תפילות נוספות בארמית:

יקום פורקן:
יְקוּם פּוּרְקָן מִן שְׁמַיָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזונֵי רְוִיחֵי וְסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא וּבַרְיוּת גּוּפָא וּנְהורָא מַעַלְיָא. זַרְעָא חַיָּא וְקַיָּמָא זַרְעָא דִּי לָא יִפְסוק וְדִי לָא יִבְטול מִפִּתְגָּמֵי אורַיְתָא. לְמָרָנָן וְרַבָּנָן חֲבוּרָתָא קַדִּישָׁתָא דִּי בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְדִּי בְּבָבֶל לְרֵישֵׁי כַּלָּה וּלְרֵישֵׁי גַּלְוָתָא וּלְרֵישֵׁי מְתִיבָתָא וּלְדַיָּנֵי דְבָבָא. לְכָל תַּלְמִידֵיהון וּלְכָל תַּלְמִידֵי תַּלְמִידֵיהון וּלְכָל מַאן דְּעָסְקִין בְּאורַיְתָא. מַלְכָּא דְּעָלְמָא יְבָרֵךְ יַתְהון יַפִּישׁ חַיֵּיהון וְיַסְגֵּא יומֵיהון וְיִתֵּן אָרְכָּא לִשְׁנֵיהון. וְיִתְפָּרְקוּן וְיִשְׁתֵּזְבוּן מִן כָּל עָקָא וּמִן כָּל מַרְעִין בִּישִׁין. מָרָן דִּי בִּשְׁמַיָא יְהֵא בְסַעְדְּהון כָּל זְמַן וְעִדָּן. וְנאמַר אָמֵן:
תרגום: יקום פורקן מה השמים, חן וחסד ורחמים וחיים ארוכים ומזונות רווחים וסיוע מן השמים, ובריאות הגוף ואור מעולה, זרע חי וקיים, זרע שלא יפסוק ושלא יבטל מדברי תורה. למורינו ורבותינו החבורות הקדושות אשר בארץ ישראל ואשר בבבל, לראשי כלה ולראשי גלויות ולראשי הישיבות ולדייני השער. לכל תלמידיהם ולכל תלמידי תלמידיהם, ולכל מי שעוסקים בתורה. מלך העולם יברך אותם ירבה חייהם ויגדיל ימיהם ויתן אריכות לשנותיהם, ויושעו וינצלו מכל צרה ומכל חליים רעים. אדוננו שבשמים יהיה בעזרתם בכל זמן ועת, ונאמר אמן.(אליבא דאתר דעת)

לאחר שסיים המפטיר ברכותיו יאמר הש"ץ בקול נעים ובכיוון הלב יקום פרקן בלשון תפילה בארמית וכו'. יקום פרקן השני היא ברכה לתושבי העיר, והיא בלשון נכח שנתקנה רק לחזן שיברך בה את קהלתו, ומי שברך לכל קהילות הקודש ולאורחים הבאים להתפלל וכו'.(מחזור ויטרי, סימן קכ"ח)

בריך שמיה:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד מַפְקִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּרָא, לְמִקְרֵא בֵּיהּ, מִתְפַּתְּחָן תַּרְעֵי שְׁמַיָיא דְּרַחֲמִין, וּמְעוֹרְרִין אֶת הָאַהֲבָה לְעֵילָּא, וְאִבְעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵימַר הָכִי.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּשֶׁמּוֹצִיאִים סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר לִקְרֹא בוֹ, נִפְתָּחִים שַׁעֲרֵי רַחֲמִים בַּשָּׁמַיִם, וּמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה לְמַעְלָה, וְצָרִיךְ אָדָם לוֹמַר כָּךְ.
בְּרִיךָ שְׁמֵיהּ דְּמָארֵי עָלְמָא, בְּרִיךְ כִּתְרָךְ וְאַתְרָךְ, יְהֵא רְעוּתָךְ עִם עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל לְעָלַם, וּפוּרְקַן יְמִינָךְ, אַחְזֵי לְעַמְּךָ בְּבֵית מִקְדָּשְׁךָ, וּלְאַמְטוֹיֵי לָנָא מִטּוֹב נְהוֹרָךְ, וּלְקַבְּלָא צְלוֹתָנָא בְּרַחֲמִין. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ, דְּתוֹרִיךְ לָן חַיִּים בְּטִיבוּ, וְלֶהֱוֵי אֲנָא פְּקִידָא בְּגוֹ צַדִּיקַיָּא, לְמִרְחַם עָלַי, וּלְמִנְטַר יָתִי, וְיַת כָּל דִּילִי, וְדִי לְעַמָּךָ יִשְׂרָאֵל. אַתְּ הוּא זָן לְכֹלָּא, וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא, אַתְּ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא, אַתְּ הוּא דְּשַׁלִּיט עַל מַלְכַיָּא, וּמַלְכוּתָא דִּילָךְ הוּא. אֲנָא עַבְדָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּסָגִידְנָא קַמֵּיהּ, וּמִקַּמֵּי דִּיקָר אוֹרַיְיתֵיהּ, בְכָל עִידָּן וְעִידָּן. לָא עַל אֱינַשׁ רָחִיצְנָא, וְלָא עַל בַּר אֱלָהִין סָמִיכְנָא, אֶלָּא בֶּאֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא, דְּהוּא אֱלָהָא קְשׁוֹט, וְאוֹרַיְיתֵיהּ קְשׁוֹט, וּנְבִיאוֹהִי קְשׁוֹט, וּמַסְגֵּי לְמֶעְבַּד טַבְוָון וּקְשׁוֹט. בֵּיהּ אֲנָא רָחִיץ, וְלִשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא יַקִּירָא אֲנָא אֵימַר תּוּשְׁבְּחָן. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ, דְּתִפְתַּח לִבָּאי בְּאוֹרַיְיתָךְ וְתֵיהַב לִי בְּנִין דִּכְרִין דְּעַבְדִין רְעוּתָךְ. וְתַשְׁלִים מִשְׁאֲלִין דְּלִבָּאי, וְלִבָּא דְּכָל עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל לְטָב וּלְחַיִּין וְלִשְׁלָם אָמֵן.
בָּרוּךָ שְׁמוֹ שֶׁל רִבּוֹן הָעוֹלָם, בָּרוּךְ כִּתְרְךְ וּמְקוֹמְךְ, יִהְיֶה רְצוֹנְךְ עִם עַמְּךְ יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, וּפְדוּת יְמִינְךְ הַרְאֵה לְעַמְּךְ בְּבֵית מִקְדָּשְׁךְ, וּלְהַגִּיעַ לָנוּ מִטּוּב אוֹרְךְ וּלְקַבֵּל תְּפִלּוֹתֵינוּ בְּרַחֲמִים. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךְ, שֶׁתַּאֲרִיךְ לָנוּ חַיִּים בְּטוֹב, וְלִהְיוֹתִי נִפְקָד בֵּין הַצַּדִּיקִים לְרַחֵם עָלַי וְלִשְׁמֹר אוֹתִי, וְאֶת כָּל שֶׁלִּי וְשֶׁל כָּל עַמְּךְ יִשְׂרָאֵל. אַתָּה הוּא הַזָּן אֶת הַכֹּל, אַתָּה הוּא הַשּׁוֹלֵט עַל הַמְּלָכִים וּמְפַרְנֵס אֶת הַכֹּל. אַתָּה הוּא הַשּׁוֹלֵט עַל הַכֹּל, וְהַמַּלְכוּת שֶׁלְּךְ הִיא. אֲנִי עַבְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמִּשְׁתַּחֲוֶה לְפָנָיו וּמִלִּפְנֵי כְּבוֹד תּוֹרָתֵנוּ בְּכָל זְמַן וּזְמַן. לֹא עַל אִישׁ אֲנִי בּוֹטֵחַ וְלֹא עַל בְּנֵי אֱלֹהִים אֲנִי סוֹמֵךְ, אֶלָּא בֵּאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, שֶׁהוּא אֱלֹהֵי אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וּנְבִיאָיו אֱמֶת, וּמַרְבֶּה לַעֲשׂוֹת טוֹבוֹת וֶאֱמֶת. בּוֹ אֲנִי בּוֹטֵחַ, וְלִשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנִּכְבָּד אֲנִי אוֹמֵר תִּשְׁבָּחוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךְ, שֶׁתִּפְתַּח לִבִּי בְּתוֹרָתְךְ, וְתִתֵּן לִי בָּנִים זְכָרִים שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנְךְ, וְתַשְׁלִים מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי וְלֵב כָּל עַמְּךְ יִשְׂרָאֵל לְטוֹב וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, אָמֵן
(זוהר, שמות,ויקהל -דף ר''ו ע''א)

כל חמירא:
ג.אחר הבדיקה יבטל את החמץ ויפקירנו, ויאמר: "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא". בלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ".
ד.צריך לומר הביטול בשפה המובנת לו, כדי שיבין שעיקר כוונתו לבטל החמץ עד שיהיה בעיניו כדבר שאינו חשוב כלום וכדבר בטל לגמרי, אבל אם אומר הביטול ואינו מבין שהוא מבטל החמץ, אלא חושב שאומר תחנה ובקשה בעלמא, לא יצא ידי הביטול, וצריך לחזור ולבטלו בלועזית בשפה הידועה לו. ואפילו אם אמר הביטול בלשון הקודש, כל שאינו מבין
לא מועיל הביטול. (קיצור שולחן ערוך,ילקוט יוסף,סימן תלד,ג-ד)

הא לחמא עניא:
הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.
זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא וייפסח (מלשון קורבן פסח). השנה (אנו) כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה (אנו) עבדים, לשנה הבאה בני חורין.
טעם אמירה בארמית:
נועד כהסבר לילדים למה מחלקים את המצה כדרכו של עני, ולפיכך יש לאומרו בשפה שהילדים יבינו(פירוש ההגדה המיוחס לרשב"ם; ראבי"ה, ב, תקכה;)
מאחר שמזמינים את כל הרעבים לבוא לאכול, יש חשש שהדבר יראה כאילו מזמינים את המזיקים, אומרים את הפסקה בארמית, שהיא שפה שהמזיקים אינם מבינים(פירוש ההגדה המיוחס לרש"י; מחזור ויטרי, הלכות פסח, סימן צה)
כדי שהמלאכים לא ישמעו את עם ישראל מתפארים, ויקטרגו עליהם שאינם ראויים לגאולה, אומרים את הפסקה בארמית, שהיא שפה שהמלאכים אינם מבינים (פירוש הריטב"א להגדה)
(אליבא דויקיפדיה)

על הקדיש

1.הבסיס לאמירת הקדיש:
הקדיש הוא שבח גדול ונורא שתקנו אנשי כנסת הגדולה אחרי חורבן בית ראשון. והיא תפילה על חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש, וחורבן ארץ הקודש, ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ. ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך, כמו שאמר הנביא: ''והתגדלתי והתקדשתי, ונודעתי לעיני גוים רבים, וידעו כי אני ה'.'' (ערוך השולחן,אורח חיים,סימן נה,סעיף א)

הוסד על פי המקרא והתגדלתי והתקדשתי האמור במלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. (טור שולחן ערוך סימן נה)

הראשון לקדש שם שמיים ולומר קדיש-יעקב:

יעקב אבינו ע"ה נקרא קדוש מפני שקידש שמו יתברך זכה לומר "המלך" ו"האל הקדוש" והקדיש:
הנה סדר תפלת שמונה עשרה ואת טעם סדורן המרומז במקראות וגם על מנין שמונה עשרה, כנגד מי הן... הנה הם נקראים בשמות מיוחדים: ״אבות״, ״גבורות״,ו״קדושת השם״ ...ג' ברכות הראשונות האבות תקנום.
וכשהרג אברהם את המלכים ואמר הקב״ה: ״אנכי מגן לך״, תקן ״מגן אברהם״.
יצחק שמע, על גבי המזבח: ״אל תשלח ידך אל הנער״. אמר: ״מחיה המתים״,
יעקב ראה המלאכים עולים ויורדים ושכינה עליו ומקלסין לפניה. אמר: ״האל הקדוש״...מכל האמור רואים שיעקב אבינו ע"ה אמר האל והמלך הקדוש וקידש השם יתברך(ספר הקדיש,ע"מ לב-לג)

...ענא אבונן יעקב ואמר להון אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשו אחי ואנא דחיל דלא יהי ביניכון גבר לביה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אוחרניין ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין שמע מינן ישראל אבונן י-י אלהנא י-י חד עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין: (תרגום ירושלמי,בראשית,מט,א)

וַהֲוָה כֵּיוַן דְּמָטָא זִימְנֵיהּ דְּיַעֲקב אָבוּנָן לְמִתְכַּנְשָׁא מִגּוֹ עַלְמָא הֲוָה מִסְתְּפֵי דִלְמָא אִית בִּבְנוֹי פְּסוּלָא קָרָא יַתְהוֹן וְשַׁיְילִינוּן דִּלְמָא אִית בְּלִבְּכוֹן עַקְמָנוּתָא אָתִיבוּ כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וַאֲמָרוּ לֵיהּ שְׁמַע יִשְרָאֵל אָבוּנָן יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד עָנֵי יַעֲקב וַאֲמַר בְּרִיךְ שׁוּם יְקָרֵיהּ לְעָלְמֵי עַלְמִין:(תרגום יונתן,דברים,ו,ד)

תחילתו של הקדיש-כסיום לדברי אגדה:
ואלא עלמא אמאי קא מקיים ?אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא שנא' {איוב י-כב} ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים הא יש סדרים תופיע מאופל: (סוטה,מט,ע"א)

מעלתו של הקדיש:
העונה יהא שמיה רבא מברך מובטח לו שהוא בן העולם הבא (ברכות נז,ע"א)
תניא א''ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב''ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם
(ברכות,ג,ע"א)

2.סוגי הקדיש:
[א] "חצי הקדיש" המשמש באופן כללי כחוליית מעבר בין חלק לחלק בעולם בית הכנסת כגון בין קריאת התורה להפטרה, או בין קריאת שמע של ערבית לבין העמידה;
[ב] "קדיש דרבנן", הנאמר בציבור – ולאו דווקא בבית כנסת – לאחר לימוד תורה שבעל-פה ברבים;

אמר ר' סימון: אימתי מתעלה שמו של הקב"ה בעולמו, בשעה שישראל נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח וגדולה להקב"ה. ואמר ר' ישמעאל: באותה שעה כששומעין הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקב"ה שמח ואומר למלאכי השרת: בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחין אותי, באותה שעה מלבישים הוד והדר לכך נאמר "ברב עם הדרת מלך". (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקנא)

עתיד הקב"ה להיות יושב בגן עדן ודורש וכל הצדיקים יושבים לפניו וכל פמליא של מעלה עומדים על רגליהם.מימינו של הקב״ה חמה עם המזלות ולבנה וכל הכוכבים משמאלו א) והקב״ה דורש לפניהן טעמי תורה חדשה שעתיד הקב"ה ליתן להן על ידי משיח וכיון שמגיע להגדה עומד זרובבל בן שאלתיאל על רגליו ואומר יתגדל ויתקדש וקולו הולך מסוף עולם עד םופו וכל באי העולם עונין ואומרים אמן,ובזכות אמן זו מצוה הקב"ה לפתוח שערי הגיהנום ולהעלות את כל הרשעים משם לגן עדן(אותיות דרבי עקיבא,אות ח)

ומה שנהגו לומר קדיש אחר פסוקי דזמרא מצאתי הטעם לגאונים מיל מפני מה מקדישן במקום שדורשים שם פסוקים לפי שאין כל תיבה ואות שבתורה שאין שם המפורש יוצא מהן מה שאין אנו יודעים לפיכך נהגו לקדש. (שיבולי הלקט,פרק ח')

[ג] "קדיש יתום", ששמו מעיד עליו, והוא הקדיש הקשור לטקס הקבורה, למהלך תקופת האבלות ולימי הזיכרון, והוא נאמר כמפורסם בבית הקברות, במקום שבו יושבים אבלים, ולאחר מכן בבית הכנסת בשעת התפילה ובאירועים ציבוריים שונים;
מסופר על רבי עקיבא שהיה מהלך בבית קברות וראה אדם שחור וערום רץ ועליו היה טעון הרבה עצים. עצרו ר' עקיבא ושאלו לפשר הדבר אמר לו אותו אדם אל תעכב אותי שמא יורגזו עלי הממונים . אמר לו ר' עקיבא מי אתה ומה מעשיך? ענה לו אני מת וכל יום שולחים אותי לאוסף עצים ושורפים אותי בהם. שאלו ר' עקיבא מה היו מעשיך אמר לו גבאי מס הייתי והייתי נושא פנים לעשירים ומצער את העניים. אמר לו ר' עקיבא האם שמעת מהממונים אם יש לך איזו תקנה אמר לו כן אם היה לי בן שיאמר עלי קדיש בציבור והם יענו אמן יהא שמיה רבא זה יציל אותי מהפורענות שלי. אבל לפני שנפטרתי אשתי הייתה בהריון ולא יודע אם היא ילדה או הפילה או אם ילדה בן או בת. שאלו ר' עקיבא לשמו ולשם אשתו והלך וחיפש ושאל על אישתו ועל בנו ומצא את בנו אמרו אנשי העיר שזה הנער בנו של העני את מצוות המילה לא עשה.ניסה ר' עקיבא להחזירו למוטב אך ללא תוצאות ישב ר' עקיבא 40 יום בתענית עליו ואמר ריבונו של עולם לפניך קירבתי אותו מיד פתח הקב"ה את לבו של הנער וישב ולמד והלך לבית כנסת ואמר קדיש על אביו וכל הציבור ענה אמן יהא שמיה רבא. מיד בא המת לר' עקיבא בחלום ואמר תנוח דעתך שהנחתני והצלתני מדינה של גיהנם [עושה פלא ח"א, ע"פ מסכת כלה רבתי פ"ב].

תניא: כל שנים עשר חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת. ואמרו משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש (שבת קנ"ב). וכדי שלא להעמיד את אבותיו כרשעים, אומרים קדיש רק 11 חודש (הרמ"א יו"ד סי' שע"ו ד').

מדוע אומרים קדיש אחרי יהודי שמת?
עם ישראל מגלה את כבוד מלכותו של הקב'ה בעולם. כל יהודי שמת גורם להתמעטות כבודו של הקב'ה. לכן אנו מבקשים שהקב'ה ימלא את החיסרון שנוצר בעקבות מותו של היהודי, ויגדיל את שמו מחדש.(אליבא דאתר "שלום לעם")

[ד] "קדיש לחדתא", אותו קדיש חד פעמי מיוחד שנאמר במנהג אשכנז פעם אחת במסגרת הלוויה, אבל גם בהקשרים אחרים, כגון בשעת חגיגה של סיום לימוד ארוך טווח, כגון מסכת שלמה בתלמוד;

[ה] "קדיש שלם"(תתקבל) , שאותו אומר החזן לאחר כל אחת ממסגרות התפילה ערבית, שחרית, מוסף ומנחה (וביום כיפורים גם נעילה).(ע"פ אתר הזמנה לפיוט)

3.טעמי אמירת הקדיש בארמית:
א.ומפני גודל מעלתו תיקנוהו בלשון ארמית, מפני שבבבל דיברו בלשון זה. ולכן כדי שכולם יבינו – תיקנו בלשון המדובר. ועוד יש טעמים כמוסים בזה. (ערוך השולחן,אורח חיים,סימן נה,סעיף א)
ב.ועונין יהא שמיה הגדול מבורך. ....וגם מה שאומרי' העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו וזה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי אלא נראה כדאמרינן בסוף סוטה (דף מט) אין העולם מתקיים אלא אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם: (תוספ',ברכות,ג,ע"א)
ג.טעם נוסף מובא ב״שבלי הלקט׳/ בשם גאון אחר זצ״ל: ״שעל שם העצב אומר אותו בלשון ארמית, כדי שלא יבינו המלאכים מה שרוצין לומר ויערבבוהו, שלא יעלה למעלה עבור העצבון הגדול של מעלה״ ואילו המלים שאינם של עצב נאמרים בלשון עברית.
ד.שבימי השמד גזרו שלא יאמרו ״שמו הגדול מבורך״, לכן הנהיגו לאמרו בלשון ארמי, שלא היו האויבים מכירין בו. ואע״פ שבטלה השמד, לא רצו להחזיר הדבר לישנו בלשון עברי, כדי שלא ישתכחו הנסים והנפלאות וכדי עשות פומבי לדבר (מחזור ויטרי פ״ז )
ה....אנו נזקקים לאמירתו בשפה חילונית,כדי לרמז בזה שאנו משתדלים ששכינה תמלא את כל חיי החולין שלנו בקדושתה ובטהרתה כי רק אז אנו יכולים להגיע למטרה הנשגבה, ששמו הגדול יהיה גדול וקדוש בתבל כולה-"יתגדל ויתקדש שמיה רבא",כך מוטבע הארצי בחותם הקדושה. (עולם התפילות,ע"מ קצה)

סיבת קנאת המלאכים בקדיש:

כבוד ה' יתברך בעולם תלוי ומקושר ב"שם ישראל"כי הם האמצעי לגילוי כבוד שם שמים בעולם.על כן תפילה זו נאמרת בעשרה משום ששלימות מעלה זו של הגדרת ישראל ככלי של כבוד שמים היא רק ע"י התכנסותם יחד של עשרה מישראל.וזהו פשר קנאת המלאכים בתפילה זו,כי מדרגת המלאכים היא במידת מה ךהיפך,בהיותם משמים כלי להסתר וצמצום(וכענין שאמרו חז"ל על מכת בכורות:אני ולא מלאך-כלומר ,גילוי כבוד שמים בלי הסתרות) (ואני תפילה)

המהות המלאכית סותרת את תוכן הקדיש והשפה הארמית:
המלאך מיצג מצב קבוע וקפוא שאינו מסוגל להשתנות...השפה הארמית מנוגדת בתכליתה למהות המלאכית שהרי היא דוגמא למיצוי הפוטנציאל ולהתקדמות האנושית...הקדיש נפתח בקריאה ובתקוה כי שם ה' יתגדל ויתקדש בעולם,זוהי התרסה כנגד עולם המלאכים הקבוע והבלתי משתנה (עבודה שבלב ,ע"מ 186)

4.קדיש בעשרה:
וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הַקַּדִּישׁ, שֶׁהִיא תַּרְגּוּם, לָמָּה אֵינָהּ בְּיָחִיד? בֹּא וּרְאֵה, קְדֻשָּׁה זוֹ אֵינָהּ כִּשְׁאָר הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁהֵם מְשַׁלְּשִׁים. אֲבָל קְדֻשָּׁה זוֹ הִיא עוֹלָה בְּכָל הַצְּדָדִים, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּלְכָל צִדְדֵי הָאֱמוּנָה, וְשׁוֹבֶרֶת מַנְעוּלִים וְחוֹתָמוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּקְלִפּוֹת רָעוֹת (וזהו השבח שמתעלהבו כבוד הקדושברוך הוא יותר משבח אחר. והתעלות זו יתרה מהכל, מה הטעם, ' משום שהוא גורם להרפות את הצד האחר ולהעבירו) לְהַעֲלוֹת אֶת כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַכֹּל, וְאָנוּ רוֹצִים לוֹמַר אוֹתָהּ בַּלָּשׁוֹן שֶׁל הַצַּד הָאַחֵר וּלְהָשִׁיב בְּכֹחַ חָזָק: אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּבֵּר כֹּחוֹ שֶׁל הַצַּד הָאַחֵר, וְיִתְעַלֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ עַל הַכֹּל. וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר בִּקְדֻשָּׁה זוֹ כֹּחוֹ שֶׁל הַצַּד הָאַחֵר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַלֶּה בִּכְבוֹדוֹ, וְנִזְכָּר לְבָנָיו, וְנִזְכָּר לִשְׁמוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַלֶּה בִּכְבוֹדוֹ בַּקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ, אֵינָהּ אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וּבְלָשון זוֹ עַל כָּרְחוֹ שֶׁל הַצַּד הָאַחֵר הוּא נִכְפֶּה, וְנִשְׁבָּר כֹּחוֹ, וּמִתְעַלֶּה כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹבֵר מַנְעוּלִים וְחוֹתָמוֹת וְשַׁלְשְׁלָאוֹת חֲזָקוֹת וּקְלִפּוֹת רָעוֹת, וְנִזְכָּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שְׁמוֹ וְאֶת בָּנָיו. אַשְׁרֵיהֶם הָעָם הַקָּדוֹשׁ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם תּוֹרָה קְדוֹשָׁה לִזְכּוֹת בָּהּ לָעוֹלָם הַבָּא. (זוהר,שמות,דף קכט,ע"ב)

ובעינן עשרה שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו וקה"ת ונשיאת כפיים אין אומרים אותו בפחות מעשרה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וילפינן בגזרה שווה דתוך תוך ממרגלים דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשאר עשרה וקורין עדה (משנה ברורה,אורח חיים,סימן נה,ס"ק ב)

אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר {ויקרא כב-לב} ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם {במדבר טז-כא} הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה (ברכות כא,ב)

עד מתי לעדה הרעה הזאת-מכאן שאין עדה פחותה מעשרה ישראלים(סנהדרין עד,ע"ב)- כמו המרגלים לבד מיהושע וכלב ונ"מ בזה לכל דבר שבקדושה כגון קדיש וברכו ועוד כמה דברים אין אומרים בפחות מעשרה (תורה תמימה,שלח לך,יד,כז)

א"ר סימון נאמר כאן תוך ונאמר להלן (בראשית מב) ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים מה תוך שנא' להלן עשרה אף
כאן עשרה(ירושלמי מגילה פרק ד, הלכה ד)

קושיית רבנו בחיי:
ועוד הוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה שכל דבר שבקדושה צריך עשרה, והוא שאמרו בברכות אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר טז) הבדלו מתוך העדה, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ופירש ר' יעקב שאין נוסחא זו מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה, אבל עיקר הנוסחא היא כן, אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך וכתיב התם (בראשית מב) לשבור בתוך הבאים, מה להלן עשרה אף כאן עשרה, ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים לדבר שבקדושה (רבנו בחיי, ויקרא כב,לב)

עדת המרגלים ועדת קרח - האנטי תיזה לאופיו של הקדיש:
המרגלים-לא רוצים שינוי:
כי בודאי אמרו המרגלים אמת, כי בהיותם במדבר היה טוב להם ונראה להם שחס ושלום יהיה ירידה בכניסתם לארץ...
כי היה להם במדבר ג׳ מתנות הטובות מן ובאר וענני כבוד. ולכן קשה להם לצאת מן המדבר. (שפת אמת, פרשת שלח,שנת תרמ"ה)
עדת קרח-דוגלים במחלוקת:
ויקח קרח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהנה, וזהו שתרגם אנקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת. (רש"י,במדבר,טז,א)
לקח הוא כמו חלק שנחלק מקהל ה' להתרעם על משה ואהרון (נתינה לגר,שם)

5.מקצת הלכות קדיש:
מלוקט מהספרים: ילקוט יוסף (ילקו"י), יקרא דחיי (יקד"ח), בן איש חי (בא"ח), שולחן ערוך (שו"ע), קיצור שולחן ערוך (קצושו"ע)

א. הקדיש שאומרים לעילוי נשמת הנפטר יש לו מעלה גדולה מאוד. וכתב רבינו האר"י ז"ל שאין טעם אמירת הקדיש להציל המת מדין גיהנם לבדו, כמו שחושבים המון העם, אלא יש בו תועלת גדולה להכניסו לגן עדן ולהעלותו מדרגה לדרגה, ולכן יש לאומרו גם בשבת ויום טוב. (יקד"ח)

ב. נאמר בתורה: ונקדשתי בתוך בני ישראל. ודרשו חז''ל, מכאן שכל דבר שבקדושה לא יהיה בפחות מעשרה. צריכים כל העשרה להיות גדולים, מבן י''ג שנה ומעלה. (ילקו''י)

ג. קטן פחות מי"ג שנים האומר קדיש, בקדישים שהם מחובת התפילה יאמר החזן יחד עם הקטן, ובקדישים שהם רשות יכול הקטן לומר לבדו. (יקד"ח)

ד. בעת אמירת הקדיש נכון להחמיר להשוות הרגלים כמו בתפלה. ואותם המתחילים לומר קדיש כשהם בישיבה או בהילוך, לא טוב הם עושים. (ילקו''י)

ו. יש לומר בעלמא די ברא כרעותיה, הכ''ף של כרעותיה דגושה. ובאמירת יהא שמיה רבא יש לומר מבָרַך, קמ''ץ תחת הבי''ת ופת''ח מתחת לרי''ש. ולא מבורך בחולם. ואומר תִּשבחתא התי''ו הראשונה בחיריק ולא בשורוק. (ילקו''י)

ז. יש לומר בקדיש ''לעלם ולעלמי עלמיא'' עם ו', וכן על הצבור לענות ביהא שמיה רבא מבֹרך לעלם וּלעלמי עלמיא, בתוספת ו'. ודלא כמו שנדפס באיזה סידורים, לעלם לעלמי עלמיא, בלי ו', שזה אינו נכון. (ילקו''י)

ח. יש לומר ולכוין בקדיש תיבת שמֵה חסר י'. ויש שגורסים שמיה ביו''ד. ויש גורסים ועלמי בלי למ''ד, כדי להשוות המנין לכ''ח אותיות. אבל הגירסא הנכונה היא ''שמה'' בלא יו''ד, ולעלמי בלמ''ד. (ילקו''י)

ט. יש לומר בקדיש ''לעילא מן כל ברכתא'', ולא מכל ברכתא. (ילקו''י)

י. נכון לפסוע שלש פסיעות בכל קדיש שאומרים בו: ''עושה שלום במרומיו'', הן בקדיש על ישראל, והן בקדיש יהא שלמא, ולא רק בקדיש תתקבל. ואין חילוק בזה בין שליח צבור לשאר כל אדם שאומר קדיש ''יהא שלמא'' או ''על ישראל''. וכן יש לפסוע בקדיש תתקבל של ערבית, וכן בקדיש שלאחר ברכה מעין שבע בליל שבת. (ילקו''י)

יא. המתפלל עם אשכנזים והוא בתוך י''ב חודש לאב או לאם, ואומר קדיש לע''נ אביו או אמו, אין לו לשנות מהנוסח המקובל אצלינו, הן באמירת ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן בחייכון וביומכון וכו', והן באמירת יהא שלמא, ועל ישראל. אולם אם אומר קדיש יהא שלמא בבית כנסת של אשכנזים עם אחרים, רשאי לקצר בנוסח יהא שלמא, כפי מנהג נוסח האשכנזים, כדי שיסיים ואמרו אמן עם כולם. אך אין לו לשנות את מבטאו ולומר כמבטא אשכנזי, אלא כל עדה צריכה להחזיק במנהגה, ובמבטא המקובל אצל בני העדה מדורי דורות, מבטא שהחזיקו בו גדולי תורה וענקי הרוח מדורי דורות. ואף במבטא שם ה' אין לו לשנות ולומר הנו"ן כמו חול''ם, אלא יש לומר בקמ''ץ. (ילקו''י)

יב. מנהגינו שכל המחוייבים לומר קדיש יתום, אומרים אותו כולם ביחד, הן בקדיש על ישראל שקודם הודו, והן בקדישים שאחר בית יעקב, וקודם עלינו לשבח. אך יש להקפיד שלא יהיה אחד אומר הקדיש במרוצה, וחבירו לאט מדאי, אלא ישתדלו שכולם יאמרו הקדיש מלה במלה ככל האפשר. וכשיש כמה שאומרים קדיש ביחד, ואחד מהם אומר הקדיש בלחש, לכתחלה אין לעשות כן, דצריך שכל אחד יאמר הקדיש בקול רם. אך אם הוא צרוד, והוא בתוך י''ב חודש, יכול לומר הקדיש בלחש עם אחרים שאומרים הקדיש בקול רם. (ילקו''י)

יג. אין לבת לומר קדיש על אביה או אמה , אפילו אם הוריה כתבו כן בצוואה, ואפילו אם עושים לימוד בבית עם עשרה אנשים מבני משפחתה. (ילקו''י)

(הרה"ג אברהם יוסף שליט"א כתב בתשובה: "כשיש מנין גברים והאישה נמצאת בעזרת נשים ומצטרפת לומר קדיש עם הגברים, כאשר חברותיה בלבד שומעות אותה מותר לה לומר את הקדיש, אולם המנהג הנכון והטוב ביותר, כאשר אדם נפטר בלא בנים שיאמרו קדיש, לשכור תלמיד חכם שיאמר את הקדיש במשך השנה, ותבוא עליהם ברכה".)

טו. מי שמת בלי בנים או שבניו קטנים ואינם יכולים לומר קדיש, יכולים לשכור אדם שיאמר בעבורו קדיש ויועיל לעילוי נשמתו. כן הוא הדין אם הניח רק בנות, אפילו גדולות, שאינן רשאיות לומר קדיש, שיש לשכור אדם שיאמר בעבורו קדיש. (יקד"ח)

יח. מי שציוה לבניו שלא יאמרו עליו קדיש לאחר מותו, אין להם לשמוע לצוואת אביהם, שאילו ידע מהתועלת שיש באמירת הקדיש לא היה מצוה כן. (יקד"ח)

יט. בעל שנפטרה אשתו, אינו מחויב לומר עליה קדיש בפרט אם יש לה בנים האומרים עליה קדיש. אך מכל מקום בודאי שלא גרע מאדם זר שאומר קדיש ומכוין שיהיה לעילוי נשמתה שמועיל לה, ולכן אם אין מי שיאמר עליה קדיש ראוי שבעלה יאמר עליה קדיש. ויאמר בפיו שכל הקדישים והמצוות שעושה במשך השנה יהיו לעילוי נשמתה. (יקד"ח)

כ. צריך לומר קדיש כל שנים עשר חודש לעילוי נשמתו, ופוסקים מלומר קדיש שבוע אחד בתחילת חודש שנים עשר, שלא יאמרו ההמון שאביו רשע ומשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש. (יקד"ח)

כא. בשבוע הראשון בתחילת החודש השתים עשרה יפסיק מלומר קדיש יתום שבתפילות, אך קדיש שאומרים אחר הלימוד יכול להמשיך לומר כהרגלו. (יקד"ח)

כב. מי שאומר קדיש על אביו ומפסיק בשבוע הראשון של החודש השנים עשר, אולם אומר קדיש גם על נפטר אחר שאין מי שיאמר עליו קדיש, יכול להמשיך לומר את הקדיש כדרכו אף בתחילת החודש השנים עשר כיון שיש סיבה לאמירתו. (יקד"ח)

כג. אם לומד לימוד מיוחד לעילוי נשמת הנפטר בשבוע הראשון של החודש השנים עשר, יש להמנע מלומר קדיש אחר לימוד זה, ורק לאחר לימוד רגיל שאין לו שייכות לנפטר בדוקא, יכול לומר קדיש. (יקד"ח)

כד. לאחר שנים עשר חודש פטור מלומר קדיש, ואף על פי שהשנה מעוברת צריך לומר שנים עשר חודש ולא יותר. וטוב לומר קדיש גם לאחר שנים עשר חודש. (יקד"ח)

כה. אומרים צידוק הדין וקדיש על תינוק שנפטר משעברו עליו שלושים יום. וכן יש לערוך השכבה ואזכרה גם לקטנים שנפטרו קודם שהגיעו לגיל שלש עשרה. (יקד"ח)

כו. מי שיש לו אב ואם מותר לו לומר קדיש יתום אם אין אביו ואמו מקפידים. ואם אביו ואמו מקפידים צריך לשמוע להם. (יקד"ח)

כז. אם התחיל לומר קדיש בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים את הקדיש, והוא שנשתיירו רובם, אבל אם לא נשתיירו רובם לא, ועל אותם שיצאו נאמר: "ועוזבי ה' יכלו", ואם היו עשרה בזמירות ושירת הים ויצאו מהם קודם שיתחיל הקדיש לא יאמר קדיש בפחות מעשרה, וכן בשאר הקדישים, אע"פ שהם חובה. (בא"ח)

כח. אם הם עשרה בצמצום ואחד מהם מתפלל תפלת עמידה, שאינו יכול לענות עמהם קדיש, אעפ"כ מצטרף עמהם, והוא הדין אפילו אם היו ב' או ג' או ד' מתפללין כל שנשאר רוב שעונין קדיש ואמנים מותר לומר קדיש, דכל שיש שם עשרה שכינה שורה עליהם ויכולים לומר דבר שבקדושה, אבל אם היה אחד מהעשרה ישן אין לצרף ולא יאמרו קדיש עד שיקיצו אותו, ואם אי אפשר להקיצו לא יאמרו. (בא"ח)

כט. צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד, אבל מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר זה אינם מצטרפים אע"פ שפתח פתוח ביניהם, ותיבה או בימה שבבית הכנסת שעומד עליה הש"ץ אע"פ שהיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה הרבה ויש לה מחיצות גבוהים עשרה הש"ץ מצטרף, ומה שצריך שיהיו כל העשרה במקום אחד כל זה לענין צירוף, אבל אם יש עשרה במקום אחד שאומרים קדיש או קדושה כל השומע קולם אפילו עומד בבית אחר ואפילו יש בינו לבינם כמה בתים הרי זה עונה עמהם קדיש. (בא"ח)

ל. כשאומרים שנים או שלשה יחד קדיש, והאחד מקדים את חבירו, אם כל אחד בא בתוך כדי דיבור של חבירו, יש אומרים שימתין לאחרון ויענה אמן אחד ויעלה לכולם. וכן יכול להקדים ולענות אמן אחר הראשון ויעלה לו גם לשני. ויש שנוהגים לענות ''אמן ואמן'' על שניהם. ואם יש הפסק ביניהם אחר תוך כדי דיבור, יענה אמן אחר כל אחד ואחד. (ילקו''י)

לא. יש לכוין בעניית הקדיש ולענות אמן בקול, ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש. שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. ומה שעונים יהא שמיה רבא בקול רם הוא כדי לעורר הכוונה. אך אין צריך לתת בעוז קולו יותר מדאי, עד שיהיה ללעג בעיני הבריות, אלא יענה בקול רם ובכל כוונתו. ועל כל פנים לא יגביה קולו יותר מהמברך. ופירוש יהא שמיה רבא היינו שיהיה שמו של הקדוש ברוך הוא שלם, שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא יהיו שמו וכסאו שלמים עד שימחה שמו של עמלק. (ילקו''י)

לב. כשאומר השליח צבור קדיש, אין הקהל חייבים לעמוד, כדי לענות אמן יהא שמיה רבא מעומד, אלא רשאים לענות אמן יהא שמיה רבא כשהם יושבים. וכן המנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח. ורק מי שהיה עומד והתחילו לומר קדיש כשהוא עומד, לא ישב עד שיענה אמן יהא שמיה רבא עד דאמירן בעלמא, ואחר כך ישב. וכן אם עמד בקדיש מלא קומתו לכבוד תלמיד חכם או זקן, ישאר עומד עד שיסים לענות אמן יהא שמיה רבא, ואחר כך ישב. וכל זה כשקם מלא קומתו, (כגון שקם מפני שיבה), אבל אם קם בהידור בעלמא, אין צריך לעמוד כדי לענות. והרואה את חבירו שבא לישב באמצע הקדיש, נכון שיזכירנו שצריך לעמוד עד שיסיים עניית יהא שמיה רבא. וכן נוהגים על פי הקבלה לעמוד בשעת אמירת קדיש וברכו שלפני תפלת ערבית של ליל שבת, כדי לקבל שבת בתוספת הרוח. ומנהג האשכנזים כדעת הרמ''א, לעמוד בשעה שעונים קדיש וברכו, וספרדי שמתפלל עם אשכנזים, נכון שיעמוד גם הוא עמהם בעת אמירת קדיש וברכו, כדי שלא יהיה בכלל יושב בין העומדים. (ילקו''י)

לג. לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האל''ף נקודה בחטף, ונשמע כאומר ''מן''. וכן שלא יחטוף וימהר לענות אמן בטרם סיים השליח צבור את הברכה, או אמירת הקדיש. וכן לא יענה אמן קטופה, דהיינו שמחסר קריאת הנו''ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. (שו''ע)

לד. וכן לא יענה אמן קצרה, ולא ארוכה מדאי, אלא יאריך קצת עד כדי אמירת אל מלך נאמן. (ילקו''י)

לה. יש להפסיק מעט בין אמן ליהא שמיה רבא, היות והאמן שעונה היא ענייה על מה שאמר השליח צבור, ויהא שמיה רבא הוא התחלת שבח בפני עצמו. ועל השליח צבור (וכן על כל אומר קדיש) להמתין מעט קודם שימשיך לומר יהא שמיה רבא וכו', ויאמר יהא שמיה רבא בנחת, לאט לאט, ולא במרוצה, כדי שהקהל יספיקו לענות עד דאמירן בעלמא (לפי מנהגינו), ואחר כך יענו גם כן אמן אחר שמיה דקודשא בריך הוא. והאומר הקדיש במרוצה עליו נאמר חוטא אחד יאבד טובה הרבה. (ילקו''י)

לו. מה שיש נוהגים שהצבור או חלק ממנו אומרים הקדיש בניגון יחד עם השליח צבור כשהם יושבים במקומם, ראוי לבטל מנהגם, שאין לומר קדיש עם החזן, אלא צריך להקשיב לו ולענות אחריו אמן, ויהא שמיה רבא. (ילקו''י)

6.פירוש המילים:

הקדמה:
יש בקדיש עשרה לשונות של שבח ואלו הן יתגדל. ויתקדש . יתברך.וישתבח.יתפאר. יתרומם. יתנשא. יתעלה. יתהדר. יתהלל. יש שאומר שהן כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. וממנו אתה למד שעל כן נתקן שאומר בעלמא דברא כרעותיה. ומפני מה הפסיקו בין יתגדל ויתקדש לשאר תשבוחות מצינו אגדה.שעשרה הדברות כלולים בעשרה מאמרות ובקדיש יש עשרה שבחים כנגד עשרה מאמרות וכשם שהיה הפסק בין שתי דברות הראשונות לשמונה דברות האחרונות ששתי דברות הראשונות נאמרו מפי הגבורה ושמונה דברות האחרונות שמעו מפי משה. כך הפסיקו בקדיש בין שתי שבחות הראשונות לשמונה חאחרונות. ואע"פ שיש הפסק בינהם אסור לשוח שיחת חולין בינתים.
(שיבולי הלקט,סימן ח)

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ
פירוש: יתגדל ויתקדש
מקור: וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה: (יחזקאל לח,כג)
עומק משמעות: כפל הלשון משמעו "יתגדל" בענין הכמות, "ויתקדש" בענין האיכות. וכל זה לא רק בדרגתו של הקב"ה כפי שהוא בורא עולמות, שגם דרגא זו היא באין ערוך לכל סדר ההשתלשלות. אלא יתירה מזה תוספת גדלות וקדושה ב"שמי' רבא" "שמו הגדול".(הרבי מלוביבץ' זי"ע)
יִתְגַּדַּל- כנגד מאמר ראשון שבמאמר ראשון נאמר"ויאמר א-לוהים יהי אור"(בראשית א,ג) ואור קרוי גדול דכתיב "ההלכים בחשך ראו אור גדול"(ישעיה ט,א)לפיכך יגדל הקדוש ברוך הוא באור הגדול שברא הקב"ה בעולמו
וְיִתְקַדַּשׁ -כנגד מאמר שני לפי שבמאמר שני נאמר "יהי רקיע בתוך המים"( בראשית א,ו)והמים קדשו (=הבדילו) לקב"ה תחילה בעולם, שמעו לו (ב"ר,פרשה ה) ועוד מצינו שהמים קרויים קדושים שנאמר "ולקח הכהן מים קדושים"(במדבר ה,יז) לפיכך יתקדש שמו של הקב"ה במים (סידור שער הרחמים,מגיד צדק)

שְׁמֵהּ רַבָּא.
פירוש: שמו הגדול
מקור: כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם: (שמואל א,יב,כב)
בעבור שמו הגדול . אשר יצא שמו עליכם שהוא מושיעכם , ולמען לא יתמעט שם גדלו (רש"י,שם)
עומק משמעות:
יש מפרשים (טור) שם י-ה רבא שאנו מתפללים על שם י-ה שאינו שלם שיתגדל ויתקדש להיות שלם וזה היינו לעת הגאולה שיתנקם מעמלק מעשיו שנשבע שלא יהיה השם השלם עד שיתנקם ממנו שנאמר כי יד על כס י-ה שאין הכסא שלם ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו אלא לאחר שינקום ממנו (ספר הקדיש,עמ' קח)

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ
פירוש:בעולם שברא כרצונו
מקור:כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ יְ-ה-וָ-ה עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ בַּיַּמִּים וְכָל תְּהוֹמוֹת: (תהילים קלה,ו)
עומק משמעות:
לפי שכשברא את העולם הזה,לא היה שם עדיין עם מי יהיה נמלך, כי עדיין לא נבראו המלאכים עד יום שני.אבל כשרצה לברוא את האדם נמלך עם המלאכים שנאמר(בראשית א,כו)ויאמר א-להים נעשה אדם בצלמנו וכו' ואמרו רבותו (ב"ר,פ"ח,ד)שנמלך עם פמליא של מעלה (אבודרהם)
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
וימליך מלכותו
וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ
ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו
(לפי נוסח תימן בלדי מוסיפים:וְיִפְרוֹק עַמֵיהּ -ויושיע עמו)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל
פירוש: בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל
עומק המשמעות: ...בהקבץ עשרה כישראל, לדבר מצוה בין שהתכנסו לתפילה, בין לתלמוד צריכים לקדש ה ׳ וכיצד נקדשו, שני ענפים עיקריים בקדוש ה׳ ומהם מתפצלים סעיפים וסעיפי סעיפים. אופן אחד של קדוש ה׳ הוא, כדרך שמצינו במיתת בני אהרן, שנאמר בם: ״בקרובי אקדש ועל פני העם אכבד ונקדשתי בכבודי" א״ל משה לאהרן: לא מתו בניך אלא לקדש שמו של הקב״ה וכשהקב״ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם באלו כ׳׳ש ברשעי.... אכן, עם כל גודל מעלת קדוש ה׳ כזה, ששוהה בקשתנו לפני יושב מרום, שיצילנו ממקרים כאלה ושנזכה לעבוד את ה׳ בשמחה ובטוב לבב, כדי להאדיר שמו הגדול, שנקרא עלינו. ולכן, בעת אמירת "יתגדל ויתקדש שמיה רבא״: סומכים לזאת ״בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל״, כדי שלא יתקבל חלילה, כאילו כוונתנו לקדש שמו באופן הנזכר. נמצא כי עצם אמירת הקדיש, מהווה מבצע של קדוש ה ׳.(ספר הקדיש,עמ' מ-מא)

בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
פירוש: במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן
מקור:וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי:(תהילים סח,יח)
עומק המשמעות: מהו פשר כפל הלשון בקדיש,"בעגלא" היינו במהרה,"ובזמן קריב".אלא מבקשים אנו מהשי"ת,שימהר להביא את הגאולה,אך בגאולה עצמה יש שלבים שונים כמו תחיית המתים,מלחמת גוג ומגוג .ולפיכך מבקשים אנו שכאשר יגיע זמן הגאולה,יהיו שלביה "בזמן קריב",זה אחר זה.כמו שנאמר בתורה(דברים לב,לה)"וחש עתידות למו"-היינו הפורענויותהעתידות לבא עליהם,יגיעו במהרה בזה אחר זה,עד שלא יוכלו להשיב רוחם בין פורענות לפורענות.(הגר"א,אדרת אליהו)

וְאִמְרוּ אָמֵן.
מקור: בָּרוּךְ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּיָהּ:
עומק המשמעות:


יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא
פירוש:יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים
מקור:
יְהִי שֵׁם יְ-ה-וָ-ה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:(תהילים,קיג,ב)
אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָה גֲלִי אֱדַיִן דָּנִיֵּאל בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא:עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ הִיא: (דניאל,ב,יט-כ)
רזא גלי. בסתר נגלה : (רש"י) בחזוא. במראה החלום אשר בלילה נגלה לו הסוד ההוא : (מצודת דוד)
להוא. יהי שם של אלוה מבורך מן עולם ועד עולם ר''ל מן עולם השפל עד עולם העליון : די חכמתא. אשר החכמה והגבורה שלו המה : (מצודת דוד)
עומק המשמעות:
עיקרו של הקדיש-אמן יהא שמיה רבא:
אמר ר' יהשוע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו ...רבי חייא בר אבא א''ר יוחנן אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו ...אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג''ע שנאמר {ישעיה כו-ב} פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תיקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן (שבת,קיט,ע"ב)

‏"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" פירושו בארמית "יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא". מדוע אפוא איננו אומרים בקדיש את הפסוק בלשון הקודש, אלא דווקא את הפסוק בארמית? ‏במדרש (דברים רבה ב, לה) מובא שכאשר עלה משה רבינו למרום לקבל את התורה, שמע את המלאכים אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". נטל משה רבינו מילות שבח נפלאות אלה, והעניקן לישראל. אך כדי שלא לעורר את קנאת המלאכים, הן נאמרות בארמית, וכאשר אנו אומרים אותן בלשון הקודש לאחר קריאת שמע, הן נאמרות בלחש. ‏רבי אסי המשיל זאת לאדם שנטל בגניבה יהלומים מארמון המלך. כאשר העניקם לאשתו, הזהיר אותה שלא תתקשט בהם בפרהסיה, אלא תענדם בבית בלבד. פעם אחת ויחידה בשנה, ביום הקדוש ביותר, יום הכיפורים, כשעם ישראל דומים למלאכים, אנו אומרים את הפסוק בקול רם (קונטרס יתגדל ויתקדש,הרב יעקב יעקב)



יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם,וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל
פירוש: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל
מקור:וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה: (נחמיה ט,ה)
עומק המשמעות:
יִתְבָּרַךְ-כנגד מאמר שלישי נאמר "יקוו המים"(בראשית א,ט) ובמים מצינו ברכה שנאמר "יפתח י-ה-ו-ה לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעיתו ולברך וגו' (דברים כח,יב)
וְיִשְׁתַּבַּח-נגד מאמר רביעי , נאמר "תדשא הארץ דשא"(בראשית א,יא) ומפירות שמוציאה הארץ נותנין שבח לקב"ה על כל מין ומין לפיכך ישתבח שמו מהן
וְיִתְפָּאֵר-כנגד מאמר חמישי "יהי מאורות ברקיע השמים" (שם,שם,יד) וצינו במקום אחר שעל מאורות נותנים פאר ודבר זה אתה למד מעיניו שכן מצינו "ועל מאורות שעשית הם יפארוך סלה" ועוד מצינו במקום אחר "טובים מאורות שבראם אלוהינו", הכל מספר במאורות עד "פאר וכבוד נותנים לשמו".
וְיִתְרוֹמֵם-נגד מאמר שישי "ישרצו המים שרץ נפש חיה" (בראשית א,כ)ובעופות נאמר הרמה , כדכתיב "כעת במרום תמריא"(איוב לט,יח)ואף על פי שמרומים לעוף ,הוא יתרומם מהם (סידור שער הרחמים,מגיד צדק)

וְיִתְנַשֵּׂא-כנגד מאמר שביעי תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ ,נאמר בב"ר: ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו' (א, כד), אמר רבי אלעזר נפש חיה, זה רוחו של אדם הראשון ומכל מקום נבראו תחילה הרמשים והחיות והבהמות אלא שאם יתנשא האדם ויחטא "אומרים לו יתוש קדמך"
וְיִתְהַדָּר-נגד מאמר שמיני "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:" אין העולם יכול להתקיים ללא מזון והנה הדרה של הבריאה היה דווקא באכילת ירקות (עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע ) ופירות( ומכאן פרי הדר) שכן ללא מזון האדם מתנוול ומת שזה הפך מוחלט של ההדר.
וְיִתְעַלֶּה-כנגד מאמר תשיעי "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" שהאדם נהוא נזר הבראיה ותכליתה וממילא כל הבריאה מתעלה בזכותו ויש בו מתכונת כל בעלי החיים כדאיתא במדרש
וְיִתְהַלָּל- נגד מאמר עשירי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" והאישה היא הילולו של העולם, שהיא המובחרת שבבריאה שנבראה אחרונה, וכך אכן מסתיימת שירת אשת חיל: "תְּנוּ לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים - מַעֲשֶׂיהָ"(משלי לא,לא)
( עד כאן לענ"ד)


שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
שמו של הקדוש ברוך הוא

לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן.
למעלה מן כל הברכות והשירות התשבחות והנחמות שנאמרות בעולם ואמרו אמן.
מקור:וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה: (שם,שם)
שאין בריה יכולה לברכו ולהללו כפי גודלו ורוממותו שהוא מרומם ונישא יותר,מה שאין הפה יכול לדבר(א"ע,שם)
עומק המשמעות:
הינו שהשי"ת מרומם מכל השבחים שנאמרו מיום שנברא העולם, אם נצרפם כולם יחד מכל מקום השי"ת
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא (ילקוט קטן)

עד כאן חצי קדיש.

בקדיש תתקבל מוסיפים:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתָנָא וּבָעוּתָנָא עִם צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל
פירוש: תתקבלנה תפלותינו ובקשותינו עם תפילותיהם ובקשותיהם של כל בית ישראל
(לפי תימן בלדי: תִּתְקַבַּל צְלוֹתְכוֹן וּצְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּנָא דִּי בִשְׁמַיָּא
תתקבלנה תפילותיכם ותפילותיהם ובקשותיהם של כל בית ישראל לפני אבינו שבשמים.
לפי יתר הנוסחים:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן.
תתקבלנה תפלותיהם ובקשותיהם של כל בית ישראל לפני אבינו שבשמים ואמרו אמן)

מקור:
על שם (בראשית מח,כב)"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" ומתרגימן בתרגום ירושלמי(שם): בצלותי ובבעותי ולכן סמכן זה לזה.קֳדָם אֲבוהון דְבִשְׁמַיָּא וכו' לשון חכמים הוא שאומר בכמה מקומות(ר"ה,כט,ע"א):לפני אביהם שבשמיים.(אבודרהם)
וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: (מלכים א',ח,מה)
ותקבל מן שמיא ית צלותהון וית בעותהון(תרגום יונתן,שם)
עומק המשמעות:


קֳדָם אֲבוּנָא דְבִשְׁמַיָּא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן.
פירוש: לפני אבינו שבשמים (ובארץ) ואמרו אמן
מקור:כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְ-ה-וָ-ה אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ: (ישעיה סג,טז)
רש"י כי אתה אבינו . ועליך להביט ולראות בצרותינו : כי אברהם לא ידענו . בצרת מצרים : וישראל לא יכירנו . במדבר כי כבר נסתלקו מן העולם ואתה ה' אבינו בכולם נעשית לנו אב , ורבותינו דרשו בו כמו שדרשו במסכת שבת : (רש"י,שם)
עומק המשמעות:
האדם בדינו בפני בית דין של מעלה, נידון רק לפי זכויותיו ומעשיו,אולם כאשר מגיע דינו לפני כבודו יתברך, נידון הוא בחסד וברחמים, אף שאיננו כדאי והגון.
על כן בתחילה אנו מבקשים:"תִּתְקַבַּל צְלוֹתָנָא וּבָעוּתָנָא...קֳדָם אֲבוּנָא דְבִשְׁמַיָּא "- בחסד וברחמים לפני אבינו שבשמיים ולאחר מכן מוסיפים אנו ומבקשים "יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא חַיִּים וְשָׁבָע.."-בבית דין של מעלה (פירוש התפילה לר"א בן הגר"א)


בקדיש דרבנן מוסיפים:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן.
על ישראל ועל החכמים ועל תלמידיהם ועל כל תלמידי תלמידיהם
(נוסח אשכנז ונוסח ספרד:
וְעַל כָּל מָאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא
ועל כל העוסקים בתורה
נוסח איטליה: דְּיָתְבִין דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא
שיושבים שעוסקים בתורה הקדושה)
דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא
העוסקים בתורה הקדושה
(תימן בלדי: דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא
העוסקים בתורה )
דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אָתָר וְאָתָר,
שבמקום הזה ושבכל מקום ומקום
יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן
יהא לנו ולהם ולכם
שְׁלָמָא רַבָּא
שלום רב
חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי
פירוש:חן וחסד ורחמים
(האשכנזים מוסיפים:
וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא
וחיים ארוכים ומזונות מרווחים וישועה
נוסח איטליה: מִן קֳדָם אֱלָהָנָא מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא
מלפני אלוהינו אדון שמים וארץ )
מקור:וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי: (אסתר ב,יז)
כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: (זכריה,ח,ט)


מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא
פירוש: מלפני אדון שמים וארץ
(נוסח אשכנז ונוסח ספרד:
מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא
מלפני אביהם שבשמים
תימן בלדי: מִן קֳדָם אֲבוּנָא דְּבִשְׁמַיָא מלפני אבינו שבשמים )
עומק המשמעות: קֳדָם אֲבוּנָא דְבִשְׁמַיָּא(וְאַרְעָא)
-מדוע דווקא בקדיש דרבנן הנאמר לאחר לימוד תורה ,נוקטים לשון זו כלפי השי"ת-קֳדָם אֲבוּנָא דְבִשְׁמַיָּא(וְאַרְעָא)-לפני אבינו בשמים ובארץ?ברם רק מכח קבלת התורה ע"י כלל ישראל שורה השכינה בארץ לכן דוקא בקדיש הנאמר לאחר לימוד תורה מודגש כי שכינתו יתברך שורה בשמים ובארץ.(עין אליהו,ר' אליהו שיק)

וְאִמְרוּ אָמֵן.
ואמרו אמן.
תוספת בכל סוגי הקדיש למעט חצי קדיש :
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא
פירוש: יהא שלום רב מן השמים
(נוסח אשכנז: וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל
וחיים עלינו ועל כל ישראל
נוסח ספרד ונוסח איטליה:
וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל
וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל)
מקור:
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכב,ז)
שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל:(שם,קיט,קסה)
עומק המשמעות:
והטעם שנקבע השלום באחרונה לפי שהוא שקול כנגד הכל וכן הוא אומר ביוצר "עושה שלום ובורא את הכל"ותניא בתורת כהנים(בחוקותי א): "ושמא תאמר הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום,ת"ל (ויקראכו,ו)"ונתתי שלום בארץ"וגו' מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.
"[חולין קמא.] גדול השלום שהשם הגדול הנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים כדי לשום שלום בין איש לאשתו"
[במדבר רבה יא,ז]:"גדול השלום שמשבח את התורה בשלום שנאמר(משלי ג,יז)"וכל נתיבותיה שלום".גדול השלום שאפילו העליונים שאין בינהם לא קנאה ולא שנאה ולא עין רעה צריכין שלום שנאמר (איוב כה,ב)"עושה שלום במרומיו".
(אבודרהם)




חַיִּים וְשָׁבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵוַח וְהַצָּלָה לנו לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
חיים ושובע וישועה ונחמה והצלה ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה ורווח והצלה לנו ולכל עמו ישראל
(תימן בלדי:
וְסִיַּעְתָּא וּפֻרְקָנָא וּרְוַחָא וְחִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי עֲלֵיכוֹן וַעֲלַנָא וְעַל כָּל קְהָלְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם
וסיוע וישועה ורווחה וחן וחסד ורחמים עליכם ועלינו ועל כל קהלותיהם של כל בית ישראל לחיים ולשלום )


יְהֵא 1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא 2.חַיִּים 3.וְשָׁבָע 4.וִישׁוּעָה 5.וְנֶחָמָה 6.וְשֵׁיזָבָא 7.וּרְפוּאָה 8.וּגְאֻלָּה 9.וּסְלִיחָה 10.וְכַפָּרָה 11.וְרֵוַח 12.וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל-
חיים על שם (חבקוק ג,ב)בקרב שנים חייהו(ישעיה לח,טז)אדני עליהם יחיו.ושובע על שם (תהילים טז,יא)שובע שמחות את פניך וכתיב ומשביע לכל חי רצון.וישועה על שם ויהי לי לישועה וכתיב הושיענו א-לוהי ישענו ונחמה ע"ש כי ניחם ה' ציוןוכתיב תנחומיך ישעשו נפשי ושזבא על שם תרגום"ומלט הוא את העיר בחכמתו" ורפואה על שם "הני מעלה לה ארוכה ומרפא" וגאולה על שם "כי עמך הסליחה"וכתיב "כי אתה ה'טוב וסלח"וכפרה על שם "כפר לעמך ישראל"וריוח והצלה ע"ש"רוח והצלה יעמוד ליהודים"(אבודרהם,ר' דוד ב"ר יוסף)
עומק המשמעות: : ...וביקש כאן שתים עשרה בקשות כמספר שבטי בני יעקב. (אבודרהם,ר' דוד ב"ר יוסף)

1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא -כנגד שמעון שחרחר מלחמה במעשה דינה והיה המוביל במכירת יוסף ואף הוביל למגפה בשבטו בעקבות חטא בעל פעור אחים וכמעט נכחד ודווקא מתוך כך תיקונו יהיה בהבאת שלום.

2.חַיִּים-כנגד יששכר חמור גרם שמסמל את התורה(חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד(רש"י) ,והתורה היא כידוע תורת חיים,סם חיים,עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג, יח).

3.וְשָׁבָע-כנגד אשר המייצג את השובע הגשמי מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ ובמדרש רבא(בראשית,צח,יט) :מאשר שמנה לחמו (מט, כ), שארצו שמנה, שלחמו שמן.

4.וִישׁוּעָה-גד,הישועה והנצחון במלחמה נזקפים לזכות בני גד על שום אומץ ליבם-גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:גד. התנבא שיבא עליו גדוד והוא ינצחנו באחרונה(אבן עזרא,שם) וכן שמשון שהוא מהגיבורים המובהקים של מנהיגי עם ישראל משבטו של דן.

5.וְנֶחָמָה-כנגד אבן השבו בחשן שהיא של שבט נפתלי וידוע שלאבן השבו יש כח להעניק נחמה לאנשים שחוו שכול. וכן את מוצא בשעה שעלו לקבר את אבינו יעקב באו בני חת להתעורר עמהן על הקבורה ורץ נפתלי כאילה והביא את הספר ממצרים ושפר על ידן(בראשית רבא,צח,יז)

6.וְשֵׁיזָבָא-(הצלה) כנגד ראובן שנאמר " וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" ,ובבראשית רבא:"אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פתחת תחלה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, הדא הוא דכתיב (דברים ד, מג): את בצר במדבר"

7.וּרְפוּאָה-כנגד דן ,הנחש סמל הרפואה ועל דן נאמר :"יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" ונחש הנחושת של משה היה מקור לרפואה: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי "(במדבר כא,ט)
8.וּגְאֻלָּה-יהודה כנגד משיח בן דוד
9.וּסְלִיחָה-יוסף על שום שסלח לאחיו
10.וְכַפָּרָה-לוי כנגד כפרתו של כהן גדול
11.וְרֵוַח-זבולון, לחוף ימים ישכון בריווח
12.וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל-בנימין שמזרעו באה הצלה לכל עם ישראל בימי מרדכי ואסתר ,ע"ש מרדכי שאמר לאסתר "רוח והצלה יעמוד ליהודים"
(עד כאן ענ"ד)
וְאִמְרוּ אָמֵן.
ואמרו אמן.

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עמו יִשְׂרָאֵל ואִמְרוּ אָמֵן.
(בנוסח תימן בלדי מסיימים כדלקמן:
וִינַחֲמֵנוּ בְּצִיוֹן וְיִבְנֶה בְּרַחֲמָיו אֶת יְרוּשָׁלָיִם בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ בְּקָרוֹב אָמֵן וְאָמֵן.)

מקור:הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו: (איוב כה,ב)
עומק המשמעות:
רבים תמהו מהי אותה "מלחמה" המתנהלת "במרומיו" שהשי"ת עושה בה שלום.
אך הביאור הוא שהקב"ה עשה שני סוגי שלום בעולם.הראשון בבראית השמים,כאשר בלל אש ומים ועשה שלום בינהם.השני: בבריאת האדם,כאשר עירב בין האדמה תכלית שפלות היסודות לבין נשמת רוח חיים שהיא חלק אלו-ה ממעל והרכיב את שניהם ויצר את האדם.
אמנם הבדל גדול יש בין שני סוגי שלום אלו.השלום בין אש ומים הוא שלום גמור ותמידי ולעומתו הגוף והנשמה מנהלים בינהם מלחמה תמידית בין יצר הטוב ליצר הרע, וצריך סיוע רב מהשי"ת כדי שיהיה הקשר בינהם חזק ואמיץ,לבל יגבר היצר הרע על היצר הטוב.
על כך אנו מבקשים "עושה שלום במרומיו"- השלום בין האש והמים ביצירת השמים "הוא יעשה שלום עלינו"-בגופנו ממש,בין היצר הטוב ליצר הרע ועל ידי זה יהי שלום "על כל ישראל"- שלא יזיק איש את רעהו וכל אחד יסתפק בחלקו שניתן לו משמים.
(חתם סופר)

על זכרון ושכחה

הקדמה:
יתרון השכחה האנושית:
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ:(דברים ,כד,יט)

מעלת הזיכרון האלוקי:
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: (ירמיה,ב,ב)

1.מה מצווים לזכור?
10 זכירות בכל יום:
חסידים ואנשי מעשה רגילים לומר בכל יום עשר זכרונות וזו הלשון:
לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה,הרי אני מקיים מצוות עשר זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום ואלו הן: א.יציאת מצרים ב.והשבת ג.והמן ד.ומעשה עמלק ה.ומעמד הר סיני ו. ומה שהקציפו אבותינו להקדוש ברוך הוא. ז.ומעשה מרים הנביאה ח.עצת בלק ובלעם – ומה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו למען דעת צדקות ה'. ט.ומצות וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל. י. וזכירת ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו, אמן.

1.יציאת מצרים,בכל יום ובכל שבת ובפרט בפסח:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְ-ה-וֹ-ָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: (שמות יג,ג)

2.שבת: ע"י קידוש בערב ובבוקר
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ,ח)

3.המן: בפרט ע"י משנה הלחם בשבת
וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר (מצותו) מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ-ה-וָ-ה יִחְיֶה הָאָדָם (דברים ח,ב-ג)

4.מעשה עמלק: בפרט בפורים ובשבת זכור
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (דברים כה,יז)

5.מעמד הר סיני: בפרט בחד השבועות
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: (דברים ד,ט)

6.נסיונות במדבר:
זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְ-ה-וָ-ה: (דברים ט,ז)

7.לשון הרע: בפרט בכל דיבור ודיבור עם הזולת
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (דברים כד,ט)

8.עצת בלק ובלעם :
עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְ-ה-וָ-ה (מיכה ו,ה)

9.כח לקיום מצוות:בפרט בכל תפילה מתפילות היום
וְזָכַרְתָּ אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ח,יח)

10.ירושלים: בפרט בסיום החופה
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי (תהילים קלז,ה)

2.זכרון-במחשבה וזכר -במעשה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ. וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ. זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. (כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים) וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת: (קידוש ליל שבת)

3.מדוע דווקא זכירות אלו?

א.טובות ה':
1.יציאת מצרים ->ומעמד הר סיני (לכלל ישראל)
2. והמן ->והשבת (לפרט)
5.ומצות וזכרת את ה' אלוקיך -> וזכירת ירושלים (לפרט שישפיע על הכלל)

ב.רעות האדם:
א.מבחוץ:
1.ומעשה עמלק -הגוף
2.עצת בלק ובלעם -הנפש
ב.מבפנים:
3. ומה שהקציפו אבותינו להקדוש ברוך הוא- בין אדם למקום
4.ומעשה מרים הנביאה -בין אדם לחברו

4.איך זוכרים?

זיכרון מתוך ראייה:
וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְ-ה-וָ-ה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָֹה מִמִּצְרָיִם (שמות יג,ט)

תיעוד כתוב:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות יז,יד)
הסתמכות על הדור הקודם:
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: (דברים לב,ז)

5.לשם מה זוכרים?

זיכרון לשם גמילת חסד:
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (אסתר, ו,א)
וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ(שם,שם,יא)

זיכרון המביא לעשייה:
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם (במדבר,טו,לט-מ)

...תניא אידך "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'"- שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן ,ותניא אידך "וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם"- ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה (מנחות מג,ע"ב)

סיום: לעשות כדי לזכור ולזכור כדי לעשות
מי שלומד ואינו מקיים-יימחה מה שבו (פתגם מרוקאי,מתוך פתגמי עדות ישראל/אברהם שטאל,פתגם 1927)

שמיני: צביעות בעולם החי

פתיחה: מדוע דווקא החזיר הפך לסמל של בעלי החיים הטמאים?


 1.סימני הטהרה:
כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: (ויקרא יא,ג)
כל מפרסת פרסה- כל בהמה שיש בקצות גפיה פרסות.
ושוסעת שסע פרסות-משמע שפרסתה שסועה לשניים.
מעלת גרה- מלשון גרר,בבעלי החיים מעלי הגרה המזון נגרר מן הקיבה העליונה ונלעס מחדש.
(ויקרא,עולם התנ"ך,עמ',69-70)

2.מדוע דווקא סימנים אלו הם המייצגים את בעלי החיים הכשרים לאכילה?

השמיעם עשרת הדברות, שהם גופי תורה ועיקר המצוות, וחתם בדיבור 'לא תחמד', שכולם תלויים בו, לרמוז כי כל המקיים מצוה זו כאילו קיים כל התורה כולה (מדרש, תורה שלמה שמות, אות ת"ה)

ועוד אפשר לומר כי קבעתו תורה עשירי, כלומר אחרון, מפני שהוא שקול כנגד כל הדברות, שכל מי שלא נזהר מן החמדה לסוף הוא נכשל ועובר על כולם. (כד הקמח לרבנו בחיי, ערך חמדה)

כי ענין סימני טהרה שני סימנים מעלה גרה ומפרסת פרסה והענין כמ"ש הקדמונים כי בעוף אמרו כל העוף הדורס טמא והענין כי מאכילת הדבר כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל כי אבר מחזיק אבר וזה סוד נפש הבהמית שבאדם כו' וכל העבירות וחטאים הכל מחמדה כמ"ש כי לא תחמוד כולל כל הדברות וכל התורה כמו שהאריכו בזה ועי' בדבריהם וכל העוף הטורף טרף הוא סימן שאין בו מדת ההסתפקות וכמ"ש מכות כ"ד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה חבקוק ב' והוא ההסתפקות וכן הוא בבהמה סימן מעלה גרה שמסתפק במאכל שבקרבו וכן מפרסת פרסה הוא סימן שאינו דורס וטורף טרף אלא גדל על אבוסו (אבן שלמה לגר"א, פרק ג' )

3.יוצאי הדופן:
אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם: (שם,שם,ד-ו)

לא הוצרכו לפרט את אלו אלא מפני שיש להם סימני טהרה,"את הגמל..."אע"פ שמעלה גרה הוא הואיל ואינו מפריס- טמא הוא (מדרש לקח טוב).

4.ייחודו של החזיר: סימן הטהרה החסר-פנימי
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי:(בראשית כ"ו,לד)
עשו היה נמשל לחזיר... החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו, לומר: ראו שאני טהור... כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן. כשהיה בן ארבעים, אמר: "אבא בן ארבעים שנה נשא אישה, אף אני כן (רש"י,שם)

5.צביעות ברשימת העופות הטמאים:

אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ (ויקרא י"א,ט"ו)
ת"ר עורב- זה עורב אוכמי, כל עורב-להביא עורב העמקי (שכולו לבן) ,למינו- להביא עורב הבא בראשי יונים
(חולין סג,ע"א).
בראשי יונים-ר"ל שראשו דומה ליונה (תורה תמימה ,שם)

וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף: (ויקרא י"א, יט)
החסידה. זו דיה לבנה . ולמה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה במזונות(רש"י ,שם)

6.עצתו של ינאי:
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. (סוטה כב,ב)

על התפילה: מודה אני

פתיחה:
מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ,
מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם.
שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה,
רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ

סיפור:
בכנס של נוירולוגים מכל העולם, שהתקיים בארצות הברית, נדונה התופעה של התעלפויות שמתרחשות בשעות הבוקר, מיד לאחר הקימה מן השינה. פרופ' לינדה מק'מרון, נוירולוגית בריטית, נשאה נאום ארוך, בו פירטה את תוצאות המחקר רב השנים שערכה בסוגיה זו. לאחר כל המחקרים, פרופ' מק'מרון הגיעה
למסקנה, שההתעלפויות נגרמות כתוצאה מן המעבר החד שבין שכיבה לעמידה.פרופ' מק'מרון אמרה, שלוקח לדם 12 שניות להגיע מן הרגליים אל המוח.כאשר מתבצעת קימה מהירה, הדם "נזרק" למוח במהירות רבה מדי, והוא מגיב בתגובת שרשרת שגורמת להתעלפות. היא הציעה לכל אדם, גם אם אינו נוטה להתעלף, שלאחר קומו משנתו ישב על המיטה, יספור לאט עד 12 ורק אז יקום. הנאום זכה למחיאות כפיים ולתגובות נלהבות.
ואז קם פרופסור יהודי, שומר מצוות, וביקש את רשות הדיבור וכך אמר: אצלנו היהודים יש מנהג עתיק, לומר תפילת הודיה מיוחדת לבורא עולם, על שזכינו להתעורר בבוקר בריאים ושלמים. התפילה הזאת נאמרת במיטה, בישיבה, מיד כשמתעוררים. יש בה 12 מילים, ואורך לומר אותה, לאט ובכוונה, שתים עשרה שניות… בדיוק שתים עשרה שניות.וכאן הוא קרא לאט ובהטעמה את המילים:"מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שׁהֶחֱזַרְתָּ בּי נִשְמָתִי בּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ"
שוב רעש האולם ממחיאות כפיים סוערות. הפעם נועדו מחיאות הכפיים לריבונו של עולם ...

1.גירסה אלטרנטיבית ל'מודה אני':
קודם תפילת שחרית יש אומרים:
מודה אני לפניך י-ה-ו-ה א-לוהי וא-לוהי אבותי שהוצאתי מאפלה לאורה (ע"פ סידור שערים בתפילה)

ומאיכן למדו ג' תפילות רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות בשחר צריך לאדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה (ירושלמי,ברכות,פרק ד,הלכה א')

2.המקור לתפילת מודה אני:
ובקומו יאמר מיד "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". ואין צריך לזה נטילת ידים, כי אפילו יהיו ידיו מטונפות אין חשש כיון שאינו מזכיר לא שם ולא כנוי. (סדר היום לר' משה בן מכיר)

הנוסח הזה לא זכרו הראשונים ונראה שתקנו אותו החסידים האחרונים לאמרו בשעת קימה תחת ברכת "אלהי נשמה" שאסור לאומרה מפני האזכרות שבה. (סידור אוצר התפילות,תיקון תפילה, ע"מ מ"ב)

3.ממודה אני לתחיית המתים:

..."בידך אפקיד רוחי" (תהלים לא ו).
אמר ר' אלכסנדרי: בשר ודם, מפקידין בידו חדשים, ושוהין אצלו, והוא מחזירן בלויים וישנים. אבל הקב"ה, מפקידין בידו בלויין ושחוקין, והוא מחזירן חדשים. תדע לך שהוא כן, שהרי הפועל הזה עושה מלאכה כל היום, ונפשו יגעה עליו ושחוקה; וכשהוא ישן - הוא יגע ומשלים נפשו ונפקדת ביד הקב"ה, ולשחרית היא חוזרת לגופו בריאה חדשה. שנאמר 'חדשים לבקרים רבה אמונתך' (איכה ג כג).
ר' שמעון בשם ר' סימון אומר: ממה שאתה מחדשינו לבקרים, אנו מאמינים ומכירין שאתה מחזיר לנו נשמותינו לתחיית המתים.( מדרש תהלים (בובר) מזמור כה )

הצורך ב"מודה אני" גם בברכת אלוקי נשמה:
הקודם מודה אני לפניך הוא על החזרת הנשמה אחרי השינה, והשני מודה אני לפניך על תחיית המתים והחזרת הנשמות לפגרים מתים וכמו שמסיימים הברכה, המחזיר נשמות לפגרים מתים (ישא ברכה,ר' שאול ידידיה אלעזר ממודזיץ)



4.אופן קריאת הברכה:
טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק. והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. (משנה ברורה,סעיף א', ס"ק,ח)

5.השפעת מודה אני על כל היום:כל סדר היום של יהודי, תלוי באופן אמירתו ברכת "מודה אני" בבוקר, שעה שהוא מתעורר משנתו.כי ה"מודה אני" מעורר את הנשמה לשמוע כל היום את פירוש המילים כפי שהנשמה שומעת אותו בגן עדן. (רבי שניאור זלמן מלאדי)

6.הפקדת הנשמה בידי ה'- קל וחומר להפקדת כל צרכיו:
משל למי שיש לו כסף רב. מסר לחבירו למשמרת ארנק בו רוב רכושו, אולם בידו השאיר ארנק עם מעט כסף, "למשמרת". אמר לו החבר: תמיהני עליך! את העיקר נתת לי, משמע שאתה מאמין בי. א"כ, איזה הגיון יש במה שהותרת בידך מעט כסף? (חפץ חיים)

7.מודה אני כאמצעי להתעלות:
התוכן הוראה ממ"ש בפ' שלח "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה . . לה'" עפמ"ש בספרים ש"עריסותיכם" הוא מלשון "עריסה" – מטה: התחלת היום – מיד כשקם (משינתו) ממטתו – צ"ל עם "תרימו תרומה" – אמירת מודה אני לפניך, ועי"ז הוא מפרישו לה'. ועוד: "תרימו" מלשון הרמה – הוא מרימו ומעלהו לה'. ובתוכן זה יש גם להתחיל כללות ימי החינוך של ילד.וכשמתחילים כך – מתעלה כל ימי חייו ואת העולם שמסביבו לה'. וזוהי גם הסיבה איך אפשר לתבוע מכ"א להיות בשמחה אמיתיתמבלי הבט על מה שקורה בעולם. (הרבי מלובביץ')

8.טעם הקדמת "מודה" ל- "אני":
התחלת היום דכאו"א מישראל, מקטן ועד גדול, היא באמירת "מודה אני לפניך כו"' תיכף ומיד כשניעור משנתו, היינו, שהיסוד לעבודה דכל היום כולו הוא הביטול וההודאה להקב"ה, עד כדי כך, שעוד לפני שנרגשת מציאות האדם, "אני", ישנו כבר הביטול וההודאה , "מודה", שזהו הביטול וההודאה שמצד העצם שבנפש".נמצא ש"מודה אני" קשור עם בחי' היחידה, ביטול והודאה באופן של שלילת מציאותו (התוועדויות תשנ"ב,כרך א,שיחות פרשת תולדות)

9.רמזים וסודות במודה אני:
תיבת נשמתי היא צירוף ישן מת ולכן כשהוא ישן הרי הוא כמת, וכששבה אליו נשמתו שהוא קם משנתו הרי היא תחיית המתים ממש, שעל זה נאמר שבכל יום מחדש מעשה בראשית, וחשבון ישן מת הוא חשבון הנשמה, הנשמה, ואם הגוף אינו מקיים תורה ומצוות הרי הוא בעולם הזה ישן וגופו ימות ולא יזכה לתחיית המתים, ואם עושה כן הרי הוא חי וקים כלומר נשמתו קיימת כי הגוף מתקן אותה .....
כאשר האדם אומר אני הרי הוא מצביע על נשמתו כי אני הוא אָיִן שהוא האין סוף שהרי נשמת האדם היא בבחינת אור האין סוף שבאדם כאמור, שהרי נשמת האדם היא חלק ממנו יתברך, ולכן אני היא הנשמה, לפניך אתה הגוף שלי תמיד אני עולה למעלה להודות לאמת ולהעיד מה שעשית כל היום כי חלק ממנו אני, ולכן מודה אומרת הנשמה לגוף הנה אני לפניך אם תלך בדרך ה' הרי אעיד לפני אור הא"ס עליך לטובה, דהיינו הנשמה משמשת כסרסור בין גוף האדם לבין אור האין סוף יתברך, כי הגוף הוא רק בית עראי כאהל לנשמה במח האדם, ולכן בית לנשמה במחי הם צירוף בי נשמתי בחמלה, כלומר הם אותם האתיות הם המדברים(ע"פ הסוד)
ראשי התיבות של קטע זה של מודה אני הם: "מא-ל מחושב נברא"(ע"פ הרב יורם כהן אור)

10.מודה אני- מבנה הברכה ופירושה מילה במילה:*

מי מודה?- מודה אני לפניך.
למי אני מודה?- למלך חי וקיים.
על מה אני מודה?- שהחזרת בי נשמתי. וזאת מתוך חמלה ורחמים עליי.
ולכן :רבה אמונתך. (ע"פ הרב יורם כהן אור)

מודֶה- ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפהאלהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת (עולת ראי"ה)

אֲנִי-"אם אין אני זוכה לעצמי מי יזכה בשבילי" (ברטנורא אבות א, יד).

לְפָנֶיךָ-
כשיעמוד אדם ממטתו יזכור כי השגחת רוח אלוקים מלך גדול מרחפת עליו. ולא יסור מזכרו ומלירא אותו והוא עבודת הלב שהיא תפילה ועי"ז ידבק לה' לבקר בהיכלו לחיי עולם" (ענף יוסף בעין יעקב ברכות כח בשם המורה).

הרב הקדוש ר' ישעיה משולם זוסיא מצ'רנוביל זצוק"ל נסע פעם בדרך ובלילה עצר בכפר אחד והתאחסן שםץבוקר השכים בכל הבית מיהר להתפלל אכל ארוחתו ומיהר עצמו כדי להכין ארוחת בוקר לרב הקוד.תוך כדי הכנותיו הוא רואה איך שהרב הקדוש עודנו עומד בראשית עבודתו הקדושה קודם התפילהץבתמיהתו הוא פונה להרב הקדוש איך שהוא אכל כבר פעמיים והרב הקדוש עודנו מחזיק לפני כל.השיב לוהרב הקדוש : אנו, כשאנו משכימיםבבוקר ונוטלים לידיםואומרים מודה אני לפניך, מתחילים אנחנו להתבונן מי הוא ה"אני"ומי הוא הלפניך.אחרי זה אין אנו מסוגלים להמשיך הלאה...(ילקוט מאורי אור,ר' ישעיה משולם זוסיא)

מֶלֶךְ- ה' מלך, ר"ל ה' אינו דומה כמלך ב"ו שאם חטאו נגדו כל בני המדינה א"א שיהרוג את כולם שאז לא יהיה מלך כי אין מלך בלא עם, אבל מלכות ה' אינו תלוי מן העם, כי ה' מלך עולם, מלכותו נצחי ולא תשתנה, אף אם אבדו גוים מארצו כי אין מלכותו מצד העם כי היא תלויה בו בעצמו".(מלבי"ם,תהילים י, טז)

חַי-מקור החיים, אוצר שפעת החיים כולם, החיים המוחלטים, אשר אי אפשר לסמנם בשום סימון של חיים מורגלים. כל יסוד תיאור חיים בכל היצורים הוא רק התנוצצות חיה, המאירה על התוכן המת ומעוררתו, אבל החיים המוחלטים, החיים שבכל מקום שהם פוגשים הם ממלאים הכל אור חיים, הם מיוחדים למלך חי, ומלך חי הוא ד' לבדו (עולת ראי"ה)

וְקַיָּם-הקיום הוא העמדה הקבועה, המתעלה מכל שינוי ותמורה. מקור החיים הוא היש הקיים העומד בעליוניותו ממעל לכל השינויים כולם, "אני ד' לא שניתי". אמנם החיים אינם מצטיירים לנו כ"א ע"י המון שינוייהם, ואנו מתעלים לההכרה וההרגשה העליונה של מכון החיים של האורה האלהית, שתואר החיים ותואר הקיימיות מתאחדים בו. ומזה אנו באים להשכיל, שכלהמון השינויים אינם משביתים את הקיימיות כ"א בערכם של הנבראים, בעלי החלק והקצבה, אבל באור הנצח השינויים כולם הנם רק אוצרות חיים קבועים, חיים עליונים, חיים קימים(עולת ראי"ה)

שֶׁהֶחֱזַרְתָּ-ההחזרה מורה על שמירת עצמיותה של הנשמה, שהיא מצויה בצורתה הרוחנית המופשטה בעצמיות ענינה. ובעת ההקצה לא נשתנה האופי של האדם, כשחוזרים אליו כחות החיים, בהיותו נעשה כבריאה חדשה, אלא זאת הנשמה עצמה, שנעתקה ממנו בהאסרו בחבלי השינה, היא שבה אליו.(עולת ראי"ה)
כי הנשמה אחרי צאתה מתוך הגוף ועלייתה לרקיע, איננה רוצה להיכנס שוב לתוך הגוף ועל זה אמר והחזרת,שהקב"ה מחזירה בעל כרחה להיות שוב בתוך גופי (עולת תמיד,ר' שמואל הומינר)

בִּי-מורה על העצמיות המיוחדה של האדם ותוכן החיים הטבעיים שלו. העצמיות הזאת היא שמורה עמו, והיא נשארת בקיומה גם בעת השינה. ועצמיות האדם הזאת היא הבסיס לקבל עליה את האור העליון של הנשמה, בשובה אליו להאיר אותו באורה(עולת ראי"ה)

נִשְׁמָתִי -הנשמה המיוחדת שלי, כלומר : צורתה הפרטית, היא מיוחדת בהתאמה למהות העצמית של האדם, המיוחד באישיות מיוחדה. ואע"פ שאין בכח האדם להכיר את האופי הפרטי של הנשמה,שהיא רוחנית נאצלה, עד שאין אנו מכירים כ"א את מציאותה ולא את פרטי גוניה, מ"מ זאת אנו יודעים ברור, שכל נשמה היא בעלת אופי מיוחד. לכן בצדק קורא האדם, בעת הרגישו את חייו במילואם בהקיצה ובידעו שנשמת ד' מאירה בקרבו: שהיא נשמתו הפרטית המיוחדת לו. (עולת ראי"ה)

בְּחֶמְלָה-ברחמים, מפני שמצד הדין לא היה צריך להחזירה.כדאיתא בתנחומא(משפטים ט):אמר הקב"ה : כמה אתה חייב לי!אתה חוטא לפני ואני ממתין לך,ונפשך עולה לפני כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון, והיא חייבת ואני מחזירה לך.
(סידור כוונת הלב, ע"מ כז)
רַבָּה אֱמוּנָתֶך-"חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג,כג)- נאמנותך לבעלי בריתך גדולה מאוד כך משמעות אמונה בהרבה מקראות... וכן בדברי הושע: וארשתיך לי באמונה וידעת כי אני ה'{הושע ב,כב} (דעת מקרא,שם)

בכל יום נגזר בבוקר כל מה שעתיד להיות באותו היום בכל העולם.זהו שנאמר "חדשים לבקרים"- שאז מתחדשים כל העניינים של היום.ועל כך מוסיף הכתוב ואומר "רבה אמונתך"-עלינו להאמין ולבטוח שיתחדש עלינו לטובה.לפכך זה הזמן המתאים לתפילה כמבואר במכילתא(בשלח פ"ה):אתה מוצא שתפילות הצדיקים נשמעות בבוקר וכו',כי עת הגזירה והחידוש היא עת התפילה. (הנצי"ב)

...השי"ת אינו מעכב את הפיקדון אצלו כל ימי השמירה שנקצבו ומחזירה כל בוקר וכל כך למה?משום שאולי בכל זאת יתקן האדם את נשמתו בעולם הזה וייטיב דרכו.ועל עניין זה מפליג הכתוב ומשבח"רבה אמונתך" (חת"ם סופר)

*- חלק מהמקורות בפיסקה זו בהתאמה ובהשראה מאתר 'עיוני תפילה'

סיום: השפעת מודה אני על כל יומו של האדם
כלל גדול, באותה מחשבה שהתחיל בה כשקם ממטתו ילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת (צוואת הריב"ש-ר' יצחק בן ששת , סעיף כה).