פתיחה:מה לקח קרח?
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָים נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: {ג} וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ-הֹ-וָ-ה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְ-הֹ-וָ-ה:(במדבר טז,א-ג)
פועל יוצא (בלועזית: טרַנזיטיבי) הוא פועַל שאינו עומד בפני עצמו, וזקוק למשלימים על מנת לשמש במשפט בעל משמעות...לפי ההגדרה המקורית, פועל יוצא הוא פועל המשמש במשפט עם מושא ישיר להשלמתו. לדוגמה: במשפט האיש גידל את הצמח - הפועל "גידל" הוא פועל יוצא, כי המשלים "צמח" שהוא מושא ישיר (המקבל את מילת היחס את כשהוא מיודע) משמש כמשלים לפועל גידל. לעומת פועל עומד, כמו במשפט האיש עמד על המדרגה, בו אין מושא ישיר אלא עקיף (המקבל את מילית היחס ל, ב, מ וכדומה). גם משפט ללא מושא כלל יוגדר כפועל עומד. לדוגמה העציץ נשבר, או האיש נפל. במקרים אלו הפועל מתאר מעשה העומד בפני עצמו ואינו מפעיל מושא מחוץ לו.
(פועל יוצא, ויקיפדיה)
חלק א: מה לקח קרח?
1.לקח את עצמו להתפלג ולחלוק:
וְאִתְפְּלֵג קֹרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (אונקלוס,שם)
ויקח קרח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה (ב) לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך (איוב טו, יב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. (רש"י,שם)
2.לקח אנשים בדברים :
ויִּקַּח קֹרַח - אנשים; דרך קצרה, כמו (שמואל א טז כ): "חֲמוֹר לֶחֶם", ורבים ככה
( אבן עזרא, שם) .
א.את ראשי הסנהדרות במתק מילים:
דבר אחר, ויקח קרח, (ג) משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר קח את אהרן (במדבר כ, כה), קחו עמכם דברים (הושע יד, ג): (רש"י,שם)
שעור הכתוב וסדרו כאלו אמר ויקח קרח ודתן ואבירם ואון בן פלת חמשים ומאתים נשיאי עדה ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל. ואחר כך: (ספורנו,שפ)
ב.לקח איתו את בני ראובן שתמרמרו על לקיחת הבכורה מהם:
וי"א שכל הסיפור נמשך עד בני ראובן שלקח לו למחלוקתו את בני ראובן כי ראה ללקט אליו כל מרי נפש וידע כי נפשם מרה על הבכורה שנלקחה מראובן(כלי יקר,שם)
ג.לקח את דתן ואבירם:
וי"א וי"ו של ודתן נוספת כו"יו של ואיה וענה (בראשית לו.כד) וביאורו שלקח את דתן ואבירם לצרפם אליו, (כלי יקר,שם)
ד. לקח את כל הקבוצות ביחד ועשה מהם אופוזציה מלוכדת כנגד משה("רק לא משה"):
נראה שהמילה באה להכניס אותנו לאוירה הפוליטית המתוחה של אותם הימים: עם ישראל אחרי פרשת המרגלים, נודד ומתרחק מארץ ישראל לזמן לא ידוע, ותוך כדי כך, לפחות שתי קבוצות שונות מתעוררות נגד מנהיגותם של משה ואהרן:
ה"חילונים", בראשות דתן ואבירם, מתנגדים למנהיגות של משה, המרחיק אותם מארץ ישראל, : " בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ ";(במדבר יד ,לה)
ה"דתיים", בראשות 250 נשיאי השבטים, מתנגדים לכהונתו של אהרן, המרחיק אותם מהמקדש, : " וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת "(במדבר ג י)
כששתי הקבוצות הללו היו נפרדות, הן לא היוו אתגר רציני למנהיגותו של משה. אבל אז הגיע קורח - אדם "אובייקטיבי" כביכול: הוא בן-דוד של משה ואהרן, שייך לשבט לוי הקרוב ביותר למקדש, ולמרות זאת הוא תמך במורדים, לקח את שתי הקבוצות, ואיחד אותן לקואליציה אחת: הוא לקח את "דָתָן וַאֲבִירָם", ולקח גם את "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם", הפך אותם לקהל אחד, וביחד דרשו בחירות חדשות, : " וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם 'רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?' "(במדבר טז,ג)
(מאמר "מה לקח קרח" / אראל סגל הלוי)
מדוע לא נכתבו המושאים הללו ("את עצמו" או "ראשי סנהדראות שבהם") במפורש בפסוק?
נראה אפוא שהתורה נקטה בכוונה תחילה בלשון תמוהה, כדי להבליט את הבעייתיות שהייתה מבחינה מציאותית בצירוף כל האנשים הללו יחדיו. כפי שנראה להלן, קֹרח אסף קבוצות שונות של אנשים שהיוו אופוזיציה למשה ולאהרן, מבלי שיהיה להן דבק משותף לבד מעצם עמדתם האופוזיציונית. הלשון החסרה הולמת היטב את הצירוף הפגום של קבוצות שונות אלו.
(את מי לקח קורח, הרב אמנון בזק)
3.לקח עצה רעה:
א.ליבו לקח אותו לעצה רעה:
ויקח קרח. ודעת המדרש אינו כפירוש הרב אבל אמרו שם אין ויקח אלא לשון פליגה שלבו לקחו כענין שנאמר מה יקחך לבך ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד וכן מה יקחך לבך אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם אבל כונת המדרש בויקח קרח שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה
(רמבן,שם)
ב.לקח עצה רעה לעצמו:
וַיִּקַּח קֹרַח. מַה זֶּה וַיִּקַּח? לָקַח עֵצָה רָעָה לְעַצְמוֹ. כָּל מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר מַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ - זֶה בּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ - נֶאֱבָד מִמֶּנּוּ. קֹרַח רָדַף אַחַר מַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ - אֶת שֶׁלּוֹ אִבֵּד, וְאַחֵר לֹא הִרְוִיחַ.
(זוהר מתורגם במדבר קע"ו ע"א)
ג.לקח עצה רעה מאשתו:
וַיִּקַּח קֹרַח, לָקַח טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִטֹּל עֵצָה מֵאִשְׁתּוֹ, כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (במדבר ח, ו ז): קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם וגו' וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם, מִיָּד עָשָׂה כֵן לְקֹרַח, הִתְחִיל לַחֲזֹר עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ, אָמַר לָהֶם משֶׁה עָשָׂה בִּי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא נְטָלַנִי בְּיָדַי וְרַגְלַי וְהָיוּ מְנִיפִין אוֹתִי וְאוֹמֵר לִי הֲרֵי אַתָּה טָהוֹר, וְהֵבִיא אֶת אַהֲרֹן אָחִיו וְקִשְׁטוֹ כַּכַּלָּה וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי משֶׁה לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמְרוּ משֶׁה מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו כֹּהֵן גָּדוֹל, וּבָנָיו סְגָנֵי כְּהֻנָּה, תְּרוּמָה לַכֹּהֵן, מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת לַכֹּהֵן, מִיָּד (במדבר טז, ג): וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה, מִיָּד (במדבר טז, ג): וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם.
א.טענות למחלוקותו שלו שכן כל עדתו לכל אחד היו טענות משל עצמו והיו חלוקים בסיבת התנגדותם למשה ולכן נקראת המחלוקת מחלוקת קרח וכך עדתו:
ויקח קרח [קיחה זו היינו קיחת דברים וטענות כמו קחו עמכם דברים] שקרח לקח לו טענות למחלוקתו
(מלבים על במדבר פרק טז פסוק א )
ב.לקח את הטענה של השושלת ממנה הוא בא (בן יצהר בן קהת בן לוי) ומכחה בא דתן ואבירם ו-250 אנשי השם:
וי"א שלקח לו לטענה את בן יצהר כי זאת היתה עיקר טענתו לומר אחי אבא ארבעה הוו כו' מאחר שאני בן יצהר מי ראוי ליטול השניה כפירש"י
(כלי יקר,שם)
לזה אמר הטעמים שלקח בדעתו לבא לריב, ראשונה בן יצהר פירוש היותו בן יצהר שהוא גדול מב' אחים הבאים אחריו בבני קהת ואינם יכולין להחציף פניהם כנגדו כי גדול מהם, ב' בן קהת הוא המעולה שבבני לוי שהיו נושאים קדש הקדשים, ואמרו רז"ל (שם) קרח מנושאי הארון היה ואין גרשון ומררי ידברו כנגדו, בן לוי שהוא שבט מעולה מכל ישראל ואין שאר השבטים מקפחין אותו בדברו לפני משה כי מעולה הוא מכל שאר השבטים...
ואומרו ודתן ואבירם וגו' פירוש גם אותם לקח כדי לערער גם מכחם שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב, ובאמצעות זה החשיבו עצמן ויקומו לפני משה פירוש קימה ומעלה בהשואה עם משה, קרח למה שהוא כנזכר, ודתן ואבירם לצד היותם גדולי ראובן שהוא גדול מכל האחים וגם מלוי, ואומרו ואנשים וגו' פירוש גם אלו לקח עמו לצד היותם גדולי ישראל כדי לחזק זרועותיו,
(אור החיים,שם)
ג.לקח את הזכות להוכיח את משה:
ויקח קרח - בלא מושא. וכן גם: "ואבשלם לקח ויצב - לו בחיו את - מצבת" וגו' (שמואל ב' יח, יח). מבחינה דקדוקית הרי כל הפעילות המתוארת לאחר מכן היא המושא של הלקיחה; מבחינה הגיונית הלקיחה מתארת התנהגות בלתי מוצדקת של אדם הפועל לטובת עצמו. אבשלום לקח לעצמו את הזכות, נטל את השם להציב לו מצבת זכרון כבר בחייו. קרח לקח לעצמו את הזכות, נטל את השם להוכיח את משה ואת אהרן על מעמדם בעם. והואיל והכתוב נוקט לשון לקיחה, הרי הוא רומז יחד עם זה שהמניע למעשהו של קרח היה אנוכיי; הוא פעל לטובת עצמו והופעתו כמייצג את ענייני הכלל היתה רק למראית עין.
(רש"ר הירש במדבר פרק טז פסוק א)
ד.רצה לקחת את השכר -כלומר לקיים מצווה על מנת לקבל פרס:
ויקח קרח. כי יש צדיק שעובד רק לעשות תענוג לבורא ברוך הוא, ואצל זה הצדיק אין חילוק אם הוא עושה תענוג להבורא ברוך הוא, או צדיק אחר עושה תענוג להבורא ברוך הוא. אבל מי שרוצה לקבל שכר על עבודתו, זה רוצה שהוא בעצמו יעשה תענוג להבורא. וזהו 'ויקח קרח', שרצה שהוא יקח ולא אחר, וזהו פירוש רש"י (עי' סנהדרין קט, ב) שלקח מקח רע לעצמו, שבשביל זה חלק על משה ורצה להיות כהן גדול, ואם היה עובד רק לעשות תענוג להבורא ברוך הוא, בוודאי לא היה חולק שיהיה הוא כהן גדול:
(קדושת לוי במדבר פרשת קרח)
5.לקח טלית שהוזכרה קודם וביקש להגחיך את משה:
" וּנְסֵיב גוּלְיָיתֵיהּ דְכוּלָא תִּיכְלָא " (תרגום ירושלמי,שם)
מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו, לח): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת". קפץ קרח ואמר למשה: 'טלית שכולה תכלת - מהו שתהא פטורה מן הציצית?' א"ל 'חייבת בציצית' א"ל קרח 'טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?!... דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן' " ( במדבר רבה יח ג ) .
סיום: אצל קרח- העיקר לקחת
1.לא חשוב מה לקח אלא עצם זה שלקח:
ויקח קרח- קרח היה לקחן, לקח את כל הונו שלא ביושר, לקח אישה שהכשילה אותו בעצותיה, לקח עצמו למחלוקת, לקח בדבריו חלק ממנהיגי העדה ולקח את כל עדתו אל השאול.מובן מדוע לא נאמר במפורש מה לקח כי העיקר אינו מה לקח אלא העובדה שלקח שכן היה לקחן (ענ"ד)
2.תפקיד הכהן - נתינה ( ע"פ הרב שבתאי סבתו):
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַי-ה-וָ-ה לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר יח,ו)
3.משה רבנו הוא גם כן בחינת נותן- נותן התורה בכלל ומתנת השבת בפרט
פתיחת הפרשה בפועל המפתיע "ויקח" ללא שום מושא אחריו, אומרת הכול. קורח היה אדם שלקח. המדרש מתאר אותו כבעל הון גדול, וספק רב אם כל מה שבידו הגיע אליו בדרכי יושר. הביטוי "עשיר כקורח" מתייחס לאדם עשיר וקמצן שלעולם אינו נלאה מלקחת. משה הוא ההפך הגמור מזה. בכל שבת אנו אומרים עליו "ישמח משה במתנת חלקו" - שמחתו הגדולה היא במעשה הנתינה.
התורה קיימת כדי לעשותנו לנותנים. בלשון המקובלים היא באה להפוך אותנו מ"מקבלים" הנהנים מכל מתנות החיים ל"משפיעים", נותנים גם כלפי שמיא וגם לאחרים. המדרש מספר שבמשך ארבעים יום בהר סיני משה למד ושכח, למד ושכח, עד שניתנה לו התורה במתנה. מתן תורה הוא מעשה שמעולם לא פסק. התופעה של היותנו עדים ומקבלים תמיד אמורה לעשות גם אותנו לנותנים. זוהי המסורת מדור לדור - המקבלים הופכים לנותנים.
אונקלוס מתרגם את "ויקח" ל"איתפליג" – מי שפרש מהכלל. אבל אפשר גם להבין זאת כ"נעשה מחולק". גם קורח, כמו משה, שוכן בתוכנו. קורח זה רוצה להרחיק אותנו מחיי הנתינה, לקחת את שלנו ואולי גם יותר. פרקי אבות מתארים את "האומר שלי שלי ושלך שלך" כמידת סדום, מקום שאף אחד לא נותן מלון לאורחים. גם זו מידת קורח. תכונתה הטובה ביותר של הדת היא היכולת לטפח בנו גם נדיבות רוח, נכונות לתת בתחום הרוחני וגם רוח נדיבה בתחום הגשמי. בלי אלה כמעט לא כדאי כל מפעל הדת בעולם.
(לשכני בתוכם,הרב אברהם יצחק גרין, ע"מ 164)
אחרית דבר: קרח לא היה במדרגה הנכונה של לקבל על מנת לתת:
4 אפשרויות קיום:
לקבל על מנת לקבל
לתת על מנת לקבל
לתת על מנת לתת
לקבל על מנת לתת
(ע"פ הרב אשלג, "בעל הסולם")
לחוה יש שמחה מיוחדת כאשר נולדים ילדיה הראשונים (בראשית ד, א): "... ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'". מדוע רק חוה שמחה?
היכן נעלם אדם בכל סיפור הלידה? יש להבין את המהות של הלידה.
חוה מבינה שיש ביכולתה להביא חיים לעולם.
נברא - דבר המקבל את החיים שלו מחוץ לעצמו.
ואילו בורא - הוא מי שנותן חיים לזולתו. כלומר, יש הבדל מהותי בין בורא לנברא: הבורא נותן ואילו הנברא מקבל. ישנה הופכיות מוחלטת במהות בין הבורא לנברא, הנברא מוכרח לקבל ואילו הבורא מוכרח לתת.
יש שיטה הגורסת כי, על מנת לצאת ולברוח מדמות הנברא יש לבצע מעין התאבדות רוחנית. כלומר, לוותר על הכול עד שהאדם הופך לשום דבר.
יש שיטה הגורסת כי, יש לקבל את המצב כמו שהוא ולנצל אותו לטובתנו עד כמה שניתן, מעין "אכול ושתה כי מחר נמות".
יש שיטה הגורסת כי, יש למלא בתוכן את חיי העולם הזה במה שאפשר על פי יכולתו של האדם.
השיטה האחרונה היא השיטה היהודית - לקבל על מנת לתת. ברגע שהאדם מבין שהוא מקבל על מנת לתת, אזי גם הקבלה הופכת לנתינה, כיון שכל דבר שמתקבל לא נשאר אצל האדם אלא עובר הלאה. זוהי ההצלחה המוסרית הגדולה של היהדות; כסף הופך לצדקה, יבול הופך למעשר.
הבעיה של ההכרה שאתה נברא בולטת יותר אצל האישה; בתהליך הזיווג וההיריון האיש מרגיש שהוא נותן והאישה מרגישה מקבלת, לכן אצל האישה נדרש יותר המעבר מבת לאם. זו הסיבה שכבר מילדות לומד האדם את כל תורת תיקון המידות ממקבל לנותן.
הדמות הראשונה שלומדת זאת היא חוה אמנו.
כל אדם עובר במהלך חייו ארבעה שלבים:
תינוק - מקבל על מנת לקבל
ילד - נותן על מנת לקבל
נער בעל שאיפות - נותן על מנת לתת
זו היא מידתו של הקב"ה ורק הוא מסוגל לכך. לכן, מידה זו עלולה להביא מצד אחד לשיגעון גדלות, או, מצד שני לייאוש מוחלט בשל הכישלון להתמיד במידה זו.
בוגר - מקבל על מנת לתת
זהו השלב בו האדם מכיר בתפקידו בעולם. תכונה זו בולטת יותר אצל הנשים.
(מאמר "חוה אימנו" , הרב אורי שרקי שליט"א)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה