ויחי: תפילה כמטחווי קשת

פתיחה: מה הקשר בין שמע ישראל לבין אחרית הימים?

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים(בראשית מט,א)
...ענא אבונן יעקב ואמר להון אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשו אחי ואנא דחיל דלא יהי ביניכון גבר לביה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אוחרניין ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין שמע מינן ישראל אבונן י-י אלהנא י-י חד עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין: (תרגום ירושלמי,שם)


א.ברכת האב וברכת הבנים:

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח,טו-טז)

אם פתח בברכת יוסף מדוע ברך את בניו?

ויברך את יוסף ויאמר - פתח בברכת יוסף ולא ברך כי אם הנערים.וע"ד הפשט מכאן יש ללמוד כי ברכת הנערים היא היא ברכת יוסף, ומעלת הנערים הכל מעלת יוסף:(רבנו בחיי,שם)

ברכת הבנים- ברכה לטווח רחוק:

אחר תפלת ערבית ימהר לילך לביתו לקדש, שמצוה להקדים לקדש את היום, וכל הזריז הרי זה משובח. ולכן לא יתעכב בשיחה עם המתפללים, אלא יזדרז לביתו כדי לקדש. ויש נוהגים לברך את הבנים קודם הקידוש, ויש הנוהגים כן אחר הקידוש. ונכון לנשק את ידי אביו ואמו אחר הקידוש.(ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד קעד. ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלד).

ב.חרב וקשת- תפילה לטווח קצר וארוך:

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:(בראשית מח-כב)


...ואומר {בראשית מח-כב} ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר {תהילים מד-ז} כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני אלא חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה(בבא בתרא,קכג,ע"א)

אם כוונת הפסוק לתפילה ובקשה מדוע לא נאמר במפורש תפילתי ובקשתי?
מכך שנקט יעקב בלשון חרב וקשת ממש -אף אם תאמר כפי שדורשת הגמרא שהתכוון לתפילה ובקשה- הרי שיש כאן אמריה כפולה והיא שכדי לנצח יש צורך בבקשה ובתפילה(מאחורי הקלעים- ולכן נלמד ברמז) ובחיצניות יש כמובן צורך בחרב והקשת ככלי המלחמה הפיזיים ובאמצעות שילוב השניים ניתן אכן לנצח במלחמה- אך אין לסמוך רק על הנס לבדו (ענ"ד)
החרב- נשק לטווח קרוב , הקשת- נשק לטווח רחוק ללמדך שגם בתפילות יש צורך לבקש על כאן ועכשיו ומכל מקום יש חשיבות גם לבקש ולהתפלל על העתיד היותר רחוק כדי להכשיר את הקרקע למימושה של אותה תפילה ובקשה (ענ"ד)

ברכת הקשת- ברכה לטווח רחוק:
הרואה את הקשת מברך בשם ומלכות: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו, וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו ביותר. אבל מותר לומר לחבירו שיש קשת, כדי שגם חבירו יוכל לברך על הקשת. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד תרכה].

סיום:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד (דברים ו,ד)
ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו   עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט.), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ג.):(רש"י,שם)

 גם בתפילת עלינו- יש הקבלה בין לעתיד לבוא באחרית הימים לבין שמע ישראל:

וְנֶאֱמַר: וְהָיָה יְ-הֹ-וָ-ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הֹ-וָ-ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:ובתורתך ה' אלוקינו כתוב לאמר : שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (מתוך עלינו לשבח, נוסח ע"מ)

גם נצחיות האדם- דרך זרעו:
...א''ל הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א''ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א''ל מקרא אני דורש שנאמר {ירמיה ל-י} ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים  (תענית ה,ע"ב)

ויגש: ברית הגוף וברית הרוח

פתיחה: מה הקשר בין אמירת שמע ישראל לברית המילה?
 
בטקס המילה האב אומר בקול רם את פסוקי קידוש ה':
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-ה-וָ-ה אֶחָד (דברים ו,ד)


א.המפגש של יוסף עם אחיו- דרך הברית שבגוף:

ברית המילה: הברית של הגוף
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה (בראשית, מה, א-ד)

גשו נא אלי.ראה אותם נסוגים לאחור, אמר עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם שהוא מהול (רש"י,שם)
לפי שלא היה צריך לומר מילת אלי {אל גופי}אלא גשו נא , זאת והראה להם שהוא מהול (רש"א,ר' שמואל אלמושנינו, שם)


האחים יכלו לזהות את יוסף ע"פ מילתו לפי שנולד מהול והיה ניכר הדבר:{ענ"ד}
יעקב נולד מהול, דכתיב (בראשית, כה ) ויעקב איש תם. ויוסף נולד מהול, דכתיב (בראשית, לז ) אלה תולדות יעקב יוסף, שהיה דומה לאביו.( תנחומא,פרשת נח,ו)

תינוק שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, וחל היום השמיני ללידתו בשבת או ביום טוב, אין מטיפין ממנו את הדם בשבת או ביום טוב, אלא ידחו את הטפת הדם ליום א'. [שובע שמחות ב' עמוד קסה. ילקו''י שבת ד' עמוד שלז]

ב.המפגש של יוסף עם אביו- שמע ישראל: קבלת עול מלכות שמים-דרך הברית של הרוח והנפש:

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם...
וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: (בראשית מה,כז-מו כט)
ויבך על צואריו עוד.לשון הרבות בכיה,... אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע (רש"י,שם)
להראות את יוסף רשפי אש שלהבת אהבת השם ויראת ה', שכל מחמד י העולם הזה ותענוגותיו המה בעיניו כאין וכאפס, כי אם ביראת השם כל היום - לכן בחר לקרוא אז קריאת שמ ע על תכלית זו, לעוררו על תוקף וחוזק יראת השם , ושזו היתה כונתו באמרו אלכה (באר יוסף,שם)

לפיכך אמרו חכמינו: ״כל הקורא קריאת־שמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתותיו, עליו הכתוב אומר: ״ולא אותי קראת יעקב" שאיננו נוהג כיעקב, שלא הפסיק באמצע קריאת־שמע, אפילו כשראה את בנו אחרי עשרים ושתים שנה...(מהרש"א,חידושי אגדות,יט,ע"ב)

הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים מפני שנראה כקורא עראי וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותם קבע: (שו"ע,או"ח,סג,ו)



סיום:
רק החיבור בין ברית הגוף (המילה) וברית הרוח(ק"ש) הוא זה אשר שמר על עם ישראל הן בגלות והן בשובם ארצה אחרי אלפיים שנות גלות שכן יש לקדש את הגוף ע"מ להתעלות מבחינה רוחנית ולכן כאשר שמע יעקב על כך שיוסף התוודע לאחיו דרך קדושת הגוף ביקש להזכיר ליוסף בפוגשו אותו גם את קדושת הרוח וממילא לכל יהודי שנימול יש להזכיר באותה הנשימה גם את קדושת הרוח(ק"ש) דווקא בעת ביצוע ברית הגוף(ברית המילה) ללמדך שזה צריך לזה בעולם הזה ורק בחיבור של שניהם יוכלו להשיג את תכלית האדם בעולם הזה- דעת ה' (ענ"ד)

בין חנוכה לסוכות: בידול או שיתוף

פתיחה- בין נר חנוכה לאתרוג:מדוע בחר ערוך השולחן להשוות דווקא לאתרוג?

צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק: (שו"ע,או"ח,תרעא,א)

ונראה דבנר חנוכה וארבע כוסות – אין שיעור להוצאתן. דאף על גב דבכל המצות יש שיעור עד שליש במצוה, כמו שכתבתי בסימן תרנו לעניין אתרוג, או חומש כמו שכתבתי שם, מכל מקום אלו שהם פירסומי ניסא, וחייבו לעני למכור כסותו – שוב אין שיעור לדבר. (ערוך השולחן,שם,סעיף ב)

1.התורה הסמיכה את סוכות לרמז על חנוכה:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: 
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד(ויקרא כג,מב- מה,ב)
 ויקחו אליך שמן זית. סמיך שמן זית לסוכה לומר שגומרים ההלל כל שמונת ימי חנוכה כדרך שגומרין אותו כל שמונת ימי החג (בעל הטורים,שם)

2.בסוכות החלה בניית המשכן- בכ"ה בכסליו- הסתיימה בניית המשכן:

למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו' (שם כג. מג) הנה רבים מקשים למה אנחנו עושים סוכות בתשרי כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד היה ראוי לעשותו בניסן כי בניסן היה תחילת היקף עננים, אמנם י"ל לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, ומשה ירד ביום הכפורים וממחרת יום הכפורים ויקהל משה וצוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי, וכתיב (שמות לו. ג) והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר עוד ב' ימים, הרי י"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובחמשה עשר התחילו לעשות, ואז חזרו הענני כבוד ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי (הגר"א,קול אליהו, ויקרא כג, מג)
א"ר חנינא בכ"ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב ביום הראשון באחד לכחדש תקים את משכן(ילקוט שמעוני,מלכים א, רמז קפד)

3.הקשר ההסטורי:

ביום ההוא היה טהור המקדש בעשרים וחמישי בחודש ההוא, הוא כסלו. ויחוגו את שמונת הימים בשמחה, כחג הסוכות, בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות, כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו (מקבים א סוף פרק א נד-נט)

4.הגובה המירבי בסוכה ובנר חנוכה זהה:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ..(סוכה,משנה א)

אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי (שבת כא,ע"ב-כב,ע"א)

5.סוף מסכת סוכה- מחוברת עם מעשה חנוכה:{ע"פ רעיון של הרב שמואל דוד}
ת''ר מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק(סוכה נו,ע"ב)

6.בשמחת בית השואבה שבסוכות היוה עניין להרבות אור - כמו בחנוכה:{ע"פ רעיון של מוטי אהרוני}
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול.
מנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וארבעה סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפירחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין.
ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן.

7.היחס אל הבית בסוכות ובחנוכה: איש וביתו
כיצד מצות ישיבה בסוכה שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) (טור) ודר בסוכה כל שבעת הימים בין ביום ובין בלילה כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע
 ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פרק הישן) ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת:
(או"ח,תרלט,א-ב)

מי שלן בבית מלון לרגל עסקיו, ואשתו מדלקת עליו בביתו, אינו רשאי לכוין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בהדלקת נרות החנוכה שמדליקה עליו אשתו בביתם, ולהדליק עם ברכה בחדרו במלון, שחובת נר חנוכה הוא חובת איש וביתו, ואינו חובת גברא בלבד, ועל כרחו יוצא ידי חובתו במה שאשתו מדלקת עליו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכד. יבי"א חלק ה סימן יז סק"ד. יחו"ד ו/מג) 

8.שורש המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל- בפרי חג הסוכות:
 ת''ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב''ש אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך וב''ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דב''ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב''ה כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דב''ש כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין (שבת כא,ע"ב)

סיום:בידול או שיתוף-שאלה של תיזמון

חג הסוכות הוא חג המוסב על העתיד, ימי אחרית הימים בהם נשב בסוכת עורו של לוויתן ושלום עולמי ישרור בעולם, או אז יהיה שיתוף פעולה בין עם ישראל לבין אומות העולם שכן הם יכירו בתפקיד שיש לעם ישראל עבורם ועבור האנושות בכללה ולכן בסוכות מקריבים פרים עבור כל 70 אומות העולם. המגמה בסוכות היא אם כן- שיתוף אומות העולם.
מגמתו של חנוכה היא בידול מאומות העולם ולכן הסמל של החג הוא השמן שכידוע אינו מתערבב עם מים, הרקע ההיסטורי של החג גם כן נשען על הצורך להיבדל מתרבות יוון שביקשה להטמיע את היהדות לתוכה והרי זה בסתירה מוחלטת לתפקידה וייעודה של היהדות ועם ישראל מונחה להיות אור לגויים.

מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל נסובה בדיוק על נקודה זו של בידול או שיתוף:

בית שמאי שההלכה כמותם לעתיד לבוא רואים את חנוכה יונק מסוכות ולכן משווים לפרי החג שמסמלים את  השיתוף.
בית הלל שרואים את הכאן והעכשיו והלכה כעת כמותם רואים את המציאות הנוכחית של הבידול מהגויים ולכן לא מחברים את מניין הנרות היומי לסוכות.
(ענ"ד)

וישב: תיקון חטאי הפה

לע"נ רחמים מלכה בן עישה

פתיחה: באזכרה- החובה בעיקר על הדיבור( אשכבה,קדיש,ברכות)
...וכבר ביארנו לעיל שכל הסעודות שעורכים ביום השבעה, ביום השלשים וביום השנה, אינם חיוב על פי ההלכה, אלא מנהג שנהגו בו כדי להרבות זכויות למנוח על ידי הברכות שיברכו הקרואים. (ילקוט יוסף,סימן מ,כד)

השורש-חטא אדם הראשון:
א.חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
ב.חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

ג.היהודי- מלשון להודות- מתקן את חטא אדם הראשון:
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְ-ה-וָ-ה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת: (בראשית כט,לה)

ד.יהודה- מודה על האמת:
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה:(בראשית לח,כו)
צדקה.  בדבריה: ממני. היא מעוברת (רש"י,שם)

התיקון: דיבור ואכילה בקדושה

1.תיקון במשך השנה:
א.השורש-חטא אדם הראשון:
חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
התיקון: בקידוש על היין ועל החלות
ר''מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

ב.חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)
התיקון: קידוש הדיבור
אמירת 'מודה אני', הלל, ברכות ותפילה, לימוד תורה.

2.תיקון מיוחד בפסח(פה-סח): אמירה ואכילה
א.חובת אמירה:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר. כָּל-מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר:
(הגדה של פסח)
וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים. כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה. מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל- הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (הגדה של פסח)

ב.חובת אכילה: אכילת מצה,מרור,ארבע כוסות וכו'
בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: (שמות יב,יח)
יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד' כזיתים מצה, ומכל מקום זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה א סי' מד]. (ילקוט יוסף,תעה,ה)


3.אכילה ודיבור בפרשת וישב:

א.יוסף טעה בדיבורו וחשד באחיו על אכילה אסורה
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:(בראשית,לז,ב)

את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות.
ובשלשתן לקה: על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי.
ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף.
ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדניו וגו'(רש"י,שם)

ב.יוסף מצא הצלתו דרך שר המשקים והאופים הממונים על האכילה של פרעה:
וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם (בראשית מא,ט)

ג.יוסף ניצל בזכות ששמר על פיו- שפתו ודיבורו:
וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם:(בראשית מה,יב)
והנה עיניכם רואות. ... ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.):(רש"י,שם)


4.שורש חטא האכילה:פרשת מאכלות אסורות -אכילה מתוך  בתאווה והתיקון- הסתפקות במועט (פרשת שמיני ופרשת ראה):

א.וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (בראשית ג,ו)

ב.כי ענין סימני טהרה שני סימנים מעלה גרה ומפרסת פרסה והענין כמ"ש הקדמונים כי בעוף אמרו כל העוף הדורס טמא והענין כי מאכילת הדבר כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל כי אבר מחזיק אבר וזה סוד נפש הבהמית שבאדם כו' וכל העבירות וחטאים הכל מחמדה כמ"ש כי לא תחמוד כולל כל הדברות וכל התורה כמו שהאריכו בזה ועי' בדבריהם וכל העוף הטורף טרף הוא סימן שאין בו מדת ההסתפקות וכמ"ש מכות כ"ד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה חבקוק ב' והוא ההסתפקות וכן הוא בבהמה סימן מעלה גרה שמסתפק במאכל שבקרבו וכן מפרסת פרסה הוא סימן שאינו דורס וטורף טרף אלא גדל על אבוסו (אבן שלמה לגר"א, פרק ג' )

ג.שורש חטאו של המן- שלא הסתפק במי שהשתחווה לו(ע"פ כתב סופר):
המן מן התורה מנין {בראשית ג-יא} המן העץ (חולין קלט,ע"ב)

ד.בחנוכה- ההסתפקות במועט הביאה לניצחון ולנס

מעטים מול רבים:
רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ(מתוך על הניסים)

הסתפקו במועט(שמן ליום אחד) ונעשה להם נס שהספיק לזמן מרובה:
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ''ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור:(יד החזקה,ספר זמנים,הלכות חנוכה,פרק שלישי הלכה ב)


סיום: תיקון חטאי הפה - לאחר פטירת האדם

תיקון החטא הראשון:
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (בראשית ב,יז)

תיקון החטא השני:החובה בעיקר על הדיבור( אשכבה,קדיש,ברכות)
...וכבר ביארנו לעיל שכל הסעודות שעורכים ביום השבעה, ביום השלשים וביום השנה, אינם חיוב על פי ההלכה, אלא מנהג שנהגו בו כדי להרבות זכויות למנוח על ידי הברכות שיברכו הקרואים. (ילקוט יוסף,סימן מ,כד)

וישלח: מי שברך

פתיחה: האם לא צריך להזכיר שם החולה בברכת מי שברך?
 א''ר יעקב אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים(ברכות לד,ע"א)

חלק א: יעקב מדייק בלשונו

 מדוע היה צריך לפרש את שמו של אחיו -עשיו?
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים(בראשית לב,יב)

זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. מִכָּאן, מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְפָרֵשׁ דְּבָרָיו כָּרָאוּי. הַצִּילֵנִי נָא. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֲרֵי הִצַּלְתַּנִי מִלָּבָן - מִיַּד אָחִי. וְאִם תֹּאמַר קְרוֹבִים אֲחֵרִים סְתָם נִקְרָאִים אַחִים - מִיַּד עֵשָׂו. מָה הַטַּעַם? בִּשְׁבִיל לְפָרֵשׁ הַדָּבָר כָּרָאוּי. וְאִם תֹּאמַר, אֲנִי לָמָּה אֶצְטָרֵךְ? כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי. כְּדֵי לְהִוָּדַע דָּבָר לְמַעְלָה וּלְפָרְשׁוֹ כָּרָאוּי, וְלֹא יַסְתִּיר הַדָּבָר.(זוהר,בראשית,קסט,ע"א)

יעקב- מדייק בלשונו לא רק בתפילה:
וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה(בראשית כט,יח)
ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה,  (ה) ואף על פי כן לא הועיל, שהרי רמהו:(רש"י,שם)

 נזהר שלא להוציא דבר שקר מפיו גם כאשר צווה להטעות את אביו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ (בראשית כז,יט)
 אנכי עשו בכרך. אנכי המביא לך,   ועשו הוא בכורך (רש"י,שם)

חלק ב: בשם האם או בשם האב

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: (בראשית לה,יח)
מה משמעות שמותיו של בנימין?
בן אוני. בן צערי:
...דבר אחר בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנתו (רש"י,שם)
רחל מנציחה בשם בנה את מותה שנתן לו את חייו ויעקב את המשך חייו לאחר מותו שכן נולד לו לזקנותו (ענ"ד)

ע"פ הזוהר טוב לתפילה להזכיר בשם האם ולא בשם האב...ורמז לדבר אני עבדך בן אמתך פיתחת למוסרי...(הראי"ה,שו"ת דעת כהן,קלב בסוף)

בן אמתך-אני הוא בנה של רות שאמרה {רות ג,ט} 'ופרשת כנפך על אמתך' (ילקוט שמעוני תהילים רמז תתעה)

מדוע מזכירים דווקא את שם האם לרפואה?
 הנשים סובלות צער היריון וצער גידול בנים וע"י כך מתמרקים עוונותיהן בשמים (הרב רביד נגר, אתר אור לנוער)

  
סיום:בפניו ושלא בפניו
דין הרוצה להוסיף בברכות:

אם רצה להוסיף איזה דבר בקשה – יכול להוסיף בכל ברכות האמצעיות, בכל אחת מעניינה.

כיצד? היה לו חולה בתוך ביתו או במשפחתו – יכול לבקש עליו רחמים בברכת ''רפאנו''. היה צריך פרנסה – מבקשה בברכת השנים. וכן בכולם, כגון שרוצה לבקש מה' שיאמץ לבו לתורה – יבקש ב''אתה חונן''. שיעזור לו בתשובתו – יבקש ב''השיבנו''. שימחול לו על חטאיו – יבקש ב''סלח לנו''. וכיוצא בזה. אמנם ב''שמע קולנו'' יכול לבקש כל דבר שירצה, כי היא כלליות ולא פרטיות, והיא כוללת כל הבקשות.

ולא יתחיל בבקשתו בראש הברכה. אלא יתחיל בהברכה, דהעיקר הוא המטבע שטבעו חכמים. וקודם שיאמר חתימת הברכה יבקש בקשתו, ויראה שיסיים בבקשתו במעין חתימה.

וכשמבקש רחמים על החולה, אם מבקש בפני החולה אינו צריך להזכיר שמו. אלא יאמר: ''שלח נא רפואה להחולי הזה'', כמו שאמר משה רבינו: ''אל נא רפא נא לה'' (ברכות לד א). אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו, ושם אביו או שם אמו, לברר בתפילתו על מי מבקש רחמים. כי התפילה צריך להיות ברורה. (ערוך השולחן, או"ח, קיט,א.על יסוד דברי המג"א והמהרי"ל)


...ואם כן לא קשה מדברי הזוהר משום שיעקב התפלל שלא בפני עשיו ועל כן הוצרך להזכיר את שמו (הגר"ע, מאור ישראל,ח"א ברכות לד.ד"ה כל המבקש)

12 לשונות כנגד 12 השבטים

*לע"נ סולה בת מרים


פתיחה: מה בין שיזבא להצלה?
יְהֵא 1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא 2.חַיִּים 3.וְשָׁבָע 4.וִישׁוּעָה 5.וְנֶחָמָה 6.וְשֵׁיזָבָא 7.וּרְפוּאָה 8.וּגְאֻלָּה 9.וּסְלִיחָה 10.וְכַפָּרָה 11.וְרֵוַח 12.וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל-
על האבודרהם:
רבי דוד (בר' יוסף) אַ‏בּ‏וּ‏דִרְהַ‏ם היה פרשן תפילות נודע שחי סביב שנת ה'ק, 1340 בספרד. מכונה גם בקצרה האבודרהם. נולד לרבי יוסף אבודרהם ונקרא על שם אבי אביו.
אבודרהם ישב בסביליה שבספרד ולפי סברה אחת היה תלמידו של רבי יעקב בן אשר (בעל הטורים), בין השאר, כי הוא מרבה לצטטו בספרו. עיקר פרסומו נבע מספרו שכתב בשנת 1340 - "חיבור פירוש הברכות והתפילות" (ידוע יותר בשם "ספר אבודרהם") שמטרתו ריכוז התפילות פירושם והלכותיהם. אבודרהם מסביר מדוע כתב את הספר בהקדמה:
"רוב ההמון אינם מבינים דברי התפילה וגם אינם יודעים סדר המנהגות וטעמיהם" (ערך אבודרהם, ויקיפדיה)


יהא :
שלמא רבא מן שמיה  על שם(תהילים קכז,ז) "יהי שלום בחילך "
חיים על שם (חבקוק ג,ב)בקרב שנים חייהו (ישעיה לח,טז) אדני עליהם יחיו.
ושובע על שם (תהילים טז,יא)שובע שמחות את פניך וכתיב ומשביע לכל חי רצון.
וישועה על שם ויהי לי לישועה וכתיב הושיענו א-לוהי ישענו 
ונחמה ע"ש כי ניחם ה' ציון וכתיב תנחומיך ישעשו נפשי 
ושיזבא על שם תרגום"ומלט הוא את העיר בחכמתו" 
ורפואה על שם "הנני מעלה לה ארוכה ומרפא" 
וגאולה על שם "גאל ה' את יעקב עבדו"
וסליחה "כי עמך הסליחה" וכתיב "כי אתה ה' טוב וסלח"
וכפרה על שם "כפר לעמך ישראל"
וריוח והצלה ע"ש "רוח והצלה יעמוד ליהודים"  (אבודרהם,ר' דוד ב"ר יוסף)

 ...וביקש כאן שתים עשרה בקשות כמספר שבטי בני יעקב. (אבודרהם,ר' דוד ב"ר יוסף)

ואכן ניתן להעמיד על אחד מהלשונות נקטו כנגד כל אחד מהשבטים ומהויותיהם:

1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא -כנגד שמעון  
א.שחרחר מלחמה במעשה דינה 
ב.והיה המוביל במכירת יוסף 
ג.ואף הוביל למגפה בשבטו בעקבות חטא בעל פעור אחים וכמעט נכחד 
ודווקא מתוך כך תיקונו יהיה בהבאת שלום.

סיפר רבי שלמה גולדשטוף זצ"ל:פעם אחת התפנה הגאון מטישבין-רבי דב בעריש ויידנפלד זצ"ל לעסוק בהשכנת שלום בין שני צדדים יריבים כשהוא אומר לחתנו:
"יודע אני מראש כי הדבר יגרום לי עלבונות,יסורים ועוגמת נפש מרובה.אלא מאי- אפילו על מנת כן.והויסף בבדיחותא: חז"ל אומרים "הוראה סיר בחלום יצפה לשלום".הסיר הוא סמל השלום מפני שיוצר הרמוניה בין שני יריבים:"אש (מלמטה) ונים(שבתוכו) ומה שכר שמקבל הסיר<הוא מתלכלכך בפיח ופניו משחירים(מרביצי תורה מעולם החסידות,ע"פ ספר איש לרעהו,חומש ויקרא,פרשת בחוקותי)  

2.חַיִּים-כנגד יששכר חמור גרם שמסמל את התורה.חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד(רש"י,שם),
והתורה היא כידוע תורת חיים,סם חיים,"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר " (משלי ג, יח).

3.וְשָׁבָע-כנגד אשר המייצג את השובע הגשמי: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ"
 ובמדרש רבא(בראשית,צח,יט) :מאשר שמנה לחמו (מט, כ), שארצו שמנה, שלחמו שמן.

4.וִישׁוּעָה-גד,הישועה והנצחון במלחמה נזקפים לזכות בני גד על שום אומץ ליבם-
גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:
גד. התנבא שיבא עליו גדוד והוא ינצחנו באחרונה(אבן עזרא,שם) 


5.וְנֶחָמָה-כנגד אבן השבו בחשן שהיא של שבט נפתלי 
וידוע שלאבן השבו יש כח להעניק נחמה לאנשים שחוו שכול. 
וכן אתה מוצא :
בשעה שעלו לקבר את אבינו יעקב באו בני חת להתעורר עמהן על הקבורה ורץ נפתלי כאילה והביא את הספר ממצרים ושפר על ידן(בראשית רבא,צח,יז)

6.וְשֵׁיזָבָא-(הצלה) כנגד ראובן שנאמר " וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" ,
ובבראשית רבא:"אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פתחת תחלה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, הדא הוא דכתיב (דברים ד, מג): את בצר במדבר"

7.וּרְפוּאָה-כנגד דן ,הנחש סמל הרפואה ועל דן נאמר :"יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" 
ונחש הנחושת של משה היה מקור לרפואה: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי "(במדבר כא,ט)

8.וּגְאֻלָּה-כנגד יהודה כנגד משיח בן דוד:
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים(בראשית מט,י)
עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו(רש"י,שם)

מעשה בחבורת אפיקורסים שישבה ולגלגה על אמונת ביאת המשיח.קלט הרב מבילגוריי את שיחתם ופנה אליהם: אספר לכם סיפור.פעם קרא השועל אל הציפור שבראש האילן: בואי רדי נא אלי.סירבה הציפור ואמרה: בוודאי רעב אתה,שועל ערום.אמר לה השועל: כלום לא משעת שהמשיח בא."וגר זאב עם כבש"? לפתע נשמעה מביחת כלבי ציידים.נבהל השועל והחל לברוח.מה לך בורח? שאלה הציפור,הלא המשיח כבר בא? כן, ענה השועל, אך הכלבים אינם מאמינים בביאת המשיח...(חיוכה של תורה,פרשת ויחי,עמ' נה-נו)

9.וּסְלִיחָה-כנגד יוסף על שום שסלח לאחיו:
 וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (בראשית נ,טז-כא)

10.וְכַפָּרָה-כנגד לוי כנגד כפרתו של כהן גדול
"וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,יז)

11.וְרֵוַח-כנגד זבולון, לחוף ימים ישכון בריווח:
זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן: (בראשית מט,יג) 

12.וְהַצָּלָה -כנגד בנימין שמזרעו באה הצלה לכל עם ישראל בימי מרדכי ואסתר ,
ע"ש מרדכי שאמר לאסתר "רוח והצלה יעמוד ליהודים..."(אסתר ד,יד)

לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל

סיום: בין שיזבא להצלה

1.ראוי לציין שהשיזבא(=ההצלה) של ראובן היא על הצלה על צרה הבאה מבפנים( שנאת אחים במקרה שלו) 
וההצלה של בנימין היא על צרות ואיומים הבאים מבחוץ (המן במקרה ההוא).

2.וחשוב להבחין בין 2 הצלות אלו שכן ההצלה על צרה מבפנים מחייבת קודם חזרה בתשובה בין אדם לחברו (ולכן התאחדו האחים רק אחרי שאמרו "אבל אשמים אנחנו") 

והצלה על צרה הבאה מבחוץ מחייבת קודם חזרה בתשובה על ענייני בין אדם למקום (ולכן באה ההצלה רק אחרי שעשו 3 ימי תענית וזעקו והתפללו לה').

3.ונקט דווקא בלשון ארמית (שיזבא) על ההצלה על הצרות מבפנים ע"מ להסתיר את הצורך בהצלה זו מפני המקטרגים/מלאכים מזיקים /שונאי ישראל כשם שחלק מלשון הקדיש היא בארמית 

(ענ"ד)

ויצא: אושר ועושר

 לע"נ רוברטו (דודו) בן אורו ז"ל

פתיחה: האמנם מטרת נתינת צדקה היא בשביל "לגזור קופון" ולהתעשר?

וא''ר יוחנן מאי דכתיב {דברים יד-כב} עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר (תענית ח,ע"ב-ט,ע"א)

חלק א: ליבון שיניים וליבון פנים:

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (בראשית כט,יג)
1.מה משמעות השם לבן?
שכל אורח שיבוא אצלו הוא מלבין פניו ומביישו,נתן לו סעודה- וחוזר ושואל דמיה.וכשזימן בני עירו ,כיון שהשיא ליעקב בתו ומשכן ולקח כליהן בדמי הסעודה ורמה בהן יעקב,לכך נקרא לבן (מדרש חמדת ימים התימני,פרשת חיי שרה) 


2.כיצד ראוי לקבל את האורח?

"והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"-  כיצד? מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאלו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום - מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם.(אבות דרבי נתן, פרק יג)

3.הלבנת שיניים ולא הלבנת פנים:
אמר ר יוחנן טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר "ולבן שיניים מחלב", אל תאמר לבן שיניים אלא ליבון שיניים". (כתובות קיא, א)
 
חלק ב: עשר תעשר*
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (בראשית כח,כב)


1.עד כמה  יש לתת צדקה?
א''ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ... אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא {בראשית כח-כב} וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כתובות נ,א)

2.מהו אופן נתינת הצדקה?
צדקה יש לתת בלב ולא ביד.(הנרייטה סאלד, מתוך: ספר הציטטות היהודי הגדול, אדיר כהן , עמ' 531)

3.איך שומרים על כבודו של העני?
כשנותנים צדקה צריך לשים ידו למטה עם הפרוטה בכפו, כדי שיקחנה העני ויראה כאילו העני נותן לו ולא יתבייש.
(רבי ידידיה אבולעפיה) 

4.מה לתת לעני: 
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.(ישעיה נח,ז)
"הלא פרוס לרעב לחמך"- ...אופן נתינת מאכל לרעב; שלא תיתן לו פת שלימה, שכאשר יאכל ממנה יתבייש. אלא מה שתתן לו, יהיה פרוס חתיכות חתיכות- כי בזה לא יתבייש העני לאכול. וגם כשיראה [העני] שהביאו לפניו פרוסות, יאמר [יחשוב לעצמו] כי הם מה שנותרו לבעל הבית ממאכלו ולא חסר ממאכלו ומאכל בני ביתו כולם. כי כל זמן שיחשב העני שהדבר שהביאו לפניו קל וקטון בעיני בעל הבית תתמעט בושתו ויאכל בלא בושה.(רבי רפאל בירדוגו, "רב פנינים")

הלכה:
צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו:
אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו לא יגער בו ויגביה קולו עליו אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת: הגה ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם (לשון הטור לקמן סי' ר"ן בשם הרמב"ם):  (שו"ע,יורה דעה,רמט,ג-ד)

 סיום:מעשר-שמחה-עושר
 בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, ... אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח), יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ... : (אבות ד,א)

עשר בשביל שתתעשר- מי שמעשר (בין לצדקה ובין לאורחים) בשמחה ובאהבה לזולתו כפי שנדרש ממנו ממילא מקנה לעצמו את השמחה כלפי עצמו וכלפי מה שיש לו  שהיא היא מידת העשיר(השמח בחלקו) ויוצא שהמעשר מביא עצמו למדרגת העשיר(השמח בחלקו)  וממילא האושר שלו כלפי אחרים וכלפי עצמו הוא העושר האמיתי .
אפשר גם לראות רמז לדבר בכפל הלשון עשר אעשרנו או עשר תעשר (מלבד מה שלמדו על עניין החומש) על כך  שיש לנתינה שני צדדים, שני מעשרות שאדם צריך לתת , מעשר כספי,פיזי ומעשר נפשי-רוחני שזוהי הנתינה בשמחה ושניהם יחד מביאים אותו אל אותו עושר של השמח בחלקו(ענ"ד)

*חלק ניכר מהמקורות ע"פ רעיונות מאתר מדרשת במאמר "דרכי נתינה- מה לתת ואיך לתת?"

תולדות: ברכת השפע ההולך וגדל

פתיחה: מדוע דווקא י''ד שח''ט ד''ם מצריכים נטילה?

האוכל דבר שיש עליו רטיבות מים, (שלא בתוך הסעודה), או משאר משקין צוננין, (שהם: יין, דבש דבורים, שמן זית, וחלב, טל, דם ומים), ולא ניגב, ויש בדבר רטיבות שהיא טופח על מנת להטפיח, וכן אם מטביל לתוך משקה, צריך ליטול ידיו בלי ברכה. ורמז לדבר: שבולת שטפתני, ראשי תיבות: שמע, טיבולו במשקה, פת, תפלה, נטילת ידים, שכל אלו צריכים נטילת ידים. אבל לא יברך על נטילת ידים, כיון שיש פוסקים שסוברים שאין צריך נטילה. ואף על פי שלהלכה חייב ליטול ידיו, מכל מקום לא יברך על הנטילה, דספק ברכות להקל. (ילקוט יוסף, חלק ג' על הלכות ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב', הערה א, עמוד כז). 

אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם י''ד שח''ט ד''ם (דהיינו יין דבש שמן חלב טל דם מים) ולא נתנגב ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה צריך נטילה בלא ברכה (שולחן ערוך אורח חיים,קנח,ד) 
 י"ד שח"ט ד"ם הם ראשי תיבות לשבעת המשקין המכשירין אוכלים לקבל טומאה.

א.ברכת השפע:

ברכת יצחק ליעקב כשחשב שהוא עומד למות:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ(שם,כז,כח)
1.מדוע התחיל יצחק את ברכתו בוו החיבור?

ויתן לך. יתן ויחזור ויתן  (רש"י,שם)

הברכה המושלמת היא זו המדברת על שפע שהוא חוזר ונשנה ולא חד פעמי וע"כ מעבר לשפע הגשמי יצחק מברך את יעקב בהשנות השפע והתמדתו ועל כן מתחיל בוו החיבור לומר שהדבר יחזור שוב ושוב ושוב (ענ"ד)

2.ברך אותיות הכפל:
...והנה האות ב ...שמניינה שתיים והוא הכפול שביחידות...והר כפול המאות...והכ' הוא הכפול שבעשרות (ליקוטי תורה מהגר"א,ממעתיקי וולוז'ין)

3.מה הברכה המיוחדת המצויה דווקא בטל?
תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מ''ט א''ר חנינא לפי שאין נעצרין (תענית ב,ע"ב)


4.שירת משה לב"י בסוף ימיו:כוללת את כל המשקים
 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי ...וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר...חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:(דברים לב א-יד)


 ב.מוסיף הולך:
וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד(שם,כו,יג)

מה באה הוראת המילים המיותרות לכאורה "הָלוֹךְ וְגָדֵל" ללמד?
...למדך שלא טוב לו לאדם שיעלה במהירות מלמטה למעלה,אלא הכי טוב לאדם שיעלה בשלבים,לאט לאט,כי כך היא הדרך הנכונה והבטוה ביותר לאדם שלא ימעד ויפול חלילה (הגר"ע,אוצרות סופרים, אות כ"ו)

הלכה:
כמה נרות מדליק בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמנה ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. הגה: ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק (רמב''ם) וכן המנהג פשוט ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר''א מפראג):(שו"ע,או"ח,תרעא,ב) 
 סיום: נוזלים המשפיעים על כל חלקי ההוויה ומייצגים נצחיות מתמדת
כנגד 5 דרגות ההויה: דומם,צומח,חי,מדבר,ישראל:

יין -נוזל הבא מן הצומח אך מייצג את הקדושה ובמיוחד זו של ישראל שמקדשים על היין
דבש -בא מן הצומח בשיתוף עם החי(הדבורה)
שמן -בא מן הצומח ומייצג את הבידול( שמן לא מתערבב)
חלב -בא מן החי ומייצג את הנוזל המחיה את החי,מדבר וישראל
טל -מייצג את האינסוף, אהיה כטל לישראל, טל לא מיעצר
דם -באים מן החי ומשפיעים על המדבר וישראל.כל המדברים נצטוו עליהם במיוחד :"שופך דם האדם באדם דמו ישפך"
מים-באים מן הדומם ומשפיעים על כל היסודות(דומם,צומח,חי מדבר ישראל)

(ענ"ד)

חיי שרה: החוט המחבר בין שקיעה לזריחה

פתיחה: מדוע החודש איננו מספר שלם של ימים כשם שהיממה מספר שלם של שעות והשבוע מספר שלם של ימים?
חדשה של לבנה תשעה ועשרים יום ומחצה ותשצ''ג חלקים כמו שביארנו. ואי אפשר לומר שראש החדש יהיה במקצת היום עד שיהיה מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מהבא. שנאמר (במדבר יא-כ) ''עד חדש ימים'' מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחדש ואי אתה מחשב שעות (משנה תורה,ספר זמנים,הלכות קידוש החודש,פרק שמיני ,הלכה א)

הקדמה- מושגי יסוד:
מנחה גדולה- שש וחצי שעות זמניות מזריחת החמה
מנחה קטנה-תשע וחצי שעות זמניות מהזריחה

פלג המנחה- אמצע הזמן בין מנחה קטנה לשקיעת החמה, כשעה ורבע זמניות לפני השקיעה
שקיעה- זמן שקיעת החמה


א.שיחת יצחק וזמן המנחה:
 וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים בראשית כד,סג)

 לשוח. לשון תפלה (ב"ר שם), כמו ישפך שיחו (תהלים קב, א.): (רש"י,שם)

 מהו זמנה של תפילת המנחה?

מי שהתפלל תפילת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה יצא ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י''א שעות חסר רביע
הגה:... ואם עושה כרבי יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה (שו"ע,אורח חיים,רלג,א)


...ומכל מקום אם הצבור התעכבו מלהתפלל מנחה והמתינו למנין כדי להתפלל בצבור, רשאים להתפלל גם אחר השקיעה, בתוך שלש עשרה דקות וחצי [בשעות זמניות] מהשקיעה.(ילקוט יוסף,רלג,ג)

פלג המנחה הוא אם כן זמן של תפילת המנחה לרוב הדעות ומצד שני להולכים לפי שיטת ר' יהודה הוא כבר תחילת זמן תפילת ערבית, זהו אם כן הזמן היחדי ביום בו 2 תפילות מתערבבות זו בזו- מנחה של יום האתמול וערבית של יום המחרת, בנקודת החיבור בין 2 הימים יש זמן שיכולים להיות שייכים בו 2 זמני תפילות של 2 ימים שונים (ענ"ד)

ב.זמנו של נר שבת:
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:(בראשית כד,סז)

האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת  (ל) שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל,  (מ) ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז.):(רש"י,שם)

החל ממתי ניתן להדליק נר של שבת כדי שיחשב שהוא לשם השבת?

אין להדליק נרות שבת בעוד היום גדול, שנשאר יותר משעה ורבע לפני צאת הכוכבים, שהוא קודם זמן פלג המנחה. ואפילו אם רוצה לקבל עליו את השבת בשעה זו, שהרי אינו ניכר שמדליק הנרות לכבוד שבת, וגם אינו יכול לקבל עליו את השבת כל כך מוקדם. ולכתחלה לא ידליק גם אחר שהגיע זמן פלג המנחה. ומכל מקום במקום צורך אם רוצה להדליק הנרות בעוד היום גדול, אחר שכבר הגיע זמן פלג המנחה, רשאי לעשות כן, באופן שמקבל עליו את השבת בהדלקה, שכיון שמקבל עליו את השבת מיד, אין זו הקדמה. (ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קסח). 

תחילת הגאולה מורגשת ב"ערב שבת" של ההסטוריה:
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם - זֶהוּ הַמָּקוֹם שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁשָּׁם בָּכְתָה רָחֵל כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם - לְהִתְחַזֵּק כֹּחָהּ בְּחָזְקָהּ כָּרָאוּי טֶרֶם תִּכָּנֵס לְהָקִים אֶת אוֹתָם הַגּוּפִים. לְעֵת עֶרֶב, מַה זֶּה לְעֵת עֶרֶב? זֶה עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁל הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי. לְעֵת עֶרֶב - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד) וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב, וְכָתוּב (ירמיה ו) כִּי יִנָּטוּ צִלֲלֵי עָרֶב. (זוהר,בראשית קפא ע"ב-קפב,ע"א)

הזוהר מבאר שהכוונה שקדושת השבת תורגש מניין ערב (=272) שנים לפני סוף האלף השישי, יוצא שנת ה'תשכ"ח.כלומר, צריך שבכניסת שנת ה'תשכ"ח כבר תהיה קדושת השבת מורגשת. והרי שכשם שהשבת היא הזמן הקדוש הראשון, ירושלים היא המקום הקדוש הראשון. אם כן, לא הייתה ברירה אלא שירושלים תחזור אלינו בשנת ה'תשכ"ז! (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

סיום: כל סוף הוא התחלה
ביהדות כל סוף מחובר להתחלה חדשה ולכן היום מתחיל מהלילה שלפניו,ר"ח שחל יומיים חל גם ביום ה-30 של החודש הקודם עם סיום קריאת וזאת הברכה מיד מתחילים בקיראת בראשית וופלג המנחה אפשרי גם לתפילת מנחה של אותו היום וגם לזמן המוקדם ביותר של תפילת עברית ללמדך אין "סוף" לשום עניין אלא כל דבר שמסתיים מחובר למשהו אחר  שמתחיל  (ענ"ד)

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ה), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָא עַד שֶׁלֹא יַשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְּשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק חֲבֵרוֹ,
יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא נוֹלַד רַבֵּנוּ, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
יוֹם שֶׁמֵּת רַבֵּנוּ נוֹלַד רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
יוֹם שֶׁמֵּת רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה נוֹלַד רַבִּי אָבוּן, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
יוֹם שֶׁמֵת רַבִּי אָבוּן נוֹלַד רַבִּי אָבוּן בְּרֵיהּ, יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי אָבוּן נוֹלַד אַבָּא הוֹשַׁעְיָה אִישׁ טְרִיָּא,
יוֹם שֶׁמֵּת אַבָּא הוֹשַׁעְיָה, נוֹלַד רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה הִזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כז, יח): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.
עַד שֶׁלֹא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע טו, יז): וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז.
עַד שֶׁלֹא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל (שמואל א ג, ג): וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה',
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כַּהֲדָא עֶגְלְתָא תְּמִימְתָא. עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְשָׁהּ שֶׁל שָׂרָה הִזְרִיחַ שִׁמְשָׁהּ שֶׁל רִבְקָה, בַּתְּחִלָּה (בראשית כב, כ): הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִוא בָּנִים, וְאַחַר כָּךְ וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה.
(בראשית רבא,נח,ב)

וירא: על איכות ועל כמות

פתיחה: מה עדיף על מה- כמות או איכות? רוב כמותי(ב"ה) מול לכאורה רוב איכותי(ב"ש)?
 מי סברת עשו ב''ש כדבריהם לא עשו ב''ש כדבריהם ור' יוחנן אמר עשו ועשו ובפלוגתא [דרב ושמואל] דרב אומר לא עשו ב''ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ועשו אימת אילימא קודם בת קול מ''ט דמ''ד לא עשו ואלא לאחר בת קול מ''ט דמ''ד עשו אי בעית אימא קודם בת קול ואי בעית אימא לאחר בת קול אי בעית אימא קודם בת קול וכגון דב''ה רובא למ''ד לא עשו דהא ב''ה רובא ומ''ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי ואי בעית אימא לאחר בת קול מ''ד לא עשו דהא נפקא בת קול(יבמות יד,ע"א)

1.המלח- איכות שמשפיעה על כמות:
 וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:(בראשית יט,כו)
ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה (ב"ר נ, ד.):  (רש"י,שם) 
 מדוע מסומלת מידת הכנסת האורחים דווקא דרך עניין המלח? 


א. המלח במשמעות לקיחה- סופח אליו את הדם:
אומצא דאסמיק חתכה ומלחה אפילו לקדרה נמי שפיר  (חולין צג,ע"ב)


ב.המלח במשמעות נתינה- סמל לצדקה-ודווקא קורטוב:

ת''ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה (כתובות סו,ע"ב)


מלח ממון חסר. הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו: ואמרי לה חסד. יעשה ממנו חסד ושל בית אבא לא עשו צדקה כראוי וכלה ממונן:(רש"י,שם)


על האדם לדעת שכמו המלח, מצד אחד הוא העולם הזה לוקח ומקבל ומצד שני עליו גם לתת קורטוב לצדקה(לא את כל ממונו כי אז יצטרך לבריות) וזה מה שאשת לוט לא הבינה ולכן חטאה ב"מלח", בהבנת המהות של תפקיד המלח (ע"פ דברי הרב בן ציון אלגאזי)

הלכה:
לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירש רש''י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה ואם היא נקיה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין. הגה: ומכל מקום מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח (בית יוסף בשם שבלי הלקט) והוא מגין מן הפורעניות (תוספות והגהות אשירי פרק כיצד מברכין. ועיין לקמן סוף סימן ק''ע): (אורח חיים,קסז,ה)

יש לומר שע"פ מה שבארנו לעיל על כך שהמלח בא לרמז על הנתינה והצדקה הרי שדווקא כאשר הוא אוכל ומקבל עליו להזכיר לעצמו ולו במעט(קורטוב) שעליו גם לתת ולכן דווקא כשאוכל לחם ראוי שיטבול בו מעט מלח הרומז לצדקה שעל המקבל לתת (ענ"ד)


2.דבר שבקדושה-במנין- כמות עדיפה על פני איכות:
חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַא-דֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲ-דֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַא-דֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:(בראשית יח,כג-לב)

מדוע לא ביקש אברהם על פחות מעשרה?

 אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא: (רש"י,שם)

ראוי לציין שרש"י מונה כאן גם את הנשים כראויות להציל את זולתן (ואולי נח לא התפלל כלל על הצלת האנושות משום שידע, כי אין בה כתעריף שרש"י קבע) (ברכת אשר,שם)

...דָּבָר אַחֵר לָמָּה עֲשָׂרָה, שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲשָׂרָה, לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וְאַרְבַּע בְּנוֹתָיו וְאַרְבָּעָה חֲתָנָיו( בראשית רבא,מט,יג)

הלכה:
 נאמר בתורה: ונקדשתי בתוך בני ישראל. ודרשו חז''ל, מכאן שכל דבר שבקדושה לא יהיה בפחות מעשרה. ועיקר אמירת קדיש וקדושה אינם אלא מדרבנן, אך הסמיכום חכמים על פסוקים. וצריכים כל העשרה להיות גדולים, מבן י''ג שנה ומעלה. ומכל מקום יש אומרים שבשעת הדחק אפשר לצרף לדברים שבקדושה קטן שיודע למי מברכים, עם תשעה גדולים. אולם דעת רוב גדולי הפוסקים שאין הקטן מצטרף לעשרה כלל, ואפילו בשעת הדחק. ואם רואה אדם שהצבור מתכוננים לצרף קטן לעשרה, עליו לצאת משם מיד כדי שלא תארע תקלה על ידו ויכשלו בהזכרת השם לבטלה בתפלת החזרה וכו'. [ילקו''י מהדורת תשס''ד, ספר הל' פסד''ז סי' נה הע' א, שאר''י ח''ב עמ' צג]. 

סיכום:

הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה: (אבות ג,טו)

"אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין.

משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה.

וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה".(פירוש המשנה לרמב"ם,שם)

  ברוחניות הכמות עדיפה יותר שכן הרוחניות עצמה יש בה מדרגה של איכות  ואילו בגשמיות כגון באכילה האיכות היא עליונה יותר ומעט משפיע על המרובה כמו המלח על הלחם, ומכל מקום כאשר יש ברוחניות כמות של קדושה כגון עשרה יכולה להשפיע באיכות שבה על הכמות וממילא אם אכן היו עשרה צדיקים בסדום האיכות שלהם היתה יכולה להשפיע על הכמות של כל תושבי סדום ועמורה והלצים מכליון ועל כן ישאף תמיד לאיכות ולכמות כאחד (ענ"ד)




(נותנים בר"ה סוכר ולא מלח כי גם הוא מתקיים לתמיד ומצד שני הוא מסמל קבלה ופחות נתייינ הכי ביוםן הדין לא נותנים צדקה כי נידונים ולכן רק מבקשים להיות במעמד של מקבלים מה'.)

לך לך : המילה והטלית

פתיחה: מדוע מתעטפים בטלית בברית המילה?
נוהגים שאבי הבן והסנדק מתעטפים בטלית בעת המילה, ואם הוא טלית שלהם מברכים עליה ''להתעטף בציצית''. ואם היא טלית שאולה, מתעטפים בה בלי ברכה. וטלית של בית כנסת מברכים עליה אפילו אם לובשה לצורך עראי, שהרי היא מיועדת לצורך הקהל, ואין בה דין טלית שאולה. וטוב לבדוק את הציציות אם לא נקרעו באופן המעכב לפי ההלכה. (ילקו''י שובע שמחות ב עמוד נז)
 
חלק א: עטיפת הישמעאלים:

יש נוהגים שאחר שבירכו להתעטף בציצית והתעטפו כמנהג הישמעאלים, אומרים פסוקים, כמו ה' צבאות עמנו וכו', או מה יקר חסדך וכו', עד כי עמך מקור חיים וכו', ואחר כך מורידים את הטלית על גופם. ויש לנוהגים כן על מה שיסמוכו, ואין לאסור בזה מצד הפסק. ומכל מקום לכתחלה ראוי לומר הפסוקים הנ''ל רק בהרהור הלב, ולא לבטא בשפתיו. [ילקו''י על הל' ציצית, עמוד קח. ושאר''י ח''א עמוד קמב. הליכות עולם חלק א' עמוד ג'].

מדוע זכו הישמעאלים לכך שעטיפת הטלית נקראת על שמם?

 א.בני ישמעאל מביאים את ב"י להתעוררות לתפילה ע"י הצרות שעשוים להם:
 ששה נקראו בשמותן עד שלא נולדו ואלו הן יצחק וישמעאל משה ושלמה ויאשיהו ומלך המשיח ישמעאל מנין שנ' ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד לשמוע הב"ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים לפיכך נקרא שמו ישמעאל
(פרקי דרבי אליעזר,פרק לא)

ב.ברית המילה של ישמעאל נתנה אחיזה (חלקית) לבניו ב-4 כנפות הארץ (המקבילות ל-4 כנפות הטלית):

וּבֹא רְאֵה, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עָמַד אוֹתוֹ מְמֻנֶּה שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבִקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁנִּמּוֹל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּשִׁמְךְ? אָמַר לוֹ, כֵּן. אָמַר לוֹ, וַהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל נִמּוֹל, [ולא עוד, אלא שגמול בן שלש עשרה שנה] אָז לָמָּה אֵין לוֹ חֵלֶק בְּךְ כְּמוֹ יִצְחָק? אָמַר לוֹ, זֶה נִמּוֹל כָּרָאוּי וּכְתִקּוּנוֹ, וְזֶה לֹא כָּךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵלֶּה נִדְבָּקִים בִּי כָּרָאוּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים, וְאֵלֶּה רְחוֹקִים מִמֶּנִּי עַד כַּמָּה יָמִים. אָמַר לוֹ, וְעִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, לֹא יִהְיֶה לוֹ שָׂכָר טוֹב בִּשְׁבִיל זֶה?
אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל בָּעוֹלָם וְנִמּוֹל, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִרְחִיק אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִן הַדְּבֵקוּת הָעֶלְיוֹנָה, וְנָתַן לָהֶם חֵלֶק לְמַטָּה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַמִּילָה שֶׁבָּהֶם.
וַעָתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹרֵר קְרָבוֹת חֲזָקִים בָּעוֹלָם וּלְהִתְכַּנְּסוּת בְּנֵי אֱדוֹם עֲלֵיהֶם, וִיעוֹרְרוּ בָהֶם קְרָב, אֶחָד עַל הַיָּם, וְאֶחָד עַל הַיַּבָּשָׁה, וְאֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׁלְטוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, וְאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה לֹא תִמָּסֵר לִבְנֵי אֱדוֹם
בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְעוֹרֵר עַם אֶחָד מִסּוֹף הָעוֹלָם עַל רוֹמִי הָרְשָׁעָה, וְיַעֲרֹךְ בָּהּ קְרָב שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְיִתְכַּנְּסוּ שָׁם עַמִּים, וְיִפְּלוּ בִידֵיהֶם, עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל בְּנֵי אֱדוֹם עָלֶיהָ מִסּוֹפֵי כָּל הָעוֹלָם, וְאָז יִתְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיהלד) כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְגוֹ'. אַחַר זֶה מַה כָּתוּב? לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ'. וִיכַלֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִמֶּנָּה, וְיִשְׁבֹּר כָּל הַחֲיָלוֹת-כֹּחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וְלֹא יִשָּׁאֵר כֹּחַ לְמַעְלָה עַל הָעָם שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא כֹּחַ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קכא) ה' צִלְּךְ עַל יַד יְמִינֶךְ (זוהר,וארא,לא,ע"ב)

(שמעתי מאת הרב בן ציון אלגאזי) 

חלק ב: מילה דחוייה

וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא (בראשית יז,יז)

וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ(שם,שם,כז)

מה הסיבה שנתעכב הציווי על ברית המילה לאברהם עד היותו בן 99?

כל תשירה- פיה חירה (כל עכבה לטובה)

לו ישמעאל יחיה לפניך.  ...ואמר אברהם אם ישמעאל יחיה לפניך ארצה בברכה הזאת אשר ברכתני בזרע שרה כי הבטיחו מתחלה אשר יצא ממעיך הוא יירשך (לעיל טו ד) והנה היורש אותו יחיד והיה חושב שהוא ישמעאל ועתה כאשר נאמר לו כי משרה יוליד והבין כי הוא היורש פחד פן ימות ישמעאל ולכן אמר זה (רמב"ן,שם)

יש לומר בהמשך לדברי הרמב"ן שהיה מקום לחשוב שישמעאל אכן ייהה ממשיכו של אברהם אלא שעד גיל י"ג לא היטיב דרכיו ומגיל י"ג נעשה בר חיוב לעצמו ולכן איבד סיכוייו ונצטווה אברהם להימול ואז יכול היה ללדת את יצחק שייה ממשיכו במקו ישמעאל ולכן נתעכב הציווי עד היות ישמעאל בן י"ג ואברהם בן 99 (ענ"ד)

מילה שנדחתה:
אם נולד בע"ש בין השמשות אינו נימול בשבת אלא נדחית עד אחד בשבת שהוא ספק עשירי ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות אע"פ שיצא כולו בשבת אינו נימול בשבת:(טור יורה דעה, סימן רסו) 

 תינוק שנולד ביום שישי אחר שקיעת השמש, תוך עשרים דקות מהשקיעה, שהוא זמן ''בין השמשות'', אין מלין אותו בשבת, אלא דוחים את המילה ליום ראשון. וכן אם יש ספק מתי נולד, אם קודם השקיעה, או בבין השמשות, אין מילתו דוחה את השבת. וכן אם יש ספק אם נולד אחר עשרים דקות מהשקיעה, שהוא זמן צאת הכוכבים, או שנולד בתוך זמן בין השמשות, בכל זה אין מלין אותו בשבת, אלא דוחין את המילה ליום ראשון. שכל שלא נולד בבירור בלילה, יש להחמיר שלא למולו בשבת. ואף על פי שיש ספק ספיקא, שמא בין השמשות לילה הוא, ושמא נולד בצאת הכוכבים, אפילו הכי לא מועיל ספק ספיקא בדין זה, ויש למולו ביום ראשון. (ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שלח, ועמוד תכג)

תינוק שנולד בבין השמשות, וחל יום השמיני ביום טוב שני של גלויות, אין למולו ביום טוב שני. (שובע שמחות חלק ב' עמוד קסב ).


סיום: עטיפת הישמעאלים וברית המילה:
נוהגים שאבי הבן והסנדק מתעטפים בטלית בעת המילה, ואם הוא טלית שלהם מברכים עליה ''להתעטף בציצית''. ואם היא טלית שאולה, מתעטפים בה בלי ברכה. וטלית של בית כנסת מברכים עליה אפילו אם לובשה לצורך עראי, שהרי היא מיועדת לצורך הקהל, ואין בה דין טלית שאולה. וטוב לבדוק את הציציות אם לא נקרעו באופן המעכב לפי ההלכה. (ילקו''י שובע שמחות ב עמוד נז)

הטעם לדבר לאור הנאמר לעיל- כדי שנקיים את הברית כראוי ולא כמו ישמעאל אז מתעטפין בטלית באופן שנהוג(עטיפת ישמעאלים) לרמז על כך שאנו מזכירים מחד את זכותו של ישמעאל שנימול לגיל 13 אבל מקיימים ברית הכלכתה (כולל פריעה) ובכך ממעטים בזכותו ומאדירים את זכותו היתרה של התינוק שנימול בן שמונה ימים ( או קצת אחרי אם נדחתה) ונימול בכלכה ועלך כן זכותו גדולה משל ישמעאל (ענ"ד)

נח: קדושה וטהרה ביין ובמים

 פתיחה -:2 ניסוכים על גבי המזבח:

תניא ר' נתן אומר {במדבר כח-ז} בקדש הסך נסך שכר לה' בשני ניסוכין הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין  (תענית ג,ע"א)

א.תיקון ע"י מים :


1.גשמי ברכה או מבול:
וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בראשית ז,יב)
וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ(שם,שם,יז)
מדוע  נוקטת התורה פעם בלשון גשם ופעם בלשון מבול?

ויהי הגשם על הארץ. ולהלן הוא אומר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול:(רש"י,שם)

כמה מוסר השכל יש בדבר,שגם כאשר נגזר העונש ניתן עדיין לשנותו על ידי חזרה בתשובה (ע"פ שפתי צדיק,רבי פנחס מנחם אלעזר מפילץ,מתוך חומש פניני החסידות)

2.המבול כמקווה:
הקב"ה מחריב את עולמו במשך 40 יום הרומזים גם למקווה טהרה שבו יש 40 סאה לפחות והלא המבול הוא מען מקווה טהרה לעולם(לוחות אבן, הרב אברהם צוקרמן ע"פ דברי האדמור הזקן של חב"ד)

3.דברים הצריכים נטילת ידיים במים:
אלו דברים צריכים נטילה במים. הקם מהמטה. והיוצא מבית הכסא. ומבית המרחץ. והנוטל צפרניו. והחולץ מנעליו. והנוגע ברגליו. והחופף ראשו. ויש אומרים אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת. ומי שמפליא כליו. והמשמש מטתו. והנוגע בכנה. והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו:(שו"ע,אורח חיים,ד,יח)

בידו - במקומות המטונפות שיש בהם מלמולי זיעה:(מ"ב,סעיף קטן מו)
יוצא מדעתו - עיין בא"ר דר"ל דנתלבש בו רוח שטות ועי"ז יוכל לבוא אח"כ לעבירה וכמאמרם דאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות:(מ"ב,סעיף קטן מז)



ב.קלקול ע"י יין:

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה (בראשית ט,כ-כא)

1.מדוע בחר נח לנטוע תחילה דווקא עצי גפן ?

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כֶּרֶם. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי. אֶחָד אָמַר מִגַּן עֵדֶן [נתרכבה] גֹּרְשָׁה וְנָטַע אוֹתָהּ כָּאן. וְאֶחָד אָמַר בָּאָרֶץ הָיְתָה, וְעָקַר אוֹתָהּ וְשָׁתַל אוֹתָהּ, וּבְאוֹתוֹ יוֹם עָשְׂתָה פֵרוֹת וְנִצְנְצוּ לִבְלוּבִים וַעֲנָבִים, וְהָיָה סוֹחֵט אוֹתָהּ וְשׁוֹתֶה מֵהַיַּיִן וּמִשְׁתַּכֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, סוֹד הַחָכְמָה הוּא כָּאן בַּפָּסוּק הַזֶּה. כְּשֶׁרָצָה נֹחַ לִבְדֹּק בְּאוֹתוֹ חֵטְא שֶׁבָּדַק אָדָם הָרִאשׁוֹן - לֹא כְּדֵי לְהִתְדַּבֵּק בּוֹ, אֶלָּא לָדַעַת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם, וְלֹא יָכֹל. סָחַט עֲנָבִים לִבְדֹּק בְּאוֹתוֹ כֶּרֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לָזֶה, [אז] וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל, וְלֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד...  (זוהר ,בראשית,דף עג ע"א-ע"ב)

2.מקצת הלכות כוס של קידוש  על היין:
מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון ואומר ויכלו מעומד ואחר כך אומר בורא פרי הגפן ואחר כך קידוש (שו"ע,רעא,סעיף י)

והנה מדברי רבינו הב''י שכתב: ''ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ראשון'', למדנו דאף על גב דאין לו כוס מלא - מקדשין עליו אם רק יש בו רביעית. והא דבעינן מלא - היינו בדאפשר, אבל בדלא אפשר - מקדשינן גם כשאינו מלא.(ערוך השולחן,רעא,סעיף ל)
 
צריך לחזור אחר כוס שלם: (שו"ע,קפג,ג)
שלם - שלא יהיה גוף הכוס שבור ולא פגום בשפתו אפילו (ט) חסרון מועט [ובנסדק (י) יש להקפיד לכתחלה (יא) אפילו בלא חסרון כלל] וכן אם גוף הכוס שלם רק בסיסו נשבר ג"כ יש להקפיד (יב) ואפילו יכול לעמוד על בסיסו (יג) אם לא שאין לו אחר יש להקל (יד) בכל זה (מ"ב,שם,סעיף קטן יא)

סיכום: מים-לטהרה, יין-לקדושה:

טהור פירושו ההיפך מטמא, כמו שנקי זה "לא מלוכלך" .
טהרה, אם כן, היא מצב בו אדם מתנקה מן התאוות והמידות הרעות שיש בו.
קדושה היא למעלה מטהרה, ופירושה שחלים על האדם חוקים גבוהים הרבה יותר מעל כוחות הטבע. לא רק שהוא נקי מחטא ברגע זה, אלא שמהותו הפכה להיות מרוממת ומופרשת מן הרצון לחטא ולרע.
( ע"פ הרב ארז משה דורון )