חוקת: מה קרה בבועת הזמן של 38 השנים במדבר?

פתיחה: בין מעשה קרח לפטירת מרים ואהרון יש קפיצת זמן של כ-38 שנה:

וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְ-הֹ-וָ-ה וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ(במדבר לג,לח)

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(במדבר כ,א)

בחדש הראשון. בשנת הארבעים והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה בשנת הארבעים(אבן עזרא,שם)

חלק א:מה עשו ישראל במשך 38 שנה במדבר?

1.בכל תשעה באב היו כורים לעצמם קבר:

שכלו מתי מדבר. דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט''ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו''ט:

(רש"י, תענית,ל,ע"ב) 

2.הדיבור אל משה - אם היה - לא היה בלשון חיבה ולא נשתמר ממנו שום דבר שנכתב בתורה כי התורה היא דבר ה' ובאותם שנים לא היה דבר ה' למשה:

א.לא היה דיבור אל משה בכלל:

דָּבָר אַחֵר, עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה לֹא הִיא עֲנִיָה וְלֹא הִיא אֲמִירָה, אֶלָּא עָנָה עַל יְדֵי משֶׁה וְאָמַר לִי עַל יְדֵי אַהֲרֹן, מָה אָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי. כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, אֵלּוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ, אֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל כִּמְנֻדִּין בַּמִּדְבָּר, וְלֹא הָיָה הַדִּבּוּר מְדַבֵּר עִם משֶׁה, עַד שֶׁתַּמּוּ כָּל אוֹתוֹ הַדּוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ב, יד יז): וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וגו' וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם, וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ מִיָּד וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר.

(שיר השירים רבה תנינא, ב)

ב.היה דיבור אבל לא בלשון חיבה פנים אל פנים:

וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלַי לֵאמֹר:(דברים ב,טז-יז)

וידבר ה' אלי וגו'. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' (זו) וידבר, (א) אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים, אלא בשביל ישראל:  (רש"י,שם)

ג.הדיבור היה בחזיון לילה( שלא כמו שאנר שהיה לפני כן במראה ולא בחידות) 

רבה בר בר חנה א''ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר {דברים ב-טז} ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי אלי היה הדבור(תענית ל,ע"ב)

לא היה הדבור עם משה. ביחוד וחיבה דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור ואע''ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גמגום:(רש"י,שם)

ד.הדיבור היה ע"י מלאך או אורים ותומים:

רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה שנאמר {דברים ב-טז} ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וסמיך ליה וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדיבור (בבא בתרא קכא ע"א-ע"ב)

לא היה דיבור עם משה. פה אל פה כבתחלה אבל אם הוצרכו לדיבור כגון במעשה דקרח שהיה אחר מעשה המרגלים היה מדבר על ידי מלאך או באורים ותומים אי נמי לא היה מדבר עמו אלא על ידי צורך מעשה הצריך להם (רשב"ם,שם)

3.יתכן והדיבור בשביל עם ישראל פסק אחרי חטא המרגלים ויתכן אחרי מחלוקת קרח( תלוי מה קדם למה):

אפשר שפרשת קרח היא שגרמה להסתלקות הדיבור למשך שלושים ושמונה שנים, בעיקר בגלל הערעור שהיה בה על אמיתות נבואת משה שכל תורת ה' תלויה בה. שמא המשיך הדיבור אל משה באותן ל"ח שנים באוהל מועד שמחוץ למחנה, וכפי שהיה אחרי חטא העגל (ראו שמות ל"ג, ז-יא) אך דבר לא נכתב על כך בתורה, משום שהעם לא זכה לשמוע את דברי ה' בשל הערעור על נבואת משה רבנו.

(כי קרוב אליך, במדבר, הרב יעקב מדן, ע"מ 405)

(הרב יעקב מדן שליט"א (נולד בכ"א בתמוז ה'תש"י, 6 ביולי 1950) הוא ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות, נודע גם בשל שיטתו בלימוד תנ"ך. ממחברי אמנת גביזון-מדן.)

 4.קדש- נקודת מוצא וחזרה מרכזית. אחרי חטא המעפילים היתה ישיבה ארוכה היתה בקדש- במשך 19 שנה לא יצאו משם:

וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: {כ} וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: {כא} רְאֵה נָתַן יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת:וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:(דברים א, יט-כב)

וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: {מג} וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְ-הֹ-וָ-ה וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה: {מד} וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה: {מה} וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה וְלֹא שָׁמַע יְ-הֹ-וָ-ה בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם: {מו} וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם:(דברים א מא-מו)

ותשבו בקדש ימים רבים. י"ט שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם, בשאר המסעות, והם היו (ד) ל"ח שנה, י"ט מהם עשו בקדש, וי"ט שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר וינעם במדבר (שם לב, יג.). כך מצאתי בסדר עולם: (רש"י,שם)

5.בפרשת המן יש ה.פסוק מטרים עוד לפני חטא המרגלים- המן ירד לבני ישראל במשך כל השנים ששהו במדבר:

 וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן(שמות טז,לה)

אל ארץ נושבת. לאחר שעברו את הירדן (קידושין לח.). (ס"א, שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה, שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן (דברים ג, כה.), ותרגום של נושבת יתבתא, ר"ל מיושבת. רש"י ישן): (רש"י,שם)

6.לא עשו את הפסח בכל ה-38 שנה שהיו במדבר אלא רק בשנה הראשונה והשניה:

וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:(במדבר ט,א)

בחדש הראשון. פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, (ח) למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל (פסחים ו: ספרי סד), שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו (ט) אלא פסח זה בלבד: (רש"י,שם)

7.כל מי שנולד במדבר - לא עשו ברית מילה במשך כל השנים במדבר:

בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְ-ה-וָ-ה אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: {ג} וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: {ד} וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: {ה} כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: {ו} כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-ה-וָ-ה לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-ה-וָ-ה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: {ז} וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ

(יהושע ה ב-ז)

אותם מל יהושע. ולא נמולו עד אז כי ערלים היו עד הזמן ההוא, כי היוצאים ממצרים לא מלו בניהם בהיותם בדרך, ולא היו אם כן נמולים להיות הגון וראוי להמול זולת יהושע: (מצודת דוד,שם)

8.במשך ארבעים שנה לא היו להם דאגות של ביגוד והנעלה- ליוצאי מצרים לא בלו הנעליים ולאלה שנולדו במדבר לא היה צורך בנעליים:

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: (דברים ח,ד)

שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים (נ) היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו: לא בצקה. לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף (ס) שרגליהם נפוחות: (רש"י,שם)

(נ) רצ"ל מה חידוש היה בזה שאם מניחים הבגדים בקופסא שלא היו בלין ומפרש דאף על פי שהיו הבגדים עליהם כל מ' שנה לא היו בלין והטעם משום דענני כבוד וכו' וזהו דכתיב מעליך ר"ל אף על פי שהיו הבגדים עליהם: 

(ס) ואם תאמר והא בפרשת כי תבא כתיב "ונעלך לא בלתה מעל רגלך" שמע מיניה שהיו להם מנעלים ויש לומר דהתם קאי איוצאי מצרים שהיו להם מנעלים אותם מנעלים לא בלו מעל רגליהם ומה שפירש כאן היינו אותן שנולדו במדבר שלא היו להם מנעלים. 

והרא"ם פירש כדרך הולכי יחף כלומר להודיע באיזה מין נפיחה קמיירי לא שהיו יחפי רגל וכו' ואין להקשות לפי פירושו מאי בא להשמיענו פשיטא שלא בצקה כיון שלא הלכו יחף. דיש לומר אין הכי נמי דזה בא הכתוב להשמיענו דלא בלתה מעל רגליהם והכי פירושו רגלך לא בצקה כדרך כל הולכי יחף לפי שלא באתם לכלל זה משום דנעלך לא בלתה מעל רגליך: (שפתי חכמים,שם)

9.במשך ארבעים שנה עמוד האש ועמוד הענן ליוו אותם :

וַֽי-הֹ-וָ֡-ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ (שמות יג,כא)

וה' הולך לפניהם יומם - נמצאת אומר שבעה עננים הם: "וה' הולך לפניהם יומם", וגו' (במדבר יד) "ועננך עומד עליהם", (שם) "ובעמוד ענן", (במדבר ט) "ובהאריך הענן", (שמות מ) "ובהעלות הענן", (שם) "ואם לא יעלה הענן", (שם) "כי ענן ה' על המשכן".

שבעה עננים: ארבע מארבע רוחותיהם, אחד למעלה ואחד למטה, אחד שהיה מהלך לפניהם, כל הנמוך - מגביהו, וכל הגבוה - משפילו, שנאמר (ישעיה מ) "כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור, והרכסים לבקעה". והיה מכה נחשים ועקרבים לפניהם, מכבד ומרבץ לפניהם.

ר' יהודה אומר: שלשה עשר עננים היו: שנים לכל רוח ורוח, שנים מלמעלה ושנים מלמטה, ואחד שהיה מהלך לפניהם.

ר' יאשיה אומר: ארבעה: אחד לפניהם ואחד לאחריהם, אחד למעלה ואחד למטה.

ר' אומר: שנים.

וה' הולך לפניהם יומם - ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. אברהם לווה מלאכי השרת, שנאמר (בראשית יח) "ואברהם הולך עמם לשלחם" - והמקום לווה את בניו במדבר ארבעים שנה, שנאמר "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן".

(מכילתא,שם)

10.במשך ארבעים שנה ישבו ולמדו תורה מפי משה:

א.ליהושע מיד עם הכניסה לארץ ניתן לציווי להמשיך בלימוד התורה:

{א} וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְ-ה-וָ-ה וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: {ב} מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה (פ) קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: {ג} כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: {ד} מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: {ה} לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: {ו} חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: {ז} רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: {ח} לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:(יהושע, א,א-ח)

ב.כאשר היו במלחמת יריחו בא המלאך וחרבו שלופה בידו להזהירו על ביטול לימוד התורה:

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: {יד} וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְ-ה-וָ-ה עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: {טו} וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְ-ה-וָ-ה אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:(יהושע ה, יג-טו)

וכך אמר לו המלאך: אמש, כשהעריב היום, נשתהיתם במארב העיר, ולכן בטלתם תמיד של בין הערבים. והיה לכם להקריבו, שהרי אין זמן מלחמה בלילה  86 .

 86.  הקשו התוס', אמאי בטלוהו, והלא הכהנים לא הלכו למלחמה, והיו יכולים הם להקריבו? ותירץ דארון לא היה במקומו, עיי"ש. וכ"כ גם הריטב"א. והביא, דיש מפרשים, שבאמת לא בטלוהו לגמרי, אלא שבטלו ממנו מעמד של ישראל. ודחה פירוש זה. עיי"ש.

ועכשיו - בלילה, בטלתם תלמוד תורה, שהרי אין נלחמים בלילה, והיה עליכם לעסוק בתורה!

אמר לו יהושע: על איזה מהן  87  , משתי עבירות אלו, באת  88  ?

 87.  העיר בעל עיון מנחם, מאי שאלה היא "על איזה מהן באת", דלמא על שתיהן בא? ! ותירץ, דאז הוא כעין שתי שליחויות, ואין מלאך אחד עושה ב' שליחויות.   88.  ונרמזה שאלתו של יהושע בפסוק: "הלנו אתה אם לצרינו". ד"לנו" - רומז על ביטול תורה, כדכתיב: "תורה צוה לנו משה". ו"לצרינו" - רומז על ביטול הקרבנות, שמגינים עלינו מצרינו. א"נ, "לנו" - היינו תלמוד תורה, השייך רק לעם ישראל. ו"לצרינו" - היינו קרבנות, שגם אומות העולם מביאים קרבנות לביהמ"ק, ומקבלין מהם [מלא הרועים].

אמר לו: על של עתה באתי, על עבירה של עכשיו, דהיינו - ביטול תורה  89 .

 89.  ובתוס' פירשו, ד"עתה באתי" - היינו תלמוד תורה, משום דכתיב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". ומביאים בשם הרב מפוניבז', שהתביעה על עם ישראל היתה, שאילו לימוד התורה היה להם בבחינת שירה, לא היו מסיחין דעתם ממנה אף בשעת מלחמה. ובילקוט גרשוני ביאר, ד"עתה באתי" - היינו דבר הנוהג עתה בלילה, והיינו תלמוד תורה. לאפוקי קרבנות, דאין נוהגין אלא ביום. ובעל עיון מנחם ביאר, דהתורה נרמזת ב"עתה", עפ"י מאמר חז"ל [אבות ב' ד']: "אל תאמר לכשאפנה אשנה וכו"', ולכן נקראת התורה "עתה", לרמז שצריך האדם ללמוד עתה, תיכף, ולא יאמר: לכשאפנה אשנה.

מיד חזר בו יהושע, וכשבא לילה אחר במצור [על העי] - עסק בתורה. כדכתיב: "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק" [עיי' בתוס' שכתבו דלא כתיב קרא הכי],

אמר רבי יוחנן:   מלמד שלן בעומקה של הלכה. ואמר רב שמואל בר אוניא: גדול תלמוד תורה - יותר מהקרבת תמידין. שנאמר: "עתה באתי" - על ביטול תורה, ולא על ביטול התמיד.

(גיטין ג ע"א, חברותא)

הבא ונתבונן מה עשו אבותינו במדבר במשך ארבעים שנה ששהו בו, במה התעסקו בתקופה ארוכה זו? דאגת הפרנסה לא הייתה קיימת, כי כל בוקר קבלו את מזונם בצורת "המן" אשר היה בו כל טעם שרצו. כיבוס הבגדים היה נעשה ע"י הענן שנכנס בבגד ומנקהו עפ"י נס. הבגדים גדלו וא"כ (ואף-על-פי-כן) כל דאגה לא הייתה להם. ואם כן במה התעסקו? הרי השעמום מביא לידי חטא. אלא ברור שהם ישבו ועסקו בתורה יומם ולילה, למדו מפי משה רבינו לימוד ברור, עם שלם ישב ולמד, איזה חינוך הוא קבל ומי הם מחנכיו, בודאי שעם כזה היה מיוחד במינו "עם סגולה" "ואור לגויים" 

(שמן תורק , הרב פנחס בן מרדכי קריספין, ע"מ רפג-רפד)

דע, כי כל מצווה שנתן הקב"ה למשה רבנו ע"ה, נתנה לו בפירושה: היה אומר לו המצווה, ואחר כך אומר לו פירושה ועניינה, וכל מה שהוא כולל ספר התורה.

ועניין לימודו לישראל היה כפי שאומר: (עירובין נד ב) היה משה נכנס באוהלו, ונכנס אליו בתחילה אהרן, ומשה היה אומר לו המצווה הנתונה לו פעם אחת ולימדהו פירושה, ויסתלק אהרן ויחזור לימין משה רבנו. ונכנסו אחריו אלעזר ואיתמר בניו, והיה משה אומר להם מה שאמר לאהרן, ויסתלקו וישב האחד לשמאל משה רבנו והשני לימין אהרן. ואחרי כן יבואו שבעים זקנים, וילמדם משה כמו שלימד לאהרן ובניו. ואחרי כן יבאו ההמון וכל מבקש ה' וישם לפניהם המצווה ההיא עד ישמעו הכל מפיו. נמצא אהרן שומע המצווה ההיא מפי משה ארבע פעמים, ובניו שלוש פעמים, והזקנים שני פעמים, ושאר העם פעם אחת.

ויסתלק משה, וחזר אהרן לפרש המצווה ההיא אשר למד, ששמע מפי משה ארבע פעמים, כמו שאמרנו, אל כל הנמצאים.

ויסתלק אהרן מאתם אחרי ששמעו בניו המצווה ארבע פעמים, שלוש מפי משה ואחד מפי אהרן.

וחוזרין אלעזר ואיתמר, אחרי שנסתלק אהרן, ללמד המצווה ההיא לכל העם הנמצאים ונסתלקו מללמד. ונמצאו שבעים הזקנים שומעים המצווה ארבע פעמים, שתים מפי משה ואחת מפי אהרן ואחת מפי אלעזר ואיתמר.

וחוזרים הזקנים גם הם אחר כן להורות המצווה להמון פעם אחת. נמצאו כל הקהל שומעים המצווה ההיא ארבע פעמים, פעם מפי משה ופעם מפי אהרן ושלישית מפי בניו ורביעית מפי הזקנים.
ואחרי כן היו כל העם הולכים ללמד איש לאחיו מה ששמעו מפי משה, וכותבים המצווה ההיא במגילות. וישוטו השרים על כל ישראל ללמוד ולהגות, עד שידעו בגרסה המצווה ההיא וירגילו לקרותה. ואחר כך ילמדום פירושי המצווה ההיא הנתונה מאת השם. והפירוש ההוא היה כולל עניינים. והיו כותבים המצווה ולומדים על פה הקבלה.

וכן אמרו רבותינו ז"ל בברייתא:

וידבר ה' אל משה בהר סיני, מה תלמוד לומר בהר סיני, והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני, אלא לומר לך מה שמטה נאמרה בכלליה ובפרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצות נאמרו כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני.

משל

הנה לך משל: שהקב"ה אמר למשה, בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג). אחר כן הודיע שהסוכה הזאת חובה על הזכרים לא על הנקבות, ושאין החולים חייבים בה ולא הולכי דרך, ושלא יהיה סיכוכה אלא בצמח הארץ, ולא יסככנה בצמר ולא במשי ולא בכלים, אפילו מאשר תצמח הארץ, כגון הכסתות והכרים והבגדים. והודיע שהאכילה והשתייה והשינה בה כולו חובה, ושלא יהיה בחללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב, ושלא יהיה גובה הסוכה פחות מעשרה טפחים.
וכאשר בא הנביא ע"ה, ניתנה לו המצווה הזאת ופירושה.

וכן השש מאות ושלש עשרה מצות הם ופירושם: המצוות בכתב, והפירוש על פה.

ויהי בארבעים שנה, בעשתי עשר חדש, בר"ח שבט, הקהיל את העם ואמר להם הגיע זמן מותי, ואם יש בכם מי ששמע הלכה ושכחה יבא וישאלני ואבאר אותה, וכל מי שנסתפקה עליו שאלה יבוא ואפרשנה לו, כמו שנאמר (דברים א) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. וכן אמרו חכמים בספרי (פ' דברים), כל ששכח הלכה אחת יבא וישנה, וכל שיש לו לפרש יבוא ויפרש. ולקחו מפיו ברור ההלכות ולמדו הפרושים כל הזמן ההוא, מר"ח שבט עד שבעה באדר. וכשהיה לפני מותו החל לכתוב התורה בספרים, וכתב שלושה עשר ספרי תורה גווילים, כולם מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל (ב"ב ט"ו). ונתן ספר לכל שבט ושבט להתנהג בו וללכת בחוקותיו. והספר השלושה עשר נתנו ללווים ואמר להם, לקוח את ספר התורה הזה (דברים לא). אחר כך עלה אל ההר בחצי היום השביעי (ספרי פ' האזינו) לחדש אדר (מגילה יג,ב) כפי אשר דקדקה הקבלה. והיה המקרה ההוא אשר קרהו, מוות בעינינו, בשביל שחסרנו ופקדנו אותו, וחיים לו לכבוד המעלה שעלה אליה. וכן אמרו (סוטה יג,ב), משה רבנו ע"ה לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים באלו העניינים ארוכים מאוד ואין זה מקומם.

וכאשר מת ע"ה, אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש, והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממשה, הוא, או אחד מן הזקנים, אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת. ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא ע"ה, מן העניינים המשתרגים מהם, הוציא דינים בסברות, במידות השלש עשרה, הנתונות על הר סיני, שהתורה נדרשת בהם. ובאותם הדינים שהוציאו יש דברים שלא נפלה בהן מחלוקת אבל הסכימו עליהם, ויש מהם מה שנפלה בו מחלוקת בין שתי דעות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, וזה סובר סברה ונתחזקה לדעתו, וזה סובר סברה ונתחזקה לדעתו, כי מידות ההיקש שעל דרך התוכחת יקרה בסברותיהם המקרה הזה. וכשהייתה נופלת המחלוקת היו הולכים אחרי הרוב, כמו שנאמר, אחרי רבים להטות (שמות כג).

(הקדמת הרבמ"פ לפירוש המשנה, סדר הלימוד בימי משה)

חלק ב: מתי התרחש חטא מי מריבה ועל מה בדיוק נסוב?

1.מרים מתה בשנת הארבעים על אף שהתורה לא מציינת באיזו שנה ואז חטא משה ואהרון הוא ממש ברגע האחרון לפני הכניסה לארץ:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(במדבר כ,א)

כל העדה. עדה השלמה, (כ) שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים:(רש"י,שם)

בחדש הראשון. בשנת הארבעים והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה בשנת הארבעים(אבן עזרא,שם)

ותמת שם מרים – בחדש הראשון שלסוף ארבעים שנה, שהרי מת אהרן אחריה בחדש החמישי בשנת ארבעים לצאת בני ישראל, כדכתיב בפרשת אלה מסעי (במדבר ל״ג:ל״ח).(רשב"ם,שם)

כל העדה מדבר צן – עדה שלמה, שכבר מתו דור המדבר ועתה באו הבנים אל ארץ כנען בחדש הראשון, ושנת הארבעים היה. ודע שאין בתורה כלל שום מעשה או שום נבואה רק בשנה ראשונה ובשנת הארבעים.(רבנו בחיי,שם)

ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וגו׳ עד וישלח ישראל מלאכים מקדש. זכר הכתוב שבאו כל עדת ישראל מדבר צין. ואין ספק שהיה כל זה אחרי שמתו כל אנשי המדבר ונשארו בניהם העתידים להכנס לארץ.(אברבנאל,שם)

2.האירוע התרחש בשנה השלישית לצאתם מארץ מצרים:

לאפשרות הפרשנית שהצגנו, שהחטא היה בשנת הארבעים, מעלות רבות, ובעיקר המסורת הפרשנית הטמונה בה, ועדיין היא מותירה אותנו עם שתי תמיהות, האחת פרשנית והשנייה בתוכנה: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': לאיזו גוויעה מכוונים המתלוננים? האם כוונתם למות אבותם במשך שלושים ושמונה שנות ההליכה במדבר? מדוע לא אמרו 'בגוע אבותינו' אלא 'בגוע אחינו'?! 

זאת ועוד: האומנם ראוי המוות הארוך של דור המדבר להיקרא 'גוויעה לפני ה'?! אפשר שכוונתם לנאמר בעקבות מות עדת קרח: וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כַּלָּנוּ אָבָדְנוּ: כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ (י"ז, כז-כח): התייחסותם של המתלוננים במי מריבה דווקא אל מות עדת קרח, שהיה שלושים ושמונה שנים קודם לכן, כאשר בינתיים הם חוו את מותם של שישים ריבוא אנשי דור המדבר, נראית תמוהה. נניח עתה שדברי המתלוננים במי מריבה סמוכים במידת מה למותם של בני עדת קרח, ושהחודש הראשון הנזכר במסעם למי מריבה הוא החודש הראשון של השנה השלישית ליציאת מצרים. התורה לא הזכירה את השנה השלישית, משום שהיא סמוכה לקודמתה, השנה השנייה, שבה התרחשו כל המעשים הנזכרים בחומש הפקודים עד כאן. מעשה מי מריבה, לאפשרות זו, היה ברצף לחטאי תבערה וקברות התאווה, המרגלים, המעפילים ועדת קרח.

(כי קרוב אליך, במדבר, הרב יעקב מדן, ע"מ 406)

3.החטא של משה ואהרון היה שעשו את הנס לעיני הקהל שהפגין מולם ולא לעיני כל העדה:

ננסה לפלס לנו דרך משלנו בהבנת חטאם של משה ואהרן. נשוב למקראות: 

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בְּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטָּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטָּה מִלִפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָהוּ: וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסְלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמּרִים הֲמִן הַסֶלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶלַע בְּמַטֵהוּ פַּעֲמָיִם וַיַּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הָאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

המילה 'עדה' כתובה בפרשה חמש פעמים והמילה 'קהל' על פעליה כתובה שבע פעמים. עיון ראשוני בפרשה מצביע על כך שכלל בני ישראל על נשיהם וטפם מכונים 'העדה'. כולם מגיעים למדבר צין, לכולם לא היו מים, את כולם נצטווה משה להשקות וכולם שתו מן המים שיצאו מן הסלע. המילה 'קהל' מצביעה בפרשה בעיקר על אלו שנקהלו ברוגזם על משה ועל אהרן, וטענו כלפיהם על העלאתם ממצרים. ה'קהל' הוא שדחף את משה ואהרן עד פתח אוהל מועד ליפול על פניהם. ה'קהל' אינו כל העדה אלא מיעוט צעקני, המדבר, כביכול, בשם כולם, אך עם רב נותר צמא, איש באוהלו, וציפה בשקט לישועה. 

כשמשה ואהרן נפלו על פניהם בפתח אוהל מועד, ה' לא הסתפק במתן מים לעדה. הוא רצה להראות להם את חסדו ואת ניסיו כדי שיבטחו ביכולתו להביאם לארץ. מחזה הסלע הנבקע והמים הרבים היוצאים בדבר ה' ממנו היה אמור להוות את משענת הביטחון של ה' באלוהיו. לשם כך, היה צורך לפזר את ה'קהל' הצעקני איש לאוהלו ולקרוא למעמד את כל העדה בעת שהסלע ייבקע. ה' מצווה את משה: 'קח את המטה והקהל את העדה'. הקהלת העדה הייתה אמורה מן הסתם לארוך כמה שעות, ובינתיים היו המים ממתינים בתוך הסלע האטום. אך הקהל צעק בתקיפות משהו מעין 'מים עכשיו!', משה ואהרן נכנעו ללחץ הקהל, ומשה בקע את הסלע לעיני הקהל ולא לעיני כל העדה. העדה קיבלה מים לשתייה, אך ללא התגלות ה' בכוח הנס לעיני כל העדה. 

....

מסקנת עניות הבנתנו בחטא: 

למרות מה שביארנו, לא נוכל להימלט ממה שנראה לנו עיקר החטא, והווא היה עוד לפני צו ה' לקחת את המטה ולדבר אל הסלע: וַיֹּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקְהָל אֶל פָּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיִּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם. (ראב"ע מציין כאן את חסרונם: 'כבורחים מפני הקהל', אך את חטאם שנענשו עליו הוא ביאר בדרך שונה)

אפשר שלא היה כאן חטא ועונשו, אלא אמירה שמשה ואהרן אינם יכולים להמשיך ולהנהיג את העם אם בשעת הלחץ הם בורחים אל ה' ונופלים על פניהם בחוסר אונים כדי שהוא יפתור להם את הבעיה. היה כאן המשך ברור למחדלם של משה ואהרן בחטא המרגלים: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 וִיהוֹשָׁעַ בְּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפָנֶה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר... (י"ד, ד-ז) יהושע וכלב הצעירים ניסו לעמוד בפרץ. משה ואהרן נפלו על פניהם ולא ידעו מה לעשות. במי מריבה שב הכישלון וטפח על פניהם, וכאן נחרץ דינם.

(כי קרוב אליך, במדבר, הרב יעקב מדן, ע"מ 417-419)

חלק ג: מתי נאמרה פרשת פרה אדומה ומדוע נכתבה דווקא בראש פרשת חוקת?

1.פרשת פרה נאמרה לעם ישראל ב-2 נקודות זמן, ככל הנראה בראשי פרקים בפעם הראשונה ובפירוט רב בפעם השניה:

וַיִּצְעַק אֶל יְ-הֹ-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָֹ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ(שמות טו,כה)

שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת, ופרה אדומה,  (מ) ודינין (סנהדרין נו:):(רש"י,שם)

שם שם לו חק ומשפט - זה פרה אדומה, שכשם שזה המר ממתיק המרים, כך פרה אדומה מטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים, שם בגימטריא פרה אדומה. (בעל הטורים, שמות טו כה)

לקרב אל שכלם במופת, שאף על פי שהפרה מטמאה כל העוסקים בה, תוכל לטהר, שהרי העץ היה סם המות, כמאמר חז"ל, מכל מקום מתקו המים ממנו.אם כן, לאחר כן כשנצטוו על הפרה קיבלו ברצון( דבק טוב, שמות טו, כה)

אילולי חטאו בעגל יתכן ומצוות פרה היתה מקבלת עומק אחר, משמעות אחרת ולא היתה תלויה בחטא העגל אלא מחברת את עם ישראל אל עומק חוקי התורה כולה (ענ"ד)

ב.בסמוך למעמד חניכת המשכן- כי אז היו צריכים לפרה האדומה כדי שכהנים שנטמאו יוכלו לשרת בקודש:

דאמר רבי לוי:שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, ואותן פרשיות נכתבו במגילות נפרדות מפני שהוצרכו לאותו יום, ואף אחר כך שהשלים משה את התורה, לא היה כותבה כסדר אלא משלים את החסר שבין מגילה ומגילה, ולכן כל התורה נקראת "מגילה ".

ואלו הן שמונה הפרשיות שנאמרו ונכתבו ביום שהוקם המשכן:

א. פרשת כהנים שבפרשת "אמור", שנאמרו בה כמה הלכות כהנים: "לא יטמא", "את אלה לא יקח [ישא] ", "מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב"; ונאמרה פרשה זו ביום זה, מפני שבו התחילו הכהנים להקריב, והוצרך להודיע את קדושתם.

ב. ופרשת לויים שבפרשת "בהעלותך" [במדבר ח ה]: "קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם"; ונאמרה בו ביום, מפני שהחלו הלויים לשיר במשכן באותו יום.

ג. ופרשת טמאים שבפרשת "בהעלותך" [במדבר ט ו]: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", ונאמרה פרשה זו משום הפסח הקרב ובא.

ד. ופרשת שילוח טמאים שבפרשת "במדבר" [ה ב]: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"; ונאמרה פרשה זו משום שבאותו יום הוקבעו שלש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל.

ה. ופרשת "אחרי מות", היא פרשת [ויקרא טז א]: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת", ואף שעיקרה של פרשה זו היא ביום הכפורים, מכל מקום נאמרה פרשה זו בו ביום, מפני שמתו בני אהרן באותו יום משום ביאה שלא לצורך, לכן נאמרה האזהרה שלא יבא אהרן בכל עת באותו יום.

ו. ופרשת שתויי יין שבפרשת "שמיני" [ויקרא ה ב]: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד".

ז. ופרשת נרות שבפרשת "בהעלותך" [במדבר ח ב]: "בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

ח. ופרשת פרה אדומה שבפרשת "חוקת" [במדבר יט ב]: "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום".

(גיטין ס, ע"א-ע"ב, חברותא)

2.מצוות פרה אדומה היא מצווה חריגה עם כמה וכמה מאפיינים ייחודיים:

נושא	פרה אדומה	קורבנות רגילים	מקור
מין הבהמה	דווקא פרה נקבה, לא פר ולא עגל. wikisource	לפי סוג הקרבן יש זכר או נקבה, ואין דרישה דווקא לנקבה.	רמב״ם, הלכות פרה אדומה א; במדבר יט, ב wikisource+1
צבע	צריכה להיות אדומה במיוחד. wikisource	אין בדרך כלל דרישת צבע ייחודית.	רמב״ם, הלכות פרה אדומה א wikisource
מקום העשייה	נעשית מחוץ למקדש, בהר המשחה/מחוץ למחנה. wikisource	רוב הקורבנות נעשים בעזרה.	משנה פרה ג, א–ג wikisource
מטרה	טהרת טמאי מתים. daat.ac	כפרה, נדבה, נדר, שלמים, עולה, חטאת ועוד.	ספר המצוות לרמב״ם; במדבר יט daat.ac
תוצאה מעשית	יוצא אפר המשמש למי חטאת. wikisource	בדרך כלל אין אפר כעיקר תוצר המצווה.	משנה פרה ג wikisource
יחס לעוסקים	העוסקים בה נטמאים. chabad+1	בדרך כלל העוסק בקרבן אינו נטמא מעצם העבודה.	תורת הר עציון; חב״ד chabad+1
כהן העושה	כשר גם כהן הדיוט. mechon-mamre	בעבודות מקדש מסוימות יש דרישות ועבודות שנעשות במקדש עצמו.	רמב״ם, הלכות פרה אדומה א mechon-mamre
טבול יום	כשר בפרה אדומה בדינים מסוימים. mechon-mamre+1	בדרך כלל טבול יום פסול בעבודות קדש.	רמב״ם, הלכות פרה אדומה; טבול יום mechon-mamre+1
עבודה פוסלת	גם שימושים כגון רכיבה, נשיאה, עול וכדומה פוסלים. daat.ac	בקורבנות רגילים הפסול מוגדר בדרך כלל דרך עבודה ממש.	רמב״ם, הלכות פרה אדומה א daat.ac
“חטאת” אך לא כרגיל	נקראת חטאת, אבל אינה מתפקדת כמו חטאת רגילה. beinenu	חטאת רגילה באה לכפרה בעבודה מקדשית.	יומא מב ע״ב; עיון על פרה אדומה beinenu+1

3.פרשת פרה כלקח מפרשת המרגלים ופרשת קרח:

פרשת פרה אדומה מלמדת אותנו עיקרון יסוד והוא שלא לפקפק בציווי האלוקי שמגיע מלמעלה (הן על טוב הארץ והן על מעמד משה ואהרון) כמו שעשו בחטא המרגלים ובחטא קורח ולכן מוסר ההשכל שלה נלמד במשך כל 38 שנה השנים במדבר ולכן היא ממוקמת בין השנה השניה לשנת הארבעים

(ענ"ד)

נספחים: