תולדות: יצחק אבינו- דין או רחמים?

פתיחה: כמה אהבה, תפילה ורחמים  סביב יצחק- מידת הדין ?!

א.הבן האהוב:

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כב,ב)

ב.הבעל האוהב:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ (בראשית כד סז)

ג.האב האוהב:

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב (בראשית כה,כח)

ד.הבעל המתפלל בעד אשתו העקרה:

 וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַי-הֹ-וָ-ה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְ-הֹ-וָ-ה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כה,כא)

ה.מידת הדין- אהבת מטעמים וברכת הבנים?

וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת..לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב...וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו (בראשית כז ד-יד)

ו. יצחק מראה מידת הרחמים כלפי בכיו של עשיו:

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי: {לה} וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ: {לו} וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה: {לז} וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי: {לח} וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבֲרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: {לט} וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: {מ} וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:(בראשית כז,לד- מ)

ז.איך יתכן שדווקא יצחק מלמד זכות לעתיד לבוא על ישראל ולא אברהם יא שהחסד ויעקב מידת הרחמים ?

א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מ''ד {ישעיה סג-טז} כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך לעתיד לבא יאמר לו הקב''ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע ימחו על קדושת שמך אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו רבש''ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם {שמות ד-כב} בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל כ''ה דלילותא פשו להו כ''ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואת''ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב''ה ומחוי להו יצחק הקב''ה בעינייהו מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים {ישעיה סג-טז} אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך

(שבת פט, ע"ב)

הקדמה: תכונות שמיוחדות ליצחק

1.שמות האבות וההתאמה למידתם:

‏לאברהם אבינו יש שתי אותיות משמו של הבל - ה' וב' (ראה במאמר "קין והבל" ‏על הכח החיובי של הבל), ויש בשמו גם את האותיות של המלה אהבה. מושג זה מהווה ‏את מהותו של אברהם - אהבה ללא גבול. הוא העניק חסד לראויים וגם לשאינם ‏ראויים, השלים עם יצרו והלך אתו בדרכי נועם (ראה ירושלמי ברכות (פ"ט הלי ה'): "פרוש ‏אהבה כאברהם, אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב, דכתיב (נחמיה ט, ח): ומצאת את לבבו נאמן ‏לפניך").

‏‏לצורך האיזון בא אחריו יצחק והלך עד לקצה השני. הוא עבד את ה' בבחינת ‏היראה, ומכאן האות י' המורה על צמצום שבתחילת שמו. האותיות הקיצוניות ‏המגבילות ק"ץ שבשמו, מעידות על היותו צדיק (צדיק עם ד' אותיותיו גימטריא יצחק) ‏הדוחק ומצמצם את עצמו ומתבטל ביראה כלפי בוראו. בפחדו לבל ימעד מתגבר ‏‏יצחק על יצרו, מכניעו תחתיו, וכופהו עד שמבטלו כליל לבל יסטה ח"ו משורת ‏הדת והדין. ‏

‏ליצחק שתי אותיות משמו של קין - ק' וי'. יצחק אם כן נוטה ביראה עד הקצה ‏האחרון, ועל כן לא נמצא בשמותם של שבטי ישראל את האותיות ק"ץ. (ראה בעל ‏הטורים בראשית מט, א. וצ"ע יומא עג, ב).

(שם ונשמה, הרב משה בצרי, ע"מ 106)

2.נשמה אחת של יצחק פרחה בעקידה ולכן לא נכפל שמו ולכן ה' ייחד עליו את שמו כי הוא כביכול בבחינת מת- חי- קץ חי (יצחק):

כתוב בזוהר (תוספתא תחילת פרשת נח) כתוב שלכל צדיק וצדיק שבעולם יש שתי רוחות, אחת בעוה"ז והשנית בעוה"ב, ולכן  ‏תמצא בכל הצדיקים ששמותיהם כפולים: משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל, ‏שם שם, חוץ מיצחק  שלא כתוב בו כמו שכתוב בהם, משום שבשעה שקרב ע"ג המזבח, פרחה ‏נשמתו שהיתה בו בעוה"ז. וכיון שנאמר לאברהם: "אל תשלח ידך אֶל-הַנַּעַר" (בראשית כב, יב), חזרה ‏אליו רק של העוה"ב. ולכן לא יִחֶד הקב"ה את שמו על צדיק בחיים אלא על יצחק, כי נחשב כמת  ‏‏מזמן העקידה, שנשארה לו נשמה רק מעוה"ב. וביאור הדברים ‏שם, ראה בשער מאמרי רשב"י שהובא מקודם. ומזה נראה כי ‏לכל צדיק יש שתי נשמות בעצם, וכנראה שלא אצל כולם ‏הדבר מוזכר בפירוש בצורה כפולה של שמם בכתובים אע"פ ‏שיש להם שתי נשמות. אלא שלפי"ז עדיין ט"ב הראיה ‏מיצחק).

(שם ונשמה, הרב משה בצרי, ע"מ צו)

3.יצחק הוא עולה תמימה ולכן  לא יורד מהארץ:

אל תרד מצרימה. מכאן אתה למד שהיה בדעתו לירד למצרים, כמו שעשה אברהם אביו שהלך למצרים מפני הרעב, אלא מפני שאמר הקב"ה ליצחק מפני מה לא מנעתי לאברהם, אלא לך אני מנעתי לירד למצרים, לפי שאתה עולה תמימה, לכך אין רצוני שתצא אתה חוצה לארץ

(מדרש אגדה בובר, בראשית פרשת תולדות פרק כו סימן ב)

חלק א: יצחק מידת הדין, היראה, הגבורה

1.יעקב מול לבן (קליפה של מידת הדין) נוקט בפחד אביו - יצחק:

א.יצחק מוזכר במונולוג של יעקב בהקשר של פחד ויראה- מידת הדין:

לוּלֵי אֱ-לֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ (בראשית לא,מב)

עוד יכוין לומר על זה הדרך אלהי אבי כנגד זכות אבות ואחר כך הזכיר ב' מדות שהיו לו שעמדו לו שהם מדת החסד ומדת הדין כנגד מדת החסד אמר אלהי אברהם כאומרו (מיכה ז') חסד לאברהם, וכנגד מדת הדין אמר ופחד יצחק, ולזה לא אמר אלהי יצחק לרמוז על המדה שנתכוין לה, וזולת זה היה אומר אלהי יצחק שהרי מצינו שה' אמר לו (כ''ח י''ג) אלהי יצחק. וטעם שהזכיר ב' מדות אלו לומר כי הפליא חסדו עמו וגם עשה לו משפט עם לבן שהם ב' מדות וזולת אחד מהם לא היה מגיעו הטוב ליעקב: (אור החיים,שם)

ב.יעקב נשבע ללבן במידתו של אביו יצחק- פחד יצחק:

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק (בראשית לא,נג)

בָּא יִצְחָק וּבִקֵּשׁ כֹּחוֹ,.... זָכָה וְנָטַל מִדָּתוֹ, שֶׁהָיָה מִדַּת הַגְּבוּרָה, דְּהַיְנוּ הַפַּחַד, שֶׁכָּתוּב (בראשית לא) וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק

(זוהר בראשית מו, ע"א)

2.כשיצחק מברך - במידת הדין:

ויתן לך. יתן ויחזור ויתן ... דבר אחר, מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך, יתן לך, ואם לאו לא יתן לך (רש"י,שם)

הגישה לי - רצה לנסות בחוש הטעם אם הם המטעמים. ויבא לו יין - שלא יבדיל כל כך בין טעם הגדי לטעם הצבי, ושקה לי - להבחין עוד בטעם הריח. שדה אשר ברכו ה' - שמצד מדת הרחמים הוא כבר מבורך, ואוסיף לברך במדת הדין. (אלשיך, שם שם כה )

ויתן לך האלקים וגו', ברכת יצחק אבינו ע"ה היתה שיהיה האכילה בקדושה, ואמר בשם אלקים, שזו היתה מדרגתו, שהיה מרכבה למדת גבורה... (פרי צדיק, בראשית תולדות  ז)

3.יצחק מתקן את תפילת מנחה שהוא זמן הדינים:

דומה שהדברים רמוזים בדברי חז"ל (ברכות כ"ו), אברהם תיקן תפילת שחרית, ויצחק תיקן תפילת מנחה. בשחרית אדם מקבל את החיים במתנה. עדיין לא עשה דבר על מנת לזכות בחיים הניתנים לו. החוויה של שחרית היא החוויה של מידת החסד. מה שאין כן החוויה של תפילת המנחה, היא החוויה של הזמן שבו אני צריך לתת דין וחשבון על אשר קבלתי במשך היום.

(מאמר "וירא - מידת החסד ומידת הדין" הרב אורי שרקי שליט"א)

חלק ב: יצחק ועשיו

1.יצחק אוהב את עשיו בגלל הדמיון בינהם- מידת הדין:

א.כל מין אוהב את מינו:

אָמַר אוֹתוֹ הַיֶּלֶד, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה, אִם כָּךְ, לָמָּה לֹא אָהַב יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב כָּל כָּךְ כְּמוֹ עֵשָׂו הוֹאִיל וְהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עָתִיד לְקַיֵּם מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים? אָמַר לוֹ, יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא כָּל מִין אוֹהֵב אֶת מִינוֹ וְנִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ מִין אַחַר מִינוֹ.בֹּא רְאֵה, עֵשָׂו יָצָא אָדם, כַּכָּתוּב וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ וְגוֹ', וְהוּא הַמִּין שֶׁל יִצְחָק, שֶׁהוּא הַדִּין הַקָּשֶׁה שֶׁלְּמַעְלָה, וְיָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו, הַדִּין הַקָּשֶׁה לְמַטָּה, שֶׁדּוֹמֶה לְמִינוֹ, וְכָל מִין הוֹלֵךְ לְמִינוֹ, וְעַל כֵּן אָהַב אֶת עֵשָׂו יוֹתֵר מִיַּעֲקֹב, כַּכָּתוּב וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו. כָּתוּב כָּאן כִּי צַיִד בְּפִיו, וְכָתוּב שָׁם (בראשית י) עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'.

(זוהר בראשית קלז ע"ב)

ב.יצחק הוא מידת הדין כמו עשיו ורבקה אוהבת את יעקב שהוא מצד הרחמים:

ויאמר ה' לה שני גוים, הפכים, זה דין וזה רחמים. ממעיך יפרדו. מצד הפירוד שיש בינך לבין בעליך. ויצא הראשון אדמוני כמו החטא שהוא אדום כתולע, רמז למדת הדין מצד יצחק. 

( צרור המור על בראשית פרק כה פסוק כז )

ג. יצחק ועשיו- אנשי השדה:

*יצחק- לשוח בשדה:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:  וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל:  וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:

(בראשית כד, סג-סה)

**עשיו- איש השדה:

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה,כז)

יצחק מבקש למעשה לברך את מי שיודע לצאת לשדה: ׳וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד׳. בשלב זה, מי מבין שני בניו, שיודע לצאת לשדה, הוא בנו הגדול עֵשָׂו וכאיש שיוצא לשדה, כלומר כמי שיודע לטפל בעניינים של האחרים, בעניינים של העולם הזה, הוא זקוק לברכה. מאוחר יותר, בעקבות התערבותה של רבקה, יתברר ליצחק שגם יעקב יודע לצאת אל הצאן

(הרב יהודה ליאון אשכנזי, סוד מדרש התולדות חלק ו, פרק "הברכות")

ד.גיל הנישואים- דמיון "מקרי" שלא מעיד על קשר פנימי:

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית כה ,כ)

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי (בראשית כו,לד)
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.(בר כח,ט)

אמר,כיון שארע שלא נזדמן לאבא זיווגו הראוי עד ארבעים שנה הרי שזמן זה ראוי לישא אישה(גור אריה,שם)

בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה- עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר {תהלים פ יד} יכרסמנה חזיר מיער, החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו [אלופי עשו] גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן(רש"י,שם)

2.הבדל העומק בין יצחק לעשיו :  קץ חי- חי את העולם הבא כבר בתוך העולם הזה

א.יצחק- איש העולם הבא- עשיו איש העולם הזה:
קץ חי דאיהו יצחק (זוהר בראשית רנ"ב ע"ב)

יצחק אבינו היה איש העולם הבא שחי בעולם הזה, גם "חי" וגם "קץ"
(ע"פ הרב אורי שרקי)

ב.איש העכשיו מול איש הסבלנות והנצח:

ב1.נא-עכשיו:
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם (בראשית כה,ל)
 וַאֲמַר עֵשָׂו לְיַעֲקֹב אַטְעֵמְנִי כְעַן מִן סִמּוֹקָא סִמּוֹקָא הָדֵין אֲרֵי מְשַׁלְהֵי אֲנָא עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ אֱדוֹם:(אונקלוס,שם) 

ב2.יצחק חופר בסבלנות ולא מרפה:
וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים: וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ:  וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה:  וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְ-ה-וָ-ה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ (בראשית כו,יט-כב) 

3.מהפך: יצחק הוא הצייד ולכן נקט כ"כ הרבה בלשון "בני"

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וגו'. כפי פירוש המתרגם היה צריך יצחק שיאכילהו עשו, והרי הוא אומר (בראשית כ"ו, י"ג) ויגדל האיש וגו' מאד, ולכך אמר הרב רבי אברהם בן עזרא ז"ל שירד מנכסיו.

 ונראה כי ציד בפיו שהיה יצחק צד לעשו בפיו שהיה מדבר עמו בלשון רכה כדי לצודו להביאו למוטב, וכן אמר לו ויאמר אליו בני ויאמר הנני, שהיה קורא אותו בני בלשון רכה, וכן כשהביא יעקב מטעמים בחושבו שהוא עשו אמר מי אתה בני, ואהב יצחק את עשו לא אהבה גמורה אלא כדי לצודו בפיו

(שפתי כהן,שם)

4.יצחק חשב שאולי דווקא בעשיו גנוז הבן הצדיק שממנו יוולד עם ישראל:

אנו רואים שיצחק רוצה לברך את עשיו.‏עומק העניין נעוץ בכך שיצחק אבינו סבר שההמשך של סגולת עם ישראל גנוז ‏בהיחבא בתוך עשיו דווקא, ולכן רצה לברכו. כאן המקום לשאול - איך חשב יצחק ‏להעדיף את עשיו על פני יעקב, הלא עשיו רשע גדול במעשיו, ואילו יעקב איש תם ‏יושב אוהלים!

‏

‏הנה ראשית כל צריך להבין שיצחק אבינו עדיין לא ידע אם נגמר תהליך הבירור של ‏הטוב מהרע, או שמא התהליך עדיין מתקיים, ורק עוד כמה דורות יופיע הטוב ‏המזוקק שיקרא בשם ישראל. שהנה, אם באמת הסתיים תהליך הבירור, וכעת צריך ‏להופיע האב הקדוש שיוליד את י"ב שבטי ייה, להיקרא כולם בשם ישראל, אז ממילא

‏ברור שאינו יכול להיות עשיו. עשיו רשע גמור ומידותיו מושחתות, ובוודאי אין הוא ‏שייך לשם ישראל, ולהוליד שבטי יה. אלא יצחק אבינו סבר שתהליך הבירור עדיין ‏ממשיך, וממילא - אף שעשיו רשע גדול, סוף סוף אפשר שהסגולה גנוזה בו. וכמו ‏שהיתה גנוזה בתרח שהיה רשע והוליד את אברהם - אולי אפשר לומר זאת גם על עשיו שאף שהוא רשע הוא יוליד בן צדיק וקדוש עליון, והוא זה שיוליד את שבטי י-ה.ואף שיעקב אבינו נראה איש תם יושב אהלים וצדיק במעשיו סוף סוף אין הדבר מחייב שהסגולה העליונה נמצאת בו שהלא גם עוד לני אברהם היו צדיקים וקדושים ולא זכו להיות השלשלת הקדושה של עם ישראל

(טללי חיים בראשית, ע"מ שפא- שפב)

5. יצחק ידע שיש ציד- ניצוצות קדושה בפיו של עשיו ולכן הראה לו חיבה ואהבה:

א.הטעם לכך שראש של עשיו נקבר במערת המכפלה- כי ציד( ניצוצות קדושה) בפיו:

וידוע הטעם למה נקבר ראשו של עשו במערה אצל יעקב מפני שהיה ניצוצי קדושה בפיו וזהו ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ר"ל שהיו בו ניצוצין קדושה ולכך לעשו יסורין ממרקים אותו יותר משאר כל העו"ג דבאם יקרה להם מקרה כולם מתים מיד וז"ש כי כאשר שתיתם על הר קדשי כן ישתו כל הגוים תמיד ואולם החילוק שבין עשו לשאר העו"ג כי כל הגוים באם ישתו מעט והיו כלא היו אבל עשו מאריך ביסוריו מפני ניצוצי קדושה שבפיו וכנ"ל וק"ל:

(אהבת ניצוצות רבי יונתן איבשיץ)

ב.נצוצות הקדושה בפיו של עשיו הם חכמי התורה שבע"פ שעתידים היו לצאת מזרעו- רבי עקיבא, רבי מאיר ושמעיה ואבטליון:

הנה עשו היה ניצוצי קדושה... גנוזות ‏בפיו בסוד (בראשית כה כח) כי ציד בפיו, ‏ולכן כשחתך חושם ראשו דילג הראש ‏למערה ונקבר עם יצחק, כי הקדושה היתה ‏בראשו לבד, לכן נקבר שם, ומהקדושה ‏ההוא יצאו גרים ראשי ישראל שמעיה ‏ואבטליון, רבי מאיר ורבי עקיבא

(ליקוטי תורה/האר"י , שם)

6.למה לברך את עשיו: יצחק קיווה שעשו ימלא תפקידו של זבולון ולכן ביקש לברכו בברכות גשמיות ורבקה שידעה שאין זו כוונת עשו סיבבה שיעקב יקבל גם את הברכות הגשמיות

ולפי זה נוכל לומר שגם יצחק דימה כן, שעיקר פעולות עשו, ששמו נרמז על בחינת עשיה ולעסוק במשא ומתן, עיקר כוונתו בכדי ליתן מעשר וצדקה ליעקב, להחזיקו על התורה ועבודה, ועל כן שאל אם גם ממלח ותבן מעשרין, כדי לרמות לאביו שעיקר כוונת עבודתו לגרום שיעקב יוכל לעסוק בתורה, ועל כן רצה יצחק לברכו מקודם. ואמנם רבקה הצדקת הבינה זאת בטוב, כי אך שקר ומרמה בפיו של עשו, ואך כוונתו לרעות את עצמו, ולא להחזיק ידי תלמידי חכמים. על כן יעצה ליעקב בנה שהוא בעצמו יקבל הברכות מאביו, כדי שיתברך בתורה וגדולה במקום אחד, שלא לבקש פרנסתו מעשו אחיו. ועל כן אמרה לו לעשות מטעמים לאביו

(אמרי נועם על התורה - פרשת תולדות)

7.יצחק ביקש מטעמים מעשיו כדי לבדוק אם ידע לחבר בגשמיות שלהם איזה שהוא טעם של קדושה:

אפשר לטעום טעם נוסף בבקשת יצחק להביא לו מטעמים, מפני שרצה לבודקו, אם יוכל להכין מטעמים מעסקי עולם הזה, שיהיה בהם טעם של קדושה, וזה יוכיח לו שעשו ראוי לעשיה הגשמית שהועד לה.

והנה כאשר יעקב הביא לו את המטעמים וירח את ריח בגדיו, ועל ידיו היו עורות עיזים, וידוע ש"אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן. כריח שדה אשר ברכו ה' - שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כן דרשו רבותינו ז"ל" (רש"י בראשית פרק כז פסוק כז), היינו שהעשיה הגשמית, שבדרך כלל ראויה להיות מאוסה אצל עובדי ה', נכנס בה ריח של קדושה, ריח חקל תפוחין קדישין, שישראל נמשלו להם.

(מאמר "ריח שדה אשר ברכו ה', הרב דוד דב לבנון, תולדות תשס"ב)

חלק ג: יצחק ויעקב

1.הטעם שלא ביקש לברך את יעקב:

א.יעקב צדיק פנימי ולכן לא זקוק לסיוע חיצוני, הברכה:

מדתו של יצחק היתה גבורה, מדת הדין, ולפי נקודת ראייתה אין ראוי לתת סייעתא דשמיא לצדיק פנימי, שסייעתא דשמיא בחינת רחמים וצדקה, ומצד מדת הדין יש לצדיק לזכות בדין מתוקף בחירתו העצמית... והנה זה ברור, שיצחק אבינו ע"ה ידע שעשו היה חיצוני, אך לא ידע שהתמכר כל כך לרע, עד שהמית כל ניצוץ טוב שבו, ובזה מבואר למה רצה לברך את עשו ולא את יעקב, כי הכיר שיעקב הוא צדיק פנימי, ולפי דעתו דוקא מפני זה לא היה ראוי לתת לו ברכות שהן סיועים חיצוניים, אך בחשבו את עשו ללוחם ומתלבט להתגבר על תכונותיו הרעות, ראה צורך לברכו דוקא שיסתייע בדרך עבודתו. ולכן כתוב ויאהב יצחק את עשו כי אהבה היא תולדת נתינה, והוא היה תמיד נותן סיוע לעשו והיה מקרבו ומחבבו מאד. ולא עוד, אלא שלפי דעתו היה רואה בעשו אותו אופן של עבודה שמילא את תוכן חייו הוא, עבודה של התגברות תמידית על קשיים פנימיים, ועל כן היה אוהבו ביותר. 

(מכתב מאליהו ,חלק ב',ברכת יצחק, עמוד רו)

ב.רצה שיעקב ימרק עצמו בדין בעולם הזה ויבוא נקי מדין לעולם הבא:

...יצחק היתה מדתו פחד, על כן חשש שתשאר לו מדת הדין לעתיד לבא, ולכן רצה לתת הברכות לעשו, כמו שאמרו חז"ל בחגיגה ט' יאתה עניותא ליהודאי, ומאהבתו ליעקב שישאר נקי ממדת הדין, רצה לתת לעשו העולם הזה לגמרי, והיו משעבדים בישראל יותר, ולא יכולנו להתקיים כי אם בנס, אך חשב שהכל כדאי שלא יצטרכו ישראל דינא קשיא של עולם הבא. אך משמים ידעו, שאי אפשר לסבול גלות קשה כזו, ונודע הדבר לרבקה וכו'. (חכמה ומוסר/הרב שמחה זיסל , חלק א סימן קצג)

2.יעקב מקבל ברכתו- בדין:

גם ברוך יהיה - שעל פי הדבור ברכתיו, שהרי קנה הבכורה ממך, ושורת הדין עשיתי...(חזקוני, שם שם לג)

3.הברכה שניתנה ליעקב ע"י יצחק לפני צאתו היא הברכה הרוחנית שיועדה לו מלכתחילה:

בענין ברכת יצחק שרצה ליתנה לעשו. ובפי' נראה כי ברכת יעקב היתה מיוחדת אליו כמו שברכו לבסוף ברכת אברהם שהוא עיקר הברית שכרת השי"ת לזרעו אחריו. 

(  שפת אמת - בראשית - פרשת תולדות - שנת [תרנ"א] )

חלק ד:יצחק ורבקה

1.ויעתר- תפילה מכח מידת הדין:

וַאֲזַל יִצְחָק לְטַוָור פּוּלְחָנָא אֲתַר דְכַפְתֵיהּ אֲבוֹי וְהָפַךְ יִצְחָק בִּצְלוּתֵיהּ דַעֲתֵּיה דְקֻבָּ"ה מִמַה דִגְזַר עַל אִנְתְּתֵיהּ אֲרוּם עַקְרָא הֲוַת גַבֵּיהּ עֶשְרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאִתְהֲפִּיךְ בְּגִינֵיהּ דַעֲתֵּיה דְקֻבָּ"ה מִמַה דִגְזַר עֲלֵיהּ דְאַף הוּא הֲוָה עָקָר וְאִתְרָוַח וְאִתְעַבָּרַת רִבְקָה אִנְתְּתֵיהּ:(תרגום יונתן,שם)

כיום ייחדה העברית את הפועל עתר להגשת בקשה רשמית לבית המשפט.הבקשה קרויה עתיקה והמגיש אותה- עותר (עברית של שבת /ד"ר ניסן נצר בראשית ע"מ 85)

2.תפילה היא חיבור עם שמיא ועל בנים היא חיבור כפול גם עם הדור הבא אז מדוע היה צריך יצחק להעתיר בתפילות כ"כ הרבה?

תקבר בשיבה טובה. בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת ה' שנים קודם זמנו, ובו ביום  (ש) מרד עשו:
..ביקש הקב"ה להאריך את עקרותו של יצחק בחמש שנים נוספות כדי להשלים שנות חיי אברהם אביו אולם מאחר והוא הפציר וביקש ממנו ילדים נעתר לו הקב"ה.
הוי אומר התנהל בשמים מאבק האם לשמוע לתפילתם של יצחק ורבקה ולתת להם ילדים וע"י זה לקצר את חיי אברהם או לא לשמוע לתפילתם כעת אלא שימתינו עוד חמש שנים נוספות ...ולכן נאמר הלשון "ויעתר" שמשמעותו שהיה כביכול קשה לקב"ה לשמוע לתפילתם משום שהיה זה על חשבון חייו של אברהם (ע"פ הגרי"ח זוננפלד, ע"פ עלון להתעדן באהבתך)

3. יצחק חותר בתפילתו עד לרקיע השביעי- רקיע ערבות ולכן יתחק ורבקה מונצחים בתפילת שחרית של שבת:

ויעתר יצחק לי"י לנוכח אשתו. לפרש ענין אומרו לנכח אשתו, וגם אומרו המסובב תחילה ואחר כך הסיבה, נ"ל דהנה אנשי כנסת הגדולה סדרו לנו בנוסח תפלת שבת סדר יצח"ק רבק"ה, דהיינו בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך וכו', שמרומז כסדר יצחק רבקה, והלא דבר הוא, אך הוא דהנה יצח"ק רבק"ה בגימטריא תפל"ה ובגימטריא ואתחנ"ן שהוא סוד תקט"ו תפלות שהתפלל משה [דב"ר פי"א י'], שמבואר ענינם במגלה עמוקות [אופן ל"ה] שהם סוד צירוף י"ה ת"ק, היינו י"ה פעמים ת"ק שנה שמן הארץ עד לרקיע ערבות [חגיגה יג.], שהוא סוד סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו [תהלים סח ה], היינו ישרו במסלה, ישר"ה תפלתכם שתעלה עד לרקיע ערבות בי"ה שמו, היינו עד מספר שמו ט"ו, היינו ט"ו פעמים ת"ק, ושם תעשה התפלה פירות אפילו יצטרך לשידוד המערכה. וז"ש ויעתר יצחק לי"י לנכח אשתו, היינו שחתר חתירה ועלה למעלה שיאת תפלתו כל כך, עד המספר תפל"ה שהיא מספר יצח"ק יהיה לנכח אשתו רבק"ה אשר שניהם יחד בגימטריא תקט"ו, שהוא עד רוכב בערבות, ואמר הכתוב שהוצרך לכך כי עקרה היא בטבע, והוצרך לשידוד המערכה שלא בטבע, והבן:

(ספר אגרא דכלה/רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב - פרשת תולדות )

4.דינא קשיא ודינא רפיא- לכן אוהב אותה

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַף עַל גַּב שֶׁכָּל זֶה עָשְׂתָה, לֹא יָדַעְנוּ הַאִם מַעֲשֶׂיהָ כְּשֵׁרִים אוֹ לֹא. אֶלָּא בֹּא רְאֵה, כָּתוּב כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּשׁוֹשַׁנָּה - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שֶׁהִיא בֵּין אוּכְלוּסֶיהָ כְּמוֹ שׁוֹשַׁנָּה בֵּין קוֹצִים, וְסוֹד הַדָּבָר - יִצְחָק בָא מֵהַצַּד שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהוּא חֶסֶד עֶלְיוֹן, וְעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת, וְאַף עַל גַּב שֶׁהוּא הַדִּין הַקָּשֶׁה. וְרִבְקָה בָּאָה מִצַּד שֶׁל הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְהִתְעַלְּתָה מִבֵּינֵיהֶם, וְהִתְחַבְּרָה עִם יִצְחָק. שֶׁהֲרֵי רִבְקָה בָּאָה מִצַּד הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְאַף עַל גַּב שֶׁהָיְתָה מִצַּד הַדִּין הָרָפֶה וְחוּט שֶׁל חֶסֶד תָּלוּי בָּהּ, וְיִצְחָק דִּין קָשֶׁה וְהִיא רָפֶה - הָיוּ כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. וְאִם לֹא שֶׁהִיא רָפֶה, לֹא יָכוֹל הָעוֹלָם לִסְבֹּל אֶת הַדִּין הַקָּשֶׁה שֶׁל יִצְחָק. כְּמוֹ כֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַוֵּג זִוּוּגִים בָּעוֹלָם, אֶחָד תַּקִּיף וְאֶחָד רָפֶה, כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יִתְתַּקֵּן וְיִתְבַּסֵּם הָעוֹלָם

(זוהר קלז ע"א)

5.השם הפוך מהמהות- כי זקוקים לשותפות של השני כדי לממש את ייעודם{ענ"ד}:

א.רבקה- שמה  לכאורה הפוך למידה הדומיננטית שלה- חסד:

ולזה תמצא רמז המדות של האבות, ועשה 'חסד' עם אדוני אברהם הוא מדת חסד לאברהם. ואחר כך בסיפור רבקה כתיב ותאמר גם לגמליך אשאב, הראשי תיבות הוא אגל"א, והוא שם הגבורה מדתו של יצחק, כמו שכתבו המקובלים. והוא שם היוצא מברכת א תה ג בור ל עולם א דני המיוסד על מדת יצחק שהוא מדת הגבורה, ואתה גבור לעולם אדנ"י ראשי תיבות אגל"א, והאריכו המקובלים בזה. על כן בראש השנה שהוא יום הדין, כשהחזן מתחיל המלך היושב כו' בפי ישרים תתרומם כו', אז מהפכים הנוסח ועושים הנוסח בראשי תיבות יצחק ורבקה. ודע כי שם רבקה מורה על ענין הדין, כי אין הדין פירושו לעקר ולשרש, רק פירושו לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, הן טוב הן רע פרי מעלליו יאכל שכר או עונש. זהו שם רבקה, כי אותיות 'רק' מורים על הריקות, ריק אין בו, ואותיות 'בה' מורים על מציאות 'בה', והצירוף של 'רק' ושל 'בה' הוא רבקה. ורמוז בדברי אברהם אבינו ובדברי עבדו זקן ביתו, כי אברהם אבינו אמר 'רק' את בני וגו', ואליעזר אמר 'בה' אדע כי עשית חסד עם אדוני, הרי רמוז מדת יצחק. אחר כך אמר ברוך ה' אלהי אדני אברהם אשר לא עזב 'חסדו' 'ואמתו', היא מדת יעקב כמו שנאמר (מיכה ז, כ), תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, כי הוא קו האמצעי מדת אמת, אבל מכריע ומטה כלפי חסד כנודע, זהו שאמר 'חסדו' 'ואמתו':

(ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת חיי שרה תורה אור (ב) )

ב.יצחק- שמו - צא חוק -הפוך לכאורה למידתו- דין,חוק, צמצום:

הופעת נשמתו של יצחק הוא דבר שלא היה כמותו בהיסטוריה כולה, שכן הולדת ולד לאשה עקרה בגיל כה מאוחר זהו דבר בלתי נתפס (בודאי בזמנו). זה שינוי, זו הפתעה, וכל הפתעה גורמת לצחוק (כפי שאמר הפילוסוף אנרי ברגסון במאמרו הידוע "הצחוק"). כמו כן, אנו מוצאים שאדם צוחק כאשר הוא רוצה להתמודד עם דבר שהוא למעלה מכוחו (ובדרך רמז: את מה שאדם יכול ורגיל לקבל אפשר לכנות: 'חוק', ואת מה שמעבר לכך ניתן לכנות: צֵא-חוק, מחוץ ל'חוק', מחוץ לדבר הרגיל והקצוב).

(נפגשים בפרשה ,שיחה עם אראל סג"ל מכון מאיר, תש"ע /הרב אורי שרקי - פרשת וירא)

6.שורש המחלוקת בין יצחק לרבקה - מחלוקת בית שמאי ובית הלל:

יצחק נודע שהיה בסוד הגבורות ואחר העקידה נמתקו הגבורות שבו כנודע לכן קיים המצווה כבית שמאי שהם גם כן סוד בחינת הגבורה והיה לו ב זכרים ודי לו בזה לקיום המצווה בשורש נשמתו והוא דוגמא לעתיד לבוא שיהיה הלכה כב"ש (אמרי יוסף, פרשת תולדות דף קטו-קטז)

נמצינו למדים מזה יסוד גדול בהליכות עולם של יצחק אבינו שמחמת היותו דבוק במידת הדין התנהג גם להלכה כשיטת בית שמאי שמדתם דין לכן גם לעניין ברכות העולם הזה רצה להתנהג כשיטת בית שמאי שראוי לפרוש מכל ענייני העולם הזה וכפי שתהיה ההלכה לעולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולפיכך לא רצה מתחילה למסור את הברכות ליעקב איש תם עמוד התורה אבל רבקה אמנו השיגה מצד חסד שבה שבעולם הזה שמתקיים במידת החסד בבחינת "עולם חסד יבנה" הלכה כבית הלל שמידתם חסד אם כן ראוי להשפיע ברכות העולם הזה ליעקב כדי שיוכל לעסוק בתורה ובעבודת ה' מתוך הרחבת הדעת 

( שבילי פנחס בראשית חלק ב מאמר כז)

7.יצחק מעורר יראה וזו הסיבה להתנהגות רבקה שלא שיתפה את יצחק בנבואה שקיבלה ובתובנות שלה על עשו:

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל (שם,כד,סד)

מרוב פחד ובושה כסתה רבקה עצמה בצעיף כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה, ומאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם, לא בושו לדבר רתת לפניהם. מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה להסיפור שיבוא בפרשת 'תולדות' שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים, כי היא יודעת האמת כי עשו, רק ציד בפיו. וכן בשעת הברכות... ואילו הייתה רבקה עם אישה כמו שרה ורחל עם אנשיהן, לא היה מגיע בזה האופן. (הנצי"ב , העמק דבר, בראשית כז סה)

חלק ה: יצחק וחוה

1.יצחק- גלגול ותיקון לחווה:

 אבל הענין ע"פ הקדמות זוהר חדש נפש אדם נתגלגל באברהם בת זוגי' בשרה ואח"כ נתגלגל' הנקיבה ביצחק ז"ס למועד אשיב אליך כעת חיה ולשרה בן ר"ל שרה שהיתה גלגול חוה שנקראת קודם החטא חיה ביוד כי היא אם כל חי ויהי האדם לנפש חיה רק אח"כ משכה ערלת הנחש ונקראה חוה על שם הגוי' והנה עתה שנתבשרה שתיקן עיסה שלה שפירס' נידה ויתוקן למועד בלידת יצחק שיהיה תיקון נשמתה של חוה כעת חיה ר"ל כשיהי' לשרה בן אז תהי' נקראת חיה [לכן יצחק שהי' נקרא ע"ש צחוק עשה לי אלהים עבור שהוא תיקן י' של ברית ראשון לנמולין לשמונה נקרא יצחק] ולפי שיצחק הי' נפש חוה כמו שרה אמו לכן בשעת עקידה שיצא נפש יצחק ויצא יצחק מסיטרא דנוקבין ונתקרב איל זכר תחתיו נקרא בן אברהם כ"ש הנני בני עתה אתה תהי' בני ויעלהו לעולה שהי' נקרא אז בנו ולא כמקודם עקידה הי' בן לשרה קשור בנפש חוה ועתה נקשר בו רוחו של אדם הראשון

(ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת תולדות )

2.עיני יצחק כהו כי היה תיקון של חווה שחטאה בעיניה וגרמה לפקיחת העיניים של אדם וחווה שלא בזמן :
לפי שיצחק היה תיקון חוה שקלקלה באכילת עץ הדעת (בראשית ג) ותפקחנה עיני שניהם מאכילת הפרי לכן עתה ותכהן עיניו מראות מן אותה הראיה שהיה העץ טוב למאכל ונחמד למראה ולפי שעשו היה הראשון ר"ל בן הראשון של חוה שהוא קין שהי' מזוהמת סמאל שהטיל זוהמא בחוה לכן הי' סיג של יצחק עשו שופך דמים אבל מאברהם יצא סיג של ישמעאל שהיה בא מהגר שהיא לילית שגרשה שרה אותה ואת בנה הלך עשו ליקח בת ישמעאל שיהי' לו תרין סיגין מן כספא ודהבא (תהלים קיט) סיגים השבת כל רשעי ארץ לכן הוצרך עתה יצחק להיות סומא לקיים (דברים כח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך שהי' סמוי מן העין לתקן (איוב יא) עיני רשעים תכלינה והוצרך יעקב לבא שהוא שופרי דאדם וליקח מן יצחק שהוא תיקן שניהם אדם וחוה והם הברכות אשר הביא בנו עשו שהוא שר שמעלה הקללות לעולם:
(ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת תולדות )

3.יצחק ביקש במעשיו עם עשיו לתקן את חטאה של חווה:

‏‏נאמר בפרקי דרבי אליעזר [פרק כא] ירי יוסף אומר קין והבל תאומים היו... ‏והגיע ליל יום טוב של פסח וקרא אדם לבניו ואמר להן עתידין ישראל להקריב ‏קרבנות פסחים, הקריבו גם אתם לפני בוראכם. והביא קין מוּתר מאכלו קליות  ‏זרע פשתן, והביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן כבשים שלא נגזזו לצמר, ונתעבה ‏-(לשון תועבה) מנחת קין ונתרצה מנחת הבל, שנאמר "וישע הי אל הבל ואל מנחתו וגו". ‏נמצא איפוא שכל שאירע עם קין והבל עד רציחתו היה בחג הפסח. 

‏והנה ידע יצחק שהוא גלגול חוה, ועשו ‎הוא‏ גלגול קין, ועתה כשהגיע ערב פסח ‏רצה יצחק לתקן את הקלקול הקדום, בזמן הראוי לו. ‏ולכן יויקרא את עשו בנו הגדולי ומגלה לנו הכתוב שלכן קרא לעשו ולא ליעקב, היות‏ והוא בנו הגדול, וגם קין היה בנו הגדול של אדה"ר, ועתה הוצרך התיקון להיות על ידו בדוקא.

‏‏‏ואמר ישא נא כליך' - יכליםי בלשון חז"ל הס הבגדים, והוא מזהירו שיטול את ‏בגדי החמודות אשר לו, שהם בגדי אדהייר, שעל ידם היו החיות נבהלות ובאות אליו מעצמן, כדי שלא יצטרך להביא מן הגזל. 

‏וצודה לי- לשמי, בכדי שאוכל לתקן החטא של חוה [שנטלה מן הגזל, מהעץ האסור ‏לה]. ‏‏וכתיב יוצודה לי צידה' הגם שקוראים ציד. לרמז שבא בזה לתקן את ‏היצידהי שעשתה חוה שצדה ברשתה את כל בני העולם וגרמה להם רעה. 

‏‏‏ומשום כן רצה יצחק לברך דוקא את עשו, כדי לתקנו, ולהביאו למעלה גדולה ‏כמו אדהייר קודם החטא.

‏ ‏‏[יצחק אומר לעשו "וצא השדה" שאתה קין שנטל השדות והקרקעות, אף אתה ‏איש שדה. ‏‏‏וכמו שקין הוא זהמת הנחש שגרמה לאדה"ר לאכול מיעץ הדעת' המעורב בו ‏יטוב ורע', כך אתה ועשה לי מטעמיםי לשון רבים, ומיעוט רבים שנים, לתקו ‏חטא אדהייר שחמד דבר הכולל בתוכו שני מטעמים -עה'"ד טוב ורע. {האריזייל ספר

‏‏‏הליקוטים פי תולדות}

‏אולם עשו לא עמד בציפיות, ורוע קין עדיין פעפע בו, ולא די שלא נטל את בגדי ‏החמודות כציווי אביו, אלא שהלך להביא מן הגזל כדרשת חזייל'" על הפסוק ‏ילצוד צידה להביא", או לצוד או לחביא מכל מקום, ואף מן הגזל.

(משנת הגלגולים הרב בועז שלום, ע"מ 128-129)

סיום:אהבת יצחק לעשיו- לתת ליצחק טענה לפני הקב"ה שימחל לעם ישראל לעתיד לבוא כי בעומק העומק של הדין- יש חסד גמור:

1.ליצחק יש טענה מנצחת בגלל שריחם ואהב את עשיו למרות חטאיו:

ואיתא בשבת (פ"ט ע"ב) לעתיד לבא יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו כו' אמר לו ליצחק כו' פלגא עלי ופלגא עלך, נראה שיצחק הפליג בטענותיו שירחם ה' על בניו וטען ג"כ כנ"ל הבט כי גם לי היה בן רשע אעפ"כ אהבתי אותו לכן גם אתה תרחם על בניך, וזה ויאהב כי ציד בפיו למען יהיה ציד בפי יצחק וטענה חזקה לעתיד 

(ספר פרדס יוסף על ספר בראשית פרק כה פסוק כז )

2.מציאת זכות מצד הדין היא גובהה ועמוקה ונצחית יותר ולכן במציאות של לעתיד לבוא דווקא יצחק מזכה את ישראל:

‏נמצינו למדים זה יסוד גדול, כי כאשר זוכה  ‏האדם בדין רק מצד מדת הרחמים, כי ‏אז הטובה לא תתמיד מחשש שמא תתעורר ‏מדת הדין לקטרג עליו, אבל אם גם מדת הדין ‏מסכימה עם מדת הרחמים, כי אז הטובה היא ‏‏תמידית בבחינת: "אלקים יחננו ויברכנו יאר ‏פניו אתנו סלה".

‏מעתה יש לומר, כי בגאולה העתידה שהיא ‏גאולה שאין גלות אחריה, יעלה ‏ברצון ה' לזכות ישראל לנצח נצחים, והנה אם ‏היה הקב"ה מזכה את ישראל, רק על ידי ‏הלימוד זכות של אברהם שמדתו חסד ‏והלימוד זכות של יעקב שמדתו רחמים, כי אז ‏לא היתה הטובה נמשכת לתמיד, שהרי יש ‏חשש שמא תתעורר מדת הדין לקטרג על ‏ישראל, לכן יסבב הקב"ה שאברהם בעל ‏החסד ויעקב בעל הרחמים לא ימצאו זכות אצל ‏ישראל, ודוקא יצחק שמדתו דין ילמד זכות ‏על ישראל לזכותם גם מצד הדין, והנה אחרי ‏שיצחק בעל הדין ימצא זכות על ישראל, הרי ‏ברור שגם אברהם ויעקב שהם יותר רחמים ‏'סכימו לכך, ועל ידי זה יצאו ישראל זכאים ‏גם מצד מדת הדין, כדי שהטובה תימשך לנצח נצחים

(שבילי פנחס, בראשית חלק ח ע"מ קיב-קיב מאמר "מדוע בחרו לכלה ברכת לבן")

_________________________________________________________________________

ג.שורשו של עשיו- ביצחק וזה עומק הסיבה ששאל על מעשר המלח והתבן

עשיו כפי שהוא בשורשו (המקיף עליו מלעמלה) הוא דרגה נעלה בקדושה - רישא שעשיו בעטפוי דיצחק (תרגום יונתן בן עוזיאל ויחי נ,יג) .שורשו של עשיו (גבורה דקליפה) הוא מיצחק(גבורה דקדושה) ומצד בחינת המקיף עשיו שואל איך מעשרין את התבן

לפי זה ש לומר שעשיו שאל אודות שני הדברים אלו דווקא (מלח ותבן) משום שהם רומזים לבירור שלו.

מלח- מבואר בחסידות שמלח הוא שורש כל הגבורות ולכן מלח ממתיק דינים שכן אין הגבורות נמתקין אלא בשורשן הרי שבעניין מעשרין את המלח נרמז הבירור של הגבורות דעשיו.

תבן- מבואר בחסידות שמוץ ותבן "שאינם רק פסולת החיטה" הם מבחינת הקליפות ולכן שיבח עשיו את עצמו שנתן מעשר מתבן.לכן נאמר בבירורו של עשיו לעתיד לבוא (עובדיה א יח): והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש"

(ביאורים לפירוש רש"י של התורה,בראשית ע"מ 161 הרבי מלובביץ')

3.יצחק ביקש מטעמים מעשיו כדי לבדוק אם ידע לחבר בגשמיות שלהם איזה שהוא טעם של קדושה:

אפשר לטעום טעם נוסף בבקשת יצחק להביא לו מטעמים, מפני שרצה לבודקו, אם יוכל להכין מטעמים מעסקי עולם הזה, שיהיה בהם טעם של קדושה, וזה יוכיח לו שעשו ראוי לעשיה הגשמית שהועד לה. 

והנה כאשר יעקב הביא לו את המטעמים וירח את ריח בגדיו, ועל ידיו היו עורות עיזים, וידוע ש"אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן. כריח שדה אשר ברכו ה' - שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כן דרשו רבותינו ז"ל" (רש"י בראשית פרק כז פסוק כז), היינו שהעשיה הגשמית, שבדרך כלל ראויה להיות מאוסה אצל עובדי ה', נכנס בה ריח של קדושה, ריח חקל תפוחין קדישין, שישראל נמשלו להם.

(מאמר "ריח שדה אשר ברכו ה', הרב דוד דב לבנון, תולדות תשס"ב)

1.עיני יצחק כהו כי היה תיקון של חווה שחטאה בעיניה וגרמה לפקיחת העיניים של אדם וחווה שלא בזמן :
לפי שיצחק היה תיקון חוה שקלקלה באכילת עץ הדעת (בראשית ג) ותפקחנה עיני שניהם מאכילת הפרי לכן עתה ותכהן עיניו מראות מן אותה הראיה שהיה העץ טוב למאכל ונחמד למראה ולפי שעשו היה הראשון ר"ל בן הראשון של חוה שהוא קין שהי' מזוהמת סמאל שהטיל זוהמא בחוה לכן הי' סיג של יצחק עשו שופך דמים אבל מאברהם יצא סיג של ישמעאל שהיה בא מהגר שהיא לילית שגרשה שרה אותה ואת בנה הלך עשו ליקח בת ישמעאל שיהי' לו תרין סיגין מן כספא ודהבא (תהלים קיט) סיגים השבת כל רשעי ארץ לכן הוצרך עתה יצחק להיות סומא לקיים (דברים כח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך שהי' סמוי מן העין לתקן (איוב יא) עיני רשעים תכלינה והוצרך יעקב לבא שהוא שופרי דאדם וליקח מן יצחק שהוא תיקן שניהם אדם וחוה והם הברכות אשר הביא בנו עשו שהוא שר שמעלה הקללות לעולם:
(ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת תולדות )

2.יצחק ביקש מיעקב לנשקו וביקש למששו- כדי לתקן את התוספת המיותרת של חווה שאמרה שאסור לגעת בעץ הדעת: (ענ"ד)

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי (בראשית כז,כא)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק אָבִיו:  גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי, בְּנִי(בראשית כז,כו)

חלק ג: הטעם לגישתו של יצחק אל יעקב ועשיו בניו:

4.בתוך ברכתו ה"גשמית " של  יצחק היתה קומה המתבררת כמדברת  על העולם הבא:

וְיִתֶּן לְךְ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ - הִנֵּה מִלְמַעְלָה וּמִמַּטָּה בְּחִבּוּר אֶחָד. וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ - הִנֵּה פֵּרְשׁוּהָ, אֲבָל כַּכָּתוּב וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. בּא רְאֵה, נַעַר הָיִיתִי וְגוֹ', וּבֵאֲרוּהָ - הַפָּסוּק הַזֶּה אָמַר אוֹתוֹ שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָמַר וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ.
יַעֵבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךְ לְאֻמִּים - בִּזְמַן שֶׁשָּׁלַט שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁכָּתוּב וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגוֹ' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגוֹ'. וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךְ לְאֻמִּים - בִּזְמַן שֶׁיָּבא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁכָּתוּב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, הַכֹּל בִּזְמַן שֶׁיָּבֹא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, כַּכָּתוּב (תהלים עב) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.

(זוהר בראשית דף קמג ע''א)

חלק א: יצחק ויעקב

ג.אהבה שתגן על עם ישראל לעתיד לבוא

וכתב בעל שערי אורה ז"ל על ויאהב יצחק את עשו אמר וכי צדיק גמור כיצחק שאין השכינה נפרדת ממנו אפילו שעה אחת היה אוהב לרשע כעשו, אלא פרק גדול מסודות התורה הוא, דע כי יצחק אבינו ז"ל צפה כל העתיד להיות וצפה וראה כל בני יעקב חוטאין ומכעיסין לפני ה' ויירשו דיני גיהנום, וכשראה ישראל בגלות עשו שמח שגלות מכפרת עוון, ואהב צרות עשו ללמד על ישראל חובה כדי לגמור עליהן הדין בגלותו בעולם הזה ולא יהיו נצודים בדיני גיהנום..., אלא סוד הענין הוא שיצחק הוא כובש מדת הגבורה בחוזקה לכך בחר במדה זו לעמוד כנגדה לרחם על בניו... :

(שפתי כהן על בראשית פרק כה פסוק כח )

וידו אוחזת בעקב עשו. כי מדת רחמים אוחזת במדת הדין ומעכבה, כאומרם (ברכות ז.) יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך. ולכן יעקב אחז בעקב עשו שלא יצא לקטרג על בניו, כשהוא אחוז בתקפו של יצחק. ויצחק בן ששים שנה כשהוא בגבורתו, בלדת אותם. ולכן ויאהב יצחק את עשו בנו, שהוא אחוז במדת דינו, ואת כל עורב למינו. ורבקה הרחמנית על בניה, אוהבת את יעקב:

ולכן יש לנו להודות לקבלה כי כל זה בא מצד יצחק שהוא מדת הדין, כאומרו ופחד יצחק היה לי (לק' לא, מב), כי רוב צחוק מביא בכיה ואף וחמה. וזהו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו. אז ידבר אלימו באפו (תהלים ב, ד-ה), וזהו צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי (לעיל כא, ו), וכן אין היין טוב אלא על שמריו. ולכן נאמר ביצחק ויבא לו יין (לק' כז, כה), וזהו סוד יין המשמח אלהים ואנשים. ולכן הנזיר נקרא נזיר אלהים (שופטים יג, ה), לפי שהיה פרוש מן היין ופרוש ממדת הדין ואחוז במדת רחמים. ולכן יצחק יצא ממנו עשו, הוא סמאל הוא נחש הקדמוני שממנו יוצאים כל מיני מדות הדין, והם ילדי נכרים

( צרור המור על בראשית פרק כה פסוק כז )