פתיחה:
גרסינן בכריתות (ו א):אמר אביי: השתא דאמרת מילתא היא – יהא אדם רגיל למיכל בריש שתא רוביא, כרתי, סילקי, תמרי, קרא.
וכשאוכל רוביא אומר: "יהי רצון שיתרבו זכיותינו".
כרתי: "יכרתו שונאינו".
סילקי: "יסתלקו אויבינו".
תמרי: "יתמו שונאינו".
קרא: "יקרע גזר דינינו, ויקראו לפניך זכיותינו."
והולכין בזה כפי לשון המדינה. ולכן אצלינו מבשלין ריב"ן, מערי"ן, וקירבע"ס, שחושבין זה לקרא, וקרוי"ט, שזהו כמו קרא, וכיוצא באלו. וכל מקום לפי מנהגו. ומדגים – יש מהדרים אחר מין דג שקורין "כרת", והוה כמו כרתי. וכל דבר טוב – אנו אומרים ה"יהי רצון" על עצמינו, ואם להיפך – אומרים על שונאינו. (ערוך השולחן,סימן תקפג סעיף א)
הסימנים בליל ראש השנה, כרתי רוביא, כי בראש השנה אין מבקשין על עניני העולם הזה, כמו שאמרו בזהר ותיקונים, רק לבקש על מה שאמרו תן פחדך ותמלוך. ויש לומר דלכך מרמזין על צורכי העולם הזה שהם באמת רק רמזים, להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת השי"ת, ובאופן זה שיהיה רק לסימן ולרמז רשאין לבקש, שכן רצונו יתברך, שעל זה נבראו... (שפת אמת, ראש השנה תרל"ב)
מדוע הסימנים דווקא באוכל?
...ועל צד להגדיל ההתעוררות לזכור השם בכל רגע ולשוות יראתו על פניהם לבלתי יחטאו, היתה הכוונה לשום בשולחן קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי, על צד מה שאמרו במסכת כריתות ובמסכת הוריות, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, ליחזי אינש בריש שתא קרכסת, ועל צד שלא יטעו באמרם סימנא מילתא היא, שיהיה זה דרך נחש חלילה לרבותינו מרשע, היתה ההסכמה לקרות עליהם דברים יורו על הסליחה והערה על התשובה, ואמרם מילתא היא, רוצה בו, שהערות התשובה גם מבלי קביעת תפלה רק דרך סימן ותורת עראי, הם יעזרו על הכוונה, ומפני זה צוו לראותם בעת האוכל, להעיר שעם היותם נמשכים אל הנאת הגוף, לא ימשכו רק כפי הצורך, ולא ישלחו אימת המשפט מעל פניהם, והוא שהם קוראים עליהם דברים יורו על זה, יאמרו על הקרא יקראו זכויותינו... (המאירי, משיב נפש מאמר ב פרק ב)
הקדמה:
א''ר יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר {תהילים מט-יג} אדם ביקר בל ילין אמר רמי בר חמא אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה שנאמר {תהילים מט-יג/כא ??} נמשל כבהמות נדמו (סנהדרין לח,ע"ב)
1.המנהג: אכילת ראש של איל
נוהגים בראש השנה לאכול ראש של איל(טור שולחן ערוך סימן תקפג סעיף ב)
ואומרים שנהיה לרא"ש ר"ת לעשות רצון אבינו שבשמיים (ייטיב לב בשם מחותנו הרה"ק מדזיקוב זצוק"ל)
הטעם חיצוני:
לסימן טוב שנהיה לראש ולא לזנב (שם)
הטעם הפנימי:
