ספר שמות: כח הדיבור- הגירסה המלאה

 פתיחה: 

1.האם כל גאולת מצרים התעכבה בגלל 2 פרחחים- דתן ואבירם- שביקשו את נפשו של משה?

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)
כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם) 

2.מה היתה מטרת המופת והלא גם החרטומים ידעו לעשות כביכול פעולה דומה?
וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל פַּרְעֹה מְשַׂחֵק עֲלֵיהֶם וּמְקַרְקֵר אַחֲרֵיהֶם כְּתַרְנְגֹלֶת, וְאוֹמֵר לָהֶם, כָּךְ אוֹתוֹתָיו שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם בְּנֵי אָדָם מוֹלִיכִין פְּרַקְמַטְיָא לְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִין לָהֶם, כְּלוּם מְבִיאִין מוּרְיָיס לְאַסְפַּמְיָא, דָּגִים לְעַכּוֹ, אֵין אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁכָּל הַכְּשָׁפִים בִּרְשׁוּתִי הֵן, מִיָּד שָׁלַח וְהֵבִיא תִּינוֹקוֹת מִן אִסְכּוֹלִי שֶׁלָּהֶם, וְעָשׂוּ אַף הֵם כָּךְ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְעָשְׂתָה כָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה, מַהוּ גַּם, שֶׁאַף לְאִשְׁתּוֹ קָרָא וְעָשְׂתָה כֵן. וַיַּעֲשׂוּ גַּם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, מַהוּ גַּם, אֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁל אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים קָרָא וְעָשׂוּ כֵן.וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, אָמְרוּ יוֹחָנִי וּמַמְרֵא לְמשֶׁה, תֶּבֶן אַתָּה מַכְנִיס לָעָפְרִיִּים...  (שמות רבה,ט,ו-ז)

הקדמה:  כל אחד מהחומשים הוא דיבור כי כל התנ"ך הוא דבר ה':

הקדמונים כינו אותו בשם ספר שני. ולא מצינו שבראשית נקרא ספר ראשון, או שויקרא ייקרא ספר שלישי. חייב

להיות הסבר מעמיק לדבר. אפשר לומר שחז"ל ראו בספר שמות מעין בראשית ב'. ספרי התורה הם דבר ה', ולכן כולם פותחים בדיבור. דברים – אלה הדברים, במדבר – וידבר ה', ויקרא – ויקרא אל משה, שמות – שמות זה המרכיב של השפה. בראשית – בעשרה מאמרות נברא העולם ואמרו חז"ל שגם בראשית הוא

מאמר. 

כל פעם הדיבור מגיע מתוך נקודת מוצא אחרת: בספר בראשית הדיבור הוא מלמעלה למטה. הקב"ה מחולל את העולם וההיסטוריה, עד ויישם בארון במצרים. ספר ויקרא הכיוון הוא ויקרא אל משה, הכיוון הוא מלמטה למעלה כי ה' רוצה שמשה יבוא אליו, וזה כל העניין של קרבנות, יוזמה של הקרבנות. ספר במדבר מראה עולם של משבר בדיבור. וספר דברים מראה דו כיווניות בדיבור מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. בספר

שמות הדיבור הוא מלמעלה למטה, ומכיוון שאין חידוש בינו לבין בראשית הוא נקרא ספר שני. אבל עדיין חייב להיות הבדל בין שני הספרים. הבריאה שהקב"ה ברא מסתירה אותו, ולכן אפשר להסתובב בעולם ולא לדעת שיש מי שברא אותו. כדי להגיע  להבנה שיש בורא עולם, ה' צריך לפרוץ את מחסומי הבריאה ולהתגלות.

(הקדמה לשיעורים על ספר שמות תלמידי הרב שרקי)

חלק א: גלגולו של דיבור:

1.הגאולה לפני הזמן - בזכות שמירת הלשון (עשה טוב)ובזכות שלא אמרו לשון הרע(סור מרע):

א.שמירת מרכיבי הזהות הנבדלת- שם,לשון, לשון הרע ופריצות- ברית הלשון וברית המעור:

רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, לֹא הָיוּ קוֹרִין לִיהוּדָה רוּפָּא וְלֹא לִרְאוּבֵן לוּלְיָאנִי וְלֹא לְיוֹסֵף לֵיסְטֵיס וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרִי (ויקרא רבה,לב,ה)

ב.המרכיבים לבידול דתי ולאומי:

אלו הג' דברים הם יסוד הדת שעל ידי שלשונם ושמם לא היו שווים ללשון ושמות העכו"ם על ידי כן היה אפשר להם להיות נבדלים בדתם כי אם היו שווים בלשונם ובשמותיהם היו מתערבים גם בדתם כמו שנאמר (תהילים קו לה) 'ויתערבו בגיום וילמדו מעשיהם'ועל ידי שלא היה בהם לשון הרע היה אפשר לכל אחד מישראל לשמור דתו בזמן היותו בתוך בני ישראל ולא היה ירא שילשינו אותו למלך(תפארת ציון,שם)

ג.דברי הגואל- פקוד יפקוד - מרמזים על שנות הקדמת השיעבוד:

‏הנה אף שגזירת השעבוד נגזרה על 400 שנה,‏לבסוף בני ישראל השתעבדו רק רד"ו שנים, ‏‏שנחסרו מהשעבוד 190 שנה.

‏

‏ונראה שהדבר רמוז בפסוק, כי הנה 'פקידה' ‏משמעותה חסרון והעדר. וזה היה הסימן לקץ השעבוד"- פקוד- פקדתי"  הקב"‏ה פקד והחסיר מתוך 400 השנים 'פקו"ד' שנים - 190 שנים...

‏[פניני דניאל, מתוך מתוקים מדבש ע"מ רעב]

‏

2.הקטליזטור לירידה למצרים - דיבתו של יוסף

...וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם (בראשית לז,ב)

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)
יש לפרש "וירד מצרימה" לא מדעתו רק אנוס. ומהו החטא שגרם לירידתו מצרימה? "על פי הדיבור".בגלל שקיבל יעקב אביו דיבה רעה מיוסף על אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים 

(טללי אורות,בשם המגיד מפלאצק מגיד צדק)

3.שמירת הלשון- יוסף שמר על לשונו וזה מה שהצילו במצרים וכך גם ב"י שמרו על לשונם:

א.בהתגלות לאחיו מצהיר של שמירת  לשון הקודש:
וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם(בראשית מה,יב)
... ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.):(רש"י,שם)

ב.ברית הלשון וברית מהעור קשורות ותלויות אחת בשניה- גולי בבל כשלו בזה ויוסף נשמר בזה:

ונראה כי סגולת לשון הקודש שלא יתקיים באדם שאינו משמר עצמו בקדושה שם לא גדל הוא בגלות בבל בזמן שבעים שנה נשתכח לשון הקודש והיה העם חצים מדברים כשדית ואשדודית יען כי לא שמרו עצמם בקדושה ולזה נתן יוסף אות על דרכו הטוב במה שלשון הקודש מורגל ושגור בפיו (חת"ם סופר ,שם)

ג.עליונותו של יוסף על פרעה בשפת הקודש מעבר ל-70 לשון היתה סוד עליונותו על פרעה וסיבת התרת קבורתו של יעקב בארץ כנען:

אמר רבי יוחנן בשעה שאמר לו פרעה ליוסף {בראשית מא-מד} ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו' אמרו איצטגניני פרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו אמר להן גנוני מלכות אני רואה בו אמרו לו א''כ יהא יודע בשבעים לשון בא גבריאל ולימדו שבעים לשון לא הוה קגמר הוסיף לו אות אחת משמו של הקב''ה ולמד שנאמר {תהילים פא-ו} עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (שפת לא ידעתי אשמע) ולמחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה אישתעי איהו בלשון הקדש לא הוה קא ידע מאי הוה אמר א''ל אגמרי אגמריה ולא גמר אמר ליה אישתבע לי דלא מגלית אישתבע לו כי א''ל {בראשית נ-ה} אבי השביעני לאמור א''ל זיל איתשיל אשבועתך אמר ליה ואיתשלי נמי אדידך ואע''ג דלא ניחא ליה א''ל עלה וקבור את אביך כאשר השביעך
(סוטה לו ע"ב)

ד.האם ידיעת 70 לשון נדרשת לכל העם או רק ליחידי סגולה?

השר משה מונטיפיורי שאל לבעל חידושי הרי"מ {יצחק מאיר אלתר מייסד חסידות גור}  על שלא יתנו יהודים ללמוד שניבם שפות זרות הלא סנהדרין היו יודעים 70 לשון, וגם ע"י שמרדכי הבין לשון בגתן ותרש מזה בא הישועה לישראל (מגילה דף יג),
וענה אדרבא שזה ראיה להיפך כי אם היו היהודים מבינים בלשונות אחרות אז היו בגתן ותרש נזהרים מלדבר לפני מרדכי שלא יספר למלך, ומוכח שיהודים אין מבינים בלשון זר, ולא שמרו עצמם מפני מרדכי, ושאל השר אבל לפחות אחד צריך להיות מבין בלשון זר, והשיב לו די לנו במעלתו שבקי בשפות אחרות ( פרדס יוסף, ויקרא, ע"מ ג)

ה.הפה הטוב של יוסף מחליף את הפה הרע של פרעה:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ:  אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (בראשית מא,לט-מ)

ו.יוסף שמר על לשון הקודש ולכן זכה להיקבר בא"י שלא כמו משה רבנו ע"ה:

תימה מפני מה זכה יוסף ליקבר בארץ ישראל ומשה לא זכה.וי"ל משה כפר בלשונו כשישב על הבאר ובאו בנו יתרו ודבר להם לשון מצרי וזהו שכתבו (שמות ב,יט) איש מצרי הצלינו אבל יוסף לא כפר לשונו דכתיב (לעיל מ טו) כי גונב גונבתי (מושב זקנים לבעלי התוספות, בראשית נ,כה)

ז.פרעה מרומם את יוסף ועדיין לא נותן לו לעלות על גביו למרות עליונותו עליו בלשון הקודש:

רק הכיסא- אף כי לך יאתה שאתה יודע לשון הקודש נוסף על ע' לשון לא תזכה לזה אלא אגדל  ממך(החיד"א,ראש דוד, ד"ה ואפשר לפרש עוד,פרשת מקץ)

4.השעבוד החל בעבודת פרך-פה רך- חלקלקות לשון של פרעה:
 וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, בְּפֶה רַךְ, נָטַל סַל וּמַגְרֵפָה, מִי הָיָה רוֹאֶה אֶת פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה, מִיָּד הָלְכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ בְּכָל כֹּחָן, לְפִי שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי כֹּחַ וְגִבּוֹרִים, כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים וְאָמַר לָהֶם חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים, מִיָּד עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם (במדבר רבה,טו,כ)

5. שנת ה"פה" : ה"פה" של עם ישראל נפתח מול פרעה בשנת פ"ה לשעבוד- שנה לפני שיצאו ממצרים:

כי הנה הסתיו עבר, אלו ד' מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, הגשם חלף הלך לו אלו מאתים ועשר שנים, ולא הוא הגשם ולא הוא הסתיו, אמר רבי תנחומא עיקר טרחותא מטרא הוא, כך עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו משעה שנולדה מרים, שלכך נקרא שמה מרים על שם וימררו את חייהם. (שיר השירים רבה פרשה ב כד)


6.במקום דיבור- תפילה כצעקה:

א.תחילת גאולת מצרים בקול האנחה והזעקה של ב"י:

 וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם 
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ 
וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: 

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם 

 וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (שמות ב,כג-כד)

ב.הצעקה של בני ישראל - על אף היותם במ"ט שער טומאה הזיזה את גלגל הגאולה קדימה:

 ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, כי אף על פי שהגיע הקץ כבר לא היו ראוים לגאולה אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קבל תפילתם. והזכיר שתי פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, ללמדך שאין תפילתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך, וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שביאר הענין הזה, הוא שאמר (יונה ב, ח) בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך, הבטיח הנביא שהתפילה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך:

 ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו זאת העתידה שהיא תלויה בתשובה ובתפילה כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפילתם ובא להם הגואל מיד, ועל כן סמך לו ומשה, לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפילה:

(רבנו בחיי על שמות פרק ב פסוק כג )

ג.3 לשונות כנגד 3 גורמים להתקבלות תפילה לפני ה':

ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו וגו'. 

הנה תמצא שלשה לשונות ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים וישמע נאקתם, 

ויש לדקדק בלשונות האלו למה שנה הלשון. 

ויראה כי בא להגיד לך כי שלשה דברים גורמים שהתפלה והשועה נכנס לפני הקדוש ברוך הוא, הראשון שהצועק מצטער הרבה על זה ונחשב לו לצער, 

והשני שדבר שהוא צועק עליו הוא באמת קשה וראוי לזעוק עליו, כי לפעמים הצועק מצטער הרבה על דבר אחד ואין הדבר ההוא ראוי להצטער עליו ואין הצער שלו נחשב, ולפעמים להפך הדבר הוא קשה וראוי להצטער עליו מאוד אלא שאין האדם מצטער עליו, 

ולפעמים יש שניהם ואין הקדוש ברוך הוא פונה אליו בעבור שהוא מרוחק מן השם יתברך כי אם השם יתברך שונאו אף אם צועק בצרה גדולה אין הדבר נחשב בעיני השם יתברך, וכאשר יש שלשתן הצועק הוא מצטער על הדבר וצועק על זה, והדבר שהוא צועק עליו קשה, והוא אינו מרוחק מן השם ית' התפלה מקובלת ונעשה בקשתו

(ספר גבורות השם - פרק נד )

ד.גם בסדום שחורבנה חל בפסח הכל התחיל מקול צעקה:

 וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה (בראשית יח כ-כא) 


7.הסוד מאחורי "לשונות" הגאולה:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה:

(שמות ו, ו-ח)

נתבשרנו על ארבע לשונות הגאולה שנחתמים בלשון החמישית ‏בכניסה לארץ - "והבאתי" - ואחריה ישנה לשון נוספת, "והייתי לכם לאלקים".

‏ערכם של חמש הלשונות הם בדיוק השנה שנכנסו לארץ:

‏והוצאתי - 518, והצלתי - 541, וגאלתי - 450, ולקחתי - 554, והבאתי - 424,

‏8 + 541 + 450 + 554 + 424 = 2487.

יציאת מצרִים היתה בשנת 2448, 500 שנה מלידת אברהם שהיתה בשנת 1948.י‏צאנו בשנת 2448 ובמדבר הלכנו 39 שנים, הרי שנכנסנו לארץ בדיוק בשנת 2487 כערכם של חמשת הלשונות שנחתמו בלשון והבאתי בכניסה לארץ.

‏המשכה של הגאולה: "והייתי להם לאלקים". "והייתי" = 441 = אמת, והיא שנת ‏ההתגלות בעת חנוכת המקדש הראשון. שבע פעמים דורש הכתוב שנצפה לקורבנות ‏במקדש "במקום אשר יבחר ה' אלקיך , לשכנו תדרשו ובאת שמה". יש רק אירוע אחד ‏בגל התנ"ך שהכתוב מייחס אותו ליציאת מצרים ואף מציין שמנין השנים שעברו

‏מיציאת מצרים עד לאותו אירוע הם 480 שנה. 

נמצא כי שנת המקדש היתה. 2448 + 480‏= 2924. נוסיף לחמש הלשונות שערכם 2487 את הלשון הששית "והייתי" ‏שערכה 441, ונגיע לשנת הקמת בית המקדש הראשון, שנת 2928 [את החשבון עשה רעי יעקב אורבך זצ"ל].

‏ ‏גם בנין בית המקדש השני בנוי על 480 שנה נוספות. 410 שעמד הבית בית המקדש ‏הראשון על תילו, ו- 70 שנות גלות בבל, ביחד 480 שנה.

(אמונה היא אמת גם מכח התבונה/הרב שמואל יניב ע"מ 87-88)

חלק ב: גיבורי יציאת מצרים - פרעה,משה והמיילדות

1.המיילדות העבריות- מיילדות את הנפשות ואת הדיבור:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:
וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת... (שמות א,טו-טז)

א. מכונות על שום דיבור והאכלה- הקשורים בפה:

שפרה. זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד: פועה. זו מרים,  על שם שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה (סוטה יא:):  (רש"י, שם)

ב.מלך מצרים מנסה לתת להן שמות לועזיים- מצריים כדי שדרך דיבורן ושמותיהן יחנכו את הדור הצעיר הנולד לדיבור רע:

 דהנה מלך מצרים זה דרכו ברצותו שיהיו ישראל סרים למשמעתו, הניח להם שמות בכדי שיהיו נמשכין כל כחות הנפש אחרי שמו שהניח על פי עצת הסט"א, וזהו ויאמר מלך מצרים (אשר זה דרכו כל היום) למילדות העבריות (מה אמר להן) אשר שם האחת (יהיה שמה) שפרה ושם וכו' (ובאמת היה שמותיהן העבריות יוכבד ומרים, וכיון שהניח להם שמות אזי היה בטוח שיתמשכו אחר השם וישמעו לעצתו), ויאמר אח"כ בילדכן וכו', ותיראן המילדות וכו' ולא עשו וכו' (רק התייחסו בשמותיהם יוכבד ומרים, וזאת שנית) ותחיין וכו', והנה כפי ראות עיני בשר נראה כי דבר אחד טוב נמשך מאלו השמות שמניחין לאדם חוץ שמו העיקרי, שמזה נודע יחוס משפחות לדורות עולם כי בניו לדורות נקראו על שמו הנוסף של אביהם וכן בני בניו לדורותיהם ויודעין גם אחר כמה דורות שזהו מן הבית הזה, כגון משפחות ראפפור"ט והורווי"ץ ושפיר"א, והנה אמר הכתוב ויהי כי יראו המילדות וכו' ולא רצו להקרא בשם נוסף שקראן פרעה, הנה ויעש להם (הש"י) בתים, שילם להם שכרם בבתי כהונה ולויה, הנה ניכרים לעולם במשפחותיהם זה כהן וזה לוי, והבן כי נחמד ונעים הוא:  ( ספר בני יששכר - מאמרי חדש ניסן - מאמר ד )

ג.כשאין מילים עוברים לצעקה וזעקה ואנחה:
גלות של דיבור היא כאשר ישנם קולות, מחשבות, רגשות שאינם מוצאים מילים שיממשו אותם או זולת שישמע אותם. האדם או האומה נמצאים בתוך עצמם, וכשאין מילים עוברים לצעקות: "ויאנחו... ויזעקו...ותעל שועתם... וישמע... את נאקתם". כאישה היושבת על המשבר, שהיכולת למלל את העובר עליה נעלמת, כך גם עם ישראל יושב על המשבר וצועק על חבלי הלידה, על החיים שלפני הגאולה. עם גאולת מצרים, נפתח הסכר, ואפשר לשיר על הים, וצריך, ואפילו חובה, לספר מחדש כמה היה קשה, ואיך ה' יתברך גאל אותנו בדרך מופלאה שכזו (מאמר פה סח- לידתו של דיבור רחלי וינשטוק)

2.משה-כוחו וחולשתו בפיו:

א.משה הפריז בדיבורו ולכן נענש שהדיבור היה איתו בשיתוף עם אהרון ויוסף בשל תוספת דבריו נשאר בבית הסוהר שנתיים נוספו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יד, כג): בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר, בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה הוּא נוֹטֵל עֲלֵיהֶן שָׂכָר, 

יָכוֹל אַף בְּדִבְרֵי בַּטָּלָה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר, 

אַתָּה מוֹצֵא לֹא הָיָה יוֹסֵף רָאוּי לִנָּתֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִין אֶלָּא עֶשֶׂר שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא דִבָּה עַל עֲשֶׂרֶת אֶחָיו, וְעַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים (בראשית מ, יד): כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה, נִתּוֹסַף לוֹ עוֹד שְׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא, א): וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים. 

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמשֶׁה בַּתְּחִלָּה הָיָה רָאוּי הַדִּבּוּר לְהִתְיַחֵד עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל יְדֵי שֶׁאָמַר (שמות ד, יג): שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, נֶאֱמַר לוֹ (שמות ד, יד): הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, וְאַף כָּאן (שמות ו, יב): הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וגו', וְהָיָה רָאוּי לֵעָשׂוֹת כָּל הַנִּסִּים עַל יָדוֹ, וּבִשְׁבִיל זֶה נִתְיַחֵד הַדִּבּוּר עָלָיו וְעַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן

(שמות רבה פרשה ז אות א)

ב.משה במדרגת הנביא הגבוה ביותר - פה אל פה:
פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ-הֹ-וָ-ה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (במדבר יב,ח)

ג.משה ידע את השם המפורש - יש כאן רמיזה לכוח הלשון להרוג:

ג1.הרג את המצרי בשם המפורש:
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שמות ב,יד)

הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו  בשם המפורש (רש"י,שם)

ג2.משה  יכל להרוג רק מצרי בשם המפורש:

כתבו המקובלים כדי להרוג גוי משתמשים באותיות י"ה של שם המפורש ולהרוג יהודי בר מינן משתמשים באותיות ו"ה ומשה רבנו עליו השלום הרג את המצרי בשם המפורש כמ"ש רז"ל והיינו בשם י"ה אבל יהודי לא יכול להרוג כי מרע"ה היה ערל שפתיים ולא יכול לבטא אות ו שהיא מאותיות השפתיים (בומ"ף שפתיים) וזהו שאמר לו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ? דבשלמא המצרי הרגת אותו בשם י"ה אבל לי לא תוכל להרוג וכאמור.
ובזה יובן גם כן כששאל מרע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם? והשיבו הקב"ה אהיה אשר אהיה כי לא יכול היה לבטא שם הוי"ה כי האות וא"ו כבדה עליו ולכן אמר לו שם אהי"ה שאין בו מאותיות השפתיים (ספר אור החמה פרשת שמות, ע"פ הצדיק רבי ינון חורי שליט"א)

ג3.אחד מ-72 צירופי שם ה' הוא כה"ת אותיות תכה:

 מובא לגבי השם כה"ת שהוא השם שבו הרג משה רבינו את המצרי , דתן שומע זאת ואז למחרת רוצה להרוג את אבירם ואינו יודע שהשם הזה מסוגל רק על גוים. ואז משה רבינו אומר לו רשע למה תכה רעך, תכה אותיות כה"ת, אינך יודע שעל רעך היהודי זה לא עובד. אנו חוזרים פעמיים על הפסוק "כל הנשמה תהלל.." ראשי התיבות הם כה"ת, וזאת על מנת להגן על עם ישראל מהגויים.(ע"פ קונטרס הנלוה לפירוש זמירות יואל של רבי יואל הירשפונג זצ"ל)

וידוע בשם רבינו האר"י זללה"ה (ראה שער מאמרי רז"ל לשבת קכח, ב), דהשם שבו הרג משה את המצרי הוא אותיות ת'-כ'-ה', וזה שאמר, ויאמר לרשע למה "תכה" רעך, ואפשר שהרשע הזה ראה שמשה רבינו ע"ה מכוין בתיבה זו לייחד ייחודים ולצרף צירופים הראויים לכונה זו, וע"כ אמר לו, הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי.

ושם זה רמוז במקומות רבים, כמו סופי תיבות של "ולך נאה להודות" שאומרים במטבע התפילה (ראה שעה"כ דרושי העמידה דרוש ו ופע"ח שער העמידה פ"כ), וראשי תיבות, "כל הנשמה תהלל" (ראה שער מאמרי רשב"י פר' בשלח ומשם בארה). ועוד רבים. 

.....
ג4.תכ"ה הוא צל שד"י:

וע"פ זה פירשתי בזמנו את הפסוק (תהלים צא, א), יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. וצריכים להבין מהו צל שדי, ומה ענינו במזמור זה, שהוא שיר של פגעים, ומגן מפני המזיקין רח"ל. ואולם המזיק הקשה ביותר הוא אדם המזיק, משום שהוא בעל בחירה להטיב או להרע, ואם בחר האדם להזיק צריך שמירה מיוחדת, ולא מספיקה השמירה הרגילה לינצל ממנו.

ואפשר דלזה אמר הכתוב, "יושב בסתר עליון", דזה מועיל ומציל כנגד כל המזיקים, דע"י שיושב בצילא דמהימנותא, צילו של קוב"ה יש בו די להסתירו, ולהגן בעדו, וזהו יושב בסתר עליון. אך מה יעשה בקום עליו אדם רח"ל, לזה אמר, "בצל שדי יתלונן", ועלה בדעתי בס"ד לומר, שצל שדי הוא השם הקדוש הנז', שבו הרג משה את המצרי, שהרי הצל הוא אחרי האור כידוע, והצל של שדי הן המה האותיות שאחרי אותיות של שם שדי, שהם ת' ה' כ', שהם אותיות השם הקדוש הזה. ורמז הפסוק לשם זה, אשר הוא צל שדי, ובו יתלונן ויתגונן גם נגד המזיק הקשה, שהוא אדם המזיק, ה' יצילנו.

(ע"פ הרב עמאר שליט"א)

ד.מדוע פרעה מיד מבקש להרוג את משה על הריגת מצרי זוטר?

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה... (שמות ב,טו)
את הדבר הזה- את- לרבות ששמע שהרג את המצרי בשם המפורש(שפתי כהן,שם)

יש לחקור קצת דמשה היה כבן בתיה בתו של מלך והיה לו גדולה ואם שר אחד קרוב למלכות יאמרו עליו שהרג הדיוט אחד מי יבקש דמו ממנו. וכ"ש כשלא יש ראיה גדולה ועדים בדבר וכשהרג המצרי לא היה איש דכתיב וירא כי אין איש. ואיך כששמע פרעה תכף בקש להרוג משה החביב לבתו וגדול בחצר המלכות ומבלי חקירה כלל רק בשמיעה בעלמא. ואפשר במשז"ל שהרגו בשם המפורש וז"ש הלהרגני אתה אומר דייקא באמירה כמשז"ל. וז"ש וישמע פרעה את הדב"ר הזה לשון דיבור באמירה לחוד ומזה נתפעל מאד מאד כי יכול לבא אצלו ומבלי שום הרגשה יזכיר השם ויהרגהו ובמקום סכנה כזו אין להשגיח בשום דבר ויבקש להרוג את משה כי פרעה סבר שהוא עשה רב פשע דש"ד ולכן לא יועיל לו חכמתו ביום עברה ופקודת חטאו ממלך הארץ ולכן בקש להורגו:
(החיד"א,פני דוד שמות פרשת שמות אות ו)

ה. מנין נעשה משה כבד פה? מהלך נוסף של המלאך גבריאל (גימטריה מדבר-246)  להצלת ההסטוריה: 

הָיְתָה בַת פַּרְעֹה מְנַשֶּׁקֶת וּמְחַבֶּקֶת וּמְחַבֶּבֶת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּנָהּ, וְלֹא הָיְתָה מוֹצִיאַתּוּ מִפַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ, וּלְפִי שֶׁהָיָה יָפֶה הַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתוֹ, מִי שֶׁהָיָה רוֹאֵהוּ לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו. וְהָיָה פַּרְעֹה מְנַשְׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, וְהוּא נוֹטֵל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּמְשִׂימוֹ עַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּשֶׁהָיָה גָּדוֹל. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְחִירָם (יחזקאל כח, יח): וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא וגו'. וְכֵן בַּת פַּרְעֹה מְגַדֶּלֶת מִי שֶׁעָתִיד לִפָּרַע מֵאָבִיהָ. וְאַף מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִפָּרַע מֵאֱדוֹם יוֹשֵׁב עִמָּהֶם בַּמְּדִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כז, י): שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וגו'. וְהָיוּ שָׁם יוֹשְׁבִין חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאָמְרוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִזֶּה שֶׁנּוֹטֵל כִּתְרְךָ וְנוֹתְנוֹ עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁלֹא יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים שֶׁעָתִיד לִטֹּל מַלְכוּת מִמְּךָ. מֵהֶם אוֹמְרִים לְהָרְגוֹ, מֵהֶם אוֹמְרִים לְשָׂרְפוֹ, וְהָיָה יִתְרוֹ יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן וְאוֹמֵר לָהֶם, הַנַּעַר הַזֶּה אֵין בּוֹ דַּעַת, אֶלָּא בַּחֲנוּ אוֹתוֹ, וְהָבִיאוּ לְפָנָיו בִּקְעָרָה זָהָב וְגַחֶלֶת, אִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַזָּהָב יֵשׁ בּוֹ דַּעַת וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּחֶלֶת אֵין בּוֹ דַּעַת וְאֵין עָלָיו מִשְׁפַּט מָוֶת. מִיָּד הֵבִיאוּ לְפָנָיו וְשָׁלַח יָדוֹ לִקַּח הַזָּהָב, וּבָא גַּבְרִיאֵל וְדָחָה אֶת יָדוֹ וְתָפַשׂ אֶת הַגַּחֶלֶת וְהִכְנִיס יָדוֹ עִם הַגַּחֶלֶת לְתוֹךְ פִּיו וְנִכְוָה לְשׁוֹנוֹ, וּמִמֶּנּוּ נַעֲשָׂה (שמות ד, י): כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן.
(שמות רבה,א,כו)

ו.משה כבד פה וכבד לשון כי הוא גלגול נח שחטא שלא הוכיח ולא הת]לל על בני דורו:

....אמר משה רבינו להקב"ה כששלחו ‏להוציא את ישראל ממצרים (שמות ד-י): "ויאמר ‏משה אל ה', בי ה' לא איש דברים אנכי גם ‏מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך ‏כי כבד פה וכבד לשון אנכי". ויש לתמוה, הלא ‏לא מצינו בשום מקום שדיבר הקב"ה עם משה ‏לפני זה, ואיך אמר "גם מאז דברך אל עבדך". ‏והנה רש"י מיישב קושיא זו, שכל ז' ימים דיבר ‏עמו הקב"ה וסירב, ודברי תורה כפטיש יפוצץ ‏סלע נדרשים לכל חפץ. ‏

‏אך לפי המבואר יתכן לפרש, כי היות שנח ‏איש צדיק התגלגל במשה כדי לתקן מה שלא ‏הוכיח ולא התפלל על בני דורו, לכן בגלגול ‏משה היה "כבד פה וכבד לשון", לרמז שמוטלת ‏עליו החובה לתקן הפגם של נח, "כבד פה" ‏כנגד מה שלא הוכיח נח את בני דורו, "כבד ‏לשון" על שלא התפלל עליהם. והנה כבר ‏הזכרנו דברי רבינו האריז"ל, כי דור המבול ‏נתגלגלו בגלות מצרים, לכן נגזר עליהם: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", כמו שנענשו ‏בדור המבול במים.

‏ויש לומר כי מטעם זה דוקא משה שהיה ‏בו ניצוץ נח מסר את התורה לישראל שיצאו ‏ממצרים, כי היות שדור המבול זכו לתיקון ‏במצרים, לכן כנגד מה שלא הוכיח נח את דור ‏המבול ולא לימדם דרכי ה', נבחר משה גלגול ‏נח למסור להם את התורה אחרי שנתקנו ‏במצרים, ומטעם זה הוכיחם לפני פטירתו כדי ‏לתקן מה שלא הוכיחם בדור המבול, ואחרי ‏שחטאו בעגל התפלל עליהם כדי לתקן מה ‏שלא התפלל על דור המבול.

(שבילי פנחס תשפ"א פםרשת נח עמ' לג)

ו.משה כבד פה(כלפי העם) וערל שפתיים(כלפי פרעה):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:(שמות ד,י)

ז.מה היה החיסרון בדיבור של משה?

ז1.אינו בקיא בשפה המצרית:
ד"ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי: איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. (רשב"ם,שם)
ז2.קושי פיזיולוגי בהגיית אותיות:
מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות (אבן עזרא,שם)


ז3.לא היה רטוריקן:

והאמת, כי לא היה משה איש דברים, בעל כוח הדיבור מרחיב פה ומרחיב לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים עם מה שכתוב עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב) (שד"ל,שם)

ח.מדוע היה כבד פה כלפי העם ?
...ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, היה לצחות דברו כמו (שאמר) [שיאמר] על מי שהוא צח הדיבור שימשיך ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון, שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו, ולזה הוסר בהשגחה, לא היה דבר נופל במקרה(דרשות הר"ן,ה)

ט.מדוע היה ערל לשון כלפי פרעה?

משה רבנו הוא הדיבור המייצג את עם ישראל ולכן כל עוד יש גלות הדיבור הוא "כבד פה וכבד לשון" ורק אחרי שיוצאים ממצרים אז יש לעם דיבור וגם משה מתרפא במקביל:

בוא וראה, כתוב: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. מהו ואני ערל שפתיים? הרי בתחילה כתוב: לא איש דברים אנכי וגו כי כבד פה וגו והקב"ה השיב לו: מי שם פה לאדם וגו והוא אמר: אנכי אהיה עם פיך. הכי יעלה על דעתך שלא היה כן? ועתה אומר: ואני ערל שפתיים, וא"כ היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם? אלא הוא סוד. משה (הוא) קול והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות, (ועל כן) היה משה ערל (פה) לפרש דברים ומשום זה אמר: ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמלה שלי היא בגלות שלה...בוא וראה כל זמן שהדיבור היה בגלות, נסתלק ממנו הקול והמלה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, ומשה היה קול בלא מילה...וכך הלך עד שקרבו אל הר סיני ונתינה תורה. בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור ואז דיבר דבר, זה שנאמר: וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי.. (זוהר בתרגום הסולם דף כ"ה,ע"ב)

י.דווקא הגמגום של משה הוא ההוכחה שהוא אכן הגואל :

מהו הסימן במה שאמר משה "פקוד יפקוד אלוקים אתכם", הלא סימן זה נמסר מיוסף הצדיק כדי לדעת מיהו הגואל האמיתי, והיה ידוע ומפורסם בין בני ישראל, ואם כן מה ראיה יש בכך לאמיתותו של משה רבינו? ומבאר שם, שהיות שמשה רבינו היה ערל שפתיים, הרי קשה לו לבטא את האותיות השפתיות בומ"פ, ואם כן היה אמור להתקשות בביטוי המילים "פקוד יפקוד", אך לא כך היה. כאשר ראו בני ישראל כי באורח פלא משה רבינו אינו מתגמגם בהגיית הסימן, היו יכולים להסיק שאכן הוא הגואל האמיתי. (ע"פ ספר חדוות יעקב, מתוך עלון נפש הפרשה, פרשת וארא, עלון 83)

יא.אהרון התמנה לדבר בלשון מצרי מול פרעה:

השיב משה ואמ' לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אני נביא בן נביא מספק ספיקות נכנסתי לדבריך פרעה רשע בן רשע ומצרים מרודים בני מרודים היאך יכנסו לדברי. א"ל אתה דבר בלשון הקודש כמלאך ואהרן אחיך ידבר בלשון מצרי שנא' ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (שמ' ז א)
(מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ו)

יב.למרות גימגומו קולו של משה נשמע בכל מצרים- היה הד לתוכן דבריו למרות חולשתם הפיזית:

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱ-לֹהֵינוּ: (שמות ג,יח)

ושמעו לקלך. דבר אחר אע''פ שקולו היה נמוך היה נשמע בכל ארץ מצרים ולפי שקול בני אדם נמוך לכן הוא חסר: (בעל הטורים,שם)

יג.משה המתקשה בלדבר בורח  למדבר- מקום ללא דיבור לכאורה או מקום שבו הדיבור הוא הטבע:

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה (שמות ג,א)

יד.השעבוד התחיל אחרי מש"ה שנים:

והנה מתחילת גלותם עד יציאת מצרים היה ת"ל שנה וכדכתיב (שמות יב,מ) "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה וגו' וקושי שיעבוד היה פ"ו שנים האחרונים , צא וחשוב היה גלות שמ"ד שנים בלי קושי ושעבוד ובשנת מש"ה התחיל הבה נתחכמה וקושי השיעבוד וקדמה רפואת משה  לגלות פרעה (דרשות חת"ם סופר ח"א דך קס"ג עמוד א, ד"ה והנה)

2.פרעה- הפה הרע

 א.פה רע:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-ה-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:(שמות ה,ב)
כל עניינו של פרעה הוא פה רע לדבר דיבורי רעים, ותיקונו פסח פה ה סח בנפלאות הבורא. (הרב יצחק גינזבורג)

ב.הראייה שהיה פיו רע- שנענש בצרעת שהיא עונשם של אומרי לשון הרע:
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב,כג)

וימת מלך מצרים. נצטרע,  (ר) והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (שמו"ר א, לד.):(רש"י,שם) 

ג.כנגדו ניצבים משה ואהרון - פה טוב:

ג1.פה- אהרון- הפה של משה:
 וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵא-לֹהִים:(שמות ד,טז)
ג2. טוב- משה:
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים (שמות ב,ב)

ותרא אותו כי טוב הוא – תניא, ר"מ אומר: טוב שמו(סוטה יב,ע"א)

ג3.שני הדברים של העם- משה ואהרון מתגלגלים בהסטוריה דרך  בהלל ושמאי שהיו 2 הפיות ההלכתים של עם ישראל בזמן בית שני:

מידתו של משה רבנו היא מידת הדין, ומידתו של אהרון מידת השלום. בספר הזוהר נאמר ששמאי והלל הם כנגד משה ואהרון, שמאי הולך במידת הדין כמידתו של משה, והלל היה אומר "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום"  . משה טוען לפני הקב"ה "לא איש דברים אנוכי", ועונה לו הקב"ה "הוא יהיה לך לפה". אומר על כך המגלה עמוקות ש"לא איש דברים אנוכי" סופי תיבות שמאי, ו"הוא יהיה לך לפה" ראשי תיבות הילל . (ע"פ הרב שלמה פישר שליט"א)

ד.פה רע כנגד עם ישראל- הבה נתחכמה לו:
הבה נתחכמה לו. יש חכמה טובה ויש חכמה רעה, החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה והחכמה בעניני ערמימות היא חכמה רעה, וזה התחכמות לא חכמה, כי לא אמר הבה נחכמה, ואמר הכתוב (קהלת ז, טז) אל תתחכם יותר, הזהיר על ההתחכמות הזה שהוא מן החכמה הזאת, כי לא אמר אל תחכם יותר:
(רבנו בחיי על שמות פרק א פסוק י )

ה.פה רע לכפור בה' ולא להכיר ב"מי" אלא רק בגלוי ה"אלה":

החלק הנסתר של ה' - "מי" ברא את העולם הגלוי -"אלה" וביחד א-להים גימטריה הטבע:

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.(ישעיהו, מ,כו)

 אמר רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי:  רבי, ידעת מהו "מי ברא אלה"? אמרתי לו: אלו השמים וצבאם מעשה הקב"ה, שיש לו לבן-אדם להסתכל בהם, ולברך אותו, ככתוב: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח'). אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה, וזה הוא: בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא "מי". ראשית הבניין, קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשמו. לא נקרא אלא "מי". חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר, וברא "אלה", ועלה "אלה" בשם. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם "אלהים". ועד שלא ברא "אלה", לא עלה "אלהים" בשם.
ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: "אלה אלהיך ישראל".
וכמו שהשתתף "מי" ב"אלה", כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים. פרח אליהו ולא ראיתיו.

וממנו ידעתי את הדבר שעמדתי על רזו וסתרו. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה, דיינו. (הקדמת הזוהר דף א, ע"ב)

מופיע משה רבינו ופונה לפרעה מלך מצריים מלך  תפישת העולם של, 'אלה' שאינו מכיר את המושג: 'מי'. אכן אומר פרעה למשה "מי ה' אשר אשמע בקולו" מעולם לא שמעתי שיש 'מי', שיש מישהו מסתתר מאחורי כל עולם הטבע.  אני מאמין ב'אלה.

הקב"ה אומר למשה: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אותתי ... אלה בקרבו"... 

בצאת ישראל ממצריים, קרע להם ה' את הים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ראה עם ישראל את  ה'מי' השולט בעולם החומר, בעשרת המכות, ועוד יותר בקריעת ים סוף והם פוצחים בשירה אדירה "מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש..."  (שמות טו יא) הגיעו לדרגה גבוהה להכיר את ה'מי'. (ספר נפלא-אות, הרב בר עמי)

ו.פרעה-הפה הרע- נאלם במשפטו של משה:

 ויבקש להרוג את משה ויברח משה מפני פרעה העלו את משה לבימה ובקש פרעה להרגו עשה הקב"ה לפרעה אלם ולסגנין חרשין ולספקלטרין עורים וברח משה מפני פרעה  מנין דא"ר יוחנן שבשעה שאמר משה לא איש דברים אנכי השיבו הקב"ה מי שם פה לאדם שאמר פרעה מפיו העלו את משה לבימה להורגו או מי עשאו אלם או חרש מי עשה הסגנין חרשין או ספקלטרין עורים או מי עשאך פקח שתברח מפני פרעה הלא אנכי י"י
(מדרש תנחומא שמות פרק י )

ז.פרעה הוא העורף והוא הקליפה של משה שמבקש לדבר ולהיות מתווך כמו צוואר בשביל עם ישראל על אף שהוא כבד פה ולכן כרגע מנוע מכך:

כמו שאנו רואים בגשמיות,  ‏שהחיבור והקשר בין הראש לגוף ‏ באמצעות הצוואר שממנו יוצא הקול ‏של הדיבור, כך הקשר והחיבור שבין ‏מנהיג ישראל שהוא בבחינת "ראש" עם ‏עדתו כלל ישראל שהם בבחינת "גוף",

‏הוא על ידי ה"צוואר" שממנו יוצא ‏הדיבור, על ידי שאומר לישראל דברי ‏תורה ותוכחה, ומדריכם איך להתגבר על ‏היצר הרע המפתה את האדם בכל מיני תחבולות, וכן על ידי שמתפלל עליהם ‏שלא יארע להם שום דבר רע, כמו שעשה ‏משה רבינו רעיא מהימנא שלימד את בני ישראל תורה, וגם התפלל עליהם (שמות ‏לב-לב): "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין ‏ ‏מחני נא מספרך אשר כתבת".

‏

‏לפי זה נשכיל להבין טענת משה רבינו ‏לפני הקב"ה (שמות ד-): "ויאמר ‏משה אל ה', בי אדני לא איש דברים אנכי   גם משלשום גם מאז דברך אל  עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי".

‏

‏‏כלומר מאחר שעיקר הקשר של המנהיג ‏שהוא בבחינת "ראש" עם ישראל שהם  ‏בבחינת "גוף", הוא על ידי הצוואר ‏שמשם יוצא הדיבור, אם כן מאחר שלא ‏איש דברים אנכי כי כבד פה וכבר לשון ‏אנכי, אם כן אין אני ראוי להיות מנהיג ‏לישראל. על כך השיב לו הקב"ה: "ויאמר ‏ה' אליו מי שם פה לאדם וגו" הלא אנכי ‏ה'", כי אני הוא שנותן לאדם את כח ‏הדיבור, "ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך ‏והוריתיך ‏ אשר תדבר", את הדיבורים ‏הראויים לישראל בבחינת שכינה מדברת ‏‏מתוך גרונו. 

‏

‏‏הנה כי כן הרווחנו להבין דברי רבינו ‏האריז"ל, כי פרע"ה הוא אותיות ‏הער"ף שהיא הקליפה כנגד הצוואר,

‏והיינו שרצונו לעשות פירוד בין מנהיג ‏ישראל שהוא בבחינת ר'אש בני ישראל. ‏ובין ישראל שהם בבחינת הגוף, בהיותו ‏יודע שחיותם הרוחנית של ישראל היא רק ‏בהיותם קשורים ודבקים. במנהיג. ישראל

‏שהוא בבחינת ראש, וכאשר מפרידים את ‏הראש מהגוף אז ימות הגוף ולא יוכל ‏להתקיים אפילו כרגע, כמו שאמרו בגמרא ‏בלשון בתמיהה (שבת עה.): "פסיק רישא ‏ולא ימות".

‏

‏‏נמצא שכאשר יצליח ח"ו לעשות פירוד ‏בין‏ הראש לגוף, תיפסק חיותם של ישראל ויהיו בבחינת (ברכות יח:)רשעים  ‏‏שבחייהן נקראים ‏ מתים". לכן. הוא עומד במקום העורף כנגד הצוואר להשתיק והלחניק את קול הדיבור היוצא מהצוואר שלא יוכל הצדיק לדבר תוכחה אל ישראל ולהפלל עליהם וממילא לא יוכל להתחבר אליהם.

‏לפי זה נשכיל להבין, כי ענין זה שביקש ‏פרעה להרוג את משה בחרב ‏המפרידה בין הראש לגוף, היה אחרי

‏שהוכיח משה את דתן ואבירם שרבו ‏ביניהם (שמות ב-יג): "ויאמר לרשע למה ‏תכה רעך", והלכו ומסרו לפרעה שמשה ‏הרג את המצרי, וכשראה פרעה כי משה ‏הוא בבחינת ראש המוכיח את ישראל ‏ללכת בדרך הישרה, ביקש להרגו בחרב ‏במקום הצוואר כדי להשתיק את קולו ‏‏ולהפריד בין הראש לגוף...

‏מעתה יתבאר היטב ענין מה שצוה ‏הקב"ה דוקא ‏ לזקני העיר ‏הקרובה אל החלל להביא עגלה ולערוף 

‏את ראשה, הכוונה בזה היא כי היות ‏שקרה כאן רצח של נפש מישראל, ולא ‏נמנע האסון על ידי תפלתם של זקני

‏העיר, אם כן ברור הדבר שהיה כאן ניתוק  ‏ופירוד גדול בין הראש שהם צדיקי הדור ‏"ראשי בני. ישראל" ובין הגוף. שהם כלל ‏ישראל....

‏מעתה יאירו עינינו להבין הטעם שבחר ‏יעקב ללמוד עם יוסף כשנפרד ‏ממנו פרשת עגלה ערופה, כי אף שלא

‏גילו מן השמים ליעקב מה שעומד לקרות ‏ליוסף הצדיק, אבל עם כל זאת כדרכם ‏של צדיקים בעלי רוח הקודש הרגיש ‏שיוסף בנו צריך שמירה מיוחדת שלא ‏יקרה לו אסון, לכן למד אתו פרשת עגלה ‏ערופה, אשר משם אנו למדים הלקח ‏הנשגב שהגוף צריך להיות תמיד קשור ‏עם הראש, כלומר שכלל ישראל צריכים ‏להתקשר עם צדיק הדור, ורמז לו בכך ‏שעל ידי שיהיה קשור תמיד במחשבתו ‏עם יעקב אבינו, שהיה אביהם וראשם של

‏ישראל עד סוף כל הדורות מובטח לו ‏שלא יארע לו שום דבר. :

(שבילי פנחס בראשית חלק ג פרשת ויגש ע"מ תי-תיג)

חלק ג:  מכות מצרים כנגד את חטאי הדיבור של פרעה 

0.הקדמה: מכות מצרים מסתיימות בצעקה של המצרים כנגד הצעקה של ישראל שהביאה לתחילתן :

וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם (שמות ג,ז)

וְהָֽיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִֽהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִֽף (שמות יא,ו)

1.דם- מכת האדישות של פרעה לעמו- היאור נעשה דם כנגד הציווי להשליך התינוקות אל תניני היאור בלי להבחין בין דם ישראלי למצרי:

א.מכת דם ביאור כנגד הציווי האכזי למלא את היאור בדמם של תינוקות :

מפני מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים שנאמר : "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", לפיכך דן את המים אשר ביאור (משנת רבי אליעזר,יט)

ב.דברי פרעה חושפים את ניתוקו וחוסר התחשבותו גם מעמו שלו אותם גם ביקש להשליך ליאור כלומר לא הבחין בין דם לדם- שנאה גמורה לכולם :

וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּ (שמות א,כב)

וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲנִינָא, אַף עַל עַמּוֹ גָּזַר, וְלָמָּה עָשָׂה כֵן, שֶׁהָיוּ אִסְטְרוֹלוֹגִין אוֹמְרִים לוֹ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל נִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ אִמּוֹ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹ מִצְרִי הוּא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כִּנֵּס פַּרְעֹה כָּל הַמִּצְרִים וְאָמַר לָהֶם הַשְׁאִילוּ לִי אֶת בְּנֵיכֶם תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁאַשְׁלִיכֵם לַיְּאוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה וגו', כָּל הַבֵּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כָּל הַבֵּן, בֵּין יְהוּדִי בֵּין מִצְרִי: וְלֹא רָצוּ לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שֶׁאָמְרוּ בֵּן מִצְרִי לֹא יִגְאַל אוֹתָם לְעוֹלָם, אֶלָּא מִן הָעִבְרִיּוֹת. הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, לָמָּה גָּזְרוּ לְהַשְּׁלִיכָן לַיְאוֹר, לְפִי שֶׁהָיוּ רוֹאִין הָאִסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי מַיִם יִלְקֶה, וְהָיוּ סְבוּרִין שֶׁבַּמַּיִם יִטְבַּע, וְלֹא הָיָה אֶלָּא עַל יְדֵי בְּאֵר מַיִם נִגְזַר עָלָיו גְּזֵרַת מָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, יב): יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי וגו'.(שמות רבה, א,יח)

ג.גם במכת הדם מתגלה האטימות של פרעה כלפי עמו שכן הוא לא לקה ולכן לא ביקש לעצור את המכה:

את מוצא מכת דם לא לקה בה פרעה הרשע, שנאמר ויפן פרעה ויבא אל ביתו (משנת ר' אליעזר פי"ט ד"ה בפרעה תחילה)

2.צפרדע- מכה של צעקה- כל מצרים מתמלאת רעש המולת צעקות וקרוקורי הצפרדעים כנגד דברי פרעה על צעקת העם נזבחה לה' אלוקינו ומשה צריך לצעוק אל ה' כדי שתיפסק:

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: {ז} לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן: {ח} וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר (שמות ה,ו-ט)

וַיֵּצֵא משֶׁה וַיִּצְעַק אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים, רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ, לֹא דַי לָהֶם לַמִּצְרִיִּים הַשְׁחָתַת הַצְפַרְדְּעִים, אֶלָא שֶׁהָיָה קוֹלָן שֶׁל צְפַרְדְּעִים קָשֶׁה לָהֶם מִמַּכָּתָן, שֶׁהָיוּ נִכְנָסוֹת בְּגוּפָן וְצוֹעֲקִין בְּתוֹכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה, עַל דִּבּוּר הַצְּפַרְדְּעִים. (שמות רבה,י,ו)

3.כינים: פרעה הכחיש בדבריו כלפי משה את קיום ה' וגם עבדיו החרטומים  מתכחשים למשה כשליח ה' ורק אומרים שזו אצבע אלוקים- מכת טבע:

א.פרעה מזלזל בשם י-ה-ו-ה ועבדיו מאמינים ק בשם א-לקים:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָֹ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-הֹ-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ (שמות ה,ב)
וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָֹ-ה 
(שמות ח,טו)

ב.אם אצבע אלוקים היא עשר מכות אז היד הגדולה היא 50 מכות - גימטריה "מי":

… באותה שעה קבץ (פרעה) את כל חכמי מצרים, אמר להם: שמא שמעתם שמעו של אלהיהם של אלו? … השיבם (למשה ואהרון): איני יודע מה אתם אומרים, מי ה' אשר אשמע בקולו? א"ל הקב"ה: רשע, מי ה' אמרת? מ"י אתה לוקה. מ"י עולה בגימטריה חמישים. אלו חמשים מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים. במצרים מהו אומר? "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא". ועל הים מהו אומר? "וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות יד). כמה לקו באצבע? עשר מכות. חשוב חמש אצבעות שביד הגדולה לכל אחד ואחד עשר עשר הרי חמישים

(תנחומא פרשת וארא סימן ה)

ג.החרטומים ממשיכים את פרעה ורואים במכה מכת טבע- אצבע אלוקים( גימט' הטבע):

בעבור שראו, שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין, גם במכת הדם והצפרדע, ולא יכלו עתה לעשות כאשר עשה אהרן, אמרו לפרעה: לא באה זאת המכה בעבור ישראל לשלחם, רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על מזל ארץ מצרים.

כי כבר פירשתי, כי פרעה לא כיחש הבורא, רק השם שהזכיר לו משה. וזה בדרך: "כי לא ידו נגעה בנו, מקרה הוא היה לנו" (שמואל א ו ט), על כן חזק לב פרעה. ואשר יחזק זה הפירוש, שאמרו אצבע אלהים היא, ולא אמרו אצבע ה' שהוא אלוהי ישראל. כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים: "העתירו אל ה' " (שמות ח ד), וזה השם הזכיר במכות האחרונות. ועוד, כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור לפני היותה, וככה מכת הצפרדעים, ולא הזכיר לו בתחילה מכת הכנים.

(אבן עזרא,שם)

4.ערוב - כנגד החשש שעם ישראל יפלוש מגושן לארץ מצרים ויירש אותה מהם , באו חיות רעות ונלחמו בהם  ונתערבו במצרים אבל לא בארץ גושן: 

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:

(שמות א,ט-י)

ואולי יאמר ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה, ירמוז לארץ גושן:(רמב"ן,שם)

כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ: {יח} וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-הֹ-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: {יט} שישי וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה: {כ} וַיַּעַשׂ יְ-ה-וָֹ-ה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב: {כא} וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ (שמות ח,יז-כא)

5.דבר : כל בהמות המשמשות את מצרים מתו כנגד שהעליל על ב"י שהם עצלנים ונרפים ומתשמשים בעבודת ה' בתור תירוץ לכן פגע במקנה שהוא אלוהי מצרים ובסוסים וחמורים שמשרתים את מצרים לתנועה:

א.העונש- דבר ה' ישיר במקנה מצרים ללא מעורבות משה ואהרון :
הִנֵּה יַד יְ-הֹ-וָ-ה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד (שמות ט,ג)

וַיַּעַשׂ יְ-הֹ-וָ-ה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד (שמות ט,ו)

ואני חושב כי דבר נגזר מן "דבר" דוגמת המאורע על ידי דיבור בלבד וכן הוא (הדבר) כי על ידו יחול המות פתאום ברצון מי שרצונו נקרא דיבורו כדי להנחות בדרך ישרה:

(ר' אברהם בן הרמב"ם על שמות פרק ט פסוק ג )

ב.פרעה פער פיו כנגד העצלנות לכאורה של ב"י ולכן נענש באיבוד בהמות המשא ופער פיו כנגד עבודת ה' ולכן מת כל צאן - אלוהי מצרים:

וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה:  (שמות ה,יז)

נרפים אתם נרפים. אתם הנרפים ועצלים מתרפים אתם במלאכתכם, לפיכך הכבדתי עליכם לזרזכם: ע 'ל כן אתם אומרים נלכה נזבחה. מזה התבאר שאתם נרפים, שאין לחשוב שתאמרו נזבחה אלא כדי להתרפות מן המלאכה: (ספורנו,שם)

6.שחין- המצרים נענשו בצרעת עם השחין כנגד לשון הרע שאמרו על עם ישראל:

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ...וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ (שמות א,י)

ואמנם למה השחין בא על ידי כולם...שבעוון לשון הרע חוטאים שנים המספר והמקבל..וזרקם משה השמיימה לרמז שחטא לשון הרע מגיע עד השמים ..ואיתא במדרש פורח מלמש שהיה צרעת עימו וגם זה להורות שבאה מכה זו למצרים על עוון לשון הרע - מקור חטא מצרים (מנחת עני, פרשת שמות ע"מ יט)

7.ברד : הברד ניתך כאבנים כשבתוכם אש מתלקחת כנגד הלבנים שאת התוכן שלהם היו צריכים ע"פ ציווי פרעה להכין בעצמם:
וַיֹּאמֶר ...וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ: (שמות ה,יז-יח)

ה' נתן קולות וברד, כיצד היה הברד יורד, בתחלה היו הברקים מבריקין והרעמים מרעימין והארץ רועדת, שנאמר קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ (תהלים ע"ז), והחצצות נופלות, שנאמר אף חצציך יתהלכו (שם י"ח) ואין שם מטר אלא אבני ברד, שנאמר נתן גשמיהם ברד.

ותהלך אש ארצה, וימטר ה' ברד, היתה אבן הברד נבקעת והאש יוצא מתוכה ושורף, שנאמר ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, והיתה גחלת האש נבקעת והברד יוצא מתוכה ומכה, שנאמר ותהלך אש ארצה וימטר ה' ברד. (מדרש רבא, שמות ט כג)

8.ארבה- החשש היה פן ירבו ולכן נענשו בכמות עצומה של ארבה:

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה (שמות א,ט-י)

וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות א,יב)

כן ירבה, כן רבה  (ק) וכן פרץ. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה (רש"י,שם)

כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ
וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה (שמות י,ד-ה)

9.חושך-  מלך מצרים משנה את שמות המיילדות ששירתו אותו  שמביאות אור וחיים לעולם לשמות מצריים והקב"ה משנה את תפקיד גרמי השמיים ומשרתים אותו ומביא חשכה לעולם:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה (שמות א,טו)

דהנה מלך מצרים זה דרכו ברצותו שיהיו ישראל סרים למשמעתו, הניח להם שמות בכדי שיהיו נמשכין כל כחות הנפש אחרי שמו שהניח על פי עצת הסט"א, וזהו ויאמר מלך מצרים (אשר זה דרכו כל היום) למילדות העבריות (מה אמר להן) אשר שם האחת (יהיה שמה) שפרה ושם וכו' (ובאמת היה שמותיהן העבריות יוכבד ומרים, וכיון שהניח להם שמות אזי היה בטוח שיתמשכו אחר השם וישמעו לעצתו),

( ספר בני יששכר - מאמרי חדש ניסן - מאמר ד )

10.בכורות: צעקת בכורי מצרים כנגד צעקת בני ישראל- שהם הבכור של עם ישראל:

בכוריהם מפני מה מתו?

מפני שאמר פרעה, בילדכן את העבריות וגו׳ אם בן הוא והמתן אותו וגו׳ (שם א-טז). לולא רחמיו של הקב״ה, אילו אמר בת היא והמתן אותה נתמעטו שונאיהם של ישראל באותה שעה, לפי שדרכו של איש לישא עשר נשים ולפרות ולרבות מהן והיו בניו מרובים. אבל אין דרכה של אשה שתינשא אפילו לשני בני אדם כאחת, וגם אינה מולדת כשהיא נישאת לשניים יותר מאילו היתה נישאת לאחד. אבל המיילדות לא עשו כן, שנאמר: ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים (שם שם-יז). וראה הקב״ה את מחשבות פרעה וחשב לו את הדבר כאילו נעשה.

מכאן אמרו חכמים, עכו״ם נתפסים על מחשבה רעה, אבל על הטוב עד שיעשה מעשה.

(אליהו רבא,ז)

11.גם הקב"ה מדבר- דרך המכות למצרים ודרך הדיברות לעם ישראל:

עשר המכות כחוליה מקשרת בין 10 המאמרות ו-10 הדיברות:
...שהיה צורך לעשר מכות להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדיברות (שפת אמת, פ' בא, תרל'א)

12.טביעת מצרים בים סוף:

וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם...  (שמות א,טז)

מרכבות פרעה וחילו. מרכבות פרעה הם שש מאות רכב בחור שלקח ממצרים, וחילו זהו רכב מצרים, ומבחר שלשיו זהו ושלשים על כלו, ולפי שהיה ראוי הכתוב לומר כן מרכבות פרעה וחילו ירה בים סוף ומבחר שלשיו טבעו בו יתכן לומר שיהיה באורו כי נדונו מרכבות פרעה בים למעלה ולכך טבעו בים סוף למטה, ודרשו רז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו הוא גזר (שמות א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לפיכך מרכבות פרעה וחילו ירה בים, הוא גזר (שם) וראיתן על האבנים לפיכך ירדו במצולות כמו אבן: (רבנו בחיי,טו,ד)

חלק ה: מה עיכב את גאולת מצרים? הדיבור הרע של דתן ואבירם 

1.לשון הרע- גאולת מצרים התעכבה בשל המלשינים שזהו חטאו המרכזי של הפה:
א.המלשינים-סיבת הגלות:
...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)

ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)

ב.המצרים הרעו את עם ישראל להיות דוברי לשון הרע ולכן לא יכלו להיגאל כל עוד נגע זה בקרב עם ישראל:

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה(דברים כו,ו)

וירעו לנו מיבעי, אלא הפירוש וירעו אותנו המצרים, עשו אותנו לרעים וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו ונוסף גם הוא על שונאינו... מה שלא עלה על דעת ישראל" (העמק דבר, דברים כ"ו ו).

אכן משה היה ירא שיש בישראל בעלי לשון הרע  דאיתא במדרש אכן נודע הדבר כיון ששמע דבריו אמר אכן לשון הרע יש בינהם היאך יהיו ראויים לגאולה עכ"ל וצריך ביאור הרי עובדי עבודה זרה היו  ואם חטא גדול הזה לא יעכב הגאולה היאך יעכב אותה חטא לשון הרע אבל יבואר שמי שרוצה לעביר דבר רע צריך לסתום מקורה ולעקור שרשה ...ומצאנו שתחילת גלות מצרים היה ע"י לשון הרע שאמרו "הבה נתחכמה לו וגו' ונוסף על שונאנו ועלה מן הארץ הרי שדברו המצרים  רע על ישראל כאילו רוצים למרוד בהם מה שהיה שקר גמור ולכן המביא ביכורים סיפר בעל ההגדה וירעו לנו המצרים ...ואם כי לשון הרע הזה גרם הגלות - לא תיפסק רק אם נשמרו מלחטוא כזה ולכן כששמע משה שהיו בישראל בעלי לשון הרע אמר מעתה היאך יהיו ראויים להיגאל טרם עקרו שורש גלותם 

(מנחת עני פרשת שמות)

2.קול רחש הסנה הבוער מסמל את אש הלשון הרע:

דבר אחר, רמז למה שנאמר אכן נודע הדבר. מפני מה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות לפי שיש בהם דלטורין משמיעים קול ענות בחרופים וגדופים על שכבי וערי, (סנהדרין כט:) כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש כך ישראל אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו מ"מ כל אחד לחבירו קוץ מכאוב וסילון ממאיר כמנהג דורות הללו ותמיד משמיעים קול כקול הסיר כמ"ש (קהלת ז.ו) כי כקול הסירים תחת הסיר כן קול הכסיל, וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות, ובעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי כי תצא אש המחלוקת מסלע המחלוקת האבות מבערים אש והבנים מלקטים עצים ע"כ בערה בהם אש ה', לכך נאמר והסנה איננו אכל כי אע"פ שאש התלאות יבער ביעקב מ"מ מציאת הסנה נשאר קיים בכל דור ואיננו אכל כי לא יכלו הקוצים מן כרם ה' צבאות בית ישראל. (כלי יקר,שם)

3.האותות לבני ישראל - רמזו על תיקון חטא לשון הרע אצל בני ישראל:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:  וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:  ...
 וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)

א.הנחש היה הראשון שאמר לשון הרע, נצטרע , ומיתה(הדם השפוך)  ירדה לעולם בעקבות החטא:

נחש הקדמוני, על אשר אמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע (תנחומא מצורע, ב)

ב: אות הנחש- חטא לשון הרע:

והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)

ג:אות הצרעת- עונש לשון הרע

...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)

ד.אות הדם- תוצאות לשון הרע

"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבלי, בבא מציעא נ"ח עמוד ב')

4.המופת לפני פרעה- רמז לו על הלשון הרע של פרעה כלפי ה':

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָֹ-ה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: (שמות ז,י)

ויהי לתנין. תחילת האותות שעשה לפרעה היה תנין והוא נחש, כן אמר לו הקב"ה במכת הדם והמטה אשר נהפך לנחש. וזה שנהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כגון סוס או שור ואריה וזאב, הטעם בזה לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון, וכן פרעה הרשע חטא בלשון, הוא שאמר (שמות ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה', ומפני זה היה תחילת האותות נחש לרמוז לו שיענש על חטאו כמו שנענש הנחש, ומצינו שכל המטיח דברים כלפי מעלה נידון בנשיכת נחש, והוא שכתוב (במדבר כא, ה) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם, ו) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם. ועוד כשם שהנחש מתעקם ומתפשט ואינו מתקיים בענין אחד כך פרעה הרשע מקשה את לבו ומתחזק ברשעו ולכובד המכות היה מודה לשלח את ישראל ואחר כך חזר והכביד את לבו הוא שכתוב (שמות ח, יא) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו, ומה שהכתוב הוציאו בלשון תנין לפי שפרעה נקרא תנין שנאמר (יחזקאל כט, ג) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. ורמז לו בזה כי כשם שבלע מטה אהרן את מטותם כן עתיד הקב"ה להבליע את פרעה וחילו בים סוף. ובמדרש (תנחומא וארא ג) ויהיו לתנינים, אמר פרעה כך מדתו של אלהיכם, מכאן יוצאים כשפים לעולם:
(רבנו בחיי על שמות פרק ז פסוק י)

5.מדוע נצטווה אהרון לעשות את המופת לפני פרעה ולא משה? ה' דקדק עם משה שאמר בעדינות לשון הרע של ישראל

מעתה לא ידעתי למה לא ביקש רבינו טעם על מופת המטה שהשליכו אהרן להופכה לתנין ולא היה ע"י משה והנראה לומר בטעם הדבר לפי שמשה נענש עי"ז שא"ל הקדוש ברוך הוא מה זה ויישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה ופירש"י התם שלפי שתפס אומנותו של נחש שסיפר לה"ר על ישראל וכיון אפי׳ שזה היה קטיגור עליו לא יכול ליעשות מופת זה על ידו (משכיל לדוד,שם,ז,יז)

6.הראייה שלא היה בהם לשון הרע- לא יחרץ כלב לשונו:

ואמרו רז"ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג.א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא.ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה(כלי יקר,בראשית,לז,ב)

7.נקיון הלשון מאפשר את  הרחבת הפה:

אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ: (תהילים פא,יא)

אם כל הענין שירדנו למצרים, היה בגלל חטאי הלשון... אז כשהקב"ה הוציא אותנו ממצרים, כי תיקנו את הלשון... הַרְחֶב פִּיךָ הפה שלך מתוקן מחטאי הלשון אז וַאֲמַלְאֵהוּ בדברי תורה... אפשר ללכת עכשיו למתן תורה...
(משיחתו של הרב ברוך רוזנבלום שליט"א)

8.נצטוו לשאול כלים שנה לפני גאולתם כדי לוודא שאין בהם יותר מלשינים:

ואמנם כמה גדול שכר השתיקה נודע לישראל בגלות מצרים ..ראיה שלא היו בהם דלטורין שהרי נאמר י"ב חודש קודם שיצאו דבר נא באזני העם וישאלו ממצרים ולא היה בהם אחד שהגיד למצרים (מנחת עני , פרשת שמות,ע"מ יח)


9.סוד העיכוב ליציאת מצרים- בעלי הלשון הרעה המיוצגים ע"י  דתן ואבירם 

א.רק כאשר לדתן ואבירם אין יותר השפעה ציבורית של לשון הרע על עם ישראל ניתן להתחיל את תהליך הגאולה:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט)

כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם,  והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י,שם) 

ב.דתן ואבירם נשארים עם פרעה במצרים ומשמשים לו כיועצים:
 וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר (שמות יד,ג)

וְיֵמַר פַּרְעה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי יִשְרָאֵל דְּמִשְׁתַּיְירוּן בְּמִצְרַיִם מְטַרְפִין הִינוּן עַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא טָרַד עֲלֵיהוֹן טַעֲוַות צְפוֹן נַגְדוֹי דְּמַדְבְּרָא (תרגום יונתן,שם)

ג.דתן ואבירם לא מתו ב-3 ימי האפילה בגלל שהיו משוטרי ישראל שספגו מלקות עבור עם ישראל:

והשוטרים האחרים שמסרו עצמם על ישראל וסבלו מכות עליהם, וכמו שכתוב ויוכו שוטרי בני ישראל, אלה זכו שיהיה רוח הקודש שורה עליהן כמובא שם במדרש רבה, ודתן ואבירם שלא זכו למעלות רוח הקודש, מפני שהיו מחרפין ומגדפין בהצותם על ה' ועל משה, בכל זאת הזכות הזו על מה שהיו מוסרים נפשם, וסבלו יסורי הגוף כדי להקל העבודה מבני ישראל, היה תולה להם שלא ימותו בג' ימי האפלה, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה על הטוב שעשה... ולא יכולין להשוות אותן להפושעים שבישראל שנזכרו שם, שהיה להם פטרונין מן המצרים, והיה להם במצרים עושר וגדולה ולא רצו לצאת ממצרים, אלה מתו בג' ימי אפלה, כי אלה לא השתתפו בצערן של ישראל, ולא לקחו חלק בהעבודה הקשה, אבל דתן ואבירם שלא רצו לצאת יחד עם משה וישראל, כמו שכתוב ואישתיירו בארעא דמצרים, לפי שעה זכות המצוה תלה להם לעבור את הים 
(חידושי מהרי"ל דיסקין, בשלח, ד"ה ואמר פרעה לבני ישראל) 

ד.דתן ואבירם חוזרים בתשובה מול מעמד קריעת ים סוף ומצטרפים לעם ישראל:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם(שמות יד,כב)
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד,כט) 

ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'. מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים, והם דתן ואבירם שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע הים עליהם לבד (באר מים חיים,שם)

ה.דתן ואבירם מהווים אופוזיציה מול משה במהלך שהותם במדבר:

וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, זֶה דָּתָן וַאֲבִירָם, קְרָאָם נִצִּים עַל שֵׁם סוֹפָם, הֵם הֵם שֶׁאָמְרוּ דָּבָר זֶה, הֵם הָיוּ שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן, הֵם הָיוּ שֶׁאָמְרוּ (במדבר יד, ד): נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, הֵם שֶׁהִמְרוּ עַל יַם סוּף. (שמות רבא,א,כט)

ו.סופם של הדלטורין -דתן ואבירם- היה שהאדמה פתחה פיה ובלעה אותם(במחלוקת קרח ועדתו):

 וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:... וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ (במדבר טז,כז-לב)

10.סיכום: נקיון הלשון נותן את הלגטמיות ליציאת מצרים
ירידתן של דתן ואבירם מסמלת שעם ישראל הוריד את בעלי הלשון הרע מקדמת הבמה וממילא כעת הוא ראוי להיגאל ולכן משה מצטווה רק אז ללכת ולהתחיל בגאולה
משה רבנו מביא את האותות לא כדי להראות כוחו בכשפים אלא כדי לשים על השולחן את הלגיטמיות של עם ישראל לצאת- שכן הם אינם נגועים עוד בלשון הרע וזו הסיבה שהוא מביא דווקא אותות אלו לפרעה (ענ"ד)

חלק ה: שירת הים- מדרגה נוספת בגאולת ישראל

0.השירה שאחרי המלחמה:

‏השירה במקרא שמורה אך ורק לניצחונות במלחמה. כך היא שירת דבורה על ‏ניצחון ישראל על צבא סיסרא ושירת דוד על ניצחונותיו על אויביו. המסורה ‏מביאה את רשימת שלושים ואחד המלכים שניצח יהושע (יהושע יב) בדרך של ‏שירה, והגמרא מגדירה אותה כ'שירת מלכי כנען' (מגילה טז ע"ב) על ניצחונו של ‏יהושע עליהם. גם רשימת עשרת בני המן במגילת אסתר נרשמה כשירה, וכך היא ‏מוגדרת בהלכה (שם). זו היתה שירת הניצחון במלחמה שעשרת בני המן הובילו ‏אותה נגדנו, מלחמת השמדת עם ישראל שתכנן המן. כאשר נהפכה הקערה על ‏פיה והתקיים בעם ה': "אשר ישלטו הַיְהוּדִים המה בְּשנְאִיהֶם" (אסתר ט, א), נאמרה ‏‏שירת 'עשרת בני המן'. 

שירת 'האזינו' נקראת כך על שם סופה, הניצחון במלחמת ‏נקמת ה' באויבי ישראל:

‏

כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם: } אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם:  אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:  הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: (דברים לב, מא-מג)

‏

‏גם שירת הבאר (במדבר כא, יז-כ), שהיא לכאורה שירה תמימה על אספקת המים ‏לעם ישראל במדבר, הוגדרה על ידי חז"ל כשירת הניצחון הישראלי במלחמת ‏נחלי ארנון על סיחון מלך האמורי וצבאו.

‏

‏גם מלחמות ישראל בדורנו - מלחמת העצמאות, מלחמת קדש ומלחמת ששת ‏הימים -- הולידו שירים רבים. ואכן, יש במקרא רמזים לשירות גם לכבודם של ‏מושיעים בשר ודם. בת יפתח יצאה לקראת אביה בתופים ובמחולות אחרי ניצחונו של בני עמון,  כשם שמרים הנביאה יצאה בתופים ובמחולות עם נשות ‏ישראל לכבוד ה' על ניצחונו על המצרים ים סוף.

אך לשירת בת יפתח היה, כידוע, סיום רע מאוד. וכך גם שירת הנשים בתופים ‏ובמחולות לכבוד דוד, שניצח את גוליית  גם לה היה סיום רע: היא הביאה ‏לקנאתו של שאול בדוד, שהובילה לרדיפותיו הקשות אחרי דוד במטרה להורגו. ‏וכן בתורה - שירת למך לכבוד ניצחונו באוזני נשיו היתה מן הגורמים למבול,... שירות ‏לכבוד ניצחונו של ה' במלחמתו עם אויביו כשירת הים וכשירת דבורה (שבהפטרת ‏פרשתנו), נותרו יפות ושמחות.

(כי קרוב אליך,הרב יעקב מדן, ע"מ 207-208)

1.בין אז לאז- שירת הים פותחת בתיקון הדיבור של משה:

אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שיר השירים ד, יא): נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בַּמֶּה שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בּוֹ אֲנִי מְקַלֶּסְךָ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חִיָּא מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה עַל הַמֶּלֶךְ וְאָמַר הַמֶּלֶךְ לַדֻּכָּס שֶׁלּוֹ נֵלֵךְ וְנִלָחֵם בָּהּ, אָמַר לוֹ דֻּכָּס אֵין אַתָּה יָכוֹל, הֶחֱרִישׁ הַמֶּלֶךְ וְהָלַךְ בַּלַּיְלָה בְּעַצְמוֹ וּכְבָשָׁהּ. יָדַע דֻּכָּס עָשָׂה עֲטָרָה וְהֵבִיא לַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הָעֲטָרָה הַזּוֹ לָמָּה, אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁחָטָאתִי בְּדָבָר וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין אַתָּה יָכוֹל. כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה, כג): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, וַהֲרֵי טִבַּעְתָּ אוֹתוֹ לַיָּם, לְכָךְ אֲנִי מְשַׁבַּחֲךָ בְּאָז, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה.
(שמות רבה כג,ג)

2.שירה- נגינה ודיבור שהוא מעל הזמן- עבר הווה ועתיד:

‏המתבונן יראה, שהמילה "אז" מתאימה גם בלשון עבר וגם בלשון עתיד. למשל - "אָז ‏ימַלָא שחוק פִינו" (תהלים קכו)-- בעתיד, ו"אֶז הוּחַל לְקֶרא בְּשֶם השם" (בראשית ד, כו) -בעבר.‏ המילה "אז" מבטאת מושג הקשור למעלה מן הזמן, לחיבור בין העבר, העתיד ‏וההווה, אין מילה מתאימה יותר ממנה לפתוח בשירה. משה שר את שירת ה'אז' - ‏החיבור בין העבר לעתיד.

‏

‏אם נעמיק קצת יותר נראה, שתובנה זו היא גם עצם מהותה של 'השירה' בכלל, ‏שהרי מהו המושג שירה?

‏

‏"שירה" מזכירה את המילה "שורה" ואת המילה "שיר" - שיר בלשון המשנה היא ‏טבעת/שרשרת עגולה. מה הקשר ביניהם? ‏

‏"שיר" מורכב מהמשכיות של טונים, ומשילוב והרמוניה של כלי נגינה שונים. כל טון ‏לכשעצמו אינו בעל ערך, ופעמים אף צורמני. בדיוק כשם שצליל תופים או חצוצרה ‏לבדם אינו ערב כל כך לאוזן. היופי של השיר נובע מהרציפות והשילוב, החיבור ‏וההרמוניה של שרשרת הצלילים והכלים יחדיו. לכן 'שיר' הוא כמו 'שורה', בה

‏מסודרים הדברים זה אחר זה ברצף והמשכיות. 

‏

‏השירה בוקעת כאשר פתאום אנו רואים כיצד כל "כלי וכלי", כל אירוע ואירוע, מצטרף ‏לשרשרת אחת גדולה - שרשרת הנחרזת על ידי ידיו הטובות של הבורא. הוא ‎אשר‏ ‏‏נמצא מעל הזמן (שם הבורא - הוויה - היה הווה ויהיה), ורק הוא יודע מראש כיצד כל ‏שלב, גם אם הוא קצת כואב, מוביל אותנו בסופו של דבר אל התכלית הרצויה. בשירה ‏‏כמו ב'שיר' אנו סוגרים מעגל, העבר והעתיד מתחברים נוכח אירועי ההווה. שלשת

‏מימדי הזמן מתאחדים.

(משהו טוב/הרב משה שיינפלד, פרשת בשלח ע"מ 226)

3.שירת הים כסמל למדרגת הנבואה העילאית של בני ישראל אחיר קריעת ים סוף:

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם וְאוֹמְרִים שִׁירָה, הִתְגַּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, וְכָל מַרְכְּבוֹתָיו וְחֵילוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ אֶת מַלְכָּם שֶׁעָשָׂה לָהֶם כָּל אוֹתָם נִסִּים וּגְבוּרוֹת, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יָדַע וּהִתְבּוֹנֵן מַה שֶּׁלֹּא יָדְעוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ שְׁאָר נְבִיאֵי הָעוֹלָם.

שֶׁאִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ וְלֹא הִדְבִּיקוּ הִשִּׂיגוּ חָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה - מִן הַשִּׁירָה הַזּוֹ תִּרְאֶה שֶׁכֻּלָּם הִסְתַּכְּלוּ בַּחָכְמָה וְיָדְעוּ דְבָרִים וְאָמְרוּ. שֶׁאִם לֹא כָּךְ, אֵיךְ אָמְרוּ כֻלָּם מִלִּים אֲחִידוֹת שֶׁלֹּא סָטוּ אֵלֶּה מֵאֵלֶּה, וּמַה שֶּׁאָמַר זֶה - אָמַר זֶה, וְלֹא הִקְדִּים מִלָּה זוֹ לְמִלָּה זוֹ, אֶלָּא כֻּלָּם בְּמִשְׁקָל אֶחָד, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּפִי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְכָל הַדְּבָרִים נֶאֶמְרוּ כְּאִלּוּ יָצְאוּ מִפֶּה אֶחָד? אֶלָּא וַדַּאי כֻּלָּם בַּחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִסְתַּכְּלוּ, וְיָדְעוּ דְבָרִים עֶלְיוֹנִים, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּפִי כָּל אֶחָד וְאֶחָד.

וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁבִּמְעֵי אִמָּם הָיוּ כֻלָּם כְּאֶחָד אוֹמְרִים שִׁירָה, וְהָיוּ כֻלָּם רוֹאִים מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא, וְעַל כָּךְ הָיוּ כֻלָּם מִסְתַּכְּלִים כְּאִלּוּ רוֹאִים עַיִן בְּעַיִן. וּכְשֶׁסִּיְּמוּ הַדְּבָרִים, כֻּלָּם מְבֻשָּׂמִים בְּנַפְשָׁם וּתְאֵבִים לִרְאוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל, וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לִנְסֹעַ מִשָּׁם מֵרֹב הִשְׁתּוֹקְקוּת.

(זוהר מבואר שמות דף ס ע"א)

4.‏השירה היא האחדות הנוצרת מכל הגוונים השונים שמתאחדים להרמוניה שלמה:

‏

‏והנה נראה שזהו עניין שירת הים, שנודע הדבר ש'תרי קלי לא משתמעי, והיינו שכל ‏אחד מישראל הוא בחינת 'קול', שיש לו את הופעת החיים המיוחדת שלו, ופעמים רבות ‏יש סתירה וניגוד בין כל קול וקול, שכל אחר באישיותו חש את השונות מחברו, והדבר ‏עלול להוליד ניגודים, ובוודאי שקשה להם להשתוות ביחד לדבר אחד.  אך הכלל הזה, ‏שתרי קלי לא משתמעי אינו נכון בשירה, כי השירה הנה אדרבא, היא משתבחת בריבוי ‏הקולות והגוונים, ועולה לשבח וקילוס גדול בריבוי יופיה וצליליה. ואפשר שזה עומק ‏התכללות הפרטים בכלל, שאמרו כולם שירה, ואף שהזוהר אומר שהיו פומא חדא, ‏אפשר שלא בוטל הגוון היחודי של כל אחד, אלא שהצטרפו כולם להשגה כללית, ‏בבחינת שירה, וכדרך המבואר שהיו שבילים לפי השבטים בתוך הים, להורות שלא ‏בוטלו הגוונים היחודיים לגמרי, אלא שהתעלו כל כך, ער שמכל גוון יחודי התגלה ‏האור הכללי כולו, כי אין בכלל אלא מה שבפרט, והוא תכלית העילוי, שמתברר שמתוך ‏כל אחד מישראל מתגלה אור ישראל כולו, וה' יאיר עינינו

‏

‏שנזכה לגאולה שלמה במהרה, בהוצאת כל הטוב הגנוז אל הפועל, לאור עולם, וישיר  ‏לה" שירה חדשה כקדם וכתחילה, ואור ה' יאיר עלינו בכל שלמותו, אמן ואמן!

(באור פניך/הרב ראובן ששון שליט"א, שמות ע"מ קפו)

5.שירת הים- נותנת כוחות להתעלות הדיבור האלוקי של כל יהודי בכל הזמנים:

..עיקר התיקון על שפת ים סוף היה תיקון הדיבור. לאחר גלות מצרים בשעה שישראל פצחו בשירה נתנו בכך כוחות חדשים לפיו של היהודי. על כך נאמר במדרש "כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנאמר "אז ישיר משה ובני ישראל " הוי "פיה פתחה בחכמה - אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה ( שם משמואל במדבר תרע"ו)

6.מעלת אמירת שירת הים בזמן הזה- לעולם הבא:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַי-הֹ-וָ-ה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר (שמות טו,א)

וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר - [זהו] לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכַּח מֵהֶם לְעוֹלָמִים. שֶׁכָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לַשִּׁירָה הַזּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא, וְזוֹכֶה לְשַׁבֵּחַ בָּהּ בִּימוֹת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בְּחֶדְוַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא, שֶׁכָּתוּב לֵאמֹר - לֵאמֹר בְּאוֹתוֹ זְמַן. לֵאמֹר בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בִּזְמַן שֶׁשָּׁכְנוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ. לֵאמֹר בַּגָּלוּת. לֵאמֹר בִּגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. לֵאמֹר לָעוֹלָם הַבָּא.

(זוהר שמות נד ע"ב)

7.השירה שלא נאמרה ובגללה לא היה חזקיהו למשיח:

(ישעיהו ט, ו) למרבה הםשרה ולשלום אין קץ וגו' א"ר תנחום דרש בר קפרא בציפורי מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח לכך נסתתם

(סנהדרין צד ע"א)

חלק ו: חג הפסח ממוקד בצורה מודגשת סביב הדיבור 

0.ברכת יצחק ליעקב והכרת "קול" יעקב- התרחשה בפסח:

הגיע ליל יום טוב הפסח וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמ' בני הלילה הזה העליונים אומרים שירה הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים היום הזה ברכת טללים עשה לי מטעמים עד שאני חי אברככה ...
ואמ' יצחק הקול קול יעקב יעקב בייחוד השם הקול קול יעקב יעקב בהגיון תורה והידים ידי עשו בכל שפיכות דמים ובכל מות רע ולא עוד אלא כשמכריזין בשמים הקול קול יעקב השמים רועשין וכשהם מכריזין בתחנונים הקול קול יעקב וכל מי שהוא שומע ועושה חלקו עם הידים ידי עשו.
ר' יהודה אומ' עשרה ברכות בירך יצחק את יעקב על טלי השמים ועל דגן הארץ כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שנ' ויתן לך האלהים מטל השמים יעבדוך עמים (פרקי דרבי אליעזר,פרק לב)

1.הדיבור האלוקי "תקוע" במצרים:
…כידוע בספרים דפסח רמז פה סח כי מקודם היה הדיבור בגלות כידוע דעל כן אמר משה רבינו ע"ה לא איש דברים אנכי וכל מי שזוכה להשיג האור דיציאת מצרים שהוא יציאת הדיבור מגלות שמתעורר בכל שנה באותו זמן כידוע מקדושת הזמנים יוכל להרבות דיבורים כרצונו. ושמעתי רמז "וישובו ויחנו לפני פי החירות" שצריך להתיישב ולחנות קודם שיוציא פיו לחירות לדבר ככל העולה על רוחו.

(פרי צדיק עמלה של תורה – א)

2.מצוות הגדה:

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: (שמות יג,ו-ח)

3.הרחבת הפה בליל הסדר:

ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה. כי כתב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות ויש ה' מוצאות הפה. ונגד שינים הוא אכילת מצה. ונגד הד' אחרים. הכוסות. שכל הבחי' הנ"ל היו בגלות שלא היו יכולים להוציא הדיבור לפני ה' כראוי. וכ' אנכי ה' כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. ובוודאי הוא הרחבת פה בשבחים והודאות. ולכן תקנו הרבה שבחים בליל פסח כמ"ש ז"ל פה סח כיון שהדיבור יצא לחירות הי' רק כדי להלל ולהודות (שפת אמת ויקרא פסח תרל"ג)

4.חובת אמירה:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר. כָּל-מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר:
(הגדה של פסח)

5.מצוה לספר:

וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים. כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה. מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל- הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (הגדה של פסח)

6.אכילת הכרפס- רמז למעלת השתיקה:
'כרפס' - ראשי תיבות: כלל ראשון פה סתום, כשהפה סתום וסגור ונזהר לא לדבר דברים בטלים הוא ניצול מחטא, כי מרבה דברים מרבה חטא, והצעד הראשון להתקדש הוא להיות זהיר בדיבורו, וזה הרמז קדש ורחץ, אם ברצונך לקדש עצמך ולהתרחץ מהחטא - כרפס - כלל ראשון פה סתום..." (בשם החיד"א) 

7.מצה- לחם עוני- שעונים עליו דברים הרבה(פסחים לו,ע"א):

לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. דמצוה לספר ביצ"מ. והוא מתקן הפה והלשון כמ"ש ארון נשא את נושאיו וכל מצוה בכל אבר המתעסק בה נותנת כה וחיות לאותו אבר. ומצות אכילת פסח ומצה מתקן האכילה. והסיפור מתקן הדיבור. ולכן פסח פה סח. וכזית פסחא בביתא והלולא מרפסין איגרין. שנפתח פיהם של ישראל ע"י הפסח והמצה שזה הי' עיקר יצ"מ. כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי להודות כו'. וז"ש המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח פי' שצריך להיות נתפעל שע"י הסיפור נעשה פיו כמעין המתגבר להרבות בסיפור שלא כדרכו. ז"ש שעונין עליו דברים הרבה: (שפת אמת ויקרא פסח תרס"ג)

8.קהות השיניים:
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ.
וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר.
וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ.
אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.(הגדה של פסח)

הגמרא במסכת ערכין (טו,ע"ב) אורמת על כפל הלשון "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה"(תהילים קכ,ג) שהקב"ה הקיף את לשון האדם בשתי חומות: שיניים ושפתיים כדי שלא תדבר לשונו סרה.
אולם הרשע שאינו שם מחסום ללשונו הרעה,ולא הועילו לו שני הומרים,אנו מצווים להקהות את שיניו,שמאחר ולשונו אינה מרסנת את עצמה,למה לו חומה

(מתוך הגדה של פה סח, לר' אברהם ארלנגר ,ע"פ הגדה של פסח זרע קודש)

9.הפה מסמל את ההתחלה:
פסח פה סח כדאיתא בספרים. דהנה כל מצות לילה זו בפה. סיפור ואכילה ושתי'. כי עיקר כחן של ישראל בפה. וביצ"מ ניתן להם זה הכח כמ"ש במ"א בפ' הרחב פיך. ותינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. לכן סיפור יצ"מ הכנה אח"כ לקבלת התורה וזה ואמלאהו. וכן במצות בכורים וענית ואמרת. וכמו כן בפסח התחלת השנה צריכין להודות על התחלת בחירת בנ"י כי פה הוא התחלת הדבר פתיחת ההסגר. אח"כ בקבלת התורה נגמר הבאת הביכורים כדכ' וביום הביכורים שהוא גמר הבאת פרי העבודה של בנ"י בכל שנה ושנה:  (שפת אמת ,תרל"ט,ויקרא,פסח)

10.שלושת הרגלים כנגד- דיבור מעשה מחשבה:
הג' מועדות הם נגד ג' בחי' דיבור מעשה מחשבה. כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל והדיבור לכן פה סח לכן נתקן מגילת שיר השירים כדכ' במד' נשיר למי שעשאנו שירים בעולם כדכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ובשבועות בחי' המחשבה והדעת שהוא קבלת התורה. ובסוכות בחי' המעשה כדכתיב ולקחתם לכם והישיבה בסוכה והקפות ונענועים שזה כולל כל תנועות הגוף.(שפת אמת ויקרא פסח תרמ"ב)

11.חודש ניסן מכוון בספר יצירה כנגד חוש ה-דיבור:

י"ב חושי הנפש - רשימה מלאה

חֹדש	חוש	שבט	חֹדש	חוש	שבט	חֹדש	חוש	שבט
ניסן	דבור	יהודה	אב	שמיעה	שמעון	כסלו	שינה	בנימין
איר	עיון	יששכר	אלול	מעשה	גד	טבת	כעס	דן
סיון	הילוך	זבולון	תשרי	מישוש	אפרים	שבט	אכילה	אשר
תמוז	ראיה	ראובן	חשון	ריח	מנשה	אדר	שחוק	נפתלי

(ע"פ הרב גינזבורג, מאמר - ניסן- חודש הדיבור)

12.פעם ראשונה שאמרו הלל שזוהי מדרגת הדיבור העילאית - בפסח:
את מוצא עשרים וששה דורות משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, ולא אמרו הלל. וכיון שיצאו ישראל ממצרים משעבוד של טיט ולבנים אמרו הלל. ואימתי אמרו? בשעה שבאת מכת בכורות... (מדרש תהילים קיג)

13.יצאו ועמדו לפני פי החירות- חיווי גיאורגפי לעניין הדיבור:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: (שמות יד,ב)
ויחנו לפני פי החירות. הוא פיתום, (פ) ועכשיו נקרא פי החירות, על שם שנעשו שם בני חורין (מכילתא בשלח פ"א), (צ) והם שני סלעים גבוהים זקופים, והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים:(רש"י,שם)

חלק ז: הדיבור האלוקי -בין מאמרות לדיברות

פתיחה: מדוע לא שמע יתרו על מכות מצרים ומדוע אם כן שמע זה לא הניע אותו לבוא ?

וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא,  (א) קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קטז.):(רש"י,שם)

0.משה "כבד הפה" מדבר אל כל העם במעמד הנשגב של מתן תורה ולפניו !

וַֽיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָֽאֱ-לֹהִים יַֽעֲנֶנּוּ בְקֽוֹל (שמות יט,יט)
משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך, והקדוש ברוך הוא מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע: (רש"י,שם)

1.מאמרות-מכות-דיברות:
שהיה צורך לעשר מכות להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדיברות (שפת אמת, פ' בא, תרל'א).

א.האדם מילא את מהמאמרו שבהם נברא עולם הטבע בקליפות ולכן המכות הסירו אותם והדיברות נתנו להם משמעות חיובית ובונה מחדש:

...
כשהרמב"ם (הלכות יסודי התורה) מבקש לחנך את האדם למציאות ה' בעולם הוא פותח בהתבוננות לפלאי הטבע: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי', וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו'".

על פי דברים אלו אפשר להתבונן בפתגמו של הרבי מגור. עולם הבריאה שנברא ב"עשרה מאמרות" אמור היה להספיק למקם את האדם במקומו המדויק מתחת שמי ה'. הוא לא הבורא ולא אדון הארץ; הוא נברא אחד מתוך עולם שלם וחלה עליו אחריות השמירה: שמירת האדם, שמירת החי ושמירת הטבע. אולם האדם של ספר בראשית שכח את מקומו. המבול בא לעולם בגלל קלקול זה, אך האדם נשאר בשלו. המאמרות שבהם נברא העולם נתמלאו קליפות והוסתרו. קול הבורא נבלע בקליפות אלו ולא הגיע לעולם. ספר שמות נפתח בעולם שיש בו העלמות מוחלטת של אור ה'. במצרים אין מקום לאמונה בבורא עולם ומנהיגו. החוסן נתון בידי המלך ונתיניו. פרעה מתבונן על היאור ואומר: "לי יאור". כנגד תרבות השפע המשכיחה את מקומו של האדם, בא הבורא ומעביר לכולם "סדרת חינוך" בדמות עשר המכות....

זו תכלית המכות. להביא את פרעה, מצרים וישראל להכרה שיש מנהיג לעולם שמנהיג את עולמו בדין וברחמים. כל זה משמש הקדמה ומבוא להוצאת ישראל ממצרים והעמדתם לרגלי הר סיני. שם ישמעו בקול את עשרת הדיברות. אז יידע העולם שהאדם המודע לנוכחות האלוהית בעולם לוקח אחריות לחיי הזולת, לכבודו ולחירותו.

(מאמר האחריות לשמור/פרשת וארא, הרב בנימין לאו)

ב.המאמרות היו מלכתחילה סתומים עם קליפה ולכן היה צורך של התגדלות על דרך השלילה וההרס במכות מצרים ועל דרך החיוב בעשרת הדיברות:

המטרה המוצהרת של יציאת מצרים היא לקיים את הבטחתו של הקב"ה לאבות לתת את הארץ לבניהם. אלא שהתהליך הזה מלווה גם במכות. מה מטרת המכות? הרי אפשר היה שהקב"ה לא ישאל את פרעה, או שלא יקשה את לבו ויאפשר לו לשחרר אותנו בקלות. אבל הקב"ה מסדר את העניינים באופן כזה שלא תהיה בררה אחרת. כביכול הקב"ה מעוניין שתהיינה המכות ושיהיה סירוב של פרעה. המכות שצפויה מצרים לקבל הן ההתגלות המשמעותית ביותר בהיסטוריה. העולם נברא בעשרה מאמרות. המאמרות הם הדיבור החופשי של הבורא, אבל הם יצרו עולם שמסתיר את הקב"ה. זהו דבר פרדוקסלי: ריבונו של עולם דיבר, או ליתר דיוק אמר, והדיבור מסתיר אותו. יש אפוא עשר הסתרות בעשרת המאמרות. ביציאת מצרים נוצר לראשונה שלב ההתגלות הזו. הקב"ה רוצה לקדוח חורים במאמרות שהסתירו אותו עד כה, כדי להתגלות. עשר המכות הן עשר הקדיחות הללו. אלא שמצרים לא הייתה ראויה מבחינה מוסרית – וההתגלות הזו חיסלה אותה....

המכות אם כן לא התגלו אלינו, אבל עם הזמן הן עברו סובלימציה והפכו לעשרת הדיברות. המאמרות הפכו למכות, והמכות הפכו לדיברות. השלב החדש של האנושות מתחיל – התגלות אלוקית בעולם דרך הדיברות אל עם ישראל

(אררט פסח תשפא דבר הרב אורי שרקי)

2.ההבדל בין מאמרות לדברות:

א.מצד הקב"ה- לעצמו או לזולתו(ב"י)

ובטעם שינוי הלשונות שאלו נקראו 'מאמרות' ואלו 'דברות'... ד'מאמר' שייך אפילו בלי חיבור לשומע המאמר, אבל דיבור הוא חיבור בין המדבר להשומע, ועל כן יש בלשון לומר 'ראובן דיבר עם שמעון', היינו שהדיבור חיברם כהוראת מלת 'עם', אבל אין בלשון לומר 'ראובן אמר עם שמעון' אלא 'אמר לשמעון' או 'אל שמעון'

("שם משמואל", חלק המועדים – ערב יום הכיפורים, תרפ"א בשם בעל האבני נזר)

ב.מצד התוכן שלהם- הטבע לאומת המובחר שבאדם- עם ישראל- המשכת בריאת העולם:

המאמרות פונים אל הטבע (שאין בו מוסר) והוויה כולה ואילו הדיברות אל אדם וליתר דיוק אל העם הנבחר ובכך יש איזו השתקפות בין מאמרות לעולם ודיברות לבחיר הבריאה ומעין המשכיות של בריאת העולם

(ענ"ד)

3.בין המכות לדיברות:

נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים 
א.אנכי כנגד מכת דם ויהפך לדם יאוריהם (תהלים ע"ח מ"ה) אל תאמר כפרעה לי יארי ואני עשיתני (יחזקאל כ"ט ג') אל תאמר שאני בראתי עצמי
ב.לא יהיה לך כנגד [מכת] צפרדעים (עלו) [שעלו] בתנורים (חומם) [בחומם] אמר הקב"ה הצפרדעים חלקו לי כבוד ואין אתם חולקים לי כבוד?
ג.לא תשא כנגד מכת כינים שהשביעם הקדוש ברוך הוא ועלו
ד.זכור כנגד מכת ערוב אמר הקב"ה לא תערוב ולידן חולא ושבתא כחד
ה.כבד כנגד מכת דבר דכתב למען יאריכון ימיך (שמות כ' י"ב)
ו.לא תרצח כנגד מכת שחין אמר הקדוש ברוך הוא אל תהי רוצח ודמו של אותו האיש בגופו
ז.לא תנאף כנגד מכת ברד ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שם ט' כ"ד) וכתב היחתה איש אש בחיקו וגו' כן הבא על אשת איש וגו' (משלי ו' כ"ז עד כ"ט)
ח.לא תגנוב כנגד מכת ארבה כתב בעד החלונות יבואו כגנב (יואל ב' ט')
ט.לא תענה כנגד מכת חושך אמר הקדוש ברוך הוא אם אין עדותך מאירה לך כאורה הזאת אל תעידנה 

י.לא תחמד כנגד מכת בכורות שהיו המצרים שטופים בזימה ונמצאו כולם בכורים
(פסיקתא רבתי פרשה כא )

4.דיברות נאמרו כרצף אחד אך האדם זקוק זשהדיבור אליו יהיה טיפין טיפין:

"וידבר אלהים" – אין אלהים אלא דיין ליפרע, ונאמן לקבל שכר: "את כל" – בדבור אחד, מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן, שנאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". אם כן מה ת"ל "אנכי ה' אלהיך... לא יהיה לך..."? – מלמד שאמר הקב"ה בדיבור אחד עשרת הדברות, חזר ופירשן דיבור דיבור בפני עצמו. שומע אני אף כל דברות שבתורה נאמרו כולם בדיבור אחד? ת"ל "את כל הדברים האלה". אלה נאמרו בדיבור אחד ושאר כל הדיברות דיבור דיבור בפני עצמו:

(מכילתא דרבי ישמעאל כ׳:א׳)

5.מאמרות בריאה ודיברות תחזוקה:במדרש מגיד דבריו ליעקב וגו' חקיו ומשפטיו לישראל וגו', פירוש דבריו הוא עשרת הדברות, והוא הנהגתו יתברך את כל הבריאה, כמו שאמרנו במקום אחר, כי בעשרה מאמרות נברא העולם, ובעשרת הדברות מתקיים העולם שהקב"ה מנהיג העולם במצות ופקודיו שמסר לבני ישראל, ובכל דבר יש מצוה מיוחדת והם מקיימים הכל, וכפי שמירת בני ישראל המצות כך מתנהג העולם... (שפת אמת, משפטים תרל"ז)

6.במאמרות יש בעולם עדיין צד של ארור שלא ניתן להמתקה ובדיברות- ניתן המפתח להמתיק את הארור:

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי אֲחָא, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת הָיְתָה הָאָלֶ"ף קוֹרֵא תִּגָּר לִפְנֵי כִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְלֹא בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ בִּי, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וגו', לְמָחָר אֲנִי בָּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי וְאֵינִי פּוֹתֵחַ תְּחִלָה אֶלָּא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ

(בראשי רבה א י)

מתמה על כך הגה"ק רבי שלמה קלוגר זצ"ל ב"אמרי שפר" (תחילת פרשת בראשית), ממה ששואל במדרש (ב"ר שם): "למה נברא העולם בב', [ומבאר] שהוא לשון ברכה. [ושואל שוב] ולמה לא באל"ף, [ומתרץ] שהוא לשון ארורה. אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד". נמצינו למדים שפתח הקב"ה מעשה בראשית באות ב' של ב'ראשית ולא באות א', משום שהאות א' היא רמז על א'רור ואות ב' על ב'רכה, אם כן מדוע במתן תורה פתח הקב"ה את עשרת הדברות באות א' (שמות כ-ב): "אנכי ה' אלקיך". ותירץ כי האות א' היא אמנם רמז על א'רור, אבל בכח עסק התורה אפשר להפוך גם את הקללה לברכה, הנה כי כן מטעם זה בשעת בריאת העולם לפני שניתנה תורה, לא פתח הקב"ה מעשה בראשית באות א' שהיא רמז על א'רור, כי לא היה אפשר להפוך את הקללה לברכה בלי התורה, אבל כשניתנה תורה לישראל בהר סיני, פתח הקב"ה את עשרת הדברות באות א' של א'נכי, לרמז שבכח עסק התורה אפשר להפוך גם את הארור לברוך.

(שבילי םנחס פרשת וילך שנת תשפ"א)

7.בין מאמרות לדברות:

בֹּא רְאֵה, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּפִי שֶׁשָּׁנִינוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.

א.אנוכי ה' אלוקיך- יהי אור- התגלות הקב"ה:

א1.ה' הוא אור( אינסוף):

כָּתוּב (שמות ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ. וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. אֱמוּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַזּוֹ נִקְרֵאת אוֹר, שֶׁכָּתוּב (תהלים כז) ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וְגוֹ'.

א2.השימוש בביטוי אור הוא שימוש מושאל:

אין הכוונה שהרוחניות היא ואר ממש אלא רק נקראת כן על שם הדבר הגשמי הדק ביותר שנמצא בעולם החומרי( ע"פ רד"ק מתוך זוהר הקדוש המאור המבואר,שם)

א3.שמות ה' רמוזים במילים יהי אור גימט 232:

שמות הויה בארבעת מילוייהם העולים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן  הם כמניין יהי אור ...והוא אור קדמאה שהוא אור אינסוף שמחייה את הכל

(זוהר חי, מתוך זוהר הקדוש המאור המבואר,שם)

ב.וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם כנגד לֹא יִהְיֶה לְךְ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי- היכולת של ישאל הנקראים רקיע להבדיל בין מים( תורה) למים (עכורים ע"ז) 

כָּתוּב (שמות כ) לֹא יִהְיֶה לְךְ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ'. יְהִי רָקִיעַ - אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם חֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאוֹחֲזִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם. וְהַיְנוּ הַסּוֹד, שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁאַל רַבִּי יֵיסָא סָבָא לְרַבִּי אֶלְעַאי, אָמַר, הֲרֵי אֶת שְׁאָר הָעַמִּים נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְדוֹלִים מְמֻנִּים שַׁלִּיטִים, וְאֶת יִשְׂרָאֵל בְּאֵיזֶה מָקוֹם נָתַן אוֹתָם? שָׁלַח לוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וְיָפֶה שָׁלַח לוֹ.
בְּתוֹךָ הַמָּיִם, בֵּין דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה. וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם - בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וּבֵין עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּקְרֵאת (ירמיה ב) בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים וְגוֹ', שֶׁהֵם מַיִם הַמָּרִים, מַיִם עֲכוּרִים, מְכֻנָּסִים, סְרוּחִים וּמְטֻנָּפִים, וְעַל כֵּן יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים מַבְדִּילִים בֵּין מַיִם לָמָיִם.

ג.שבועת השקר בשם ה' יוצרת מציאות של פירוד בעליונים שזו הפעולה ההפוכה של הקוות והתכנסות המים אל מקום אחד:

כָּתוּב (שמות כ) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךְ לַשָּׁוְא, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשֶּׁקֶר, כְּאִלּוּ הִפְרִיד אֶת הָאֵם מִמְּקוֹמָהּ לְמַעְלָה, וְהַכְּתָרִים הַקְּדוֹשִׁים אֵינָם מִתְיַשְּׁבִים בִּמְקוֹמָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. וְאֵין אַלּוּף אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכָתוּב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, אַל תָּשִׂים פֵּרוּד בִּגְלַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. אֶל מָקוֹם אֶחָד, כָּרָאוּי בִּמְקוֹם אֱמֶת, וְלֹא בְמָקוֹם אַחֵר לַשֶּׁקֶר. וּמָה הַשֶּׁקֶר? הוּא שֶׁהוֹלְכִים הַמַּיִם לְמָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם.

ד.יום השבת הוא יום ההתייחדות והחיבור (בואי כלה שבת מלכתא..) כדי להוציא דשאים(נשמות)ושפע של ברכות לעולם:

כָּתוּב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב. מָתַי מִתְגַּדֶּלֶת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וּמִתְעַטֶּרֶת בְּעַטְרוֹתֶיהָ? הֱוֵי אוֹמֵר, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אָז מִתְחַבֶּרֶת הַכַּלָּה (הגבירה) עִם הַמֶּלֶךְ לְהוֹצִיא דְשָׁאִים וּבְרָכוֹת לָעוֹלָם

ה. שני המאורות - השמש ( המשפיע,התפארת, הקב"ה) והירח(המקבל, המלכות, כנסת ישראל) הם מקבילים ל-2 ההורים אותם יש לכבד:

כָּתוּב כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. מַה זֶּה אוֹמֵר? אֶלָּא אֵלּוּ הַמְּאוֹרוֹת, זֶהוּ אָבִיךְ וְאִמֶּךְ. אָבִיךְ זֶה הַשֶּׁמֶשׁ. אִמֶּךְ זוֹ הַלְּבָנָה. וְאֵין שֶׁמֶשׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (תהלים פד) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים. וְאֵין לְבָנָה אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ס) וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, וְעַל כֵּן הַכֹּל אֶחָד.

ו.אסור לאדם להרוג נפש חיה (אדם) אחר שלא כמו אצל הדגים שהגדול בולע הקטן:

כָּתוּב לֹא תִרְצַח, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְאַתָּה אַל תַּהֲרֹג אָדָם שֶׁנִּקְרָא כָּךְ, שֶׁכָּתוּב וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וְאַל תִּהְיֶה כַדָּגִים הַלָּלוּ, שֶׁגְּדוֹלִים בּוֹלְעִים אֶת הַקְּטַנִּים.

ז.הנאמנות למי שהוא מינו( בן זוגו) הן בבעלי החיים(שלא יזדווג מין שאינו במינו) והן בבני האדם דרך הנישואין:

כָּתוּב לֹא תִנְאָף, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר אָדָם בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ בַּת זוּגוֹ, וְלָכֵן כָּתוּב תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, שֶׁלֹּא תוֹלִיד אִשָּׁה אֶלָּא מִמִּינָהּ, וּמִיהוּ מִינָהּ? זֶה בֶּן זוּגָהּ.

ח.ההסתפקות של הטבע במה שנתן לו ה' וממנה נמשך הציווי שלא יגנוב את מה שאצל זולתו:

כָּתוּב לֹא תִגְנֹב, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע. מַה שֶּׁנָּתַתִּי לָכֶם וְצִוִּיתִי לָכֶם, יִהְיֶה לָכֶם, וְאַל תִּגְנְבוּ מַה שֶּׁהוּא שֶׁל אַחֵר

ט.עדות שקר ברעהו כמוה כעדות כנגד צלם האלוקים שבו:

כָּתוּב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךְ עֵד שָׁקֶר, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ. מִי שֶׁהוּא בִּדְיוֹקַן הַמֶּלֶךְ, אַל תָּעִיד בּוֹ שֶׁקֶר. וּמִי שֶׁמֵּעִיד שֶׁקֶר בַּחֲבֵרוֹ, כְּאִלּוּ הֵעִיד לְמַעְלָה.

י.העזר כנגדו היא זו שעלתה במחשבה להיות אשתו ואותה ייעד לו ה' במאמר העשירי והחותם  ולכן אינו יכול אפילו לחמוד במחשבה אשת זולתו שאינה שייכת לו:

כָּתוּב לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךְ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ וְגוֹ'. הֲרֵי בַּת זוּגְךְ כְּנֶגְדְּךְ, וְלָכֵן לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךְ.


וְהַיְנוּ עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (במדבר ז) עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. נִשְׁקְלוּ כְאֶחָד בְּמִשְׁקָל אֶחָד, וּמִשּׁוּם כָּךְ עוֹמֵד הָעוֹלָם וְנִמְצָא בוֹ שָׁלוֹם. וְעַל כֵּן, אִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, לְהַעֲמִיד הָעוֹלָם בְּשָׁלוֹם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמְּכַפֵּר עַל מִצְווֹת עֲשֵׂה וְעַל מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, כְּדֵי לְהַטִּיל שָׁלוֹם עַל הַכֹּל.

(זוהר מתורגם ויקרא דף יב, ע"א)

סיום: גאולה ודיבור

1.דיבור וגאולה חד הם
..גאולה זהה, כאמור, עם התקשרות הדדית, עם התגלותה של המילה, כלומר - עם הופעתו של הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור חיי חרות הם .
('גאולה, תפילה, תלמוד תורה' בתוך: 'דברי הגות והערכה', הרב סולובייצ'יק)

2.משמעות שחרור הדיבור האלוקי - להביא לעולם את בשורת החירות והגאולה:

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)

חכמי הקבלה מסבירים לנו אחרת, שהכוונה לדיבור האלוהי שהיה שבוי במצרים. יעקב נשלח למצרים כדי לגאול את הדיבור משם. כלומר, כשרבש"ע ברא את עולמו, הוא השתמש בכלי הדיבור, שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם".
הדיבור של הקב"ה חופשי, והוא ברא בדיבורו החופשי עולם מלא בחוקיות והכרח. ולא עוד, אלא שהיצירה היותר מופלאה שהוא ברא באותו עולם היא האנושות, ופיסגת התרבות האנושית בימי קדם היתה מצרים, וכל עניינה של מצרים הוא להיות בית עבדים. יש כאן סתירה נוראה בין הראשית לאחרית, בין בריאת עולם מתוך חרות גמורה, ליצירת אומה שמליאה בחוקיות ושעבוד (-הרצון האלוקי לחופש וחרות לא מתגלה בבריאה, וכמבואר להלן)...

(ע"פ הרב אורי שרקי)

3.סוד הסמכת גאולה לתפילה:

בתפלת שחרית צריך לסמוך גאולה לתפלה, ואין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו בשתיקה, ולא עוד אלא שאסור להפסיק אפילו לקדיש ולקדושה ולברכו. ואם ממתינים שיהיו עשרה שיתחילו תפלת הלחש ביחד, יש להמתין קודם החתימה, ולא אחר שחתמו גאל ישראל. 

ועל פי הזוה''ק אין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו באמן אחר גאל ישראל. 

ולכן השליח צבור יכול לומר בקול רם עד גאל ישראל, כי בלאו הכי אין עונים אחריו אמן. [ראה להלן סי' קיא דעת הרמ''א]. ומכל מקום אם שומע קדיש וקדושה וברכו בין גאולה לתפלה, יכול לשמוע מפי השליח צבור ויוצא מדין שומע כעונה. [ובלבד שהשליח צבור בקי להוציא י''ח קדושה את השומעים]. [שם עמד' תקפז]. (קיצור ילקוט יוסף,סימן סו סעיף י) 

לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה כי על ידי יציאת מצרים נפתח פיהן של ישראל וזה שכתוב : א-דוני שפתי תפתח וקבעוהו בין גאולה לתפילה כי זה תכלית הגאולה: להיות פתיחת פיהם של בני ישראל
(אור יואל פרשת שמות ע"מ סו)

סוף דבר: השפה והגאולה של דורנו - "לשון הרע לא מדבר אלי" (הרב הלפרין)

תחיית השפה העברית- דווקא במקביל לגאולה האחרונה של דורנו :
אין גאולה לעם, לא רוחנית ולא חומרית, אם לשונו אינה נגאלת עמו. (ברל כצנלסון)

החפץ חיים חיבר ספרו בגלל שזה היה גורם התארכות הגלות וראה זה פלא שאחר שנפוץ ספרו החלה הגאולה האחרונה:

וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכת גלותינו, נמצאם הרבה. אך חטא הלשון הוא על כלו מפני כמה טעמים. אחד, כיון שזה היה העיקר לסיבת גלותינו כמו שהבאנו מגמרא יומא ומירושלמי הנ"ל. אם כן כל כמה שלא נראה לתקן זה החטא איך תוכל להיות גאולה, כיון שזה החטא פגם כל כך שעל ידי זה גלינו מארצינו על אחת כמה וכמה שאינו מניחנו לבוא לארצינו. 

(חפץ חיים הקדמה)
_______________________________________________________________________________

http://torahdoc.free.fr/torahdoc/%5B1%5D%20Parasha/Rav%20Friedman/5775/5775-18-Beshalach.pdf

בין מכות למאמרות לדברות :

https://asif.co.il/wp-content/uploads/2021/04/1-2-8-1.pdf


מכות מצרים ומשמעותן:

https://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=2802:28022802-2802&catid=550&Itemid=100513

ויגש- ויחי: סוד ייחודו של יהודה - בין שמים לארץ

 פתיחה: מדוע זכה דווקא יהודה שעיקר המלוכה וההנהגה מזרעו  ולמשיח בן דוד שהוא מזרעו?

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא  שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים (בראשית מט,י)

לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואילך (ר) אלו ראשי גליות שבבבל (סנהדרין ה.), שרודים את העם בשבט, הממונים על פי המלכות: ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל: עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה (ש) שלו, וכן תרגמו אונקלוס. ומדרש אגדה, שילו, שי (ת) לו שנאמר יובילו שי למורא (תהלים עו, יב.) (רש"י,שם)

הקדמה: משמעות השם יהודה

א.הוד- אמירת תודה- עדות מצד אימו:

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְ-הֹ-וָ-ה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת (בראשית כט,לה)

 לפי שראתה ברוח הקודש שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים ולו ארבע נשים, כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה לה יותר מן המגיע (רש"י,שם)

ב.שהכל מאששים גבורתו וחכמתו- עדות מצד הסובבים אותו:

על כן קראה שמו יהודה. ראתה ברוה"ק שכן יהיה הולד ראוי לאותו השם שהכל יודוהו בגבורתו ובחכמתו:

(העמק דבר על בראשית פרק כט פסוק לה )

ג.וידוי - מודה על האמת- עדות מצד עצמו:

הפעם אודה את ה'. הוא השם הראשון שבשלש עשרה מדות היא מדת התשובה, ולכך נרמז השם הזה בשמו כי הודה ולא בוש וגרם לראובן שיודה, ולכך יצא מזרעו דוד ע"ה שהקים עולה של תשובה:

(רבנו בחיי על בראשית פרק כט פסוק לה )

ד.אותיות שם הויה- עדות מצד ה' למדרגתו:

 על כן קראה שמו יהודה. שיש בזה השם אותיות השם הנכבד ועם זה לשון ההודאה (ספורנו,שם)

מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת מַלְכוּת לִיהוּדָה מִכָּל אֶחָיו? אֶלָּא אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ חֲקוּקוֹת בּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן כָּבוֹד לִשְׁמוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ יָרַשׁ אֶת הַמַּלְכוּת. וְעוֹד שָׁמַעְתִּי, יְהוּדָה - הִנֵּה אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ וַדַּאי. ד' אֵינֶנָּה לָמָּה? אֶלָּא זֶה דָּוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּקְשַׁר בִּשְׁמוֹ מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (הושע ג) וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וְגוֹ'. הִנֵּה דָּוִד קָשׁוּר בִּשְׁמוֹ. וְעוֹד, שֶׁהוּא קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין וַדַּאי, ד' דָּוִד הַמֶּלֶךְ [ד''א קשר של תפלין ודאי], וּמִשּׁוּם כָּךְ דָּוִד נִקְשַׁר בִּשְׁמוֹ

(זוהר בראשית פט, ע"ב)

חלק א: יהודה מול יוסף

0.יהודה ויוסף בדו קרב

א.התגוששות וגישה
משל לשני אתליטין תפושים זה בזה. כיון שהרגיש אחד מהן שהוא בא להינצח, אמר: עכשיו ינצחני ואני נתבייש בפני הכל. מה עשה? נשקו על ידיו ושככה חמתו של אתליטיה הגדול. אף יוסף, כיון שהרגיש שעלתה חמתו של יהודה נתירא שלא יתבייש לפני המצרים, מיד אמר לאחיו: אני יוסף אחיכם ולא יכלו לענות אותו(תנחומא,פרשת ויגש)

ב.עימות בין 2 סוגים של מלכים: יוסף מייצג הגלות ויהודה מייצג העצמאות בישראל

כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו (תהלים מח, ה), כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים, זֶה יְהוּדָה וְיוֹסֵף. עָבְרוּ יַחְדָּו, זֶה נִתְמַלֵּא עֶבְרָה עַל זֶה וְזֶה נִתְמַלֵּא עֶבְרָה עַל זֶה. (תהלים מח, ו): הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ, (בראשית מג, לג): וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, (תהלים מח, ו): נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ, (בראשית מה, ג): וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו וגו', (תהלים שם, ז): רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, אָמְרוּ מְלָכִים מִדַּיְינִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ אָנוּ מָה אִכְפַּת לָנוּ, יָאֵי לְמֶלֶךְ מִדַּיֵּן עִם מֶלֶךְ. וַיִּגַשׁ אֵלָיו יְהוּדָה (איוב מא, ח): אֶחָד  בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ, זֶה יְהוּדָה וְיוֹסֵף, (איוב מא, ח): וְרוּחַ לֹא יָבֹא בֵינֵיהֶם, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, אָמְרוּ מְלָכִים מִדַּיְנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ אָנוּ מָה אִכְפַּת לָנוּ.(בראשית רבא,צג,ב)


1.התהליך שעבר יהודה ביחסו ליוסף:

א.הצלת יוסף ממוות - ע"י מכירתו לעבד ועדיין אחריות מלאה למכירתו:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו (בראשית לז,כו-כז)

ב.ירידת יהודה בגלל מכירת יוסף:
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: (בראשית לח,א)

ויהי בעת ההוא. למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך (רש"י,שם)

ג.ערבות יהודה :
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ:אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים: כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם: (בראשית מג,ח-י)

ד.יהודה מוביל את הפנייה ליוסף להצלת בנימין:
וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה:...

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ...כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי (בראשית מד,יד-לד)

2.התהליך שעברו בני יעקב מאחי יוסף ליהודה ואחיו:

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם

(בראשית מב,ג)

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה

(בראשית מב,ו)

 וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה (בראשית מד,יד)

3.יהודה ויוסף- נגד 2 ראשי השנה- ניסן ותשרי- ר"ה לעם ישראל(יהודה) ולאומות העולם( תשרי):

אלו הם י"ב שבטי בני יעקב נחלקים לארבעת דגלים:
דגל א' יהודה יששכר זבולן דגל ב' ראובן שמעון גד:
דגל ג' אפרים מנשה בנימין דגל ד' דן אשר נפתלי:
אלו הם י"ב חודשים לי"ב מזלות לי"ב גבולי אלכסון לד' תקופות;:
תקופה א' ניסן אייר סיון תקופה ב' תמוז אב אלול:
תקופה ג' תשרי מרחשון כסליו תקופה ד' טבת שבט אדר (שערי אורה,סוף פרק ה)


4.יהודה ויוסף- פעולות של חיבור- שיחה ותשמיש בקדושה:

ואמרו רז"ל כי הי"ב החושין הנ"ל מיוחסין לי"ב שבטים 

ראיה לראובן כמ"ש כי ראה ה' בעניי, 

שמיעה לשמעון שנאמר כי שמע ה', 
ריח ללוי כמ"ש ישימו קטורה באפיך וכליל כו' ועולה ג"כ ריח כמ"ש אשה ריח ניחוח, 
שיחה ליהודה כמ"ש הפעם אודה את ה' ואמרו לאה אחזה בפלך הודיה ועמדו ממנה בעלי הודיה יהודה אמר צדקה ממני דוד רווהו להקב"ה בשירות ותשבחות דניאל אמר לך אלהא כו' והכל מיהודה, 

הרהור ליששכר כמ"ש יששכר חמור גרם כו' בתורה והענין שהחמור אף כשהוא ישן ניעור ממשמרה ראשונה זמן השינה וכן יששכר שאף בשינה נעשין כליותיו מעין החכמה שבהן ההרהור כמש"ל, כמשה"כ אף לילות יסרוני כליותי. 

שחוק לזבולן כמ"ש שמח זבולון בצאתך שיהיה מרויח בפרקמטיא והוא בשמחה ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך [אבל בכתבים של האר"י ז"ל כתב שחוק לנפתלי הלוך לזבולון ובמקום לוי כתב מנשה והכל א' שיבואו השבטים כסדר הדגלים, וראיה לדברי האר"י ז"ל שמח זבולון בצאתך וירכתו על צידון נפתלי שבע רצון הוא שחוק], 

רוגז לדן כמ"ש יהי דן נחש עלי דרך כו', 

הילוך לנפתלי כמ"ש נפתלי אילה שלוחה וכן אמרו שהיה קל ברגליו, 

מעשה לגד כמ"ש וטרף זרוע אף קדקוד ומעשה ביד שמאל כמש"ל שם הגבורה למלחמה כידוע, 

לעיטה לאשר כמ"ש מאשר שמנה לחמו, 

תשמיש ליוסף כמ"ש בן פורת יוסף כו' וידגו כו' יסוד כידוע, 

שינה לבנימין כמ"ש ובין כתפיו שכן והוא חדר המטות הנה מטתו שלשלמה:

(פירוש הגר"א על ספר יצירה ,ה,ג)

5.יהודה- הודאה על העבר, יוסף- בקשה על העתיד: {ע"פ שבילי פנחס בראשית ג, מאמר יב}

א.אצל יהודה היתה רק הודאה ובלי בקשה לעתיד ולכן עצרה מלדת:
 וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְ-הֹ-וָ-ה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת (בראשית כט,לה)

כנותן הודאה למקום שנתן לה כל חלקה ולא ביקשה יותר ועל כן עמדה מלכת (פירוש הטור הארוך,שם)

(אחר כך ע"י שנתנה שפחתה ליעקב בצירוף תפילתה המשיכה ללדת) ( שבילי פנחס בראשית ג, מאמר יב)

ב.אצל יוסף למרות שיש בו צד של הודאה על העבר(אסף חרפתי) נקרא על שם בקשה על העתיד- תוספת ילד:

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱ-לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְ-הֹ-וָ-ה לִי בֵּן אַחֵר (בראשית ל,כג-כד)

ג.צריך לחבר את ההודאה על העבר עם הבקשה על העתיד:

ג1.הסכנה כשלא מחברים:
שאם נותן הודיה על העבר צריך לבקש תיכף על העתיד ואם לאו אזי חס ושלום פוסק הטובה (רמתיים צופים, מערכת הרה"ק מפשיסחא סימן א אות ע)

ג2.החיבור מתבטא למשל בנשמת כל חי:

"עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלוקינו ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח ( נשמת כל חי)


ד.יהודה ויוסף מלמדים את עם ישראל על חשיבות החיבור של הודאה ובקשה:

רצה יעקב אבינו ללמד את ישראל דרך בעבודת ה' שכאשר יעשה הקב"ה עמהם נסים ונפלאות להוציאם ממצרים  וכן בכל מקום ובכל זמן שיושיעם הקב"ה מצרתם יזכרו תמיד לשלב את שתי הבחינות של יהודה ויוסף מצד אחד הודאה על שעבר בבחינת יהודה ומצד שני בקשה על להבא בבחינת יוסף.
יומתק לרמז עניין זה במה שכתוב "ואת יהודה לח אל יוסף להורות לפניו גשנה" על פי המבואר בספרים הקדושים כי גשנ"ה נוטריקון נס גדול היה שם הנה כי זהו שרמז הכתוב " ואת יהודה שלח .."שכל פעם שיזכו ישראל לנס גדול זרמוז בתיבת גשנה יזכרו תמיד לשלב בין שתי הבחינות של יהודה ויוסף הודאה על שעבר ובקשה על להבא

(שבילי פנחס בראשית ג, מאמר יב)

6.סוד כוחו של יהודה בעימות מול יוסף- אותיות הוויה שבשמו:

‏לאברם נוספה האות ה"א בשמו שהיא אחת מאותיות הוי"ה. ליתר חותן משה נוספה ‏האות וא"ו, שהתווספה ליו"ד שהייתה בשמו, שהן שתי אותיות של שם הוי"ה.

‏להושע נוספה האות יו"ד, וכך כלל שמו שלוש אותיות משם הוי"ה: יהושע. ליוסף ‏נוספה גם האות ה"א, וגם בשמו נמצאות שלוש אותיות של שם הוי"ה: יהוסף. ‏

‏על ארבעת האישים האלה שנוספו לשמם אותיות משם הוי"ה, אפשר לרמוז את ‏הכתוב: "וֶשָמוּ אֶת שמי על בָּנִי ישראל ואני אַבְרְכֶם"". שמי הוא י-ה-ו-ה והוא ‏נוסף ליהושע, לאברהם, ליתרו, וליהוסף. הצד השווה שבהם, שהם התקרבו לשכינה ‏וקירבו נפשות נוספות תחת כנפי השכינה'!. אמר הקב"ה: אתם שמתם את שמי על ‏רחוקים שקרבתם, אני אשים את שמי עליכם.

אפשר להבחין בהדרגה של השמות כפי שהובאו כאן. אות אחת משם הוי"ה מבטאת קשר עם ‏ שם ה'. שתי אותיות משם הוי"ה זהו קשר חזק ונעלה יותרי'. שלוש אותיות ‏משם הויה זה ביטוי של גילוי שם ה'. אך ארבע אותיות משם הוי"ה הנמצאות בשם האדם הוא חידוש מיוחד של שלימות שם ה' בהתגלותו. יהודה ששם הוי"ה כולו נמ‏צא בשמו, בוודאי שיש בו עוצמה מיוחדת שאינה קיימת באחרים.

העוצמה המיוחדת הזאת, ניגש יהודה ליוסף בתחילת פרשת 'ויגש', ואומר לו: "בי אָדְנֶי"'. אפשר לרמוז שכוונתו לומר בי נמצא שם אדון העולם במלואו, ואילו ‏נשמך יש רק שלוש אותיות משמו, לכן תהיה ידי על העליונה. אכן כך היה, למרות ‏שיוסף היה מנהיג ושליט בכל ארץ מצרים, הכניע אותו יהודה בשם ה'.

(השמות בתורה, הרב אהרון באורנשטיין, פרשת ויחי ע"מ 114-115)

7.יהודה- בעל תשובה, יוסף- הצדיק:

א.יהודה מעלה את הנופלים- מזכיר את אופיה של תורת אהרון:

כרע רבץ - אמו"ז ז"ל אמר, כי הגם שיוסף הוא הצדיק, ועליו נאמר אור זרוע לצדיק, מכל מקום יהודה גבר באחיו, בבחינת ולישרי לב שמחה, ולרש"י ישר עדיף מצדיק, כי יהודה בכחו להעלות הנופלים לישר אורחותם, וזה כרע רבץ, אפילו בשעת נפילה... ולכן משיח בן דוד יתקן כל המעוות, ועל יוסף ויהודה אמרו, אמת ויציב שחרית, אמת ואמונה ערבית, כי תקון התערובת על ידי אמונה... (שפת אמת ויחי  תרנ"ג)

ב.יוסף צדיק גמור, יהודה בעל תשובה גמור ודווקא הוא שורש תלמידי החכמים(כמו שמעיה אבטליון רבי עקיבא וכד')

...ועל כן יהודה ויוסף היו המרובים מכל השבטים כי פרו ורבו ביותר מפני שהיה בהם קדושת היסוד יותר מכל השבטים. יוסף צדיק גמור בפעל בלא חטא, ויהודה בעל תשובה אחר החטא, דהתחלת התפשטות דיהודה בצאצאיו היה בחטא דער ואונן, אבל יהודה מחוקקי שהוא שורש המחוקק דנקרא כן משה רע"ה, שהוא שורש התלמידי חכמים שבישראל כידוע בסוד מ"ש בכמה דוכתיה בגמרא משה שפיר קאמרת, וכן יהודה שורש התלמידי חכמים שבישראל, ולשכת הגזית בחלקו... ((ר' צדוק הכהן מלובלין,  חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קטו)

8.יהודה ויוסף- צרכים גשמיים ורוחניים:

א.יוסף- דאג לצרכים הגשמיים- למרות שהוא במדגת ה"צדיק":
וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה: (בראשית מב,ו)
ב.יהודה- אחראי על הצרכים הרוחניים- אע"פ שהוא במדרגת בעל תשובה:
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן (בראשית מו,כח)
להורות לפניו. ... ומדרש אגדה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה: (רש"י,שם)

9.בין מלכות יוסף למלכות יהודה:

...ולפי דרכנו יש לומר שהשבטים שמיאנו שיהיה יוסף מלך או מושל עליהם, לא היה זה מחמת שקנאת איש מרעהו, שהיא הבל, ותדע שלא נתקנאו ביהודה, והרי לא קשיש מיוסף אלא כשלש שנים, אלא בהכרח שגוף ההנהגה של יוסף לא הוטבה בעיניהם, שמדתו היתה להבה תלהט רשעים, ומשום שנתעברה בו נשמתו של יצחק, שהיא מדת הדין הקשה, מזה נתייראו ומיאנו בהנהגה שכזו, ורצו בהשקט ונחת. ונראה שממשלת יהודה היתה בנחת ובדברים טובים נחומים ובענוה, וכן כתב (ישעיה ח' ו') יען מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט ומשוש את רצין ובן רמליהו, וכבתרגום שם, הרי כי הנהגת מלכות בית דוד היתה נוחה, ומלכות בית אפרים היתה ברעש ובמדת הדין ביותר... (שם משמואל,מקץ תרע"ח)

10.בין מלכות יוסף ליהודה- סור מרע מול עשה טוב:

עד כי יבא שילה, הראשונים ז"ל נתקשו במלת עד, דמשמע עד אז ולא יותר, והרשב"א בתשובה (ח"ד) פירש, שהוא כמו לעד... אך לפי דרכנו אין כאן קושיא, והפירוש כפשוטו, שיעקב אבינו ע"ה נתן המתנה ליהודה רק עד אז, ומשם ואילך אין ליהודה תוספת מעלה על זולתו, וכולם במעלה גבוהה כמו יהודה, אלא שכתר מלכות זכה דוד ונטלו. ולפי מה שאמרנו שמדתו של יוסף היא לדחות את כחות הרע, ומדתו של יהודה להמשיך חסד ורחמים לישראל, ולעתיד יהיו כולם כאחד, יובן ענין שני המשיחים... (שם משמואל ויגש תרע"ה)

11.יהודה ויוסף- משיח בן יוסף ומשיח בן דוד- ברית הלשון וברית המעור:

...ויוסף ויהודה ב' הכנות לגלות וגאולה של מצרים, והם ברית הלשון והמעור, שבזכותו של יוסף נשמרו במצרים מעריות ונגאלו, ובחינת יהודה ברית הלשון כח הפה לברר ולגלות כבוד מלכותו יתברך בעולם בהתגלות, והיא הדרך שיכולים ליהנות ממנו רבים, אבל יוסף נקרא נזיר אחיו, שיש לבחינה זו שייכות רק ליחידים. (שפת אמת ויגש  תרמ"ה)

12.גבורת יהודה באחיו וגבורת יוסף בעמים :

...אבל יהודה גבר באחיו, כי גבורה דיוסף הוא בעמים שעליהם היה עיקר מלכותו, היינו בכבישת היצר שהם כחות העמים שבלב, וגבורה דיהודה באחיו היינו כבישת החסרונות שיש בכל אחיו, כי גם בכל השבטים יש איזה חסרון בכל אחד בתולדה הנמשך מעטיו של נחש שלא נתקן בהם עדיין לגמרי כביעקב אביהם דלא מת, כי הוא זכה לזה דחיים שלא ביצר הרע... (ר' צדוק הכהן מלובלין, חלק ד מחשבות חרוץ עמוד מא)

חלק ב: אודות יהודה וייחודו

1.גבורתו של יהודה:

אמר רבי חנין, בשעה שהיה יהודה מעלה חימה, היו שערות לבו בוקעות כליו ויוצאות, והיה נותן עששיות של ברזל לתוך ופיו ומוציאן כאבק. (בראשית רבה לג ו)

2.יהודה הוא שהרג את עשיו:

ואויבי נתת לי עורף, הפסוק הזה מדבר ביהודה, אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי יהודה בר אילעאי מסורת אגדה היא יהודה הרג לעשו, אימתי, בשעה שמת יצחק הלכו יעקב ועשו וכל השבטים לקבור אותו, דכתיב (בראשית ל"ה) ויקברו אותו עשו ויעקב בניו, והיו הולכין במערה ועומדים ובוכין, והשבטין עומדין וחולקין כבוד ליעקב, ויצאו חוץ למערה, כדי שלא יהא יעקב נמאס ומתבזה לפניהם, השחיל עצמו עשו ונכנס למערה, נכנס יהודה אחריו, אמר שמא הוא הורג לאבא בפנים, נכנס ומצא את עשו שהיה מבקש להרוג את אביו, מיד עמד יהודה והרגו מאחוריו, למה לא הרגו מנגד פניו, שהיה קלסתר פניו דומות ליעקב, והוא שאביו מברכו, ידך בעורף אויביך... ולמי נתן את העורף, לשבטו של יהודה, שנאמר ידך בעורף אויביך, וכן בדוד הוא אומר ואויבי נתת לי עורף...וממי את למד ידיו רב לו, מגלית, שנאמר ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו, ולא היה צריך ליפול אלא לאחריו, ולמה נפל על פניו, אלא המלאך דחפו על פניו... כדי שלא יצטער דוד וילך ויחתוך את ראשו, נשתכר י"ב אמה וזרתיים... (מדרש שוחר טוב תהילים יח)

3.יהודה- השמש והירח:

א.יהודה הבן הרביעי נמשל לשמש שנבראה ביום הרביעי וכנגד ארבעה מזרעו שניצלו מוג הארחיות ומכבשן האש:

יהודה רביעי הוא נולד לשבטים כגון ד׳ שהוא אות רביעית באל״ף בי״ת ולשם הזה, וביום הרביעי נבראו המאורות וכתיב במשיחנו וכסאו כשמש נגדי וניצל לו מזרעו ארבעה, אחד מגוב אריות ושלשה מכבשן האש, דוד אות רביעית הוא ראש וסוף שנאמר לא יסור שבט מיהודה, ועוד כתיב ונאמן ביתך וממלכתך, וכתיב לעולם אשמר לו חסדי

(אוצר המדרשים (אייזנשטיין) יעקב אבינו עמ' 2309)

ב.יהודה נמשל לירח:

יהודה, עמדו ממנו שלשים מלכים ונשיאים ‏כמנין יהודה הרי שלשים, מן אברהם עד ‏שלמה ט"ו דורות, ואברהם אבינו נשיא היה, ‏שנאמר נשיא אלהים אתה בתוכנו סט). אברהם ‏יצחק יעקב, יהודה פרץ חצרון רם עמינדב ‏נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד ושלמה, הרי ‏‎yo‏ שלמה עד גלות יכניה ט"ן, רחבעם ‏אביה אסא יהושפט יהורם אחזיהן יואש ואמציה ‏עזריה יותם אחז יחזקיהו מנשה אמון יאשיהו ‏יכניה, לכך נמשלה מלכות יהודה כירח, שנאמר ‏כירח יכון עולם, כשם שהוא עולה ומתגבר עד ט"ו יום, ועוד חוזר ומתכסה מעט מעט עד ‏‎ט"ו‏ ימים כך מן אברהם עד שלמה ט"ו ומיכן ‏ואילך ט"ו עד הגלות הראשון בימי יהויכין מלך ‏יהודה. ולכך עולה חשבון יהודה שלשים.

(לקח טוב, פרשת ויחי)

4.טעמי הפסוק רומזים למסירותו של יהודה בעירבון שנתן ליעקב:

בפסוק (שם מד. יח) ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו' הנה הנגינות על המלות הללו הם קדמא ואזלא רביעי זרקא מונח סגול, ויש לפרש משום דלמעלה בפרשת מקץ כתיב (שם מג. ט) שאמר יהודה ליעקב אביו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים ואיתא במדרש (הובא ברש"י שם) וחטאתי לך כל הימים היינו לעולם הבא. וזאת היא מרומז בהנגינות האלה, קדמא ואזלא רביעי ר"ל למה קדם ואזל ליוסף הרביעי לבנים שהוא יהודה (דסדר תולדתן הי' ראובן שמעון לוי יהודה) ולכאורה הו"ל לראובן ליכנס בעובי הקורה עבור בנימין דהוא הי' הבכור. ולא יהודה שהוא רביעי לבנים. ומפרש משום דזרקא מונח סגול, ר"ל דזרק את עצמו מלהונח בתוך עם סגולה שפסק את עצמו מעוה"ב אם לא יביאהו אל אביו כנז"ל, לכן נכנס הוא בעובי הקורה ולא אחר. (קהלת יצחק עה"ת):

(קול אליהו על בראשית פרק מד פסוק יח )

5.יהודה משלים את הרגל הרביעית למרכבה ולכן נקטו בו לשון הודאה- שלמות:

...וכתיב הפעם אודה את ה' וגו', הוא משום שכאן נשתכללו ארבע עמודים (של הכסא, שהם חסד וגבורה ותפארת ומלכות). מהו הטעם שאמרה בבן הזה אודה את ה' ולא בכל הבנים, אלא מכאן נשמע, שכל זמן שכנסת ישראל, דהיינו מלכות היא בגלות, השם הקדוש אינו שלם. בא וראה, אף על פי שג' בנים היו מטרם שהולידה ליהודה, לא נשלם הכסא, ומשום זה אמרה הפעם אודה את ה', ולא בכולם, ועל כן ותעמוד מלדת, שהכסא עמד על עמודיו... (זוהר בראשית  קנט)

6.יהודה קידש שם שמים בגלוי ולכן כל אותיות שם ה' בשמו:

אמר רבי חמא ברבי חנינא בהכר בישר לאביו בהכר בישרוהו, בהכר בישר הכר נא הכתונת בנך היא, בהכר בישרוהו, הכר נא למי... ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, היינו דאמר רב חנין בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא, זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, כיון שהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה, אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור, חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור, חנניה מישאל ועזריה... (סוטה  י, ע"ב)

7.יהודה זכה לקדימות- בדגלים,במסעות,בקרבנות,במלחמה בכיבוש הארץ אחרי יהודע, ובבשורת הגאולה:

דבר אחר, והחונים לפני המשכן, אתה מוצא בכל מקום יהודה קודם, לדגלים שנאמר והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לחניה, לנסיעה מניין, שנאמר ונסע דגל מחנה יהודה, ולקרבנות, דכתיב ויהי המקריב ביום הראשון, למלחמה מניין, דכתיב ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א'), ואף כשיבא המבשר יהודה מתבשר תחילה, שנאמר הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגיך. (ילקוט שמעוני, במדבר פרק ב, תרפז)

8.יהודה הוא גימ' של מעלות המלכות :

יהודה - עולה בגימטריא ל', נגד ל' המעלות שהמלכות נקנית. (בעל הטורים בראשית  לט ח)

9.למה זכה יהודה למלכות? בזכות הקפיצה אל מי ים סוף- ההתעוררות מלמטה

א.בזכות שדן דין אמת ולא בוש להודות:

ולמה נתן הקב"ה כתר ליהודה, והלא לא לבדו הוא גבור מכל אחיו, והלא שמעון ולוי גבורים והאחרים, אלא שדן דין אמת לתמר, לכן נעשה דיין לעולם, משל לדיין שבא דין של יתומה לפניו וזיכה אותה, כך יהודה בא דין תמר לפניו שתשרף, והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות. כיצד, היו יצחק ויעקב יושבין שם וכל אחיו, והיו מחפין אותו, הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר, ואמר (בראשית ל"ח) צדקה ממני, ועשאו הקב"ה נשיא. וכן היה בן זומא דורש, נתביישת בעולם הזה, אין אתה מתבייש מן הקב"ה לעולם הבא... (שמות רבה ל טו)

ב.בזכות התעוררות מלמטה בקריעת ים סוף:

ילמדנו רבינו באיזו זכות זכה יהודה למלכות, אמר להם רבי טרפון אמרו אתם, אמרו זה בזכות שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, שהצילו ממיתה, אמר להם דיה להצלה שתעמוד ותכפר על המכירה, שנתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו, 

אם כן בזכות שאמר ויכר יהודה, אמר להם דיה להודאה שתכפר על הביאה, 

אם כן בזכות מה, בזכות שאמר ישב נא עבדך תחת הנער, אמר להם מצינו בכל מקום שהערב משלם. 

אמרו לו רבי, למדנו באי זו זכות זכה למלכות, אמר להם כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני יורד תחילה, וזה אומר אני יורד תחלה, שנאמר סבבוני בכחש אפרים וגו', מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות, שנאמר בצאת ישראל ממצרים וגו' היתה יהודה לקדשו, לכך ישראל ממשלותיו, אמר להם הקב"ה מי שקדש שמי על הים יבא וימשול על ישראל. (מכילתא בשלח פרשה ה)

10.עוצמת מלכות יהודה - גם בזמן הפילוג:

א.גם בזמן הפילוג בין הממלכות - היו משתחווים למלך שבירושלים- משבט יהודה

יִשְׁתַּחֲווּ לְךְ בְּנֵי אָבִיךְ, כְּלָל שֶׁל כָּל אוֹתָם שְׁאָר הַשְּׁבָטִים, מִשּׁוּם זֶה בְּנֵי אָבִיךְ וְלֹא בְּנֵי אִמֶּךְ. בְּנֵי אָבִיךְ - הֲרֵי כָּל שְׁאָר הַשְּׁבָטִים. שֶׁאַף עַל גַּב [שהם נחלקו] שֶׁנֶּחְלְקוּ לִשְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת, כְּשֶׁהָיוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם הָיוּ כוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַמֶּלֶךְ שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, מִשּׁוּם שֶׁמַּלְכוּת יְרוּשָׁלַיִם מִמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה. [שולטת] מִמֶּנּוּ הָיְתָה יִשְׁתַּחֲווּ לְךְ, וְלֹא כָתוּב וְיִשְׁתַּחֲווּ, שֶׁאִם כָּתוּב וְיִשְׁתַּחֲווּ - לְהוֹסִיף אֶת שְׁאָר הָעַמִּים. לֹא כָתוּב וְיִשְׁתַּחֲווּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיָּבא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁכָּתוּב (ישעיה מט) שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ. עַכְשָׁו שֶׁאָמַר יִשְׁתַּחֲווּ, לְהַרְאוֹת שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם, כֻּלָּם יַעַבְדוּ לְרֹאשׁ הַגּוֹלָה, לָרֹאשׁ שֶׁל בָּבֶל, וְלֹא שְׁאָר הָעַמִּים

(זוהר בראשית רלז ע"א- רלז ע"ב)

ב.ולכן ירבעם העמיד את 2 עגלי הזהב כאלטרנטיבה למקדש שלא לתת את העליונות לרחבעם על פניו:

אמר רב נחמן גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם שנאמר {מלכים א יב-כו} ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה אמר גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה בלבד כיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא סברי הא מלכא והא עבדא ואי יתיבנא מורד במלכות הואי וקטלין לי ואזלו בתריה מיד {מלכים א יב-כח} ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן

(סנהדרין קא, ע"ב)

ג.בני אביך רומז על ירבעם שהיה מבני שבט אפרים שהיה בן אביו של יהודה ולא בן אמו:

ולכן לא אמר אחיך סתם כמו בתחילת הפסוק אלא אמר בני אביך לרמוז על ירבעם שהיה משבט אפרים בן יוסף שהיה בן אביו ולא בן אמו שגם הוא היה בכלל ההודאה כאשר היו עולים לירושלים (ע"פ זכירה לחיים מתוך הארות והערות על זוהר הקוד המאור המבואר, שם)

11.עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון:

ויסע דגל - בכולם כתיב ונסע, וביהודה ויסע, חסר מ', שכל מ' שנה שהיו במדבר היו עצמותיו מגולגלין בארון, כאילו לא נסע. (בעל הטורים, במדבר י יד)

יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו, נחל חיי העולם הבא... אלא מה שכרן בעולם הזה, להם לבדם ניתנה הארץ, ולא עבר זר בתוכם. בשלמא יהודה אשכחן דאודי, דכחיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, אלא ראובן מנלן דאודי, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה, בכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו רבונו שלעולם, מי גרם לראובן שיודה, יהודה, וזאת ליהודה, מיד שמע ה' קול יהודה, על איבריה לשפא (למקום שניתקו ממנו), ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא, ואל עמו תביאנו, ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן, ידיו רב לו, לא הוה קא סלקא שמעתא אליבא דהלכתא, ועזר מצריו תהיה... (סוטה ז ב)

12.יש בשם יהודה מימד של שמירה:

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מט כח), בְּגִין דְּבֵיהּ יהו''ה וּבֵיהּ ד', בֵּיהּ אִיהִי נְטִירָא.(תיקוני הזוהר תיקון כ"א דף נז, ע"א)

13.הזהות של עם ישראל ששרדה בגלות היא הזהות של יהודה- יהודים:

א.הזהות היהודית בראי הנצח:

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מט, ח), אַחֶיךָ מוֹדִים בְּךָ, אִמְךָ מוֹדָה בְּךָ, אֲנִי בְּעַצְמִי מוֹדֶה לָךְ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי יִהְיוּ כָּל אַחֶיךָ נִקְרָאִין עַל שִׁמְךָ, אֵין אָדָם אוֹמֵר רְאוּבֵנִי אֲנָא שִׁמְעוֹנִי אֲנָא אֶלָּא יְהוּדִי אֲנָא.

אָמַר רַבִּי יְהוּדה בַּר סִימוֹן מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים וְהָיָה שָׁם אֶחָד וְהָיָה חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִכֻּלָּם וְנָתַן לוֹ חֵלֶק בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְחֵלֶק עִם אֶחָיו. (בראשית מט, ח):(בראשית רבה צח, ו)

ב.יהודה מלשון הודאה- מהותם של כל היהודים:

ויגש אליו יהודה - מלשון הודאה, וכן יהודים, על שם שמודים להשי"ת על כל דבר, שיודעין שהכל ממנו, והיא עצה בכל שעת צרה והסתרת פנים, להתבטל לרבון השי"ת על ידי שמברר לעצמו שגם בהסתר יש חיות מרצון השי"ת, וזהו ויגש אליו, להשי"ת... (שפת אמת בראשית ויגש תרל"א)

חלק ג:יהודה ובנימין

1.בשטח של שניהם נמצא בית המקדש:

א.יהודה ובנימין  קשורים זה בזה במקדש:

דאמר רבי שמואל בר רב יצחק, מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה. אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא ברבי חנינא, רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין,והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה, שנאמר חופף עליו כל היום... (זבחים נג ב)

ב.לכאורה דריסת הרגל של יהודה במקדש חלקית- בגלל מכירת יוסף:

בֹּא רְאֵה, כָּתוּב בִּיהוּדָה (בראשית לז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים. וּבִגְלַל שֶׁהוּא חָטָא אֶל אוֹתוֹ הַיְסוֹד וְהִפְרִידוֹ מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עֶלְיוֹנָה וְנָתַן עֵצָה לִמְכֹּר אוֹתוֹ, מִשּׁוּם כָּךְ בְּאוֹתוֹ חֵלֶק שֶׁלּוֹ לֹא הָיָה לוֹ יְסוֹד. וְכָךְ שָׁנִינוּ, מֶה הָיָה חֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה? הַר הַבַּיִת וּלְשָׁכוֹת וַעֲזָרוֹת. וּמֶה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, שֶׁהוּא צַדִּיק לְמַטָּה? אוּלָם וְהֵיכָל וּבֵית קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים. וּרְצוּעָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה שֶׁהִיא כְּלַפֵּי מִזְרָח, שֶׁהֲרֵי גַּם דִּגְלוֹ הָיָה מִמִּזְרָח, וְנִכְנְסָה לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וְעָלֶיהָ נִבְנָה הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁהֲרֵי הַמִּזְבֵּחַ חֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה הָיָה, כְּפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ (בראשית כט) וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת, שֶׁעָמַד הַכִּסֵּא עַל עַמּוּדָיו, וְהוּא תּוֹמֵךְ הָרְבִיעִי (מלכות), כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא רְבִיעִית, וְכָתוּב בָּהּ (תהלים קיח) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.

(זוהר בראשית מז, ע"א)

2.דוד פרע את הערבות של זקנו יהודה כשלחם בגלית  ונתן נפשו עבור שאול מזרע בנימין ולכן זכה לאחיזה בבית המקדש עם בנימין:

כי עבדך ערב את הנער, אימתי פרע יהודה ערבותו, בימי גלית, כיון שהיו ישראל באותה שעה בצרה, כמה דכתיב, ויגש הפלשתי השכם והערב (שמואל א' י"ז), מחרף ומגדף... אמר ישי לדוד בנו, הרי השעה לקיים אותו הערבות של זקינך, שערב את בנימין מיד אביו, אלא לך הוצא אותו מערבותו, שנאמר ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח, ואין ערובתם אלא ערבות. מה עשה דוד, הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב"ה חייך, כשם שנתת את נפשך על שאול שהוא משבטו של בנימין, כשם שעשה יהודה זקינך על בנימין, כך אני נותן בית המקדש בגבולך ובגבול בנימין... ולא עוד אלא חייך שכל השבטים גולים, ושבט יהודה ובנימין אינן גולים עמהם, למה ששני השבטים האלו הם האמינו בי וקדשו את שמי בים עם משה. (מדרש תנוחמא הקדום, ויגש ח)

3.הטעם שזכה יהודה להיות המקריב הראשון במשכן - שהשפיל עצמו בפני יוסף ועבור בנימין:

דבר אחר גאות אדם תשפילנו, שביל גדול הוא, אלא ניבא לענוים זה יהודה, שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימין, (בראשית מ"ד י"ח) ידבר נא עבדך דבר וגו', ועתה ישב נא עבדך תחת הנער (שם ל"ג), אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי, אמר לו הקב"ה, אתה השפלת עצמך לפני אחיך הקטן ממך, בשביל אחיך הקטן שבקטן הימך, חייך שיוקם המשכן ויבואו שבטים להקריב קרבנות, אין אדם מקריב ראשון לפניך, הריני חולק לך כבוד ואתה מקריב ראשון... (פסיקתא פרשה ז)

4.מרדכי משבט בנימין אבל נקרא יהודי על שם יהודה:

...אלא בשעה שירדו השבטים למצרים אצל יוסף וראה את בנימין עמהם ונתן הגביע באמתחתו, חיפש כולן ונמצא בידו, ואמר להם האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, אמר לו יהודה בבקשה ממך כבר יש בידי רעה אחת שאמרתי לכו ונמכרנו לישמעאלים, ואתה תביא לי רעה אחרת, לאחי מכרתי ולזה נטלתי מאבי בערבות להחזיר אצלו, ואתה נוטלו לעבד, אין לי עמידה לא לפני הקב"ה ולא לפני אבי, חייב אני להיות עבד שמכרתי את יוסף אחי ובדין הוא שאהיה עבד תחת זה... אמר לו הקב"ה אתה נתת נפשך לעבד תחת בנימין, הגואל שאני עתיד להעמיד לישראל על שמו אני כותבו לכך נאמר איש יהודי. (מדרש על מגלת אסתר)

5.יהודה ובנימין- לשניהם שייכות לראשוניות:

...והנה אלו השנים, יהודה ובנימין, כל אחד יש לו שייכות שיהיה תחלה, כי בנימין מצד שהוא קרוב אל הים רוצה לרדת תחלה, ויהודה מפני שהיה הולך בראש רוצה לרדת, לכך היו רוגמים את בנימין, אלא שירד בנימין מצד שהוא קרוב אל הים, והיה משתוקק לשם, ומפני כך זכה שתשרה שכינה בחלקו, מפני שראה שיש לו כח מערב, והשכינה במערב, ויהודה היה רוצה לרדת שם תחלה זכה למלכות, כי המלך ילך בראש... (גבורות ה' פרק מב)

סיום: שורש כוחו של יהודה- מידת הערבות ונקיטת האחריות האישית

1.יהודה מעלה את המלכות מלמטה בארץ למעלה אל השמים- חיבור שמים וארץ מלמטה למעלה- אתערותא דלתתא:

...ומדת יהודה יש לה מעלה מיוחדת, באשר הקדושה שבו נראית גם בחיצוניות יש בו כח להגביה לשמים גם את הבחינה הנגלית, היינו להגביה גם עולם הזה הנגלה, לעשותו קדוש ודבוק בעולם העליון. הכלל, כדי להמשיך מלמעלה למטה יש למדתו של יוסף תוספת מעלה, ואילו להגביה את העולם משפל מצבו יש למדתו של יהודה תוספת מעלה... ומדתו של יהודה היא המלוכה, מרכבה למלכות שמים, והיא השתוקקות ממטה למעלה בשירות ותשבחות, כידוע מענינו של דוד המלך ע"ה, על כן אחז צדיק זה דרכו בהתגלות, כי למדה זאת יש להתגלות מעלה יתרה... (שם משמואל ויגש תרע"ב)

2.יהודה תיקן את ה"נפילה" עם העירבון לתמר דרך העירבון הטוטאלי שנתן ליעקב לשמירה על בנימין:

אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים(בראשית מג,ט)

לך כל הימים. בגימטריא העולם הזה ולבא: (בעל הטורים,שם)

נקודה למחשבה: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד:  מדוע יש צורך בשני משיחים- בן יוסף ובן דוד?

1.קומת הגוף וקומת הנשמה- משיח בן יוסף ומשיח בן דוד:
צריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור הגיים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה...
והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף בעת שג"כ כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומ"מ ידע כח קדושתו, ודוקא ע"י זה היתרון אין עשו נופל כ"א ביד בניה של רחל, כענין מיניה ובי' אבא ניזיל ביה נרגא, ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד, "היתה יהודה לקדשו", ועל אהל יוסף נאמר,"אוהל שיכן באדם". והנה תכלית בחירת מלכות בי"ד היה שיהיו ב' הכחות נכללים כאחד, ולא די שלא יהיו סותרים זה את זה כ"א עוד עוזרים זל"ז, ואמרו ז"ל במדרש שנאמר בדוד אדמוני, כמו שנאמר בעשו, אלא שנוסף בו יפה עינים, ומדעת סנהדרין הורג. קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה, לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה רבתי בגוים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש.
...

והנה, בתור עקבא דמשיח בית יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כ"א בסיס ליסודו המיוחד, וע"כ צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות..(מאמרי הראיה/המספד בירושלים,בפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל ז"ל)

לשני המשיחים אופי וזהות שונה לגמרי.הראשון נקרא "משיח בן יוסף" והשני נקרא "משיח בן דוד".תפקידו של משיח בן יוסף הוא לכונן את המדרגה הראשונה של עם ישראל בבחינת אומה ככל האומות.רק אח"כ נבנה הרובד השני "מצד תורת ד' והקומה העליונה המיוחדת לישראל" לא לראות את ההבדל בינהם זה הבלבול שיש עכשיו בעולם הדתי(מתוך "תפסתם את זה"/ספי גלדצהלר, ע"פ מספד למשיח לרב יהודא ליאון אשכנזי ע"מ 45+ תוספת מהתמליל)

2.משיח בן יוסף ומשיח בן דוד- גישה מלמעלה למטה או מלמטה למעלה- עולם הגלוי או עולם נסתר וזה היה שורש המלקות של שאול שלא קיבל את מלכות דוד:

ויש להבין ענין ב' משיחין הללו מה הוא, ומה ההפרש ביניהם. ולמה אינם יכולים להתגלות זולת אחר גילוי נשמת משה. והענין הוא, כי מסבת שיתוף מדה"ר בדין, שהמלכות נכללה בבינה, נחסרה עצמותה של המלכות, ואין בה אלא בחינת ט"ר דמלכות, דהיינו בחינת התכללותה של המלכות בהם, אמנם בחינת עצמה נגנזה בראש עתיק, ומסבה זו נחלקה מלכות דז"א לשתי ממלכות, שמחזה ולמעלה, היא אהל לאה, והוא עלמא דאתכסיא ומשם נמשך משיח בן דוד, שהוא בן לאה. ומחזה ולמטה היא אהל רחל עלמא דאתגליא, ומשם נמשך משיח בן יוסף, שהוא בן רחל. (כמ"ש לעיל דף ק"י ד"ה מלכותא דדוד עש"ה) והנך מוצא שהמלכות שמחזה ולמעלה יש בה ע"ס שלמות, אבל במלכות שמחזה ולמטה חסרה המלכות שלה והיא מסתיימת ביסוד, ע"ש. ולפיכך יש מחלוקת בין משיח בן דוד ומשיח בן יוסף למטרת גמר התיקון. כי משיח בן דוד רוצה למלוך, דהיינו להנהיג את ישראל בבחינתו, מהמלכות שלמעלה מחזה, שהזווג הוא שלם שם, מפני אדם, וע"כ הארתו שלמה. (וכנ"ל דף ק"י) אמנם משיח בן יוסף אינו מרוצה מהנהגת משיח בן דוד, להיותו מבחינת עלמא דאתכסיא, והארתו ממטה למעלה, כי כל הנמשך מבחינת מחזה ולמעלה אינו מאיר ממעלה למטה, רק ממטה למעלה, וע"כ הוא רוצה למלוך ולהנהיג לישראל להאיר להם מבחינתו שהיא מהמלכות שמחזה ולמטה, המאירה ממעלה למטה בהנהגה גלויה, להיותה עלמא דאתגליא. וז"ס המחלוקת שהיה בין שאול ודוד, כי שאול היה מבני רחל דהיינו משיח בן יוסף, ודוד היה מבני לאה דהיינו משיח בן דוד. וכן בין רחבעם וירבעם, וכן בכל דור ודור, נמצא ב' הללו שמקטרגים זה לזה.‏

ובזה תבין סוד הכתובים שאמר לו יהונתן בן שאול אל דוד. ואני שלשת החצים צדה אורה וגו' אם אמר אמר לנער הנה החצים ממך והנה, קחנו ובאה כי שלום לך ואין דבר חי ה'. ואם כה אמר לעלם הנה החצים ממך והלאה, לך כי שלחך ה'. ויש להבין למה בחר יהונתן בסמנים הללו. והענין הוא, כי סוד שלשת החצים, הם ג' ענפין דש' שהם ג' ספירות חג"ת, הרומזים על ג' רגלי הכסא, אשר דוד הוא רגל רביעי אליהם. וכן הם רומזים על ג' ענפין דש' התחתונה, שהם ג' ספירות נה"י, אשר מלכות בית יוסף היא רביעי אליהם, בסוד שביעאה לבנין (כנ"ל דף ק"י) ולפיכך נקראים חצים, משום שנחצו ונחלקו ג' ענפין הללו בין משיח בן דוד למשיח בן יוסף. הג' שלמעלה מחזה למב"ד, והג' של מטה מחזה למב"י. וזה סוד אם אמר‏

 (דפו"י דף כ"ה ע"ב)‏

 אמר לנער הנה החצים ממך והנה, שפירושו ממטה למעלה, דהיינו כטבע הארת הג' ענפין שלמעלה מחזה שה"ס משב"ד, תדע ברור כי שלום לך, שזהו אות אשר אבי שאול שהוא משב"י מודה בהנהגתך, ואינו חושב להרגך. אבל, ואם כה אמר לעלם הנה החצים ממך והלאה, שפירושו ממעלה למטה באתגליא, כמו הג' ענפין שמחזה ולמטה שהוא מדת מב"י, ואז לך כי שלחך ה', שזהו האות שהוא מקנא אותך ורוצה להרגך ולבטל הנהגתך. בכדי להנהיג את ישראל בהארת מב"י שממעלה למטה, באתגליא.‏

(ספר הסולם על הזהר - פרשת בראשית אות רנד)

3.שני משיחים- 2 תפיסות מנוגדות - הגאולה תגיע בנקודת ההשלמה בין שניהם- לאומיות(יהודה) ודתיות(יוסף):

‏ בניגוד למחשבה השגרתית המצפה למשיח האחד   בישראל ישנם שני משיחים,משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לכן אומרים בתפילת "ובא לציון": ”‏נִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לשְנִי ימות הַמֶשִיח וּלְחַיִי הֶעלֶם הַבָּא".
שני משיחים ‏יהיו לפני הגאולה של "העולם הבא" ("הבא" - לא במובן של העולם שאחר ‏המוות אלא במובן של עולם שיבוא אחרי התיקון השלם של עולם הזה הנוכחי).
‏הרב יהודה אשלג, בעל פירוש הסולם על הזוהר, אומר שבכל דור ניתן למצוא ‏משיח בן דוד ומשיח בן יוסף "שמתקוטטים זה לזה", כי דרכם שונה (זוהר בראשית ‏א, סימן רלד בסולם).
ואמנם, דרכם של יוסף ויהודה שונות: ‏יוסף היה מלך בגלות מצרים, משיח בן יוסף דוגל בערכים שהחזיקו את עם ‏ישראל בגלות ובעיקר בקיום הדת, בגמילות חסדים ובמבנה הקהילתי. משיח בן ‏דוד דוגל בערכים הממלכתיים, בארץ ישראל ובירושלים עיר דוד. יוסף הוא כתר ‏תורה, ויהודה-דוד כתר מלכות (של"ה, וישב תורה אור, י'.)
‏דרכיהם של שני המשיחים שונות: בן יוסף שורשו בשמים ואורו מלמעלה ‏למטה, ובן דוד שורשו בארציות והוא מאיר מלמטה למעלה. בכל דור היו ‏מפלגות דמויות בן יוסף ודמויות בן דוד. הגאולה תבוא כאשר שני המשיחים ‏יסכימו ביניהם, ונבין שהם ודרכיהם משלימים אלה את אלה. התקרבותו של ‏יהודה ליוסף בפרשת ויגש היא לפי הזוהר (ויגש, סימנים כב וט בסולם). "התקרבות ‏עולם בעולם", וקירוב זה בין עמדות מנוגדות מסמל כבר את השגת האחדות ‏והשלום אשר יביאו את הגאולה. ‏

הנביא יחזקאל מצטווה לבשר את הגאולה על ידי איחוד סמלי של יהודה ‏ויוסף: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו]. (יחזקאל לז, טז-יז). הנביא מפרש ‏את הנבואה כהבטחה לשל הקב"ה לקיבוץ גלויות ולגאולה "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם:וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ...(שם,כא-כב)

(פנים אל פנים, פרופסור מישל רבל, ע"מ 78)

4.החיבור של יהודה- כנגד עשיו  ויוסף- כנגד ישמעאל - ומתחברים בתפילת מוסף של שבת :

בפרשתנו מתבאר שכל עוד שלא השלימו יוסף ויהודה לא היו יכולים ע' נפש לרדת למצרים לעשות את התיקון הנצרך. ותחילת הדברים היא בעניין החלומות שרצה יוסף שאחיו ישלימו איתו, וע"י התחברות יוסף משיח בן יוסף ויהודה משיח בן דוד יחד יוכלו לכלכל את גלות מצרים, אבל לא עלתה בידם ונעשה פירוד עד שעל ידי מעשה הגביע ובנימין "ויגש אליו יהודה" בקרבת הלב ואז הגיע זמן הירידה למצרים.

ובבאור הדברים נראה לומר שהנה הובא בילקוט ראובני בשם ספר הפליאה:

דע שס"ה לאוין, כי הקב"ה אמר לאדם לעבדה ולשמרה, ואדם מי הוי? יעקב, ויעקב צריך לשמור לצד ימין שלא יכנס ישמעאל ובצד שמאל שלא יכנס עשו. זהו שאמר "יעקב יעקב" להיות שומר כפי חשבון שמו, שם יעקב יעקב ב' פעמים עולה שס"ה וא' יותר, הוא מלך מלכי המלכים.

ביאור דבריו הוא שאדם הראשון משהכניסו הקב"ה לגן עדן וציווה עליו לעבדה ולשמרה שהכוונה היא לשמור מאחיזת הרע בצד ימין ובצד שמאל, כי בצד ימין זו קליפת ישמעאל ובצד שמאל קליפת עשו. ומשמע שלא היה לאדה"ר תפקיד של עשה טוב, שהרי היה בגן עדן ששם האיר זיו השכינה וכל עבודתו היתה בסור מרע לשמור שלא תהיה התאחזות הרע בשפע הקודש, וכמבואר שהמצווה היחידה היתה "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". ויעקב, שהוא אשר בא לתקן את חטא אדה"ר, נאמר לו לפני ירידתו למצרים "יעקב יעקב אל תירא" וכו', ונרמז לו כי עיקר תפקידו הוא לשמור מאחיזת הרע בימין ושמאל. וכמו שנתבאר במקום אחר כי גלות ישראל במצרים היא בגדר שישים גבורים סביב כדי לשמור את המלכות שהיא אשר עושה פעולת ההוצאה של הקדושה מהסט"א. ואמנם בתחילה היו שבעים נפש, שהם שורשי הששים רבוא, ואחר זה הענפים שישים רבוא. והוא מה שאמר הקב"ה ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה", שלא רק ירידת שכינה עמהם אלא הכוונה היא כי עיקר עבודת הבירור תהיה על ידי השכינה. אלא שכלל ישראל באו בבחינת "שישים גבורים סביב לה", והנה קליפת ישמעאל היה לה מציאות באברהם שהוא היה צד הטוב של הימין בחינת החסד, והכונה על אהבה נפולה. ואילו קליפת עשו הייתה לה אחיזה בצד שמאל, היא הבחינה של כפירה "אנא אמלוך" וכן "ויבז עשו את הבכורה", "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה". ויעקב הוא מקו אמצעי, תפארת שכולל את שתי הבחינות, לכן בהכרח יש לשמור על שני הצדדים בין מקליפת ישמעאל בין מקליפת עשו.

ושתי בחינות אלו היו יוסף ויהודה, יוסף מצד ימין ויהודה מצד שמאל. בחינת יוסף הוא מה שמונע אהבה נפולה ומעלה אותה בקדושה, כמו שהיה אצל אשת פוטיפר, ויהודה בחינת המלכות אמונה פשוטה. ולכן רק על ידי שיש שלום בין שני צדדים אלו יכולים ישראל לרדת מצרימה שהייתה מקור שני הקליפות, מצד אחד ערות הארץ ומצד שני מלא כשופים וכפירה בשאלת מי ה'. לכן רצה יוסף כבר בתחילה שיהיה שלום ביניהם לחבר את שני הקצוות, שיוכלו לעמוד בזה במצרים, ונסבב הדבר על ידי המכירה ומעשה בנימין עד שהשלימו שניהם יוסף ויהודה ואז ירד יעקב אבינו למצרים. וזה הביאור במה שהובא בתנחומא שכשהיה יהודה מתווכח עם יוסף אמרו מלאכי השרת בואו ונרד למטה ונראה שור ואריה מתווכחין זה עם זה. יוסף בחינת שור, ויהודה בחינת אריה, כי אריה מלך שבחיות מורה על בחינת מלכות ואמונה, ושור הוא "בכור שורו הדר לו" המורה על צד ימין. ותחילת ויכוחם היה מי העיקר, בחינת יוסף שור או בחינת יהודה אריה, ואחר זה השלימו שצריכים שמירה משני הצדדים. ונראה שגם שני השמות שהיו ליעקב מורים על שתי הבחינות. שם ישראל שמירה מבחינת ימינא, ושם יעקב הוא שמירת שמאלא ,שהרי נקרא יעקב על שם ידו האוחזת בעקב עשו.

אמנם כלל ישראל במצרים היו להם שני ניסיונות אלו. מצד אחד שמרו על עצמם, "גן נעול אחותי כלה" שלא היה אחד מהם פרוץ בעריות, ומצד שני ביציאתם "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". השמירה מקלי' ישמעאל באה על ידי כוחו של יוסף, והשמירה מקליפת עשו על ידי יהודה. והנה שור ואריה עם הכולל גימטריה קרע שטן, וכן ישראל ויעקב גימטריא קרע שטן, להורות על שתי הבחינות, שרק באמצעות שניהם יחד יכולים לשמור משני כוחות הרע של ישמעאל ועשו. וכן מצינו שישראל נצטוו במצרים בשלוש מצוות זכר לגאולה, פסח מצה מרור, שכולם יחד גם גימטריא קרע שטן, והם כנגד שלוש הבחינות של אברהם יצחק ויעקב. ועיקר המצוה היא אכילת פסח על מצות ומרורים, כי הפסח בחינת תפארת, מידת יעקב, שפסח תרגומו חייס שזו מידת הרחמים שהיא התפארת, ומצה לחם צד ימין נגד קלי' ישמעאל, כמו שנאמר "הלחם אשר הוא אוכל". ומרור בחינת עשו, כולו אדמוני שזה ענין כפירה, ומרור מורה על אמונה פשוטה, והפסח תפארת הוא שמאחד יחד את שני הקצוות.

לכן גם לעתיד, בזמן הגאולה, קודם יבא משיח בן יוסף להכניע את צד הימין קליפת ישמעאל, ואחר כך משיח בן דוד לשפוט את הר עשו כדי להכניע את כוח הקליפה של הכפירה. והנה ישמעאל נשא את בת עשו כדי לחבר את שתי הקליפות של שור וחמור, ויצא מביניהם עמלק שבא להחטיא את ישראל בשני הדברים: "אשר קרך בדרך" בבחינת קליפת ישמעאל, וכן קרך באמונה בבחינת קליפת עשו. 

ולכן אין עמלק נופל אלא על ידי בניה של רחל מבחינת הקליפה של ישמעאל, יחד עם משיח בן דוד שישלים לשפוט את הר עשו "והיתה לה' המלוכה". וכן מצינו שיהושע לחם עם עמלק יחד עם מרע"ה מזרע יהודה, וכן שאול יחד עם שמואל הנביא שהיה מזרע לאה, וכן יהיה לעתיד לבוא. וכן מבואר בהפטרת פרשת ויגש, בענין עץ שכתוב עליו יהודה ועץ יוסף וקרב אחד אל אחד והיו לאחדים ויהיו לעץ אחד ואז תהיו הגאולה, כמו שמסיים "ונתתי מקדשי בתוכם לעולם והיה משכני עליהם", שלא תוכל להיות השראת השכינה למטה בישראל אלא על ידי ביעור שתי הבחינות של עשו וישמעאל שמתחברים יחד, יוסף ויהודה לשמור את דרך עץ החיים משני הצדדים כמבואר.

בחינה זו קיימת בכל שבת התפילת בעת תפילת מוסף, גימטריא קפ"ו כמניין יוסף יהודה, להורות שאז הוא זמן של חיבור הקדושה, ועל ידי זה מתבטלת שתי הקליפות של ישמעאל ועשו. לכן רק בסעודה שניה נאמר "אז תתענג על ה'", שהרי אין תענוג שלם אלא כשאין מצירים של הקלי'. והנה בלילה מאירה בחינת המלכות, אמונה לבער קלי' עשו, וביום זכור אור הקדושה לבטל את קלי' ישמעאל, ואז נעשה בחינת מוסף זכור ושמור יחד והתענוג האמיתי של מעין יום שכולו שבת שאין בו הרע של שתי הקליפות.

(הרב מנחם מקובר, ע"פ ניצוצות מתורת הבית גנזי, מעובד עפ"י המאמר בבית גנזי, פרשת ויגש עמ' תתתכ"ז.)