אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁנִינוּ, שְׁנֵי כְתָרִים מִתְאַחֲדִים כְּאֶחָד וְהֵם הַפֶּתַח שֶׁל כָּל הַכְּתָרִים, וְשָׁנִינוּ, אֶחָד דִּין וְאֶחָד רַחֲמִים, וּמִתְבַּשְּמִים זֶה עִם זֶה, זָכָר וּנְקֵבָה. (ושנינו, אחד זכר ואחד נקבה, אחד דין ואחד רחמים). בְּצַד הַזָּכָר שָׁרוּי חֶסֶד, וּבְצַד הַנְּקֵבָה שָׁרוּי דִּין. (ומשום כך) אֶחָד לָבָן וְאֶחָד אָדם. וּכְדֵי לְהִתְבַּשֵּם זֶה עִם זֶה, (משום כך) הֵם מִתְקַשְּׁרִים זֶה בָּזֶה. וְהַבְּרִית הַזּוֹ אוֹחֶזֶת בָּהֶם בְּיוֹמָם וָלָיְלָה, בְּדִין וְחֶסֶד. בְּדִין בָּרִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹרֶה בְּחֶסֶד, וּמִתְבַּשֵּם בַּכֹּל. וְזוֹהִי הַבְּרִית שֶׁנִּקְרֵאת יוֹמָם וָלָיְלָה, שֶׁאוֹחֶזֶת בִּשְׁנֵיהֶם.
(זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף יד/א )
2.אביו- לובן- חסד, אימו-אודם-דין:
תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו:אביו - מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין
אמו - מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין
והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל
(נידה לא ,ע"א)
3.זכר ימין נקבה שמאל:
וכן הם בחסד וגבורה הזכר אל הימין והנקבה אל השמאל י-ה-ו-ה בחס"ד אדני בגבורה
(פרדס רימונים/רמ"ק, ז ב כ)
4.הבן הראשון היה מצד הגבורה- גבורה לשון נקבה חסד לשון זכר:
גם טעם אחר, כי הגבורות הם היוצאות תחלה דרך היסוד כנז"ל, ולכן היה קין בכור, בסוד אשת חיל עטרת בעלה, כי הגבורה נקבה והחסד זכר.
(שער הגלגולים/רבי חיים ויטאל, לה יא)
5.האיש משפיע- חסד, האישה קולטת ותוחמת את מקום הזרע- דין
6.יראה- דין כלפי האיש וכיבוד- רחמים כלפי האישה ?...
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם: (ויקרא יט ג)
הקדמה: לא כל חסד תמיד לחיוב
ואמר באחותו חסד הוא, רבותינו ז׳׳ל דרשו כמשמעם, כלומר אם קין והבל נשאו אחיותיהם חסד הוא שעשיתי עמהם להושיב העולם כי לא תוהו בראה, וזהו שכתוב אמרתי עולם חסד יבנה ואין ספק שאיסור עריות יש בהן ענין גדול, ועל דרך הקבלה הוא סוד מסודות התורה, והתורה לא גלתה אותו כשאר טעמי המצות הגדולים..., והכלל כי כל הבא על אחת מכל אלו העריות הוא מכחיש במעשה בראשית, כמו שכתב רבי עזרא ז׳׳ל שלא להשיב דבר הנפרד לשורשו והענף לעיקרו, אולם האחים שנבראו בששת ימי בראשית הן דוגמת שבע המעיינות, ולכן הותרו בתאומותיהן, וזהו חסד הוא.
(דרשות ר׳׳י אבן שועיב פרשת אחרי מות וקדושים, דף נא)
2.גבולות החסד של צדקה:
אמר ר' אילעא: באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות (בבלי כתובות נ ע"א)
ג.רחמנות שמביאה לאכזריות כמו שאול שחמל על אגג:
אמר רבי יהושע בן לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקוט שמעוני, פרק טו, סוף רמז קכא).
.א.מביא את אורחיו לברך את ה' ולהכיר בו:
ב.אברהם נקרא אחות שאיחה את העולם מהנתק שיצר נמרוד:
רַבִּי בְּרַכְיָה פָּתַח, אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ וְגוֹ' (שה"ש ח, ח). בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּאַבְרָהָם כְּשֶׁהִשְׁלִיכוֹ נִמְרוֹד לְתוֹךְ הַכִּבְשָׁן. קְטַנָּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים. וְלָמָּה נִקְרֵאת אָחוֹת? שֶׁאִחָה אֶת הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּאָדָם הַזֶּה שֶׁקּוֹרֵעַ וּמְאַחֶה, לְפִיכָךְ נִקְרָא אָחוֹת.
(תנחומא לך לך ב)
ג.עושה נפשות לגיירן ולהחיזרן תחת כנפי השכינה:
אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאם, (לכך כתיב אשר עשו).(רש"י,שם)
ד.אברהם משוייך כעבד לאל קונה שמים וארץ- מחבר עליונים ותחתונים:
וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְ-הֹ-וָ-ה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם: בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם
(בראשית יד,יח-כד)
3.אברהם הראשון שנאמר במפורש שהתפלל שזוהי פעולת שיתוף וקישור בין שמים וארץ:
א.איש החסד שהתחיל את התפילות בעולם:
אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁיּוֹדְעִים לְפַתּוֹת אֶת רִבּוֹנָם וּלְבַטֵּל גְּזֵרוֹת וּלְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה בָּעוֹלָם וּלְהוֹרִיד בְּרָכוֹת, וּלְהָסִיר אֶת בַּעֲלֵי הַדִּין שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָעוֹלָם. קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהלים קו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' וְגוֹ'. מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךְ אַבְרָהָם הֶחָסִיד, יְמִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁגִּלָּה לְךְ סוֹד הַסּוֹדוֹת וְהִתְחַלְתָּ תְּפִלּוֹת בָּעוֹלָם, וְהִתְגַּלּוּ לְךְ הֵיכְלוֹת הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. (זוהר מא ,ע"א)
ב.רק נביא יכול באמת לדעת לפני מי הוא עומד ולהתפלל:
וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית כ,ז) {32}
כי נביא הוא ובזה יתפלל בעדך ותועיל תפלתו והוא אומרו וחיה: (אור החיים,שם)
.רק הנביא יודע לפני מי הוא עומד:...אחד הקשיים הגדולים שניצבים בפני המתפלל - היא השאלה, כיצד אפשר לקיים את מה שנאמר: 'דע לפני מי אתה עומד'. האם אני יודע לפני מי אני מתפלל? והלא מעולם לא פגשנו את רבונו של עולם פנים מול פנים? אז כיצד נדע כלפי מי אנחנו מפנים את תפילותינו? ואכן מצאנו בזמן המקרא, לאורך כל התנ"ך כולו, שכאשר מציינים שאדם התפלל - מדובר תמיד ללא יוצא מן הכלל על נביא. כי הלא רק הנביאים הם יודעים את ה' באמת. ...
עד כדי כך אנחנו רואים שהתפילה אינה מובנת מאליה, שבספר איוב כאשר אסונות על גבי אסונות נופלים על גבי ראשו של איוב, מצאנו אותו מתלונן, מצאנו אותו מתווכח, מצאנו אותו משלים, אך לא מצאנו אותו מתפלל - עד שנגלה אליו הקב"ה: "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר..." (איוב ל"ח) ורק לאחר מכן מצוין שאיוב ידע להתפלל בעד רעיו, וה' שב את שבות איוב, בהתפללו בעד רעהו. (ע"פ הרב אורי שרקי)
1.חסד לאברהם - פחד ליצחק- אמת ליעקב:
שֶׁאָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, וְלֹא אָמַר לוֹ וַיְהִי כֵן? מְלַמֵּד שֶׁהָאוֹר הַהוּא גָּדוֹל, וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, גְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא, וְהִיא מִדַּת כָּל סְחוֹרָה שֶׁבָּעוֹלָם, וְהוּא כֹּחַ אֶבֶן יְקָרָה שֶׁקּוֹרִין סֹחָרֶת וְדָר. וְעַל מָה הִיא מִדַּת דָּר? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁלָּקַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִזִּיוָהּ אַחַת מֵאַלְפַּיִם, וּבָנָה מִמֶּנָּה אֶבֶן יְקָרָה נָאָה וּמְקֻשֶּׁטֶת, וְכָלַל בָּהּ כָּל הַמִּצְווֹת
בָּא אַבְרָהָם וּבִקֵּשׁ כֹּחוֹ לָתֵת לוֹ, נָתְנוּ לוֹ אֶבֶן יְקָרָה זוֹ וְלֹא רָצָה אוֹתָהּ. זָכָה וְנָטַל מִדָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. בָּא יִצְחָק וּבִקֵּשׁ כֹּחוֹ, וְנָתְנוּ לוֹ וְלֹא רָצָה בָּהּ. זָכָה וְנָטַל מִדָּתוֹ, שֶׁהָיָה מִדַּת הַגְּבוּרָה, דְּהַיְנוּ הַפַּחַד, שֶׁכָּתוּב (בראשית לא) וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק
בָּא יַעֲקֹב וְרָצָה בָּהּ וְלֹא נְתָנוּהוּ לוֹ. אָמַר לוֹ, הוֹאִיל וְאַבְרָהָם מִלְמַעְלָה וְיִצְחָק לְמַטָּה, אַתָּה תִהְיֶה בָּאֶמְצַע וְתִכְלֹל שְׁלָשְׁתָּם, שֶׁכָּתוּב תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. וּמַהוּ הָאֶמְצַע? הַיְנוּ שָׁלוֹם, וַהֲרֵי כָּתוּב תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב? אֱמֶת וְשָׁלוֹם הֵם אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט) דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת, (ישעיה לט) כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (שם נח) וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ. דְּהַיְנוּ נַחֲלָה גְּמוּרָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַחֶסֶד וְהַפַּחַד וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם. וּלְפִיכָךְ אָמַר (תהלים קיח) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה
(זוהר מו, ע"א)
והנה, האמת כי אברהם מדתו חסד. אמנם אם היה נולד בטבע זו, צדיק מה פעל. אלא על כרחך נולד במדת אכזריות, והוא בעבודתו ובמעשיו הטובים שיבר בחינתו וטבעו מהיפך להיפך, להיות גומל חסדים טובים להאכיל ולהשקות ללמוד וללמד
(ספר ייטב לב - על פרשת לך ד"ה וישובו )
הנה טבע האדם הן לטוב או להפכו, בא לו ע"י טבע אב ואם אשר השרישו בקרבו אותו הטבע, כי כמו המולידים כן יוצאי חלציהם. ותרח אבי אברהם הי' משורש רע, כמו שמסיימת הפרשה שלמעלה וימת תרח בחר"ן, כי עד תרח הי' חרון אף משורש אלקי"ם, אשר ג' פעמים אלקי"ם עולה חר"ן, בסוד כי רגע באפ"ו [תהלים ל ו], אשר ב"א-פ"ו הוא ב"א פעמים פ"ו, היינו ג' פעמים אלקי"ם העולה חר"ן שמביא חרון אף ח"ו, .... וזהו ויאמר ד' אל אברם לך לך כו', שילך מארצו ומולדתו ובית אביו שהם שליטת הגבורות, רק ילך למקום חסדים דרגא דילי'
(ספר עטרת ישועה על התורה - פרשת לך סימן יא)
3.אברהם - חסיד גמור ולכן זכה לארץ ישראל לעומת נח צדיק תמים שעושה חסד של חובה ולכן נזקק לתיבה:
הענין הוא שיש חסד שהוא בחינת התחסדות גמורה, שכל הלב שואף רק לחסד ומצטער אם חסרה ההזדמנות להתחסד, כגון אברהם שהצטער שלא מצא אורח עובר כחום היום, ויש חסד של חובה, שעושהו בהכירו את הכרחיותו, אבל לא יצטער אם לא יזדמן לו לעשות חסד. חסד זה שרשו בצדק, וזוהי דרגתו של נח איש צדיק תמים, אבל לא חסיד, אולם אברהם אבינו ע"ה זכה לבחינת ההתחסדות הגמורה, שהיא למעלה מן המדות, לשמה גמור, ועל כן זכה לארץ ישראל, שבחינתה הראייה הבהירה בהשפעה ישירה מאת הקב"ה, בחינת תמיד עיני ה' אלקיך בה, והיא גדר הנתינה לשמה ממש, כי רק המתחסד רואה תמיד כל חסדיו יתברך, ובדרגה זו לא שייך המבול כלל, אבל נח לפי דרגתו לא היה יכול להנצל בארץ ישראל, והוצרך להצלה של תיבה... (מכתב מאליהו חלק א, תיבת נח, עמוד קנה)
4."עולם חסד יבנה" - עולמו של אברהם לא יכול להימחק במבול כי הא מתקיים במידת הרחמים:
ברש"י ברא אלקים... ומה לשון והקדים ושיתף עמו מדת הרחמים וכו', אך הוא בכח התשובה שמתקנין למפרע כל המעשים, והענין הוא כי בודאי לא היה חס ושלום שינוי רצון למעלה, רק שהבריאה היא במדת הדין, ורק בכח האדם לעורר בחינת הרחמים שהיא עוד יותר גבוהה מהבריאה, והוא הכח השורש שממנו נעשה הבריאה, ולכן אף שבאמת נברא במדת הדין ואין לו קיום, יכולים לקיים העולם בכח המשכת מדת הרחמים שלמעלה מהבריאה, והוא על ידי תורה ומצות, ולכן כל זה נתקיים גם בסדר הדורות, שלא היה לעולם קיום ונמחה בדור המבול, עד שבא אברהם אבינו ע"ה ונתקיים העולם במדת הרחמים... (שפת אמת בראשית תרמ"א)
אנו רגילים לקשור את מידת החסד עם אברהם כמי שגומל ונותן חסד, אבל הפסוק במיכה מדבר על אברהם דווקא כמקבל חסד. וכן הוא בתורה מספר פעמים:
6.דור המבול השפיעו את מידת החסד ללא גבולות ומזה נבע גזל ועריות- איך אברהם הצליח לא ליפול בזה?
על אברהם גם להבין שמידת החסד לחוד אינה מספיקה כדי להשתית את החברה העברית משום שמידת החסד מנותקת משאר המידות גם כן יכולה לשמש מסווה לעוולות קשות ביותר. דרך ה׳ האמִתית היא צדקה ומשפט יחד. כך מנהיג הקב״ה בעצמו את עולמו. לכן כאשר מתפלל אברהם על אנשי סדום, הקב״ה מלמד אותו מהן גבולות החסד ומתי החסד הופך להיות חסד של הסטרא אחרא, המגן על כל עוולות העולם.
(סוד מדרש התולדות 1: ברית מילה, הרב יהודה ליאון אשכנזי)
א.זהירות יתרה על גזל- דרך המעגל הסובב- עבדיו ומקנהו:
א1. זהירות עבדי אברהם על הגזל ובירתם כלפי ורועי לוט:
וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ: (בראשית יג,ז)
ויהי ריב. לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר (כ) והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה (ל) אברם עדיין (ב"ר מא, ה.)
(רש"י,שם)
א2.זהירות הניכרת בגמליו של אברהם מפני הגזל:
וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר(בראשית כד,י)
מגמלי אדוניו. ניכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין (ב"ר נט, י.), (ה) מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים:(רש"י,שם)
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (בראשית כו,ה)
מצותי. דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים:(רש"י,שם)
ב.זהירות בעריות
ב1.נהיגת צניעות אף באשתו:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ(בראשית יב,יא)
הנה נא ידעתי. מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה.(רש"י,שם)
ב2.שימת גדרות לעריות שניות:
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (בראשית כו,ה)
וישמור משמרתי. גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות (יבמות כא.), ושבות לשבת
חלק ג:אברהם ושרה כשותפים מלאים - התכללות של חסד ודין:
0.אברהם ושרה- הזוג המנצח- ביחד:
ויצו ה' וגו'. טעם אומרו לאמר וכפל אכול תאכל וכפל מות וגו', יכוין על חוה שצוהו לאמר המצוה לחוה אכול אתה תאכל בת זוגך מות אתה תמות גם היא אם תעבור, ישנה באזהרה וישנה בעונש:(אור החיים,שם)
ויקח אברם, מהו ויקח, אלא שהמשיכה בדברים טובים, כי אין לו רשות לאדם להוציא אשתו ללכת לארץ אחר בלי רצונה... שהמשיכה בדברים, והודיע אותה כמה רעים הם דרכי בני הדור, ועל כן כתוב ויקח אברם את שרי אשתו. (זוהר בראשית,פרשת לך לך , דף נח)
2.אברהם לא נושא אשה נוספת על אף עקרותה של שרה- עד שהיא יוזמת זאת בעצמה בניגוד גמור ללמך שמראש לקח 2 נשים למטרות שונות:
ישנן שלוש מדרגות במערכות היחסים בין בני זוג:
זכר ונקבה – השלב הטבעי, הביולוגי. קיים גם אצל בעלי החיים.
איש ואשה – השלב השכלי, התודעתי. הכרה שיש אישיות נוספת חיצונית לי.
אדם וחוה – השלב הנשמתי. הכרה באישיות השנייה והבנה שיש לנהל עמה דיאלוג על מנת להצליח בחיים המשותפים.