זכר לאילו של יצחק(שם)
הקשר לחטא בגן עדן:
מעשה העיקדה הוא במידה רבה פעולה מנוגדת והופכית(שמא יש לומר תיקון) לחטא אדם הראשון עם עץ הדעת שכן בגן עדן כל פירות הגן הותרו לו באכילה, הכל שלו,פרט לעץ אחד ואילו בסיפור העקידה הוא מתבקש לקחת את כל עולמו, כל מה שנתן יהבו עליו,בנו ממשיכו ולתת אותו לה'.יותא אם כן שאכילת ראש האיל הקשור בעקידה מתקנת את תאוות האכילה של אדם הראשון. (ענ"ד)
2.המנהג: אכילת דגים
יש נוהגים לאכול דגים בסעודת ראש השנה(ברכת יוסף סימן תקפ"ד סעיף ד בשם הרשבץ)
הטעם החיצוני:
לסימן ברכת פרו ורבו שנתברכו בהם הדגם בעת בריאתם(בראשית א,כב)
וכן וידגו לרוב(בראשית מח טז) כדגים הללו שפרים ורבים ואין עי הרע שוטלת בהם (רש"י,שם)
הטעם הפנימי:שקט בבית המשפט
ואפשר לומר שהמצוה לאכול דגים ... כי בכל מיני בעלי החיים הכשרים לא נמצא מי שאינו משמיע קול,אלא הדג,שאינו משמיע קול ורק שותק תמיד (בשם רבי נפתלי מרופשיץ/בתוך"תפארת השבת")
הקשר לחטא בגן עדן:אדם הראשון חטא בשני חטאים בגן עדן, הראשון באכילה והשני חטא בדיבורו כאשר אמר "האישה אשר נתתת עימדי וגו'" וראוי היה לו להודות על טעותו או לפחות לשתוק ובזה יש קשר לאכילת הדג דווקא המסמל יותר בע"ח אחר את השיתקה בעת הדין(ענ"ד)
3.המנהג: אכילת אתרוג
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא (טור אורח חיים סימן תקפג)
טעם חיצוני: תיקון עץ הדעתכדי לתקן את חטאו של אדם הראשון שאכל בראש השנה מעץ הדעת שלדעות מסויימות הוא האתרוג (ע"פ הלכה וטעמיה -ראש יוסף,שם)
טעם פנימי:מצווה גוררת מצווהכדי לבקש ביום הדין שנזכה לקיים מצות אתרוג כהלכה(ע"פ הלכה וטעמיה -ראש יוסף,שם)
הקשר לחטא בגן עדן:
מהו פרי עץ הדעת? נאמרו על ידי רבותינו דעות שונות, והמרכזית שבהן היא שעץ הדעת אתרוג היה, שטעם עצו ופריו שווים, וכמו שנאמר "המן העץ... אכלת".
עץ הדעת נאכל בראש השנה, כשהיה עדיין איסור באכילתו. נראה שאם היה האדם ממתין עד יום כיפור היה הפרי מותר לו לאחר מכן. הלא יום הכיפורים הוא היום שבו עתידה התורה להינתן לישראל במתן הלוחות השניים, והלא התורה היא עץ החיים. בינתיים אסרה האישה אפילו את הנגיעה "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". אמנם היא הוסיפה על האיסור, אך מדוע דווקא נגיעה? בתלמוד נאמר שמשמוש הידיים מזיק לאתרוגים, ולכן סברה האישה שאם אין לאוכלו, עדיף בינתיים שלא לנגוע בו, כדי שלא יתקלקל הפרי, וגזרה גזרה דרבנן על הפרי. אם היה נשמר הסדר הראוי, היה האדם עושה חגיגה לכבוד ההיתר הראשון, ביטול איסור הנגיעה. וראה זה פלא, שהתורה אכן קבעה חג אחרי יום הכיפורים, שתוכנו הוא נטילת האתרוג ביד!
(הרב אורי שרקי, מאמר טו בשבט- חג השיקום)4.המנהג: אכילת רימוןויש אוכלים רימונים ואומרים נרבה זכויות כרימון (רמ"א,או"ח,סימן תקפג)
טעם חיצוני: גרעיני הרימון והמצוותבשידוע כי הרמון יש בו תרי"ג גרעינים נגד תרי"ג מצות... ואומר אני, אם הגרגרים מרמזים על המצות, א"כ העסיס רמונים, שהוא עיקר הפרי, מרמז על התורה, מעיןשל דבש עסיס רמונים. נמצא רמון כשהוא בשלימותו מרמז על ת"ח שעוסק בתורה שבה תרי"ג מצות ומקיימם.ר"מ סופר ,דרשות חתם סופר, ירושלים תשס"ב, ח"ב)
טעם פנימי: שהק"בה יראה את הפנימיות הטובה שבנו אע"פ שיש בהם חטאים ששהם חיצוניים לנו (ענ"ד)
ר''מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (חגיגה טו ע"ב)
הקשר לחטא בגן עדן- חווה חטאה בפרי שחיצוניותה משכה אותה אליו במקום לחפש אחר הפנימיות:וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(בראשית ג,ו)
5.המנהג: איסור אכילת אגוזיםיש נוהגים לא לאכול בראש השנה אגוזים (רמ"א סימן תקפג סעיף ב בשם המהרי"ל)
טעם חיצוני: אגוז בגימטריא חט(א) (שם)
טעם פנימי:את הפסוק אל גינת אגוז ירדתי דרשו חז"ל: למה נמשלו ישראל לאגוז?מה אגוז אף על פי שמתגלגל למקום הטינופת- אין תוכו נמאס,אף ישראל אף על פי שמתגלגלין באומות העולם- אין תוכן נמאס" ומכיון שאגוז רומז על גלות ישראל בין האומות לא מסמנא מילתא לאוכלו בראש השנה( ע"פ חתם סופר הגהותיו לסימן תקפג, מתוך הלכה וטעמיה)
הקשר לחטא בגן עדן: הפרי שהביא לגלות
מצד אחד- גם כן מיוחס להיות פרי עץ הדעת:ברוך אתה ה' אמ"ה אשר צג [=יצר, ברא] אגוז בגן עדן, שושנת העמקים, בל ימשל זר במעין חתום (סידור עמרם גאה מהדורת פרומקין, חלק ג סעיף 406.)
מצד שני- גלות ראשונה החלה אצל אדם הראשון:וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: (בראשית ב,כג-כד)6.המנהג: אכילת תפוח בדבשואחר כך יאכל תפוח מבושל בסוכר, ויאמר יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, ואין אומרים כדבש.
טעם חיצוני: כנגד חקל תפוחין שהוא מקום השכינה
וכתבו האחרונים ז"ל הטעם שמביאים תפוח, רמז לחקל תפוחין קדישין, בסוד ראה ריח בני כריח שדה,
טעם פנימי: 3 מעלות שבתפוח כנגד 3 העניינים עליהם מבקשים בר"ה
ונראה לי בסייעתא דשמיא טעם לתפוח בליל ראש השנה, כי התפוח יש בו שלש הנאות, טעם, ומראה, וריח, והוא לסימן טוב לבקשתינו שפע הכללי, שהוא בני חיי מזוני, לכל השנה כולה(בן איש חי, שנה ראשונה,ניצבים ד)
הקשר לחטא בגן עדן: העונש היה על בני,חיי ומזוני
בני :אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: (בראשית ג,טז)
חיי:וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב,יז)
מזוני: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג,יט)הערת אגב-תפוח המוזכר בחז"ל הוא אתרוג ומכאן כנראה ייחוסו השגוי של עץ הדעת לתפוח:
א''ר חמא ברבי חנינא מ''ד {שיר השירים ב-ג} כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע (שבת פח,ע"א)
פריו קודם לעליו. הקשה ר''ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותם עלים אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב''ה כדכתיב כן דודי בין הבנים וקרא דריח אפך כתפוחים (שיר ז) הוה ליה לאתויי טפי: (תוספות,שם)
סיום:זה לשון הטור, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא וכו'... אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה, רצוני לומר כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו, וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו, נמצא העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה, אז הוא רושם שתתקיים תפילתו (של"ה,מסכת ראש השנה, עמוד הדין)
גרסינן בכריתות (ו א):אמר אביי: השתא דאמרת מילתא היא – יהא אדם רגיל למיכל בריש שתא רוביא, כרתי, סילקי, תמרי, קרא.
וכשאוכל רוביא אומר: "יהי רצון שיתרבו זכיותינו".
כרתי: "יכרתו שונאינו".
סילקי: "יסתלקו אויבינו".
תמרי: "יתמו שונאינו".
קרא: "יקרע גזר דינינו, ויקראו לפניך זכיותינו."
והולכין בזה כפי לשון המדינה. ולכן אצלינו מבשלין ריב"ן, מערי"ן, וקירבע"ס, שחושבין זה לקרא, וקרוי"ט, שזהו כמו קרא, וכיוצא באלו. וכל מקום לפי מנהגו. ומדגים – יש מהדרים אחר מין דג שקורין "כרת", והוה כמו כרתי. וכל דבר טוב – אנו אומרים ה"יהי רצון" על עצמינו, ואם להיפך – אומרים על שונאינו. (ערוך השולחן,סימן תקפג סעיף א)
מדוע הסימנים ברמז ולא במפורש?
הסימנים בליל ראש השנה, כרתי רוביא, כי בראש השנה אין מבקשין על עניני העולם הזה, כמו שאמרו בזהר ותיקונים, רק לבקש על מה שאמרו תן פחדך ותמלוך. ויש לומר דלכך מרמזין על צורכי העולם הזה שהם באמת רק רמזים, להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת השי"ת, ובאופן זה שיהיה רק לסימן ולרמז רשאין לבקש, שכן רצונו יתברך, שעל זה נבראו... (שפת אמת, ראש השנה תרל"ב)
מדוע הסימנים דווקא באוכל?
...ועל צד להגדיל ההתעוררות לזכור השם בכל רגע ולשוות יראתו על פניהם לבלתי יחטאו, היתה הכוונה לשום בשולחן קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי, על צד מה שאמרו במסכת כריתות ובמסכת הוריות, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, ליחזי אינש בריש שתא קרכסת, ועל צד שלא יטעו באמרם סימנא מילתא היא, שיהיה זה דרך נחש חלילה לרבותינו מרשע, היתה ההסכמה לקרות עליהם דברים יורו על הסליחה והערה על התשובה, ואמרם מילתא היא, רוצה בו, שהערות התשובה גם מבלי קביעת תפלה רק דרך סימן ותורת עראי, הם יעזרו על הכוונה, ומפני זה צוו לראותם בעת האוכל, להעיר שעם היותם נמשכים אל הנאת הגוף, לא ימשכו רק כפי הצורך, ולא ישלחו אימת המשפט מעל פניהם, והוא שהם קוראים עליהם דברים יורו על זה, יאמרו על הקרא יקראו זכויותינו... (המאירי, משיב נפש מאמר ב פרק ב)
הקדמה:
א''ר יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר {תהילים מט-יג} אדם ביקר בל ילין אמר רמי בר חמא אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה שנאמר {תהילים מט-יג/כא ??} נמשל כבהמות נדמו (סנהדרין לח,ע"ב)
1.המנהג: אכילת ראש של איל
נוהגים בראש השנה לאכול ראש של איל(טור שולחן ערוך סימן תקפג סעיף ב)
ואומרים שנהיה לרא"ש ר"ת לעשות רצון אבינו שבשמיים (ייטיב לב בשם מחותנו הרה"ק מדזיקוב זצוק"ל)
הטעם חיצוני:
לסימן טוב שנהיה לראש ולא לזנב (שם)
הטעם הפנימי:
זכר לאילו של יצחק(שם)
הקשר לחטא בגן עדן:
מעשה העיקדה הוא במידה רבה פעולה מנוגדת והופכית(שמא יש לומר תיקון) לחטא אדם הראשון עם עץ הדעת שכן בגן עדן כל פירות הגן הותרו לו באכילה, הכל שלו,פרט לעץ אחד ואילו בסיפור העקידה הוא מתבקש לקחת את כל עולמו, כל מה שנתן יהבו עליו,בנו ממשיכו ולתת אותו לה'.יותא אם כן שאכילת ראש האיל הקשור בעקידה מתקנת את תאוות האכילה של אדם הראשון. (ענ"ד)
2.המנהג: אכילת דגים
יש נוהגים לאכול דגים בסעודת ראש השנה(ברכת יוסף סימן תקפ"ד סעיף ד בשם הרשבץ)
הטעם החיצוני:
לסימן ברכת פרו ורבו שנתברכו בהם הדגם בעת בריאתם(בראשית א,כב)
וכן וידגו לרוב(בראשית מח טז) כדגים הללו שפרים ורבים ואין עי הרע שוטלת בהם (רש"י,שם)
הטעם הפנימי:שקט בבית המשפט
ואפשר לומר שהמצוה לאכול דגים ... כי בכל מיני בעלי החיים הכשרים לא נמצא מי שאינו משמיע קול,אלא הדג,שאינו משמיע קול ורק שותק תמיד (בשם רבי נפתלי מרופשיץ/בתוך"תפארת השבת")
הקשר לחטא בגן עדן:אדם הראשון חטא בשני חטאים בגן עדן, הראשון באכילה והשני חטא בדיבורו כאשר אמר "האישה אשר נתתת עימדי וגו'" וראוי היה לו להודות על טעותו או לפחות לשתוק ובזה יש קשר לאכילת הדג דווקא המסמל יותר בע"ח אחר את השיתקה בעת הדין(ענ"ד)
3.המנהג: אכילת אתרוג
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא (טור אורח חיים סימן תקפג)
טעם חיצוני: תיקון עץ הדעתכדי לתקן את חטאו של אדם הראשון שאכל בראש השנה מעץ הדעת שלדעות מסויימות הוא האתרוג (ע"פ הלכה וטעמיה -ראש יוסף,שם)
טעם פנימי:מצווה גוררת מצווהכדי לבקש ביום הדין שנזכה לקיים מצות אתרוג כהלכה(ע"פ הלכה וטעמיה -ראש יוסף,שם)
הקשר לחטא בגן עדן:
מהו פרי עץ הדעת? נאמרו על ידי רבותינו דעות שונות, והמרכזית שבהן היא שעץ הדעת אתרוג היה, שטעם עצו ופריו שווים, וכמו שנאמר "המן העץ... אכלת".
עץ הדעת נאכל בראש השנה, כשהיה עדיין איסור באכילתו. נראה שאם היה האדם ממתין עד יום כיפור היה הפרי מותר לו לאחר מכן. הלא יום הכיפורים הוא היום שבו עתידה התורה להינתן לישראל במתן הלוחות השניים, והלא התורה היא עץ החיים. בינתיים אסרה האישה אפילו את הנגיעה "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". אמנם היא הוסיפה על האיסור, אך מדוע דווקא נגיעה? בתלמוד נאמר שמשמוש הידיים מזיק לאתרוגים, ולכן סברה האישה שאם אין לאוכלו, עדיף בינתיים שלא לנגוע בו, כדי שלא יתקלקל הפרי, וגזרה גזרה דרבנן על הפרי. אם היה נשמר הסדר הראוי, היה האדם עושה חגיגה לכבוד ההיתר הראשון, ביטול איסור הנגיעה. וראה זה פלא, שהתורה אכן קבעה חג אחרי יום הכיפורים, שתוכנו הוא נטילת האתרוג ביד!
(הרב אורי שרקי, מאמר טו בשבט- חג השיקום)4.המנהג: אכילת רימוןויש אוכלים רימונים ואומרים נרבה זכויות כרימון (רמ"א,או"ח,סימן תקפג)
טעם חיצוני: גרעיני הרימון והמצוותבשידוע כי הרמון יש בו תרי"ג גרעינים נגד תרי"ג מצות... ואומר אני, אם הגרגרים מרמזים על המצות, א"כ העסיס רמונים, שהוא עיקר הפרי, מרמז על התורה, מעיןשל דבש עסיס רמונים. נמצא רמון כשהוא בשלימותו מרמז על ת"ח שעוסק בתורה שבה תרי"ג מצות ומקיימם.ר"מ סופר ,דרשות חתם סופר, ירושלים תשס"ב, ח"ב)
טעם פנימי: שהק"בה יראה את הפנימיות הטובה שבנו אע"פ שיש בהם חטאים ששהם חיצוניים לנו (ענ"ד)
ר''מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (חגיגה טו ע"ב)
הקשר לחטא בגן עדן- חווה חטאה בפרי שחיצוניותה משכה אותה אליו במקום לחפש אחר הפנימיות:וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(בראשית ג,ו)
5.המנהג: איסור אכילת אגוזיםיש נוהגים לא לאכול בראש השנה אגוזים (רמ"א סימן תקפג סעיף ב בשם המהרי"ל)
טעם חיצוני: אגוז בגימטריא חט(א) (שם)
טעם פנימי:את הפסוק אל גינת אגוז ירדתי דרשו חז"ל: למה נמשלו ישראל לאגוז?מה אגוז אף על פי שמתגלגל למקום הטינופת- אין תוכו נמאס,אף ישראל אף על פי שמתגלגלין באומות העולם- אין תוכן נמאס" ומכיון שאגוז רומז על גלות ישראל בין האומות לא מסמנא מילתא לאוכלו בראש השנה( ע"פ חתם סופר הגהותיו לסימן תקפג, מתוך הלכה וטעמיה)
הקשר לחטא בגן עדן: הפרי שהביא לגלות
מצד אחד- גם כן מיוחס להיות פרי עץ הדעת:ברוך אתה ה' אמ"ה אשר צג [=יצר, ברא] אגוז בגן עדן, שושנת העמקים, בל ימשל זר במעין חתום (סידור עמרם גאה מהדורת פרומקין, חלק ג סעיף 406.)
מצד שני- גלות ראשונה החלה אצל אדם הראשון:וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: (בראשית ב,כג-כד)6.המנהג: אכילת תפוח בדבשואחר כך יאכל תפוח מבושל בסוכר, ויאמר יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, ואין אומרים כדבש.
טעם חיצוני: כנגד חקל תפוחין שהוא מקום השכינה
וכתבו האחרונים ז"ל הטעם שמביאים תפוח, רמז לחקל תפוחין קדישין, בסוד ראה ריח בני כריח שדה,
טעם פנימי: 3 מעלות שבתפוח כנגד 3 העניינים עליהם מבקשים בר"ה
ונראה לי בסייעתא דשמיא טעם לתפוח בליל ראש השנה, כי התפוח יש בו שלש הנאות, טעם, ומראה, וריח, והוא לסימן טוב לבקשתינו שפע הכללי, שהוא בני חיי מזוני, לכל השנה כולה(בן איש חי, שנה ראשונה,ניצבים ד)
הקשר לחטא בגן עדן: העונש היה על בני,חיי ומזוני
בני :אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: (בראשית ג,טז)
חיי:וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב,יז)
מזוני: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג,יט)הערת אגב-תפוח המוזכר בחז"ל הוא אתרוג ומכאן כנראה ייחוסו השגוי של עץ הדעת לתפוח:
א''ר חמא ברבי חנינא מ''ד {שיר השירים ב-ג} כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע (שבת פח,ע"א)
פריו קודם לעליו. הקשה ר''ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותם עלים אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב''ה כדכתיב כן דודי בין הבנים וקרא דריח אפך כתפוחים (שיר ז) הוה ליה לאתויי טפי: (תוספות,שם)
סיום:זה לשון הטור, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא וכו'... אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה, רצוני לומר כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו, וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו, נמצא העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה, אז הוא רושם שתתקיים תפילתו (של"ה,מסכת ראש השנה, עמוד הדין)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה