כח התורה שבע"פ: חרם דרבנו גרשום

חלק א: הרקע לחרם: קהילת אשכנז

1.אשכנז- נינו של נח:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס: וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה: (בראשית י, א-ג)

2.ירמיהו מזכיר את  עם אשכנז הממוקם כנראה באיזור של הרי אררט בטורקיה ממנו יצאו עמים להלחם בבבל:

שְׂאוּ-נֵס בָּאָרֶץ, תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם--הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכוֹת אֲרָרַט, מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז; פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר, הַעֲלוּ-סוּס כְּיֶלֶק סָמָר (ירמיהו נא,כז)

שאו נס. לרמז על העובדי כוכבים שיתאספו לבוא למלחמה על בבל (מצודת ציון,שם)

3.עם ממוצא אירני בשם זה התיישב בדרום רוסיה:

‏סְקִיתִים...

‏‏ במשמעות המצומגמת -- המקובלת אצל הסופרים הקלא‏סיים ובמחקר ההיסטורי בן זמננו -- הוא שם עם, או אגד- שבטים, ‏ממוצא איראני. שישב בערבות דרום רוסיה. ולחופי הים השחור, ‏ואורח-חייו תואר בפירוט רב בידי הרודוטוס (ספר /1, 1--142).

‏במאות 2-4 לפסה"ג נתקיימה באיזור זה ממלכת הס'. ארץ סיה, ‏במובנה המצומצם. השתרעה בזרמם התחתון של הנהרות בוג ודגיפר ‏ולחופיו הצפוניים של ים-אזוב. לפי מסורת אחרת אצל הרודוטוס,

‏היא כללה את כל האיזור שבין הנהרות דון ודנובה,

‏היסטוריה. יש סבורים שמוצאם של הס' האירופיים בערבות ‏דרום יסיביר ואסיה התיכונה, ויש סבורים. שהם היה למן האלף ‏השני, היישוב האוטוכתוני של דרום רוסיה וצפון-קווקז, בעיקר בחבל קובן

‏

‏הרודוטוס מספר, שקדמו להם הקימרים (ע"ע) ושהס' כבשו את ‏ארצם והתנחלו בה. -- הידיעות הראשונות על הס' הן מכתובות ארסחדון מלך‏ אשור. (681--669. לפסה"נ), המספרות, שהאשורים ‏לחמו בקימרים ובס' מצסון ומצפון-מערב לאשור. הס' הגיעו לגבולות ‏אשור מצפון לקווקז. הם עברו לאורך חופו המזרחי של הים הכספי,

 בדרכם פגעו קשה בממלכת אררט (ע"ע). שמם באשורית ‎ashguza‏

‏‏ובמקרא -- אשכנז (ע"ע)...

(האינציקלופדיה העברית ערך ‏סְקִיתִים)

4.יהודים  קראו לאשכנז לאיזור של גרמניה וצפון צרפת כבר מהמאה ה-9 כנראה בגלל דמיון מסויים לשם זקסן (סקסוניה):

שימשה המילה 'אַשְׁכְּנַז' בימי הביניים כינויה של גרמניה. קשה לדעת מדוע הועדף שם זה דווקא ויש המשערים, כי השם אשכנז מזכיר את 'זאקסן' (סקסוניה),{אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה}  ומכל מקום הייתה זו כנראה תחילת ההבחנה בין 'ספרדים' ל'אשכנזים'...

( על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין/יהודה זיו)

https://www.jstor.org/stable/23580583?read-now=1&refreqid=excelsior%3A7f8d67cddfd921c0d09e35fce7d536fb&seq=4#page_scan_tab_contents

5. שו"ם- שפירא(ספייר), וורמייזא(וורמס) ומגנצא(מיינס) - המרחב הבסיסי ממנו החלה יהדות אשכנז:

א.שלוש קהילות שהיוו את הבסיס ליהודת אשכנז:

היום קוראים לאשכנזים לכל מי שאבותיו הגיעו מאירופה, מהארצות הנוצריות.מרוסיה במזרח ועד אנגליה במערב, חוץ מספרד אבל במקור הכל התחיל ב-3 קהילות שהתיישבו בימי הביניים לאורך נהר הריין,קוראים להם קהילות שום- שפירא(ספייר), וורמייזא( וורמס ומגנצא( מיינס).הוא הגבול בין שוויץ לגרמניה וצרפת וגמרניה, היה גבול בין עמים, מקום להתיישבות סביבו וגם נתיב תחבורה לאנשים ולמסחר. עמים ושבטים נדדו לאורכו לאורך כל ההסטוריה וגם היהודים.המסחר האירופה נשלט ברובו ע"י יהודים, בהרבה מקרים לא איפשרו להם לעשות שום דבר אחר...

כשבית המקדש השני נחרב ועוד יותר לאחר כישלון מרד בר כוכבא הרומאים הגלו עשרות אלפי יהודים בתור עבדים  לרומא ולשאר אירופה...יהדות איטליה היתה מחוברת למרכז שנשאר בארץ ישראל...

ב.היהודים נדדו בקבוצות בגלל הצרכים הקהילתיים לקיום היהודי ההלכתי:

בהחלט סביר שהיהודים מאטליה חיפשו הזדמנויות לחיים טובים יותר  ועברו צפונה לאורך נהר הריין...מרחבי המחיה מצטמצמים ויש תנועת התרחבות של העמים , ליהודים היה תפקיד באותה תקופה , תפקיד כלכלי מסחר בנקאות וכשממלכות מתפשטות גם היהודים שלהם עוברים איתם ויהודים לא עוברים אף פעם לבד- סוחר יהודי צריך שוחט, מלמד לילדים שלו, צריך מניין...

ג.היידיש נוצר משילוב של גרמנית מקומית( עתיקה) ועברית, כמו הלאדינו והערבית-יהודית:

הקהילות היהודיות מתבססות קודם במגנצא ואח"כ בשפרייא וורמייזא ומפתחות תרבות ואורחות חיים משלהם סביב התורה והלימוד.היהודית זנחו את השפות שהגיעו אויתם והחלו לדבר גרמנית מקומית , לא הגרמנית של היום אלא הגירסה העתיקה שלה ולתוכם נכנסו גם מילים בעברית מה שיצר את מה שנקרא עד היום- יידיש...

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

ד.הקהילות נוצרו סביב משפחה חזקה אחת- כלכלית, הלכתית :

 לצערנו, אין לנו תיעוד נרחב על מעשיהם של יהודים או של קהילות יהודיות באיטליה וברחבי אירופה בכלל באותן מאות השנים. אנו מתוודעים מחדש לחיים היהודיים רק במאה התשיעית, כאשר משפחה יהודית גדולה וידועה – משפחת קלונימוס – ריכזה סביבה קבוצת משפחות נוספות, עברה מצפון איטליה, דרך האלפים אל אשכנז. מצאצאיהם, דור אחר דור, קמו ראשי הציבור וראשי הישיבה במגנצא – המקום הראשון אליו הגיעה קבוצה זו. למעשה, מהם ניתן להתחיל לתאר את ההתיישבות היהודית באשכנז לאורך מאות השנים. ממגנצא יצאו לשני מקומות נוספים – וורמיזא ושפירא. אותו דגם חזר על עצמו גם במקומות אלו: איש חשוב, משפחתו ועימהם קבוצה מסויימת של תלמידים ועוזרים של האישיות המרכזית, מגיעים אל המקום החדש ונוסדת קהילה. כך ניתן להבין את דרך ייסוד הקהילות: די היה באיש מרכזי אחד, בעל מדרגה רוחנית גבוהה, שישפוט, ידון, יפסוק וילמד, כדי להוות תשתית לקיומה של קהילה חדשה, שהרי דווקא בכגון אלה התייחדה הקהילה היהודית: דיניה – דיני ישראל, שפתה – לשון הקודש, חינוכה – תורה ומצוות, תכלית מוסדותיה – השתמרות יהודית והתייחדות מן הסביבה.

(בינה לעיתים/הרב זאב סולטנוביץ', חלק ב עמ 256)

פרק ב: רבנו גרשום, תקנותיו והיחס אליהם בין האשכנזים והספרדים

1.רבנו גרשום - סוף עידן הגאונים- תחילת עידן הראשונים:

א.המעבר מגאונים לראשונים- מאור הגולה- ע"פ רש"י

אנחנו הסיטורית בסוף תקופת הגאונים, המרכז היהודי מבחינת ההלכה ידע סמכות הוא בבבל והנה באשכנז ואח"כ בצרפת צומח מרכז תורה מפואר, 3 הקהילות (מגנזא וורמייזא ושפירא)  היו תשתית להיווצרות מרכז יהודי תורני חדש...כמו גאוני בבל בסורא ובפומבדיתא, שלא רק הרבנים של המקום וראשי הישיבו ת אלא גם חלשו במכותם התורנית בשטח גדול על  קהילות יהודיות ואיחדו מנהגים והלכה , חלשו בסמכותם התורנית על שטח גדול אותו דבר גם באירופה , באשכנז....המרכז הדתי והלאומי לכל יהדות אירופה..

החכם הראשון המשמעותי הוא רבנו גרשום מהכונה מאור הגולה.הראשון שקרא לו כך הוא רש"י

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

ב.הרדיפות וכפיית הנצרות- גם בימיו של רבנו גרשום:

בשעת השמד שמעתי ממורי הרב ר' שמשון זצ"ל שרבי גרשום נתאבל על בנו כשנשתמד ארבעה עשר יום ("אור זרוע" בהלכות אבלות סימן תכח)

2. רש"י ורבנו גרשום:

א.רבותיו של רש"י היו תלמידי רבנו גרשום:

אביו רבי יצחק ירחי, וכן רבי יעקב בן יקר, רבי יצחק סגן לויה ורבי יצחק בן יהודה - תלמידי רבנו גרשום מאור הגולה

(אליבא דויקיפדיה)

ב.מאור הגולה- כינוי שנתן לו רש"י:

אין גדול כמותו להתיר... וכ"ש רבי' גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין וכל בני גלות אשכנז וכיתים תלמידי תלמידיו הן. (רש"י, תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן כ"א).

ג.יש מסורת שרבנו גרשום קיבל מאחרון הגאונים- רב האי גאון ובשנה שנפטר רבנו גרשום נולד רש"י:

"ורבינו גרשם מ"ה קבל מרב האי ונפטר שנת ד' אלפים ות"ת ורש"י נולד באותו שנה ויחי ס"ה שנים ונפטר בשנת ד' אלפים ותתס"ה" (שו"ת מהרש"ל סימן כט, רבי שלמה לוריא (רש"ל או: מהרש"ל; ה'ר"ע 1510 – י"ב בכסלו ה'של"ד 7 בנובמבר 1573), היה מגדולי פוסקי ההלכה ופרשני התלמוד, וממנהיגי יהדות אשכנז במאה ה-16.-ויקיפדיה)

ד.רבנו גרשום- המייסד, רש"י- הממנף:

רבנו גרשום הוא זה שהניח את היסודות ליהדות אשכנז ורש"י יקח את יהדות אשכנז לשלב הבא..

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

3.כמה מהתקנות המפורסמות של רבנו גרשום:

(1) איסור לשאת שתי נשים.
(2) איסור לגרש אישה בעל כורחה.
(3) איסור קריאה במכתב ששלח אדם אחר לחברו.
(4) איסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (במקורות מעטים בלבד).
(הניסוח ע"פ אתר דעת)

4.תוקפם של תקנות רבנו גרשום- 

א.מכח הכינוס הגדול של חכמים:

למרות הגזירות והרדיפות שעברו באותה תקופה על קהילות אשכנז וצרפת, החלו חיי הציבור בעת ההיא להתארגן ולהתגבש. חכמי אותה תקופה ראו צורך לתקן תקנות המתאימות לדרישות זמנם ומקומם, לגדור פרצות בחומת הדת ובחיי החברה והמשפחה. ביוזמתו של רבינו גרשום ובעקבות מאמציו, התאספו הקהילות במגנצא. באסיפה זו התקבלו תקנות רבות, חלקן גם ב"הכרזת חרם". תקנות אלו ידועות בשם "תקנות רבינו גרשום מאור הגולה".

אכן, התקנות התקבלו באסיפת הקהילות ובמעמד רבים מגדולי ישראל באותה התקופה. בכמה מקורות תקנות אלו מופיעות תחת הכותרת "תקנות הקדמונים" או "חרם הקדמונים" או "תקנות הקהילות", מבלי להזכיר את שמו של רבינו גרשום. יחד עם זאת, תקנות אלו נתלו בשמו של רבינו גרשום מאור הגולה בגלל אישיותו המזהירה והמקובלת כגדול הדור במלוא המובן של המילה.

עובדה זו, שתקנות רבינו גרשום מאור הגולה התקבלו באסיפת הקהילות ובמעמד רבים מגדולי ישראל, היא למעשה כורח המציאות. ההלכה המקובלת היא, שחכם אחד אינו אוסר ואינו גוזר גזירות על כל ישראל אלא לבני עירו ולגבולותיה . כלל זה נאמר אפילו בנוגע לחכם המופלג שבדור בחכמה ובזקנה ואפילו הנשיא בישראל, הגדול שבסנהדרין, אין בכוחו לגזור גזירות בדברים המותרים על כל ישראל, אלא בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם.

מכאן, שתקנות של רבינו גרשום מאור הגולה, שביסודן עוסקות בדברים המותרים מצד הדין לכל ישראל מחויבות היו להתקבל על ידי אסיפת כמה קהילות ובהסכמת גדולי הקהילות הללו. אלמלא הסכמת הקהילות וגדוליהם, לא היה כוח בידי התקנות הללו אלא לחייב את קהילת מגנצא וסביבותיה.

(מאמר "מה זה חרם דרבנו גרשום? ומיהו רבנו גרשום?"/ מנחם ברונפמן)

ב.כאילו ניתנו מסיני !

חכם אחד היה בארצנו והיה שמו רבינו גרשום, תיקן תקנות טובות בענייני גירושין והיה בימי הגאונים ז"ל
ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאילו ניתנו מסיני, בשביל שקיבלום עליהם ומסרום מדור לדור  (שו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן ח', רבי אשר בן יחיאל (ה'י', 1250 – ט' בחשון ה'פ"ח, 1327), המכונה הרא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית- ויקיפדיה).

5.כוחו העצום של החרם:

מדוע העונש שנבחר על ידי בית הדין ביחס לעוברים על תקנותיו היה דווקא החרם? החרם כאמצעי, ידוע לנו עוד מימי בית שני, אך בדרך כלל נגזר חרם על אדם מפני שעבר על המצוות המקובלות באורח החיים הרגיל וחרג באופן חמור מן הנורמות הנוהגות בקהילתו. החידוש המשפטי שבתקנות רבנו גרשום בכך שעונש החרם הפך לאמצעי העיקרי לשמירת התקנות, כעונש היעיל והקשה ביותר, אף יותר מעונשי גוף או ממון, שנהגו באותו הזמן. החרם פירושו התרחקות ד' אמות מן העבריין, איסור כל קשר עימו, כולל קשרי מסחר וסיוע מסוג כלשהו, אף לא דיבור או שיחה. העבריין נותר לבדו. ברור, שליהודי זהו העונש הכבד ביותר שאפשר היה להטיל, מפני שהקיום היהודי, במציאות של ימי הביניים, בלתי אפשרי מחוץ למסגרת הקהילה. יהודי לא יכול להתקיים לבדו – מחוץ לקהילה אין חיים: אין משפחה, אין שפה, אין בית ספר, אין חברה. לכן, הטלת חרם, פירושה, גזירה שאי אפשר לעמוד בה, אלא אם כן האדם מחליט להתנצר, כלומר, לעבור למסגרת קיום אלטרנטיבית. ואכן, היו שבחרו בדרך זו והתנצרו, אך להשאר יהודי ללא קהילה מאורגנת זהו דבר בלתי-אפשרי.

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 270)

6.בגמרא נפסק להלכה שניתן לשאת יותר מאישה אחת אם כי מציאותית כבר אז היה פחות מצוי:

במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכרו תנאים שהיו להם שתי נשים (ועי' הרחבות). בתקופת התלמוד, לפני כאלף ושש מאות שנים, הנורמה שאין אדם נושא אשה שנייה על אשתו היתה כל כך ברורה, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אשה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי, אסור, מפני שכל אשה שמתקדשת לבעלה עושה זאת על דעת שלא ישא אשה נוספת, ולכן מותר לאדם לשאת אשה נוספת, רק אם אשתו הראשונה תסכים לכך או שישלם לה את כתובתה ויגרש אותה תחילה. אמנם ההלכה נקבעה כדעת רבא שסבר, שהואיל והבעל לא התחייב לכך במפורש, מותר לו לקדש אשה נוספת בלא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

7.איך אסרו דבר שהותר במפורש בתורה ?

לכאורה קשה, הרי כלל נקוט בידינו, שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט"ז יו"ד קיז, א), ואם כן איך יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל? פירש מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר (דברים כא, טו): "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה". הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה. כמו כן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. מתוך כך עלולים להגיע לסכסוכי ירושה שעלולים לקרוע את המשפחה, עד שנצרכה התורה להזהיר: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (שם טז-יז). לאחר מכן מובא המקרה של 'בן סורר ומורה', ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו, שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש"י דברים כא, יא; שיחות הרצי"ה דברים עמ' 361). הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.

ראוי לציין, שהוראות ההלכה הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות ואלפי שנים את עליית מעמד האשה מבחינה כלכלית. כי רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות, והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כשרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי הגובר של נשים גרם לשינוי ההוראה ההלכתית, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה והפנמת ערכי המוסר. לכן, מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין או שהפך לתופעה נדירה. וכן היה בזמן חז"ל לגבי תקנת הכתובה – מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה, כך נקבע.

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

8.הטעמים לחרם דרבנו גרשום על אישה שניה:

א.קושי כלכלי- מציאותי באשכנז:

חששו ושקדו על בנות ישראל בהיותינו בגולה אשר ירבה לו נשים ויולד בנים הרבה לא יוכל להספיקן כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה דאמר בפרק הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים הא מסייס /מסיים/ והוא דאית ליה למוזיינינ' ועל אלה חששו קדמונינו בהיותינו בגולה טרודים וכעניים וכל ממונינו על קרן הצבי 

(שו"ת מהר"ם פדואה סימן יד)

ב.שמירה על שלום בית:

שמא חרם זה לא לתקנת נשים לבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם
(שות הר"ן סימן מח)

ג.השפעה נוצרית:

ג1.השפעה כללית לגבי אמצעי החרם:

ניתן לשער שהיתה גם סיבה נוספת לבחירת אמצעי ענישה מיוחד זה: השפעה מן התרבות הנוצרית הקנאית, שבלהט הויכוחים הדתיים בין כתות וזרמים, הטילה חרמות. אמנם, החרמות שלהם היו מרחיקי לכת, עד כדי רדיפה והמתה במיתות משונות. אם כן, שתי סיבות היו לעונש החרם:  א. עונש החרם היה בעל עוצמה רבה בקרב הקהילה היהודית.  ב. בסביבה הנוצרית היה החרם מקובל מאד.

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 271)

ג2.השפעה ספציפית לגבי נשיאת 2 נשים שלא היתה מקובלת אצל הנוצרים:

יתכן שהתקנה נבעה, במידה רבה, מהיענות לאתגר הסביבתי וחשש מחילול ה' בעיני הנוצרים. היה צריך להפחית את הלחץ שהפעילה הסביבה על הקהילה היהודית בלאו-הכי – לחץ להתנצר, להטמע ולהתבולל. אמנם, בפועל היה העולם הנוצרי רווי אלימות, אונס וניאוף, אך מבחינה דתית בקושי הותרו בו נישואין לאשה אחת. בעולם הקתולי אף אין אפשרות לגירושין, וכדי להנשא בשנית צריך לחכות עד שבן הזוג או בת הזוג ימותו. באותו עולם ששלט בו "טוהר המידות" של תא משפחתי קטן מאד, קשה היה להתיר מציאות שנראתה פורצת כל גדר ונורמה מוסרית

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 271)

ג3.לכתחילה היה ראוי לאסור את חדר"ג ורק המיאות בין הנוצרים מחייבת את זה:

מלבד שלא נתפשטה גזרתו בכל הארצות ולא נתקבלה בכל ישראל, כי בארצות המערב והמזרח לא חלה כלל רק במדינת אשכנז לבדה וזה מפני חמת המציק שאינן מתירין לאדם לקחת יותר משתי נשים שהוא אצלם לעוון אשת איש יחשב... אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה. לפיכך התירה התורה אותן לאיש הישראלי מפני שאסרה לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסורה לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה למען יוכל עמוד בהן לפיכך לא לחנם התירתן תורה. וגם כדי להרבות זרע ישראל ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת שבלא"ה הם רבים וא"צ אלא לישוב המדינה. ומהראוי היה למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו, רק משום שהוא בשב ואל תעשה וגם מחמת הסכנה ליהודים השוכנים בין הערלים כשנושאים שתי נשים, הוצרך רגמ"ה לגזור איסור זה שלא מן הדין.

(שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב סימן טו, רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (קרי: עֶמְדְן; בתעתיק לועזי: Emden; ט"ו בסיוון ה'תנ"ח (4 ביוני) 1698), אלטונה – ל' בניסן ה'תקל"ו (19 באפריל 1776), שם), היה רב ותלמיד חכם, מגדולי הרבנים במאה ה-18. נודע בכינוי יַעְבֵ"ץ (ראשי התיבות של שמו, יעקב בן צבי-ויקיפדיה)

ד.חיזוק לתקנה הראשית שהיא שלא יגש אישה בעל כרחה

ולולי דמסתפינא לחדש דבר שלא הזכירו הגאונים הקדמונים הוה אמינא דר"ג הרי תיקן ב' תקנות, א' שלא לגרש בע"כ והיא עיקרית וכוללת ונתקבלה בכל מקום כמ"ש בתשובת הר"ן, ואידך שלא לישא ב' נשים ואותה לא נתפשטה כ"כ ואינה אלא משום קטטה ודלא מצי למיקם בספוקייהו וקילא טפי כמ"ש בד"מ. ונ"ל דהשניה תליא בראשונה - אחר שגזר שלא לגרש בע"כ ולפעמים ע"כ שלא לרצונו ידור עם נחש בכפיפה אחת, עי"ז ישא אשה על אשתו ויתרבו קטטות בבתי ישראל ועניות מחזירות על הפתחים דלא מצי למיקם בספוקייהו, נמצא תקנתו שלא לגרש בע"כ קלקלה היא, ע"כ חזר ותיקן שלא לישא ב' נשים אבל אי הו"מ מגרש בע"כ לא הוה גזור.

(שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן א)

9.הטעם לתקנת האיסור לקרוא מכתביו של הזולת דווקא אז:

תקנה ידועה נוספת, שלא ברור אם אכן נתקנה בבית מדרשו של רבנו גרשום או מאוחר יותר, היא האיסור לקרוא בכתביו של הזולת ללא רשותו. מלבד הסיבה הפשוטה שבחיזוק מניעת רכילות ולשון הרע על ידי התקנה הזאת, יתכן, שעם התקדמות המסחר, רבתה התחרות ועימה הצורך בסודיות המכתבים והמסמכים שהועברו ממקום למקום. לפיכך, נתנו בתי הדין את דעתם על המציאות הזאת והחליטו לתקן תקנה שתסדיר את המצב. זוהי תקנה מתקדמת ביותר לתקופתה, שכן זכויות הפרט (כמו למשל הזכות לצנעת הפרט) לא כובדו בימים ההם

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 272)

10.כיצד התקבלו תקנות רבנו גרשום בעולם הספרדי:

א.הגאון מווילנא רצה לעשות מהלך שיבטל את החרם כי ביטולו קשור להתקרבות הגאולה:

וכרגע נראה לי ספר בית יוסף חדש (ירושלים תרל"ה) מהגאון רבי עקיבא יוסף שליזנגר, וראיתי אליו שהביא בשם הגאון בעל פאת השלחן, רבי ישראל משקלוב, שאמר בשם הגר"א זצ"ל, שאילו היה עולה הדבר בידו, היה מוכן לבטל תורה ותפלה ולכתת רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה להשפיע על רבני המקומות לבטל לגמרי החרם דרגמ"ה שלא לישא שתי נשים. ע"ש. וגם הלום ראיתי בספר תולדות הגר"א מאת רבי בצלאל לנדא (עמוד קז) שהביא נוסח המכתב שכתב הרה"ג רבי שמואל העליר מצפת ביום י"ד טבת תרל"ו, אל הרה"ג רבי עקיבא יוסף שלזינגר, הנ"ל, וז"ל: והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי כמה פעמים שמעתי מהגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבינו אליהו מוילנא זיע"א, כי אילו היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דר' גרשום בענין איסור לשאת שתי נשים, כי ע"י ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה. וגם להשפיע שהכהנים ישאו כפיהם לברך ברכת כהנים בכל יום. ע"כ. (וע"ע בשו"ת בית אבי ח"ב סי' קכ). והנה אף על פי שלא יצאה לפועל מחשבתו הטובה של רבינו הגאון מוילנא, מכל מקום הבו דלא להוסיף עלה, להחמיר חומרת החדר"ג גם על הספרדים ועדות המזרח, אשר לא קבלוה מעולם ועד עתה. 

(שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן ב)

ב.תקנות רגמ"ה לא מוזכרת בשום מקום ברמב"ם:

כבוד בית הדין האיזורי נימק את החלטתו על פי המבואר בתשו' הר"ן (סי' לח): שחרם רבינו גרשון מאוה"ג פשט איסורו בכל ישראל, שלא ראינו ולא שמענו אשה שמתגרשת בעל כרחה. ודייק הנודע ביהודה קמא (חאה"ע סי' עז) מד' הר"ן שהחרם הנ"ל הוי כדאורייתא ממש. וכ"כ החתם סופר בתשו' חלק ו' (סי' ע), כעל דבר הפשוט שחרם דבעל כרחה חמיר טפי ונתפשט בכל מקום ובכל זמן. וכן בחת"ס (חחו"מ סי' רג) הביא דברי הנוב"י, וכתב: שדיוקו מד' הר"ן אמת, אלא שיש להעיר עליו ממ"ש מהר"י קולון (ריש שרש קז) שממה שלא הזכיר הרמב"ם בשום מקום מתקנת רגמ"ה משמע שלא פשט איסורו בארצו, ומסתמא לא נודע להרמב"ם כלל מאותה תקנה מכל גלילותיו. וא"כ י"ל שהפיסקא של הכתובה הנ"ל לא באה להטיל חובה על האשה שאם ישלם לה כתובתה יוכל לגרשה בעל כרחה, אלא היא תוספת חיוב על הבעל שלא יוכל לגרשה ע"מ שסכום כתובתה ישאר חוב עליו, כפי שפסק הרמ"א (בסי' קיט ס"ו): שאפי' אם אין לו לשלם לה הכתובה ונדוניתה אינה יכולה לעכב הגירושין משום כך, אלא תתגרש ותתבע אח"כ מה שחייב לה. וע"ז התחייב הבעל בתנאי כתובה הנ"ל שלא יוכל לעשות כן, אבל לא מדובר כלל על ויתור מצד האשה על החרם דר' גרשון שלא לגרש בעל כרחה. ודמי למ"ש בחו"מ (סי' יב ס"ט) שאם קבל פשרה בקנין ובקנס אינו יכול לומר אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה, שאין פרעון הקנס פוטרו מן הקנין. ע"ש. וה"נ בנ"ד. עכת"ד. וכעת נבוא לעמק יהושפט. 

ג.הספרדים לא קיבלו בפועל את החרם באיזורי מגוריהם:

א. ראשית דבר עלינו להביא כאן דברי הבית יוסף אה"ע (ס"ס א): כתב הרשב"א בתשובה, שאותם /שאותה/ תקנה שתיקן ר"ג שלא לישא אשה על אשתו, לא פשטה בכל גבולותינו ולא בגבולות פרובינציא הסמוכים לצרפת ג"כ לא שמענו שפשטה, ומעשים במקומותינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם, וכן אחרים רבים, ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם. עכ"ל. ובתשו' ב"י אה"ע (הל' כתובות סי' יד), כ' לדחות דברי מהר"י די מולינא שערער על פסק מרן וחכמים אחרים עמו להורות היתר לאשכנזי הדר בא"י לשאת אשה על אשתו, וכתב עליו מרן בתוך דבריו: זאת ועוד עמו אתוכח, כי מה לו כי נזעק לצאת לריב מהר ולתקוע עצמו לאסור בדבר זה, והנה לפני זמן לא רב היה חכם אשכנזי בירושלים ת"ו זקן ויושב בישיבה, שהיתה לו אשה בת בנים, ונשא אשה אחרת עליה, והיו שם הרה"ג הזקן ר' קלונימוס וחכמים אשכנזים אחרים ולא היה פוצה פה ומצפצף, ולמה לא הציל בעת ההיא לצאת לקראת נשק למחות בידו, וכי משוא פנים יש בדבר, ועוד דהא קי"ל דהלכתא כסוגיאן דעלמא, 

ד.בקיהלות סלוניקי וקושתא( שהיה להם התממשקות עם יהודים אשכנזים) מעולם לא נידו אשכנזי שהפר את החרם:

והנה בשאלוניקי וקושטא ויתר קהלות תוגרמא אשר שם קהלות גדולות מהאשכנזים, וגם במלכות הזאת, מעולם לא נשמע שינדו לשום אשכנזי שנשא אשה על אשתו, ואיך יקום הוא לעשות דבר שלא נשמע ולא נראה כמוהו, ולהתעבר על ריב לא לו, כי הוא ספרדי שמעולם לא קבלו עליהם תקנת ר' גרשון. עכת"ד. הנה מבואר להדיא שהספרדים לא קבלו עליהם תקנת ר"ג. 

(שו"ת יביע אומר חלק ה - אבן העזר סימן א)

ה.כיום הספרדים מתנים בכתובה שלא יעשאו אישה שניה בלי היתר של בית דין אבל התימנים מעולם לא קיבלו את חרם דרבנו גרשום ולא שמו תנאי כזה בכתובה:

 כפי דין תורתינו הקדושה שבכתב ושבעל־פה, וכן מוסכם מכל הפוסקים, מותר לשאת אשה נוספת על אשתו, בכתובה וקידושין כדת וכדין, כמו שנאמר{יב} אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונאמר{יג} כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' וילדו לו בנים וגו'. וכך נהגו בכל הדורות, כגון שמצינו באלקנה אביו של־שמואל הנביא{יד}, ולו שתי נשים, שם אחת חנה ושם השנית פנִנּה. ואשתו הראשונה אינה יכולה למנעו מזה, גם אם ילדה לו ילדים רבים. ואפילו מאה נשים בבת־אחת, יכול לשאת. אך כל זה דוקא בתנאי שהוא יכול לתת שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, או שהן מוחלות ומסכימות להסתפק במועט{טו}. ונתנו חז"ל עצה טובה שלא לשאת יותר מארבע נשים, אף־על־פי שיש לו ממון רב, כדי שתגיע לכל אחת מהן עונה בכל חודש, פעם אחת בכל שבוע. אלא שלפני קרוב לאלף שנה, התקין רבינו גרשום בחרם שלא ישא אדם אשה על אשתו. וכתבו הפוסקים שלא פשטה תקנתו כי אם בפרט אצל האשכנזים{טז} אבל לא אצל הספרדים. ואפילו תלמידי־חכמים צדיקים וחסידים ואנשי מעשה נהגו לשאת אשה שנייה, זולתי אותם שהתנו בכתובה על כך שלא ישא אחרת עליה אלא ברשות בית־דין{יז}. גם אצלינו בכל קהילות קודש תימן כן היה המנהג פשוט{יח}, ולא עוד אלא שאין בקהילותינו מי שהתנה על זאת כלל ועיקר. ונותן הבעל לכל אחת מהן מדור לעצמה{יט}. וכעת זה מקרוב שכמעט ונתבטל הדבר, צריך ליטול עצה ותושיה מגדולי הדור{כ}:

(הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר, אבן העזר סימן קצ"ח סעיף ד')

11. המצב כיום בישראל- הרבנות החילה את האיסור על כל העדות:

א.בכתובה (גם הספרדית) מתחייב החתן שלא לשאת אישה נוספת ללא היתר בית דין וכך גם נפסק לכלל תושבי ישראל ע"פ הרבנות :

לפני כאלף שנים, תיקן באשכנז, רבנו גרשום מאור הגולה, שלא ישא אדם יותר מאשה אחת. עוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלא הסכמתה. ורק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כרחה.

תקנה זו שלא לישא שתי נשים התקבלה באשכנז, ואילו בספרד לא נתקבלה כתקנה מחייבת, אבל בפועל כך נהגו ברוב הקהילות, כאשר בכתובה היה החתן מתחייב שלא ישא אשה נוספת על אשתו. 

לאחר קום המדינה, בשנת תש"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות בשווה.

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

ב.נוסח תקנת הרבנות: 

לרגל קבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, ומביאים אתם מנהגים קדומים שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל,

לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל, שהם תופסים מקום יסודי לכל תקנות רבותינו הקדמונים, מימי משה רבינו ועד הדורות האחרונים לקהלותיהם.

ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית - דין של מעלה ובית - דין של מטה וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל גוזרים ומתקנים בתוקף תוה"ק ככל תקנות ישראל שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם...

אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר - נשואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל... בתוקף הטלת חרם על העובר ככל חומר תקנות הרבנים בישראל, על כל קהלות ישראל הקיימות ואלך שתתקיימנה להבא בעזה"י, לשמור ולקיים את כל הכתוב בהם עד בוא גואל לישראל. ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב

(קובץ תורה שבעל פה, תשמ"ו, עמ' קד)

12.נקודת המפלט לחרד"ג- היתר מאה רבנים:

א.מאה רבנים מ-3 קהילות שונות כדי להתיר את החרם:

חרם תקנת הקהילות ששם רבינו גרשם מאור הגולה. דאין לישא שתי נשים. אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהילות, וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר

(שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד, סימן אלף כב)

ב.מטרת התנאים למאה רבנים- שלא יקלו ראש בחרם:

כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו

(בית חדש, אבן העזר א)

ג.מקרים להיתר- שגעון, עגינות הגבר וכד':

 על פי הרבנות הראשית היתר כזה יינתן רק במקרים מיוחדים (כגון שגעון) ולאחר שמיעת ערעורה של האישה.האמצעי מופעל גם במצבים של עגינות הגבר, כשאישה מסרבת לחיוב גט שפסק עליה בית הדין.

(אליבא דויקיפדיה)

ד.מציאותית יש רק כ-11 מקרים של היתר כזה בשנה:

מנהל בתי-הדין הרבניים, הרב אליהו בן-דהאן, מסר לנו כי מדי שנה ניתנים בממוצע כ- 11 היתרים ניתנו לגברים לשאת אשה שנייה.

(מעמד אישי- מתוך דוח האגודה: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996)

13.הספר "המסע אל תום האלף" של א.ב יהושע מנסה לעמת בין הגישה הספרדית- המתירה נשיאת 2 נשים לבין החרם הבלתי מעורער בקהילות אשכנז המתנגד לזה נחרצות:

זהו מסע אל שנת 999, בלב היבשת "הנידחת והפראית" אירופה, האחוזה התרגשות לקראת שנת האלף, שאולי יופיע בה פעם שנייה בן-האלוהים. בן-עטר, סוחר יהודי מצליח מטאנג'יר, נוטל עמו את שתי נשותיו, יחד עם שותפו המוסלמי, בתוספת רב יהודי ששכר באנדלוסיה, במסע נועז ומיוחד, שתחילתו בספינה, דרך האוקיינוס והסֵינה, עד לתוך העיירה הקטנה פאריס, והמשכו ב"תוספת יבשתית", עד לריינוס ולוורמייזא. כל זה בניסיון לשכנע את אחיינו לאחות ב"דין-תורה" את הקרע ביניהם, ואת שותפותם המסחרית הפורחת, שנותקה לפי תביעת האשה החדשה של האחיין, אלמנה אשכנזייה מוורמייזא, שכפל הנשים של הקרוב הצפון-אפריקאי מעורר בה רתיעה ואימה. בבית הפאריסאי של האחיין ואשתו עתיד בן-עטר לנחות עם כל הפמליה שלו, ובהתארחות שהולכת ונעשית משעשעת ומדהימה מתגלגלת ההתרחשות ל"משפט כפול". ה'מסע' הוא ניסיון מבריק לבדוק את אפשרות הדיאלוג בין קודים תרבותיים בתוך העם היהודי, המוסט אל ערב עלייתן של שתי תרבויות יהודיות גדולות – "תור הזהב" בספרד, ו"חכמי אשכנז". ולא פחות הוא מסע אישי של סוחר שמתגלה כ"פילוסוף של אהבה", המנסה להבין את החיים בתוך הכפילות המתוחה בין גבר לאשה ובתוכו עצמו

(אתר עברית, תקציר הספר)

_______________________________________________________________________

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4987166,00.html

אזכרה: שם טוב

                                                           <<לע"נ לינה בת אורו>>

פתיחה:מדוע כתר שם טוב לא נמנה בתוך השלשה וממילא אלה 4 כתרים?

רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן: (אבות ד,י"ג)

הקדמה: השם והשמן 

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב  - וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ (קהלת ז,א)

1.מדוע דווקא שמן ולא שאר משקים אחרים(יין למשל)?

א.שמן זית הוא עץ החיים:

... וזהו שכתוב: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". תְּצַוֶּה - לשון צוותא, חיבור. כי צריך עם ישראל כולו לתקן את הדעת ולהתחבר יחדיו להעלות שמן מעץ החיים לנר תמיד בבחינת "מעלין בקודש ואין מורידין" (ע"פ הבעש"ט, תולדות יעקב יוסף פרשת נשא קלא)

ב.כהנים ומלכים נמשכו בשמן:

"טוב שם משמן טוב"(קהלת ז,א) שם טוב עדיף על שאר המידות הטובות אותם הוא מכנה שמן טוב משום שהכוהנים והמלכים נמשכו בשמן בכניסתם לתפקיד.(יחל ישראל,חלק ד',רסא)

ב.דווקא שמן - כי הוא שומר על  מקומו וייחודו ( ובזה הוא דומה לשם שהוא אישי)  ולא מתערבב עם מים

"טוב שם משמן טוב" - יפה לאדם שם טוב משמן טוב וביום המות טוב השם מיום הולדו לכך הוקש שם טוב לשמן יותר משאר משקין שהשמן אתה נותן לתוכו מים והוא צף ועולה וניכר אבל שאר משקין אתה נותן לתוכן מים והם בולעים טוב שם משמן טוב

(רש"י,שם)

ג.שמן טוב יורד למטה ושם טוב תמיד עולה למעלה ולכן הוא טוב יותר :

 שמן טוב יורד למטה שנאמר (תהלים קלג) כשמן הטוב היורד על הזקן שם טוב עולה למעלה שנאמר (בראשית יב) ואגדלה שמך שמן טוב לשעה ושם טוב לעולם שנאמר (תהלים עב) יהי שמו לעולם 

(רש"י,שם)

ד.שמן טוב ריחו משפיע על טווח קרוב ושם טוב יכול להיות נפוץ בכל רחבי העולם:

שמן טוב הולך מקיטון לטרקלין ולא יותר ושם טוב לסוף העולם 

(רש"י,שם)

כי אם יניח בביתו שמן אפרסמון הטוב, יריחוהו אנשי ביתו ושכניו הקרובים, ואם יתרחקו ממנו מעט לא יריחוהו, אבל המוכתר בשם טוב אפילו הוא עומד בקרן זוית זו שמעו הולך מסוף העולם ועד סופו,

(פירוש רבנו יונה על אבות פרק ד משנה יג )

{ה.שמן טוב מתכלה בסוף ותחום בזמן , שם טוב יכול להישאר לנצח}

ו.אנשים עם שמן טוב נכנסו למקום החיים ומתו ואנשים עם שם טוב נכנסו למקום מיתה ויצאו חיים :

אמר רבי יהודה ברבי סימון מצינו בעלי שמן טוב נכנסו למקום החיים ויצאו שרופי' והם נדב ואביהוא שנמשחו בשמן המשחה ומצינו בעלי שם טוב שנכנסו למקום המיתה ויצאו חיים חנניה מישאל ועזריה שיצאו מכבשן האש 

(רש"י,שם)

2. בין יום המוות ליום היוולדו  לפטירה:

א.ביום המיתה יש לאדם שם והסתלקותו יכולה לעשות רושם רחב וביום הלידה עוד לא צבר לעצמו שם טוב בעולם:

"ויום המות מיום הולדו" - נולדה מרים אין הכל יודעין מה היא מתה נסתלקה הבאר וכן אהרן בעמוד ענן וכן משה במן

ב.האדם נולד פעם אחת ומוליד את עצמו כל חייו עד לפטירתו :

שתי לידות הן לאדם:

אחת – בעל כורחו, ואחת – מדעתו,
אחת – על ידי אחרים ואחת – על ידי עצמו.
ראשונה – לקתה בחבלי לידה, שנייה – התברכה בחבלי יצירה.
ראשונה – מאורע לשעתה, שנייה – נמשכת כל ימי חייו של אדם.
ראשונה – עיקרה לידת גוף, שנייה – כולה לידת נשמה.
ראשונה – יציאתו מבטן אימו לאוויר העולם, שנייה –
התגלות מהותו על ידי תורה ומצוותיה.

('מצווה ולב'/ הרב אלימלך בר שאול )

ג.שלושה שמות שמלווים כל אדם:

 שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו

(תנחומא, פרשת ויקהל)

1. השם שנתנו לו הוריו-עם לידתו -הייעוד שהם מייעדים לו בחיים(שם- ייעוד מטרה- "לשם")
2. השם שקוראים לו בני האדם-במשך חייו-  החברה הסובבת ע"פ המוניטין שרכש בעיני הבריות( שם - רושם שעושה)
3. השם שקנה לעצמו- אישיותו ועשייתו של האדם עצמו - שניכר ונשאר גם אחרי לכתו (שם -)

סיום: שם טוב- היהלום של  שלושת הכתרים

וכתר שם טוב עולה על גביהם. ר"ל ולכתרים כולם צריך כתר שם טוב, והרי הוא תלוי בכתר תורה, כי במה יש לאדם שם טוב אם לא יעסוק בתורה ויקיים המצוות,

(פירוש רבנו יונה על אבות פרק ד משנה יג )

 וכתר שם טוב עולה על גביהן. ר"ל אין כל אחת או כולם יחד חשובים להקרא כתר, אם אין בהם שם טוב שיזכה האדם בהכתר ההוא שבראשו ע"י מעשיו הטובים שיוכל לעשות על ידה. דהחכמה, והיחוס, והעושר מתת אלהים המה, ולא השיגם ע"י יגיעתו, ואם ישתמש בכתרו זה למעשים טובים, אשריו, מלך מוכתר הוא בישראל. ואם לאו הוא כשפל בשפלים, וכתרו בראשו הוא כנזם זהב באף חזיר:

(תפארת ישראל – יכין,שם)

אחרית דבר: חפצי הנצח שמלווים את האדם לעולם הא- תורה ומעשים טובים

בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר (משלי ו כב): "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך":

(אבות ו,ט)

מעשה באדם מוכשר וחרוץ, אך עני ורש. ביתו ריקם, ועולליו שואלים לחם. אמר לאשתו: "משנה מקום – משנה מזל. אצא למדינת הים, ואולי יצליח ה' דרכי".

אמרה לו: "לך לשלום אך זכור: בעוד חמש שנים תגיע בכורתנו פרקה ורצוני שתחזור למועד, לבל תהיה כיתומה בחיי אביה". הבטיח שיחזור עד אז, אם יצליח ואם לאו.

נסע למרחקים ושלח ידו במכירת בשר ודגים. הצליח מאוד ועשה הון רב. יום רדף יום ושנה רדפה שנה, והגיע הזמן לשוב. אמר לעצמו: "מה אביא אתי? הרי הכסף שכאן אינו עובר לסוחר במולדתי". החליט להביא עמו סחורה, שווה כסף. ואם סחורה, הן הצליח עד מאוד במסחר הבשר והדגים... מכר את ביתו וכל רכושו שבנכר וקנה תמורתם בשר ודגים, חתם אותם בארגזים והביאם עמו בספינה. בנמל הטעינם על עגלות ונסע עמם למדינתו. במעבר הגבול פתחו שומרי המכס את הארגזים ונסוגו אחרו מפני ריח הצחנה האיום. סוף דבר נאלץ להוציא את שארית כספו כדי לשכור פועלי נקיון שיפנו את הבשר המרקיב ושב לביתו חסר כל. עני יצא ועני חזר. ברוב יגונו ועצבונו נפל על מיטתו ונרדם.

כשהקיץ, לא האמין למראה עיניו. הבית מואר בחגיגיות, אשתו וילדיו מחייכים באושר והשולחן ערוך במיני מטעמים...

"על מה השמחה?" השתאה.

"מסעך לא היה לשוא" בשרה לו אשתו.

"עתה נוכל להשיא את בתנו בכבוד". והוא אינו מבין מאומה. ספרה האשה, שכאשר חלץ את נעליו בלכתו לישון, ראו הילדים שהנעלים מרובבות בבוץ. ניקו אותן, פרכו את גלידי עפר, ומצאו ביניהם יהלומים גדולים וקטנים. נטלו אחד מהם אל הצורף ונתן תמורתו הון רב. ואם כך שילם תמורת יהלום אחד, כמה ישלם בעבור כולם. יש בידיהם נדוניה לכל הצאצאים.

שמע ונרעש: "כונתך לאותן אבנים קטנות וזוהרות? הלא הן שם כאבני חוצות. אילו הייתי מכיר בערכן, הייתי גודש את הארגזים באבנים כאלה והייתי הופך לעשיר המדינה..."

כך – אמר רבנו החפץ חיים – נשלחה הנשמה לעולם במטרה לסגל לעצמה תורה ומצוות, להעשירה באושר לנצח נצחי. אך כאן בעולם, הופך האדם לסוחר בבשר ודגים ועושה חיל... אוכל ושותה, שמח ומדושן עונג. ובהגיע שעתו לשוב למקור מחצבתו, מביא הוא עמו מלוא הארגז בשר... גופו ממלא את קברו. ברם, הגוף נרקב בקבר, ו"מרבה בשר – מרבה רימה". עולה הנשמה לשמים דואגת וחרדה, מבינה שכילתה ימיה לריק ושבה ריקם.

מתייצבת הנשמה לפני בית דין של מעלה – והנה הפתעה: אור וזוהר, רכוש רב מספור. אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון: ביום פלוני נתן צדקה, ביום פלוני התפלל בכוונה, ביום פלוני האיר פנים לזולת, גמל חסד, ביקר חולה, התעניין בשלום חבר – מצוות ש"נדבקו" בעקביו כמבלי משים ויזכוהו לחיי נצח.

והוא חרד ונלפת: אלו היה יודע את גודל מעלתן, הלא היה ממלא בהן סלים ושקים, מביא מהן חמרים-חמרים.

(חפץ חיים החדש על התורה, משלי הח"ח)

__________________________________________________________________________

https://taamu.co.il/dwqa-question/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%9B%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA/

1.מהו שם? ייעוד,התוכן של הנשמה:

שם האדם =מטרה("לשם") (ע"פ הרב אורי שרקי)

סיום:השם הוא התוכן הפנימי של האדם והרושם השאיר פה אחרי פטירתו - השמן זוהי המעטפת החיצונית

___________________________________________________________________________________

לשם ולשמן תכונה משותפת והיא ששניהם יש בהם צד של בידול: השמן כידוע צף על פני המים וכאילו נבדל מהם, ונתינת שם לדבר  יש בה צד שמבדל בין הקורא לנקרא אלא שדווקא הקריאה בשם יש בה צד של חיבה וקירבה וכמו שמצאנו למשל כשאלוקים קרא ליעקב בהיותו בבאר שבע לפני רדתו למצרים וכפל את שמו "יעקב יעקב" ומסביר רש"י שכפל השם הוא "לשון חיבה".אומר לנו קהלת ששם - נתינת שם לדבר - עדיפה משמן טוב ואינה זהה לו שכן שמן רק נבדל וצף על פני המים אבל נתינת שם מצד אחד מבדילה ומייחדת את הדבר אך מצד שני הקריאה בשם מחזירה ומקרבת אותנו אליו ולכן עדיף החיבור שיש בקריאה בשם על פני הבידול שיש בשמן הנפרד מהמים.

ועם כל זאת, במקרה שבו יש מרכיב של כבוד- כמו בין אדם להוריו או לבוראו- הרי שאז יש איסור על קריאה בשם שכן יש תכלית להראות על ההבדל בין הבורא לנברא או בין בן להוריו.
וממילא מובן מדוע נהגו לומר פסוק זה דווקא בהקשר של פטירת האדם (וכמו שגם מעיד סוף הפסוק עצמו) שכן פטירת האדם כביכול מאבדת את שמו בעולם ועל כן יש חשיבות להזכיר את שמו שזהו הזכר של מעשיו בעולם הזה ובפרט אם נפטר בשם טוב.  (ענ"ד)

___________________________________________________________________________________

אלו שלוש המעלות הגדולות ניתנו לאומה בעיקר חקיקת חוקיה, והן, הכהונה והמלכות והתורה. כהונה זכה בה אהרן, ומלכות זכה בה דוד, וכתר תורה מונח לכל, לכל מי שירצה להיות מוכתר בו. אמרו: שמא תאמר שזה הכתר פחות מהשנים? לא כי, אלא גדול הוא משניהם ובו יהיו השנים, שנאמר: +משלי ח טו - טז+ "בי מלכים ימלוכו... בי שרים ישורו". אבל כתר שם טוב הרי הוא מגיע מן התורה, רצוני לומר: לימודה ועשייתה, כי בזה יהיה השם הטוב האמיתי. (פירוש הרמב"ם על אבות,שם)

2.שמות השבטים- נאים ונאים מעשיהם, שימעאל אינו שומע ועשיו אינו עושה אבל ב"י- נעשה ונשמע:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אַרְבַּע מִדּוֹת נֶאֶמְרוּ בְּשֵׁמוֹת, יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתָם נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם נָאִים. יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתָם כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעוּרִים. יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם נָאִים. וְיֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתָן נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעוּרִים. שְׁמוֹתֵיהֶן נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעוּרִים, עֵשָׂו, שְׁמוֹ עֵשָׂו וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה. יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ. שְׁמוֹתָן כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם נָאִים, אֵלּוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה (עזרא ב, נא): בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר, וְזָכוּ וְעָלוּ וּבָנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. שְׁמוֹתֵיהֶן כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶן כְּעוּרִים, אֵלּוּ הַמְרַגְּלִים (במדבר יג, יג): סְתוּר בֶּן סְתוּרִים, (במדבר יג, יא): גַּדִּי גְּרָדִים וּמְרָדִין.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא שְׁמוֹתֵיהֶן נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶן נָאִים אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, רְאוּבֵן, רְאוּ בֵן בֵּין הַבָּנִים. שִׁמְעוֹן, שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אֵין שְׁמוֹתָם שֶׁל שְׁבָטִים עָכוּר לָהֶם, אֶלָּא חָפוּת לָהֶם.

(בראשית רבה, עא,ג)

אור התורה: זיכרון ושכחה

חלק א: האור הגנוז- התורה

1.האור הגנוז- למה לברוא אור ע"מ לגנוז אותו ולא לומר שישנו אור שטרם התגלה לעולם?

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:(בראשית א,ד)

2.הקב"ה גונז את האור לעתיד לבוא לצדיקים:

א.מה זה מסוף העולם ועד סופו ?

דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם".{אביו לח,טו}  ולמי גנזו – לצדיקים לעתיד לבוא

(חגיגה יב, ע"א)

ב.למה בבריאת האור לא נאמר "ויהי כן" ?

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי רָקִיעַ...  וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם ...וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ ....וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם ... וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה ...וַיְהִי כֵן
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע... וַיְהִי כֵן
(בראשית א, ג-כט)

 לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ: עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים(תהילים א,ד-ה)

השאלות: (ג-ה) מה היה האור שנברא ביום הראשון. אם הם המאורות הלא נבראו ברביעי. ולמה קראם פה אור ושם מאורות, ולמה אמר יהי אור ולא אמר ויהי כן כמו בכ"מ...

...דעת חז"ל שלכן לא אמר ויהי כן, מפני שאור הזה לא נתקיים רק עד יום רביעי ואח"כ נגנז, כי הי' קרוב לשרשו שבא מאור השכליים והיו מצד אחד אור מוחש ומצד אחד אור שכלי שבו ישמש לעת"ל כמ"ש קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, וע"כ אמרו שראה הקב"ה שיהיו רשעים בעולם וגנזו לצדיקים לעת"ל...
וז"ש במדרש שוח"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והרשעים אומרים "לא כן" חייכם על כן לא יקומו רשעים במשפט, ר"ל שהקב"ה רצה שאור הגנוז יתקיים וישמש תמיד ואז לא היה כותב ויהי אור רק ויהי כן שמורה על הקיום, וז"ש אני אמרתי יהי כן, אבל ע"י שראה מעשי הרשעים הוכרח לגנוז האור ולא כתב ויהי כן, וז"ש והרשעים אומרים לא כן ועי"ז יהיו נדונים באור הזה לעתיד לבא, כמ"ש שהרשעים נדונים בה, שאם היה האור מתמיד במציאות היו יכולים לסבלו, וז"ש על כן לא יקומו רשעים במשפט:
(מלבי"ם ,שם)

3.התורה נמשלה לאור והמצווה לנר:

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר:(משלי ו,כג)

 כי נר מצוה. המצוה שאדם עושה מאירה לו כנר והלומד תורה היא לו כאור היום והשומע תוכחת מוסר הוא לו דרך המביא חיים : (מצודת דוד,שם)

{ה"מצודות" הוא ביאור על כל ספרי הנביאים והכתובים (מלבד המגילות רות, איכה ואסתר). הפירוש נכתב על ידי רבי דוד אלטשולר (ה'תמ"ז, 1687 – ה'תק"ל, 1769) והושלם על ידי בנו רבי יחיאל הילל אלטשולר (נפטר אחרי תקנ"ג, 1793).

הפירוש הוא ליקוט אדיר בהיקפו של ביאורי הפשט מפירושי הראשונים, עם עריכה, סִיגְנוּן והוספות רבות, והוא נחשב כפירוש הנפוץ והמקובל ביותר לנ"ך בכל הזמנים, בנוסף לפירושי הראשונים. פירוש ה"מצודות" הפך לאבן יסוד לכל הלומדים, ומאז כתיבתו במאה השמונה עשרה נדפס כמעט בכל דפוסי "מקראות גדולות".

החיבור חולק על ידי רבי יחיאל הילל לשני חלקים מקבילים:

• מצודת דוד - ביאור ענייני הפסוקים ופשטם
• מצודת ציון - ביאור מילים וביטויים שונים (ויקיפדיה) }

4.התורה בארמית נקראת- אורייתא כי היא אור באופן תת מודע:

לכל שפה יש עולם מודע של משמעויות ועולם תת-מודע אסוציאטיבי שגנוז בתוך המילים. התת-מודע של העברית היא השפה הארמית. השפה הארמית היא גם השפה שדיברו אבותינו בטרם חזרו לעבריות. אברהם עצמו דובר ארמית וכן חלק ממשפחתו נקראו בשם "ארמי" כמו לבן הארמי, בתואל הארמי וכו'. הארמית היא שפת התרגום - תרגום בגימטריא = תרדמה, כלומר מה שרדום בתוכנו.

{דוגמא לארמית כתת מודע- ברא- יצא בחוץ צמצום ולא רק יצירה יש מאין}

ברא בארמית פירושו בחוץ. בערבית ברא פירושו החוצה. גם בשפות המערביות הקיום, exist פירושו להיות בחוץ, ex-בחוץ, ist-להיות בלטינית. כלומר החויה הראשונה של הקיום היא להיות בחוץ. כלומר, אלקים הוציא את עצמו, סילק אור אינסוף כדי לתת מקום לקיום המציאות. "סוד הצמצום" של הקבלה בעצם מופיע בפירוש במילה "ברא". מה זה עושה לאדם שהוא בחוץ? גורם לו לרצות לשוב, "תשובה קדמה לעולם".

ברא בעברית משמעותו למלא. כמו (שופטים, ג', י"ז) "וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד". בריא פרושו מלא. בדיוק ההפך מהארמית.

(מאמר "בראשית - הקדמה ללימוד הספר והפסוקים הראשונים"/ הרב אורי שרקי)

5.איפה האור הגנוז מתגלה בעולם?

בחנוכה, בנרות שבת, בנרות שמדליק הכהן במנורה ובאור הגנוז בתורה( תורת הסוד):

א.במעשי הצדיקים:

.....
שאלו חסידים: היכן גנזו?
השיבו: בתורה.
שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
השיבו: ימצאו וימצאו.
שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה?
השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

(אור הגנוז: סיפורי חסידים/מרטין בובר, עמ 5)

ב.בתורה- את האור גימטרה 613 מצוות :

"וירא א־להים את האור כי טוב" –"את האור"=תרי"ג בגימטרייה - זו התורה והיא האור הגנוז (מדרש רות, זהר חדש פה. מובא ב"תורה שלמה", בראשית א, אות תיג (כרך א,עמ' עט)). 

ג.אצל הלומד  תורה לשמה רואה מסוף העולם ועד סופו דרך האוז הגנוז

בספר "אור המאיר" לרב זאב מזיטאמיר ,תלמידו של המגיד ממזריטש כתוב כי פעם היה נחוץ לתלמידים לדעת ענין רחוק ממעזבוז.

פתח הבעש"ט את ספר "הזוהר" שהיה מונח על השולחן, עיין בו ואמר לתלמידים איך יפול דבר במקום ההוא הרחוק מכאן.

שאלו התלמידים איך הבעש"ט ראה בהסתכלות בספר "הזוהר" דבר שהוא רחוק מכאן והשיב להם: אור שברא הקב"ה ביום הראשון היה אדם הראשון רואה בו מסוף העולם ועד סופו, היינו מסוף עלמא דאתכסיא מלמעלה למטה ועד סופו של עלמא דאתגליא מלמטה למעלה. ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו , עמד וגנזו, והיכן גנזו? בתורה. ואם אדם לומד תורה לשמה מאיר לו מסוף העולם ועד סופו.

כך אירע כמה פעמים שהבעש"ט באר את הטעם לכך שהוא מביט ב"זוהר" כדי לדעת דבר רחוק.

("רשימות דברים ד" עמ' לא' קטע סד')

ד.אצל משה רבנו- כשקרן אור פניו

הים המרמז לעולם הבא נקרא "עלמא דאתכסיא", מפני שהוא נסתר והיבשה הגלויה המרמזת לעולם הזה - "עלמא דאתגליא". הגבול בין הים ליבשה הוא סוף עלמא דאתכסיא מלמעלה למטה וגם סוף עלמא דאתגליא מלמטה למעלה. זה פירוש אחד בחסידות ל"מסוף העולם ועד סופו". הבעש"ט מגלה שאור ששת ימי בראשית מייחד את הנסתר והנגלה, את העולם הבא עם העולם הזה.
משה רבינו ראה מסוף העולם ועד סופו ועור פניו קרן מאותו אור גנוז. לכן שם מסוה על פניו, ורמז לדבר מסוה הוא נוטריקון "מסוף העולם ועד סופו".
מסוה עולה בגימטריא אל"ף שהוא הפלא שקדם לבריאת העולם שנברא באות בי"ת. אם אדם לומד תורה לשמה מאיר לו האור מסוף העולם ועד סופו כמו משה.
התורה היא אור, כפי שכתוב "ותורה אור", ומשמע מחז"ל שהאור שגנוז בתורה אינו אותו אור , אלא אור נוסף, אור של כפליים לתושיה, חוץ מאור התורה עצמה.
רבי מאיר, הנקרא על שם האור, אומר ב"פרקי אבות"(פרק ו) כי "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" ואחד מהם הוא "מגלים לו רזי תורה". כאן אנו למדים שהוא זוכה לא רק ברזי תורה, אלא בהסתכלות מסוף העולם ועד סופו.

( מתוך אתר "יסודות הקבלה והחסידות:

http://jewish-education.info/pnimi.org.il/yesodot/sipurim/misofHaolamVeadSofo_D.asp.htm)

ה. בנרות חנוכה:

ל"ו נרות דחנוכה כנגד ל"ו שעות ששימש אור הגנוז בששת ימי בראשית. אם כן נראה שנר חנוכה הוא מאור הגנוז, והוא מאיר בתוך החושך הגדול (שפת אמת ,חנוכה, תרס"א)

ו. אצל הכהן המדליק את המנורה:

בכל יום מימי בראשית מציינת התורה "ויאמר אלוהים... ויהי כן" חוץ מהיום הראשון בבריאת האור, משום שלא היה כן, כי האור המקורי נגנז ובמקומו נברא אור אחר – אור מצומצם. ומתי תוקן הדבר? בשעה שהדליק אהרן את המנורה, שנאמר "ויעש כן אהרן" – שאהרן בהדלקת המנורה משך האור הגנוז לבית המקדש (עיטורי תורה, במדבר, עמ' 51)

ז.בסודות התורה שגילה רשב"י בל"ג בעומר:

ויש לומר עוד טעם על מנהג בני ישראל שנוהגין להרבו' באור ביום ההוא. יומא דהלולא דרבי שמעון. דהנה ר"ש כשהי' מגלה רזין ביום ההוא באדרא קדישא. אמר (דף רצ"א ע"ב) וז"ל. והשתא בעינא לגלאה רזין קמיה דקוב"ה וכו'. והאי יומא לא יתרחק למיעל לדוכתי' כיומא אחרא דהא כל יומא דא ברשותי קיימא עכ"ל. רצ"ל שהי' היום מתארך באורו ולא היה רשות לאור היום להתחשך. היינו שיתפנה מן העולם עד שנתן לו ר"ש רשות. וזה יורה כי כל האורות בטלים ומשמשים אל האור כי טוב. היינו רזין סתימין דאורייתא אשר גנוז בה אור הגנוז לצדיקים. והצדיקים המבינים ברזין דאורייתא הנה מאירים באו"ר הגנוז בה. ע"כ אור היום ההוא הי' מתארך. ושמר פקודתו של ר"ש. הבן. הנה לבעבור זה מרבין או"ר ביום הזה:

(בני יששכר אייר ג ו)

ח. בתורתו המאירה של הרב אברהם יצחק הכהן  קוק- ספר אורות המקדים את אורו של משיח:

אורות רבים ונפלאים גילה והאיר לנו הרב קוק זצ”ל. האיר לנו את אור הגאולה ולימדנו שכל התהליך המורכב שאנו עוברים “הכל קודש ואלוקי הוא”” ובעתיד יתגלה “שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר” כל שחי ולכל שיחיה בה” הכל אור אלוקי עולם אלוקי ישראל הוא” (אורות” עמ’ עט). הוא האיר לנו באורות תורתו שהתורה שאנו לומדים אינה באה רק להעלות את האיש הפרטי” אלא “כשלומדים תורה לשמה עושים חסד עם כנסת ישראל” (אורות התורה”ב”ה). הוא לימד אותנו על ערכה ומהותה של ארץ ישראל שהיא “איננה… קנין חיצוני לאומה”” אלא “היא חטיבה עצמותית הקשורה בקשר חיים עם האומה” חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה” (אורות” ארץ ישראל “א’). והוא גילה לנו את ערכה של כל נשמה מישראל “שגם הריקנים שבישראל כל העולם מושתת עליהם. ויש להתרעד ביראה קדושה” מקדושת הנשמה האלוקית העליונה של כל נפש מישראל (אורות הקודש”ח”א”עמ קלו)

(אור התשובה במשנת הרב קוק – הרב יורם אליהו)

חלק ב: התורה הנשכחת בזמן ההריון

1.למה ללמד את העובר את כל התורה אם ממילא משכיחים ממנו את כולה?

דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו...

ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו...ומלמדין אותו כל התורה כולה ...

וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו... ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע 

(נדה דף ל/ב )

2.האור- הוא הנשמה שעדיין לא הוטבעה בגוף עד הלידה:

ונר דלוק על ראשו. פי' אור הנשמה שופע עליו ועדיין אין הגוף חוצץ מפניה והיא יכולה להשיג מסוף העולם ועד סופו כמו אדם ישן שע"י שבטלו חושיו צופה מה שבאספמיא ומפני כן נמי משיג כל התורה כולה וכשיוצא לאויר העולם סטרו על פיו ושוכח פי' ע"י הכנסת הנשמה לגוף נעשה חוצץ בינה להשגה:

(חתם סופר על נדה דף ל/ב )

ואמר ונר דלוק על ראשו, פי' הנר הזה הוא הנשמה שנקרא נר י"י נשמת אדם. וקאמר שהנר הזה דלוק על ראשו, כלומר שעדיין הנשמה בלתי מוטבע בגוף, כי הנשמה של אדם מוטבע בגוף כאשר יוצא לאויר העולם

(מהר"ל חדושי אגדות על נדה דף ל/ב )

סוטר- עושה אותו סטרא(צד) אחד של גוף ונשמה ביחד (ענ"ד)

3.הפה הוא איבר שיש בו צד רוחני (דיבור) הפועל פעולה גשמית והגשמיות משכיחה מהאדם את התורה:

שאמרו רז"ל בפרק המפלת (נדה ל' ע"ב) כשהולד יוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. למה אמרו סטרו על פיו, כי הוא זה אשר אמרנו לך, כי הפה שנעשה בו אדם חי מדבר גשמי הוא משכח ממנו כל התורה. 

(ספר גבורות השם - פרק כח )

4.המלאך עושה את האדם חסר ולכן מבקש לינוק:

 ולפיכך אמר כאשר יוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה מפני שנעשה אדם חסר, ודבר זה נראה בפה של תינוק כי מיד רוצה לינק בפה ונמצא שהוא תאב רוצה לינק. ולכך אמר שהמלאך סטרו על פיו כי המלאך צריך לעשות אותו חסר ותאב, שאם לא כן לא היה יונק והיה מת, ומפני שהוא רעב הוא תאב ויונק והוא מקויים. ואמר וסטרו על פיו כי מי שסוטר את אחד במקום שסוטר אותו הוא חסר כמו מי שמכה על דבר נעשה חסרון של מה במקום ההוא, ולכך מה שנעשה אדם חסר עד שהוא רעב לאכילה והוא לצורך קיומו של אדם דבר זה נקרא שהמלאך סטרו על פיו

(דרשות המהר"ל - דרוש לשבת תשובה )

5.בגלל שכחת כל התורה התינוק בוכה בלידתו:

 כשהגיע זמנו לצאת לאויר העולם מיד המלאך מכה אותו ומכבה נרו ומוציאו בעל כרחו ושוכח כל מה שראה ומוציאו לאויר העולם, ועל זה התינוק בוכה תיכף שיוצא לאויר העולם, עד כאן.

(רבנו בחיי על ויקרא פרק יח פסוק כט )

6.המלאך שסוטרו הוא היצר הרע שמקבל את פניו בבואו לעולם:

א.המפגש הראשון במציאות- עם יצר הרע:

וכיון שיצא כו' בא מלאך וסטרו כו' שנאמר לפתח חטאת רובץ וגו'. בפרק חלק אמרינן אימתי יצה"ר שולט באדם משעת יצירה דכתיב לפתח חטאת וגו' והיינו יצה"ר והיינו מלאך המות כדאמרינן בפ"ק דב"ב ע"ש:

(מהרש"א חידושי אגדות מסכת נדה דף ל עמוד ב)

ב.כשיגיע לגיל מצוות אז יחסזור אליו המלאך שהוא היצר הטוב ואז עם 2 הכוות הוא מחוייב במצוות:

וּמָתַי בָּא אָדָם לְהִטָּהֵר? כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים, אָז מִזְדַּוֵּג הָאָדָם בִּשְׁנֵיהֶם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל. יֵצֶר טוֹב לְיָמִין, וְיֵצֶר הָרָע לִשְׂמֹאל. וְאֵלֶּה הֵם שְׁנֵי מַלְאָכִים מַמָּשׁ מְמֻנִּים, וְהֵם נִמְצָאִים תָּמִיד עִם הָאָדָם.. (זוהר וישלח ג)

7.אצל משה רבנו המלאך לא סתרו ולכן נשאר מחובר לתורה:

וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שאיתא בש"ס (נדה ל:) בשעה שבא אדם לעולם בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח מה שלמד, דבשעה שהוא במעי אמו הוא רואה האור מפורש, כמו שכתיב (איוב כ״ט:ב׳-ג׳) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרנו בהלו נרו עלי ראשו וגו', ואח"כ כשבא לעולם בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח מה שלמד, היינו שמסתיר ממנו אור השי"ת, ובמשה לא היה סטרו על פיו, והיה רואה מפורש האור של השי"ת, ע"כ נקרא כבד פה וכבד לשון...

(תפארת יוסף לרבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר/האדמו"ר הרביעי של חסידות ראדזין. ליקוטי הש"ס מסכת תענית )

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:(שמות ב,ב)

{שמות ב-ב} ותרא אותו כי טוב הוא תניא ר''מ אומר טוב שמו ר' יהודה אומר טוביה שמו רבי נחמיה אומר הגון לנביאות אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב התם {בראשית א-ד} וירא אלהים את האור כי טוב

(סוטה יב, ע"א)

8.משה רבנו שוכח את התורה במשך כל ה-40 יום ולבסוף קיבלה במתנה:

וא''ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמ' {שמות לא-יח} ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו

(נדרים לח, ע"א)

אמר רבי יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה למד תורה ומשכחה ובסוף נתנה לו במתנה כל כך למה בשביל להחזיר את הטיפשים

(ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ה)

9.החיסרון שבגינו לא קיבל התורה - מחמת מימד הזמן הקצר :

בתחלה היה משה לומד ומשכחה עד שנתנה כו'. לפי שא"א לדעת אנושי לקבל כל מצות התורה תוך זמן מועט כזה ארבעים יום כפירש"י בחומש ולהכי קאמר ר"י שהיה לומד ומשכחה שתקפה עליו משנתו אלא שמתנת אלהים היה לו שתקוים בידו ולא תשתכח וע"ז אמרו בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות למדו לומר כן ע"פ מ"ש במדרש ככלתו חסר כתיב שנתן לו הקב"ה התורה כחתן הנותן לכלה הקידושין שנותן בעין יפה ומתנה שלא להחזיר וכן פירש"י בחומש אך מה שפירש הכלה היא התורה והחתן הוא ישראל אינו כן אלא בכ"מ הקב"ה נדמה לחתן והישראל לכלה ודו"ק:

(מהרש"א, שם)

10.התורה היא נבדלת אלוקית ובפשטות האדם הגשמי לא יכול בכלל ללומדה אלא שהקב"ה נותן לנו את החיבור אליה- במתנה

ואמר ר' יוחנן מתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה וכו'. בארו בזה מדריגת התורה שאין לה צרוף וחבור אל האדם לפי מעלתה העליונה, לכך היה משה משכח התורה כשלמדה, כי התורה היא נבדלת אלקית ואינה שייך התורה לאדם מצד שהאדם הוא בעל גוף, לכך לא היה חבור אל משה אל התורה, רק מצד מה שנותן השם יתברך ומשפיע לאדם ובצד הזה היה החבור. ולא שהיה החבור מצד משה בעצמו כמו שכל אדם שהוא מקבל מושכלות, ודבר זה בודאי מצד האדם כי ראוי האדם שיהיה מקבל המושכלות, שאין המושכלות חכמה אלקית נבדלת לגמרי כמו שהוא התורה, וכאשר יקבל האדם המושכל אין לומר שנתן לו המושכל במתנה כי כך הוא עצם האדם שיהיה מקבל המושכל, ואם לא היה [מקבל] המושכל יהיה מציאת האדם לבטלה [כי זהו עצם האדם שהוא בעל שכל]. אבל התורה למשה אינו כך, כי משה הוא בפני עצמו והתורה היא נבדלת מן האדם, [לגמרי ולכך מתחלה כאשר נתנה הי' לומד ומשכחה כי לא היה לה שום חבור לאדם הגשמי וכאשר נתן הש"י הלוחות אל משה, ועל ידי הלוחות הי' אל התורה יותר חבור אל משה כאשר היו אצלו הלוחות ובזה היה התורה מתנה אל משה. והמתנה היא באה מן הש"י לגמרי אל האדם, אע"ג כי מצד האדם עצמו אין ראוי זה, רק כי הש"י משפיע אל האדם והוא מקבל. וזהו שאמר ויתן אל משה לשון מתנה, והוי ליה לכתוב ויהי ככלותו לדבר ויכתוב על הלוחות באצבע אלקים ויקח אותם משה, אלא לכן כתב ויתן לומר כי לא היה אל התורה [חבור להאדם] עד שנתן אל משה הלוחות במתנה ואז היה מרע"ה מקבל התורה לומר כי המתנה היא אל המקבל לגמרי.] וזה שאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אליו:

(חידושי אגדות למהר"ל,שם)

11.התורה ניתנה לו במתנה רק בסוף 40 יום כדי שיעריך וישמח במה שקיבל :

שם היה משה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה. נראה לי בס"ד דיליף לה מדכתיב ככלותו לדבר אתו, דלא צריך לומר אתו, אלא הוה ליה למימר ככלותי לדברו, כמו שנאמר [בראשית ל"ז ד'] ולא יכלו דברו לשלום, על כרחך הכי קאמר ויתן במתנה ככלותו לדבר, ועל ידי כך כל מה שלמד נשאר אתו ולא נשכח ממנו, כאשר היה לו בתחלה. והא דנתן לו במתנה לסוף ארבעים, ולא נתן לו במתנה תכף ביום ראשון, דאז לא היה נשכח מעיקרא ממנו כלום, נ"ל בס"ד כדי שישמח בלימודו ביותר, כי בהיות שבתחלה היה שוכח ואחר מ' יום בא לו כח הזכירה שלא נשכח ממנו כלום, נעשה לו שמחה גדולה בלימוד התורה. אי נמי דארז"ל שלשה ניקנין ע"י יסורין, וחד מנייהו תורה, דכתיב [תהלים צ"ד י"ב] אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ולכן תחלה היה שוכח והיה לו יסורין גדולים בזה, ואח"כ בא לו כח הזכירה שקנה אותה ע"י יסורין. והא דהיתה המתנה מסוגלת לתורה, נ"ל בס"ד כי כח הזכירה הוא בחסדים, שהוא סוד שם הוי"ה דאלפין שעולה מ"ה, וידוע שכל דבר שבקדושה כלול מעשר, הרי הוא מספר ת"ן בפרטות, ומספר מ"ה בכללות, כי עשר פעמים מ"ה הוא ת"ן, וחיבור הכללות והפרטות הם מ"ה ות"ן, אותיות מתנה, לכן כיון שנתנה לו במתנה בא לו כח הזכירה מסוד החסדים, שהם מ"ה ות"ן, ונתייסדה התורה בלבו:

( בן יהוידע על נדרים דף לח/א )

12.כובד הגלות משכח את התורה:

רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ:פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא:(הושע ב ד-ה)

פן אפשיטנה ערומה. היינו מן מצות שהוא לבוש אל הנפש. רצה לומר כי בגולה אינן יכולין לקיים המצות כתיקונן, והצגתיה כיום הולדה. רצה לומר כמו שביום הולדה משכחין התורה כולו כן כובד הגלות משכחת את התורה. ושמתיה כמדבר. היינו חסרון הנבואה, כי אין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל בלבד (מכילתא בא יב, א). ושתיה כארץ ציה. זו סילוק רוח הקודש, כי ציה הוא יותר חריבה ממדבר. והמתיה בצמא. זו אבידת חכמת חכמיו דכתיב בו (ישעיה נה, א. ועי' ב"ק יז, א) הוי כל צמא לכו למים, וכן (ע"זג, ב): כיון שפירש אדם מן התורה מיד הוא מת:‏

(אדרת אליהו על הושע פרק ב פסוק ה )

13.כל ישראל יש להם? היה צריך להיות יהא להם- אלא יש להם מראש כי מי שיש לו לאו רוצה לאבד מה שכבר זכה לו יותר מאשר מי שרק מובטח לו עתידית:

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה , וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בַסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה  וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:

(סנהדרין פרק י משנה א)

מה שמפרשים ההקדמה לפרקי אבות כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דלכאורה הול"ל יהי" להם חלק לעוה"ב אלא דדרך העולם הוא אם אדם רוצה להשיג דבר שיש בו ריוח גדול והון רב אז לא יחוש על טרחתו ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר ישיג את הדבר אבל אם הריוח קטן אז לא יטריח את עצמו כ"כ ואף באופן שהריוח גדול אם כל הדבר מוטל עדיין בספק לא יטריח את עצמו כ"כ על הספק אמנם אם יש לו כבר החפץ וכבר זכה בו רק שיש חשש שיוכל להפסיד את החפץ אז אינו חושש על טרחתו ורוצה להציל את שלו אף אם הדבר מוטל בספק והנה חכמינו ז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות הרבה דברי מוסר והנהגות טובות אשר ילכו בהם כדי שע"י יזכה האדם לחיים נצחיים בין הצדיקים הנהנין מזיו השכינה ואם אמור יאמר האדם הלוא המלאכה מלאכת הקודש מרובה ומי יעלה בהר ה' להיות מתעטף בכל מדות שמנו חכמים  השכר שכר עוה"ב מוטל בספק אם כה בו ומי יטריח כל כך על דבר שרחוק ממנו שיזכה לזה לכן הקדימו חז"ל לומר לנו כל ישראל יש"' לו כבר חלק לעו"ה ואם כבר יש לו וזכה בו אז יעשה כל מה שביכלתו שלא יפסידו ויחזיק באשר לו בכל כוחותיו

(תורת מהרי"ץ שלח לך ד"ה עלה)

{מארי יחיא בן יוסף צאלח (מכונה: מהרי"ץ, או: מהר"י צאלח, חשוון ה'תע"ד – כ"ח בניסן ה'תקס"ה, 1713 – 27 באפריל 1805), היה מגדולי חכמי יהדות תימן במאה ה-18, וראב"ד בבית הדין הגדול בצנעא.^[1]}

חלק ג: טיפים לזיכרון התורה

0. המטרה של עמלק להזכיח התורה ולכן כנגדו יש מצוות "זכור, עמלק - עמל ק - עמל שכחת התורה ח"ו :

שבת יומא דזכירה, ועל ידי השבת זוכין בני ישראל לזכירה, וכמו כן על ידי מחיית עמלק בא זכירה, לכן כתוב תמחה וגו' זכר עמלק לא תשכח, שכשימחה שמו של עמלק יהיה הזכירה בשלימות, כי כל מלחמת עמלק להשכיח מבני ישראל התורה ולהתדבק בהבלי עולם שזה בחינת השכחה... (שפת אמת  זכור תרס"ב)

1. 40 פעם כסגולה להחזקת הזיכרון:

א.ריש לקיש משנן לימודו 40 פעם כנגד 40 יום של משה בסיני:
כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתני' ארבעין זמנין כנגד מ' יום שניתנה תורה (תענית ח ע"א)

ב.רב יצחק שנה מרבי אבהו משהו -40 פעם כדי לשיהיה מונח היטב בכיסו(זכרונו):

אשכחיה רב יצחק בר יוסף לר' אבהו דהוה קאי באוכלוסא דאינשי א''ל מתניתין מאי א''ל רישא בעוקר וסיפא בטועה תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנחא בכיסיה (פסחים ע"ב ע"א)

2. 101- כמות החזרה האידאלית על דברי התורה:

א.אינו דומה שונה פרקו מאה פעם לשונה פרקו מאה ואחד:

א''ל בר הי הי להלל מאי דכתיב {מלאכי ג-יח} ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע היינו אשר לא עבדו א''ל עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד א''ל ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו א''ל אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי

(חגיגה ט, ע"ב)

כתב בספר ענף יוסף בשם הקדמת קהלת יעקב בביאור הענין, כי מהלך אדם ביום עשר פרסאות, וזה דרך כל החמרין הנשכרין. ואילו הנשכר לאחד עשר פרסאות הרי הוא עושה יותר מכפי כחו ורגילותו, ועל כן שכרו כפול. וכן השונה פרקו מאה פעמים כך היה דרכם, ומחויב בזה לבל יתחייב בנפשו בשוכחו דבר ממשנתו. אבל המוסיף יותר מכפי רגילותו, מורה על אהבת התורה, ודומה למה שאמר עוד בן הי הי: לפום צערא אגרא (ביאור חברותא הערה, שם)

ב.בין זכר לשכח ההפרש בגימט' הוא 101:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.(דברים ח,יא)

פן תשכח את הדברים וגו'. רז"ל (אבות ג י) למדו מכאן שהשוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו כי גורם לעצמו שגם ה' ישכחו כמ"ש (הושע ד ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. עוד דרשו רז"ל (חגיגה ט ע"ב) מן פסוק ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג יח) שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד ושמעתי רמז לדבר לא עבדו ר"ת שלו עולה מאה לומר שהלומד מאה פעמים עדיין נקרא לא עבדו עובד אלהים לאשר ר"ת עולה ק"א כי השונה פרקו ק"א פעמים נקרא עובד אלהים:

 וזו משלי לעשות רמז יקר מזה והוא, כשתסתכל במלת זכר ובמלת שכח תמצא מספר ק"א ביניהם, והרוצה לבטל השכחה יחזור על למודו ק"א פעמים ובהם יפחות מן מספר שכח מספר ק"א וישאר מן שכח מלת זכר ע"כ מאז יהיה הדבר כמוס אצלו לזכרון לא ישכח עוד. וקרוב לשמוע שהמלאך הממונה על הזכרון זכור שמו ויש לו רכ"ז כוחות, והמלאך הממונה על השכחה שכח שמו ויש לו שכ"ח כוחות, נמצא שיש לו ק"א כוחות יותר מן מלאך של הזכרון ע"כ השכחה גוברת על האדם, לפיכך צריך הוא לחזור על למודו ק"א פעמים כי בכל פעם ופעם שיחזור הוא מחסר ומחליש כח אחד מכוחותיו וכשחזר ק"א פעמים החליש כל כוחותיו היתרים ונכנס תחת יד המלאך הממונה על הזכרון ולא ישכח עוד. רמז לדבר השמר ושמור נפשך מאד ר"ת מן ד"ת אלו עולה למספר ק"א ור"ת של תיבת לך היינו למ"ד וכאילו אמר למוד תורתך ק"א פעמים פן תשכח את הדברים וזה רמז יקר:

(כלי יקר, שם)

ג.למה יש שכחת תורה? כי לא קיבלו אותה מה' אלא ממשה  ולא צריך ללומדה "צוה" פעמים

אם היו מקבלים תורה מאת ה' – לא היו שוכחים. אך כיון שקיבלו ממשה – שולט שר של שכחה. ב' מצוות קיבלנו מאת ה' – אנכי ולא יהיה לך, ושאר התרי"א מצוות – מאת משה. תרי"א גי' תור"ה. וזשאה"כ: תור"ה צוה לנו משה – מורשה קהילת יעקב. כיון שתרי"א מצוות קיבלנו ממשה אין די לחזור ק' פעמים, אלא צריך לחזור "צוה" פעמים

(ע"פ הרב בועז שלום - https://taamu.co.il/dwqa-question/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%99%D7%A9-%D7%94%D7%91%D7%93%D7%9C-%D7%9B%D7%9C-%D7%9B%D7%9A-%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%95-%D7%9E%D7%90%D7%94/

)

3.הבנה וחיבור ביחד עם שינון:

מה העצה הכי טובה לא לשכוח את הלימוד?

‏הלוואי והייתי יודע... והאמת היא ‏שאין כל הנפשות שוות לגמרי, אך ודאי ‏שהיסוד הבסיסי של הזיכרון הוא הקישור ‏הנפשי. זוהי מלאכה עדינה ועמוקה ליצור ‏קישור עמוק לדברי אלוקים חיים, באותם ‏חלקים בתוכנו שאינם זוכים לכך באופן ‏טבעי. וככול שאדם לומד על ערכה של ‏תורה ויודע שכל אות ואות בה היא אור ‏אלוקי עליון שלמעלה מגדרי העולמות, ‏ומתוך כך הוא מרגיל את עצמו להשתוקק ‏להידבק באור זה יותר מכל מה שיש בעולם, ‏כך הזיכרון מצידו האיכותי והפנימי יתגבר ‏בקרבו.

‏ומהצד המעשי, הבסיס הוא הבהירות של ‏הסוגיה. כשהדברים מעורפלים, השכחה מצויה יותר. וחלק מהטעם בחזרות ‏המרובות הוא גם כדי להגביר את ההבנה ‏והבהירות. על גבי כל זה יש לחזרות יתרון ‏גם בצד הזיכרון החיצוני, ואינו דומה שונה ‏פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחת.

(נפשי בשאלתי פרשת במדבר תשפ"ג, מדור בעלון קרוב אליך/ הרב יהושע שפירא)

4.לשמוח בתורה ומתוך כך יזכור יותר:

 בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:(תהילים קיט טז)

 בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע- שאני מתבונן בהם אני משתעשע בהם לפיכך לא אשכחם כי הם לי לששון ולשמחת לבב( רד"ק,שם)

5.לימוד בצנעה  ולימוד אגדה מהכתוב- לא  משכח:

אמר רבי יוחנן ברית כרותה היא היגע תלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח אמר רבי יוחנן ענתנייתא ברית כרותה היא היגע בתלמודו בצנעה לא במהרה הוא משכח מה טעם (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה אמר רבי יוחנן ברית כרותה היא הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח א"ר תנחום הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח מה טעם (דברים, ד) פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך 

(ירושלמי ברכות לז ע"ב)

6.לימוד תורה לשמה

א. לימוד לשמה משמר זיכרונו בתורה:

ואיתא בירושלמי ברית כרותה הוא כל העוסק בתורה לשמה אינו שוכח את תלמודו ואין בא לידי אונס ששכח תלמודו

(שו"ת תירוש ויצהר סימן כ"ג)

שכחה נובעת מריבוי, זכירה נובעת מאחדות, והלומד שלא לשמה ממשיך עצמו אל בחינת הריבוי שבבריאה, והלומד לשמה ממשיך עצמו אל האחדות ומכאן הזכירה ודוק (מתוף ניק בשם נרו יאיר בפורו אוצר החכמה 

(https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=17&t=15433&p=145029&hilit)

ב.לימוד תורה לשמה- מזכיר נשכחות ורזים שלמד בבטן אימו :

...ושנו רבותינו (אבות ו, א) כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, שמגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר:

 וי"ל הענין בזה על פי מה שפרשנו מה שאמרו חז"ל במסכת נדה (ל ע"ב) תינוק קודם שיצא לאויר העולם מלמדין אותו כל התורה ואח"כ בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחה ממנו. ויש להבין דמה תועלת יוצא מהלימוד מאחר שהמלאך משכחה, לא ילמוד ולא יצטרך לסוטרו על פיו לשכחה ממנו. וביארנו הכוונה בזה, כי הקב"ה מלמדו כל התורה ומשריש כח התורה הק' בעובר, רק כדי שיהיה הבחירה ביד כל אדם חפשית בא מלאך ומשכחה ממנו, ואם האדם זוכה לבחור בטוב ועוסק בתורה הק' לשמה, נתעורר הלימוד הראשון שלמדו הקב"ה עוד במעי אמו, וזוכר מה שלמדו הקב"ה, וממילא נגלו תעלומות ורזין דאורייתא ונעשה כמעין המתגבר, ולכן העוסק בתורה לשמה מגלין לו רזין דאורייתא, שנגלה לו ממה ששכח קודם וכנ"ל:

(צמח צדיק,  חודש ניסן)

{רבי מנחם מנדל הגר (כ"ד באייר תק"צ, 1830 - כ"ט בתשרי תרמ"ה, 1884) היה המייסד והאדמו"ר הראשון בשושלת ויז'ניץ.}

ג.מי שלא לומד תורה לשמה אלא לקנטור- משכיחין ממנו את כל התורה שלמד בעת פטירתו!

ובזה נראה לפרש טעם למה משכחין התורה מרשעים בעת מיתתן כאומרם  ז"ל (סנהדרין דף כו עמוד ב) גבי דואג ואחיתופל שבא מלאך ושיכח  ממנו התורה  והרמז בזה שכשם שבעת הלידה  המלאך סוטר על פיו ומשכח ממנו  את  התורה כדי שיצא לעולם ויעסוק בתורה כדי שיקבל שכר גם בעת יציאת הנשמה של אדם, אם לא עסק בתורה לשמה אלא קנתר שנוח לו שלא נברא בא אותו מלאך ושוכח ממנו התורה  כלומר יציאתו מן העולם כביאתו מה ביאתו בלא תורה אף יציאתו כן שמאחר שלמד לקנטר נוח לו שלא נברא ונמצא יציאתו כביאתו כשפרשית. 

וזה נבין פסוק ( משלי סימן ג) בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ:כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:.  חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. יובן הם מה שאמרנו שהלומד ואינו מקיים כדואג ואחיתופל לסוף תורתו משתכחת ממנו לזה אמר בני תורתי אל שתכח והתיקון שתעשה כדי שלא תשכח שמצוותי יצור לבך וגם תרוויח היום המצוות שאורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך לפי שהמצוות מאריכות ימיו של אדם שבקלה שבקלות ובחמורה שבחמורות כתיב אריכות ימים

(מדרש האתמרי ע"מ 122 /הרב אליהו בן אברהם שלמה הכהן בעל ה"שבט מוסר")

7.ללמוד דרך קריאה וניגון:

שאלה: למה נהוג ללמוד תורה בקול ובניגון? תשובה: בהלכות תלמוד תורה נפסק: "כל אדם צריך להיזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שלומד, בין במקרא, משנה ותלמוד, אלא-אם-כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר". יתרה מזו: "כל המשמיע קולו בשעת תלמודו - תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש - במהרה הוא שוכח, שנאמר (שמואל-ב כג,ה): 'ערוכה בכל ושמורה' - אם ערוכה בכל רמ"ח איברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת". בעלי התוספות כתבו, שבזמן חז"ל היו רגילים לשנן משנה בזמרה, כדי להקל את זכירתה על-פה. והשל"ה כתב: "שיהיה הלימוד בשיר, בין במקרא בין במשנה, ולזה תמצא ספרי המשנה הקדומים כתובים עם הניקוד והטעמים". ואכן גינו חז"ל את "כל הקורא (=מקרא) בלא נעימה, ושונה (=משנה) בלא זמרה". נוהג זה היה רווח ביותר, עד שכאשר הביעו חז"ל ביקורת על מי שאינו מנסה להבין היטב את הדברים שלומד, אמרו: "גמרא גמור, זמורתא תהא!". כלומר: למד, בין כך ובין כך אינך מבין, יהיה לך אפוא זמר ושיר". הרבי מליובאוויטש סיפר, שטענו לפני חותנו (אדמו"ר הריי"צ) על הישיבות, מדוע צריכים התלמידים להתנועע ולצעוק בשעת הלימוד… והסביר את טעמו של דבר, מפני שלימוד התורה דורש מהאדם לבטל את עצמו כליל, דהיינו להתייגע הרבה ולהשקיע את כל הכוחות והחשק, ואפילו את ה'תאווה' בלימוד זה, ולכן הלימוד הוא באופן שאינו מתאים לסדרי העולם. מקורות: עירובין נד, רע"א. ביצה כד,א. מגילה לב,א ותוד"ה והשונה. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' ת"ת פ"ב הי"ב ופ"ד ה"ט. של"ה מסכת שבועות סד"ה הרחקת לימוד פילוסופיא (דפוס אמ"ד קפג סע"א). 'תורת מנחם - התוועדויות': א,41. ז,252. י,51.

(לימוד בניגון,פינת ההלכה והמנהג/מאת: הרב יוסף שמחה גינזבורג)

8. עשה לך סימנים- דרך נוטריקון:

זמן נק"ט

מג"ע א"ש

9.להתפעל ולהתלהב מכל חידוש בתורה :

כדי לזכור צריך להתפעל מכל דבר חדש ששומעים להתלהב מכל דיבור ברש"י ובתוספות

(כנסת יחזקאל פרק כג ע"מ שי)

דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל... (בבא בתרא כא א)

שני חבירים או שני אחים או האב והבן ויש להן מלאכה שאחד יכול לעשותה ואחד יעסוק בתורה... אותו שישכח יעסוק במלאכתו והזכרן יעסוק בתורה, ואם הזכרן בטלן ושכחן עסקן, העסקן יעסוק בתורה. (ספר חסידים תתקנז)

10. ללמוד על מנת ללמד- דרך לימוד התורה לאחרים היא משתמרת יותר 

ותן בלבנו בינה להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד, וללמד, לשמור, ולעשות, ולקיים

(תפילת אהבת עולם)

11. ע"י עשיית (המצוות ) באים לחידוד זכירת התורה:

במדרש ואתה הקרב אליך...כי הגוף יש בו שכחה כי הוא בטבע, שאין לו קיום לעולם, וזכירה הוא דבר קיים לעד, אכן בני ישראל בכח התורה והמצות זוכין לזכירה, ובזה יתקיימו בתחיית המתים, ועל ידי זכירת עמלק דכתיב זכור וגו' תמחה את זכר עמלק וגו' פירוש על ידי זו המצוה זוכין לזכירה, כי עמלק שורש השכחה, שלא יהיה לו לעתיד שום זכר, כי לכל הדברים יהיה נמשך משהו זכירה ממנו לעתיד, הואיל והכל נברא בתורה... אבל בעמלק כתיב אמחה וגו' מתחת השמים... ובאמת בני ישראל בם בחינת זכירה ולא היה צריך להיות להם שכחה כלל, ואז לא היה לעמלק שום זכר בעולם... ולכן לעתיד שיהיו בני ישראל מתוקנים לגמרי ולא יהיו נטבעין בטבע שהיא בחינת השכחה, אז לא יהיה לעמלק שום זכר... (שפת אמת תצוה תרנ"ה)

12. לנצל היטב את הימים  הטובים ביותר לזכירה - 

א.בשבת :

בפסוק זכור את יום השבת אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום. דמכלל דכתיב זכור כו' השבת. אם כן שבת יומא דזכירה ומביא זכרון לאיש ישראל שיזכור על מה נשתלח בעולם. דעוה"ז עלמא דשכחה. דהטבע משכח. ובאמת עיקר השכחה הוא כדי לשכוח הבלי עולם והטבע. וזה זכור ושמור שכולל מ"ע ומל"ת שתכלית המצות לזכור את האדם שנברא רק לעשות רצון קונו. ותכלית מל"ת שבשמיעתן זוכין לשכוח הבלי עוה"ז. מ"ע מסייע אל הזכירה. ומל"ת אל השכחה. ובאמת בשעת קבלת התורה בהר סיני ראו בנ"י ונזכר להם בשלימות על מה נשתלחו בעולם. ולכן יצאה נשמתן. וכמו בעת חזרת הנשמה אחר מיתה שחוזרת למעלה ונזכרת מה שנשכח מאתה בעוה"ז. כמו כן בקבלת התורה נזכר להם העיקר. ונשאר מזכירה זו בש"ק. ובאמת זה חסד הגדול שעשה הקב"ה ביום השבת שלא להיות נטבעין לגמרי תוך הטבע. ז"ש כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. והניח יום השבת שלא נעשה בו מלאכה ממעשה בראשית. כדי להיות מקום חירות שלא לטבוע תוך הטבע. וזה הוכן לבנ"י שהם בני עוה"ב ושבת מעין עוה"ב:

 (שפת אמת יתרו תרס"ב)

ב.בחנוכה- כי שכחה היא אותיות חושך ואור הנר(אור התורה הגנוזה)  הוא כנגד הזיכרון

בזהר כתב על פסוק ולא זכר שר המשקים... ומפרש שעל ידי שנעשה פגם בזכרון, שאמר יוסף לשר המשקים שיזכרנו, לכן הביא את יוסף לשכחה, והיה ירידה למדריגת יוסף. ובכעין זה ממש נתקיים בנס דחנוכה להיפוך, על ידי שכתוב להשכיחם תורתך לכן נתוסף עוד זכרון לבני ישראל. כן שמעתי ממו"ז ז"ל כי ימי חנוכה נותנין זכרון, ונראה לומר שלזה רמזו חכמים בחידותם, מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית האמצע, כי מצות אלו מביאין זכרון, שמזוזה בפתח לזכור מלכותו ית', ובציצית כתוב "למען תזכרו". ושכחה אותיות חשכה, וזכירה הוא אור, לכן גם הסתכלות בנר חנוכה מביא זכירה כמו הסתכלות בציצית. (שפת אמת מקץ תר"מ)

13.זכירת התורה דרך האומרה- גם זוכרהו לטובה וגם מביא גאולה לעולם:

וכן תנא מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו... (ברכות לא א)

הגר"א [בקול אליהו] ביאר כי מתוך דברים אחרים אי אפשר להזכיר את חבירו, שהרי ממה נפשך אם ידבר שבחו, הלא מתוך שבחו בא ליד גנותו, ואם יזכירהו בתחילה בגנותו בודאי עונשו כפול בלשון הרע ולא תשנא, אבל מתוך דבר הלכה מוכרח לזוכרו ויהיה שכרו כפול ומכופל, כי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה.
(ביאור חברותא,שם)

סיום : הלימוד בבטן כדי שתהיה לו השתוקקות לתורה- האור הגנוז-  שטבועה בו והיא רק כמו אבידה שהוא מחזר אחריה ואז היא חקוקה על לוח ליבו ואינו שוכח אותה:

ואמרו בגמרא (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ב), כל הלומד תורה ואינו מקימה, נח לו שנהפכה שליתו על פניו, ולא יצא לאויר העולם. ואמר אחי הגאון זלה"ה, שהוא על פי מה דאיתא במסכת נדה (ל ב), כשהתנוק במעי אמו, מלמדים אותו כל התורה כלה, ומיד כשיצא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ולכאורה צריך עיון מה תועלת יש במה שמלמדים אותו, ואחר כך משכחים אותו, והוה כלא למד כלל. ונראה על פי מה שכתב האלשיך, על מה שאנו אומרים ותן חלקינו בתורתיך, לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני וקבלו כל אחד חלקו בתורה, וזה שכתוב בגמרא (מגילה ו ב) יגעתי ומצאתי תאמין, מצאתי דייקא, כאדם המוצא אבדתו, לפי שהוא חלקו, ולפי זה אלו לא היו מלמדים אותו, כשהיה במעי אמו, איך היה יכול להגיע על ידי יגיעתו, ואם לא היה שוכח לא היה צריך ליגע, ואם כן בטל שכר ועונש, ולכך מלמדים אותו חלק תורתו במעי אמו, וזה נקרא כל התורה, רצה לומר מה שנוגע לחלק נשמתו, ובצאתו לאויר העולם, הוא נשכח ממנו, ואחר כך על ידי יגיעתו יכול למצוא אבדתו, ואם כן כל הלומד ואינו מקים, אם כן מוטב לו שלא יצא לאויר העולם, כי בשביל הלמוד לבד, לא היה צריך לצאת לאויר העולם, שגם במעי אמו למד כל חלקו, אבל המקים, משלים כונת הבריאה, שלא היה יכול לקים התורה בעודו במעי אמו הגם שלמדה

(ספר מעלות התורה - לרבי אברהם אחי הגר"א ע"מ ס )

זכירה היא אור ולכן האור הגנוז הוא כניסת השכחה למציאות  ולימוד התורה לאור הנר מביא לשחזרו מה שנשתכח{ענ"ד}

אחרית דבר:  לימוד תורה- שהיא סמל של האור- דווקא בלילה!

1.סימן רלח - לקבוע עתים לתורה בלילה

א צריך ליזהר בלימוד הלילה יותר מבשל יום, והמבטלו עונשו מרובה, שהרי אמרו חכמים לא נברא הלילה אלא לצורך לימוד תורה. וכל העוסק בתורה בלילה הקב''ה מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר, יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וכל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר, קומי רוני בלילה, וכתיב בתריה שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. ותלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודת בית המקדש. וכתב הרמב''ם, הרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה אכילה ושתיה ושיחה. ע''כ. ואפילו בקיץ שהלילות הם קצרים, יש ליזהר שלא יאבדם בלי לימוד תורה. וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו. ומי שלא מוסיף ללמוד בלילה, ח''ו ימות מן העולם. [ראה בשלחן ערוך סימן רלח סעיף א', ובאחרונים שם].

ב שינת האדם בלילה אין בה שיעור קבוע, אלא הכל לפי בריאות האדם. ומכל מקום בודאי שלא ירבה בשינה יותר ממה שצריך לבריאותו. ושינה מרובה לצדיקים רע להם ורע לעולם, מפני שאינם עוסקים בתורה. וראה לעיל סימן א' מה שכתבנו כמה שעות צריכים לישון. [ילקו''י הל' השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמ' סד, סי' א'. ושם כמה שעות ביום בן תורה צריך לישון].

ג אם יש לו זמן קבוע ללמוד כך וכך ליום, והיה טרוד ביום ולא השלימו, ישלימנו בלילה מיד. ואפילו בלילות הקצרים מחוייב להיות ניעור בלילה כדי להשלים חוק לימודו, דהוי כנדר, שכל דבר מצוה שאדם נוהג ג' פעמים, ולא אמר בלי נדר, הרי זה עליו כנדר.

ד מותר לקרוא תנ''ך עם פירוש רש''י, וכדומה, בלילה, בין ביחיד בין בצבור, ולקרוא תהלים בלילה לאחר חצות הלילה, אפילו בלילות החול, וכל שכן כשקורא לצורך חולה או מקשה לילד, ובלילי שבתות וימים טובים מותר לקרוא מקרא בכל הלילה. ואדם שאינו יודע ללמוד אלא מקרא, תנ''ך, מותר לו לקרות מקרא בלילה, כדי שלא יתבטל מדברי תורה. ומי שזמנו דחוק מותר לו לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בליל שבת. וכן מותר לקרוא פרשת וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום בליל שמחת תורה. [שו''ת יביע אומר חלק ו' סימן ל']

ה לכתחלה היכא דאפשר נכון למנוע מבניו ובנותיו שלא יקראו מקרא או תהלים בלילה. כל שאפשר להם ללמוד דבר אחר. אבל אם אי אפשר להם ללמוד לימוד אחר, מותר לקרוא עם הקטנים מקרא בלילה. וכן כשיש חולה בבית מותר לילדים הקטנים לקרוא תהלים אף קודם חצות לילה, שהוא הבל שאין בו חטא. [ילקו''י דיני חינוך קטן עמוד קסב].

ו יוצאי אשכנז הנוהגים כדעת הרמ''א, לקרוא בספר תורה בליל שמחת תורה, אין צריך למנוע בעדם מלנהוג כן מטעם שאין קוראים מקרא בלילה, דבכהאי גוונא אין לחוש בזה. [ילקו''י על הלכות ברכות מהדורת תשס''ד, עמוד תשסז, על פי המבואר בשו''ת יביע אומר חלק ז' סימן יז אות א].

(קיצור שולח ערוך, ילקוט יוסף, סימן רל"ח)

2.למה דווקא ללמוד תורה בלילה ?

א.בגלל צרכי הפרנסה ביום, כמו אצל הלל הזקן ודבקותו בלימוד התורה- בלילה

ת''ר עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה 

אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת 

עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה

רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) אומרים לו כלום נאה היית מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית אמרה לו השמע לי אמר לה לאו אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה {תהילים קמו-ז} ה' מתיר אסורים הריני כופפת קומתך {תהילים קמו-ח} ה' זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך {תהילים קמו-ח} ה' פוקח עורים נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעוה''ז להיות עמה לעוה''ב נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים:

(יומא לה, ע"ב)

ב.הלילה מסמל את ההעדר, הרוע והלימוד את הטוב והאור:

מן היום, אין הוא נמדד גם כן באותן אמות מידה כמותיות בהן אנו בוחנים את התמדתו של הלומד בשעות היום.

ולא נפלאת היא אם כן הסיומת הקשה המשלימה שם את דברי הרמב"ם על בית 'שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה' - שאש אוכלתו וכו'.
גדולי התורה לדורותיהם, וכן הוגי דעות רבים בישראל, בעיקר אלו הקרובים להשקפות העולם השוקדים בפנימיות התורה, הביעו בדבריהם את חשיבות לימוד התורה בלילה.
בדרכים שונות הסבירו כי יש בלימוד תורה בלילה - להצביע על הלימוד החיוני והחיובי, של "סור מרע":
הלילה החשוך - יכול להיות מואר על ידי העסק בתורה. כוחות הטוב, מכוחו של המטיב לכל, יגברו על הרוע - ובמקומו תבוא האורה.
כך - שוחחו עם שומעי לקחם משפיעי המוסר, בדרך זו כותבים גדולי החסידות, וברוח זו הובילו ראשי הישיבות את תלמידיהם לגדול בתורה ולהתמיד בלימודה.

(הב יוחנן פריד, אתר ישיבה)

ג.הלילה הוא זמן הרוגע, השקט, כשהאדם בישוב הדעת  זהו הזמן הטוב ביותר ללימוד ולעונג על דברי תורה

ד.בלימוד בלילה האדם מגלה דעתו שהתורה חשובה בעיניו לא רק ביום- זמן פעולתו אלא אף בלילה

ה.הלילה הוא סמל לגלות וחיבור אל התורה בלילה מנכיח את החיבור הבלתי מתפשר שלנו אל התורה לאורך כל הדורות

ו.הלילה הוא זמן החושך והיעדר האור והתורה היא האור ולכן שייכת במיוחד בזמן היעדר האור הפיזי

(ענ"ד)