פסח: חג ההתנתקות

פתיחה: מה היסוד העומד מאחורי האיסור הטוטאלי של התורה לאכילת חמץ בפסח?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת. 
אֲנַחְנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה. 
וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה:(מתוך מה נשתנה, הגדה של פסח)

ארבע מצוות מהתורה עוסקות באיסור חמץ בפסח, שלוש מצוות לא תעשה ומצוות עשה אחת:
1.האיסור הראשון – שלא לאכול חמץ, שנאמר (שמות יג, ג): "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" ... צריך לציין, כי חומרה מיוחדת החמירה התורה באיסור אכילת חמץ, שכמעט כל איסורי אכילה עונשם מלקות, ואילו עונשו של האוכל חמץ בפסח – כרת, שנאמר (שמות יב, טו): "כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".
2.האיסור השני – שלא ימצא חמץ ברשותנו...
3.האיסור השלישי – שלא יראה חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יג, ז): "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ".
4.מצווה רביעית, והיא מצוות עשה, להשבית את החמץ ואת השאור לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם".
(פניני הלכה פסח, פרק ב, א)

חלק א: יציאת מצרים- תוכנית ההתנתקות

0.לצאת ממצרים- לכאורה סתירה לוגית:

א.סגורה בפני עבדים:
מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת (מכילתא יתרו א)

ב.המילה מצרים מעידה על המלכודת:
גם דברי הימים של העם היהודי באים לידי ביטוי ב-מ' הפתוחה וב-ם' הסתומה. הגלות והגאולה – שניהם רמוזים בה. בראש שמה של מצרים, מקום הגלות הראשונה של עמנו, ניצבת מ' פתוחה. שכן, בתחילה היתה מצרים פתוחה. בני ישראל התקבלו בה בחמימות ויכלו לנוע בה בחופשיות, לבוא אל הארץ ולצאת ממנה. לעומת זאת, האות ם' הסגורה, שבסוף המלה מצרים, מראה על כך, שבסופו של דבר נסגרו בני ישראל במצרים, נלכדו בה ושועבדו ללא אפשרות בריחה. (סוד השפה העברית עולם האותיות האות מ)

1.הראשון לצאת ממצרים- משה צריך להתנתק ממצרים וליצור מסלול התנתקות כדי שאח"כ יוכל על פיו לגאול את עם ישראל:

אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה, ע"ב)

א.ההתנתקות הנפשית- בירור הזהות של משה:
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות בףיב)
המצרי בגימטריה משה ומכאן שמשה הכה את המצרי שבו .היה צריך לעשות בירור ואת המצרי שבו הוא טמן בחולין, השאיר אותו בחול ונשאר משה (הרב שרקי בשם מר שושני, נאמר בערב השקת בית שלום יוחאי )

ב.ההתנתקות הפיזית: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה 
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר...
וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְ-ה-וָֹ-ה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה 
וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:(שמות ב,טו-ג,ב)

 וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם... (שמות יד,ה)
וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה..(שם,שם,טו)
וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְ-ה-וָֹ-ה בָּאֵשׁ 
 וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד (שם,יט,יח)

2.הגטו התרבותי- סוד השמירה בגלות - הבידול והניתוק בזמן ששהו במצרים:

א.עם ישראל- שמר על זהותו התרבותית:

רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, לֹא הָיוּ קוֹרִין לִיהוּדָה רוּפָּא וְלֹא לִרְאוּבֵן לוּלְיָאנִי וְלֹא לְיוֹסֵף לֵיסְטֵיס וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרִי.(ויקרא רבה,לב,ה) 

ב.יוסף- סמל לצדיק שהצליח למרות הכל להתבדל בתוך מצרים ולשמור על זהותו- גם אם לא כלפי חוץ:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(בראשית מא,מה)

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם (בראשית מה,יב)

והנה עיניכם רואות..... ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.): (רש"י,שם)

וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט,ו)

ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם. ...והנכון בעיני שכל אשר לו היה בידו חוץ מן הלחם שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי כי הנה מפורש כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם. כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא וכן אשתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי (אבן עזרא,שם)

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם(שמות יג,יט)

דווקא ביציאה מהגלות -משה לוקח את העצמות- המהות של יוסף- איתו, היכולת לשרוד בתוך הגלות (ענ"ד)

3.מ"ט ימי העומר כנגד מ"ט שערי הטומאה מהם היו צריכים ב"י להתנתק ולנער מעליהם:

דודאי ישראל כד הוו במצרים- אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין(זוהר חדש, ראש פרשת יתרו)

כי וודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטנפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ"ט כוחות הטומאה, והקב"ה הוציאם מתחת השעבוד של כל אלו הכוחות( בעל הסולם,שם)

4.נס ההפלאה במכות מצרים- הצעד הראשון בניתוק בין ישראל למצרים:
ערוב:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (שמות,ח,יח)
דבר:
וְהִפְלָה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר (שמות,ט,ד)
ברד :
רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד (שמות,ט,כו)
חשך:
וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבתָם (שמות,י,כג)
בכורות :
וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שמות,יא,ז)

5.כשמשה מתפלל על פרעה ומצרים- מחוייב להתנתק ולצאת מתוך הישוב במצרים:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְ-ה-וָֹ-ה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַי-ה-וָֹ-ה הָאָרֶץ (שמות ט,כט)

כצאתי את העיר. מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה  (כ) גלולים (שם יב, ז.): (רש"י,שם) 

(נח"י) אע"פ שגם בזמן מכת הצפרדעים ומכת ערוב היתה ג"כ מלאה גלולים וא"כ מסתמא לא היה מתפלל בתוך העיר והל"ל שם כצאתי את העיר י"ל דשם היה מתפלל על למחר והיה לו שהות להתפלל ולא היה צריך לגלות לפרעה כצאתי את העיר אבל כאן שאמר פרעה ורב מהיות קולות והיה מבקש שהברד לא יתך ארצה והיה רוצה שלא להתמהמהות לכן הוצרך לגלות כצאתי את העיר ולא בתוך העיר:(שפתי חכמים,שם)

6.מצוות ראשונות- מצוות ניתוק ממצרים בזמן שהייתם ממצרים:

א. קידוש החודש:

א1.קידוש הזמן- תחילת החירות והניתוק ממנטליות העבד בכלל:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:(שמות יב,ב)

עבדי זמן עבדי עבדים הם \ עבד ה' הוא לבדו חפשי (ריה"ל)
...שעבוד מצרים אשר שלל כל יסוד של חופש והתבטא בהעדר שליטה בזמן כסממן מינימלי לחופש, עלול היה ליצור עם השחרור תגובה קיצונית של חופש מוחלט ועִמו שעבוד חדש לזמן ותעתועיו, לפורקן רגשות, אשר יגרור בהכרח הפקרות ואנרכיזם. מצוות קידוש החודש מסמלת כמצווה ראשונה כפיפות ללוח זמנים חדש המבשר לצד החופש עבדות לבורא עולם שהיא מהותו החדשה של כל אחד מבני ישראל. (ע"פ עו"ד פינחס חליוה, עלון אוני' בר אילן תשס"ח)

א2.קידוש החודש בר"ח ניסן - התנתקות מלוח השנה המצרי שהחל במילוי הלבנה ולא בתחילת החודש:

וכן רמז החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם. להרחיקם מחוקי מצרים. כי מצאתי כתוב כי בעבודת המצריים בחלק עבודת החדשים כתוב, שהמצריים אז מונין החדשים וקוראים אותם בשמות עבודתם. והחדש להם ועבודתו, הוא בהיות הלבנה בשלימות אורה ובתקפה, מאז מתחילין ומונין החדש ממלוי למלוי. ומתחילין מנין החדשים מעת הכנסת השמש בראש מזל טלה, והוא החדש שכולו חג להם, ועושין לו כבוד בעבודתם מכל החדשים. 
וראשית כל דבר רצה הקב"ה לזכות לישראל, ולטהרם ולהסירם מחוקיהם. והתחיל החדש הזה לכם ראש חדשים, הם מתחילין ממילוי הירח ותוקף אורה, אתם מתחילין החדש בעת מולדתה. 

 (צרור המור על שמות פרק יב פסוק ב )

ב.קרבן פסח- מקריבים את האל של מצרים:

מדוע נצטוו ישראל לשחוט שה בליל היציאה ממצרים?
נביא שני טעמים לענין. האחד - באותה תקופה רווחה תפיסת הדטרמיניזם האסטרלי העוסקת בכוכבים. מזל טלה הוא המזל הראשון בגלגל המזלות השולט בחודש ניסן, ולכן שחיטת הטלה מהווה מעשה סמלי שמשמעו שחיטת אלוהי מצרים (אמון-רע), המראה שבני ישראל מתנשאים מעל לכח הזה ומסוגלים אף להעלותו עימם דרך האכילה. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

הם לקחו הטלה לממונה עליהם, ובעבורו אין אוכלים בשר, אתם תקחו אותו לשוחטו ולצלותו ולאכול את בשרו ולשרוף את הנותר. 
הם מקטרים אליו בריחות ומרקדים לפניו, ואתם תתנו דמו במשקוף כדי שיריחו ריחו, ולאכול בשרו על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל זה כדי להרחיקם מהם, ולהקריבם אל עבודתו ית'. 
ואולי שעל זאת הכוונה בעצמה צוה לעשות העבודה הזאת במילוי הירח, עת תוקף שמחתם והקרבתם למזל טלה הממונה עליהם, ואז צוה לשוחטו ולצלותו ולשרוף הנותר. וזהו פסח הוא לה' (לק' יב, כז), לשם ה', ולא לשם זולתו מהעליונים. 
 (צרור המור על שמות פרק יב פסוק ב )

7.מצוות שמעדנות או ממירות את הרע בתרבות המצרית:

א. שאילת הכלים:

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם (שמות ג,כב)

זהב מצרים- העלאת הניצוצות:
מסביר האר"י הקדוש שהציווי להוציא ממצרים את כלי הכסף, הזהב והשמלות, הוא בעצם ציווי להוציא את ניצוצות הקדושה ממצרים. א"כ, הקב"ה ציווה מבני ישראל 'להשאיל' ממצרים את אותם המרכיבים החיוביים שקיבלו במצרים: הן את מה שקיבלו מחוויית העבדות, והן את מה שקיבלו מהחברה הסובבת אותם. מצרים הייתה התרבות המפותחת ביותר באותה תקופה, ובני ישראל היו צריכים להוציא עמם את הדברים החיוביים שלמדו שם. בשל כך, ציווה הקב"ה שבני ישראל ישאלו את הדברים, ולא יקנו אותם, משום שמחד הקב"ה רוצה שבני ישראל יקחו את אותם דברים, אולם מצד שני הוא רוצה לוודא שנדע שאלו דברים שאולים, שאינם שייכים במקורם ליהדות, ולכן יש להזהר בהם מאד (שיחה של הרב עמיטל)

ב.תפילין-תכשיט מצרי:

קושי: מה לתפילין בתוך מצוות הפסח?

מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:  וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָֹה מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג,ז-י)

רגע לפני היציאה ממצרים נצטווינו לקחת איתנו מזכרת מהתרבות המצרית. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם. בחלק מן המקורות הטוטפות מתורגמות כ"זיכרון" ו"רושם". התפילין מזכירות לנו את מצרים, למרבה ההפתעה המצרים היו הראשונים בעולם שהניחו חפצים במקום הנחת תפילין. מהתבוננות בציורים העתיקים נראה שהביטוי שייחד את הפרעונים המצרים היה בהנחת חפץ בראש, ובשני צמידים סביב הזרוע. מקור המילה "טטפת" באה מהמילה המצרית ddft, המסמלת את נחש האוריאוס שעיטר את מצחו של המלך המצרי כסמל להגנת האלים עליו
עם ישראל לוקח את התכשיט המצרי למזכרת, מעניק לו נופך חדש ומשדרג אותו לעבודת ה'. תפישתם של המצרים הייתה שהם נשלטים על ידי כוחות הטבע, כביטוי לחשיבה זו הניחו המצרים את הנחש על המוח שהוא מקור החשיבה שבאדם. הנחש מסמל את השכל הטבעי. פיתוח הטבע בלבד ללא מקור של מוסר הוליד את המחשבה שאין לאדם התעלות על הטבע, האדם הוא בסך הכול חיה (ואולי מכוֹנה) משוכללת.
וככזה הוא משועבד תחת שליטת הטבע ובשל כך אינו יכול להיות מוסרי. המציאות כולה משועבדת לחוקי טבע עיוורים של סיבתיות טכנית. כולם אחוזים כנחש מפותל בטבעת של הטבע.
התפילין הן מרובעות בקווים ישרים להורות על מציאות סולם ערכים. מימד של מעלה ומטה, טוב ורע.

(הרב דוד מנחם, ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

8.הצהרת ה' על הניתוק ממצרים:

א.איסור על היחיד ועל העם לחזור ולהשתקע  במצרים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם (שמות יד,יג)

... עם ישראל נולד במצרים, והתורה מצווה אותנו לא לחזור לשם, כדי שלא יהיה גילוי עריות קולקטיבי. (מותר לבקר במצרים אך לא מעבר לזה). 

(אורות - ארץ ישראל, הגדרת ארץ ישראל ,מתוך ספר אורות [1], אורות ארץ ישראל, לראי"ה קוק, ע"פ הרב אורי שרקי)
ב.איסור על המלך להרבות סוסים שמקורם בעת העתיקה בעיקר במצרים:
רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַי-ה-וָ-ה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד (דברים יז,טז)

מצרים- מעצמה של סוסים ומכאן האיסור על המלך:(הכוונת המקורות ע"פ אראל סג"ל)

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן (שמות יד,ט)
וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה(דברים יא,ד)

וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרַיִם, וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר. וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרָיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה; וְכֵן לְכָל מַלְכֵי הַחִתִּים וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יֹצִאוּ(מלכים א י, כח-כט)

הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ, וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד; וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ... וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל, וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן (ישעיהו לא,א-ג)

 וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח? הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה, וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט?! (יחזקאל יז,טו)

9.קושי הניתוק ממצרים תוך כדי המסע במדבר:
קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל (שמריהו לוין ,1867-1935)

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:(במדבר יד,ד)

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים(במדבר יא,ד-ה)

10.ליל הסדר- שחזור הניתוק ממצרים- דרך חירות:

א.שימוש בכלים הכי מפוארים- דרך חירות 
יְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ יָפֶה בְּכֵלִים נָאִים כְּפִי כֹּחוֹ(שו"ע,או"ח, תעב,ב)

בכלים נאים וכו' - ואע"ג דבכל השנה טוב למעט בזה משום זכר לחורבן בליל פסח מצוה להרבות שזהו בכלל דרך חירות ואמרו על מהרי"ל שכשהיו בידו משכנות של נכרים כלים נאים לא היה משתמש בהם בשום פעם רק בפסח היה מנהגו להשים אותם על שולחן מיוחד לשמוח בראייתם (משנה ברורה שם)

ב.הא לחמא עניא:
ננסה להתנער ממציאות של עבד החושב רק על עצמו ונעבור למציאות של בן חורין החושב על אחרים ("הא לחמא עניא- הזמנת אורחים).ננסה להתנער ממציאות של עבד שגופו הוא השליט, למציאות של בן חורין שרוחו שולטת בו .(ליל הסדר, הלכה ממקורה, הרב יוסף צבי רימון,ע"מ 87)

המשנה הראשונה על ליל הסדר- מתמקדת בעני:
עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב.
וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:(פסחים י,א)

בליל הסדר האדם מחויב לחוות בעצמו את סיפור יציאת מצרים: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” (פסחים י, ה). [1] יסוד מרכזי בחוויה של יציאת מצרים הוא המהפך, ההיחלצות מהשִפלוּת ומהשעבוד, “הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה” (שם). זו הסיבה שליל הסדר מתחיל ב”הא לחמא עניא”, לחם של עוני, ובקריאה “עבדים היינו לפרעה ממצרים”, ובו בלילה האדם הופך להיות בן חורין. המשנה הראשונה מדגישה את העני משום שבתחילת ליל הסדר, על כל אחד ואחד בישראל לראות את עצמו כעני שחי בעבדות ובשעבוד,[2] ורק כך הוא יוכל לחוש את שמחת הגאולה בכל שנה ושנה מחדש (נשמת המשנה,שם,הרב יעקב נגן)

ג.ההטבלה: משמעות 2 הטבלות בליל הסדר - נקודת ההתחלה של שעבוד מצרים ונקודת היציאה וההתנתקות ממצרים:

ואנו נוהגים בכרפס זכר לכתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף אשר בסיבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים
(ספר המנוחה ,רבינו מנוח, המאה ה-13, פרובנס, הלכות חמץ ומצה ח, ב)

אף שחז"ל בגמרא נתנו טעם לטיבול ראשון כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות, יתכן לומר טעם נוסף, מאחר וקיים חיוב בלילה הזה להתחיל בגנות ולספר אופן השתלשלות ירידתם למצרים, על כן נצטוינו לעשות שני טיבולים: האחד קודם הסעודה כנגד הסיבה לירידתם "ויטבלו את הכתונת בדם", וטיבול שני אחר כך זכר למאורע בגאולתם "וטבלתם בדם אשר בסף והגעת אל המשקוף". (מעשי ה' ,ר' אליעזר אשכנזי, המאה ה-16, חלק ב עמוד כג)

ד.ארבע כוסות ואכילה בהסבה- דרך חירות :
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יָצָא עַתָּה מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-כג) 'וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם' וְגוֹ'. וְעַל דָּבָר זֶה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ כְּלוֹמַר כְּאִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ הָיִיתָ עֶבֶד וְיָצָאתָ לְחֵרוּת וְנִפְדֵּיתָ:
לְפִיכָךְ כְּשֶׁסּוֹעֵד אָדָם בַּלַּיְלָה הַזֶּה צָרִיךְ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְהוּא מֵסֵב  דֶּרֶךְ חֵרוּת. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד בֵּין אֲנָשִׁים בֵּין נָשִׁים חַיָּב לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה [ג] אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן. אֵין פּוֹחֲתִין לוֹ מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. שִׁעוּר כָּל כּוֹס מֵהֶן רְבִיעִית(משנה תורה, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ז,ו-ז)

ה.כרפס- סימן לחירות- אכילת ירק לפני האוכל:

והתשובה לתינוקות הוא דהטיבול שקודם הסעודה הוא דרך חירות כדרך בני חורין שמטבילין קודם סעודה להמשיך תאות המאכל כן כתבו קצת מפרשים ( בית חדש, או"ח, סימן תע״ג)

11.להתנתק ממצרים ולהיות בן חורין - בידיים שלנו:
שאלו פעם את הרב שך למה אומרים שלא עשני גוי ולא אומרים שעשני יהודי
ענה הרב ואמר הקדוש ברוך הוא עושה שלא תהיה גוי אתה עושה שתהיה יהודי...עכשיו אני מבין למה אומרים שלא עשני עבד ולא אומרים שעשני בן חורין כי הקדוש ברוך הוא עושה שלא תהיה עבד התורה עושה שתהיה בן חורין ( "אתה עושה שתהיה יהודי"/ אהרון רזאל)

חלק ב : מצרים- ארץ הלחם*:

1.דומיננטיות הלחם בזמן הרעב:

וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ… וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ, כִּי אָפֵס כָּסֶף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם, אִם אָפֵס כָּסֶף. וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל-יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים, וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשּנָה הַהִוא. 

וַתִּתֹּם הַשּנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשּנָה הַשּנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ …לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בלָּחֶם, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשם (בראשית מז, יג-כג)

 2.הלחם - סמל להבחנה בין מעמדות ודתות:

 "וַיָּשימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג, לב).

ידיעות על הלחם ודרכי הכנתו מופיעות בתעודות מצריות, ואף נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות במצרים כיכרות לחם בצורות שונות מתקופות קדומות. בציורי קיר מצריים עתיקים ניתן לראות את כל שלבי האפייה, למן לישת הבצק ועד להוצאת כיכרות הלחם מן התנור. צורות הלחם הן רבות: לחמים עגולים, לחמים מרובעים, לחמים בעלי כיפות, לחמים דומים לקוביות, לחמים גבוהים, לחמים בצורת חרוט, לחמים דמויי בעלי חיים ועוד. הלחם והבירה נחשבו מרכיב מזון מרכזי בכל ארוחה במצרים, ובראש המאפייה הממלכתית עמד "שר האופים" (בראשית מ, א-ב).
...

מתעודות מצריות עולה שכמויות עצומות של כיכרות במגוון עשיר של צורות הוגשו כמנחה לכוהני מצרים ואליליה. מדובר אפוא בארץ של תרבות הלחם, או כפי שכינה את המצרים הגיאוגרף היווני הקטיאוס (476-550 לפנה"ס): "אוכלי הלחם".

...

 בני ישראל הכירו בוודאי את אפיית הלחם המוחמץ במצרים. ברקעו של איסור אכילת מחמצת בחג המצות עומד אפוא עניין עקרוני – התביעה להיבדלות ולהשתחררות מן התרבות הרוחנית והחומרית של מצרים. היציאה ממצרים הייתה גם בגדר פרישה והיטהרות מן המחמצת ומהלחם העשיר המאפיין את מצרים יושבת הקבע, המעונגת והמסואבת, על גאוותה ועריצותה, על מקדשיה ואליליה.

אכילת המצה בחג החירות מסמלת את חזרת עם ישראל לכור מחצבתו. הלחם הוא אפוא סממן המבדיל בין ישראל לבין העמים. וכבר עמד הרמב"ם (במורה הנבוכים ג מו) על טעמו של האיסור להקריב לחם שאור ודבש על המזבח (ויקרא ב, יא), וכתב שהוא בא כנגד מנהגם של עובדי העבודה הזרה, כפי שהיה מקובל בפולחן המצרי.

(פרופ' זהר עמר , 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א)

3.התורה אוסרת הקרבת שאור, ודבש- כנגד מה שהיה מקובל בתרבות הע"ז:

ולפי שלא היו עובדי עבודה זרה מקריבים להם כי אם חמץ, ומרבים בהקרבת דברים המתוקים, ומורחים קורבנותיהם בדבש כפי שמפורסם בספרים שהזכרתי לך , וכן לא תמצא בשום דבר מקורבנותיהם מלח , לפיכך הזהיר יתעלה מלהקריב כל שאר וכל דבש , וציווה בתדירות המלח, על כל קורבנך תקריב מלח . (מורה נבוכים,ג,מו)

4.מדוע היה כה חשוב שישראל יאכלו דווקא מצות ולא חמץ? עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, הלחם הקדום היה מצה ולא לחם. הרעיון להתפיח את הלחם ולהפוך אותו (בעזרת השאור) לשמן וטעים יותר - היה של המצרים; המצרים היו אלו שהמציאו את השאור (השמרים), ולפעמים היו משתמשים גם בדבש בתהליך ההחמצה (מה שמסביר אגב את ציווי התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', יא)). על רקע זה מובן מדוע ביציאת מצרים (או: ביום בו אנו מציינים אותה לדורות) אנו פוסקים מלאכול את ה"לחם המצרי" וחוזרים אל הלחם הקדום. מוטיב זהה מצאנו באיסור לבישת שעטנז: איסור זה היה מובן לכל יוצא מצרים, שכן המצרים (עובדי האדמה) נהגו ללבוש פשתן ואילו העברים (רועי הצאן) נהגו ללבוש צמר. התורה כאומרת כאן: הפרד הצמר מן הפשתים, אין לערבב מצריות בעבריות! יחד עם זאת, ניתן וצריך להוציא ממצרים את הטוב שבה, ולכן בתוך הבית פנימה - בבית המקדש - היו הכהנים לובשים שעטנז, כי שם מובטחנו שידעו לברור את הטוב מן הרע. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

סיכום : שמות החג- מסמלים התנתקות ויציאה מהמצב הקודם:

א.חג האביב- המעבר הקיצוני ביותר בין עונות השנה- מחורף וקיפאון לאביב ופריחה
יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו (הרב קוק)

ב.חג הפסח- ההבחנה העדינה בין ישראל למצרים היא שיאם של מכות מצרים שהבחינו בין ישראל למצרים

ג.חג החירות-יציאה מעבדות לחירות היא יציאה תודעתית עמוקה ושורשית ותהליכית

ד.חג המצות-המצה היא סמל לפשטות וענווה המנותקת מהגאווה המגולמת בלחם התופח

(ענ"ד) 

סיום: יציאת מצרים - מישראל 

יציאת מצרים- יותר משהיא יציאת עם ישראל מאדמת מצרים הרי שהיא תהליך של יציאת המצריות מתוך עם ישראל, תהליך ארוך שהחל בצאת ישראל ממצרים ונמשך מאז ועד היום, זהו תהליך בו עם ישראל מתנער מהסיגים והקליפות של התרבות המערבית על כל המשתמע מזה, לפעמים על ידי המרת תכנים(תפילין במקום הנחש), לפעמים ע"י הרמת החומר(זהב מצרים שעובר אל המשכן) ופעם בשנה למשך שבוע ע"י מחיקת כל זכר למה שמסמל את עולם החומר שמייצגו היה מצרים (ביטול ושריפת החמץ). (ענ"ד)

בשולי הדברים: 
איסור אכילת חמץ וכל סממני הניתוק ממצרים הם האופן שבו יוכל כל אדם מישראל לראות עצמו כאילו יצא ממצרים:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג), "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (הגדה של פסח)

נקודה למחשבה: הגדרה על דרך השלילה- דווקא בפסח
דווקא בפסח, נקודת הראשית, ההגדרה העצמית מתחילה דווקא דרך השלילה.כמו בגיל הנעורים שבועטים בכל מה שקודם, הגדרה דרך החיוב היא תהליך ארוך שיבנה  במהלך ההסטוריה, קודם מה לא, על מה כן אפשר לדון ולבנות במשך הזמן (ענ"ד)

נר ה'- נשמת אדם

לע"נ משה בר עזיזה              

הנר- תכונתו לעלות: 

אמר רב הונא הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג ע"ב)

הרגיל בנר- מי שנזהר לשמור על תכונת ההתמדה כמו נר שדולק כל הזמן ועל השאיפה למעלה כמו השלהבת- זוכה שבניו ותלמידיו מושפעים מכך ונעשים תלמידי חכמים (ע"פ הרב בן ציון אלגאזי,ראש מכון צורבא מרבנן)

תכונת הנר שהוא מדליק נרות נוספים מבלי להחסיר משלו דבר- תכונת הנתינה האינסופית ע"פ האימרה " זה נהנה וזה לא חסר" (בבא קמא כ, ע"א ) (ענ"ד)

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה (התמדת דליקת הנר ) וְעַל הָעֲבוֹדָה(שאיפת הלהבה למעלה) וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים(תכונת הנתינה של הנר): (אבות,א,ב)

מדוע לא נאמר שהרגיל בנר יהיה תלמיד חכם?

ק"ו, אלא שכמו הנר שמאיר לסביבתו כך גם הרגיל בנר ותכונתו משפיע על סביבתו והקרובים ביותר אליו הם בניו וזכה שגם הם יהיו תלמידי חכמים (ענ"ד)

הנר של האדם- הוא נשמתו:

נֵר יְ-ה-וָ-ה נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָֽטֶן:(משלי כ,כז)

לאדם כוחות עצומים לרומם עצמו וסביבתו:

בן אדם, עלה למעלה עלה,
כי כח עז לך.
יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים.
אל תכחש בם פן יכחשו לך.
דרוש אותם - וימצאו לך מיד.
(אורות הקודש, הרב קוק).

ל"ג בעומר: בריאות,רשב"י ונונה

פתיחה: ל"ג בעומר- סגולה לרפואה

יהודי פרס נהגו בשעת מחלה קשה לנדור נדר: אם בזכותו של רשב"י ישוב החולה לאיתנו תיערך סעודה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי ביום ההילולה שלו- ל"ג בעומר-"סאל רבי שמעון בר יוחאי(אשמור את השנה של רשב"י).עיקר הסעודה במאכל הידוע בשם פלאוו(אורז מבושל עם גזר,שום ופולים).עם הפלוו הגישו ירקות כבודים בחומץ ומעוררי תיאבון והרבו בשתיית יין (מועדי ישראל,יואל רפל,ע"מ 197)
1.ייחודו של רשב"י- שלמרות שהיה מתלמידי ר' עקיבא- ניצול ולא מת עימהם אלא נפטר על מיטתו:

א.יום שמחת רשב"י:

והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי ר' עקיבא שמתו בספירת העומר (עץ חיים לאר"י ,שעת ספירת העומר,פרק ז')
ב.יום הפסקת המגיפה:

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר''ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר''מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד (פרוס) עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א''ר נחמן אסכרה (יבמות סב,ע"ב)

2.החולה הראשון- יעקב, הראשון להתרפא ממחלה שסופה מיתה-אלישע:

עד יעקב לא הוה חולשא אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא שנאמר {בראשית מח-א} ויאמר ליוסף הנה אביך חולה
עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח
אתא אלישע בעא רחמי ואתפח
שנאמר {מלכים ב יג-יד} ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו
מכלל דחלה חלי אחריתי (בבא מציעא,פז,ע"א)


3.לינה- בריאות הגנוזה בפסוק:
א.פסוק ע"פ השם הפרטי:
לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ:(תהילים קיח,יז)

לֹא אָמוּת - אריכות ימים
כִּי אֶחְיֶה - צלילות המחשבה
וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ-זיכרון העבר (ענ"ד)


ב.ערך גימטרי של השם:
לינה-גימ' 95=מלכה

ט"ו בשבט: מה מסמלים שבעת המינים

פתיחה: 7 מינים נשתבחה בהם ארץ ישראל- מדוע דווקא הם?

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח,ח)

חיטה ושעורה: רומזים לעץ הדעת

...ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.(סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

ראייה:

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם...(בראשית ג,יט)

בזעת אפיך. לאחר שתטרח בו הרבה (רש"י,שם)

גפן: רומז לעץ הדעת

ר''מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין  (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

ראייה:

'וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל' (בראשית ג, ו), אָמַר רַבִּי אַיְבוּ סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ (בראשית רבא,יט,ה)

רמז נוסף:

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כֶּרֶם. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי. אֶחָד אָמַר מִגַּן עֵדֶן {נתרכבה} גֹּרְשָׁה וְנָטַע אוֹתָהּ כָּאן (זוהר ,בראשית,ע"ג,ע"א)

תאנה: רומז לעץ הדעת

 ...רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

רימון:  רומז למצוות

בשידוע כי הרמון יש בו תרי"ג גרעינים נגד תרי"ג מצות... ואומר אני, אם הגרגרים מרמזים על המצות, א"כ העסיס רמונים, שהוא עיקר הפרי, מרמז על התורה...(ר"מ סופר ,דרשות חתם סופר, ירושלים תשס"ב, ח"ב)

זית: רומז לעם ישראל

מדוע נמשלו ישראל כזית? - אלא כל המשקין מתערבין זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינן מתערבין עם האומות (שמות רבה ל"ו)

תמר: רומז לצדיק

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: (תהילים צב,יג)

שופטים: דברים נסתרים

1.מהו המקופ אשר יבחר ה':
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: {ט} וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: {י} וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-ה-וָ-ה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז,ח-יא)

3.הנבחרים הנצחיים:
מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וְלֹא בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל:
(דברי הימים ב, ו,ה-ו)

4.גלגולו של המקום אשר בחר ה':
כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו. ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה. ושס''ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש. וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה:(יד החזקה,ספר עבודה,הלכות בית הבחירה,פרק א,הלכה ב)

5.ייחודו של המקום אשר בחר ה':
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא: (יד החזקה,ספר עבודה,הלכות בית הבחירה,פרק ב,הלכה א)

6.הטעם להסתרת מקום המקדש:
אין ספק אצלי ג"כ שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם ואמר, ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא וכו', ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו', יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים. (מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מה)

7.הסתרת יום פטירתו של אדם:

דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב {תהילים לט-ה} הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הודיעני ה' קצי
אמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם
ומדת ימי מה היא גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם
ואדעה מה חדל אני אמר לו בשבת תמות
 אמות באחד בשבת אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא
אמות בערב שבת אמר לו {תהילים פד-יא} כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.
כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא .
ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא
 אמר מאי אעביד ליה הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני
נפק למיחזי הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה אישתיק ונח נפשיה (שבת ל,ע"א-ע"ב)

שוב -יום לפני מיתתך:
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה (שְׁלשָׁה) דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ , וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ...(אבות ב,י)

שאלו תלמידיו את ר''א וכי אדם יודע איזהו יום ימות אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה ואף שלמה אמר בחכמתו {קהלת ט-ח} בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר
א''ר יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום חסר לבית המלך טיפשין שבהן הלכו למלאכתן אמרו כלום יש סעודה בלא טורח בפתאום ביקש המלך את עבדיו פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים אמר הללו שקישטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו הללו שלא קישטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו
חתנו של ר''מ משום ר''מ אמר אף הן נראין כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאים שנאמר {ישעיה סה-יג} כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ד''א בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין:(שבת קנג,ע"א)

מטות- כוח הדיבור( גירסה קצרה)

פתיחה: מותר האדם מן הבהמה - אין?
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: (קהלת ג,יט)
ומותר האדם מן הבהמה אין. ויתרונו והצלחתו של אדם יותר מן הבהמה אינו נראה משמת כי הכל נהפך להיות הבל לשוב אל העפר : (רש"י,שם)



ענייני הפרשה: א.נדרים ושבועות  ב.המלחמה במדיין והריגת בלעם   ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן

א.נדרים ושבועות:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)

כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)

1.הקשר בין ראשי המטות לבין נדרים:-"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:(שם ל,ב)

על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)

2.מידת הזריזות:
זריזות מידה טובה ויקרה היא בכל איבריו של אדם, זולת הפה והלשון (המגיד ממזריץ')


ההבדל בין חכם לפיקח הוא שהחכם יודע לצאת מצרות שפיקח לא היה נכנס אליהן.(עממי)

3.המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו:
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)




***מסקנת ביניים:
יתרונו של האדם הוא בדיבור אבל העוצמה היא דווקא בשתיקה ובהמנעות מנדרים והתחייבויות שאינו יכול או רוצה לעמוד בהם (ענ"ד)


ב.המלחמה במדין: דיבור רע
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (שם,לא,ח)

1.יתור מילת בחרב:
דייק דתיבת בחרב היא מיותרת דהא פשיטא דסתם הריגה היא בחרב ועוד דהא במלכי מדין לא הזכיר שהיא בחרב (נחלת יעקב,שם)
בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה: (רש"י,שם)

2.המלאך עם החרב השלופה רמז לו שימות בחרב על אשר הוא מבקש לפגוע ע"י דיבור:
וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:(במדבר כב,כב-כג)
וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (רש"י,שם)

***מסקנת ביניים:
הפה הוא כמו מטה שניתן לאדם, אם הוא משתמש בו לרעה כבלעם סופו שיענש בחרב ושמדרגתו תהיה שפלה אף מבהמה(האתון) (ענ"ד)

ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן וחששו של משה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -
וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)


1.תנאי בני גד ובני ראובן תנאי כפול:
כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן:
שיהיה כפול,
ושיהיה הן שלו קודם ללאו,
ושיהיה התנאי קודם למעשה,
ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.
ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)
2.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

3.בין אדם למקום:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

***מסקנת ביניים:
הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם.מאחורי  הבדל קטן בדיבור מסתתרת משמעות ומהות גדולה (ענ"ד)

ד.על כוחו של הדיבור:

1.הדיבור יכול לרומם או להשפיל את המדבר:
עַל כֵּן הִזְהִיר אוֹתָנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם {תהילים ל''ד י''ג}: ''מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים'' בָּעוֹלָם הַבָּא וְלִרְאוֹת טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה? ''נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע''.
עוֹד יֵשׁ עִנְיָן פָּשׁוּט, אֲשֶׁר נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מִזֶּה אֶת גְּנוּת הֶעָוֹן הַמַּר הַנַּ''ל, וְהוּא, כִּי יָדוּעַ הוּא שֶׁיִּתְרוֹן הָאָדָם מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הוּא בְּמַה שֶׁהוֹסִיף בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב {בראשית ב' ז'}: ''וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה'', וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס: לְרוּחַ מְמַלְּלָא, וְזֶהוּ רַק אִם הוּא מְתַקֵּן בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא כֵן אִם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדִבּוּרוֹ לְרַע, הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, כִּי הִיא אֵינֶנָּה מְקַלְקֶלֶת עַל כָּל פָּנִים. וְזֶהוּ שֶׁדִּיֵּקּ הַכָּתוּב: ''מִי הָאִישׁ'' וְגוֹ' דְּאִי לָאו הָכִי אֵינוֹ בִּכְלַל אִישׁ. (חפץ חיים- שמירת הלשון, שער הזכירה פרק ב)


2.סוד הסתרתו של המאמר העשירי במעשה בראשית:

א.בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות,ה,א)
בעשרה מאמרות . תשעה ויאמר , ובראשית נמי מאמר הוא , דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו (רע"ב,שם)

ב.השותפות של האדם והקב"ה:
אמר לו טורנוסרופוס : אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? א"ל ר"ע ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול - לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם (תנחומא, תזריע,סימן ה)

ג.המאמר החסר: המאמר של האדם ב"ויכולו":
דאמר רב המנונא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (שבת,קיט,ע"ב)


סיום: ... וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן...

בהמה- בה מה, אדם- מוציא פוטנציאל כמו האדמה:
ובפרק עגלה ערופה (סוטה מ"ו ע"א) והורידו את העגלה אל נחל איתן אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות בשביל מי שלא הניחו אותו לעשות פירות מאי פירות אילימא פריה ורביה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן אלא מצות ע"כ. הרי בשביל שלא הוציא שלימות שלו אל הפעל הוא כמו האדמה שלא עשתה פירות ולא הוציאה דבר אל הפעל ונשאר בכח, ולפיכך שמו שנקרא בשם אדם על שם אדמה נאה לו והוא נאה לשמו. והבהמה נקראת בשם בהמה על שם ב"ה מ"ה, רצה לומר כי שלימות דבר שנברא עליו נמצא בה אף על גב שאינו שלמות גמור מכל מקום דבר זה נמצא עמה וזהו בה מה כי דבר מה נמצא עמה, הרי שכל אחד יורה שמו עליו.(מהר"ל, תפאת ישראל, פרק ג)

אין - אמירה,ידיעה,נשמה.
ומותר האדם מן הבהמה אין (שם שם יט). מהו אין?
1.שהוא מדבר, והיא אינה מדברת.
2.ועוד, יש באדם דעה, ובבהמה אין בה דעת.
3.והאדם יודע בין טוב לרע, והבהמה אינה יודעת כלום.
4.ועוד, האדם נוטל שכר על מעשיו, והבהמה אינה נוטלת שכר על מעשיה.
5.האדם מת, מטפלין בו ונקבר, והבהמה אינה נקברת.
הוי, ומותר האדם מן הבהמה אין.
(תנחומא ויקרא,כב,יד)