מה עשה הקדוש ברוך הוא?
כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם, ונבדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם.
העמיד שלמה מלך על כל הארץ.
וכן עשה לנבוכדנצר, שנאמר: וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו (ירמיה כז ו).
זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים.
וזה החריבו וחרף וגדף, ואמר: אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישע' יד יד).
נתן לדוד עושר, לקח הבית לשמו.
נתן להמן עושר, לקח אומה שלמה לטבחה.
וכל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה.
העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה.
העמיד להם בלעם, מדבר עמו כל זמן שירצה.
(תנחומא במדבר כב סימן א)
היארה תשליכהו. ולמה גזר גזירה זו, הדא הוא דכתיב וכי יאמרו אליכם (בניכם) דרשו אל האבות ואת הידעונים המצפצפים והמהגים (ישעיה ח' י"ט), צופים ואינם יודעין מה הם צופים מהגים ואינם יודעים מה הם מהגים, ראו שמושיען של ישראל לוקה במים, עמדו וגזרו כל הבן הילוד היארה תשלכהו, דלא הוו ידעו דעל מי מריבה הוא לוקה, שנא' המה מי מריבה (במדבר כ' י"ג), אמרו שראו אצטגניני פרעה וטעו, ושלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ שיהרגו את ישראל נהרג, איוב ששתק נידון ביסורים, יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית:
(מדרש אגדה שמות ב,א)
5.כאשר משה גדל ומשחק עם כתרו של פרעה- בלעם הוא היועץ להורדו והמלאך מצילו בעצת הגחלים והזהב:
ויהי בשנה השלישית ללדת משה, ופרעה יושב על כסאו, והגבירה יושבת מימינו ובתיה יושבת משמאלו, והנער יושב בחיקה, וכל שרי המלוכה יושבים אצלו. ויהי הם יושבים אל השלחן ויושט הנער את ידו ויקח את העטרה מעל ראש המלך וישם אותה בראשו, ויבהלו המלך והשרים על זה, ויתמהו תמיהה גדולה מאד.
ויען בלעם הקוסם אחד מסריסי המלך ויאמר: זכר נא אדוני המלך את החלום אשר חלמת ואת אשר פתר עבדך. ועתה הלא זה העלם מילדי העברים אשר אלוהים בקרבם, ומחכמה עשה זאת ויבחר לו את מלכות מצרים.
מה עשה אברהם?
אשר התיש את חיל נמרוד מלך כשדים ואת אבימלך מלך גרר, וירש את ארץ בני חת ואת כל ממלכות כנען, ומצרימה ירד גם הוא, ויאמר אל אשתו אחותי היא, למען הכשיל מצרים ואת מלכה.
גם יצחק מה עשה לפלשתים?
אשר גר בגרר, ויעצם כחו מכל פלשתים. גם את מלכם רצה להכשיל באמרו לאשתו אחותי היא.
ויעקב הלך בעקבה, ויקח מיד אחיו בן אמו את בכורתו ואת ברכתו, וילך פדנה ארם אל בית לבן אחי אמו, ויקח את בנותיו ואת מקנהו ואת כל אשר לו, ויברח וישב בארצה כנען.
מכרו בניו את יוסף, וירד מצרימה, וינתן בבית הכלא שנים שתים עשרה, עד אשר חלם פרעה הקדמוני חלומות, ויוציאהו מבית הכלא ויגדלהו על כל שרי מצרים על פתרו חלומותיו לו. ויהי בהרעיב אלוהים את הארץ, וישלח ויבא את אביו ואת אחיו מצרימה, ויכלכלם בלא מחיר והון, ואותנו קנה לעבדים.
ואם על המלך טוב נשפכה את דמו ארצה בטרם יגדל ויקח את המלוכה מידך, ותאבד תקות מצרים אחרי מלכו. וישלח אלוהים מלאך ממלאכים קדושים ושמו גבריאל, וידמה כאחד מהם.
ויען המלאך ויאמר: אם על המלך טוב, יביאו אבן שהם וגחלת אש וישימו אותם לפני הילד. והיה אם ישלח ידו אל השהם, דע כי מחכמה עשה זאת ונהרגהו. ואם על הגחלת ישים ידו, דע כי לא מחכמה עשה זאת ונחייהו. וייטב הדבר בעיני המלך והשרים, ויעש המלך כדבר המלאך. ויביאהו לו את השהם ואת הגחלת, ויקח המלאך ידו אל הגחלת, ותדבק הגחלת באצבע, וישאה אל פיו ותבער קצת שפתיו ושפת לשונו, ונעשה כבד פה וכבד לשון. ויחדלו המלך והשרים מהמית את הילד, ויהי בבית פרעה אחרי כן שנים חמש עשרה.
(ילקוט שמעוני שמות סימן קסה)
6.סופו של בלעם נגזר בבית דינו של משה- למיתה:
בלעם היה בעל תשובה כשזכר שם המפורש ונשתטח לפני כסא הכבוד, ונסתפק פנחס להמיתו שאין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, ויצא מפי משה ובית דינו לדון אותו בד' מיתות בית דין, לפי שהמית כ"ד אלף מישראל ועברתו שמורה נצח כל צרות של ישראל. (ילקוט ראובני ,מטות)
חלק ב: בין נבואת משה לנבואת בלעם
גם שני ההבדלים שהמדרש מונה בין נבואת משה לבלעם "שהיה יודע מי מדבר עמו ומתי ידבר עמו" מסביר רמב"ן לשבחו של משה" שהיה מוכן בכל עת לנבואה בניגוד לבלעם שהיה צריך להכין עצמו לכך לפי שלא היה ראוי לה בכל עת" והיה צריך לכוון שתחול עליו הנבואה בעניין מסוים דווקא. דרגת הנבואה שהשיג בלעם באותה תקופה קצרה "לא רק שאינה כדרגתו של משה" אלא אפילו פחותה בשתי דרגות משל שאר הנביאים" שהם ראו 'באל שדי' ואילו הוא ראה והשיג רק 'במחזה שדי' (כד" ד).
הרי שאכן "לא קם נביא כמשה" וגם באומות העולם לא קם. אולם לתקופה קצרה בה היה מוטל על בלעם לברך את ישראל" זכה להגיע למעלה מסוימת בנבואה בה היה שווה לנבואת משה" בבהירות שבה" אך בודאי לא זכה לדרגת ההתגלות לה הגיע משה רבינו.
א. משה הבין את דברי הנבואה ואילו אצל בלעם הבין רק בעת שניבא לכבוד עם ישראל:
יאמר כי למשה רבינו תבא מבוארת כמדבר אל חברו פנים אל פנים, שמודיעו דבריו וכוונתו עד שיכיר בפניו שהבין דבריו וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו בפניו.
ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שנבא לכבוד ישראל, שעמד על דברי ה' ועל רצונו וחפצו בכל הענין העתיד לבא לישראל.
ב. משה לא ידע על מה ידבר איתו ה' כי היה פתוח לקבל כל דבר נבואה ואילו בלעם רצה שה' ידבר איתו רק על מה שהוא מכוון
ואף על פי כן יש הפרש בין נבואת משה לבלעם: כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין, באיזה מצוה יצונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדבור, והיה הקב"ה מצוה אותו כפי הרצון לפניו.
אבל בלעם היה מכוין ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן, ויודע שאם יחול עליו בענין ההוא אשר חשב ידבר עמו, לא בענין אחר.
ג. זמני הדיבור – קביעות אצל משה, התכוונות אצל בלעם
ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו, כי לא היה אליו עת קבוע לדבור, אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוין לבו לדבור היה מדבר עמו, כמו שאמר (לעיל ט ח) "עמדו ואשמעה מה יצוה ה'", וכן בכל עת שיהיה לפניו יתעלה הרצון להיות מצוה אותו מאהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו.
אבל בלעם היה מכוין את השעה שיהיה לו הדבור, ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה השעה, אולי היא השעה. יזכירו רבותינו במסכת ברכות (ז) ובמסכת סנהדרין (קה) שהיה מקלל בה, ובה היה חל עליו הרוח, לא בעת אחרת לעולם.
ד. עמידה ונפילה – מעלה ופחיתות
וכן ענין העמידה מעלה למשה, והנפילה בבלעם פחיתות, שלא יסבול נבואה, כענין שנאמר (דברים ה כב כד) "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו וגו' קרב אתה ושמע".
ה. משל לטבחו של מלך – הבנת הנבואה
ואמרו משל לטבחו של מלך על המדה הראשונה וכוונתם לאמר שהטבח יודע בהוצאת שולחנו של מלך, והשר שלו שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו לא ידע בהוצאת השולחן.
והמשל הזה יורה שדעת החכמים לומר שהיה בלעם יודע מעצמו אחרי כוונתו, שהשם יאמר לו "מה אקוב לא קבה אל" (לעיל כג ח) וכל הענין, ואחר כן ישמע הדבור במלות ההם אשר חשב בלבו.
ו. בלעם – קוסם רוב הזמן ורק עבור עם ישראל קיבל נבואה:
וזה מה שהזכרתי כי היה קוסם, ותבואנה העתידות בלבו, ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדיבור, ולפיכך היה מתפאר בעצמו עתה לומר "נאם שומע אמרי אל".
(רמב"ן במדבר כד ,א)
מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא וְרַבִּי יִשָּׂשׂכָר דִּכְפַר מַנְדִּי, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּחֲצִי דִּבּוּר, כְּמָה דְּתֵימַר (במדבר כג, ד): וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִּבּוּר שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה.
4.דיבור לבלעם דרך וילון וחוצץ ולא דיבור ישיר כמו אל משה("פה אל פה אדבר בו"):
מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבָּנָן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָתוּן הוּא וְאוֹהֲבוֹ בִּטְרַקְלִין, וִילוֹן מֻנָּח בֵּינֵיהֶם, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבוֹ הָיָה קוֹפֵל אֶת הַוִּילוֹן וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינוֹ מְקַפֵּל אוֹתוֹ אֶלָּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם מֵאַחֲרֵי הַוִּילוֹן.
נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות.
וכן הוא אומר: נביא לגוים נתתיך.
ונביאים שהעמיד מן האומות, נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא.
7.משה ונביאי ישראל מתנבאים במידת הרחמים ובלעם ושאר נביאי אומות העולם במידת האכזריות:
שכן ישעיה אומר: על כן מעי למואב ככנור יהמו וגו' (ישע' טז יא).
וכן יחזקאל אומר: בן אדם שא על צור קינה (יחז' כז ב).
ונביאי אומות העולם, היו במידת אכזריות, שזה עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם, שזה עמד מהם, וראה מה עשה:
(תנחומא במדבר כב סימן א)
8.בלעם כנגד עץ הדעת טוב ורע ומשה כנגד עץ החיים:
9.כוחו של בלעם בפה וכנגדו כוחו של משה בפה (ואולי לכן נענש קשות כאשר לא דיבר על הסלע):
10.משה בשיא כוחו הגופני עד יום מותו ובלעם בעל מום בעינו וברגליו:
בשעה שאכלה חוה מעץ הדעת נתערבב טוב ורע ונולד מניצוץ הטוב הבל, וקין מרע, אפס מפני שכל קדושה עדיין היה בה תערובת קליפה, וכן בהיפך בטומאה היה בה תערובת קדושה, לכן קין מצד חלק קדושה שבו נולד ממנו יתרו ונתגייר, והבל מצד קצת טומאה שבו נולד בלעם, וזהו שארז"ל בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו זה בלעם, במדרגה שזה עומד בקדושה, במדרגה זו זה עומד בטומאה. משה היה כהן ובלעם בעל מום חיגר ברגליו ופסול לכהונה. מצינו בלעם היה גדול ממשה י"א שנה, והסוד אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר, דמנין י"א פונה לטומאה בסוד עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר... (ילקוט ראובני, בראשית)
א.דברי בלעם על אחרית הימים ומלך המשיח:
וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:(במדבר כד,יד)
כי הנה אויביך יהמיון. מדבר במלחמת גוג ומגוג שעתידין עמון ומואב לבוא עמהם, ועל אותו זמן אומר בלעם אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים (מדרש לקח טוב,שם)
לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ:(במדבר כג,כא)
אָמַר בִּלְעָם רַשִׁיעָא לֵית אֲנָא מִסְתַּכֵּל פַּלְחֵי טַעֲוָותָא בִּדְבֵית יַעֲקב וְלָא מִתְקַיְימִין עַבְדֵי לֵיעוּת שְׁקַר בִּדְבֵית יִשְרָאֵל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָהוֹן בְּסַעַדְהוֹן וְיַבְּבוּת מַלְכָּא מְשִׁיחָא מְיַיבָּבָא בֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן,שם)
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת:(במדבר כד,יז)
חֲזִיתֵיהּ וְלָא כְעַן סְכִיתֵיהּ וְלָא אִיתוֹהִי קָרִיב כַּד יְקוּם מַלְכָּא מִיַעֲקֹב וְיִתְרַבָּא מְשִׁיחָא מִיִשְׂרָאֵל וְיִקְטּוֹל רַבְרְבֵי מוֹאָב וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא: (אונקלוס)
וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד:(במדבר כד,כ)
חֲמָא יַת דְבֵית עֲמָלֵק וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר שֵׁירוֹי אוּמַיָא דְאַגִיחוּ קְרָבָא בִּדְבֵית יִשְרָאֵל הִינוּן דְבֵית עֲמָלֵק וְסוֹפֵיהוֹן בְּיוֹמֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא לִמְסַדְרָא סִדְרֵי קְרָבָא עִם כָּל בְנֵי מַדִינְחָא עִם דְבֵית יִשְרָאֵל בְּרַם סוֹפֵיהוֹן דְאִלְיֵין וּדְאִילְיֵין עַד עַלְמָא יְהוֹן לְאוֹבְדָנָא: (תרגום יונתן)
וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד:(במדבר כד,כד)
וְצִיצִין יִצְטַרְחַן בְּמָנֵי זַיְינָא וְיִפְקוּן בְּאָכְלוּסִין סַגִיאִין מִן לַמְבַּרְנְיָא וּמֵאַרַע אִטַלְיָא וְיִצְטַרְפוּן בְּלִגְיוֹנִין דְיִפְקוּן מִן קוּסְטַנְטִינֵי וִיצַעֲרוּן לַאֲתוּרָאֵי וִישַׁעַבְּדוּן כָּל בְּנוֹי דְעֵבֶר בְּרַם סוֹפֵהוֹן דְאִלְיֵין וְאִלְיֵין לְמֵיפַּל בְּיַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא וִיהַווֹן עַד עַלְמָא לְאוּבְדָנָא: (תרגום יונתן)
בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ:(דברים ד,ל)
כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְ-הֹ-וָ-ה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם(דברים לא,כט)
וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד..וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד:
(במדבר כד,כ-כד)
וְאַחֲרִיתוֹ - כמו שנאמר כי מחה אמחה וגו'(אדרת אליהו לגר"א ,שם)
וענו אשור עשרת השבטים שבאשור והיושבים כאן בעבר הנהר גם הוא עדי אבד וגם לרבות גוג ומגוג
(אדרת אליהו לגר"א ,שם)
ובדד מספרו עשר, כי בעת שקיבלו את עשרת הדברות על הר סיני, אז פתח להם את הרקיעים, והראה להם שהוא לבדו. הוא והוא יחיד ומיוחד, והוא בדד בכל עולמות, ואין עמו על נכר. ולפי זה בדד קאי, על הקב"ה שהתברך לבדו ינחם לישראל, ואינם תחת השר ומלאך.
(שמנה לחמו, האזינו, קצז-קצח)(אהבת חיים השלם קיג)
או מי יחיה משומו אל (במדבר כ"ד) כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו (יואל ב') [זה מלחמת גוג ומגוג]. וכן לעתיד לבא אין נגאלין אלא בזכותו (של יוסף), אין לך עת קשה על ישראל כמלחמת גוג ומגוג, שאין לך עת צרה כמותה, ועליה נאמר ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל')... רבנן אמרי מלחמת גוג ומגוג קשה תשעה חדשים כנגד תשעה חדשים שללידה, ועליה אמר דוד יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב (תהלים כ')...".
(אוצר המדרשים (אייזנשטיין) יעקב אבינו עמוד 234)
א.המסורת שהיתה בידי הרמב"ם להתחדשות הנבואה:
הרמב"ם (1138–1204) באיגרת תימן שנכתבה בשנת 1173, ניסה לענות ליהודי הקהילה על שאלתם בטענה כי אף אחד לא יודע באמת את הקץ, ורב סעדיה עשה זאת רק כדי לחזק את אנשי דורו. אבל בתפנית מפתיעה הרמב"ם עצמו באותו מכתב ממש מוסר "קבלה" מאבותיו על שנת 1216 (ד'תתקע"ו), שבה תחזור הנבואה. הוא נחרץ אפילו יותר מרב סעדיה: ”ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח... זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ”
(אליבא דויקיפדיה)
יש אצלנו קבלה גדולה ונטל את קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר ובן הדבר עד תחלת הגלות של ירושלים כמו שנאמר עובדיה א' כ' וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב וביאור הדבר שבנבואת בלעם רמז שתחזור הנבואה לישראל אחר שתפסוק מהם לפי שיש בתורה פסוקים שאף על פי שהכונה בהם לשום ענין אף על פי כן יש בהם רמז לענין אחר כמו שמצינו ממאמר יעקב אבינו עליו השלום שאמר לבניו בראשית מ"ב ב' רדו שמה שעכבו במצרים כמנין רד"ו שהם מאתים ועשר שנים וכן מאמר משה רבינו עליו השלום שאמד דברים ד' כ"ה כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ שישבנו בארץ ישראל מיו שנכנסנו בה עד גלות המלך יויכין כמנין נושנתם והם שמנה מאות ארבעים ושש שנה וכזה הרבה
ועל הענין הזה קבלנו שזה שאמד בלעם (במדבר כ"ג כ"ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל יש בו סוד שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת ותחזור הנבואה לישראל ואז יאמרו להם הנביאים מה פעל אל ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ארבע מאות שמונים ושמנה שנה שהסימן ב'תפ"ח גאולים ולפי ההקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תשע מאות שבעים ושש ליצירה ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח שנאמר יואל ג' א' ונבאו בניכם ובנותיכם זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ וזה שאמרני שהוא אמתי אחר שהוזהרנו עליו ומנעונו תכלית המניעה לגלותו שלא יהיה בעיני העם ברחוק וכבר הודעתיך אותו וברוך היודע
(אגרת תימן)
ב.הרמב"ם אכן חזה את התעוררות הקבלה שהיא השריד האחרון לנבואה:
גם הרמב״ם עצמו ערך חישוב, אבל לא של הקץ אלא של מועד ההתחדשות הנבואה. לפי חשבונו, הייתה הנבואה צפויה להתחדש בשנת ד', תתקעו, היא שנת 1216. בתקופה זו התגלתה תורת הקבלה בפרובנס (דבר שכנראה לא היה לקורת רוחו של הרמב״ם)
(מקדם לעין חלק א, ע"מ 310 /הרב אורי שרקי שליט"א)
5.משה רבנו אחד ויחיד כדוגמתו ולא קם ולא יקום כמותו אבל להבדיל בלעם - המקבילה בקליפה- יקום כמותו במלחמת גוג ומגוג:
תוכחת מוסר מה שדרש הגאון זצ"ל בק"ק מיץ ז' אדר תק"חל:
אדון הנביאים בי"א מזמורים שאמר, פתח פיו [תהילים צ] בתפלה למשה איש האלקים אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור וכו', ודרש המדרש שנשמות צדיקים קדמו לבריאת עולם, במאמרו מעון אתה היית לנו בטרם הרים יולדו וכו'. ולהבין מה ביקש בזה אם קדמו או לא, ולמה תיאר עצמו איש אלהים:
אבל הענין כי יום זה שאנו עומדים לדרוש, לא יום גורם להרבות בדרוש חריפות ופלפול, כרב שמת בית המדרש בטילים [מו"ק כב ע"ב], כי בעונותינו הרבים יום זה אשר נחשכו כוכבי נשפו והלבישו שמים קדרות, כי אפס חסיד מבחר יצורים, יום זה חושך ואופל לא סדרים, וכל בית ישראל יבכו ויעשו ביום זה אבל יחיד בכי תמרורים למאוד, כי בעו"ה כאשר נלקח ארון אלהים, משה רבינו, היה סיבה לכל הגלות וחורבן שוממות ארצות ושפלות ישראל, וכל אשר קרה לעם ה' היה הכל בסיבת מיתתו, וכל מיתת צדיקים הכל בסיבת מיתתו, ולכן המעורר אבל על מיתתו מעורר על כל הצדיקים, כי כולם ניצוץ נשמתו וכולם דבוקים בו, כי הוא שורש ומקור לכולם, ולכך אמרו וכל מכה אשר לא כתובה, זו מיתת צדיקים, כי תלויה במיתת משה, ומשה נענש למיתה, דגזר על עצמו ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת [שמות ל"ב לב], והערה נפשו למות בשביל ישראל, וזוהיא מכה אשר לא כתובה, הרצון שנמחה מספר הנכתב, וזוהיא מיתת צדיקים:
אמנם כבר מלתנו אמורה כפעם בפעם, כי עיקר התעוררות ללמוד ממעשה צדיק ולהידמות למדותיו ולילך בדרכיו, ואמת מי גבר ידמה למשה, והתורה מעידה [דברים לד, י] לא קם כמשה, והוא שורש ועיקר לתורתינו, ולכך אין להאמין שיבוא שום נביא וחוזה משיח וגואל, שיבטל ח"ו תורת משה, כי אין יכול לבטל דברי מי שגדול הימנו, ואם בא לבטל, צריך שיהיה גדול ממשה, והתורה העידה לא קם כמשה, ומה שאמרו במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תקע"א] הנה ישכיל עבדי ירום ונשא, ירום ממשה, היינו בממשלה וגדולה, כי ישב על כסא ה', אבל לא במעלה והשגת נבואה, לא יגיע שום אדם למשה, אשר נחסר מעט מאלהים, ולכך זהו שורש בתורתינו כי לא קם כמשה, ומה שאמרו חז"ל [ילק"ש ח"א רמז תתקס"ו] בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו, בלעם, הדבר בעצמותו תמוה, ח"ו לדמות איש אשר נשתקע באבי אבות הטומאה, שרש ראש ולענה, לאיש טהור קדש קדשים, ומי ידמה חושך מצרים לאור בהיר בשחקים:
אבל הענין, כי בלאו הכי יש להבין, הא התורה אמרה ולא קם עוד כמשה, משמע דלאחר משה לא יקום, ולא דיברה התורה ממה שהיה קודם משה, רק מה שיהיה אחר משה, וא"כ הלא בלעם ימ"ש נהרג קודם משה, ואיך שייך בבלעם קם, אבל הכונה, כי ידוע במדרש [א"ר פכ"ח] כי אמר הקב"ה שלא יאמרו עכו"ם אילו היה לנו נביא, גם אנו היינו מקבלים התורה כמו ישראל, לכך הקים להם הקב"ה בלעם, שהיה אצלם כמדרגת משה אצלינו, להבדיל בין טמא לטהור לסתום פיהם. והנה לעתיד לבא בביאת משיח, יעוררו גוג ומגוג והאומות למרוד במשיח, כדכתיב [תהלים ב. א] למה רגשו גוים וכו', יעמיד להם הקב"ה שנית נביא כמו בלעם. שיזהירם וינבא להם מאמיתות ביאת גואל האמיתי, כמו שאמר להם בלעם מקבלת התורה, כדאמרינן [זבחים קטז ע"א] נתקבצו עכו"ם לבלעם וכו':
וזוהיא כוונת מאמר חז"ל בישראל לא קם, שלא ישלח לנו ה' עוד נביא כמשה, כי תורתו נצחית ואין צריך למשה, אבל בעכו"ם יקום בלעם, כמו שהיה בזמן משה כן יהיה שנית בזמן משיח אי"ה, וזוהיא כוונתם באמת. ולכן העיקר לדמות למשה אי אפשר, אבל על כל פנים מקצת מדותיו יש לנו לתפוס, ונתפוס מדת ענוה אשר העידה התורה על רוב ענותו, ואם ישים איש כזה על לבו, מבחר יצורים לא גבה לבו ולא רמו עיניו, ואיך יתגאה שפל אנשים עטלפים שלא ראו אור ומשוללים מכל חמדה ומכל מעלה, אוי לנו, כל שיברנו וכל ענין הריסת התורה ומשיסת יעקב וישראל לבוז, היה הכל על ידי גאוה וקבל די רוח יתירה באנשים כאלה, המה עתקו גברו חיל:
(יערות דבש/רבי יהונתן אייבשיץ - חלק שני - דרוש ב )
{רבי יהונתן אייבשיץ (~ה'תנ"ד, 1694[1] – כ"א באלול ה'תקכ"ד, 18 בספטמבר 1764) היה רב, מקובל, ראש ישיבה ודרשן, ומגדולי פוסקי ההלכה ביהדות אשכנז בזמנו. כיהן כרבן של פראג, מץ וקהילות אה"ו. חיבר מספר ספרי הלכה משפיעים: 'כרתי ופלתי' על שולחן ערוך יורה דעה, ו'אורים ותומים' על חושן משפט. גם ספר דרשותיו, 'יערות דבש', זכה לתפוצה רבה.
לצד עיסוקו בחלק הנגלה של התורה, שהקנה לו את עיקר פרסומו, עסק גם בתורת הנסתר ואף כתב קמעות. עיסוקו זה קומם נגדו את רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) שמצא רמזים שבתאיים בכתביו ופתח בפולמוס להחרמתו. הרב אייבשיץ זכה לגיבוי מאת רוב רבני דורו והפולמוס דעך, אם כי לא נעלם. בהיסטוריוגרפיה הרבנית מקובל על פי רוב כי טענותיו של היעב"ץ נגדו היו שגויות, בעוד שבמחקר מדעי היהדות, בעיקר מאז גרשם שלום, מקובל כי אכן היה שבתאי נסתר.ויקפידיה}
רבי יונתן יצא מביתו לרחוב. פגשו המלך ואמר לו:
הרגליים להיכן?
השיב לו רבי יונתן:
אדוני המלך, איני יודע.
כעס המלך וציווה לאוסרו.
לאחר ששככה חמת המלך שלח להביא את רבי יונתן ואמר לו:
מפני-מה לא החזרת לי תשובה כהלכה על שאלתי?
אמר לו רבי יונתן:
אדוני המלך, תשובה כהלכה החזרתי לך. אין אדם יודע, להיכן רגליו מובילות אותו [19]. ועיניך הרואות שכך. יצאתי מביתי על-מנת לילך לבית-המדרש, ורגלי הובילו אותי – לבית-האסורים...
(ספר הבדיחה והחידוד , בדיחה 2263)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה