בין המצרים: על השמחה שבתוך הצער

פתיחה: למעט בשמחה - משמע שיש שמחה?

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה ( תענית פרק ד,משנה ו)

הקדמה: חמישה מול חמישה- שבירת השלמות של עשר:

בדרך כלל כשאנחנו מדברים על דברים שארעו את אבותנו המספר הוא עשרה (בעשרה מאמרות נברא העולם,עשרה דורות מאדם ועד נוח מנוח עד אברהם...עשר המכות ...עשרת הדיברות..המספר עשר תמיד מייצג שלמות..מבחינה אטימווגית המילה עשר והמילה עושר יש איזשו קירבה, מציאות שלמה , שלמה מכל צד,ואילו כאן אנחנו מדברים על חמישה וחמישה,אז יש לנו גם כן עשרה מאורעות בין שבעה בתמוז לתשעה באב...כביכול באים לומר שחל איזה שהוא קרע בשלמות .במקום שיהיה עשר יש לנו חמש מול חמש,דבר זה אנחנו  מוצאים גם בגוף שלנו יש לנו חמש אצבעות מול חמש אצבעות, בד"כ אנחנו מעדיפים שיהיה שיתוף פעולה בין הימין שלנו לשמאל שלנו אבל לפעמים יש נתק, יש חמש מול חמש, זה ציון המשבר, זה זמן משברי ((הרב שרקי, י"ז בתמוז - חמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז, ערוץ תכלת, תמלול הקלטה)

חלק א: בין המצרים

1.ימי צער של מזיקים:

גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים (איכה, א', ג')ביומין דעקא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי (איכה רבא, א,כט)

2.תמוז - צירוף אותיות שם ה'- שמעיד על צער(סופי תיבות) ואב- חצי חודש צער וחצי נחמה:

צירוף הוי"ה השולט בחדש תמוז הוא הוה"י, יוצא מפסוק "וכל זה איננו שוה לי" (אסתר ה יג) מן הסופי תיבות. וצירוף הוי"ה של חדש מנחם אב הוא הוי"ה, נרמז בתורה: "הנה יד י"י הוי"ה במקנך" וכו' (שמות ט ג), ואם ירצה ה' ידובר בזה עניינים שונים כיד ה' הטובה עלינו, והשם יתברך יהיה בעזרנו:

והנה צירוף השם של חדש תמוז הוא למפרע לגמרי, והוא מורה על דין. ומצירוף זה השם נתהווה הדין על המן הרשע באומרו: "וכל זה איננו שוה לי". על כן שליטת הדין בזה החדש, ואפילו קודם י"ז בתמוז, להיות הימים ימי הילוך המרגלים, אין הימים הללו בהתגברות הרחמים כל כך. וצירוף השם של חדש אב, תחילתו הוא למפרע וחציו השני י"ה הוא כסדר, מורה על ט"ו ימים (מנין י"ה) מן חמשה עשר ואילך מתעוררים הרחמים, והתחלת התעוררות התשובה עילאה בינה י"ה, נראה לי:

(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר א- מהות החודשים סעיף א)

3.שם ה' בהסתרה- רמז לימי בין המצרים:
מבואר בכוונת האריז"ל‏ כוונת ברכת אבות בימי בין המצרים, סיום הברכה, "ברוך אתה י"י", יכוונו חילוף הוי"ה בשם טדה"ד, היינו אותיות הקודמים לאותיות הוי"ה. הנה השם הזה בהתחלקו ירמוז לימי בין המצרים לתמוז ואב, אותיות ט"ד הם י"ג, רומזים לי"ג ימי תמוז מן התענית עד סוף החודש, ואותיות ה"ד הם ט', רומזים לט' ימים אשר מן ראש חודש אב עד התענית, אשר אלו הימים כביכול הם בהסתר עד ירחם השם יתברך במהרה בימינו.
(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף ג)

4.ימי ביכורי ענבם- רמז לשליטת סמ-אל שהם האותיות המקדימות:
כתיב בשליחות המרגלים, "והימים ימי בכורי ענבים" (במדבר יג כ). כתב הרב הקדוש מהר"ש מאוסטירפאליע ז"ל, סוד שבאותיות אשר הם בכורים וקודמים לאותיות ענבי"ם הם אותיות ס"מ, כי אז שליטתו, עד כאן דבריו. 
(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף יא)

חלק ב: חמישה דברים וחמישה דברים

0.הקדמה:

בפשטות, המשנה מציגה את סדר האסונות לפי סדר כרונולוגי:

תקופה	שבעה עשר בתמוז	תשעה באב
במדבר	נשתברו הלוחות	נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ
בית ראשון	ובטל התמיד	וחרב הבית בראשונה
בית שני	והובקעה העיר‏	ובשנייה
בית שני	ושרף אפסטמוס את התורה	ונלכדה בית תור
בית שני	והעמיד צלם בהיכל	ונחרשה העיר

(ע"פ ויקיטקסט, ביאור:נחרב הבית בראשונה, בשנייה ובשלישית....)

1.נשתברו הלוחות- חטא העגל: כביכול מאליהם- בלי להזכיר את משה כי חטא העגל אולי הוא עצמו שבירת הלוחות, הפעולה של משה היא רק טכנית, הלוחות כבר היו שבורים מרגע שחטאו ישראל:

כך חכמינו זכרונם לברכה רואים את עניינו של יום י"ז בתמוז. היה זה צריך להיות יום גדול, יום של תקון העולם. לא זכו, ואי הזכיה היא בעצם המציאות הזאת שבה נשתברו הלוחות שבאים לטהר את חטא העגל. דהיינו - ישראל עוד לא היו ברי הכי לקבל את השלימות העליונה הזאת, ולהיטהר טהרה גמורה

(שבירת הלוחות בי"ז בתמוז,הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א)
2.ובטל התמיד- שגרת הקשר של קרבן התמיד- הופסקה:

א.לכאורה כי כל הכהנים היו טמאי מתים בגלל המלחמה:

שביום ההוא – שבעה עשר בחודש פַּנֶמוֹס (=י"ז בתמוז) – נפסקה הקרבת הקרבן לאלוהים הנקרא קרבן התמיד.. בשל מחסור באנשים (מלחמת היהודים , יוספוס פלביוס 95-93).  

ב.הופסק התמיד בגלל קורבן חזיר:

תנו רבנן, כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ, ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקפה, ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד. שהיה מכיר בחכמת יונית. לעז להם בחכמת יונית, אמר להן, כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקפה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו, ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית (סוטה מט)
ג. מחסור בכבשים:

ובטל התמיד - שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור:(פירוש רבנו עובדיה מברטנורה, משנה,שם)

ד.גזרה של המלכות:

ובוטל התמיד:    גמרא פי' שכך קבלנו מאבותינו. ושלשה שנים וחצי קודם חרבן הבית בוטל התמיד ע"פ גזרת מלכות הרשעה:(מלאכת שלמה,משנה,שם)

ובטל התמיד. לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד (תענית כו, ע"ב, רש"י ד"ה ובטל התמיד)

3.הובקעה העיר:

בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר:(ירמיהו לט, ע"ב)


א.בלבול חשבונות לכאורה אצל הנביא:

והובקעה העיר. כתיב (ירמיה לט, ב) בתשעה לחדש הובקעה העיר ואת אמר הכין א"ר תנחום בר חנילאי קילקול חשבונות יש כאן הה"ד (יחזקאל כו) ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח מהו האח אין תימר בא' באב עדיין לא נשרף אין תימר בא' באלול ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור אלא קלקול חשבונות יש כאן. ר' יוחנן ורשב"ל ר' יוחנן אמר למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו אמר יעשה זה ראש לחשבונות. רשב"ל אמרא למלך שהיה יושב ומחשב חשבונותיו באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקדש אמר יעשה זה ראש לחשבונות. רבי מנא בעי ניחא נתקללו לשעבר דילמא להבא. בין כמ"ד בתשעה לחדש בין כמ"ד בי"ז מה ביניהון. כ"א יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בהמ"ק. א"ר אבונה סימנא (ירמיהו א) מקל שקד אני רואה מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום כך מים שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום. מ"ד בט' לחדש בא' באב חרב הבית מ"ד בי"ז בט"ב חרב הבית

(ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה)

ב.י"ז תמוז כתאריך הבקעת העיר הוא רק בבית שני:

הובקעה העיר בי"ז הוה והכתיב (ירמיהו נב, ו) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה (ירמיהו נב, ז) ותבקע העיר וגו' אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו

(תענית כח, ע"ב)

4.ושרף אפסטמוס את התורה:

 איננו יודעים מי הוא היה, מתי זה היה ואיפה זה קרה, ויש כאן השערות רבות. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס החמישי, מימי החשמונאים, כמסופר בספר החשמונאים - א' (א', נו): "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש", אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס. לפי השערה אחרת קרה הדבר בתקופת שלטון הרומאים, לפני המרד הגדול.
( אתר דעת, ערך י"ז בתמוז)

אין לנו מקורות ברורים מיהו אותו אפוסטמוס ששרף את התורה, ומתי היה אותו מעשה. אך נראה לי שמכוון הוא לאותו סיפור שמספר יוספוס בקדמוניות היהודים (ס"ב 5, 4), במלחמת היהודים ברומאים, שעל ידו פרץ המרד נגד רומא. כאשר חייל רומאי בבית חורון, שרף ספר תורה. אומר יוספוס, שהדבר הזה היה קשה ליהודים כאילו שורפים חלק מארצם. מכאן למדנו ששריפת התורה יכולה להיות חמורה כמעט כמו שריפה של חלק מארץ ישראל. הנה מן המשברים גם אנחנו למדים כמה מחבבת האומה את ארצה, וכמה מסוגלת היא לחוות בעומק ליבה את כל הפגיעות שנעשות בארצה ובתורתה, ומתוך כך מובטחים אנו, שכל מה שנשרף ונקרע ונשבר מאתנו, ייבנה, יינטע לעד ולעולמי עולמים.
(ע"פ הרב אורי שרקי, מאמר י"ז בתמוז - סדק במוחלט)

5.והעמיד צלם בהיכל:

לפי ו' החיבור - "והעמיד" - מניחים שהכוונה לאותו אפוסטמוס, ורמוזה כאן, אולי, העמדת פסל ציאוס במקדש בימי אנטיוכוס. לפי השערה אחרת הכוונה כאן להעמדת פסל יופיטר בבית המקדש בימי הגזרות של אדריאנוס , לאחר שגירש את היהודים מירושלים והדביק לה את השם "איליא קפיטולינה".

( אתר דעת, ערך י"ז בתמוז)

6.סיכום ביניים: 5 דברים שקרו בי"ז בתמוז מתחילים מהמקום הכי פנימי ( קודש הקדשים שם נמצאים הלוחות) ומתרחבים על כל העולם כולו( צלם בהיכל) :

השבירה של הלוחות הולכת ומתפשטת. מגיעה עד התמיד. השבירה יוצאת מבית קדשי הקדשים - שם נמצאים שברי הלוחות, ומופיעה גם בעזרה. השבירה ממשיכה ומתפשטת גם בכל העיר כולה, עד כדי שבסוף גם אפוסטמוס מסוגל לשרוף את התורה, ובסופו של דבר מועמד צלם בהיכל של העולם כולו.
(ע"פ הרב אורי שרקי, מאמר י"ז בתמוז - סדק במוחלט) 

7.נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ- חטא המרגלים:

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ מנלן דכתיב {שמות מ-יז} ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ואמר מר שנה ראשונה עשה משה את המשכן שניה הקים משה את המשכן ושלח מרגלים וכתיב {במדבר י-יא} ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדות וכתיב {במדבר י-לג} ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים אמר רבי חמא בר חנינא אותו היום סרו מאחרי ה' וכתיב {במדבר יא-ד} והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל וגו' וכתיב {במדבר יא-כ} עד חדש ימים וגו' דהוו להו עשרין ותרתין בסיון וכתיב {במדבר יב-טו} ותסגר מרים שבעת ימים דהוו להו עשרין ותשעה בסיון וכתיב {במדבר יג-ב} שלח לך אנשים ותניא בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים וכתיב {במדבר יג-כה} וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום הני ארבעים יום נכי חד הוו אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב {איכה א-טו} קרא עלי מועד לשבור בחורי וכתיב {במדבר יד-א} ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא אמר רבה אמר ר' יוחנן (אותו היום ערב) תשעה באב היה אמר להם הקב''ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות חרב הבית בראשונה דכתיב {מלכים ב כה-ח} ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרוף את בית ה' וגו' וכתיב {ירמיה נב-יב} ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו'

(תענית כט, ע"א)

8.וחרב הבית בראשונה :

קיים קשר ישיר בין חטא המרגלים לגזירת החורבן. בתורה אמנם לא נכתב במפורש שגזירת החורבן וגזירת הגלות באו כתוצאה מחטא המרגלים , אבל בתנ"ך מפורש הדבר. בתהילים (ק"ו, כ"ד) נאמר: "וימאסו בארץ חמדה". בחטא המרגלים מאסו ישראל בארץ חמדה. ארץ ישראל. בעקבות כך: "וישא ידו להם" (פס' כ"ו), נשבע הקב"ה: "להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" (כ"ז). הרי שהגלות לבין הגויים וארצותיהם באה בעקבות חטא המרגלים.

דומה לכך מוצאים אנו אצל הנביא יחזקאל: "ואביאם אל המדבר... גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות" (כ', י'). נראה מכאן שגזירת הגלות נגזרה עוד בהיות עם ישראל במדבר בצאתם ממצרים. מדוע נגזרה הגזירה על עם ישראל שיגלו לבבל? בהיות שאברהם הלך לארץ ישראל, הלך בתחילה עם יוצאי תיבת נח במגמה להגיע לארץ ישראל. אלא משהגיעו לבבל מצאו שם בקעה בארץ שנער וישבו שם (בראשית י"א, ב').

בבל הועדפה על ידם ובחרו בה במקום ארץ חמדה. אברהם נטל שכר הליכתם עד בבל, והמשיך ללכת לארץ ישראל כצוויו של הקב"ה. ניתן, אם כך, לראות שבפעם הראשונה מאסו בארץ חמדה ובחרו בבבל. לכן כששוב מאסו – בחטא המרגלים – בארץ, נענשו לגלות לאותה ארץ שכביכול טובה היא להם יותר מארץ חמדה. בלילה זה גלגלו חובה גם לשני בתי המקדש שחרבו ולשאר הדברים שאירעו עם אבותינו ביום זה ...

(מה בין חטא המרגלים לגזרת החורבן?, הרב חניאל פרבר)

8.ובשניה :

בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל, ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי. ומפני כך, מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי (שולחן ערוך אורח חיים תקנח)

ביום עשירי – והטעם שקבעוה בתשיעי, משום דאתחלתא דפורענותא עדיפא.(משנה ברורה,שם)

10.ונלכדה ביתר:

שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום מתפלל ואומר: 'רבש"ע, אל תשב בדין היום!' ולבסוף נתן דעתו לחזור.בא כותי אחד ואמר לו: אדוני, כל זמן ש"אותה תרנגולת" מתפלשת באפר אין אתה יכול לכבוש אותה. המתן לי ואעזור לך לכובשה. מיד נכנס בסתר לעיר, ומצא את רבי אלעזר המודעי שהיה עומד בתפילה. עשה עצמו לוחש באוזנו של רבי אלעזר המודעי. באו ואמרו לבר כוכבא: דודך רבי אלעזר - חותר לעשות שלום עם אדריאנוס!שלח בר כוכבא וקרא לאותו כותי. א"ל: מה אמרת לו? א"ל: 'אם אומר לך הקיסר יהרוג אותי, ואם לא אומר לך אתה תהרוג אותי... מוטב שאני איהרג, ולא יתפרסמו סודות הקיסרות'... סבר בן כוזיבא שרבי אלעזר רוצה להשלים.
כיון שגמר רבי אלעזר תפילתו שלח והביאו. א"ל: מה אמר לך הכותי הזה? א"ל: 'אין אני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתי כלום שהייתי עסוק בתפילתי, ואין אני יודע מה היה אומר לי'.

בן כוזיבא נתמלא רוגז, בעט בו ברבי אלעזר בעיטה אחת והרגו. יצאה בת קול ואמרה לו (זכריה יא, יז): 'הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ, זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה'. - 'אתה סימית זרועם של ישראל וסימית עין ימינם, לפיכך זרועך שלך יבוש תיבש ועין ימינך כהה תכהה'. מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא, והביאו ראשו לפני אדריאנוס. אמר: מי הרגו לזה? אמר לו אחד מלגיונו: אני הרגתיו. א"ל: לך והראה לי גוויתו... שלח להביאו, ומצא נחש כרוך על צוארו. א"ל: אילו לא א-להיו הרגו לזה מי היה יכול לו?! וקרא עליו: (דברים לב) 'אם לא כי צורם מכרם'.

(איכה רבה פרשה ב סימן ד)

11.ונחרשה העיר:

א.חרישת ההיכל או העיר כולה:
ונחרשה העיר" — חרש רופוס, שחיק עצמות, את ההיכל (ירושלמי, מסכת תענית, דף כ"ה ע"ב)

ב.מנהג הרומאים היה לזרות מלח באדמה של עיר שנכבשה ע"מ למנוע את עיבודה מחדש:
לפי סיפורים שנפוצו לראשונה בסוף המאה ה-19, הרומאים זרעו את הקרקע מלח על־מנת להבטיח שהיא תשאר בלתי פורייה ואיש לא יתיישב בה שוב (אליבא דויקיפדיה)

ג.חרישה כדי למנוע בנייה:

וחרישת איזה מקום היה אצל הרומיים לאות וסימן קללה שלא יבּנה עוד לעולם, וכפי חוקיהם לא היה רשאי עוד אדם לבנותו, על כן, אחרי ראה אדריינוס רב הכוסף של היהודים עוד לבנין ההיכל רצה להראותם שכל תוחלתם מהיום והלאה אפס ואין, וציווה לחרוש ההיכל, למען ידעו ברור כי לא ייבנה עוד
(מתוך ספר "ערך מלין" לר' שלמה יהודה רפפורט)


12.סגירת מעגל הצרות שהחל בי"ז תמוז- שבירת הלוחות והסתיים היסטורית בי"ז בתמוז עם העמדת הצלם בהיכל:

בתשעה באב בשנת 136 לספירת הנוצרים נחרשה העיר- היינו נערך הטקס הרומי הסמלי של חרישת תוואי החומה העתידה להיבנות , מעין הנחתה של אבן פינה בימנו, בנייתה של העיר החדשה נתנהלה בשקידה ובמהירות ובהר הבית במקום המקדש החרב נבנה מקדש ליופיטר שנחנך בי"ז בתמוז (שנת 137 או 138  לספירה הנוצרית) והושם בו צלם בהיכל- שלמו של הדריאנוס.העיר נבנתה כקולוניה ונקראה אליה קפיטולינה (אליה עם שם משפחתו של הדריאנוס וקפיטולינה על שם יופיטר קפיטולינוס).לכתחילה נאסר בעונש מוות על  יהודים  להתיישב בעיר.

(ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי- שלטון רומי, ע"מ 367-368)


חלק ג: השמחה שבתוך הצער

1.נקודת המוצא של הפורענות - טו"ב בתמוז:

י"ז בתמוז בו נשתברו הלוחות (תענית כו ב), ולא במקרה הוא י"ז דייקא, בגימטריא טו"ב. והוא על פי מה שאמרו רז"ל (בבא קמא נד ב): מפני מה אין טוב בדברות הראשונות? כי היה גלוי וידוע לפניו יתברך שמו שעתידין להשתבר, ויאמרו: חס ושלום פסק הטוב, על כן אין בהם טוב, רק בלוחות שניות, לומר שכל אלה העניינים טו"ב לישראל, על כן אירע המעשה ביום טו"ב בתמוז. וזהו שכתב האריז"ל: "ויקרא אהרן ויאמר חג לי"י מחר" (שמות לב ה), אמר כן בנבואה, שעתיד להיות היום ההוא חג ויום טוב לישראל, ויבואר עוד אם ירצה ה':

(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף א)


2.שבירה נוספת של ה-10 אבל עם הטייה לטובת הנחמה:

תלתא דפורענותא- שבעה דנחמה- סה"כ 10 והנחמה גדולה מן הפורענות (ענ"ד)

ומי"ז  בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, (תרתי דתיובתא ) (שו"ע או"ח תכח, ח)

"דברי ירמיהו (ספר ירמיהו, פרק א'), 
"שִׁמְעוּ דְבַר-יְ-ה-וָ-ה בֵּית יַעֲקֹב" (ספר ירמיהו, פרק ב') 
"חזון ישעיהו" (ספר ישעיהו, פרק א')

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" - (ישעיה מ', א'-כ"ו) - לפרשת ואתחנן
"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַא-דֹנָי, שְׁכֵחָנִי" - (ישעיה מ"ט, י"ד עד נ"א, ג') - לפרשת עקב
"עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה" - (ישעיה נ"ד, י"א עד נ"ה, ה') - לפרשת ראה
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם" - (ישעיה נ"א, י"ב עד נ"ב, י"ב) - לפרשת שופטים
"רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה" - (ישעיה נ"ד, א'-י') - לפרשת כי תצא
"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח" - (ישעיה ס', א'-כ"ב) - לפרשת כי תבוא
"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי" - (ישעיה ס"א, י' עד ס"ג, ט') - לפרשת נצבים

 שלא יתייאשו בגלותם מתוקף הצרות ומאורך הגלות (דון יצחק אברבנאל -נביאים אחרונים, עמ' קצ:)

3.ימי בין המצרים הם הזמן למצוא את ה':

כשהמלך בביתו, קשה לכל אחד מנתיניו להגיע אליו. מה יעשה האזרח הקטן החושק לפוגש במלך ולבקש ממנו בקשה? מחכה עת ייצא המלך אחת בשנה למסעו המפורסם לשדה. שם ניתן להגיע ולהתקרב, ללא שומרי ראש וללא מחיצות של ברזל.

כן גם בימים אלו, מסביר המגיד הקדוש, הקדוש ברוך הוא כביכול עוזב את ביתו ואת ממלכתו ויוצא אל העם שבשדות. כשאין לו בית, בית המקדש, אז הוא יוצא לשדה, וכשהמלך בשדה קל יותר להגיע אליו. זו כוונת הכתוב "כל רודפיה" – רודפי י-ה, מבקשי ה', "השיגוה בין המצרים" – יכולים להשיג את המלך כשהוא בין המצרים, רחוק מביתו.

(ע"פ המגיד רבי דוב בער ממזריץ' בשם הבעל שם טוב, מתוך מאמר של הרב בן ציון נורדמן באתר בחדרי חרדים)

4.הלכות ט באב הנובעים מהיותו "מועד":

סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲ-דֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲ-דֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה (איכה א,טו)

בפוסקים בהל' ט' באב מבואר, דפסוק זה קאי על ט' באב ונקרא יום זה "מועד" בגלל לידתו של משיח צדקנו ביום זה וכמפורש במדרש (איכה א. נא) ע"ש, וכ"ה בירושלמי (פ"ב דברכות ה"ד) ובארחות חיים (הל' ט' באב סי' י"ב) ע"ש. 

וכמה הלכות נזכרו בדיני ט' באב בגלל זה דיום זה נקרא מועד וכנ"ל:
א) אם חל ט"ב בשבת או במוצ"ש, אין אומרים בשבת במנחה צו"צ, מידי דהוה אר"ח, דט"ב נמי איקרי מועד (הג"א סוף תענית וטור או"ח סי' תקנ"ט).
ב) נוהגים שלא לומר תחינה ערב ט"ב משום דאיקרי מועד (הגהות מיימוני סוף הל' תענית וש"ע או"ח סי' תקנ"ב י"ב). ועיין שם עוד בטור (סי' תק"ט) שמטעם זה אין אומרים תחנון בט"ב עצמו.
ג) מטעם מועד בט"ב, יש מי שרוצה לומר, שלא להגיד תיקון חצות בליל ט"ב. (ברכי יוסף סי' תקנ"ט).
ד) יש אומרים, שלא לומר ענינו בשחרית בט"ב לפי שנקרא מועד (טו"ז סי' תקנ"ז ס"ק ב').
ה) אין להחמיר ולשבת בט"ב על הקרקע עד הערב, משום "קרא עלי מועד", ע"כ אסור לנהג בו אבילות יותר ממה שאמרו בהלכה (שו"ת נאות דשא סי' ל"ו)

(דף על הדף -פסחים דף עז עמוד א)

סיום: בחודש אב- גנוזה שמחה גדולה שהמציאות מחייבת למעט אותה:

1.בגלל העתיד- שיהפוך לימי שמחה:

אין אומרים תחנון במנחה בערב ט"ב משום דאקרי מועד וכן אין אומרים צדקתך צדק במנחה שבת ערב ט"ב וגם בת"ב עצמו כן והעניין הוא לסימן כי אנו מובטחים בהשי"ת שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים
( ערוך השולחן אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנב יד)

2.בגלל ההווה- עם ישראל חי:

...ישנה הלכה מקבילה, והיא "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית פ"ד מ"ו.) . זהו סימן, שבחודש אב ישנן גם סיבות טובות לשמוח, אבל מכיוון שהחורבן באופן גלוי הוא דבר רע, שבא על ידי צרות רבות, אנחנו ממעטים בשמחה שבצורה טבעית הייתה ראויה למלא את לִבֵּנו בחודש אב, כדי שנוכל להתאבל על החורבן. מהי הסיבה לשמחה בחודש אב? על כך נכתב בתהלים (תהלים ע"ט, א) : "מזמור לאסף, אלהים באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלם לעיים..."; הביטוי 'מזמור לאסף' מלמד שאנו, אכן, שמחים, ושואל המדרש (איכה רבה ד, יא.) : מדוע אין אנו אומרים 'קינה לאסף', שהרי לכאורה היה ראוי לקונן על דברים אלו? אלא שאנחנו שמחים שהקב"ה השליך את חמתו על עצים ואבנים, ולא כילה את חמתו בבשר ודם; אחרת, חס וחלילה, עם ישראל לא היה קיים עוד. זו הסיבה שבגללה יש מקום לשמוח, אבל עם זאת אנחנו נדרשים למעט בשמחה משום שחרב הבית...

מדוע בכל זאת אנו שמחים? משום שבתיאור הכללי המגילה, בעצם, מספרת לנו שבהתחלה היה גרוע; אחר כך נהיה גרוע מאד; ואז הקב"ה הציל אותנו וחזר להיות רק גרוע; ועל זה שניצלנו מן הגרוע מאד - צריך להודות לה' ולשמוח. לומר הלל - אי אפשר, אבל לשמוח צריך. ברם כדי לשמוח - צריך לשכוח, צריך לשכוח שאתה בגלות. לכן, תשתה כדי לשכוח שהגאולה באה בצורה כל כך בזויה.

(עצבות וחודש אדר, הרב אורי שרקי)

3.בגלל העבר- היה אמור להיות זמן הכניסה לארץ ובניית המקדש:

יציאת מצרים היתה אמורה להסתיים בר"ח אב שהיה אמור להיות חודש הגאולה שכן אילולי חטאו בעגל אזי היה יורד משה בי"ז תמוז,ואחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע כך שבכ"ט בתמוז היו עומדים בשערי א"י ובר"ח אב היו נכנסים לארץ ואז הסדר היה חוזר אל א"ב, הסדר הטבעי והנכון עם הכניסה לארץ ישראל (ע"פ דברי הרב אורי שרקי שליט"א)

אין בעברית את המילה טרגדיה ואכן י"ז בתמוז בעומק בא ללמדנו שהכל לטובה:

יש מילה שלא קיימת בעברית. המילה טרגי... לא קיימת באוצר ההמחשבה היהודי . כלומר הטרגדיה היא אבדון.אין תקווה. אז אין מצב כזה. כלומר זה מה ששבעה עשר בתמוז מלמד, דע לך שכל המשברים שבאים אח"כ...אינם דברים טרגי יש להם אחרית ותקווה (הרב שרקי, י"ז בתמוז - חמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז, ערוץ תכלת, תמלול הקלטה)

אחרית דבר: בין ט' באב לטו באב:

...ונראה דחגה קאי על ט' באב, דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל", ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה, רק קאי על תשעה באב שבזמן הבית היה חג,...ונראה שהיה החג ז' ימים מט' באב עד ט"ו באב, ויש לומר שזה שלמדו (מו"ק כ) לאבילות ז', דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג ז' אף אבילתו ז'... ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהיה יום האחרון מן ז' ימי חג אלו... (פרי צדיק, ט"ו באב א) {46}

הקשר בין מאורעות טו באב למאורעות ט' באב:
1.אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל כנגד שנאת חינם של : וחרב הבית ....ובשניה

2.(אמר) רבה בר בר חנה א''ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר כנגד:נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ

3.עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר
לאיזה שירצו יעלו כנגד ע"ז של וחרב הבית בראשונה

4.רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה כנגד:ונלכדה ביתר

5.רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין כנגד:ונחרשה העיר
(תענית ל ע"ב-לא ע"א)

סוף דבר : רק אהבת חינם- תנצח

ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם. נשוב להיבנות והעולם עמנו על ידי אהבת חינם (אורות הקודש, חלק ג', עמ' שכ"ג-ד').


_____________________________________________________________________

שבירת הקדושה-10 לעומת   5 +5 ,
3 דפורענותא 7 דנחמתא

https://www.tzevet.co.il/?CategoryID=986&ArticleID=13105

הפטרות הפורענות- שמיעה ראייה דיבור

http://www.aspaklaria.info/300_SHIN/%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%94%20%D7%A2%D7%A9%D7%A8%20%D7%91%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%96.htm

תשעה באב:
http://www.aspaklaria.info/

הרב זלמן מלמד על שבירת הלוחות במשמעות אקטואלית:

https://www.yeshiva.org.il/midrash/445

https://www.facebook.com/jhistory.huji/posts/1509165742517139/

חורבן ביתר: https://www.mayim.org.il/?holiday=%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F-%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8#gsc.tab=0

מטות: נדרים, שבועות ומה שבינהם

פתיחה: מדוע התרת נדרים לא נכתבה במפורש בתורה?

 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ב-ג)

הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.(חגיגה,א,ח)


הקדמה:ענייני הפרשה
א.נדרים ושבועות  
ב.המלחמה במדיין והריגת בלעם   
ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן

חלק א:נדרים ושבועות

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)
כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)

1.מדוע פרשת נדרים מוזכרת דווקא כעת ? 

א.הקרבה אל ארץ ישראל ומלחמות כיבוש הארץ:

ראשי המטות. סמך ראשי המטות לנדרים ו...ועוד כשישראל בצרה ראשיהם נודרין כמו ביפתח: (בעל הטורים,שם)

נקם נקמת - סמך זה לפרשת נדרים לומר לך שנודרים בעת צרה ומלחמה, ועוד אמרו המחריש לבתו ולאשתו ולא הפר להן הוא נכנס תחתיהן, מדינים שהחטיאו את ישראל לא כל שכן שיענשו. (בעל הטורים שם לא ב)

ב.עם ישראל נוטש את "רחם המדבר" שכולו רוחני ונולד מחדש בכניסתו אל תוך ארץ ישראל שכולה גשמיות - ולכן הדגש הוא על האיבר הגשמי-הרוחני- הפה:
כשעם ישראל היו במדבר הם היו  במצב רוחני גבוה ששם הגשמיות כמעט בוטלה.:אכלו אוכל שנבלע באיברים כאוכל של מלאכים,שתומי מבאר ניסית,גדלו עם הבגדים שעליהם...במדבר עם ישראל משול לאותו תינוק כשנוצר במעי אימו שמלאך מלמדו את כל התורה כולה, כולו רוחני...אך כשעם ישראל עומד להיכנס לא"י הוא עובר מעבד חד: מהעולם הרוחני של המדבר אל העולם הגשמי של א"י..וזה מקביל לאותו תינוק..ושם בא המלאך וסותרו על פיו ומשכחו את התורה בגלל שהוא מתחבר אל הגשמיות.ומכיוון שעם ישראל הרוחני שבמדבר עומד לפני הכניסה לארקץ ישראל- העולם הגשמי ,צריכים לבוא ולצוות באופן מיוחד על קדושת מוצא פי האדם כדי שידע לקדש את גופו
(מדרש אור חדש, הרב חיים דוייטש, פרשת מטות)

2.בין הפרה להתרה:

א.הפרת נדרים והתרת נדרים: משל קריעת השרוכים או התרת הקשר

זה הדבר - החכם מתיר הנדר, ובעל מפר, פירוש שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, לכן גם שאר לשונות ביטול כשרים בו, אבל האב והבעל מפירים מכאן ולהבא, על כן לשון אחר לא זכתה להם התורה. (תורה תמימה, במדבר ל ב)

הפרת נדרים הוא הליך בהלכה, פעולה שאדם יכול לנקוט על מנת לבטל נדר שלו או של אדם אחר. על פי התורה, כל אדם יכול להפר את נדרה של אשתו או של בתו בעל כרחה, בתנאים מסוימים.

יש להבדיל את ההפרה מהתרת נדרים, שהיא התרה שחכם או בית דין יכולים להתיר נדרי כל אדם, על פי בקשת הנודר.

(אליבא דויקיפדיה)

ב.הפרה עוקרת מכאן ולהבא ולכאן מי שהתפיס עצמו עם הנודרת אין נדרו מופר דרך הפרת הבעל(ולהיפך בחכם שהתיר שעוקר את הנדר לגמרי וכאילו לא היה בכלל ):
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אַחֵר וְהִתְפִּיס עַצְמוֹ בְּנִדְרָהּ וְאָמַר וַאֲנִי. וְשָׁמַע אָבִיהָ אוֹ בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ שֶׁלָּהּ מוּפָר וְזֶה שֶׁהִתְפִּיס עַצְמוֹ חַיָּב: (משנה תורה, ספר הפלאה להכות נדרים פרק יג, הלכה טו)


ג.מי מפר ומי מתיר את הנדר?
ומה תלמוד לומר אל ראשי המטות, מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי המומחים... דבר אחר זה הדבר אשר צוה ה', הבעל מפר ואין חכם מפר, חכם מתיר ואין בעל מתיר...איש, להוציא את הקטן, משמע מוציא את הקטן ואת בן שלשה עשרה ויום אחד, הרי אתה דן, נאמר כאן נדר, ונאמר להלן נדר, מה נדר האמור להלן נדר ונדבה עמו, אף נדר האמור כאן נדר ונדבה עמו, מיכן אמרו בן שלשה עשרה יום אחד דבריו קיימים...
(ספרי מטות קנג)

3.בין נדר לשבועה:

א.שבועות של אנשים בתנ"ך- כלפי אנשים אחרים:

א1.בתורה:

השבועות הראשונות מופיעות אצל אברהם: 

כאשר הוא נשבע למלך סדום, שהוא לא יקח שלל מהמלחמה (ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק כ"ב). 

אברהם ואבימלך נשבעו וכרתו ברית ביניהם, תוך מתן תוקף על ידי הצגת שבע כבשים. אירוע זה התקיים בבאר שבע, ועל שם מעמד שבועה זה נקבע שמו - "באר שבע".

בהמשך אליעזר עבד אברהם מתבקש להשבע על ידי אברהם כי לא יביא אישה ליצחק מבנות הכנעני אלא מחרן ממשפחת אברהם (ספר בראשית, פרק כ"ד).

יעקב מבקש מעשיו להישבע לו על מכירת הבכורה (בראשית, כ"ה, ל"ג).

יעקב ולבן כורתים ברית אי לוחמה בגלעד, ויעקב נשבע באלוהי אביו (ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק נ"ג).

יוסף נשבע לאביו יעקב שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ ישראל בקברי אבותיו (בראשית, מ"ז, ל"א)

ובדומה יוסף משביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל כאשר הם יצאו מארץ מצרים (ספר בראשית, פרק נ', פסוק כ"ה).

א2.בנ"ך:

כאשר ישראל נכנסים לארץ הם נשבעים לכרות ברית שלום עם הגבעונים. לאחר שהתברר כי הגבעונים רימו אותם ולא באו מארץ רחוקה כפי שסיפרו, מסופר כי ישראל לא יכלו להפר את הברית והשבועה שנשבעו בשם ה', ולכן כעונש הפכו אותם לחוטבי עצים ושואבי מים.

יהושע נשבע שבועה נוספת שבה הוא מקלל את האיש שיבנה את יריחו מחדש (ספר יהושע, פרק ו', פסוק כ"ו).

מאוחר יותר שאול המלך נשבע לבנו יהונתן כי לא יהרוג את דוד. והוא משתמש בביטוי "חי ה'". שבועה שהוא מפר אותה מאוחר יותר, כאשר הוא מנסה להורגו בכל זאת. (ספר שמואל א', פרק י"ט, פסוק ו'),

גם אצל בעלת האוב שאול משתמש בביטוי "חי ה'", ונשבע שלא יקרה לה רע (ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק י').

גם דוד נשבע מספר פעמים: 

לשאול שלא ישמיד את צאצאיו. 

לא לאכול ביום שבו נרצח אבנר בן נר כסימן לאבלותו הרבה, 

לשמעי אויבו שהוא לא ימיתהו, 

ולבת שבע שיעתר לבקשתה כי שלמה ימלוך תחתיו.

עוד מסופר בתנ"ך כי מלך יהודה אסא, כופה על העם להשבע שבועת אמונים לאלוהים כנגד עבודת האלילים שרווחה. והעם נשבע בכל לבבו ורצונו ושמח על כך[4]. בדומה לכך עזרא הסופר משביע את העם לעזוב את הנשים הנוכריות.

שבועה מסוג שונה היא שבועתו של גדליהו בן אחיקם שנבוכדנצר השני, מלך בבל מעמיד בראש ישראל, נשבע לעם שהם יקבלו הגנה מפני העמים שמסביב, אם יכנעו למלך בבל. 

שבועה נוספת היא השבועה שהמלך צדקיהו נשבע לנביא ירמיהו, לא להרוג אותו ולא למסור אותו בידי אלו שרוצים להורגו, בתמורה לכך שיספר לו את העתיד שצופן לו[7].

(אליבא דויקיפדיא ערך שבועה)

ב.נדרים בתנ"ך- כולם כלפי ה':

ב1. אליעזר בחפשו כלה ליצחק:
הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי. (ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוקים י"ג-י"ד)

ב2.יעקב- מפני סכנת עשיו:

וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
(בראשית, כ"ח, כ'-כ"ב)

אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.
(בראשית, ל"א י"ג)

ב3.בני ישראל לפני מלחמתם בבני ערד:

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה.
במדבר, כ"א, א'-ג'

החרמת הערים משמעותה שהשלל שייתפס יוקדש לה'.

ב4.יפתח נדר שלא כראוי ונענש שלא התיר נדרו אצל פנחס:
וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה.
( שופטים, י"א, ל'-ל"א)

היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה?! בין דין(=זה) לדין (בין יפתח ובין פינחס) נספת (=נהרגה) ההיא עלובתא (=מסכנה) ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש הדא הוא דכתיב (=זה מה שנאמר): "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" (ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ'). יפתח נישול אבר אבר ונקבר (במקום שנפל) הה"ד: "ויקבר בערי גלעד" (ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ז') - "בעיר גלעד" לא נאמר אלא "בערי" - מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה.

(ויקרא רבה, פרשה ל"ז, פסקה ד')

ב5.חנה, בגלל שהיתה עקרה, נדרה נדר להקדיש את בנה לעבודת ה':

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. (שמואל א,א,יא)

ג.נדר תלוי בתנאי ושבועה אינה תלויה בתנאי:

דוגמה לנדר: אם דבר מסוים יקרה או לא יקרה אני מתחייב למשהו מסוים. שבועה לעומת זאת אינה כרוכה בתנאי... 
ד.נדר - כלפי ה', שבועה- כלפי בני אדם (ענ"ד)

ד.נדר חפצא, שבועה-גברא:

הנדר מוגדר בתלמוד כ"איסור חפצא ( = חפץ)", כלומר שהחפץ הוא זה שנאסר בנדר על הנודר, הרי שהשבועה נחשבת ל"איסור גברא ( = גבר)", כלומר שאיסור השבועה חל על האדם ( = גברא), בעוד שהחפץ הוא חפץ מותר. 

לדוגמה, אדם הנודר שלא לאכול את לחמו, איסור הנדר חל על הלחם, ולא על האדם, ולנודר אסור לאכול מן הלחם כי הלחם הוא האסור באכילה. לעומת זאת, בשבועה שלא לאכול לחם, איסור השבועה חל על האדם, ולא על הלחם, ולנודר אסור לאכול מן הלחם כי הוא אסור באכילה מלחם זה. 

ה.נפקא מינה בין נדר לשבועה:

אף על פי שההבדל בין נדר לשבועה נראה כתאורטי בלבד, שהרי בשני המקרים התוצאה היא אותה התוצאה, (בדוגמתנו - שאסור לאכול מן הלחם) ישנה נפקא מינה משמעותית בין נדר לשבועה, במקרה בו ראובן אמר "יהא אסור עלי לחם זה, כאיסור שחל על לחמו של שמעון". אם שמעון אסר את הלחם על עצמו בלשון נדר, הרי שהאיסור חל על הלחם, ולכן נדרו של ראובן חל. אך אם שמעון נשבע שלא לאכול את הלחם, הרי שאין האיסור חל על הלחם, אלא על שמעון, וממילא שבועתו של ראובן לא חלה, שהרי בלחמו של שמעון לא חל שום איסור.

(אליבא דויקיפדיה)

4.איך תיתכן לכאורה בכלל מציאות של נדר והרי זה כביכול מוסיף על דברי התורה :

א.לחכמים הכח להוסיף ועל הפרט לנהוג כן רק כשמזהה צורך לשמירה יתריה עבורו:
...וכמו כן איזה פרט מישראל, שמרגיש בעצמו באיזה ענין שנצרך שמירה יתירה בנפשו והוא עושה הרחקה לקדש את עצמו במותר לו, נדר כזה יש עליו הכח כאיסור של תורה ממש, ועל זה מרמז משה "אל ראשי המטות", היינו הסנהדרין ועיני העדה, שיש להם הכח הזה להוסיף על דברי תורה, לעשות מהיתר איסור ממש לצורך העת, וככח הזה ניתן לבני ישראל גם לפרטי נפשות בעת שירגיש בנפשו הצורך לזה... (פרי צדיק, במדבר מטות ב)

ב.חולשתו של הנדר לעומת מצווה- שהוא בר התרה וממילא פחות מדבר מצווה:
...וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק, הלא אין עיקר נדר תלוי בראשי המטות, אלא עקירת הנדר, וכשהתחיל בראשי המטות, משמע שעיקר הנדר תלוי בראשי המטות, אמר הוא ז"ל דבר נחמד, שלכאורה איך נתנה התורה רשות לאדם לאסור את המותר לו, לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב, שהוא כאילו מוסיף על דברי תורה, והכתוב אמר לא תוסיפו, אך באמת אין זה נחשב הוספה על המצוות, שהרי אינן בסגנון אחד, שמצוות התורה הן נצחיות בלי שינוי, וזה ישנו בשאלה, ולפי זה מה שהחכם יכול להתיר הנדר, זה עצמו הוא סיבה שיכול לנדור, אם כן עיקר מציאות הנדר תלויה בראשי המטות... (שם משמואל, במדבר מטות  תרע"ג)


5.הקשר הדרשני בין ראשי המטות לבין נדרים:-"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:(שם ל,ב)

על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)

6.מה מביא את האדם לידור?

...כי רוב העם ידרו מתוך כעס וכיוצא בזה, ולכן לא אכל שמעון הצדיק מקרבן נזיר. ואמר לראשי המטות להזהיר העם שאינו טוב להרבות בנדרים, אלא להכניע יצרו, כמעשה דשמעון הצדיק, והוא לה' - או להכניע יצרו כיוסף ובועז, וזהו לאסור איסר, דבר שכבר אסור, ועם כל זה טוב שלא ידור. (אלשיך, במדבר ל ב)

7.בין נדבת הצדיק לנדר הרשע- כוונת הלב:

במשנה (נדרים ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, כנדרי כשרים לא אמר כלום וכו'. ומסיק שם בגמרא אליבא דרבי מאיר, שההפרש העיקרי בין נדר הרשע לנדבת הצדיק הוא בכוונת הלב, שמביא שם דוגמא לנדבה מאותו נזיר שבא מן הדרום אל שמעון הצדיק, שנזירותו היתה כולה לשם שמים. ביאור הדברים, שנדבות, היינו הנדרים הרצוים, הם הנעשים בהחלטה גמורה ואמיתית, שמשתמש האדם בנדר כדי לקבע במעשה את הכרתו הנוכחית הממשית, ואולם יש בני אדם הבורחים מההוה ומפייסים את מצפונם במה שמבטיחים שיעשו בעתיד, ואז ברור שלא יקיימו לעולם, והיינו כנדרי רשעים. (מכתב מאליהו חלק ג עמוד רצה)

8.שורש המשמעות של המילה נדר:

נדר - קרוב לנתר, קפץ, אך לא למעלה, אלא ממקום למקום, ונמצאת הוראתו לעבור למקום אחר, מתוך דילוג על הרווח שבינתים, נדר קרוב גם לנטר, המורה לא רק על שמירה והטמנה, שכן נגזר ממנו שם העצם מטרה, שהיא המקום אשר נוטרים אותו בלב ומשקיפים אליו מרחוק, כן כל נודר משים את עצמו בנקודת זמן שטרם באה, והרי הוא קובע מה ייעשה בה, והשוה את המליצות בלשון חז"ל: קפץ ונדר, קפץ ונשבע... ודוקא משום כך משום שהוא מקדים את העתיד נקרא הנודר חוטא, הן קשה הדבר למדי לסקור ולהעריך יפה את הרגע שבהווה, ולמלא את חובותיו באמונה... נדרים מיותרים איפוא בין להרע בין להיטיב, נשארים רק דברים חסרי ערך, אך יהיה זה יותר מסכלות, להעלות דבר חסר ערך לדרגת חובה רצינית על ידי הנדר, ועוד נוסף על כך בעתיד הנעלם. רק במקרים יוצאים מהכלל, כמו כאן בשעת צרה, אין מקדימים את העתיד, אלא היפוכו של דבר, הרגע בהווה כה גדול, עד שהוא נעשה יסוד ובסיס לחיי העתיד, רק אז הנדר מותר, וגם למצוה יחשב. (רש"ר הירש, בראשית כח כ)

9.המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו: 
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו  - יעשה (ה')
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)

10.חומרתם של נדרים- מביאים למיתה:

בעוון נדרים מתה אשתו של אדם... בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים... (שבת לב,ע"א)
נדרים. בגימ' רוצח שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם דבעון נדרים הבנים מתים: (בעל הטורים,שם)

11.דווקא הירא לדבר ה' נזהר ושומר על מוצא פיו , לא כן מי שמורגל שלא לעמוד במילתו ו"לפרוץ" את דיבורו:

פעם היו שני שכנים עניים, אחד מהם היה חוטב עצים והשני היה גנב, ולשניהם היו בנות. והנה כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לפרקן, השיא אותן אביהם ברוב פאר והדר, ואילו לגנב לא היה כסף כדי להשיא את בנותיו, ונשארו בבית עד שהזקינו. באחד הימים ניגש הגנב לשכנו, וביקש ממנו שיגלה לו כיצד הצליח להשיא את בנותיו ולתת להם נדוניה, והרי שניהם נמצאים במצב דחוק של עוני ומחסור?! השיב לו חוטב העצים, שמנהגו הוא שביום שנולד לו ילד הוא עושה לו 'קופה' קטנה סגורה במנעול, ובכל יום הוא שם בתוכה אגורה אחת, וכשמגיע הזמן שצריך לחתן את אותו הילד, יש לו בעבורו קופה מלאה בכסף לצרכי החתונה. "מציע אני גם לך לעשות כך", אמר החוטב לגנב. כששמע זאת הגנב צחק ואמר: "העצה הזו טובה רק עבורך, כי כאשר אתה נותן אגורה לקופה, היא אכן תשאר שם עד החתונה, מכיון שאינך יכול לפותחה. אבל אני גנב הפותח את כל סוגי המנעולים, ולכן גם את הקופה שלי אני אפרוץ ביום מן הימים שיהיה לי מחסור, ואיני יכול לחסוך כך כסף עבור חתונת ילדיי" (ע"פ המגיד מדובנא)

12.חכם לא יכול להתיר נדר של עצמו ואפילו לא הקב"ה:

א.משה ביקש להפר נדרו של הקב"ה על חטא העגל::
ויחל משה את פני ה', אמר רבי אלעזר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהחלהו, ורבא אמר עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא ויחל, וכתיב התם לא יחל דברו, ואמר מר הוא אינו מיחל, אבל אחרים מחלין לו. (ברכות לב א)

ב.משה התיר נדרו של הקב"ה על העגל:
דבר אחר איש האלקים, תלמיד שנדר, רבו מתיר לו נדרו, אבל מי שאמר והיה העולם לא עשה כן, אלא כביכול נדר במעשה העגל, שנאמר הרף ממני ואשמידם, ובא משה והתיר לו נדרו, שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך. (ילקוט שמעוני, דברים פרק לג, תתקנא)


ג.רבא בר בר חנה היה יכול להפר נדרו של הקב"ה על הגלויות :א''ל תא אחוי לך הר סיני אזלי חזאי דהדרא ליה עקרבא וקיימא כי חמרי חוורתי שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל אבא חמרא כל בר בר חנה סיכסא היה לך לומר מופר לך והוא סבר דלמא שבועתא דמבול הוא ורבנן א''כ אוי לי למה 

אמר לי [הסוחר הישמעאלי לרבב"ח]: בא ואראה לך את הר סיני.
הלכתי וראיתי שאת ההר מקיף עקרב, והוא עומד שם כחמור לבן.
שמעתי בת קול שאומרת:
אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי?
כשחזרתי וסיפרתי לפני החכמים מה ששמעתי,
אמרו לי:
כל אדם ששמו 'אבא'- טיפש כחמור,
וכל אדם ששמו 'בר בר חנה'- שוטה [התרעמו עלי].
היה לך לומר [לבת-קול]:
מופר לך [השבועה שנשבע הקב"ה להגלות את ישראל].
והוא [רבב"ח] סבר:
שהבת-קול דיברה על שבועת המבול, ואותה לא רצה להתיר.
ורבנן [מה סברו]?
א"כ, 'אוי לי' למה [מדוע שיצטער הקב"ה על שבועת המבול?].

(תרגום ע"פ אתר דעת)

13. שלשה שנדרו שלא כהוגן נענו באופן שונה:

א.אליעזר יפתח ושאול- נדרו שלא כהוגן:

'א''ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן 
אליעזר עבד אברהם 
ושאול בן קיש 
ויפתח הגלעדי 
אליעזר עבד אברהם דכתיב {בראשית כד-יד} והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפי' חיגרת אפי' סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה 
שאול בן קיש דכתיב {שמואל א יז-כה} והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד 
יפתח הגלעדי דכתיב {שופטים יא-לא} והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו והיינו דקאמר להו נביא לישראל{ירמיה ח-כב} הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם וכתיב {ירמיה יט-ה} אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר {מלכים ב ג-כז} ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם 

(תענית ד,ע"א)

ב.מדוע דווקא ליפתח ענו שלא כהוגן?

אליעזר= "והיה הנערה אשר אומר אליה"
שאול- "והיה האיש אשר יכנו"
יפתח והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי
(ענ"ד)

אליעזר ושאול התייחסו אל עסקי בני אדם ועשו בהם סימנים בשונה מיפתח שעלה דרגה והבטיח להקריב לקב"ה קרבן וכשמדברים עם הקב"ה - חייבים להיות זהירים פי כמה שכן צריכים להיות מדוייקים לגמרי
(ע"פ ספר כרם דל לרב דניאל הלוי, מתוך "ומתוק האור פרשת מטות)

ג.רמז לדבר- ראשי תיבות אי"ש-אליעזר יפתח ושאול:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה- איש אלו ראשי תיבות של אליעזר יפתח שאול , כי ידור נדר עולה בגימטריה יפתח.אליעזר יפתח ושאול נדרו אולם יפתח התעלה עליהם ו"כי ידור נדר- לה'" את נדרו (שלא כהוגן) נדר לשם ה'  ומשום כך נענה שלא כהוגן (ומתוק האור,שם)

ד.מדוע פנחס לא התיר נדרו של יפתח ?

ועל דרך הדרוש אפשר לומר במה שכתוב בספר הליקוטים דיפתח ניצוץ זמרי ובתו ניצוץ כזבי עי"ש. ואפשר שזה שאמר יפתח אני נשיא ישראל הכונה אני זמרי נשיא ולא די שהרגני אלא רוצה שאפיל את עצמי גם עתה.ופנחס ידע שיפתח ניצוץ זמרי ובתו ניצוץ כזבי  ועדיין יפתח עומד בנשיאותו ולכן לא רצה ללכת. והקב"ה מדקדק עם חסידיו דהיה לו לילך ולתקנם וטוב לו לפי שהרגם בגלגול שעבר אדרבה היה לו לעשות להם נחת רוח ולתקנם.
ולפי זה אפשר לרמוז שאמר יפתח (שופטים יא לה) הכרע הכרעתני , הכרע בגלגול כזבי שחבת בדמי שהרגו פנחס , הכרעתני בגלגול זה שעל ידי מתתך והכרעתני לשלם לך ואת היית בעוכרי שימות איברים איברים כמו כתבו חז"ל (ב"ר שם) על הפסוק (שם יב ז) ויקבר בערי הגלעד ( דבש לפי מערכת פ אות ז)

14.התרת נדרו של אליהו הנביא:

...איכן הותר נדרו של טל, אמר רבי תנחומא אדרעיה (שם מקומו) סברין מימר נדר שהותר מכללו הותר כולו, אית דבעי מימר בבנה של צרפית... כך אמר לו הקב"ה לאליהו, לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיים אלא בטללים, ואני מחיה בנה של צרפית. (ירושלמי ברכות לח א)

15.הנודר ולא מקיים בורא מלאכי חבלה:

הפוגם בשבועה בשעה שיוצאה מפיו עונשו גדול, שהיא עצמה שקר, ולא שייך בה היתר כלל, שאין לה תקנה אלא בתשובה ויסורין, אבל הנודר אין להם אחיזה שם, כי הוא למעלה בבינה, ואמרו כי סוד הנודר או נשבע ואינו מקיימו גורם שהמלאך הממונה על מאמר פיו אותה מצוה שמחייב לעשות נשאר גרוע ממנה, עד אשר ישלים חיובו בפועל, וכל אשר עליה קאי בבל תאחר, ועד שלא יצא ידי חובתו, הנה המלאך שראוי להיות טוב הוא שליח המצוה שבא אצלו כמזיקים שנבראו בין השמשות, ולא הושלמו יצירתם לטוב... (ילקוט ראובני, במדבר מטות)

היתר נדרים פורחים באוויר שמכל מצווה נברא מלאך אמנם מלאך שנברא מנדר תלוי ועומד עד גמר בריאתו עד שישלם הנדר עד אז לא נשלם המלאך (ספר אלף כתב בשם ר' שמשמון מאוסטרופולי)

16.מדוע יהושע לא התיר שבועתו לגבעונים?

..ויש אומרים כי נדר ושבועה שנעשה ברבים אין לו התרה, ולכן לא הרגום, וכן הפסוקים "ולא יהיה עלינו קצף על השבועה", והגבעונים חשבו שכתבי יהושע ששלח אולי היו בערמה שישלימו ולא ישמרו מהם... (רק"ד, יהושע ט ז)

17. נדר ושער החמישים:

א.נדר= נון דר
איש כי ידור נדר (במדבר ל, ג). עיין בשערי אורה שפירש נדר נו"ן דר (קדושת הלוי, פרשת מטות)

ב.נדר יעקב- היסוד לכל הנדרים בעולם:

...ובזה יש ליתן טעם מדוע לא נדר את הנדר עד אחר החלום, ולכאורה איפכא מבעיא ליה, דבמראה כבר נתחזק לבו, ולא היה כל כך בצרה גדולה כמו קודם המראה, וקודם המראה שהיה בצרה גדולה היה לו לנדור. והאמנם שאיכא מאן דאמר במדרש שמסורסת היא הפרשה, והנדר היה קודם לכן, אך לאינך מאן דאמר דעל הסדר נאמר, מאי איכא למימר. אך להנ"ל יובן על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דבאשר היה יעקב מפחד מעשו ומלבן אחז בלמעלה מן הטבע, כי נדר הוא לשון נ' דר שער הנ', עד כאן דבריו. והנה יעקב פתח בנדרים, שלא מצינו קודם לזה לשון נדר... והיינו משום דמעולם לא זכה אדם לאחוז בשער הנ' כמו יעקב, ועל כן קודם מראה זה שנתאחו האבנים כנ"ל, היינו שראה בעיניו שבא למעלה משבעת ימי הבנין, לא הרהיב עוז בנפשו לאחוז בנדרים, אלא אחר שראה בעיניו שהגיעה זכותו לזה פתח בנדרים, ולשון פתח, היינו מלשון פתח, שפתח פתח לכל, ומכל מקום כל הנודרים מגיעים לזה באמצעות יעקב... (שם משמואל, בראשית ויצא תרע"ג)

ג.כוחו של שער החמישים בנדרים:

ומעתה יש לומר שזו היתה עצת יעקב שקפץ לנדרים, דהנה ידוע שענין נדרים הוא מלשון נ' דר, שהוא נאחז בשער החמשים, וידוע דשער החמשים הוא בלי שינוי, וכל השינוי הוא רק בעולם הטבע, ושער החמשים הוא למעלה משבע פעמים שבע, שהם במספר שבעת ימי הבנין... ועל כן נדרים מסוגלים לכך, שלא יהיה האדם כל כך בעל שינוי, ועל ידי זה שוב אין חשש שמא יגרום החטא.

ובזה יובן הלשון, מכאן שנודרים בעת צרה, כי כ"ח עתים מפורשים בספר קהלת, שהם תחת השינוי, על כן "בעת" צרה, שמורה שהוא תחת הענין השינוי, אז העצה לקפוץ לנדרים, וזה לימוד גדול להאדם, שיתאמץ שכל עבודתו ותורתו יהיו בכח עצום למעלה מן הטבע, ואז כפי המדה שיוצא מהיקש הטבע בה במדה יש לו קיום ביותר, ואיננו כל כך תחת השינוי. ונראה שזה גם כן מכחו של יעקב אבינו ע"ה, שפתח פתח שיהיה ביכולת האדם לאחוז בכח עצום למעלה מהיקש הטבע... (שם משמואל, שם שם תרפ"א, וראה שם עוד)

ב. הסוד של "כל נדרי":
הנדר והתשובה באים משער החמישים (נדר= נ דר) ולכן ביום הכיפורים קודם כל פותחים ב"כל נדרי" ורק אז ונסלח לכל העם בשגגה"
(ע"פ הרב רוזנבלום מתבסס על שערי אורה לר' יוסף ג'יקטליה)

ג.הקשר בין הנדר למיתה ח"ו :
מכיוון ששורש החיים מבינה לכן בעוון נדרים ילדים מתים ח"ו 

ד.הסיבה שדווקא החכם מתיר את הנדר:
וחכם הוא אשר מתיר הנדר כי הנדר הוא בבינה וצריך שיבוא בעלה של הבינה דהיינו החכמה כדי להתיר נדרה
ומוגדל דרגת הנדר שדר בבינה אין השגה שם לאומות העולם 
(אור יואל, הרב יואל בן הראש,  פרשת מטות)

18.לכל אדם יש עת רצון ביום שדבריו יתקבלו:

בספר מדבר קדמות ראיתי בשם האר"י ז"ל דכל אדם יש לו שעה בכל יום שכל דיבור היוצא מיו יתקיים וכו' על פי זה יש לבאר דברי  המדרש שהביא שהביא הנחל קדומים "ככל היוצא מפיו יעשה הדא הוא דכתיב כי לא ידע האדם עיתו" לומר שיזהר האדם  בדיבורו כי לא ידע את השעה שלו שכל היוצא מפיו יעשה (מכתם לדוד פרשת מטות עמ קפו)

גמירי דבשנת תקל"ב יש רגע אחד שהרקיע נפתח ושערי רחמים פתוחות וכל מה שאדם שואל באותו 
הרגע נותן לו המקום ויש"ו כיון באותו רגע ושאל מה ששאל וניתן לו (תוספות השלם בראשית ה,כט)

19.רשב"י לא רצה לעשות היתר נדרים אפילו כדי להשכין שלום בין איש לאשתו שלא יקלו בנדרים:

ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר''ש ר' יהודה טעים אמר ק''ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק ואני על אחת כמה וכמה ר''ש לא טעים אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו ועוד כי היכי דלא לתרגלי למינדר

(נדרים סו,ע"ב)

לא יזוז שמעון ממקומו. שיטעום תבשילה ולהכי לא רצה לטעום כי היכי דלא לירגלי למידר שלא יהיו קלים בנדרים (רש"י,שם)
20.מתי ראוי לנדור:

אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים (תהלים פ"א), רבי חגי בשם רבי יצחק אמר אין שואלין עניות במקום עשירות, שמתוך כן קפצה חנה לנדרים, ותדר נדר ותאמר וגו'... כתיב וידר יעקב נדר לאמר (בראשית כ"ח), אמר רבי יצחק הבבלי כל מאן דנדר עבד מצוה, מהו לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן... (מדרש שמואל, פרשה ב)

מי ששרוי בצער אל יהמר ואל יקפץ בנדר, אלא יחשוב תחילה שמא יתחרט, לכך יחשבו תחילה איזה נדר יקבל שלא יתחרט, וכשיוכל לקיימו ילך לחכם ויאמר מה שטוב בעיניך אקבל עלי, והחכם יתן לו עצה הגונה שידור נדר שיוכל לקיים. ונדר הגון לפני הצרה, דכתיב (קהלת ה') "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם", ואם נודר בעת צרה לא ידור כדרכי האמורי, אם חולי מעיים שלא יאכל בני מעיים... אין זה בטחון, אלא יבטח בהקב"ה ויעשה דרך חפצי שמים, כדרך שעשה יעקב אבינו, "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כ"ח), ומעין הצרה יחשבו, כי שמא לכך הובא בצרה, שיחשוב נדר מדה במדה. (ספר חסידים, תג)


***מסקנת ביניים:
יתרונו של האדם הוא בדיבור אבל העוצמה היא דווקא בשתיקה ובהמנעות מנדרים והתחייבויות שאינו יכול או רוצה לעמוד בהם.לראשי המטה היכולת להטות את דבריו של הנודר ולמצוא פתח מילוט להתיר את נדרו. (ענ"ד)

חלק ב : בקשתם והתחייבותם של בני גד ובני ראובן - מעין נדר מותנה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -
וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג,לא)

1.תנאי בני גד ובני ראובן:
כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן:
שיהיה כפול,
ושיהיה הן שלו קודם ללאו,
ושיהיה התנאי קודם למעשה,
ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.
ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)

א.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

ב.בין אדם למקום:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

***מסקנת ביניים:
הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם. מאחורי  הבדל קטן בדיבור מסתתרת משמעות ומהות גדולה (ענ"ד)

סיום: חשיבות העמידה בדיבור גם כשיש נקודת מילוט

התורה מחנכת אותנו להיות זהירים בדיבורנו ובמיוחד בהתחייבותנו כלפי ה'.אילו היתה התורה כותבת בפירוש את כללי היתר נדרים,היה הדבר מביא לזילות וזלזול בהתבטאויות שאינן מחייבות,ביודענו כי כל נדר ניתן להפרה ולביטול (ותישאני רוח,ספר במדבר,הרב שבתאי סבתו, ע"מ 276)

שורה תחתונה: המטה והפה

הפה הוא המטה.כפי שהמטה נקרא כך כי הוא מוט נטוי כך פי האדם  יכול להטות את האדם למעלה או להורידו שאולה.הפה מוליך ומוביל את האדם כמו שמטה מוליך את הנשען עליו וכמו שהאדם נשען על ראשי מטהו (ענ"ד)