדו למלכות, וכשם שהיה בביאה ראשונה.

אלא שגרם החטא בימי בית ראשון, ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות כורש, וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם, לכורש, ולאחשורוש, ולדריוש האחרון.  3 

 3.  א. נתבאר על פי רש"י כאן, ובברכות ד א, ובסנהדרין צח ב; והביא כאן רש"י את הנאמר בעזרא [א ב]: "כה אמר כורש מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה וגו"'. ב. הקשה הצל"ח בברכות [ד א], שהרי כתב הרמב"ם [יסודי התורה י ד] "אבל אם הבטיח [הנביא] על הטובה, ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר שיגזור הקל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה, אלא בחורבן ראשון, כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת", [ראה שם נה א: "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה וכו"'], ואם כן האיך לא נתקיימה נבואת משה שניבא לטובה! ? וראה מה שכתב שם, וראה מה שכתב ב"הערות".

וממשיכה הברייתא לבאר את סדר מעשה בני ישראל:

ואחר כך - אחר שעברו ישראל והכהנים את הירדן - הביאו את האבנים שהעלו מן הירדן, ובנו את המזבח בהר עיבל, וסדוהו בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר "באר היטב".

והעלו על המזבח עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו, וברכו וקללו הלויים כפי שנצטוו ישראל,  4  ואחר כך קיפלו [קילפו]  5  את האבנים של המזבח מהסיד שעליהם, ולקחו את האבנים ובאו ולנו בגלגל.

 4.  בתוספתא לא נזכר "וברכו וקללו"; והגר"א ב"אדרת אליהו" בפרשת ראה, הגיה כאן, במקום "וברכו וקללו" - "וברכו ברכת המזון", ומשום שהברכות והקללות קדמו לקרבנות, כמפורש במשנתנו; ולכך הזכירה הברייתא ברכת המזון, משום שיהושע תיקן להם באותו היום את ברכת הארץ ; וב"יוסף דעת" הוסיף, שבילקוט [ויקרא תלד], מבואר שהקפידה התורה לומר "יעמדו על הקללה" ולא "יעמדו לקלל", [כמו "יעמדו לברך"], מפני הכבוד, ולגירסת הגר"א ניחא, שגם הברייתא לא הזכירה לשון "וקללו".   5.  א. ראה אריכות בלשון "וקיפלו" שהוא לשון קילוף, בתשב"ץ חלק א סימן נג. ב. וכתב עוד שם: לבאר את הטעם שלקחו את האבנים, שהוא משום שאחר שעשו מעשה הקרבנות והשמחה והברכה והקללה, ולא נשארו האבנים אלא לזכרון כמו שכתוב בספר יהושע [צ"ב כוונתו], כבר עבר זמן מצות "ושדת אותם בסיד", ולא היתה אלא מצות שעה, וקפלום כדי שיהו ניכרין לזכר שמן הירדן הוציאום. ודבריו מחודשים מאד, שהרי הפסוק ביהושע אינו מזכיר כלל את המזבח שהקימו מן האבנים שהביאו אחר כך לגלגל, וכמו שנאמר: "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל", ומשמע שהגלגל הוא מטרה בפני עצמה; וראה עוד בהערה 6.

שנאמר בצווי ה' ליהושע: "וצוו אותם [את שנים עשר האנשים אשר תכין] לאמר: שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים, הכין שתים עשרה אבנים, והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה ".

יכול בכל מלון ומלון,  6  תלמוד לומר "אשר תלינו בו הלילה", ו"בו" לשון יחיד הוא.

 6.  יש להסתפק: אם הייתי אומר שיקימו מזבחות כנגד כל מלון ומלון, או שיקימו מזבח אחד, אלא שלגלגל יביאו אבנים לכל מלון ומלון; וראה מה שהובא בשם התשב"ץ בהערה לעיל, שלא ענין כלל בהבאת אבנים לגלגל, והעיקר הוא המזבח, ואם כן יהיה ההוה אמינא בגמרא בהכרח, שיקימו מזבחות כנגד כל מלון, אלא שלדבריו עדיין צריך ביאור מה טעם יש בזה, כיון שאין הגלגל עיקר הענין כלל.

וכתיב עוד ביהושע: "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל", הרי שלא לקחו מן הירדן אלא שתים עשרה אבנים בלבד, ואותם הקימו, ולא שתים עשרה אבנים בכל מלון ומלון.

(סוטה לו ע"א, חברותא)

3.והיה גם לברכות וגם לקללות:

{א} וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל י-ה-ו-ה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ י-ה-ו-ה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: {ב} וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל י-ה-ו-ה אֱלֹהֶיךָ: {ג} בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: {ד} בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ: {ה} בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: {ו} בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: {ז} יִתֵּן י-ה-ו-ה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ: {ח} יְצַו י-ה-ו-ה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר י-ה-ו-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: {ט} יְקִימְךָ י-ה-ו-ה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת י-ה-ו-ה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו: {י} וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם י-ה-ו-ה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ: {יא} וְהוֹתִרְךָ י-ה-ו-ה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתֶּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע י-ה-ו-ה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: {יב} יִפְתַּח י-ה-ו-ה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה: {יג} וּנְתָנְךָ י-ה-ו-ה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת י-ה-ו-ה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת: {יד} וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם: (פפפ) {טו} וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל י-ה-ו-ה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:

(דברים כח א-טו)

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְ-הֹ-וָ-ה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם 

כֵּן יָשִׂישׂ יְ-הֹ-וָ-ה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

(דברים כח,סג)

חלק ב: לשמוח על הטוב

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ(דברים כו,יא)

1.שמחה על כל הטוב- גשמי ורוחני (מכאן אולי היסוד לברכת המזון בשמחה):

כאן חייבים לשים לב גם ל"ושמחת" וגם ל"טוב". "חייב אדם להיות בשמחה תמיד" אומר לנו ר' (רבי) נחמן, אדם שנאלץ כל חייו להיאבק על שמחה זו. הקב"ה  אוהב שמחה ורוצה שתהיה שמח. ועל מה יש לשמוח? "בכל הטוב!", בכל מתנת חיים שאנו מקבלים בכל יום. "בכל הטוב" – בכל מה שמזין אותנו בכל יום, הן מזון גשמי, הן אהבה להזין בה את הנשמה. על כל הטוב הזה חייבים לשמח

(לשכני בתוכם - התבוננות בפרשות השבוע ע"מ 211 /אברהם יצחק גרין)

1. אובדן ילדים מרובים: מתוך שמונה הילדים שנולדו לו ולרעייתו, שישה מתו בגיל צעיר במהלך חייו.
   
   
2. פטירת רעייתו הראשונה: אשתו הראשונה, שטערנא (פרל), נפטרה ממחלת השחפת בשנת 1807, אירוע שהותיר אותו לבד עם ילדיו הנותרים.
   
   
3. מחלת השחפת האישית: רבי נחמן סבל בעצמו ממחלת השחפת הקשה, שהלכה והחמירה לאורך השנים.
   
   
4. פטירה בגיל צעיר מאוד: הוא נפטר ממחלתו בשיא ימיו בגיל 38 בלבד בעיר אומן.
   
   
5. מחלוקת והתנגדות ציבורית קשה: סבל מהתנגדות חריפה, מרדיפות וממחלוקת קשה מצד רבנים וחסידים בני תקופתו (הבולט שבהם היה "הסבא משפולי"), שיצרו סביבו מתח מתמיד.
   
   
6. שרפת כתביו: אירוע שרפה שבו אבד וניצת כתב יד ייחודי שחיבר וגנז (הידוע בשם "הספר הנשרף").
   
   
7. קשיי וסכנות מסעו לארץ ישראל: המסע לארץ ישראל לווה בטלטולים קשים, סכנת חיים בים, היקלעות לאזור קרבות של צבא נפוליאון, ומחלות שתקפו אותו ואת נלוויו בדרך.
   
   
8. ייסורים נפשיים ורוחניים: בביוגרפיה שלו מתוארים משברים פנימיים עמוקים, ייסורים והתמודדויות נפשיות קשות שליוו אותו לאורך דרכו הרוחנית.
   
   
9. קשיי פרנסה ועוני: בתקופות שונות בחייו התמודד עם מחסור כלכלי וקשיי קיום.
   
   
10. התמודדות עם מגפות ומחלות סביבתיות: כמו בני תקופתו, חי בצל איומי מגפות ומחלות כרוניות שפגעו במשפחתו ובקהילתו.

(תקציר על ויקיפדיה)

2.לו ידעו כולם את מתיקות התורה:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, (חכם זה מבאר את כוחן של זכויות מיוחדות בעם ישראל,) בִּזְכוּת שְׁנֵי דְּבָרִים, יִשְׂרָאֵל מִתְחַטְּאִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם, (זוכים לקרבת אהבה וחיבה יתרה לפני הקב"ה כבן המשתעשע ומתחטא לפני אביו,) בִּזְכוּת שַׁבָּת, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת. (שבת ומעשרות הם שורש הקשר והברכה.) בִּזְכוּת שַׁבָּת, (באשר לזכות השבת,) דִּכְתִיב: (הרי נאמר בנביא:) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶיךָ (ישעיה נח, יג). (מי ששומר את קדושת השבת ונזהר בהלכותיה,) מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, (ומהו השכר המובטח מיד לאחר מכן,) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' (שם פסוק יד). (זוכה לעונג רוחני עליון ודבקות מופלאה בה'.) בִּזְכוּת מַעַשְׂרוֹת,$^4$ (ובאשר לזכות הפרשת המעשרות מן התבואה,) דִּכְתִיב: (נאמר בתורה:) וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כו, יא). (השמחה קשורה ישירות לברכת המעשר והשפעת השפע,) וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, (וכשנאמר בפסוק "טוב", חז"ל דורשים שזהו כינוי מובהק לתורה,) שֶׁנֶּאֱמַר: (ככתוב במשלי:) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם וְגוֹ' (משלי ד, ב). (התורה היא ה"טוב" האמיתי והשלם.) לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. (ומתוך קשר זה מזהיר משה את בני ישראל לקיים את מצוות המעשרות כראוי).

(מדרש תנחומא ראה ,יא)

גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה כאומרם ז''ל (ברכות ה'.) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם:

(אור החיים,שם)