(ע"פ הרב אורי שרקי)
בדורות הראשונים של העולם נהייתה האחות לאישה. קודם כול, האדם הראשון וחוה אחותו, מבחינת ׳זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׳.[41] בדור השני קַיִן והֶבֶל ואחותם. יש כאן חטא, יש כאן ג״ע, אולם זהו מצב של אין בררה. כך דורשים חז״ל את הפסוק ׳עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה׳[43] - חסד שהוא לשם בניין העולם.[44]
יש שני סוגי חסד. יש חסד חיובי, חסד של קדושה, ויש חסד שלילי של הסט״א שהוא חטא וטומאה[45] ׳וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא׳ - חסד הוא - לשון חרפה, כדברי רש״י במקום.
כאשר אומר אברהם לשרה ״אחותי את״ הוא מתקן את המעשה של אדם וחוה. הוא מתחיל בנקודה שבה האדם הראשון נעצר. האדם הראשון וחוה הגיעו עד הנקודה של איש־אישה. אברהם ושרה עוברים למדרגה הבאה ״אח ואחות״. האיש והאישה הופכים להיות אח ואחות.
ידוע שהמנהג של הפרעונים היה לקחת דווקא את אחותם לאישה, כאילו הם מבקשים להמשיך את הנעשה בדורות הראשונים. אולי מזה נובע המנהג בכל משפחות המלוכה בעולם להתחתן רק עם בני מלוכה, מ״אותו דם״, כאילו הם ממשיכים את אותו ״חסד״. המנהג של פרעה הוא ההפך הגמור ממה שאברהם ושרה רוצים להפיץ כ״תורה״ בכל העולם. האישה היא זו שהופכת להיות האחות ולא להפך...
אברהם מתחיל מחדש את בנייתו התקינה של העולם כאשר הוא לוקח לעצמו להשלים, לתקן את הדרוש תיקון בעולמו של הבורא. כדי שמהלכו יצליח מהוא בעצמו צריך ש"נפשו" תחיה באמת לכן הוא אומר לשרה לפני שהוא מתחיל מסעו זה "וחייתה נפשי בגללך" זה תלוי בך. כאשר נגיע למדרגה של אח-אחות נפשי תחיה באמת אנחנו נהיה באמת אותה נפש חיה של מחשבת הבורא כאשר הוא יתברך אמר "ויהי האדם לנפש חיה"
...
במישור הפרטי כאשר הבעל והאישה מתחילים להידמות זהו סימן להצלחת הזיווג. צריך להגיע לאותה מדרגה וזה לא עניין של גיל-כדי לתפוס זאת.זה מה שקורה בפרשה בין אברהם לשרה "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך". הם מתחילים את גמר התיקון בעניין זה. (סוד מדרש התולדות, הרב יהודה ליאון אשכנזי, ע"מ 114-115)
א.השפעה רוחנית- שרה נתנה אות בשמה לאברהם:
ר' הונא בשם ר' אחא יו"ד שנטל הקב"ה מאמנו שרה ניתן חציו על שרה וחציו על אברהם (ירושלמי,סנהדרין דף יג/א )
ב.השפעה גשמית- אדם נתן את צלעו ממנה נבראה האישה:
וַיַּפֵּל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם (בראשית ב,כא-כב)
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ(בראשית ג,טז)
תשוקתך. משמעתך. והטעם שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו: (אבן עזרא,שם)
ב.אברהם טפל לשרה:
ב1.עד להגעתם למצרים- אברהם הוא היוזם ואפילו מחזיר את שרה שהתגרש ממנה כדי ללכת ארצה כנען:
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: (בראשית יב,ה)
ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו. ולמעלה (נח יא.לא) נאמר ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו. לפי שקודם שהובטח אברם שיהיו לו בנים היה מתרחק מן שרה מצד היותה עקרה, לפי שכל אותן הבעילות אינן לקיום המין ע"כ נאמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד. וסמוך ליה ויקח תרח את אברם וגו' לפי שהיתה עקרה על כן הכניס את לוט ביניהם, אבל אחר שנאמר ואעשך לגוי גדול והובטח בבנים כתיב ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט, כי בלשון ויקח הורה שאומר כאילו עשה לקוחין שניים תחת אשר היה פרוש ממנה, כדרך שנאמר (שמות ב.א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (כלי יקר,שם)
ב2.במצרים - היא העיקר ואברהם טפל והיא מקבלת את הגר כשפחה שלה בלבד מה שיסבך את הדברים בהמשך:
אַבְרָהָם הָיָה עִקָּר (בראשית יב, ה): וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, עָשָׂה עַצְמוֹ טְפֵלָה, אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, וְנַעֲשָׂה טְפֵלָה לָהּ, (בראשית יב, טז): וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ. (בראשית רבא מ,ד)
ב3.בנביאות:
שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות: (רש"י,שם)
שומע והפסיד זה אדם הראשון כי שמעת לקול אשתך ומה הפסיד כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
שומע ונשכר זה אברהם אבינו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ונשכר כי ביצחק יקרא לך זרע.
לא שומע ונשכר זה יוסף ולא שמע אליה לשכב אצלה ומה נשכר ויוסף הוא השליט על הארץ.
לא שומע והפסיד אלו ישראל ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם ומה הפסידו אשר למות למות:
(ילקוט שמעוני,בראשית,פרק ג,רמז לב)
6.שרה אימנו - מידת הדין
א.שרה חוששת שמידת החסד של אברהם תהפוך לחמס ולכן דורשת את גירוש ישמעאל:
וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: {יא} וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: {יב} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא, י-יב)
ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, רבי יודן בשם רבי יהודה בר סימון חומסני אתה בדברים, למה שאתה שומע בקלוני ושותק, רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר בעי דיני גבך, משל לשני בני אדם חבושים בבית האסורים, נמצא המלך עובר, אמר ליה חד תבע דיקיון דידי, אמר אפקוהו. אמר ליה חבריה בעי דיני גבך, אילו אמרת תבע דקיון דידן, כמה דאפקך כן אפקני, וכדו דאמרת תבע דקיון דידי, לך אפיק לי לא אפיק, כך אילו אמרת ואנו הולכים ערירים, כמה דיהב לך כן יהב לי, וכדו דאמרת ואנכי הולך ערירי, לך יהיב ולי לא יהיב... (בראשית רבה מה ו)
ב.שרה הפסידה מ"ח משנותיה כי ביקשה שה' ישפוט בינה לאברהם במידת הדין:
רבי תנחומא אמר בשם ר"ח רבה ור' ברכיה אמר בשם רבי חייא, כל מי שהרתיק אחר מדת הדין, לא יצא שפוי מתחת ידיה, ראויה היתה שרה להגיע לשניו של אברהם, ועל ידי שאמרה (בראשית ט"ז) ישפוט ה' ביני וביניך, נמנעו מחייה מ"ח שנה. (בראשית רבה מה ז)
ג.כששרה נפקדת אזי מידת הדין(שרה) הופכת למידת הרחמים:
וזה אפשר שהוא כונת הכתוב וה' פקד את שרה וכו' ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי וכתב רש"י ז"ל מדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה הרבה חולים נתרפאו בו ביום הרבה תפלות נענו עמה ורב שחוק היה בעולם עכ"ל והטעם דאלים זכות אברהם אע"ה ושרה אע"ה דמדת הדין נהפך לרחמים וז"ש וה' פקד את שרה ואמרו רז"ל דכי כתיב וה' ר"ל הוא ובית דינו דגם מדת הדין נהפך לרחמים. וז"ש צחוק עשה לי אלהים כלו' מדת הדין נעשה רחמים ולכן הרבה עקרות נפקדו הרבה חולים נתרפאו וכו' דמדה"ד נעשית רחמים וכל השומע יצחק לי בשבילי דמדה"ד נהפך לרחמים:
(דבש לפי צ לט)
7.שרה גם עושה חסד:
הִׁנֵה-נָּא עֲצָּרנִׁי ה' מִׁלֶדֶת: . הביטוי אּולי אִׁבָנֶה מִׁמֶנָה מעיד על כך ששרה קיוותה שאולי האימוץ של בן הגר יגרום לה ללדת כפי שאכן הדבר קורה לעיתים באופן טבעי או שמעשה החסד יהיה לזכותה והיא תוכל ללדת (ע"פ הרב אורי שרקי, ביאור על ספר בראשית)
שֶׁחָזַר יִצְחָק אֵצֶל אִמּוֹ, וְאָמְרָה לוֹ אָן הָיִיתָ בְּרִי, אָמַר לָהּ נְטָלַנִּי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִּי גְבָעוֹת וכו', אָמְרָה וַוי עַל בְּרִי דְרֵיוָתָא, אִלּוּלֵי הַמַּלְאָךְ כְּבָר הָיִיתָ שָׁחוּט, אָמַר לָהּ אִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוְחָה שִׁשָּׁה קוֹלוֹת כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה תְּקִיעוֹת, אָמְרוּ לֹא הִסְפִּיקָה אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁמֵּתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית כג, ב): וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, וּמֵהֵיכָן בָּא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר מֵהַר הַמּוֹרִיָה בָּא
(ויקרא רבה כ ב)
8.אדם צריך להיוועץ באשתו ולשתפה כדי לשלב חסד ודין:
וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים וגו' (יח, ו). יש לדקדק הא אברהם היה רגיל בהכנסת אורחים ומה היום מיום שעשה הכנה דרבה לרוץ האהלה אל שרה, ואם סבר שהם מלאכים בודאי אינו צריך להכין להם אוכל. ואפשר לומר על דרך הרמז, על פי מה שפרשנו מה דאיתא בברכות (פרק ד' (כז ע"ב)) בעת שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בנשיאות אמר איזל ואמליך בדביתהו, והשיבה לו לית לך חיוורתא, ונעשה לו נס כו'. ולכאורה יש להבין למה הוצרך לימלך בדביתהו במילי דשמיא, דמצינו (שם כח.) דכמה הלכות נתחדשו בו ביום:
ואפשר לומר דהנה עיקר עבודת הצדיק הוא לאכללא שמאלא בימינא, להמתיק הגבורות בחסדים. וידוע דנוקבא בחי' דין וחסדים בחי' דכר, ולכן בשעה שרצו להושיב רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות, אמר איזל ואימלך בדביתהו, אם אוכל להמתיק הגבורות של הנוקבא, והשיבה לית לך חיוורתא, כי להמתיק הגבורות צריך בחי' לובן, על דרך כשלג ילבינו (ישעיה א, יח), ונעשה לו נס כו':
וזה היה גם כן כוונת אברהם אבינו ע"ה, שמיהר לאהל שרה שהם דינים (זוה"ק א, קג.), ויאמר מהרי ש'לש ס'אים ר"ת ש"ס שהיא ה' פעמים חס"ד, סל"ת בגימ' מת"ן רומז על החסד שהוא מתנת חנם, ור"ל שהמשיך החסדים למתק הדינים של נוקבא, על ידי ואל הבקר רץ אברהם, בק"ר גימ' ש"ב, שעל ידי תשובה המשיך החסדים:
(ספר צמח צדיק/ האדמ"ור הראשון מווזניץ' - פרשת וירא )
8.אברהם ושרה - חיבור של חסד ודין:
א.כל מעשי אברהם יסודם בחסד:
והנה אברהם ושרה הם עצמם היו מדת החסד ומדת הדין, חסד מתייחס לדכורא ודין לנוקבא, וע"כ לא נמצא לאברהם שהי' מדחה לשום ברי' אף להיותר רעים וחטאים, שהרי אף לאלו שכערביים נדמו לו שמשתחוים לאבק שברגליהם הי' עושה את הקירוב והסעודה, וכך התפלל נמי על הסדומיים ואף שהי' מפורסמים ברשע ורעים וחטאים לה' מאד, מ"מ חשב להמשיכם בעבותות האהבה, [כי לא חשב להצילם שישארו מזיקי עולם, וכל המזיקין נהרגין אפי' בשבת, וכמ"ש הרמב"ן שהרחמנות על הרוצחים הוא אכזריות על העולם] אולי עוד יקרבם תחת כנפי השכינה, והמלחמה עם המלכים לא למען דתוי מכוין אלא להצלת לוט, והדיחוי שהדחה ללוט באומרו הפרד נא מעלי, איתה במדרש שכעס הי' לו להקב"ה לכל הוא מדבק ולבן אחיו אינו מדבק מכלל שלא כך הי' מדתו להרחיק אלא לקרב, וי"ל שכוונת אברהם לא הי' נמי לרתק אלא לטובת לוט, ויובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאם הצדיק דר בשכונת הרשע אם אינו יכול להחזירו למוטב הוא מושך ממנו את כל חלקי הקדושה ונשאר הרשע ניעור וריק מכל, וזהו הענין שמקום שישבו שם ישראל במצרים הי' מקולקל מהכל עכ"ד, וע"כ לוט נמי אחר שהרגיש אברהם שגסות רוחו לא נתנוהו לחזור למוטב שוב טוב לפניו שיפרדו ממנו בעוד חלקי הקדושה הוא נשמת דהמע"ה עודנו עמו, ובאמת כן הי' שבשביל חלקי הקדושה שהי' עוד עמו ניצול משבי המלכים ומהפיכת סדום ואם הי' נשתהה עוד עם אברהם והי' שואב ממנו גם את זה כבר הי' נאבד ע"י מלחמת המלכים או בהפיכת סדום, היוצא לנו מדברינו אלו שאאע"ה לא הי' מדחה לשום ברי', והוא הי' לו מדת החסד למנה:
ב.שרה- מידת הדין ולכן ביקשה לגרש את ישמעאל- שיש בו ג"ע ש"ד ע"ז:
אך שרה מצינו בה מדת הדין לשמאל דוחה, אף שגם היא היתה מגיירת גיורות, מ"מ הרי יצחק נמי הי' מגייר גיורים כבמדרש ריש וישב, וע"כ כשהרגישה בישמעאל שהי' מצחק שהוא ענין ע"ז ג"ע שפ"ד כברש"י אמרה לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו' הרי שהכוונה הי' להרחיק מה שראוי להרחיק ולא לטובתו
ג. בשורת יצחק כשאברהם במידת הדין( בגלל המילה) ושרה בחסד( בזכות הכנת האורחים) כדי לאזן את יצחק:
ומטעם הנ"ל שמדת הדין מתייחס לנוקבא, וע"כ כמו שמצד אברהם הי' נצרך שבשורת לידת יצחק יהי' בעוד שאברהם הי' במצב מדת הדין, כ"כ מצד שרה הי' להיפוך שנצרך שבשורת לידת יצחק יהי' מתוך החסד למען יצא יצחק כלול אשא במיא, וע"כ נצרך שהבשורה תהי מתוך מצות הכנסת אורחים שהוא חסד גמור:
ד.אברהם רץ אל הבקר(דין) ונתן לשרה לאפות לחם(חסד)
ולפי האמור יובן שהי' הכל בהתכללות המדות, וע"כ נמסר הלחם לשרה כמ"ש מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות שהיא בעצמה תלוש אף שלא הי' חסר להם עבדים ושפחות, וכן אל הבקר רץ אברהם בעצמו, והיינו שידוע שלחם מתייחס לימין קו החסד, והבקר למדת הדין שמוצאו מפני שור מהשמאל, וכן כל מין בשר מתייחס למדת הדין,
ובזוה"ק (כ"ח.) בשר דאיהו סמיק מסטרא דגבורה, והוא מ"ש בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם, כי בבוקר מדת החסד גובר ע"כ אז הוא זמן שבעת לחם, ובין הערבים שעתא דדינא הוא זמן אכילת הבשר וע"כ למען יהי' כלול וממוזג הדין בחסד וחסד בדין נמסר לישת הלחם לשרה, שהוא חסד למדת הדין, והבקר לבשר לאברהם, דין למדת החסד, וע"כ כאשר נטמא הלחם הביא במקומו חמאה וחלב שמוצאו ממדת החסד והרחמים כנודע, וע"כ מראה שלהם לבן, היפוך בשר שמראהו אדום, והכל הי' למען שיהי' ממוזג:
(שם משמואל וירא ט ה)
9.אכילת חלב לפני בשר- הקדמת רחמים לדין:
ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', (ר"ל שהיל"ל ברא ה' אלקי' כמ"ש גבי ביום עשות כו') (מ) שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב (נ) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בזה"ל הובא באלשיך בשם הב"ר פי"ב):
(רש"י,בראשית ,א,א)
10. אברהם ושרה מידת החסד והדין ולכן ירדו למצרים לסלול את הדרך לבני ישראל שיצאו ממצרים בצירוף 2 מידות אלה:
א.כשיצאו ממצרים היה זה בשיתוף מידת החסד (לישראל) והדין( למצרים):
מבואר בספרים הקדושים, שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים על ידי שיתוף מדת הדין עם מדת החסד, כי מצד אחד הביא הקב"ה את הדין על המצרים וממש באותו זמן עשה חסד עם ישראל, כמו שמצינו במכת חושך (שמות י כב): "ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים, לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם".
לו ישמעאל יחי' לפניך, וברש"י איני כדאי לקבל מתן שכר כזה, וכבר דקדקנו שלא יתכן הכוונה כפשוטו שמחל על המתנה כזו, ועוד זכות שרה איך ימחול, והלא כבר אמרה חמסי עליך שלא התפללת על שנינו והייתי נפקדת עמך, ועתה כשנתבשר היתכן שימחול, וכבר פרשנו שלא רצה בתורת שכר המילה, אלא בחסד, למען שאפי' זרעו של יצחק לא יהיו ראוים ח"ו לא יסיר חסדו מאתם, ובשביל שכר המילה יחי' ישמעאל, ויש להוסיף עוד דברים, שחשבון אאע"ה הי' אם יולד יצחק בשכר המילה וכל שכר הוא במדת הדין, א"כ יהי' דינו של יצחק תקיפים מאד בלתי אפשר לסובלם, ע"כ רצה שיולד במדת החסד ויהי' ממוזג, וע"ז השיב לו השי"ת אבל שרה אשתך יולדת לך בן, והיינו דידוע דשרה מסטרא דינין מנה מתערין, ומטעם זה י"ל שהי' לידת יצחק מצד שרה ממצות הכנסת אורחים, מדת החסד למען יהי' ממוזג, ובהיפוך אברהם איש החסד מצדו הי' לידת יצחק שכר המילה שהוא מדת הדין, ובשביל המוזג, וזהו שאמר לו השי"ת אבל שרה אשתך יולדת "לך" בן, היינו שהיא תלד מכח מדתך מדת החסד ע"כ אתה צריך להוליד מכח מדת הדין, דאם אתה תוליד ג"כ מכח חסד יהי' בו שלשה ידות מצד החסד, וא"א שיצא מדת יצחק מדת הדין לפועל כלל:
וישכם אברהם בבקר - ולא הודיע הדבר לשרה, אולי תעשה רעה לעצמה באהבתה את יצחק. (רד"ק ,שם כב ג)
ב.אברהם מסווה את מעשהו בהליכה משותפת לעבודת ה':עת שערי רצון/ ר' יהודה בן שמואל עבאס .(פאס-חלב
אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חַָק
אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק
עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח
1.מצוות עשה- זכור- חסד- גברים; מצוות לא תעשה- שמור- גבורה-נשים:
שמור פי' רז"ל (שבועות ד"כ) זכור ושמור בדבור א' נאמרו והכונה על ד"ו פרצופין שהם ת"ת ומלכות והם זכור לזכר ושמור לנקיבה. והטעם שנקרא זה זכור לשון זכירה וזה שמור לשון שמירה. מפני שבמצות עשה שייך ביה זכירה כדכתיב (במדבר טו מ) למען תזכרו ועשיתם. ומצות לא תעשה שייך ביה שמירה, כמו השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. וכן לעבדה ולשמרה (בראשית ב טו) ופי' רז"ל (סוף תקונא כא) לעבדה, אלו מ"ע. ולשמרה, מצות ל"ת. ומצות עשה הם רמ"ח מצד החסד והזכר נוטה אל החסד. ושס"ה ל"ת בגבורה ולכן הנקבה נוטה אל השמאל. ולזה זכור לזכר, ושמור לנקבה. ולפי זה לא תקרא שמור אלא מצד הגבורה, ולא יקרא זכור אלא מצד החסד. ופעמים שניהם יחד נקראים שמור, ופעמים שניהם זכור. וכן פי' בזוהר (חדש פ' יתרו דף מ"ט ע"א). והארכנו בערך זכור:
(פרדס רימונים כג,כא)
3.מי מפעיל את ההסטוריה? גברים או נשים ?
זה סוד מאמר חז"ל בתלמוד (יבמות סב ע"ב): "כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא חומה". מלבד הפשט העוסק בשמירת הגבר מפיתויים חיצוניים העלולים להכשילו בעבירות חמורות, יש בחומת האישה גם מעצור בפני חסד מופרז.
אך על מידת הגבורה העוצרת להיות במידה סבירה, ללא הפרזה. שהרי לחץ מופרז עלול לגרום לקריסת מערכות, למרדנות, לסבל ולשיתוק מוחלט. לכן דווקא האישה, העדינה מטבעה, היא הראויה להיות במידת הגבורה, ואילו האיש, התקיף מטבעו, במידת החסד. כעין שאמרו חז"ל (סוטה, דף מ"ז ע"א) שלעולם "תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". כאמור, צד שמאל הוא צד הגבורה, אולם הוא הצד החלש. ואילו צד ימין הוא צד החסד והוא הצד החזק. אילו היה שורש האיש בצד הגבורה ושורש האשה בצד החסד, היו מידות הדין והגבורה פועלות בעוצמה שלא ניתן היה לעמוד בה.
(הרב זמיר כהן, המדריך המלא לנישואין מאושרים)
2.איש ואשה- חסד ודין, אב ואם- דין וחסד:
ביחס בין איש ואישה, האיש הוא משפיע, חסד והאשה היא מקבל , דין כי המקבל הוא תמיד יותר מצומצם.
לכן הדמים, דם נידה מצוי בדין באישה.
והאיש טיפת הזרע היא לבנה חסדאבל ביחס בין האיש והאישה לבן אז האישה היא חסד והאבא הוא הדין
אבל ביחס בין האיש והאישה לבן אז האישה היא חסד והאבא הוא הדין
(ע"פ הרב איתן אמיניאן שליט"א)
3.מצד בעלה אישה היא דין מצד בנה היא חסד ולכן האיבר המקבל מהבעל ומשפיע לבן(הולדה) הוא הרחם- מלשון רחמים:
הזמן הוא בעצם ביטוי של מידת הרחמים, שנותנת לאדם זמן לתקן את מעשיו לפני שנשפט בדין. רחמים מלשון רחם, שהוא המקום בו האדם מקבל זמן להתפתח. על כן כשנברא העולם כפי שכתוב בפסוק א', הוא נשבר. התיקון ההדרגתי שמופיע בפסוקים ג'-ל"א מתאפשר על ידי הוספת ממד הזמן במציאות.(שיעורים על ספר בראשית מתוך שיעורי הרב שרקי, ע"מ 126)
אחרית דבר: השכינה היא רחמים ודין ולכן זכו- שכינה בינהם שמצליחים לחבר את 2 המידות (כל אחד ומידתו הדומיננטית) ביחד
דריש ר''ע איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז,ע"א)א.זכו- זיכוך המידות ולימוד זכות על מידתו ההופכית של השני( חסד לעומת דין ולהיפך)
ובשם הסבא מקעלם זצוק ״ל מובא שביאר : ״זכו ״ הוא מלשון זיכוך , והיינו שאם זיככו עצמם ומידותיהם כראו י אז שכינה שורה ביניהם , ״לא זכ ו ״ היינו שלא זיככו מידותיהם אז אש אוכלתן . (ישמח לב, נישואין באגדה,סימן כו)
היינו כששניהם זוכים לחזק אחד את השני ודנים אחד את השני לכף זכות על ידי זה שכינה שורה בינהם כי לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה אלא השלום וכשאין הבנה הדדית ביניהם ואינם רוצים לחזק אחד את השני אזי אש המחלוקת אוחזת אותם חס ושלום.(אשר בנחל,ר' נתן מברסלב)
ב.דווקא שכינה ולא ביטוי אחר הקשור לקב"ה:
...כן כתב הרמב"ן, ובאור דבריו, כי אלו היתה מכת בכורות על ידי שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהיה המכה במדת הדין מתוחה אפילו בישראל, מפני שלא היו ראוים להצלה, ועל כן היה הדין על ידי הקב"ה בעצמו וכבודו, והיא השכינה שהיא כלולה במדת הדין ובמדת רחמים כדי שינצלו ישראל. וזהו לשון החכמים "ולא על ידי שליח", כלומר לבדו, אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו. ומזה תמצא במכת בכורות לשון אנכי שהוא רמז לשכינה, והוא שכתוב "הנה אנכי הורג את בנך בכורך", כלשון האמור ביעקב שירדה שכינה עמו, (בראשית מ"ו) "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", וזהו שכתוב (שם ט"ו) "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי", שהרי הדין על ידי שכינה להרוג המצרים ולהציל ישראל, זהו שכתוב "בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל"... (רבנו בחיי, שמות יב יב)
נקודה להמשך: בין חסד לרחמים- חסד אברהם דין יצחק ורחמים יעקב
1.בין חסד לרחמים:
שאלה: מהו ההבדל בין חסד לרחמים?
תשובה: חסד פירושו חסד בלי סיבה, חינם לגמרי, אהבת חינם לגמרי. אין שום זכות למי שאני אוהב כדי שאני אוהב אותו. אני אוהב דווקא את מי שחי בלא זכות להיות אהוב. אם יש לו זכות, אזי אני אוהב אותו בצדק וזה לא חסד. זו אהבה שתלויה בדבר.[14] בטל הדבר בטלה האהבה. אם אני, למשל, אוהב אישה כי היא יפה אין זו אהבה אמִתית משום שאם היא לא הייתה יפה, לא הייתי אוהב אותה. לכן צריך לומר: אני אוהב אותך. וב״ה את יפה! זה חסד.
שאלה: לכן אברהם אוהב את ישמעאל?
תשובה: זו אהבה טבעית. הוא בנו. ישמעאל מתגלה כרשע גמור עד שהוא חוזר בתשובה. עם זאת אברהם אוהב אותו משום שהוא בנו.
רחמים הם חסד עם זכות של דין. זה חזק יותר מחסד. זה לפנים משורת הדין. בלשון חכמים, ״להתפלל״ זה לבקש רחמים. בארמית תפילה נקראת ״רחמי״. אפשר לבקש חסד, אולם זה לא מספיק חזק כדי להינצל. צריך לבקש רחמים.
המדרש מעדיף להשתמש במושגים ״דין״ ו״רחמים״. בתורת הקבלה משתמשים במושגים ״דין״, ״חסד״ ו״רחמים״.
אברהם מפחד כי לפי מידת הדין אין לו מספיק זכות. לכן הקב״ה אומר לו מיד בתחילת הברית בין הבתרים שיהיה לו בן שיהיה הצדיק של מידת הדין. ׳אָנֹכִי מָגֵן לָךְ׳ רמז ליצחק.
מכיוון שאברהם רגיש רק למידת החסד, הוא מתלבט. קשה לו לתפוס מה זה להיות ישראל לפי מידת הדין, מה זה להיות יצחק. הוא מרגיש את העולם לפי מידתו - רק חסד. אם זה רק חסד, חסרה הזכות. ואם חסרה הזכות, יש התלבטות. מידה זו קרובה מאוד לענווה. חסיד אמִתי הוא ענו.
התקופה של ׳עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה׳[15] היא התקופה שלפני התבגרות העולם. אברהם הוא השורש של עידן הצדקה והמשפט - קיום בזכות, ולא לפי החסד. מי שמתקיים לפי החסד הם בעלי החיים.
(סוד מדרש התולדות,חלק ב,"ברית בין הבתרים")
2.ייעודו של אברהם- עמוד החסד- להוביל אל יעקב שישלב את החסד של אברהם עם הדין של יצחק:
אולם, מסתבר שההפך הוא הנכון: זוהי גדולתו המיוחדת של אברהם. אברהם לא נבחר משום מציאותו בעולם מצד עצמה, אלא משום היותו מוביל לייסודה של כנסת ישראל!
אברהם לא נבחר רק הודות לאישיותו המיוחדת, אלא מפני שהוא עתיד להנחיל לצאצאיו את התכונות הקיימות בו; הוא לא נבחר רק מפני שיחנך את עם ישראל ("יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"), אלא מפני שכך יהיה בפועל ("ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט").
אברהם הוא המייסד, המוביל והמחנך הדגול של כנסת ישראל כולה, אך כנסת ישראל היא הסיבה לבחירת אברהם. בגלל הידיעה הא-להית שכנסת ישראל עתידה לצאת ממנו – נבחר אברהם.
בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת־קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי...
מקשים העולם למה אינה אומרת פלוני לבת פלוני? ונראה לי בס"ד להורות שהיא צריכה לילך אצלו לדור עמו ולא להפך. ועוד נראה לי הזכר אחוז בימין שהוא חסד והנקבה בשמאל שהוא גבורה ולעולם ימינא לא אצטריך לשמאלא אבל שמאלא אצטריך לימינא שצריך לכלול השמאל בימין לכן תלה אותו בו. ועוד נראה לי קרוב לזה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בריש שער מאמרי רשב"י דעל מצוות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות הם נשלמים מן המצות שעושה הזכר דכל אשה נשלמת מבעלה ולכך אומרת בת פלוני לפלוני ולא להפך.
(בן יהוידע מועד קטן חלק א)
