פתיחה: תורה ציווה לנו משה'וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן... תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' (דברים לג) - כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. תחילה הלך אצל בני עשו. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תרצח'. אמרו: כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא, שנאמר: 'והידים ידי עשו' 'ועל חרבך תחיה'.. הלך אצל בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תנאף'. אמרו לו: כל עצמה של ערוה להם היא, שנאמר: 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהן'.. הלך אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תגנוב'. אמרו לו: כל עצמם אביהם ליסטים היה, שנאמר: 'והוא יהיה פרא אדם'. וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה... יכול שמעו וקבלו?.. לא דיים שלא שמעו אלא אפילו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום.(ספרי,דברים,פסקה שמג)
א.הצורך במעמד הר סיני:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְ-ה-וָ-ה: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְ-ה-וָ-ה:(שמות יט,ז-ט)
א מֹשֶׁה רַבֵּנוּ--לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה: שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת--יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי, שֶׁאִפְשָׁר שֶׁיֵּעָשֶׂה הָאוֹת בְּלָאט וְכִשּׁוּף. אֵלָא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה בַּמִּדְבָּר, לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָן--לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה: צָרַךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים, קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָם בּוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן, הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ, בָּקַע לָהֶם אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח, בָּלְעָה אוֹתָם הָאָרֶץ. וְכֵן, שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת.
ב וּבְמַה הֶאֱמִינוּ בּוֹ, בְּמַעְמַד הַר סִינַי: שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ, וְלֹא זָר, וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ, וְלֹא אַחֵר--הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים. וְהוּא נִגָּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, וְהַקּוֹל מְדַבֵּר אֵלָיו; וְאָנוּ שׁוֹמְעִים: מֹשֶׁה, מֹשֶׁה--לֵךְ אֱמֹר לָהֶם כָּךְ וְכָּךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר "פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" (דברים ה,ד), וְנֶאֱמָר "לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת ה' אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת" (דברים ה,ג).
ג וּמְנַיִן שֶׁבְּמַעְמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ, הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שְׁהִיא אֱמֶת שְׁאֵין בּוֹ דֹּפִי--שֶׁנֶּאֱמָר "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט,ט): מִכְּלָל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה, לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שְׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם, אֵלָא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחְשָׁבָה.
ד [ב] נִמְצְאוּ אֵלּוּ שֶׁשֻּׁלַּח לָהֶם, הֶם הָעֵדִים עַל נְבוּאָתוֹ שְׁהִיא אֱמֶת, וְאֵינוּ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת: שְׁהֶם וְהוּא אֶחָד בַּדָּבָר, כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד--שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם עֵד לַחֲבֵרוֹ שְׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ--כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעְמַד הַר סִינַי, וְאֵינוּ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת.
ה וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ, בְּעֵת שֶׁנָּתַן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם, וְאָמַר לוֹ "וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ" (שמות ג,יח): יָדַע מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת, יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב, וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ, וְאָמַר "וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד,א)--עַד שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֵלָא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם; וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָהָר הַזֶּה, יִסְתַּלַק הַהִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהֲרִין אַחֲרֶיךָ, שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִבַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּלִבָּן הִרְהוּר. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר "וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱ-לֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג,יב).
(הלכות יסודי התורה, ח,א-ה)
ב.אמונה- מלשון אמון ולא מתוך עיוורון:
פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: (משלי יד,טו)
פתי יאמין לכל דבר. הנה האיש הפתי יאמין לכל דבר ולזה יתפתה לכל הדברים מזולת התבוננות אם הוא ראוי לעשות כן אם לא ומזולת התבוננות בדרכים הראוים להגיע אל התכלית ההוא ואולם החכם יבין לאשורו אם הוא ראוי אם לא ובאי זה דרך יגיע אליו : (רלב"ג,שם)
...וכשבא משה ארבע מאות שנה אחריו{אחרי אברהם} כבר הגיעו בני אדם לידיעות מדויקות על השמים ועל הארץ ובדור כזה הופיע משה לפני פרעה ולפני חכמי מצרים והנה גם חכמי בני ישראל שהסכימו לו בדקוהו וחקרוהו הואיל ולא האמינו אמונה שלמה כי ידבר האלוה עם בשר ודם ועמדו בספקם זה עד אשר השמיעם האלוה את דברו בעשרת הדברות כך נהגו בו בני עמו לא מתוך סכלותם כי אם מתוך חכמה כי יראו פן יש באותותיו תחבולה מתחבולות האצטגנינות או אמנות דומה לה אשר לא תעמדנה בפני הבחינה כי הן כמטבע המזויף ואלו הענין האלוהי כזהב המזקק אשר בעת הבחינה ימצא ערך כל דינר שלו גדול כפלים (ספר הכוזרי, מאמר א,מט)
ג.למי טובה התורה?
אמר רב יהודה: גדול מעלת וחשיבות יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה , שנא' {דברים לב-ב} יערף כמטר לקחי -ינטוף כגשם דברי תורתי ,שהתרה בהם לבל יעזבו את התורה ואמר להם שכמו שהגשמים חיים לעולם כך לקחי נותנת חיים לעולם ואין לקח אלא תורה שנא' {משלי ד-ב} כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו הרי שמשה רבינו השווה ירידת הגשמים לתורה.
רבא אמר: יום הגשמים גדול יותר מיום שניתנה בו תורה שנאמר יערף כמטר לקחי שכן כשמשווים שני דברים זה לזה מי נתלה במי הוי אומר קטן במעלה נתלה בגדול ממנו (ע"פ ביאור מתיבתא לתענית ז,ע"א)
סלע המחלוקת:
ע"פ רב יהודה: לענין טובה לעולם קאמר דכמו שהתורה טובה לנפשות הכי נמי המטר טובה לגופות
ע"פ רבא: שטובת הגשמים היא לגופות בין לצדיקים ובין הרשעים אבל טובת התורה אינה אלא לצדיקים בלבד שזוכין בנפש על ידה ( מהרש"א,שם)
ד.י"ג עיקרים של האמונה הישראלית:
1.יגדל א-לוהים חי וישתבח נמצא ואין עת אל מציאותו:
2.אחד ואין יחיד כיחודו נעלם וגם אין סוף לאחדותו
3.אין לו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו
4.קדמון לכל דבר אשר נברא ראשון ואין ראשית לראשיתו
5.הינו אדון עולם לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו
6.שפע נבואתו נתנו אל אנשי סגולתו ותפארתו
7.לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו
8.תורת אמת נתן לעמו אל על יד נביאו נאמן ביתו
9.לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים לזולתו
10.צופה ויודע סתרינו מביט לסוף דבר בקדמותו
11.גומל לאיש חסיד כמפעלו נותן לרשע רע כרשעתו
12.ישלח לקץ ימים משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו
13.מתים יחיה אל ברוב חסדו ברוך עדי עד שם תהילתו
(אלה שלש עשרה לעקרים הן הם יסוד דת אל ותורתו תורת משה אמת ונבואתו ברוך עדי עד שם תהלתו)
(פיוט יגדל ,דניאל בן יהודה דיין, איטליה,מאה ה-13)
וממה שצריך שנזכור בכאן, והוא הראוי מכל המקומות, שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות...
היסוד הראשון-מציאות ה'
להאמין מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת המציאות. הנמצאים כולם - בו קיום מציאותם וממנו קיומם.
ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו.
ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו, לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא יגרע. ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד, השם יתברך שמו, כי הוא מסתפק במציאותו, ודי לו בעצמו, ואין צריך במציאות זולתו.
וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם - הכל צריכים במציאותם אליו.
וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור אנכי ה' אלקיך,
יחוד השם יתברך. כלומר שנאמין שזה שהוא סברת הכל אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאין סוף.
אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
ואמר הנביא "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש". אילו היה גוף, היה דומה לגופים, וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתוארי הגופות, כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה - הכל דרך השאלה. וכן אמרו ז"ל (ברכות לא ע"ב) "דיברה תורה כלשון בני אדם". וכבר דיברו החכמים בזה העניין הרבה.
והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר "כי לא ראיתם כל תמונה". כלומר: לא הישגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף.
והראיות על זה בכתבי הקודש רבות.
והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר "מעונה אלוהי קדם".
וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו.
הנבואה. והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה, ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד. כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים. וזו היא הנבואה וזו עניינה.
וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם. וביאור מציאות השגתו, לפי שזה הוא כלל החכמה כולם. אבל אזכרה דרך ספור בלבד.
ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.
רצוני היה לבאר זה העניין הנפלא, ולפתוח המנעול ממקראות התורה, ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מעניינו, לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאוד, והיינו צריכים להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילה מציאות המלאכים ושינוי מעלותיהן מן הבורא השם יתברך, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה, ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים. ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו, ולא יספיק בעניין זה לבדו, ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקיצור, מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו: אם בספר הדרשות שייעדתי לחברו, או בספר הנבואה שאני מתעסק בו, או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות.
ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי, ואומר שנבואת משה רבנו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים.
הראשון כי איזה נביא שהיה לא דיבר לו השם יתברך אלא על ידי אמצעי, ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו.
והעניין השני כי כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא ישן, כמו שאמר במקומות "בחלום הלילה בחזיון לילה" ורבים מעניין זה, או ביום אחר שתיפול תרדמה על האדם בעניין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו, ונשאר מחשבתו פנויה כעניין חלום, ועניין זה נקרא "מחזה" ו"מראה", ועליו נאמר במראות אלוקים. ומשה יבוא עליו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שיעידו השם יתברך "ונועדתי לך שם". ואמר השם יתברך "אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו" וגו'.
העניין השלישי כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה, ואע"פ שהוא במראה וע"י מלאך, יחלשו כוחותיו ויתקלקל בניינו ויגיע לו מורא גדול מאוד, כמעט שתצא רוחו ממנו. כמו שאמר בדניאל, כשדיבר גבריאל עמו במראה, אמר "ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח". ואומר "אני הייתי נרדם על פני ופני ארצה", ואומר במראה "נהפכו עלי צירי". ומשה ע"ה לא היה כן, אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים, כמו שנאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו", כלומר: כמו שלא יארע לאדם חרדה מדיבור חברו, כן היה הוא משה עליו השלום, לא היה חרד מן הדיבור, ואע"פ שהוא היה פנים בפנים. וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.
והעניין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם, אלא ברצון השם יתברך, שיודיע לו הדבר בנבואה, ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חודשים, או שלא יודיעו בשום פנים. וכבר היו מהם כיתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם, כמו שעשה אלישע, כמו שכתוב (מלכים ב ג) "ועתה קחו לי מנגן", ובאה לו הנבואה. ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכווין לזה. ומשה רבנו ע"ה, בכל עת שירצה אומר (במדבר ט) "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ונאמר (ויקרא טז) "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש", אמרו חז"ל "אהרן בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא".
וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והסיפורים משה סיפרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר, ומגלה פנים יותר מכל הכופרים. לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה, ושאלה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה רבנו ע"ה.
וזהו עניין (סנהדרין צ) "אין תורה מן השמים". אמרו חכמים ז"ל, הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו. וזה "כי דבר ה' בזה".
השם יתברך ויתעלה ממאמר הכופרים.
אלא: כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלוקי יעקב, שהתפלל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט).
וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו.
והמאמר המורה על היסוד הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז) "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי".
ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שניבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו ע"ה עד מלאכי ע"ה. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו, כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים.
ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו.
וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בה', הוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל.
(הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק" )
סיום: התחדשות התורה והאמונה מדי יום
הַיּוֹם הַזֶּה יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ(דברים כו,טז)
היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם (רש"י,שם)
*חלק ניכר מהמקורות ע"פ הקו המנחה במאמר "תורה מן השמים" בספר שרשי החיים לרב אורי שרקי שליט"א
א.הצורך במעמד הר סיני:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְ-ה-וָ-ה: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְ-ה-וָ-ה:(שמות יט,ז-ט)
א מֹשֶׁה רַבֵּנוּ--לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה: שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת--יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי, שֶׁאִפְשָׁר שֶׁיֵּעָשֶׂה הָאוֹת בְּלָאט וְכִשּׁוּף. אֵלָא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה בַּמִּדְבָּר, לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָן--לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה: צָרַךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים, קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָם בּוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן, הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ, בָּקַע לָהֶם אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח, בָּלְעָה אוֹתָם הָאָרֶץ. וְכֵן, שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת.
ב וּבְמַה הֶאֱמִינוּ בּוֹ, בְּמַעְמַד הַר סִינַי: שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ, וְלֹא זָר, וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ, וְלֹא אַחֵר--הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים. וְהוּא נִגָּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, וְהַקּוֹל מְדַבֵּר אֵלָיו; וְאָנוּ שׁוֹמְעִים: מֹשֶׁה, מֹשֶׁה--לֵךְ אֱמֹר לָהֶם כָּךְ וְכָּךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר "פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" (דברים ה,ד), וְנֶאֱמָר "לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת ה' אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת" (דברים ה,ג).
ג וּמְנַיִן שֶׁבְּמַעְמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ, הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שְׁהִיא אֱמֶת שְׁאֵין בּוֹ דֹּפִי--שֶׁנֶּאֱמָר "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט,ט): מִכְּלָל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה, לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שְׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם, אֵלָא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחְשָׁבָה.
ד [ב] נִמְצְאוּ אֵלּוּ שֶׁשֻּׁלַּח לָהֶם, הֶם הָעֵדִים עַל נְבוּאָתוֹ שְׁהִיא אֱמֶת, וְאֵינוּ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת: שְׁהֶם וְהוּא אֶחָד בַּדָּבָר, כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד--שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם עֵד לַחֲבֵרוֹ שְׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ--כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעְמַד הַר סִינַי, וְאֵינוּ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת.
ה וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ, בְּעֵת שֶׁנָּתַן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם, וְאָמַר לוֹ "וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ" (שמות ג,יח): יָדַע מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת, יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב, וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ, וְאָמַר "וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד,א)--עַד שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֵלָא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם; וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָהָר הַזֶּה, יִסְתַּלַק הַהִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהֲרִין אַחֲרֶיךָ, שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִבַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּלִבָּן הִרְהוּר. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר "וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱ-לֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג,יב).
(הלכות יסודי התורה, ח,א-ה)
ב.אמונה- מלשון אמון ולא מתוך עיוורון:
פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: (משלי יד,טו)
פתי יאמין לכל דבר. הנה האיש הפתי יאמין לכל דבר ולזה יתפתה לכל הדברים מזולת התבוננות אם הוא ראוי לעשות כן אם לא ומזולת התבוננות בדרכים הראוים להגיע אל התכלית ההוא ואולם החכם יבין לאשורו אם הוא ראוי אם לא ובאי זה דרך יגיע אליו : (רלב"ג,שם)
...וכשבא משה ארבע מאות שנה אחריו{אחרי אברהם} כבר הגיעו בני אדם לידיעות מדויקות על השמים ועל הארץ ובדור כזה הופיע משה לפני פרעה ולפני חכמי מצרים והנה גם חכמי בני ישראל שהסכימו לו בדקוהו וחקרוהו הואיל ולא האמינו אמונה שלמה כי ידבר האלוה עם בשר ודם ועמדו בספקם זה עד אשר השמיעם האלוה את דברו בעשרת הדברות כך נהגו בו בני עמו לא מתוך סכלותם כי אם מתוך חכמה כי יראו פן יש באותותיו תחבולה מתחבולות האצטגנינות או אמנות דומה לה אשר לא תעמדנה בפני הבחינה כי הן כמטבע המזויף ואלו הענין האלוהי כזהב המזקק אשר בעת הבחינה ימצא ערך כל דינר שלו גדול כפלים (ספר הכוזרי, מאמר א,מט)
ג.למי טובה התורה?
אמר רב יהודה: גדול מעלת וחשיבות יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה , שנא' {דברים לב-ב} יערף כמטר לקחי -ינטוף כגשם דברי תורתי ,שהתרה בהם לבל יעזבו את התורה ואמר להם שכמו שהגשמים חיים לעולם כך לקחי נותנת חיים לעולם ואין לקח אלא תורה שנא' {משלי ד-ב} כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו הרי שמשה רבינו השווה ירידת הגשמים לתורה.
רבא אמר: יום הגשמים גדול יותר מיום שניתנה בו תורה שנאמר יערף כמטר לקחי שכן כשמשווים שני דברים זה לזה מי נתלה במי הוי אומר קטן במעלה נתלה בגדול ממנו (ע"פ ביאור מתיבתא לתענית ז,ע"א)
סלע המחלוקת:
ע"פ רב יהודה: לענין טובה לעולם קאמר דכמו שהתורה טובה לנפשות הכי נמי המטר טובה לגופות
ע"פ רבא: שטובת הגשמים היא לגופות בין לצדיקים ובין הרשעים אבל טובת התורה אינה אלא לצדיקים בלבד שזוכין בנפש על ידה ( מהרש"א,שם)
ד.י"ג עיקרים של האמונה הישראלית:
1.יגדל א-לוהים חי וישתבח נמצא ואין עת אל מציאותו:
2.אחד ואין יחיד כיחודו נעלם וגם אין סוף לאחדותו
3.אין לו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו
4.קדמון לכל דבר אשר נברא ראשון ואין ראשית לראשיתו
5.הינו אדון עולם לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו
6.שפע נבואתו נתנו אל אנשי סגולתו ותפארתו
7.לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו
8.תורת אמת נתן לעמו אל על יד נביאו נאמן ביתו
9.לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים לזולתו
10.צופה ויודע סתרינו מביט לסוף דבר בקדמותו
11.גומל לאיש חסיד כמפעלו נותן לרשע רע כרשעתו
12.ישלח לקץ ימים משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו
13.מתים יחיה אל ברוב חסדו ברוך עדי עד שם תהילתו
(אלה שלש עשרה לעקרים הן הם יסוד דת אל ותורתו תורת משה אמת ונבואתו ברוך עדי עד שם תהלתו)
(פיוט יגדל ,דניאל בן יהודה דיין, איטליה,מאה ה-13)
וממה שצריך שנזכור בכאן, והוא הראוי מכל המקומות, שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות...
היסוד הראשון-מציאות ה'
להאמין מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת המציאות. הנמצאים כולם - בו קיום מציאותם וממנו קיומם.
ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו.
ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו, לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא יגרע. ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד, השם יתברך שמו, כי הוא מסתפק במציאותו, ודי לו בעצמו, ואין צריך במציאות זולתו.
וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם - הכל צריכים במציאותם אליו.
וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור אנכי ה' אלקיך,
יחוד השם יתברך. כלומר שנאמין שזה שהוא סברת הכל אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאין סוף.
אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
היסוד השלישי-שלילת גשמיות מה'
שלילת הגשמות ממנו. וזהו שנאמין כי האחד הזה שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא ישיגוהו מאורעות הגופים כמו התנועה והמנוחה והמשכן, לא מצד עצמות ולא במקרה. ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החיבור והפירוד. ואמרו (חגיגה טו.) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עפוי. כלומר: לא פירוד ולא עורף. והוא חיבור "ולא עפוי" מלשון "ועפו בכתף פלשתים", כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם.ואמר הנביא "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש". אילו היה גוף, היה דומה לגופים, וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתוארי הגופות, כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה - הכל דרך השאלה. וכן אמרו ז"ל (ברכות לא ע"ב) "דיברה תורה כלשון בני אדם". וכבר דיברו החכמים בזה העניין הרבה.
והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר "כי לא ראיתם כל תמונה". כלומר: לא הישגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף.
היסוד הרביעי-הבורא הינו 'קדמון' לכל המציאות
הקדמות. והוא שנאמין כי זה האחד האמור, הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו.והראיות על זה בכתבי הקודש רבות.
והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר "מעונה אלוהי קדם".
היסוד החמישי-ה' הוא היחיד שראוי לעבוד לו
שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצוותיו. ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם. לפי שכולם מטובעים, ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו השם יתברך. וכן אין ראוי לעובדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו.וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו.
הנבואה. והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה, ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד. כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים. וזו היא הנבואה וזו עניינה.
וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם. וביאור מציאות השגתו, לפי שזה הוא כלל החכמה כולם. אבל אזכרה דרך ספור בלבד.
ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.
היסוד השביעי- מעלת נבואת משה רבנו
נבואת משה רבנו ע"ה. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא. וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית, ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו. ולא מנעו מונע גופני, ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט, ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיונות והחושיות והשגותיו, ונבדל כוחו המתעורר המשתוקק, ונשאר שכל בלבד. ועל העניין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השם יתברך בלא אמצעיות מן המלאכים.רצוני היה לבאר זה העניין הנפלא, ולפתוח המנעול ממקראות התורה, ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מעניינו, לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאוד, והיינו צריכים להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילה מציאות המלאכים ושינוי מעלותיהן מן הבורא השם יתברך, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה, ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים. ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו, ולא יספיק בעניין זה לבדו, ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקיצור, מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו: אם בספר הדרשות שייעדתי לחברו, או בספר הנבואה שאני מתעסק בו, או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות.
ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי, ואומר שנבואת משה רבנו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים.
הראשון כי איזה נביא שהיה לא דיבר לו השם יתברך אלא על ידי אמצעי, ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו.
והעניין השני כי כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא ישן, כמו שאמר במקומות "בחלום הלילה בחזיון לילה" ורבים מעניין זה, או ביום אחר שתיפול תרדמה על האדם בעניין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו, ונשאר מחשבתו פנויה כעניין חלום, ועניין זה נקרא "מחזה" ו"מראה", ועליו נאמר במראות אלוקים. ומשה יבוא עליו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שיעידו השם יתברך "ונועדתי לך שם". ואמר השם יתברך "אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו" וגו'.
העניין השלישי כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה, ואע"פ שהוא במראה וע"י מלאך, יחלשו כוחותיו ויתקלקל בניינו ויגיע לו מורא גדול מאוד, כמעט שתצא רוחו ממנו. כמו שאמר בדניאל, כשדיבר גבריאל עמו במראה, אמר "ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח". ואומר "אני הייתי נרדם על פני ופני ארצה", ואומר במראה "נהפכו עלי צירי". ומשה ע"ה לא היה כן, אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים, כמו שנאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו", כלומר: כמו שלא יארע לאדם חרדה מדיבור חברו, כן היה הוא משה עליו השלום, לא היה חרד מן הדיבור, ואע"פ שהוא היה פנים בפנים. וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.
והעניין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם, אלא ברצון השם יתברך, שיודיע לו הדבר בנבואה, ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חודשים, או שלא יודיעו בשום פנים. וכבר היו מהם כיתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם, כמו שעשה אלישע, כמו שכתוב (מלכים ב ג) "ועתה קחו לי מנגן", ובאה לו הנבואה. ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכווין לזה. ומשה רבנו ע"ה, בכל עת שירצה אומר (במדבר ט) "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ונאמר (ויקרא טז) "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש", אמרו חז"ל "אהרן בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא".
היסוד השמיני- תורה מן השמים
היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבנו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך, בעניין שנקרא על דרך השאלה "דיבור". ואין ידוע היאך הגיע, אלא היה משה ע"ה שהגיע לו, וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מאורעות הימים, הסיפורים והמצוות. ולפיכך נקרא "מחוקק". ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים" "ושם אשתו מהטבאל" "ותמנע היתה פלגש" ובין "אנכי ה' אלקיך" ו"שמע ישראל". כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת.וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והסיפורים משה סיפרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר, ומגלה פנים יותר מכל הכופרים. לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה, ושאלה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה רבנו ע"ה.
וזהו עניין (סנהדרין צ) "אין תורה מן השמים". אמרו חכמים ז"ל, הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו. וזה "כי דבר ה' בזה".
השם יתברך ויתעלה ממאמר הכופרים.
אלא: כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלוקי יעקב, שהתפלל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט).
וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו.
והמאמר המורה על היסוד הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז) "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי".
היסוד התשיעי- אסור להוסיף או להפחית מהמצוות האמורות בתורה
ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. שנאמר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו".
היסוד העשירי-הבורא יודע את כל מעשי בני האדם
כי הוא, השם יתברך, יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם. לא כדעת מי שאמר "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שנאמר (ירמיה לב) "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם" וגו', "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" וגו' (בראשית ו) ונאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (שם יח).
היסוד האחד- שכר ועונש
כי הוא, השם יתברך, נותן שכר למי שעושה מצות התורה. ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר הגדול העולם הבא, והעונש החזק - הכרת, וכבר אמרנו בזה העניין מה שיספיק.
היסוד השנים עשר-ביאת המשיח
ימות המשיח. והוא להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. וחכמים אומרים (סנהדרין צו.) "תיפח רוחן של מחשבי קיצין".ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שניבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו ע"ה עד מלאכי ע"ה. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו, כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים.
ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו.
היסוד השלשה עשר-תחיית המתים
תחיית המתים. וכבר ביארנוה.וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בה', הוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל.
(הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק" )
סיום: התחדשות התורה והאמונה מדי יום
הַיּוֹם הַזֶּה יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ(דברים כו,טז)
היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם (רש"י,שם)
*חלק ניכר מהמקורות ע"פ הקו המנחה במאמר "תורה מן השמים" בספר שרשי החיים לרב אורי שרקי שליט"א
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה