בשלח: השירה וכח הדיבור ביציאת מצרים

לע"נ סבתי עישה בת סוליקה

  פתיחה: האם כל גאולת מצרים התעכבה בגלל 2 פרחחים- דתן ואבירם- שביקשו את נפשו של משה?

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)
כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם) 

חלק א: גלגולו של דיבור:

1.הגאולה לפני הזמן - בזכות שמירת הלשון (עשה טוב)ובזכות שלא אמרו לשון הרע(סור מרע):

רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, לֹא הָיוּ קוֹרִין לִיהוּדָה רוּפָּא וְלֹא לִרְאוּבֵן לוּלְיָאנִי וְלֹא לְיוֹסֵף לֵיסְטֵיס וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרִי (ויקרא רבה,לב,ה)

2.הקטליזטור לירידה למצרים - דיבתו של יוסף

...וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם (בראשית לז,ב)

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)
יש לפרש "וירד מצרימה" לא מדעתו רק אנוס. ומהו החטא שגרם לירידתו מצרימה? "על פי הדיבור".בגלל שקיבל יעקב אביו דיבה רעה מיוסף על אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים 

(טללי אורות,בשם המגיד מפלאצק מגיד צדק)

3.שמירת הלשון- יוסף שמר על לשונו ושם ה' שגור על שפתיו וזה מה שהצילו במצרים וכך גם ב"י שמרו על לשונם:

א.בהתגלות לאחיו מצהיר של שמירת  לשון הקודש:
וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם(בראשית מה,יב)
... ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.):(רש"י,שם)

ב.הפה הטוב של יוסף מחליף את הפה הרע של פרעה:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ:  אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (בראשית מא,לט-מ)

4.השעבוד החל בעבודת פרך-פה רך- חלקלקות לשון של פרעה:
 וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, בְּפֶה רַךְ, נָטַל סַל וּמַגְרֵפָה, מִי הָיָה רוֹאֶה אֶת פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה, מִיָּד הָלְכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ בְּכָל כֹּחָן, לְפִי שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי כֹּחַ וְגִבּוֹרִים, כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים וְאָמַר לָהֶם חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים, מִיָּד עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם (במדבר רבה,טו,כ)

5. שנת ה"פה" : ה"פה" של עם ישראל נפתח מול פרעה בשנת פ"ה לשעבוד- שנה לפני שיצאו ממצרים:

כי הנה הסתיו עבר, אלו ד' מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, הגשם חלף הלך לו אלו מאתים ועשר שנים, ולא הוא הגשם ולא הוא הסתיו, אמר רבי תנחומא עיקר טרחותא מטרא הוא, כך עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו משעה שנולדה מרים, שלכך נקרא שמה מרים על שם וימררו את חייהם. (שיר השירים רבה פרשה ב כד)

6.במקום דיבור- תפילה כצעקה:

א.תחילת גאולת מצרים בקול האנחה והזעקה של ב"י:

 וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם 
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ 
וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: 

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם 

 וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (שמות ב,כג-כד)

ב.הצעקה של בני ישראל - על אף היותם במ"ט שער טומאה הזיזה את גלגל הגאולה קדימה:

 ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, כי אף על פי שהגיע הקץ כבר לא היו ראוים לגאולה אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קבל תפילתם. והזכיר שתי פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, ללמדך שאין תפילתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק שהיא יותר מקובלת ...

(רבנו בחיי על שמות פרק ב פסוק כג )

חלק ב: גיבורי יציאת מצרים - פרעה מול משה 

1.משה-כוחו וחולשתו בפיו:

א.משה במדרגת הנביא הגבוה ביותר - פה אל פה:
פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ-הֹ-וָ-ה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (במדבר יב,ח)

ב.משה ידע את השם המפורש - יש כאן רמיזה לכוח הלשון להרוג:

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שמות ב,יד)

הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו  בשם המפורש (רש"י,שם)

ג.מדוע פרעה מיד מבקש להרוג את משה על הריגת מצרי זוטר?

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה... (שמות ב,טו)
את הדבר הזה- את- לרבות ששמע שהרג את המצרי בשם המפורש(שפתי כהן,שם)

יש לחקור קצת דמשה היה כבן בתיה בתו של מלך והיה לו גדולה ואם שר אחד קרוב למלכות יאמרו עליו שהרג הדיוט אחד מי יבקש דמו ממנו. וכ"ש כשלא יש ראיה גדולה ועדים בדבר וכשהרג המצרי לא היה איש דכתיב וירא כי אין איש. ואיך כששמע פרעה תכף בקש להרוג משה החביב לבתו וגדול בחצר המלכות ומבלי חקירה כלל רק בשמיעה בעלמא. ואפשר במשז"ל שהרגו בשם המפורש וז"ש הלהרגני אתה אומר דייקא באמירה כמשז"ל. וז"ש וישמע פרעה את הדב"ר הזה לשון דיבור באמירה לחוד ומזה נתפעל מאד מאד כי יכול לבא אצלו ומבלי שום הרגשה יזכיר השם ויהרגהו ובמקום סכנה כזו אין להשגיח בשום דבר ויבקש להרוג את משה כי פרעה סבר שהוא עשה רב פשע דש"ד ולכן לא יועיל לו חכמתו ביום עברה ופקודת חטאו ממלך הארץ ולכן בקש להורגו:
(החיד"א,פני דוד שמות פרשת שמות אות ו)

ד.מה היה החיסרון בדיבור של משה?

ד1.אינו בקיא בשפה המצרית:
ד"ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי: איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. (רשב"ם,שם)
ד2.קושי פיזיולוגי בהגיית אותיות:
מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות (אבן עזרא,שם)
ד3.לא היה רטוריקן:

והאמת, כי לא היה משה איש דברים, בעל כוח הדיבור מרחיב פה ומרחיב לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים עם מה שכתוב עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב) (שד"ל,שם)

ה.מדוע היה כבד פה כלפי העם ?

ה1.שלא יגידו שגאל את העם במתק שפתיים:
...ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, היה לצחות דברו כמו (שאמר) [שיאמר] על מי שהוא צח הדיבור שימשיך ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון, שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו, ולזה הוסר בהשגחה, לא היה דבר נופל במקרה(דרשות הר"ן,ה)

ה2.דווקא הגמגום של משה הוא ההוכחה שהוא אכן הגואל :

מהו הסימן במה שאמר משה "פקוד יפקוד אלוקים אתכם", הלא סימן זה נמסר מיוסף הצדיק כדי לדעת מיהו הגואל האמיתי, והיה ידוע ומפורסם בין בני ישראל, ואם כן מה ראיה יש בכך לאמיתותו של משה רבינו? ומבאר שם, שהיות שמשה רבינו היה ערל שפתיים, הרי קשה לו לבטא את האותיות השפתיות בומ"פ, ואם כן היה אמור להתקשות בביטוי המילים "פקוד יפקוד", אך לא כך היה. כאשר ראו בני ישראל כי באורח פלא משה רבינו אינו מתגמגם בהגיית הסימן, היו יכולים להסיק שאכן הוא הגואל האמיתי. (ע"פ ספר חדוות יעקב, מתוך עלון נפש הפרשה, פרשת וארא, עלון 83)

ו.מדוע היה ערל לשון כלפי פרעה?

משה רבנו הוא הדיבור המייצג את עם ישראל ולכן כל עוד יש גלות הדיבור הוא "כבד פה וכבד לשון" ורק אחרי שיוצאים ממצרים אז יש לעם דיבור וגם משה מתרפא במקביל:

בוא וראה, כתוב: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. מהו ואני ערל שפתיים? הרי בתחילה כתוב: לא איש דברים אנכי וגו כי כבד פה וגו והקב"ה השיב לו: מי שם פה לאדם וגו והוא אמר: אנכי אהיה עם פיך. הכי יעלה על דעתך שלא היה כן? ועתה אומר: ואני ערל שפתיים, וא"כ היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם? אלא הוא סוד. משה (הוא) קול והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות, (ועל כן) היה משה ערל (פה) לפרש דברים ומשום זה אמר: ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמלה שלי היא בגלות שלה...בוא וראה כל זמן שהדיבור היה בגלות, נסתלק ממנו הקול והמלה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, ומשה היה קול בלא מילה...וכך הלך עד שקרבו אל הר סיני ונתינה תורה. בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור ואז דיבר דבר, זה שנאמר: וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי.. (זוהר בתרגום הסולם דף כ"ה,ע"ב)

2.פרעה- הפה הרע

 א.פה רע:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-ה-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:(שמות ה,ב)
כל עניינו של פרעה הוא פה רע לדבר דיבורי רעים, ותיקונו פסח פה ה סח בנפלאות הבורא. (הרב יצחק גינזבורג)

ב.הראייה שהיה פיו רע- שנענש בצרעת שהיא עונשם של אומרי לשון הרע:
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב,כג)

וימת מלך מצרים. נצטרע,  (ר) והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (שמו"ר א, לד.):(רש"י,שם) 

ג.כנגדו ניצבים משה ואהרון - פה טוב:

ג1.פה- אהרון- הפה של משה:
 וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵא-לֹהִים:(שמות ד,טז)
ג2. טוב- משה:
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים (שמות ב,ב)

ותרא אותו כי טוב הוא – תניא, ר"מ אומר: טוב שמו(סוטה יב,ע"א)

ד.פה רע כנגד עם ישראל- הבה נתחכמה לו:
הבה נתחכמה לו. יש חכמה טובה ויש חכמה רעה, החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה והחכמה בעניני ערמימות היא חכמה רעה, וזה התחכמות לא חכמה, כי לא אמר הבה נחכמה, ואמר הכתוב (קהלת ז, טז) אל תתחכם יותר, הזהיר על ההתחכמות הזה שהוא מן החכמה הזאת, כי לא אמר אל תחכם יותר:
(רבנו בחיי על שמות פרק א פסוק י )

חלק ג: מה עיכב את גאולת מצרים? הדיבור הרע של דתן ואבירם 

1.לשון הרע- גאולת מצרים התעכבה בשל המלשינים שזהו חטאו המרכזי של הפה:
א.המלשינים-סיבת הגלות:
...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)

ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)

ב.המצרים הרעו את עם ישראל להיות דוברי לשון הרע ולכן לא יכלו להיגאל כל עוד נגע זה בקרב עם ישראל:

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה(דברים כו,ו)

וירעו לנו מיבעי, אלא הפירוש וירעו אותנו המצרים, עשו אותנו לרעים וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו ונוסף גם הוא על שונאינו... מה שלא עלה על דעת ישראל" (העמק דבר, דברים כ"ו ו).

אכן משה היה ירא שיש בישראל בעלי לשון הרע  דאיתא במדרש אכן נודע הדבר כיון ששמע דבריו אמר אכן לשון הרע יש בינהם היאך יהיו ראויים לגאולה עכ"ל וצריך ביאור הרי עובדי עבודה זרה היו  ואם חטא גדול הזה לא יעכב הגאולה היאך יעכב אותה חטא לשון הרע אבל יבואר שמי שרוצה לעביר דבר רע צריך לסתום מקורה ולעקור שרשה ...ומצאנו שתחילת גלות מצרים היה ע"י לשון הרע שאמרו "הבה נתחכמה לו וגו' ונוסף על שונאנו ועלה מן הארץ הרי שדברו המצרים  רע על ישראל כאילו רוצים למרוד בהם מה שהיה שקר גמור ולכן המביא ביכורים סיפר בעל ההגדה וירעו לנו המצרים ...ואם כי לשון הרע הזה גרם הגלות - לא תיפסק רק אם נשמרו מלחטוא כזה ולכן כששמע משה שהיו בישראל בעלי לשון הרע אמר מעתה היאך יהיו ראויים להיגאל טרם עקרו שורש גלותם 

(מנחת עני פרשת שמות)

2.קול רחש הסנה הבוער מסמל את אש הלשון הרע:

דבר אחר, רמז למה שנאמר אכן נודע הדבר. מפני מה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות לפי שיש בהם דלטורין משמיעים קול ענות בחרופים וגדופים על שכבי וערי, (סנהדרין כט:) כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש כך ישראל אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו מ"מ כל אחד לחבירו קוץ מכאוב וסילון ממאיר כמנהג דורות הללו ותמיד משמיעים קול כקול הסיר כמ"ש (קהלת ז.ו) כי כקול הסירים תחת הסיר כן קול הכסיל, וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות, ובעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי כי תצא אש המחלוקת מסלע המחלוקת האבות מבערים אש והבנים מלקטים עצים ע"כ בערה בהם אש ה', לכך נאמר והסנה איננו אכל כי אע"פ שאש התלאות יבער ביעקב מ"מ מציאת הסנה נשאר קיים בכל דור ואיננו אכל כי לא יכלו הקוצים מן כרם ה' צבאות בית ישראל. (כלי יקר,שם)

3.האותות לבני ישראל - רמזו על תיקון חטא לשון הרע אצל בני ישראל:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:  וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:  ...
 וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)

א.הנחש היה הראשון שאמר לשון הרע, נצטרע , ומיתה(הדם השפוך)  ירדה לעולם בעקבות החטא:

נחש הקדמוני, על אשר אמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע (תנחומא מצורע, ב)

ב: אות הנחש- חטא לשון הרע:

והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)

ג:אות הצרעת- עונש לשון הרע

...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)

ד.אות הדם- תוצאות לשון הרע

"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבלי, בבא מציעא נ"ח עמוד ב')

4.המופת לפני פרעה- רמז לו על הלשון הרע של פרעה כלפי ה':

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָֹ-ה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: (שמות ז,י)

ויהי לתנין. תחילת האותות שעשה לפרעה היה תנין והוא נחש, כן אמר לו הקב"ה במכת הדם והמטה אשר נהפך לנחש. וזה שנהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כגון סוס או שור ואריה וזאב, הטעם בזה לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון, וכן פרעה הרשע חטא בלשון, הוא שאמר (שמות ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה', ומפני זה היה תחילת האותות נחש לרמוז לו שיענש על חטאו כמו שנענש הנחש, ומצינו שכל המטיח דברים כלפי מעלה נידון בנשיכת נחש, והוא שכתוב (במדבר כא, ה) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם, ו) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם. ועוד כשם שהנחש מתעקם ומתפשט ואינו מתקיים בענין אחד כך פרעה הרשע מקשה את לבו ומתחזק ברשעו ולכובד המכות היה מודה לשלח את ישראל ואחר כך חזר והכביד את לבו הוא שכתוב (שמות ח, יא) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו, ומה שהכתוב הוציאו בלשון תנין לפי שפרעה נקרא תנין שנאמר (יחזקאל כט, ג) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. ורמז לו בזה כי כשם שבלע מטה אהרן את מטותם כן עתיד הקב"ה להבליע את פרעה וחילו בים סוף. ובמדרש (תנחומא וארא ג) ויהיו לתנינים, אמר פרעה כך מדתו של אלהיכם, מכאן יוצאים כשפים לעולם:
(רבנו בחיי על שמות פרק ז פסוק י)

5.הראייה שלא היה בהם לשון הרע- לא יחרץ כלב לשונו:

ואמרו רז"ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג.א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא.ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה(כלי יקר,בראשית,לז,ב)

6.נצטוו לשאול כלים שנה לפני גאולתם כדי לוודא שאין בהם יותר מלשינים:

ואמנם כמה גדול שכר השתיקה נודע לישראל בגלות מצרים ..ראיה שלא היו בהם דלטורין שהרי נאמר י"ב חודש קודם שיצאו דבר נא באזני העם וישאלו ממצרים ולא היה בהם אחד שהגיד למצרים (מנחת עני , פרשת שמות,ע"מ יח)

7.סוד העיכוב ליציאת מצרים- בעלי הלשון הרעה המיוצגים ע"י  דתן ואבירם 

א.רק כאשר לדתן ואבירם אין יותר השפעה ציבורית של לשון הרע על עם ישראל ניתן להתחיל את תהליך הגאולה:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)

כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם) 

ב.דתן ואבירם נשארים עם פרעה במצרים ומשמשים לו כיועצים:
 וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר (שמות יד,ג)

וְיֵמַר פַּרְעה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי יִשְרָאֵל דְּמִשְׁתַּיְירוּן בְּמִצְרַיִם מְטַרְפִין הִינוּן עַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא טָרַד עֲלֵיהוֹן טַעֲוַות צְפוֹן נַגְדוֹי דְּמַדְבְּרָא (תרגום יונתן,שם)

ג.דתן ואבירם לא מתו ב-3 ימי האפילה בגלל שהיו משוטרי ישראל שספגו מלקות עבור עם ישראל:

והשוטרים האחרים שמסרו עצמם על ישראל וסבלו מכות עליהם, וכמו שכתוב ויוכו שוטרי בני ישראל, אלה זכו שיהיה רוח הקודש שורה עליהן כמובא שם במדרש רבה, ודתן ואבירם שלא זכו למעלות רוח הקודש, מפני שהיו מחרפין ומגדפין בהצותם על ה' ועל משה, בכל זאת הזכות הזו על מה שהיו מוסרים נפשם, וסבלו יסורי הגוף כדי להקל העבודה מבני ישראל, היה תולה להם שלא ימותו בג' ימי האפלה, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה על הטוב שעשה... ולא יכולין להשוות אותן להפושעים שבישראל שנזכרו שם, שהיה להם פטרונין מן המצרים, והיה להם במצרים עושר וגדולה ולא רצו לצאת ממצרים, אלה מתו בג' ימי אפלה, כי אלה לא השתתפו בצערן של ישראל, ולא לקחו חלק בהעבודה הקשה, אבל דתן ואבירם שלא רצו לצאת יחד עם משה וישראל, כמו שכתוב ואישתיירו בארעא דמצרים, לפי שעה זכות המצוה תלה להם לעבור את הים 
(חידושי מהרי"ל דיסקין, בשלח, ד"ה ואמר פרעה לבני ישראל) 

ד.דתן ואבירם חוזרים בתשובה מול מעמד קריעת ים סוף ומצטרפים לעם ישראל:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם(שמות יד,כב)
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד,כט) 

ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'. מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים, והם דתן ואבירם שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע הים עליהם לבד (באר מים חיים,שם)

ה.דתן ואבירם מהווים אופוזיציה מול משה במהלך שהותם במדבר:

וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, זֶה דָּתָן וַאֲבִירָם, קְרָאָם נִצִּים עַל שֵׁם סוֹפָם, הֵם הֵם שֶׁאָמְרוּ דָּבָר זֶה, הֵם הָיוּ שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן, הֵם הָיוּ שֶׁאָמְרוּ (במדבר יד, ד): נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, הֵם שֶׁהִמְרוּ עַל יַם סוּף. (שמות רבא,א,כט)

ו.סופם של הדלטורין -דתן ואבירם- היה שהאדמה פתחה פיה ובלעה אותם(במחלוקת קרח ועדתו):

 וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:... וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ (במדבר טז,כז-לב)

8.סיכום: נקיון הלשון נותן את הלגטמיות ליציאת מצרים
ירידתן של דתן ואבירם מסמלת שעם ישראל הוריד את בעלי הלשון הרע מקדמת הבמה וממילא כעת הוא ראוי להיגאל ולכן משה מצטווה רק אז ללכת ולהתחיל בגאולה
משה רבנו מביא את האותות לא כדי להראות כוחו בכשפים אלא כדי לשים על השולחן את הלגיטמיות של עם ישראל לצאת- שכן הם אינם נגועים עוד בלשון הרע וזו הסיבה שהוא מביא דווקא אותות אלו לפרעה (ענ"ד)

חלק ה: שירת הים- מדרגה נוספת בגאולת ישראל

1.בין אז לאז- שירת הים פותחת בתיקון הדיבור של משה:

אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שיר השירים ד, יא): נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בַּמֶּה שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בּוֹ אֲנִי מְקַלֶּסְךָ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חִיָּא מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה עַל הַמֶּלֶךְ וְאָמַר הַמֶּלֶךְ לַדֻּכָּס שֶׁלּוֹ נֵלֵךְ וְנִלָחֵם בָּהּ, אָמַר לוֹ דֻּכָּס אֵין אַתָּה יָכוֹל, הֶחֱרִישׁ הַמֶּלֶךְ וְהָלַךְ בַּלַּיְלָה בְּעַצְמוֹ וּכְבָשָׁהּ. יָדַע דֻּכָּס עָשָׂה עֲטָרָה וְהֵבִיא לַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הָעֲטָרָה הַזּוֹ לָמָּה, אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁחָטָאתִי בְּדָבָר וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין אַתָּה יָכוֹל. כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה, כג): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, וַהֲרֵי טִבַּעְתָּ אוֹתוֹ לַיָּם, לְכָךְ אֲנִי מְשַׁבַּחֲךָ בְּאָז, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה.
(שמות רבה כג,ג)

2.שירה- נגינה ודיבור שהוא מעל הזמן- עבר הווה ועתיד:

‏המתבונן יראה, שהמילה "אז" מתאימה גם בלשון עבר וגם בלשון עתיד. למשל - "אָז ‏ימַלָא שחוק פִינו" (תהלים קכו)-- בעתיד, ו"אֶז הוּחַל לְקֶרא בְּשֶם השם" (בראשית ד, כו) -בעבר.‏ המילה "אז" מבטאת מושג הקשור למעלה מן הזמן, לחיבור בין העבר, העתיד ‏וההווה, אין מילה מתאימה יותר ממנה לפתוח בשירה. משה שר את שירת ה'אז' - ‏החיבור בין העבר לעתיד.

‏

‏אם נעמיק קצת יותר נראה, שתובנה זו היא גם עצם מהותה של 'השירה' בכלל, ‏שהרי מהו המושג שירה?

‏

‏"שירה" מזכירה את המילה "שורה" ואת המילה "שיר" - שיר בלשון המשנה היא ‏טבעת/שרשרת עגולה. מה הקשר ביניהם? ‏

‏"שיר" מורכב מהמשכיות של טונים, ומשילוב והרמוניה של כלי נגינה שונים. כל טון ‏לכשעצמו אינו בעל ערך, ופעמים אף צורמני. בדיוק כשם שצליל תופים או חצוצרה ‏לבדם אינו ערב כל כך לאוזן. היופי של השיר נובע מהרציפות והשילוב, החיבור ‏וההרמוניה של שרשרת הצלילים והכלים יחדיו. לכן 'שיר' הוא כמו 'שורה', בה

‏מסודרים הדברים זה אחר זה ברצף והמשכיות. 

‏

‏השירה בוקעת כאשר פתאום אנו רואים כיצד כל "כלי וכלי", כל אירוע ואירוע, מצטרף ‏לשרשרת אחת גדולה - שרשרת הנחרזת על ידי ידיו הטובות של הבורא. הוא ‎אשר‏ ‏‏נמצא מעל הזמן (שם הבורא - הוויה - היה הווה ויהיה), ורק הוא יודע מראש כיצד כל ‏שלב, גם אם הוא קצת כואב, מוביל אותנו בסופו של דבר אל התכלית הרצויה. בשירה ‏‏כמו ב'שיר' אנו סוגרים מעגל, העבר והעתיד מתחברים נוכח אירועי ההווה. שלשת

‏מימדי הזמן מתאחדים.

(משהו טוב/הרב משה שיינפלד, פרשת בשלח ע"מ 226)

3.שירת הים כסמל למדרגת הנבואה העילאית של בני ישראל אחרי קריעת ים סוף:

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם וְאוֹמְרִים שִׁירָה, הִתְגַּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, וְכָל מַרְכְּבוֹתָיו וְחֵילוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ אֶת מַלְכָּם שֶׁעָשָׂה לָהֶם כָּל אוֹתָם נִסִּים וּגְבוּרוֹת, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יָדַע וּהִתְבּוֹנֵן מַה שֶּׁלֹּא יָדְעוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ שְׁאָר נְבִיאֵי הָעוֹלָם.

שֶׁאִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ וְלֹא הִדְבִּיקוּ הִשִּׂיגוּ חָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה - מִן הַשִּׁירָה הַזּוֹ תִּרְאֶה שֶׁכֻּלָּם הִסְתַּכְּלוּ בַּחָכְמָה וְיָדְעוּ דְבָרִים וְאָמְרוּ. שֶׁאִם לֹא כָּךְ, אֵיךְ אָמְרוּ כֻלָּם מִלִּים אֲחִידוֹת שֶׁלֹּא סָטוּ אֵלֶּה מֵאֵלֶּה, וּמַה שֶּׁאָמַר זֶה - אָמַר זֶה, וְלֹא הִקְדִּים מִלָּה זוֹ לְמִלָּה זוֹ, אֶלָּא כֻּלָּם בְּמִשְׁקָל אֶחָד, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּפִי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְכָל הַדְּבָרִים נֶאֶמְרוּ כְּאִלּוּ יָצְאוּ מִפֶּה אֶחָד? אֶלָּא וַדַּאי כֻּלָּם בַּחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִסְתַּכְּלוּ, וְיָדְעוּ דְבָרִים עֶלְיוֹנִים, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּפִי כָּל אֶחָד וְאֶחָד.

וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁבִּמְעֵי אִמָּם הָיוּ כֻלָּם כְּאֶחָד אוֹמְרִים שִׁירָה, וְהָיוּ כֻלָּם רוֹאִים מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא, וְעַל כָּךְ הָיוּ כֻלָּם מִסְתַּכְּלִים כְּאִלּוּ רוֹאִים עַיִן בְּעַיִן. וּכְשֶׁסִּיְּמוּ הַדְּבָרִים, כֻּלָּם מְבֻשָּׂמִים בְּנַפְשָׁם וּתְאֵבִים לִרְאוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל, וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לִנְסֹעַ מִשָּׁם מֵרֹב הִשְׁתּוֹקְקוּת.

(זוהר מבואר שמות דף ס ע"א)

5.שירת הים- נותנת כוחות להתעלות הדיבור האלוקי של כל יהודי בכל הזמנים:

..עיקר התיקון על שפת ים סוף היה תיקון הדיבור. לאחר גלות מצרים בשעה שישראל פצחו בשירה נתנו בכך כוחות חדשים לפיו של היהודי. על כך נאמר במדרש "כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנאמר "אז ישיר משה ובני ישראל " הוי "פיה פתחה בחכמה - אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה ( שם משמואל במדבר תרע"ו)

6.מעלת אמירת שירת הים בזמן הזה- לעולם הבא:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַי-הֹ-וָ-ה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר (שמות טו,א)

וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר - [זהו] לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכַּח מֵהֶם לְעוֹלָמִים. שֶׁכָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לַשִּׁירָה הַזּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא, וְזוֹכֶה לְשַׁבֵּחַ בָּהּ בִּימוֹת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בְּחֶדְוַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא, שֶׁכָּתוּב לֵאמֹר - לֵאמֹר בְּאוֹתוֹ זְמַן. לֵאמֹר בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בִּזְמַן שֶׁשָּׁכְנוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ. לֵאמֹר בַּגָּלוּת. לֵאמֹר בִּגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. לֵאמֹר לָעוֹלָם הַבָּא.

(זוהר שמות נד ע"ב)

7.השירה שלא נאמרה ובגללה לא היה חזקיהו למשיח:

(ישעיהו ט, ו) למרבה הםשרה ולשלום אין קץ וגו' א"ר תנחום דרש בר קפרא בציפורי מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח לכך נסתתם

(סנהדרין צד ע"א)

12.פעם ראשונה שאמרו הלל שזוהי מדרגת הדיבור העילאית - בפסח:
את מוצא עשרים וששה דורות משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, ולא אמרו הלל. וכיון שיצאו ישראל ממצרים משעבוד של טיט ולבנים אמרו הלל. ואימתי אמרו? בשעה שבאת מכת בכורות... (מדרש תהילים קיג)

13.נקיון הלשון מאפשר את  הרחבת הפה:

אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ: (תהילים פא,יא)

אם כל הענין שירדנו למצרים, היה בגלל חטאי הלשון... אז כשהקב"ה הוציא אותנו ממצרים, כי תיקנו את הלשון... הַרְחֶב פִּיךָ הפה שלך מתוקן מחטאי הלשון אז וַאֲמַלְאֵהוּ בדברי תורה... אפשר ללכת עכשיו למתן תורה...
(משיחתו של הרב ברוך רוזנבלום שליט"א)

סיום: גאולה ודיבור

1.דיבור וגאולה חד הם
..גאולה זהה, כאמור, עם התקשרות הדדית, עם התגלותה של המילה, כלומר - עם הופעתו של הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור חיי חרות הם .
('גאולה, תפילה, תלמוד תורה' בתוך: 'דברי הגות והערכה', הרב סולובייצ'יק)

2.משמעות שחרור הדיבור האלוקי - להביא לעולם את בשורת החירות והגאולה:

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)

חכמי הקבלה מסבירים לנו אחרת, שהכוונה לדיבור האלוהי שהיה שבוי במצרים. יעקב נשלח למצרים כדי לגאול את הדיבור משם. כלומר, כשרבש"ע ברא את עולמו, הוא השתמש בכלי הדיבור, שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם".
הדיבור של הקב"ה חופשי, והוא ברא בדיבורו החופשי עולם מלא בחוקיות והכרח. ולא עוד, אלא שהיצירה היותר מופלאה שהוא ברא באותו עולם היא האנושות, ופיסגת התרבות האנושית בימי קדם היתה מצרים, וכל עניינה של מצרים הוא להיות בית עבדים. יש כאן סתירה נוראה בין הראשית לאחרית, בין בריאת עולם מתוך חרות גמורה, ליצירת אומה שמליאה בחוקיות ושעבוד (-הרצון האלוקי לחופש וחרות לא מתגלה בבריאה, וכמבואר להלן)...

(ע"פ הרב אורי שרקי)

3.סוד הסמכת גאולה לתפילה:

בתפלת שחרית צריך לסמוך גאולה לתפלה, ואין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו בשתיקה, ולא עוד אלא שאסור להפסיק אפילו לקדיש ולקדושה ולברכו. ואם ממתינים שיהיו עשרה שיתחילו תפלת הלחש ביחד, יש להמתין קודם החתימה, ולא אחר שחתמו גאל ישראל. 

ועל פי הזוה''ק אין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו באמן אחר גאל ישראל. 

ולכן השליח צבור יכול לומר בקול רם עד גאל ישראל, כי בלאו הכי אין עונים אחריו אמן. [ראה להלן סי' קיא דעת הרמ''א]. ומכל מקום אם שומע קדיש וקדושה וברכו בין גאולה לתפלה, יכול לשמוע מפי השליח צבור ויוצא מדין שומע כעונה. [ובלבד שהשליח צבור בקי להוציא י''ח קדושה את השומעים]. [שם עמד' תקפז]. (קיצור ילקוט יוסף,סימן סו סעיף י) 

לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה כי על ידי יציאת מצרים נפתח פיהן של ישראל וזה שכתוב : א-דוני שפתי תפתח וקבעוהו בין גאולה לתפילה כי זה תכלית הגאולה: להיות פתיחת פיהם של בני ישראל
(אור יואל פרשת שמות ע"מ סו)

סוף דבר: השפה והגאולה של דורנו - "לשון הרע לא מדבר אלי" (הרב הלפרין)

תחיית השפה העברית- דווקא במקביל לגאולה האחרונה של דורנו :
אין גאולה לעם, לא רוחנית ולא חומרית, אם לשונו אינה נגאלת עמו. (ברל כצנלסון)

החפץ חיים חיבר ספרו בגלל שזה היה גורם התארכות הגלות וראה זה פלא שאחר שנפוץ ספרו החלה הגאולה האחרונה:

וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכת גלותינו, נמצאם הרבה. אך חטא הלשון הוא על כלו מפני כמה טעמים. אחד, כיון שזה היה העיקר לסיבת גלותינו כמו שהבאנו מגמרא יומא ומירושלמי הנ"ל. אם כן כל כמה שלא נראה לתקן זה החטא איך תוכל להיות גאולה, כיון שזה החטא פגם כל כך שעל ידי זה גלינו מארצינו על אחת כמה וכמה שאינו מניחנו לבוא לארצינו. 

(חפץ חיים הקדמה)

וארא-בא- בשלח : על קצה ההבנה משמותיו של הקב"ה- גירסה מקוצרת

 פתיחה: מה הקשר בין גאולת מצרים לבין שם ה' ?

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: {יד} וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:(שמות ג,יג-יד)

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָֹ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-הֹ-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:(שמות ה,ב)

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָֹ-ה וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: {כג} וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ:(שמות ה,כב-כג)

וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה: {ג} וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְ-הֹ-וָ-ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: {ד} וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: {ה} וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: {ו} לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: {ז} וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: {ח} וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה:(שמות ו,ב-ח)

הקדמה: ריבוי השמות של ה'

1.שבעים שמות של הקב"ה כנגד שבעים שמות של עם ישראל:

אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם(במדבר יא,טז)

אספה לי שבעים איש. 

כנגד שבעים נפש שירדו למצרים 

וכנגד ע' אומות 

וכנגד ע' שמות שיש להקב''ה ואלו הן אל, אלהים, ה' [אדני], אחד, אדון, אדיר, אהיה, אמיץ, אמת, ארך אפים, אחרון שאין מוסר מלכותו לאחר, אמונה, אשכול הכופר, ברוך, בורא, גדול, גאה, גואל, גבור, דגול, היודע, ועד, זוכר, חי, חסיד, חנון, חוקר, חסין, חכם, טוב, טהור עינים, ישר, יושב סתר, כבוד, מסתתר, נורא, נשגב, נצחי, נוצר חסד, נושא עון, נושא פשע, נושא חטא, נוקם, נוטר, נקה, יושב קדם, סלה, סולח, עליון, עופר, עזוז, פודה, פוקד, צור, צבי, צבאות, קרוש, קנא, קרוב, רחום, רם, ראשון, שלא קיבל מלכותו מאחר, רב חסד, שומר, שופט, שלטון, שר, שוכן עד, תמים, תקיף

וע' שמות של ישראל ואלו הן אשת נעורים, אילי הצדק, אלופים, אחים, אהובים, אום, אם, אישים, אפרים, אדירים, אצילים, אגוז, איומה, אגודה, בנים, בני אל חי, בני אברהם, בני יצחק, בכור, בחורים, בתי, ברה, בעולה, גוי, גדול, גן נעול, גל נעול, גפן העמוסים, ונשואים, זרע קדש, חכמים, טוביס, יחידים, יקירים, ישראל, ישורון, יעקב, יוסף, יהודים, ילדים, ידידים, כלה, כנה, כרם, כהנים, משרתים, מלכים, מעין חתום, נחלה, נדיבים, נאוה, נער, נטע, סגולה, עליונים, ענוים, עדה, עברים, עבדים, עמים, פדוים, פזורים, צאן, קדושים, קנוים, רבים, רכים, שבטי יה, תמימים, ע''כ ושבעים שמות לירושלים.

(בעל הטורים,שם)

2.שמות ה'- לפי המידה בה הוא מתגלה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שְׁמִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ לֵידַע, לְפִי מַעֲשַׂי אֲנִי נִקְרָא, פְּעָמִים שֶׁאֲנִי נִקְרָא בְּאֵל שַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בֵּאלֹהִים, בַּה': כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת הַבְּרִיּוֹת, אֲנִי נִקְרָא: אֱלֹהִים, וּכְשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מִלְחָמָה בָּרְשָׁעִים, אֲנִי נִקְרָא: צְבָאוֹת, וּכְשֶׁאֲנִי תּוֹלֶה עַל חַטָּאָיו שֶׁל אָדָם, אֲנִי נִקְרָא: אֵל שַׁדַּי, וּכְשֶׁאֲנִי מְרַחֵם עַל עוֹלָמִי, אֲנִי נִקְרָא ה', שֶׁאֵין ה' אֶלָּא מִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, ו): ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, הֱוֵי: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, אֲנִי נִקְרָא לְפִי מַעֲשָׂי. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם אֲנִי שֶׁהָיִיתִי וַאֲנִי הוּא עַכְשָׁו וַאֲנִי הוּא לֶעָתִיד לָבֹא, לְכָךְ כְּתִיב אֶהְיֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים.

דָּבָר אַחֵר, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, רַבִּי יַעֲקֹב בֶּן רַבִּי אֲבִינָא בְּשֵׁם רַבִּי הוּנָא דְּצִיפּוֹרִין אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֱמֹר לָהֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה אֶהְיֶה עִמָּם, וּבְשִׁעְבּוּד הֵן הוֹלְכִין וְאֶהְיֶה עִמָּם, אָמַר לְפָנָיו וְכָךְ אוֹמֵר אֲנִי לָהֶם דַּיָּה לַצָּרָה בְּשַׁעְתָּהּ, אָמַר לוֹ לָאו, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, לְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ, לָהֶם אֵינִי מוֹדִיעַ.

(שמות רבה ג,ו)

 

(השמות בתורה /הרב אהרון בורנשטיין, ע"מ 137)

חלק א: שמות ה' בגאולת מצרים

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם (שמות ג,יג)

אפשר שנתכוון משה להרויח דעת מה היא המדה שמדבר עמו ה' בה: (אור החיים)

1.שם אהי"ה:

א.בצרה זו כבצרה אחרת:

אהיה אשר אהיה. אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו'. (לא שהשכיל חלילה משה ביותר, אלא שלא הבין דברי השי"ת, כי לא מחשבתו מחשבת השי"ת, שמאז כך היתה דעתו באומרו יתברך אהיה אשר אהיה, למשה לבדו הגיד, ולא שיגיד לישראל, וזהו יפה אמרת, שגם דעתי מתחלה כך היתה, שלא תגיד לבני ישראל כדברים האלה, אלא כה תאמר לבני ישראל אהיה פעם אחת. וכן משמע במסכת ברכות ודו"ק): (רש"י,שם)

ב.שם עליון לתיאור מידת האמת :

כתב הפענח רזא בתשובה זו של הקב"ה "אביב אשר אהיה" רמז על חותמו חותם "אמת". שכן השם הקדוש אהיה  עולה לגימטריה  21  .אם נכפיל 21 בעצמו כמו שכתוב אהיה (21) אשר אהיה(21) נקבל 441 שזה אמת (441)

וכתב הארי ז"ל (ליקוטי תורה שמות): כל שמות הקודש חתמן הקב"ה בשם אמת שהוא חותמו אהיה פעם אהיה גימטריה אמתשאילולי כן כשההי אדם מוציא שם מפיו היה נשרף מהבל פיו לכן הלביש את השמות וחמן בשם אהיה... מיד אמיתותו של הקב"ה מתבטאת בכך שהוא מתנהג עם כל אדם מישראל לפי מה שהוא מתנהג למטה בעולם הזה בבחינת ה' צלך דהיינו אם האדם מרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים...כפי שהק"בה אומר "כשם שאתה הווה עימי כך אני הווה אימך"( בני ציון פרשת שמות ע"פ בספר שבילי פנחס לרב פנחס פרידמאן פרשת שמות)

ושמי ה' לא נודעתי להם. לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי   שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי: (רש"י,שם)

ג.חטאו ביוסף בשם אהיה ולכן תיקנו אחרי 10 פעמים שנות אהיה-210 שנות גלות מצרים:

בספר מרגניתא דרב מובא ביאור נפלא של המקובל האלוקי רבי שמשון מאסוטרופולי זיע"א שהזמן ששהו בני ישראל במצרים היה דווקא 210 שנים מחמת חטא מכירת יוסף וזאת כיוון שבגלל מכירת יוסך פגמו השבטים בשם אהיה והנה ידוע שבמכירה השתתפו תשעה אחים ואולם היות וצרפו את השכינה הקדושה למספר עשר פגמו השבטים עשר פעמים בשם אהיה(21)  ולכן היו במצרים דווקא רד"ו שנים כדי לכפר על חטא מכיר יוסף.

ומוסיף ואומר המקבול האלוקי רבי שמשמון מאוסטרופולי שמשה חשב שע"י מכירת יוסף פגמו השבטים דווקא בשם י-ה-ו-ה שהוא בגימטריה 26 ואם כך צריכים להיות במצרים 26 כפול 10 שהם 260 שנים ולכן כאשר שלח ה' את שמה כדי להוציא את ישראל ממצרים אחרי רדו שנים התפלא על כך משה: שהרי פגמו השבטים בעשר פעמים שם י-ה-ו-ה שהם ס"ר שנים 260 ועדיין אל הגיע הזמן שיצאו ממצרים וזהו שכתוב (שמות ג ,ד): וירא ה' כי סר משה לראות "- ראה ה' יתברך שמשה חושב שישראל צריכים להיות במצרים ס"ר שנים ...

על כן אמר ה' למשה כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:(שמות ג,יג-יד) ...והגיע זמן גאותם ( בני ציון פרשת שמות ע"מ 20, ע"פ אורה של תורה לרב הקדוש פנחס פרידמאן)

ד.אהיה-אברהם יצחק יעקב,ג שמות של יג מידות, אותיות פותחות של חומשי התורה:

ואמרו לי מה שמו מה. ס''ת שם בן ד' אותיות שמסר לו השם, וכתיב בתריה לך ואספת את זקני ישראל שאין מוסרין אותו אלא לזקנים שבדור. 

ג''פ אהיה כנגד ג' אבות והם אברהם יצחק ויעקב. אברהם והיה ברכה. יצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך. יעקב שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך. 

אהיה עולה כ''א וכן התחלת ג' שמות של י''ג מדות ה' ה' אל וכן ר''ת אברהם יצחק ויעקב  וכן התחלת ה' חומשי תורה ב' ו' ו' ו' א' ב''פ אהיה עולה בחשבון מ''ב שמסר לו שם של מ''ב אותיות. 

ג''פ אהי''ה עולה ס''ג והם י''ב אותיות כנגד י''ב שבטים 

והשבטים הם נ' אותיות צרף עמהם י''ג אותיות של שמות האבות ויהיה חשבון ס''ג: (בעל הטורים,שם)

2. השם- הקב"ה:

כפילות דומה מצאנו בביטוי "הקדוש ברוך הוא". אין הכוונה לכך שהקדוש יתברך, אלא זו הכרזת אמונה: הקדוש הנעלם הוא בעצמו הברוך המתגלה. "הוא" – ראשי תיבות הוא ושמו אחד.

(מתוך "ואני תפילה" /הרב אורי שרקי)

3.שלום- 

א.אחד מכינויי הקב"ה:

שמותיו של הקב"ה
7 שמות שאינם נמחקים
הוי"ה · אדנ"י · א"ל · אלהי"ם · אלו"ה · צבאו"ת · שד"י
מילויים לשם הוי"ה
שם ע"ב · שם ס"ג · שם מ"ה · שם ב"ן
שמות נוספים
אהי"ה · שם מ"ב · שם ע"ב (ע"ב תיבות) · א"ל אדנ"י · א"ל הוי"ה · א"ל שד"י · אגל"א · י"ה
כינויים
אלופו של עולם · הקב"ה · ה' אחד · עצמות ומהות · קדמון · אדון · אדם העליון · לא אדם · מלך מלכי המלכים · אויבערשטער ·שלום

(ע"פ חבדפדי"ה)

ב.המקור לשם ה'- שלום- ביטוי לאינסוף:

וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַי-ה-וָ-ה וַיִּקְרָא לוֹ יְ-ה-וָ-ה שָׁ-לוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי׃(שופטים ו כד)

גדול השלום, ששמו של הקב"ה קראוי שלום, שנאמר "ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו'). ובכל הדברים שברא הקב"ה בעולמו נתן להם קצבה ותכלית חוץ משני דברים, התורה והשלום. תורה מנין, שנאמר "לכל תכלה ראיתי קץ" וגו' (תהלים קי"ט), שלום מנין, שנאמר (ישעיה ט') "למרבה המשרה ולשלום אין קץ".

גדול השלום, שלא התחיל הקב"ה לבראת דבר בעולם אלא באור, שהוא שלום, שנאמר "ויאמר אלקים יהי אור" (בראשית א'), והאור מכניס שלום בין בני עולם, וזכר לדבר (ישעיה מ"ה) "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום" וגו'... (מנורת המאור נר ו כלל ב חלק א פרק ב)

ג.ה' עושה שלום בין ימין לשמאל, בין דין לחסד:

תא חזי, הקב"ה נקרא שלום, הוא שלום ושמו שלום, ונתקשר הכל בשלום, (פירוש הוא שלום, היינו ז"א, ושמו שלום, היינו המלכות, שנקראת שם ואתקשר כלא בשלום היינו יסוד המקשר הכל). רבי אבא אמר רואה אני ששם הקדוש העליון הזה כולו הוא שלום, (דהיינו כל מדרגותיו), וכולו אחד, ודרכיו מתחלקים לצד זה ולצד זה, (דהיינו לימין ולשמאל). (זוהר ויקרא קמו)

ולפי הענין הזה נוכל לומר על דרך הפשט שלכך נקרא שמו של הקב"ה שלום שהשלים ב' הסדרים, אך על דרך הקבלה נראה שלי שנקרא שלום על שם שעושה שלום בין מדת הדין למדת רחמים שאינם האש והמים, אלא ב' המלאכים שעליהם אמר הכתוב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה), ואמרו ז"ל המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל, שהאחד מים ושהאחד אש והקב"ה עושה שלום במרומיו... (הרמב"ן, ספר האמונה והבטחון פרק ד)

ד. חומרת המחלקות כי היא ניגוד שם ה'- שלום:

קרח הלך במחלוקת, מהו מחלוקת, הרחקה ודחוי, הרחקה ודחוי שלמעלה ומטה, ומי שרוצה לדחות תקון העולם, יהיה נעבר מכל העולמות, מחלוקת היא הרחקה ודחוי של השלום, ומי שחולק על שלום חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא שלום. (זוהר קרח ה)

ה.גדולת השלום בתפילות וברכות כביטוי לאזכרת ה':

 גדול שלום שאין חותם כל התפלה אלא שלום, ואין חותם ברכת כהנים אלא שלום, גדול שלום שניתן לענוים, שנאמר (שם ל"ז) וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. גדול שלום שהוא שקול כנגד הכל, אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל... גדול השלום שניתן לעושי תשובה, שנאמר (ישעיה נ"ז) בורא ניב שפתים שלום שלום וגו'. (במדבר רבה, יא טז)

רבנן אמרי גדול שלום שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום, שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום. (ויקרא רבה ט ט)

ו.מחיקת שם ה' לאישה סוטה מפני השם שלום:

גדול השלום ששם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני שלום, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו (ספרי נשא מב)

ומה שאמר גדול השלום שהשם שנכתב בקדושה ימחה כדי לעשות שלום, דבר זה כי השי"ת גם כן שמו שלום, ולפיכך אמרה תורה שימחה השם על המים לעשות השלום, כי מחיקת השם הוא בשביל שמו של השי"ת שהוא שלום. ודבר זה מבואר כי זה נקרא שהוא מוחק השם כדי לקיים השם שהוא שלום.(מהר"ל, נתיב השלום פרק א)

ז.השלכות הלכתיות לשם שלום:

ז1.שאילת שלום במקום מטונף:

 א"ר יודן ב"ר יוסי גדול שלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום, הדא הוא דכתיב ויקרא לו ה' שלום, א"ר תנחום בר יודן מכאן שאסור לו לאדם לשאול בשלום חבירו במקום מטונף...(ויקרא רבה ט ט)

ז2.קריאה בשלום חברו לפני התפילה:

משעה שעלה עמוד השחר, אסור לאדם ללכת לפתחו של חבירו או אביו או רבו ולברכו בשלום או בכל ברכה אחרת. ואם עשה כן, הרי שהחשיבו יותר מהקב”ה, שלפני שעמד להודות ולהתפלל לקב”ה – הלך לברכו בשלום (ברכות יד, א).

ואם עבר בדרכו ליד ביתו, ומדרכי הנימוס המקובלים ביניהם ראוי שיכנס אצלו לברכו, רשאי לברכו ב’בוקר טוב’, אבל לא יאמר לו ‘שלום’, מפני ששמו של הקב”ה ‘שלום’, ואין לכבד בשר ודם בשמו של הקב”ה לפני התפילה (שו”ע או”ח פט, ב).

ואם פגשו בדרך, כיוון שלא התכוון לכבדו, לדעת רוב הפוסקים מותר לומר לו ‘שלום’, ויש אומרים שגם במקרה זה מוטב לומר לו ‘בוקר טוב’ ולא ‘שלום’, כדי שיזכור על ידי כך שעדיין לא התפלל, ולא יתעכב בדברי חול לפני התפילה. וכן ראוי לנהוג (עי’ מ”ב פט, טז). ואם חבירו שכבר סיים את תפילתו פגשו בדרכו לבית הכנסת והקדים לו שלום, יענה לו שלום למרות שעדיין לא התפלל (מ”ב פט, טז).

(פניני הלכה תפילה פרק יב ,א)

4.שם א-להים: 

א.בעל כל הכוחות- ודיין:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:(בראשית א א)

אלקים - בעל הכחות כולם ולכן הוא בלשון רבים. ועל דרך המדרש, שופט שברא את העולם במדת הדין, ועל דרך הקבלה הוא מב' מלים, א-ל הם, והמשכיל יבין. (רבנו בחיי , בראשית א א)

אלקים - בגימטריא הכסא, שהכסא ברא תחלה. (בעל הטורים, בראשית א א)

אלקים - בגימטריא הוא דיין. (בעל הטורים, שמות כב כז)

ב.אלקים= הטבע(גימטריה):

בצלם אלקים - כל הטבע כלול בו, כי מעת שעלה על הדעת שיהיה הטבע נקרא ה' בשם אלקים... (העמק דבר, בראשית  א כז)

כִּי יְ-הֹ-וָה אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד (דברים י יז)

אלקי האלהים - מנהיג עולמו על כל הכוחות הטבעיים המנהיגים עולמו, ואדוני - משדד ההנהגה הטבעית כאדון העושה בתוך שלו. הגדול - הכח היותר גדול בהליכות הטבע, הגבור - לאחוז בגלגל הטבע, והנורא - מוראו עלינו... (העמק דבר ,שם)

ג.שם ה' היחידי שמחובר אל העולם הזה בצורה תיאורית:

וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱ-לֹהִים לֵאמֹר(בראשית יז,ג)

וידבר אתו אלקים - זה הפעם הראשון שנזכר בדבור ה' אל אברהם שם אלקים, כי שם אלקים מצאנוהו מצורף אל בריותיו, אלקי אברהם וכו', מה שלא מצאנו כן ביתר שמות, שיש אלקות המתפשטת בכלל הבריאה, שהם הכחות האלקיות שהטביע בכלל העולם, שמצד זה נקרא אלקי עולם, והוא שם אלקים הנזכר בכל פרשת מעשה בראשית, שבו הטביע חוקי הטבע וכח כל יצור. ויש אלקות החלה על כל איש המוכן לזה על פי הכנתו... ונקרא אלקי אברהם מצד האלקות ששכן ושפעל נסים נסתרים לפי הנהגת חסדי אברהם... (מלבים, בראשית יז ג)

ד.החלק הנסתר של ה' - "מי" ברא את העולם הגלוי -"אלה" וביחד א-להים גימטריה הטבע:

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.(ישעיהו, מ,כו)

 אמר רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי:  רבי, ידעת מהו "מי ברא אלה"? אמרתי לו: אלו השמים וצבאם מעשה הקב"ה, שיש לו לבן-אדם להסתכל בהם, ולברך אותו, ככתוב: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח'). אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה, וזה הוא: בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא "מי". ראשית הבניין, קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשמו. לא נקרא אלא "מי". חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר, וברא "אלה", ועלה "אלה" בשם. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם "אלהים". ועד שלא ברא "אלה", לא עלה "אלהים" בשם.
ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: "אלה אלהיך ישראל".
וכמו שהשתתף "מי" ב"אלה", כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים. פרח אליהו ולא ראיתיו.

וממנו ידעתי את הדבר שעמדתי על רזו וסתרו. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה, דיינו. (הקדמת הזוהר דף א, ע"ב)

מופיע משה רבינו ופונה לפרעה מלך מצריים מלך  תפישת העולם של, 'אלה' שאינו מכיר את המושג: 'מי'. אכן אומר פרעה למשה "מי ה' אשר אשמע בקולו" מעולם לא שמעתי שיש 'מי', שיש מישהו מסתתר מאחורי כל עולם הטבע.  אני מאמין ב'אלה.

הקב"ה אומר למשה: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אותתי ... אלה בקרבו"... 

בצאת ישראל ממצריים, קרע להם ה' את הים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ראה עם ישראל את  ה'מי' השולט בעולם החומר, בעשרת המכות, ועוד יותר בקריעת ים סוף והם פוצחים בשירה אדירה "מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש..."  (שמות טו יא) הגיעו לדרגה גבוהה להכיר את ה'מי'. (ספר נפלא-אות, הרב בר עמי)

ה.שם שניתן גם לאדם- משה נקרא על שם שם א-לוהים:

...זה שאמר הכתוב שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד, שחולק כבוד ליראיו, כיצד, 

מלך בשר ודם אין יושבין על כסאו, והקב"ה הושיב לשלמה על כסא ה', 

מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו, והקב"ה הרכיב לאליהו על סוסו, ומהו סוסו, סופה וסערה, שנאמר ה' בסופה ושערה דרכו, מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו, ומשה נשתמש בשרביטו של הקב"ה, שנאמר ויקח משה את מטה האלקים בידו, 

מלך בשר ודם אין לובשין עטרה שלו, והקב"ה נתן עטרה שלו למלך המשיח, שנאמר תשית לראשו עטרת פז. 

מלך בשר ודם אין לובשין לבושו, וישראל לבשו לבושו של הקב"ה ונתנו לישראל, שנאמר ה' עוז לעמו יתן. 

מלך בשר ודם אין קורין בשמו, כמו קיסר אגוסטוס בסליאוש, ואם נקרא באחד מהן ממיתין אותו, 

אבל הקב"ה אמר למשה הרי עשיתי אותך כמותי לפרעה, אני נקרא אלקים, ובו בשם בראתי את העולם, שנאמר בראשית ברא אלקים, ובו בשם ראה נתתיך אלהים לפרעה... (ילקוט שמעוני, שמות פרק ז קפ)

5.שם אל ש-די:

א.5 מופעים של שם זה לאבות בסימן רחמים ופריון:

ברכה לאברהם:
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד (בראשית יז א)

ברכת יצחק ליעקב:

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ ... וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:(בראשית כח ג)

ברכת ה' ליעקב:

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ  (בראשית לה יא)

דברי יעקב לבניו:

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי (בראשית מג,יד)

ברכת יעקב ליוסף:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: {ד} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: {ה} וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: (בראשית מח ג-ה)

ב.אל- חסד, ש-די- ששם גבולות לטבע(דין):

אל ש-די שילוב של 2 שמות ,שם אל ושם ש-די.שם ש-די מבוארת משמעותו בגמרא (חגיגה יב,ע"א) - 'שאמרתי לעולם די' הוא השם שקשור ליצירת הגבולת במציאות .כל העולם הזה עולם הטבע בנוי ומשתת על גבולות.כשהקב"ה ברא את העולם הוא ברא את הטבע ואת העולם הגשמי עם כל החוקים והגבולות שלו.החל מחוקים פיזיקייליים ככח המשיכה וכד' חוקים במערכות החומר וכן חוקים במערכות נפשיות, כמערכות החוקים של יחסים בין אדם לחברו...העום מושתת על חוקים ...זה הטבע..כל מה שמצוי בטבע משתלשל ומתהווה מכח ש-די שאמרלעולם די עצר את ההתשפטות של הבריאה בלי גבול ושם מסגרות וחוקים לכל יצרי נברא.

א-ל ש-די זו דרגה עליונה יותר כאן אמנם אנו מדברים על גבולות הנובעים משם ש-די אולם יש גם שם א-ל שם של חסד והתגלות עליונה.כמו שאמר הכתוב "חסד א-ל כל היום"(תהילים נב,ג).הווה אומר שם זה צמבעי על התגלותו של הקב"ה בתוך הגבולוץא-ל זה חסד שפע,אור אלוקי.אל ש-די- התגלות הקב"ה בתוך מסגרת הגבולות בתוך המציאות של 'אמר לעולם די' (ראה זוהר ג קיט, ובביאור אור החמה שם).

....כך אומר הרב הנזיר (קול הנבואה ע"מ מח-מט) שמשעות שמו של אברהם העברי הוא משום שהוא הביט אל מה שמעבר למציאות לא רק על העולם עצמו אלא גם אל מי שמעבר לעום אל מי שמקיים ומחייה הכל 

(טללי חיים/ "החלבן" ,ספר שמות, ע"מ פג-פד)

6.שם י-ה-ו-ה:

א.שם הנכתב ושם הנקרא:

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר (שמות ג,טו)

 זה שמי לעלם. חסר וי"ו לומר, העלימהו, שלא יקרא ככתבו (שמו"ר ג, ט.) (רש"י,שם)

ב.לעתיד לבוא יהיה קריאתו ככתיבתו:
וְהָיָה יְ-ה-וָ-ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-ה-וָ-ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:(זכריה יד ט)

ושמו אחד – הוא השם הנכבד הנודע על יד משה עבדו, ויקרא  בפי כל ככתבו (אבן עזרא,שם)

"לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"א ונכתב ביו"ד ה"א... 

אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא ]בעולם הזה[. נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא .אני באל"ף דל"ת (פסחים נ,ע"א)

ג.חלק מגאולת מצרים- שפרעה ובני ישראל יכירו את שם י-ה-ו-ה:

וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה:  (שמות ו,ב)

 וידבר הכתוב אמר ויאמן העם ולא כל העם והכל מודים באלהים אפי' פרעה כאשר אפרש עוד. על כן אמר ויאמר אליו אני ה'. לכן אמור לבני ישראל אני ה'. וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם:(אבן עזרא,שם)

חלק ב: שם מ"ב

1.שם מ"ב- מעשה בראשית:

אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה {א}. וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם. וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם: (חגיגה פרק ב משנה א)

אין דורשין. במעשה בראשית: פי' ר''ת הוא שם מ''ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו:(תוספות,חגגיה יא, ע"ב)


ויש לך לדעת כי יש בידינו קבלה בפסוק זה של בראשית שממנו יוצא שם בן מ"ב המיוחס למדת הדין עד בי"ת של בהו אך ע"י צרופים רבים, ואם תאיר עיני הלב תמצא בו המנין של בהר"ד שזכרתי למעלה והוא רשום בפרשה ואותיותיו ארבעתם בין כל אות ואות מ"ב אותיות, והמשכיל יבין יוכל להבחין כי אין זה דרך מקרה אבל הוא מופת גמור על חדוש העולם כי בטרם הרים יולדו ולא היה בהר"ד היה מדת דינו של עולם במקום בהר"ד פועל באין כלי ומוציא כלי למעשהו וזהו מבואר

(רבנו בחיי בראשית א,ג)

2.שם מ"ב- אנא בכח:

א.ר"ת אנא בכח:

שם מ"ב הוא משמותיו של הקב"ה, הנקרא בשם זה משום שיש בו מ"ב אותיות. מ"ב אותיות אלו הם ראשי התיבות של תפילת "אנא בכח". ענינו של שם זה הוא העלאה. שם זה גבוה יותר משם ע"ב.

אָנָּא בְּכֹחַ

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה. (אב"ג ית"ץ): קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא. (קר"ע שט"ן): נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם. (נג"ד יכ"ש): בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם. (בט"ר צת"ג): חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ. (חק"ב טנ"ע): יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ. (יג"ל פז"ק): שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. (שק"ו צי"ת): בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

(אליבא דחבדפדיה)

ב.השם שברא את העולם:
בנוסח זה יש מ"ב תיבות כנגד שם של מ"ב אותיות ובראש כל תיבה יש אות ממנו והם ז' שמות כל שם בן ו' תיבות...והוא שם היוצא מפסוק "בראשית ברא אלוקים" ובכח זה השם נברא העולם. (סדר היום לר' משה בן מכיר)


ג.הקשר בין שם מ"ב למסעות מ"ב ותפילת אנא בכח:
השם הקדוש עליו בנויה תפילת אנא בכח הוא השם בן מ"ב האותיות כמספר מסעות בני ישראל במדבר.השם הזה קשור למעבר ממציאות אחת למציאות אחרת ולכן אומרים את אנא בכח בזמנים השייכים לכך כגון בספירת העומר שהיא זמן בו אנו עוברים תהליך של השתנות של מעבר מגלות לגאולה ולמתן תורה או בתפילת ליל שבת בזמן המעבר בין מציאות של חול למציאות של שבת. (חיי עולם, הרב עדין שטיינזלץ, ע"מ 379)

 שם מ"ב הוא שם השייך למידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. לכן משתמשים בשם זה כחלק מעליית הנפש לעולמות נעלים יותר. כגון בליל שבת לאחר סיום ששת ימי המעשה אנו עולים לדרגה על(אית ב)קבלת שבת

(אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)

3.שם מ"ב כנגד מ"ב מסעות בני ישראל:

מ"ב המסעות שעשו בני ישראל במדבר הם כנגד שם מ"ב, שהוא בחינת עליה מדרגה לדרגה.

(אליבא דויקיפדיה)

מסעות בני ישראל בפרשת מסעי, מתארים את העליה והיציאה ממצריים עד הגיעם לפסגה כניסה לארץ ישראל!, כל מסע קשור לעליה הקשורה לשם מ"ב. תהליך העליה נעשה ע"י גילוי שלש הכוחות של חסד גבורה ותפארת. אשר לכל אחת מהם יש רמז במילה "יד" "היד הגדולה יד ימין מייצגת את מידת החסד המכונה "גדולה". היד החזקה – יד שמאל שהיא מייצגת את כוח הגבורה החזק והתקיף וה"יד הרמה" היד האמצעית כוח התפארת העולה מעלה מעלה. (יד זו רמוזה בגוף האדם בראשו וד"ל) שלוש פעמים "יד" כנגד שלוש הידיים עולה בגימ' 42 (42=3X14)

מכאן הסיקו מסקנה הלכתית . ארבעים ושתים מסעות שבפרשת ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב.

 

(אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)

4.שם מ"ב וקריאת שמע:

קריאת שמע: פרשה ראשונה , החל מהמילה "ואהבת" עד סיום הפרשה הראשונה :"ובשעריך" יש בדיוק 42 מילים, והם כנגד שם הגבורה, שם של ארבעים ושתיים שבו נבראו שמים וארץ, השל"ה הקדוש מסכת תמיד פרק נר מצוה סימן כ"ז מסביר:והכוונה היא לכלול את השמאל בימין למען תהיה הימין שולטת, וזה כי הפרשה עצמה של ואהבת" היא הימין , ומנין תיבותיה שם מ"ב בשם הגבורה היא שמאל. נמצא שהימין נגלה והשמאל נסתר כמנין התיבות.

לכן מדקדקים בשעת קריאת פרשת :ואהבת" משימים יד שמאל תוך יד ימין , לרמז כי הימין שולטת על השמאל והרחמים כובשים את הכעס כשעושין רצונו של מקום ועובדים מאהבה.


פירוש "עת רצון" מדגיש: והנה עליך לדעת, אהובי, בני, אשר הם מ"ב כלים להמשיך בהם אור וזיו דבקות אהבה בו יתברך, ולעכן המילים "אנכי מצוך היום על" הם סופי תיבות "כלי"ם" שעל ידי שם מ"ב שהם מ"ב כלים, מורידים את האורות העליונים למטה, ולכן תכוון היטב באמרך כל תיבה מפרשת :"ואהבת" כי בזה אתה ממשיך על עצמך צנורות האהבה מרום גבהי מרומים ולא יכילהו הדעת והשכל עומק הסודות שיש בכח זה, ולכן תאמר את התיבות בשמחה ובאהבה גדולה, ותכוון אל פירוש המלות, ויאיר עליך אור עליון מאור האורות.


(אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)


בפרשת "ואהבת" יש מ"ב תיבות, כנגד שם מ"ב. שם זה, שהוא שם העלאה שייך לגבורה, בניגוד לתוכן הפרשה שהוא תוכן של חסד ואהבה. תופעה זו מכונה בזוהר אחליפו דוכתייהו, שאור החסד מאיר בכלי הגבורה ואור הגבורה מאיר בכלי החסד[1].

(אליבא דויקיפדיה)


5.שם מ"ב בקדיש:

 א. 42 תיבות:


שם מ"ב נוסף הוא "שם מ"ב דהויות", שכנגד שם זה ישנן מ"ב תיבות בקדיש: 


ד' תיבות "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" הן כנגד ד' אותיות שם הוי"ה,


בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ


י' התיבות עד "ויקרב משיחיה" הן כנגד י' אותיות המילוי של שם הוי', 
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. (הציבור אומר: אמן) לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא
וכ"ח התיבות שמ"אמן יהא שמיה רבא" עד "דאמירן בעלמא" הן כנגד אותיות המילוי למילוי[8].(ע"פ פרי עץ חיים שער הקדיש פרק ב)


(אליבא דחבדפדיה)


ב. 42 אותיות- 
וישתבח. ויתפאר. ויתרומם. ויתנשא. ויתהדר. ויתעלה. ויתהלל 

6.השם  הטמון בחושן:

שם זה היה טמון בתוככי החושן מאחורי האורים והתומים. כוחו היה  "להפעיל" את המערכת של האותיות שעל אבני החושן כדי לקבל  אותיות שמהן תצורף התשובה ע"י רוח הקודש של הכהן (אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)

7.קרטריון ללימוד שם מ"ב:

אמר רב יהודה אמר רב שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא (קידושין עא, ע"א)

8.רבי חנינא בן תרדיון התלמד בשם בן מ"ב בפרהסיה ולכן נענש לשריפה:

אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא אמר להו כאשר צוני ה' אלהי מיד גזרו עליו לשריפה ועל אשתו להריגה ועל בתו לישב בקובה של זונות עליו לשריפה שהיה הוגה את השם באותיותיו והיכי עביד הכי והתנן אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו להתלמד עבד כדתניא {דברים יח-ט} לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות אלא מאי טעמא אענש משום הוגה את השם בפרהסיא (עבודה זרה יז ע"ב- יח ע"א)

עליו לשריפה. למה נענש כך לפי שהיה הוגה את השם באותיותיו דורשו בארבעים ושתים אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ: (רש"י,שם)

נספח:עוד על שם י-ה-ו-ה 

1.שם ה' ברמז- ישר והפוך

ובנסוע המשכן יורידו אותו ה'לוים ו'בחנות ה'משכן י'קומו אותו ה'לוים ו'הזר ה'קרב י'ומת. כבר הודעתיך כי בכל מקום שתמצא השם רשום למפרע בהפך אותיותיו מורה על מדת הדין כי כן הזכירו המן הרשע בהפוך אותיותיו ואמר (אסתר ה׳:י״ג) וכל זה' איננו' שוה' לי' בכל עת ונתהפכה מדה"ד עליו, והנה בכאן בענין עבודת הלוים הזכיר תחלה בכתוב הזה השם הנעלם ואחרי כן הזכיר השם המפורש שני פעמים למפרע להורות על מדת הדין שהיא מתוחה על הזר הקרב לעבודת הלוים, וכענין שאירע בעזא שכתוב בו (שמואל ב ו׳:ז׳) ויחר אף ה' בעזה.

והסתכל איך התחיל הרמז בכל פעם ממלת הלוים ממה שידעת כי מדתו של לוי מדת הדין היא והיא ה"א אחרונה שבשם, ולכך התחיל רמז הה"א בכל פעם ממלת הלוים, וזה מבואר.

(רבנו בחיי במדבר א נא)

2.כתיבת אותיות של שמות במשמעות אחרת:

לכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות חולין שאינה קודש, ומי שכתב אותיות אחד השמות במשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. לדוגמא, אחד מן השמות הוא ‘א-ל’, ומילה זו יכולה לשמש גם כמילת יחס, כגון: “משה הלך אל אהרן”. ברור שבמילה ‘אל’ במשמעות זו אין קדושה, ומותר לכותבה ולמוחקה בלא שום חשש.

כמו כן אחד מן השמות הוא ‘צבאו-ת’, וניתן להשתמש במילה זו במשמעות חולין, כגון: “צבאות האויב ערכו את חייליהם אל מול העיר”. ושוב ברור שבמשמעות זו אין כל קדושה.

וכן בשם ‘שד-י’, אם יתכוונו לכתוב שָֹדִי, כלומר שדה שהיא שלי, יצא שנכתוב את אותן האותיות במשמעות אחרת, ואין בזה שום קדושה. וכן ישנו ספר חשוב שנקרא ‘שְֹדֵי-חמד’ ושוב מדובר על אותן האותיות במשמעות אחרת של ריבוי שדות, ואין בכתיבה זו שום קדושה, ואין לחוש להשתמש במילה זו כאשר ההקשר מבהיר שמדובר כאן על מילה אחרת שאינה שם השם (וכתב על זה בעל ה’שדי-חמד’ קונטרס ארוך שנקרא ‘באר-בשדי’ בו באר דין זה והביא אסופת פסקים של רבנים שחיזקו את דבריו).

וכן לגבי השם ‘אדנ-י’, אפשר לכותבו במשמעות אחרת כגון: “יסד מכונו על אַדְנֵי פז”, ואין במשמעות זו קדושה.

וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם, כגון: ישראל, שמואל, אריאל, או: ידידיה, טוביה. שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה’, אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שכתובים בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה’י’ ל’ה’
(ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה’ה’ שבסוף המילה (ידידי’), שהואיל והכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב”ץ ח”א קע”ז). וקל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה אין לעשות שום שינוי, שכן ברור שאין שם כל כוונה לרמוז לשם השם.

וכן הדין לגבי שם הישוב ‘בית-אל‘, שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם הישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש”א שם. וב’שדי-חמד’ קונטרס ‘באר-בשדי’ במכתב ב’ מהרה”ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י”ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל).

אפילו לשם המפורש, הוא השם המורכב מארבע אותיות הללו: ‘י’ ‘ה’ ‘ו’ ‘ה’ יש משמעות נוספת, שאם ירצה לכתוב מילה שמשמעותה מהווה בלשון עתיד יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש, ומצד הדין משמע שאין בזה איסור, אבל אין ראוי לעשות כן משום שזהו השם המפורש, המקודש מכל השמות, וכל כתיבה שלו במשמעות אחרת יש בה משום חילול השם. במקום שיש הכרח להשתמש במילה זו, יכתבנה בכתיב מלא ‘יהווה’, וכך לא יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש.

(פניני הלכה ליקוטים א פרק ו סימן יא)

סיום: גילוי שם ה' וגאולת מצרים- הא בהא תליא

עם  ישראל אינם נפרדים מה' כלל ועיקר, ובאמת כל מהותם היא הופעת ה' בעולם. זהו המבואר 

בספרים, שנשמת עם ישראל היא השכינה, והשכינה היא התגלות הא - להות בעולמות 

התחתונים. נמצא ששמו של הקב"ה ושמם העצמי של עם ישראל הוא אחד ממש, "ושמנו  קראת בשמך". לכן, ההתגלות השלמה של עם ישראל, בכל מלוא אורם וכוחם, היא למעשה התגלות ה'. ואי אפשר לדבר כלל על שלמות עם ישראל בלי הופעת קדושת ה' עלינו, כי כל חיינו וכל עצמיותנו הם ניצוץ ואור מאורו הגדול של מלך מלכי המלכים.זאת היא התורה, שהיא סוד שמו של הקב"ה, והיא המפתחת את עם ישראל, עד שיוציאו את כל כוחותיה ם אל הפועל. לכן הגאולה תלויה בשלמות התגלות התורה בעם ישראל. כי בכך יצאו אל הפועל כל העוצמות הכלולות באומה היקרה והחביבה והנפלאה הזו, האומה הישראלית. "אורייתא וישראל חד הוא", וישראל הוא ראשי תיבות – 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה'. להורות לנו שהעצמיות הגמורה של ישראל חקוקה בתורה, ובלי שתאיר התורה בקרבנו, לא נבוא אל השלמות העצמית שלנו. אי אפשר לאיש ישראל לחיות חיים שלמים ומלאים בלי אור התורה, ובלא הופעת נשמה וקודש בחייו. והגאולה השלמה היא דווקא בהופעת התורה בכל אורה, והתגלותה בכל רבדי החיים שלנו, בסוד המשכן, שבו באה נוכחות התורה בתוך חיי עם ישראל.

ויש לדעת, שהיחס בין שמו של הקב"ה ובין השם של עם ישראל הוא דו צדד –י מצד אחד, בלי שמו של הקב"ה אין לעם ישראל שום מהות ועצמיות. ומצד שני, בלי עם ישראל, אין התגלות של הקב"ה בעולם. כדי שאור ה' יופיע בעולם, עם ישראל צריך להיות בשלמותו ובאורו, כלומר – שהשם של עם ישראל יתגלה ויופיע בכל כוחו. כל עוד עם ישראל משועבד לזרים, בזוי ושפל, וכוחותיו מכונסים בהעלם, אזי גם שם ה' מתחלל בעולם, נסתר ומוכחש. זהו שאמר פרעה (שמות ה ב) " – לֹא יָ דַ עְ תִּ י אֶ ת ה' וְ גַ ם אֶ ת יִ שְׂ רָ אֵ ל לֹא אֲ שַׁ לֵּ חַ ". רק בשעה שעם ישראל יבריא ויופיע בכל שלמותו ומילואו, יהיה גילוי שלם לשמו של הקב"ה. הרי זה כמשל הגוף, שבשברונו, גם הנשמה פורחת למרומים.

מכאן נבין, שגאולת עם ישראל היא גאולת שמו של הקב"ה. זהו שאמר ה' ליעקב בירידתו לשעבוד (בראשית מו ד) " – ָ אָ נֹכִ י אֵ רֵ ד עִ מְּ ך ָ מִ צְ רַ יְ מָ ה וְ אָ נֹכִ י אַ עַ לְ ך גַ ם עָ לֹה". עומק הכוונה בא 

להורות שכשישראל בגלות, גם ה' כביכול בגלות. 'אנכי', שהוא התורה, שמו של הקב"ה, 

נמצא בהעלם ובהסתר, בשעה שעם ישראל בגלות. ומשעה שישראל יוצאים לחירות, אזי ָיך גם התורה ושמו של ה' מתגלים, כפי שהופיע במעמד הר סיני – "אָ נֹכִ י ה' אֱ - לֹהִֶ ".

ויש כאן שלושה שלבים – השלב הראשון, יציאת מצרים, שהוא חירות עם ישראל בגופם, שיצאו ממאסר מצרים. שלב זה מבטא את שמותם של עם ישראל. לאחר מכן, מעמד הר סיני, הוא הופעת שמו של הקב"ה עלינו. ובשלב השלישי, במשכן, נעשו הקישור והדבקות המוחלטת בין שמו של הקב"ה לשמות בני ישראל, והוא נרמז בבגדי הכהן הגדול, בסוד שמו יתברך שנמצא בציץ, ושמותינו שבאפוד, ולמטה, במקום הלב, נעשה חיבור מוחלט –האורים והתומים, שהם שמו יתברך, חבויים בפנים, ושמות השבטים על החושן נמצאים בחוץ, כחיבור הגוף והנשמה יחדיו. 

(באור פניך הרב ראובן ששון, פרשת שמות)

____________________________________________

http://www.hakirah.org/vol27Buchman.pdf

שם מב:

https://nifla-ot.co.il/2016/01/27/%D7%90%D7%A0%D7%90-%D7%91%D7%9B%D7%97/

https://www.temple.org.il/single-post/2016/12/26/-d7-a9-d7-9d-d7-94-d7-9e-d7-a4-d7-95-d7-a8-d7-a9