לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְ-הֹ-וָ-ה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְ-הֹ-וָ-ה:
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְ-הֹ-וָ-ה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְ-הֹ-וָ-ה עַד עוֹלָם:
(דברים כג ב-ד)
ד ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות. עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים. ובוזזין כל ממונם וטפם. ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר (דברים כ-יד) ''והנשים והטף'' זה טף של זכרים. במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות. אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר (דברים כ-טו) ''כן תעשה לכל'' וגו' (דברים כ-טז) ''רק מערי העמים'' (דברים כ-טז) ''לא תחיה כל נשמה''. וכן הוא אומר בעמלק (דברים כה-יט) ''תמחה את זכר עמלק''. ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר (יהושע יא-יט) ''לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה'' (יהושע יא-כ) ''כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם''. מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו:...
ו עמון ומואב אין שולחין להם לשלום שנאמר (דברים כג-ז) ''לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך''. אמרו חכמים לפי שנאמר (דברים כ-י) ''וקראת אליה לשלום'' יכול עמון ומואב כן. תלמוד לומר (דברים כג-ז) ''לא תדרוש שלומם וטובתם''. לפי שנאמר (דברים כג-יז) ''עמך ישב בקרבך'' (דברים כג-יז) ''בטוב לו לא תוננו'' יכול עמון ומואב כן. תלמיד לומר (דברים כג-ז) ''וטובתם''. ואף על פי שאין שואלים בשלומם אם השלימו מעצמם תחלה מקבלין אותן:
אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שציוותה התורה שלפני שנצא למלחמה בעמלק, נציע להם שלום, שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו - אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו - נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א ד, כס"מ שם)....
מנגד, יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכיסא הכבוד שלו שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו.
והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו
וְיוֹזָבָד בֶּן שִׁמְעָת וִיהוֹזָבָד בֶּן שֹׁמֵר עֲבָדָיו הִכֻּהוּ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו: (מלכים ב, יב, כא-כב)
ויוזכר בן שמעת ויהוזבד בן שמר. כתוב בדברי הימים (ב כד כו) - שמעת העמונית ויהוזבד בן שמרית המואבית, ולמה פירשו הכתוב, ללמד שנפרע ממנו הקב''ה על ידי אנשים כיוצא בו, יבאו עמונים ומואבים כפויי טובה, שכפו בטובתו של אברהם אבינו שעשה ללוט שנלחם עם המלכים להצילו, והם שכרו את בלעם לקלל את בניו, ויפרע מיואש, שכפה בטובתו של יהוידע, והרג את זכריהו בנו, כמו שמפרש בדברי הימים (שם פסוק כא). ומדרש זה בספרי : (רש"י,שם)
א.הנביאים מדגישים רבות כי התכונה הבולטת של מואב היא הגאווה
שְׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גַא מְאד (ישעיהו טז ו)
שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גָאֶה מְאֹד גָּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרָם לבו. (ירמיהו מח כט)
גם עמון, שכנו של מואב, היה נגוע במידה זו
שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדּוּפִי בְּנֵי עַמּוֹן... לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל... שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזוּם וְיֶתֶר גּוֹי יִנְחָלוּם. זאת לָהֶם תַּחַת גְאוֹנָם כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל עַם ה' צְבָאוֹת. (צפניה ב ח-י)
ב.במצבת מידע הוא מזכיר את עצמו(אנוכי) 14 פעם מה שלא עשה אף מלך מלבדו:
דוגמה יפה להתפארות עליה מדובר ניתן למצוא במצבת מישע מלך מואב
במצבות דומות של מלכים גדולים אחרים, כגון מלכי מצרים ואשור, לא מופיעה המילה אני/אנוכי פעמים רבות כל כך
ג.חז"ל מכוונים את האדם לענווה:
לעומת עמון ומואב, המשנה באבות מציינת כי התכונות של תלמידי אברהם אבינו הן הפוכות: "עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפלה" (משנה, אבות ה יט).
ד.דווקא על המלך נאסר שלא יתגאה על בני עמו:
הרמב"ן עומד על עניין זה ומרחיב אותו בהידרשו לפסוק העוסק
בהלכות המלך:
לבלתי רום לבבו מאחיו נרמז בכאן בתורה איסור הגאות... כי
הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלוקים אפילו במלך, כי לה'
הגדולה והרוממות ולו לבדו התהילה... כענין המבואר על ידי
הנביאים "תועבת ה' כל גבה לב". (דברים יז כ)
ה.מלכי ישראל לא נהגו להתפאר בנצחונותיהם:
ואכן, לא נמצאה עד עתה ולו כתובת אחת שבה מוזכר מלך ישראלי המתפאר על נצחונותיו ומעשיו. נדמה כי לא היה מקובל בעם ישראל, כולל עובדי עבודה זרה שבהם, להתפאר במעשיהם.
אפילו הורדוס,
שדאג לפאר עצמו במפעלי בנייה רבים ומרשימים, לא השאיר אחריו
ולו כתובת אחת המציינת את פועלו!
ו.הקירבה למואבים העלתה חשש שמידת הגאווה הקיצונית שלהם תשפיע על עם ישראל:
הסכנה של השפעת המואבים והעמונים הייתה גדולה ביותר, שכן הם היו שכנים קרובים שדיברו וכתבו בשפה ובכתב כמעט זהים לשלנו, כפי שניתן ללמוד מכתובות מימי הבית הראשון.
החשש העולה מפרשתנו הוא שהקרבה הגאוגרפית
והלשונית תביא בעקבותיה נישואי תערובת, ונישואין אלו יגרמו לעם
ישראל לאמץ לתוכו את מידת הגאווה ממנה כה ראוי להתרחק. על כן, על מנת לבדל את עם ישראל משכניו הקרובים כל כך, נדרש
איסור חיתון קיצוני.
ז.רות המואביה - למרות הסביבה של הגאווה בה גדלה- הצליחה להראות את ההיפך ולכן זכתה שממנה יצא המשיח:
כידוע, היחידה שפרצה איסור זה הייתה רות המואביה. רות, שבהליכותיה הפגינה מידת חסד וצניעות, הוכיחה שאין היא נגועה במידות המקולקלות הנפוצות כל כך במואב, ועל כן זכתה להצטרף לעם ישראל ולהקים את מלכות בית דוד.
(חולין פט ע"א)
עד עולם. ואילו בממזר, אינו נאמר עד עולם, כי ההלכה היא משפחה שנטמעה נטמעה, ואילו עמוני ומואבי, אף שעכשיו הן בלתי יודעות, לאחר שנסחרב בלבל את כל האומות, אך כשיבוא אליהו ויפרישם, יחזרו לאיסורם "עד עולם".
(דרשות מהריק"א, רבי יוסף קארו, ,פרשת כי תצא, מתוך "ביאורי המקובלים בנגלה" ע"מ רלח)
1.בימי האבות- שדה העמלקי במלחמת רבעת וחמשת המלכים - הוא שם אנאכרוניסטי על שם העתיד:
ויכו את כל שדה העמלקי, עדיין לא נולד עמלק ואת אמרת ויכו את כל שדה העמלקי, אלא מגיד מראשית אחרית (ישעיה מ"ו). (בראשית רבה מב יא)
וְתִמְנַ֣ע ׀ הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃ (בראשית לו ,יב)
תמנע מאי היא, תמנע בת מלכים הואי, דכתיב אלוף לוטן אלוף תמנע, וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא, בעיא לאיגיורי באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל, מאי טעמא, דלא איבעי להו לרחקה. (סנהדרין צט ב)
2.ביציאתם ממצרים:
א.לעמלק היה חשבון ארוך והמתין לישראל שיצאו ממרים כדי להילחם בהם:
ויבא עמלק וילחם עם ישראל. מה ראה עמלק להלחם עם ישראל, אלא כשרדף אליפז אחר יעקב בקש להרגו במצות אביו, אמר לו יעקב אם תהרגני מוטל עליך גזירת ברית בין הבתרים, ולא הרגו, וצוה לעמלק בנו שימתין עד שיצאו ישראל ממצרים ויהיו מוכנים לקבל הברכות בארצם, ואז ילחם עמהם. (ילקוט ראובן ,ויצא בתחלה)
ב.עמלק ביקש לעכב כניסתן לא"י כי אז יצטוו להשמידו:
כי תבא אל הארץ - כתיב לעיל מיניה תמחה את זכר עמלק, שנצטוו למחות זכר עמלק מיד בכניסתן לארץ, ועל זה רצה לעכב ביאתן. (בעל הטורים דברים כו א)
ג.נלחם בישראל ברפידים ללא סיבה ובאכזריות כלפי החלשים:
...וטעם העונש הקשה על שנלחמו בלא סבה כי אם ברוע לב, ולחלל כבוד ה', ובגד ליפול עליהם פתאום ורק על החלשים. (אברבנאל שמות יז טז)
ד.עמלק לפני מעמד הר סיני:
ובזה יש לפרש דברי הזוהר הקדוש דעמלק הוא קליפת שור וחמור יחדיו, וכד מזדווגי כחדא לא יכלון בני עלמא למיקם בהו... שור מלך בבהמות, ויש בו אומץ לב המרומז בקרניו, ודוגמתו באדם בקדושה הוא דעת דקדושה ולהיות לבו מוגבה בדרכי ה', ובטומאה היא דעת דקליפה המביאה לידי מינות וכפירה רחמנא ליצלן וגסות הרוח. וחמור יש בו מדת הסבלנות שסובל את המשא ואינו מבעט, ובקדושה יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, מקבל עליו עול תורה ואינו מבקש תענוגי עולם הזה. ובטומאה הוא חומרי לגמרי, להוט לתאוות רעות, וכד אזדווגי יוצא כלב מבין שניהם, היינו שהכלב מדתו חוצפה ועזות מדת שור, ובלען לא ידע שובע מצד חמור. והנה מצד קליפת שור שבו הוא מסתיר בפני דעת דקדושה, וחוצפא מלכותא בלא תגא, ומצד קליפת חמור שבו שהיא הנטיה אחר התאוה הוא מסתיר בפני הלב והשתוקקות הקדושה...
ובזה יש לפרש מה שהתגבר עליהם עמלק בעת ההיא, שמחמת שפגמו במוח ולב על כן היה העונש עליהם שהתגברה עליהם קליפת עמלק שהיא קליפה כפולה והסתרה מצד המוח והסתרה מצד הלב... ולפי מה שכתבנו יובן אשר תמיד אחר מחיית עמלק נתעלו ישראל במדרגת שלימות מוח ולב, כי לעומת שעל ידי עמלק נפגמו בבחינת מוח ולב, על כן במחייתו נתעלו בשני אלה, והיינו בראשונה זכו למתן תורה, שהיא שלימות השכל, והמשכן שהיא שלימות הלב... (שם)
(שם משמואל, תרעד)
3.בדברי בלעם:
וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃ (במדבר כד,כ)
ראשית וגו' ואחריתו וגו'. פירוש ראשית גוים שנצטוו ישראל לאבד לא נצטוו תחלה אלא על עמלק שכן כתיב (שמות י״ז:י״ד) כתוב זאת זכרון וגו' מחה אמחה את זכר עמלק, וזה היה סמוך ליציאתם ממצרים, והיו לוחמים והולכים בו, שאול עשה בו מה שעשה, בימי מרדכי עשו בו ישראל מה שעשו, ואמר ואחריתו וגו' פירוש לא יעמוד על פרק סוף הכליון אלא עדי אובד פירוש עד שהמלך המשיח יאבד האומות אז תהיה אחריתו של עמלק להכרית.(אור החיים,שם)
4.עמלק בפרשת המרגלים:
א.כוונת המרגלים באיזכור העמלק:
עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן(במדבר יג,כט)
א"ר יצחק, הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי, וכשבאו אלו המרגלים ששלח משה, אמרו, עמלק יושב בארץ הנגב, כדי לשבור לבם, כי בעמלק נשבר כוחם תחילה... (זוהר, אמור רסו)
ב.בפועל המעפילים אכן ניגפו מול עמלק
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְהֹ-וָ-ה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה(במדבר יד מד-מה)
5. התעוררות עמלק אחרי פטירת אהרון:
א.התעוררות עמלק שמתחפש לכנעני אחרי פטירת אהרון:
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:(במדבר כא,א)
יושב הנגב. זה עמלק, (ג) שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (במדבר יג, כט), ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי (רש"י,שם)
ב.המוטיבציה של עמלק לאחר פטירת אהרון:
ולפי האמור יובן העונש שבא עליהם עמלק, דהנה נראה שכחו של עמלק בקליפה הוא לעומת כחו של אהרן בקדושה, ומוכח מהא דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל, כי כל זמן שהיה אהרן קיים לא היתה לו שליטה, והיינו דכמו אהרן בשמונה בגדיו היה מאיר במוחם ולבם של ישראל כנ"ל, היה כחו של עמלק נמי כח כפול, להאפיל את המוח ולבלבלו ולהחשיך את השכלתו שבל יראה וישכיל את הלב, ולטמטם את הלב לבל יקבל מהוראת השכל שיהיה משתוקק לדבר קדושה, אלא יהיה נמשך אחר טבעו להשתוקק להנאות וכיסופין דהאי עלמא... (שם משמואל , יתרו תרע"ד)
6.בתקופת השופטים עמלק תוקף ומציק לעם ישראל וכובש מידו את יריחו - נקדת הראשית של כיבוש הארץ:
א.עמלק עוזר למואב לכבוד מחדש את יריחו לפני ימי שפיטת אהוד הן גרא:
{א} וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יְ-ה-וָ-ה לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: {ב} רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם: {ג} חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: {ד} וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת יְ-ה-וָ-האֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה: {ה} וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: {ו} וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם: (פ) {ז} וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת יְ-ה-וָ-האֱלֹהֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת: {ח} וַיִּחַר אַף יְ-ה-וָ-ה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים: {ט} וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיָּקֶם יְ-ה-וָ-המוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ: {י} וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְ-ה-וָ-ה וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן יְ-ה-וָ-ה בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם: {יא} וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז: (פ)
{יב} וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-הוַיְחַזֵּק יְ-ה-וָ-האֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה: {יג} וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים: {יד} וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה: (ס) {טו} וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיָּקֶם יְ-ה-וָ-ה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב:
(שופטים ג א-טו)
את עיר התמרים. יריחו: (רש"י,שם)
ב.עמלק חובר למדין כדי לשלוט ולהציק לישראל:
{א} וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה וַיִּתְּנֵם יְ-ה-וָ-ה בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים: {ב} וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת: {ג} וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו: {ד} וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר: {ה} כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם (יבאו) וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ: {ו} וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ-ה-וָ-ה : (פ) {ז} וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ-ה-וָ-ה עַל אֹדוֹת מִדְיָן: {ח} וַיִּשְׁלַח יְ-ה-וָ-ה אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים: {ט} וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם: {י} וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי: (פ) {יא} וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן:....
{לג} וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל: {לד} וְרוּחַ יְ-ה-וָ-ה לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו: {לה} וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם: {לו} וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: {לז} הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ חֹרֶב וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: {לח} וַיְהִי כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם: {לט} וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אַל יִחַר אַפְּךָ בִּי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ יִהְיֶה טָּל: {מ} וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ הָיָה טָל:
(שופטים פרק ו)
6.שאול ומלחמתו בעמלק:
א.שמואל עשה מהפכות רבות בחייו (המפכת הנבואה, מהפכת האחדות, מהפכת המקדש וכו') והחשובה שבהן מהפכת המלוכה:
(מתוך מצגת סיכום בשיעורו של נתנאל אלינסון-שמואל ב פרק סיכום )
ב.הציווי של שמואל- להמית את כל עם העמלק:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְ-ה-וָ-ה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְ-ה-וָ-ה: (ס) {ב} כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: {ג} עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר
(שמואל א טו, א-ד)
ג.בפועל- חמל על הצאן ועל אגג ולא לקח מיד אחריות אלא רק אחרי שהתוודע לעונשו הכבד:
וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה: {ה} וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל: {ו} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק: {ז} וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם: {ח} וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב: {ט} וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ: (פ) {י} וַיְהִי דְּבַר יְ-ה-וָ-ה אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: {יא} נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה כָּל הַלָּיְלָה: {יב} וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל: {יג} וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה ליְ-ה-וָ-ה הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְ-ה-וָ-ה : {יד} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: {טו} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ ליְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ: (ס) {טז} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי הַלָּיְלָה (ויאמרו) וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר: (ס) {יז} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְ-ה-וָ-ה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: {יח} וַיִּשְׁלָחֲךָ יְ-ה-וָ-ה בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: {יט} וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ-ה-וָ-ה וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה : (ס) {כ} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְ-ה-וָ-ה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְ-ה-וָ-ה וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: {כא} וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל: {כב} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַי-ה-וָ-ה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְ-ה-וָ-ה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: {כג} כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְ-ה-וָ-ה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ: (ס) {כד} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְ-ה-וָ-ה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: {כה} וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה ליְ-ה-וָ-ה : {כו} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְ-ה-וָ-ה וַיִּמְאָסְךָ יְ-ה-וָ-ה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: (ס) {כז} וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: {כח} וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְ-ה-וָ-ה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: {כט} וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם: {ל} וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי ליְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ: {לא} וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיְ-ה-וָ-ה : (ס) {לב} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת: {לג} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה בַּגִּלְגָּל: (ס) {לד} וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל: {לה} וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיְ-ה-וָ-ה נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל: (ס)
(שמואל א טו ה-לה)
ד.ההתלבטות של שאול:
וירב בנחל, אמר ר' מני על עסקי נחל, בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק, אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה,
ואם אדם חטא בהמה מה חטאה,
ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו,
יצאת בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. (יומא כב ב)
ה.דווקא שאול שהוא מבנימין היה אמור לתקן ולהכרית את עמלק:
...והטעם שנמשח על ידי שמואל, כי הוא היה לוי מקורו בגבורה, ממקום הנקרא פנות ערב, שמשם נמשך הדין אל הירך הזה, ולהיות שמואל בגבורה ימשוך על ידי השמן שהוא מצד החכמה סוד המתקת והתבסמות הדינים... וזה שרמז לו שמואל בצוואת הריגת עמלק, "אותי שלח ה' למשחך למלך", כלומר אותי דוקא למשחך דוקא בשמן, כי על ידי זה נתקן בקצת. ועתה שמע לקול דברי ה' כלומר תוכיות דברי ה', שהוא לך והחרמת את עמלק, כי אתה מבנימין ועמלק הוא בנו של עשו, ולא יכול ליפול כי אם על ידך, לכן הזהר והשמר אל תכשל. וזהו גם כן שרמז לו הלא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, כי בבחינה זו שלא השתחוה בנימין הצדיק לעשו נמצאת אתה הבא מכחו ראש שבטי ישראל אתה, ולכן אין מי שיתקן זה אלא אתה... (של"ה, עניני פורים ומגלה, ועיין שם עוד)
ו.אם שאול היה מוחה את עמלק היה בבחינת "משיח בן יוסף":
שוב נתגלגלה מחיית עמלק לחלקו של בנימין, שלא השתחוה לעשו... שתשובת מרדכי לעבדי המלך היתה שאפילו אם כלל ישראל בסכנה על ידי זה, וגם אי לא הוי אביזרייהו דע"ז, מכל מקום אינו יכול להשתחוות להמן, שהוא מבנימין שאינו משתחוה לעשו, והטעם כי בית המקדש בחלקו של בנימין, וקדושת המקדש נתנה לו האומץ שלא יכול להיכנע לעמלק... ולזה דוקא שאול, שהיה מבנימין נצטווה למחות את עמלק, ואלו מחה את עמלק היתה מתקיימת בו בחינת "משיח בן יוסף", כמו שאמר יונתן לדוד "ואנכי אהיה לך למשנה", שזהו גדר משיח בן יוסף... (מכתב מאליהו חלק ה עמוד מו)
ז.הטעות של שאול שחמל על הצאן - רצה להוציא משם את שורש הקדושה:
ליהודים היתה אורה ושמחה.... הנה כבר אמרנו שעמלק היה בו ניצוץ טוב ונעלה מירושת יצחק אבינו אלא שהפכו לרע, על כן היה לו כח גדול... וזה הענין שחמל שאול והעם על מיטב הצאן והבקר להביאם לקרבן, שעל כרחך אין הפירוש כפשוטו ששוה ממון הרבה, שלא לממונם היו צריכין, ועוד שלא רצו ליהנות מהם. אבל הפירוש הוא, שכל טוב הוא בקדושה, והסט"א הוא כולו רע, ועל כן הרגישו שבמיטב הצאן והבקר יש קדושה רבה מהניצוץ שהיה ביד עמלק, וחמל שאול שלא תלך הקדושה שבהן לאיבוד, והיתה עצתו להביאם לקרבן להחזיר הקדושה לשרשה. אך טעה בזה, שבאשר הניצוץ ההוא נתהפך בעמלק לרע, אי אפשר לקבלו ולהחזירו לקדושה כמו שהוא, אלא דוקא להחרימו לאיבוד, ובזה יתמרק הניצוץ הקדוש שבו ויתקן... (שם משמואל פורים תרעז)
7.דוד ומלחמתו בעמלק:
הרקע לסיפור דוד, צקלג ועמלק קשור למרדף המתמשך של שאול אחר דוד והבריחה של דוד לאדמת פלשתים כדי להינצל משאול. בתקופה זו קיבל דוד מהמלך הפלשתי אכיש את צקלג, ושם התגורר עם אנשיו ונשותיו מספר חודשים. בתקופה זו שביצקלג, דוד ערך פשיטות על ערים נוכריות באזור(לרבות עמלק), והרושם שנוצר אצל הפלשתים היה שדוד נאמן להם
(סיכום ע"י preplexity)
א.דוד מותקף ע"י עמלק ונשותיו נופלות בשבי:
וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ: וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם... וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי
(שמואל א ל, א-ה)
ב.יואב טעה והבין זכר בפתח ולכן הרג רק את הגברים:
וַיָּקֶם יְ-ה-וָ-ה שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם: וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם: כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם:
(מלכים א יא,יד-טז)
רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל על. מושיבין מי שמדייק אף על פי שלא למד הרבה, משום שטעויות שנכנסין בזמן הקטנות יכולין להשאר תמיד.
דכתיב בספר מלכים א [פרק יא] "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום".
כי אתא לקמיה דוד, כשיואב הגיע לדוד וסיפר לו שהרג כל הזכרים בעמלק, אמר ליה:
מאי טעמא עבדת הכי? דוד שאל את יואב מה הטעם שעשה כן שהרג רק את הזכרים.
אמר ליה: דכתיב תמחה את זכר עמלק, יואב קרא זכר בקמץ, והיינו הזכרים.
אמר ליה: והא אנן זכר קרינן. דוד טען לו שאנחנו קוראים זכר בצירי או בסגול, ומשמעו בין זכרים ובין נקבות,
אמר ליה: אנא זכר אקריון. יואב ענה לדוד שהמלמד שלו לימדו כשהיה קטן זכר בקמץ.
אזל, שייליה לרביה, אמר ליה היאך אקריתן? יואב הלך לרבו ושאל לו איך הקרית לי,
אמר ליה זכר, ענה לו זכר בקמץ.
שקל ספסירא למקטליה, לקח יואב החרב להרגו, אמר ליה אמאי, שאל לו רבו למה הוא רוצה להרגו.
אמר ליה דכתיב [ירמיה מח] "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". ארור מי שעושה מלאכת ה' שהוא מלמד תינוקות ברמיה, דהיינו שמלמדו שיבושים שהם רמיה.
אמר ליה: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור. אמר לו רבו שיעזוב אותו ולא יהרגהו וישאר לו הקללה של ארור שנכתב בפסוק.
אמר ליה: כתיב [שם] "וארור מונע חרבו מדם". הסוף של אותו פסוק ארור מי שמונע חרבו מדם, כלומר גם מי שלא הורג את מי שצריכים להרגו הוא בארור.
(בבא בתרא כא,ע"א-ע"ב, חברותא,שם)
ג.מכאן לימוד שזכר משמע גברים נשים וטף:
שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם, זכר ונקבה גדול וקטן, ועל זה נאמר "תמחה את זכר עמלק", שבכלל זכר הוא הכל, וכבר טעה בנקוד תבה זו גדול הדור, והוא יואב בן צרויה, והשאיר מהם הנקבות... (ספר החינוך מצוה תרד)
8.עמלק במגילת אסתר:
אמר ר' יוסי בר אבין בכתבן צריך שיהא איש בראש דפה ואת בסופה בשש' שיטין עשרת בסו' דפה שחיץ ונחיץ בהדי סקו נטריה כדי שיפלו ולא תהא להם תקומ' אחר דברי' האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא תירגם רב יוסף בתר פתגמיא האילין רבי מלכא אחשורוש ית המן המדתא אגג' בר כוזא בר אפליטוס בר דיוס בר דיוסוט בר פרוס בר נידן בר בעלקן בר אנטימרו' בר הריס בר הדורו' בר שגר בר נגר בר פרמשתא בר ויזת' בר עמלק בר לחינתיה דאליפז בוכריה דעשו דכי יתיה הוי וית כורסיה לעיל מכל רברבנוהי ועבדוהי דקדם שיבריה גיניניה:( מסכת סופרים פרק יג הלכה ו)
9.מחיית זכר עמלק ע"י חזקיהו:
וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת (המעינים) הַמְּעוּנִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם: וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם: וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (דברי הימים א פרק ד , מא-מב)
10.עמלק- באחרית הימים:
מדר דר - בגימטריא לימי משיח. (בעל הטורים שמות יז טז)
ראשית גוים - דאגיחו קרבא בדבית ישראל הינון דבית עמלק, וסופיהון ביומי מלכא משיחא למסדרא סדרי קרבא עם כל בני מדינחא עם דבית ישראל ברם סופיהון דאליין ודאליין עד עלמא יהון לאובדנא. (תרגום יונתן , במדבר כד כ)
...כי עמלק מזרע עשו, וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחורבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו ממנה נושע לעולם... והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה, יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר. (רמב"ן, שמות יז ט)
סיום: דוד המלך בא ממואב כדי שיהיו בו קמצוץ של מידת אכזריות שיוכל להיות המשיח ולהלחם בעמלק ובשאר האויבים
הקב"ה אמר למשה שלא להלחם בעמון ומואב (דברים ב, ט), ועי' (עיין) רש"י (במדבר לא, ב): ב' פרידות טובות יש לי להוציא מהם, רות... ונעמה. וקשה, פרידות טובות, נשמות קדושות עליונות הראויות לִבְנוֹת את מלכות בית דוד ומלך המשיח, למה הורידן הקב"ה בעמון ומואב? אבל האמת, כי השי"ת (השם יתברך) יודע אשר לקנות האמיצות הנדרשת למלכות בית דוד, א"א (אי אפשר) אלא מתוך היות הצדיק מתחילה בין עַם שקוע בטומאה.
(מכתב מאליהו, חלק א ע"מ 159, נושא : השפעת הסביבה)
*דוד לכאורה הכריע את רוב רובו של עמלק- למה דווקא הוא?
*מדוע דוד המלך יוצא דווקא מסדום? כדי שיהיה בו קורטוב אכזריות כלפי עמלק
1.הצורך שדוד יוולד ממואב מצד האם - בשביל שיהיה בו קמצוץ אכזריות להלחם בעמלק:
ולאחר שנתבאר מדוע היה הקב"ה בעזרתן של בנות לוט וזימן יין למען הוצאת נשמתו של משיח תחת עיניו של הס"מ במעשה שנראה פסול אבל הוא בעצם הדרך היחידה עדיין נותר לברר מה ענין דוד המלך לסדום ומדוע יצא דווקא משם שהרי סיבב הקב"ה שירדו לוט ובנותיו לסדום ואף אברהם לא מנע בעד לוט מלרדת לסדום ומה הסיבה לכך מה היה בסדום שכה הכרחי להוציא דווקא משם את דוד המלך
מפרש השם משמואל שבועות עמ' מ"ד עם ישראל קיבלו תכונות מאברהם אבינו כנאמר במסכת אבות פרק ה' רחמנים בישנים וגומלי חסדים אבל בזוהר הקדוש רות ע' ע"ט מבואר שמלך ישראל צריך גם בחינה מסוימת של אכזריות למען יוכל להעניש כדין על כן במדרש הנעלם מבואר שסיבב הקב"ה שדוד המלך יהיה רחמן מצד אביו יהודה מלך השבטים אבל מצד האם יבוא מרות ממואב עם מידה מסוימת של אכזריות , ולמה?
כיון שדוד המלך צריך להיות רחמן לעמו לישראל אך מאידך הוא חייב להיות נוקם ונוטר כנחש לאויבי ישראל ובפרט שיהיה עליו למגר את עמלק שאין הכסא שלם עד שיושמד כולו לכן ביצירת דוד המלך נלקחו קצת גאות ממואב וקמצוץ אכזריות מסדום הרשעים ומשום כך סיבב הקב"ה את לוט לסדום וגם אברהם אבינו הביט מרחוק ולא מנע זאת ממנו עד שיצא לוט מעט אכזרי וכך גם נוצר דוד המלך מצד האם עם מעט אכזריות
2.שאול טעה במידת הרחמנות שהיתה בו לאגג ולכן דוד הוא המתקן:
והראיה לכך שזקוק דוד המלך לסדום היא משאול המלך המלך הראשון בעם ישראל שאול באחת ועלתה לו שנצטווה להשמיד את עמלק ולהרוג את אגג מלכם אך שאול שגה לא הרג את אגג ואמר לשמואל העם חמל וכיון ששאול חמל על אגג הקב"ה העבירו מתפקידו כי מלך הוא וכלפי עמלק ח"ו שתהיה אפילו מעט חמלה ובמאמר המוסגר בחז"ל מבואר שאם שאול היה הורג את אגג המן לא היה נולד ומגלה לנו האדיז"ל שער הפסוקים שאותו לילה ששאול חמל על אגג בא אגג על שפחתו שהצליחה בנס להכנס לאותו הבור שהיה כלוא והשאיר לו זרע לפליטה ואף שלמחרת שמואל הרגו יצא מזרעו המן הרשע שרצה להשמיד להרוג ולאבד ובמסכת יומא דף כ"ב כתוב שאמר שמואל לשאול הלא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה שאול היה ללא גאות כלל כזרע עם ישראל הביישנים אמר לו שמואל אי אפשר להיות כך מלך עניו ורחמן על עמלק לכן נבחר לכך נבחר דוד המלך שמצד אמו היתה בו מעט גאות לפאר את המלוכה לירא מפניו ומסדום יצא כדי להשמיד את אויבינו
(תורת חסד חלק א, פרשת וירא, ע"פ דברים של הרב ברוך רוזנבלום שליט"א)
3.סוד המלח בהפיכת סדום
אולי המלח שמסמל את הפיכת סדום הוא רמז לקורטוב אכזריות שנדרשת להיות בעם ישראל כלפי אויביו להשמידם כמו השמלח משמיעוטו מועיל וריבויו פוגם בתשביל( ענ"ד)
סיום: עמון ומואב גילו דרך מעשיהם שיש בהם 3 מידות שהם ההופכיו לגמרי לעם ישראל ולכם אינם יכולים להתחתן איתנו- אכזרים,גאוותנים וכפויי טובה:
אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים רחמנים דכתיב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך ביישנין דכתיב (שמות כ, כ) בעבור תהיה יראתו על פניכם גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו
(יבמות עט ע"א)
