שופטים: מלך בישראל- לטוב ולרע

 פתיחה: מלך בישראל - טוב או רע, לכתחילה או בדיעבד?

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי:  שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַי-הֹ-וָ-ה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד:  וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד: 

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:  וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם:  

לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:

(דברים יז, יד-כ)

הקדמה: שתי מגמות סותרות לכאורה

1.בפרשת בקשת המלך בימי שמואל נראה לכאורה לא ראוי לשים מלך:

 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל:  וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע:  וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו (בדרכו) בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט: ( וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה:  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם:  וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְ-ה-וָ-ה: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם:  כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם לָךְ:  וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי יְ-ה-וָ-ה אֶל הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ:  וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ:  וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ:  וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו:  וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו:  וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ:  צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים:  וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה יְ-ה-וָ-ה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא:  וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ:  וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ: וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי יְ-ה-וָ-ה:   וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ: 

(שמואל א פרק ח)

2.נפסק להלכה שמצווה לשים מלך כשנכנסים לארץ:

שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ. למנות להם מלך שנאמר (דברים יז-טו) ''שום תשים עליך מלך''. ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר (דברים כה-יט) ''תמחה את זכר עמלק''. ולבנות בית הבחירה שנאמר (דברים יב-ה) ''לשכנו תדרשו ובאת שמה'':

(יד החזקה ספר שופטים  הלכות מלכים פרק א הלכה א)

חלק א: מלך לכתחילה או בדיעבד 

0.מצווה דאורייתא או גנותם של ישראל ?

א.3 מצוות מלך עמלק ובנין המקדש:

רבי יוסי אומר כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכן היה רבי יהודה אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו'

(סנהדרין כ, ע"ב)

ב.מב"ע- רמז ל-3 המצוות שהיה אמורים להתקיים ע"י משה בן עמרם וימתינו למשיח:

הנה מלחמת עמלק היא מצוה אחת שצוה הקב"ה לישראל בכניסתם לארץ מג' מצות (סנהדרין כ' ע"ב), שסימנם מצות ה' 'ברה 'מאירת 'עינים (תהלים יט ט), בר"ת מן 'ברה 'מאירת 'עינים, נרמזין ג' מצות אלו שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, דהיינו ב' של בר"ה 'בנין בית המקדש, מ' של מאירת למנות להם 'מלך, ע' של עיני"ם מלחמת 'עמלק. וסימנם מב"ע, נוטריקון 'מושל 'בגבורתו 'עולם (תהלים סו ז), והיה חושב שיקיים שלשתן 'משה 'בן 'עמרם, אבל באמת שלא יתקימו עד שיבא 'מנחם 'בן 'עמיאל,

(מגלה עמוקות ,פרשת ואתחנן, אופן קמ)

1.מצווה מלכתחילה אחרי ירושת וישבת הארץ לבוא אל הכהנים ואל השופט ולדרוש מלך

ואמרת אשימה עלי מלך. על דעת רבותינו (ספרי ראה סז, סנהדרין כ א) כמו "ואמור אשימה עלי מלך", והיא מצות עשה, שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון (דברים כב ח): "ועשית מעקה לגגך" וזולתם. 

והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט, ויאמרו להם 'רצוננו שנשים עלינו מלך'.

 (הרמב"ן ,שם)

2.אין מצווה לשים מלך:

א.הבחירה לשים מלך היא רשות וההחלטה על זהות המלך נתונה רק מכח הנביא:

שום תשים. רשות אשר יבחר ע''פ נביא או משפט האורים והטעם לא אשר תבחר אתה: (אבן עזרא ,שם)

ב.מלכתחילה רצוי שלא, בדיעבד ימונה ע"פ גדרי התורה:

ב1.ואמרת- משמע שזו רשות בידי העם:

מאומרו כי תבא וגו' ואמרת משמע כי לא מצות ה' עליהם למלוך מלך אלא אם יאמרו הרשות בידם, וממה שגמר אומר שום תשים שיעור הלשון מוכיח שמצות ה' היא להמליך עליהם מלך:

ב2.החסרונות שבאים עם מינוי מלך:
ונראה שכוונת הכתובים היא על זה הדרך לפי שיש במינוי המלך ב' גדרים, א' שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו ולצאת כגבור ביום קרב כסדר מלכי האומות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה' כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כשרון המעשה אלא אחרי תועליות החושיות הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל, גם ישימו בו כסלם ותקותם ומן ה' יסור לבבם, וגדר ב' הוא לכבוד ולתפארת ישראל וכדי שה' יעשה בזכותו כדרך שהיה ה' מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו', ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם:

ג.אחרי שכבר החליטו שרוצים יש תהליך וגוף בוחר- בית דין ונביא:
ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר כי תבא וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו' וזה גדר הראשון שזכרנו, וגמר אומר שום תשים וגו' פירוש לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על זה הדרך אשר יבחר ה' אלהיך בו, ואמרו רבותינו ז''ל (בתוספתא סנהדרין פ''ג) וז''ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי ב''ד של ע' זקנים ועל פי נביא וכו' ע''כ, ומלך המתמנה בסדר זה אינו כסדר מלך המתמנה על הגוים כמו שבא בדבריהם ככל הגוים. וכפי זה מאמר שום תשים היא מצוה ושלילת גדר שכנגד תנאיה, ולזה נתחכם ה' להקדים מאמר ואמרת אשימה וגו' להעירך את אשר יכוין אליו לשלול אותו במאמר שום תשים וגו', שזולת זה לא הייתי מבין שאוסר לשום מלך ככל הגוים, והגם שיאמרו אשר יבחר אין מובן שבא לאסור ככל הגוים ויהיה זה וזה, ולא חש להבין במאמר שום תשים שהוא רשות מכפל שום תשים:

ד.ראייה שזו רשות- שה' הקפיד על עם ישראל כשביקשו זאת בימי שמואל:
ותמצא שה' הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך (ש''א ח'), והענין קשה למה יקפיד ה' עליהם והלא לו יהיה שכונת ה' בפסוק זה לרשות ולא למצוה סוף סוף הרשות נתונה, וכפי מה שכתבנו יש מקום לה' להקפיד על הדבר כיון שצוה ה' עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים כמו שפירשנו ושאלו המלך ואמרו (ש''א ח' ה') לשפטינו ככל הגוים לזה הקפיד ה', אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך לא לכח ולגבורה כדרך הגוים היו מקיימין מצות עשה:

ה.דברינו עולים לפי שיטת ר' יהודה ולא רבי נהוראי:
וראיתי בסנהדרין פרק כהן גדול (כ':) שנחלקו רבותינו ז''ל וז''ל רבי יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו' ע''כ, ודברינו עולין לדברי ר' יהודה ולא לדברי ר' נהוראי, והגם שהלכה כרבי יהודה וכן פסק רמב''ם בפ''א מהלכות מלכים אף על פי כן צריך ליישב הכתוב לסברת רבי נהוראי שפשט אומרו שום תשים יגיד שמצות ה' לשום מלך:

ו.מלכתחילה רצוי שיבחרו בה' כמלך ובדיעבד אם ביקשו אז יש חיוב והדרכה מדוייקת איך למנותו:
ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך והיה ה' למלך עליהם כדרך אומרו (ש''א י''ב) וה' אלהיכם מלככם, גם ה' יחפוץ להיות מלך ישראל הוא לבדו, אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו שום תשים, ולזה לא אמר הכתוב שום תשים אלא אחר מאמר ואמרת אשימה וגו', וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי יפרש שום תשים מצוה אחר שיאמרו אשימה וגו': (אור החיים,שם)

3.התורה רומזת לכל הדברים שעתידים וקרו בימי שמואל:

ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול, אמרו לשמואל (שמואל א ח ה): "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים", וכן כתוב שם (שמואל א ח כ): "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו'", כי מה טעם שתאמר התורה במצוה "ככל הגוים אשר סביבותי", ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה! אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר. (הרמב"ן ,שם)

כי תבוא. בגימ' בימי שמואל: 

וישבתה. מלא ה''א לאחר ה' דורות שאלו מלך: 

ככל הגוים אשר סביבותי. ולכך שאלו מלך בימי שמואל כי עד עתה לא היה לפלשתים מלך אלא סרנים.  (בעל הטורים,שם)

4.זהות המלך: המלך חייב להיות מזרע ישראל ולא כמו שהיה הורדוס למשל

לא תוכל. מדרך האמת לא אחיך שאיננו ממשפחת ישראל ולא אדומי אע''פ שכתוב בו אחיך  (אבן עזרא ,שם)

5.כל פעולה שיש בה חשש שהמלך יסטה את העם מאמונה בה'- אסורה ולכן לא להרבות סוסים ונשים:

ובעבור כי הסוסים בימים ההם היו מוציאים ממצרים והעד דברי שלמה ותצא מרכבה ממצרים והנה יצטרך למען הרבות סוסיו שיחטיא העם לשוב אל מצרי' וזה דבר ברור כי השם גאלם משם ובשובם יחללו השם ואורי' הנביא בסכנת הנפש ברח לשם גם ירמיהו בעל כרחו הלך לשם: (אבן עזרא,שם)

6.רמז במונח רביעי - שהמלך יהיה משבט יהודה:

מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז,טו)

ומאיזה שבט תשים עליך מלך? הוי אומר שבט יהודה, שהמלכות שלו.ואף בטעמי המקרא דבר זה נרמז: "מקרב אחיך"- מונח רביעי , לומר לך הנח לישראל מלך מהשבט הרביעי - בשט יהודה

(ע"פ טעמי המקרא, מתוך מתוקים מדבש על הפרשה, ע"מ שצא)

7.במבחן המציאות המלכים לא הביאו טוב לעם ישראל- אפילו אצל הצדיקים שבהם היו קשיים:

אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ. רַבָּנָן אָמְרֵי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּקַּשְׁתֶּם מְלָכִים וְעָמְדוּ הַמְלָכִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהִפִּילוּ אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, שָׁאוּל הִפִּילָם בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, מִנַּיִן (שמואל א ד, יז): נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וגו'. דָּוִד נָתַן מַגֵּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כד, טו): וַיִתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל. אַחְאָב עָצַר עֲלֵיהֶן אֶת הַגְּשָׁמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יז, א): אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר וגו'. צִדְקִיָּהוּ הֶחֱרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל מָה הִגִּיעַ מִתַּחַת יְדֵי מַלְכֵיהֶם, הִתְחִילוּ צֹוְחִין הַכֹּל, אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁין מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְמַלְכֵּנוּ הָרִאשׁוֹן אָנוּ מְבַקְּשִׁין (ישעיה לג, כב): כִּי ה' שֹׁפְטֵינוּ ה' מְחֹקְקֵנוּ ה' מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֵּיכֶם, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה יד, ט): וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ וגו'.

(דברים רבה פרשה ה, יא)

בדבר שמואל ‏באר, שדרך בני אדם להעמיד עליהם מלך לשלשה תועלויות: תועלת ‏גופם, נפשם וממונם. ומפרש המדרש, שאת שלושת אלו לא השיגו ישראל ‏בבטחונם בבשר ודם, בימי שאול ודוד מתו מישראל ולא באה להם תועלת ‏הגוף. בימי אחאב היה רעב בארץ ולא באה להם תועלת הממון. ובימי ‏צדקיה נחרב להם הבית ולא באה להם תועלת הנפש (הערה שם, מדרש רבה המשולב הוצאת עוז והדר)

חלק ב: ענייני מלכות

0.רשימת מלכים מכהנים כיום בעולם:

אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת

טופו השישי, מלך טונגה

פיליפ, מלך הבלגים

מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק

וילם-אלכסנדר, מלך הולנד

האראלד החמישי, מלך נורווגיה

פליפה השישי, מלך ספרד

קרל השישיה עשר גוסטב, מלך שוודיה

ג'יגמה קיזר נאמגייל ואנגצ'וק, מלך בהוטן

חמד, מלך בחריין

עבדאללה השני, מלך ירדן

סלמאן, מלך ערב הסעודית

נורודום סיהאמוני

ראמה העשירי, מלך תאילנד

מסוואטי השלישי, מלך אסוואטיני

לטסי השלישי, מלך לסוטו

מוחמד השישי, מלך מרוקו

(אליבא דויקידפידה)

1.מלך מידת הדין, שופט - מידת הרחמים ולכן חטאו כשביקשו מלך לפני הזמן:

להבין מדוע נחשב לחטא מה ששאלו מלך בימי שמואל, ומהו ההפרש בין שופט למלך... ונראה דהנה משפט איהו רחמי, ומלכותא איהי דינא, כאמרם ז"ל (גיטין י') דינא דמלכותא דינא, ועל כן השופט איהו מרכבה למדת המשפט, שהוא רחמים, והוא משך רחמים רבים על ישראל, ובזה הצילם מכף כל שוסיהם. ובמדרש תנחומא ד', מטין ומלמדין עליהן זכות לפני הקב"ה, ממי אתה למד, מגדעון בן יואש... ועל כן תמצא שכל מלחמות השופטים היו רק מלחמת מצוה להגן על ישראל, ואף כיבוש ארץ ישראל הוא נמי כעין הגנה, שהרי מוחזקת היא להם מאבותיהם, והכיבוש מהאומות הוא רק לדחות העושקים אותה... שבעשיית המשפט מעוררים מדת המשפט למעלה, רחמים רבים על ישראל, ובל תניחני לעושקי... 

אך מלך הוא מרכבה למדת מלכות שנקראת דינא רפיא, והדין נותן שיכירו כל באי עולם מי בראם ומי זן ומפרנסם, וינתנו שבח והודאה לשמו יתברך, ותהלתו וכבודו לא יתנו לפסילים, ועל כן המלך אחר שנלחם מלחמת מצוה יש לו רשות ללחום מלחמת הרשות כדי להרחיב גבול ישראל ולהרים דת האמת ולמלאות העולם צדק, כמו שכתב הרמב"ם (מלכים פרק ה'). וידעו כי מדת מלכות יורדת לעולמות התחתונים ללקט נצוצי קדושה, ובדוגמתה עושה מלך ישראל שהוא מרכבה לה. ועל כן יובן שמלחמת עמלק שאיננו מגבול ישראל, צריכה להיות על ידי מלך, ולא על ידי השופטים, שאין ענינם להרחיב גבול הקדושה מחוצה לה... ולפי הדברים האלה אומר אני באימה, שכעין זה היה חטא ישראל שבקשו להם מלך בימי שמואל, שעדיין לא הגיעו ישראל לידי מדה זו להתנהג על ידי מלך, והיו צריכין עדיין להתנהג על ידי מדת הרחמים, ובזה היו נצולין מיד כל שוסיהם, ולהצלת ישראל לא היו צריכין למלך, והיה יותר טוב על ידי השופטים שיתנהג על ידי מדת הרחמים, באשר לא היו אז ראויין על ידי מדת הדין. וזה הוא שהוכיח שמואל את ישראל (שמואל א' י"ב) "וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב וגו', ותאמרו לי לא כי מלך ימלוך עלינו, וה' אלקיכם מלככם", והיינו שלהצלת ישראל לא היו צריכים למלך, כי ה' אלקיכם, שהיא מדת הרחמים, מלככם... (שם משמואל, דברים שופטים תרע"א)

2.מלך שמחל על כבודו:

א''ר יצחק בר שילא א''ר מתנה אמר רב חסדא האב שמחל על כבודו כבודו מחול הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול...

אמר רב אשי אפילו למ''ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר {דברים יז-טו} שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך:

( קידושין לב, ע"א-ע"ב)

א.כשמוחל על כבודו הופך לאחד העם:

מרן הגאון רבי חיים מבריסק ביאר בכך, שכבוד המלך שונה במהותו מכבוד חכם, שהרי מלך, כל מעלתו היא מצד מה שישראל המליכוהו, ובעצם כל ישראל ראויים למלוכה, אלא שאותו מינו למלך עליהם ומכבדין אותו בשל כך, ומלכותו מצטיינת בכבוד שנותנים לו, נמצא שאם ימחול על כבודו הרי הוא הופך להיות כאחד העם, ואין לו כל מעלה על פני שאר העם. מה שאין כן החכם שהכבוד מגיע לו בגלל מעלתו, ומשום כך אף אם ימחול על כבודו הרי מעלתו במקומה עומדת, ולכן הוא יכול למחול על כבודו.

(מאמר מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול / הרב הלל לוין)

ב.כבוד המלך הוא כבודו של העם כולו ולכן אינו יכול למחול עליו:

גם עתה בא לידי שיטת רבינו יונה לסנהדרין כ"י וראיתי שכתב וז"ל: כי אמרי' דמלך שמחל אין כבודו מחול משום דכבודו הוא כבוד של ישראל דהמלך שלהם נכבד והלכך אינו יכול למחול כבודן של ישראל אבל כשיש לו דין עמהם ומעמידין אותו יותר יש להם כבוד כשהם דנין אפילו למלך

(שו"ת חיים שאל א, פח בשם רבנו יונה)

3.תכלית המלכות- המלכת מלך מלכי המלכים:

 ידוע שתכלית המלכות בישראל היא לשמש כסיוע להמלכת הקב"ה על לבבות ישראל. אך ישראל יכולים לעלות למדרגה רבה, להמליך את הקב"ה בלי סיוע של הנהגה מלכותית, ועל כן הסביר להם שמואל הנביא ע"ה שחטאו בבקשם מלך, וה' אלקיכם הוא מלככם, וכן הוא בנבואת הושע בן בארי, "אתן לך מלך באפי". אבל מכיון שירדו לדרגה זו שביקשו להם מלך, כבר נתגלה שלא היו עוד ראויים להמליך את הקב"ה כולם יחד מבלי סיוע של מלך אשר ינהיג אותם לזאת, ועל כן ציווה לו הקב"ה להסכים עמהם. 

מלכות שאול לא נתקיימה כי לא הגיע לבחינת מחיית עמלק, ועל כן נשארה מלכותו בבחינת "שאולה", אך כשהופיעה מלכות בית דוד מבני לאה, זכו שתשתמש המלכות בכוחה להנהיג את העם להשתעבד למלכות שמים. כיון שירדו ממדרגתם ראתה ההשגחה צורך להקים את מלכות אפרים, מבני רחל, כסיוע למלכות בית דוד, ואילמלא חטאו, היו זוכים שאפרים יסייע ליהודה, ממש כמו שורשם, בני יוסף לעבודה בבחינת יעקב, ובני יהודה להוספת ההבחנה בעליונה שבמלכות עד תכלית המלכתו יתברך בשלימות בחינת ישראל... (מכתב מאליהו חלק ב עמוד ריח)

4.מטרת בריאת העולם- שהקב"ה יוכל להתקרא מלך

וְעִקַּר תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת הָיָה בִּשְׁבִיל הַמַּלְכוּת, הַיְנוּ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ, שֶׁזֶּה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל־יְדֵי הָעוֹלָמוֹת, כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם. וּבִשְׁבִיל זֶה הָיָה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

(ליקוטי מוהר"ן מ״ט:ד׳:ט)

5.כל אחד- מלך:

א.על האדם למלוך קודם על עצמו:

אולם למען יגיע האדם למדרגה זו להיות מלך על סביבתו, עליו להיות קודם מלך על עצמו, על כחותיו, ומושל ברוחו, וזוהי באמת המלכות הכי גדולה והיותר מקפת. כי אם נצייר לנו את המלך היותר גדול כמולך בכיפה על כל העולם כולו, עדיין אין לו כל כך הרבה עבדים וסרים למשמעתו כמו זה המושל על כחותיו עצמו, על רבוא רבבות רגשות וכחות הנמצאים וחיים בלב האדם, הדורשים תפקידם והמשתוקקים לפעולות, כל כח לפי ענינו... מושל הוא על כל כחותיו ומעוטר הוא בעטרה של יראת שמים... הנהו המלך היות גדול ונשגב..
.
(שערי דעת, חלק ג עמוד ט)

ב.תשים בלשון יחיד - רומז לכל אדם ואדם: מח לב כבד ולא ח"ו כבד לב מח

המצוה למנות מלך היא מצוה על הציבור של כלל ‏לא על היחידים, ולפי"ז מתעוררת שאלה מדוע נאמר בפסוק
‏ישום תשים עליך מלך', והיה צריך לומר בלשון רבים: עליכם .והתשובה היא שיש כאן רמז לכל אחד ואחד מישראל, שהוא כמו מלך, והכוונה להיות שליט על רצונותיו ותאוותיו, ‏ולא יעשה כל דבר העולה על לבו.
‏‏ורמז לדבר נמצא במה שרצה בלעם לקלל את ישראל, שהרי אמרו ‏ ‏שבלעם היה יודע לכוין את הרגע שהקב"ה כועס, ופירשו ‏ שם בתסופות שרצה באותו רגע לומר "כלם" ‏מלשון כליהוהתקיים הפסוק : 'ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה', ובמקום ‏כלם' אמר 'מלך", שנאמר (במדבר כג, כא): 'ותרועת מלך בו'. ‏

‏והנה המלה 'כלָם' היא ראשי תיבות: כ'בד, ליב, מוח. וכן המילה מלך גם היא ראשי תיבות של אותם המילים , אלא שהסדר משתנה כי במילה כלם ‏הראשון הוא ‏הכבד, שהוא מקור התאוות שמקורן מהדם והשני הוא הלב ‏שהוא מקור הרצון, והאחרון הוא המוח,וזה רמז למצב שהאדם  נכנע לתאוותי ורצוניתיו וזה מצב של כליה  וכמו שאמרו חז"ל (סתר רבה י ג) שהרשעים הם ברשות לבם, כי הם נכנעים לו. ‏

 ‏ ‏אבל במלה 'מלך' הראשון הוא המוח, וזה רומז למצב  שהמוח שולט על הלב והכבד כלומר שהאדם שולט על תאוותיו ורצונותיו, והוא המלך האמיתי וכם אמור חז"ל (שם)  ‏שהצדיקים לבם ברשותם. 

(גבורות התורה/הרב גבריאל הכהן, פרשת שופטים  ע"מ 409)

6.הקרטריונים למלוכה:

ראוי להתבונן בזה, כי ביוסף אמרו חז"ל יוסף משלו נתנו לו, ולא כמו שאמרו ביהודה, מפני מה זכה יהודה למלוכה, מפני שהודה על מעשה תמר... מפני שהיתה בו גבורת הדעת ואמיצות הלב, לבלי לירא מרב החרפה שתהיה לו מהודאתו, ובשעה שהיה אפשר לו שיכוסה כל המעשה הודה ולא בוש, וזוהי גבורת מלכות, ולו יאתה מלוכה!

למדנו מזה מה הם הסימנים וכחות המלוכה ומה היא גדלות האדם, לא גדלותו היא שיתגאה ושיגן על כבודו, אדרבה, לכתו בדרך אמת ולהשפיל את עצמו אם האמת דורשת זאת ממנו, זאת היא הנותנת לו מלוכה... הם גווני המלוכה שבשבילם זכה למלכות, שממנו יבא המלך המשיח בן דוד.

אבל ביוסף כוונת חז"ל למלכות שהגיעה לו במצרים, ולכן לא אמרו מפני מה זכה יוסף למלכות, כי אין מלכות זו כמטרה ותכלית שנאמר שבשביל מעלות נפשו הגיע לה, ולא אמרו אלא יוסף משלו נתנו לו... ממעלות רוחו וגדלות נפשו, שעל ידי זה רכש זכות רבה ומעלה נפלאה, שנתנו לו כח המלוכה מכח זה שהיה לו נתנה לו שררה במצרים... מעלות נפשו הם שנתנו לו כבוד ומלוכה, כי לו נאה, אבל לא לזאת חכה יוסף, ולא לזאת היתה מטרתו, לא לזה שמר אביו וצפה, ולא על זה קנאו בו אחיו, מלכותו היא מלכות נכונה, מלכות מקורית, מלכות על עצמו, התרוממות על סביבתו, "קדקד נזיר אחיו", ומזה זכה למלכות העתידה, מלכותו של משיח בן יוסף....

(שעורי דעת: חלק ג עמוד ט והלאה )

7. מלכי ישראל וחכמתם:

..ומלך קודם לכהן גדול, כהן גדול לנביא, כדתנן סוף הוריות הם דרך כלל ג' מדרגות של ראש תוך סוף דקומה השלימה ומדת המלכות שהיא האחרונה בסוד נעוץ סופן בתחלתן חוזרת להיות ראשונה דזוכה לכתר מלכות. והמלך ראש הכל כי כל מלוכה מצד התורה והחכמה כמ"ש בי מלכים ימלוכו, ושלמה הע"ה שהוא שלימות המלכות דישראל בעולם הזה נאמר בו "ויחכם מכל האדם", ואף בגדולת חכמת ירבעם אחאב ומנשה הגרועים מכולם הפליגו רז"ל בפרק חלק שהיו חכמים ביותר, שמזה זכו למלוכה, ויניקתן מג' ראשונות שהם חב"ד, ומשם יניקת כלל חכמי ישראל... וכשיתגלה שלימות המלכות כשתחזור המלוכה לבעליה בימות משיח בן דוד, אז יתגלה האור ההוא שבהעלם ויהיה בהתגלות גם כן גדול מכל השגות הנביאים, רק שבעולם הזה הוא בהעלם שאינו בהתגלות לבו... (רבי צדוק הכהן מלובלין, פוקד עקרים עמוד כח)

8.למה לא רצו האחרים במלכותו של יוסף? בגלל מידת הדין שבו

ולפי דרכנו יש לומר, דהשבטים שמיאנו שיהיה יוסף מלך או מושל עליהם לא היה זה מחמת קנאת איש מרעהו, שהיא הבל, ותדע למה לא נתקנאו ביהודה, ומלוכת יהודה הוטבה בעיניהם, והרי לא קשיש יהודה מיוסף אלא כשלש שנים, לפי החשבון, אלא בהכרח לומר שגוף ההנהגה של יוסף לא הוטבה בעיניהם, והיינו לפי דרכנו שמדתו היתה להבה, ולהבה תלהט רשעים, ומשום שנתעברה בו נשמתו של יצחק, שהיא מדת הדין הקשה, מזה נתיראו ומיאנו בהנהגה כזו, ורצו בהנהגה בנחת ובהשקט. ונראה שממלכת יהודה היתה בנחת ובדברים טובים ובדברים נחומים ובענוה, וכן מצינו במלכות בית דוד... (שם משמואל, שם מקץ תרע"ח)

חלק ג:  מלכות ישראל ויהודה 

1.רשימת המלכים:

ממלכת ישראל המאוחדת שם מספר שנות מלכותם תאריכי שנות מלכותם לפי העברי תאריכי שנות מלכותם לפי הלועזי שאול 2 שנים ב'תתפ"א - ב'תתפ"ג 879 - 878 איש בושת (אשבעל) לא מלך על יהודה 2 שנים ב'תתפ"ג - ב'תתפ"ה 877 - 876 דוד 40 שנה, מתוכם 7 שנים ביהודה בלבד ב'תתפ"ד - ב'תתקכ"ד 876 - 836 שלמה 40 שנה ב'תתקכ"ד - ב'תתקס"ד 836 - 796

ממלכת יהודה שם מספר שנות מלכותם תאריכי שנות מלכותם לפי העברי תאריכי שנות מלכותם לפי הלועזי רחבעם 17 שנה ב'תתקס"ד - ב'תתקפ"א 798 - 781 אביה קרוב ל-3 שנים[2] ב'תתקפ"א - ב'תתקפ"ג 781 - 779 אסא 41 שנה[3] ב'תתקפ"ג - ג'כ"ד 779 - 738 יהושפט 25 שנה[4] ג'כ"ד - ג'מ"ז[5] 738 - 715 יהורם 8 שנים[6] ג'מ"ז - ג'נ"ה 715 - 707 אחזיהו שנה אחת[7] ג'נ"ה - ג'נ"ו 707 - 706 עתליה קרוב ל-6 שנים[8] ג'נ"ו - ג'ס"א 706 - 701 יהואש 40 שנה[9] ג'ס"א - ג'ק"א 701 - 661 אמציה 14 שנה[10] ג'ק"א - ג'קט"ו 661 - 647 עוזיהו 52 שנה[11] ג'קט"ו - ג'קס"ז 647 - 595 יותם 16 שנה[12] ג'קס"ז - ג'קפ"ג 595 - 579 אחז 16 שנה[13] ג'קפ"ג - ג'קצ"ט 579 - 563 חזקיהו 29 שנה[14] ג'קצ"ט - ג'רכ"ח 563 - 533 מנשה 55 שנה[15] ג'רכ"ח - ג'רפ"ג 534 - 479 אמון 2 שנים[16] ג'רפ"ג - ג'רפ"ה 479 - 477 יאשיהו 31 שנה[17] ג'רפ"ה - ג'שט"ז 477 - 446 יהואחז 3 חודשים[18] ג'שט"ז 446 יהויקים 11 שנה[19] ג'שט"ז - ג'שכ"ז 446 - 435 יהויכין 3 חודשים[20] ג'שכ"ז 435 צדקיהו 11 שנה[21] ג'שכ"ז - ג' של"ח 435 - 424

ממלכת ישראל שם מספר שנות מלכותם תאריכי שנות מלכותם לפי העברי תאריכי שנות מלכותם לפי הלועזי ירבעם בן נבט קרוב ל-22 שנים ב'תתקס"ד - ב'תתקפ"ה 798 - 777 נדב קרוב ל-2 שנים[22] ב'תתקפ"ה - ב'תתקפ"ו 777 - 776 בעשא קרוב ל-24 שנים[23] ב'תתקפ"ו - ג'ט 776 - 753 אלה 2 שנים[24] ג'ט - ג'י 753 - 752 זמרי 7 ימים[25] ג'י 752 תבני (עם עמרי) קרוב ל-5 שנים[26] ג'י - ג'י"ד 752 - 748 עמרי (לבד) 7 שנים[27] ג'י"ד - ג'כ"א 748 - 741 אחאב קרוב ל-22 שנה[28] ג'כ"א - ג'מ"ב 741 - 720 אחזיהו קרוב ל-2 שנים[29] ג'מ"ב - ג'מ"ג 720 - 719 יורם 12 שנה[30] ג'מ"ג - ג'נ"ה 719 - 707 יהוא 28 שנה[31] ג'נ"ה - ג'פ"ג 707 - 679 יהואחז קרוב ל-17 שנה[32] ג'פ"ג - ג'צ"ח 679 - 664 יואש 16 שנה[33] ג'צ"ח - ג'קי"ד 664 - 648 ירבעם השני 41 שנה[34] ג'קי"ד - ג'קנ"ג 648 - 609 זכריה 6 חודשים[35] ג'קנ"ג 609 שלוּם חודש אחד[36] ג'קנ"ג 609 מנחם 10 שנים[37] ג'קנ"ד - ג'קס"ד 608 - 598 פקחיה 2 שנים[38] ג'קס"ד - ג'קס"ו 598 - 596 פקח 20 שנה[39] ג'קס"ז - ג'קפ"ז 595 - 575 הושע 8 שנים[40] ג'קפ"ז - ג'ר"ה 575 - 557

ממלכת החשמונאים שם מנהיג שנות הנהגה (לפני הספירה) תפקידיו מתתיהו החשמונאי 167 מייסד השושלת ונושא נס המרד. יהודה המקבי (המכבי) 166–160 מצביא. מנהיג המרד. נהרג בקרב אלעשה. יונתן הוופסי 160–143 נשיא וכהן גדול, מצביא ומדינאי. נפל בשבי בעכו והוצא להורג. שמעון התרסי 143–134 נשיא וכהן גדול. הכריז על הממלכה. נרצח על ידי חתנו, תלמי בן חבוב ביריחו. יוחנן הורקנוס הראשון 134–104 נשיא וכהן גדול. הרחיב את הממלכה לשומרון, לאדומיאה, ולמזרח. יהודה אריסטובולוס הראשון 104–103 מלך וכהן גדול. נפטר ממחלה בטרם עת. אלכסנדר ינאי (יהונתן) 103–76 מלך וכהן גדול. איש כיבושים. הוריש את המלוכה לאשתו. מת ממחלה בעיצומו של מצור. שלומציון אלכסנדרה 76–67 מלכה (הכהונה הייתה בידי בנה הורקנוס). אריסטובולוס השני 67–63 מלך וכהן גדול. הורעל בידי תומכי פומפיוס. הורקנוס השני 63–40 מושל וכהן גדול בחסות הרומאים. מתתיהו אנטיגונוס השני 40–37 מלך בחסות הפרתים. הוצא להורג בפקודת הורדוס. בית הורדוס - טבלה חלקית השליט שנות חיים שנות שלטון הערות הורדוס 74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס 37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס מייסד השושלת ארכלאוס 23 לפנה"ס - 16 לספירה 4 לפנה"ס - 6 לספירה בנו של הורדוס, לא הוכר כמלך על ידי הרומאים, אלא כ"אתנארכוס" - נשיא העם. שלט על יהודה, שומרון ואדום. הוגלה על ידי הרומאים הורדוס אנטיפס 20 לפנה"ס - ? 4 לפנה"ס - 39 לספירה בנו של הורדוס, היה טטרארך הגליל ועבר הירדן וכפוף לאחיו ארכלאוס. הוגלה על ידי הרומאים ומת בספרד פיליפוס ? - 34 לספירה 4 לפנה"ס - 34 לספירה בנו של הורדוס. טטרארך הבשן שהיה כפוף לאחיו ארכלאוס. לאחר מותו ירש אותו אחיינו יוליוס אגריפס אגריפס הראשון 10 לפנה"ס - 44 לספירה 37 לספירה - 44 לספירה נכדו של הורדוס (בנו של אריסטובולוס), ירש תחילה את דודו פיליפוס כמלך ובשלב מאוחר יותר את ממלכת סבו אגריפס השני 27 - 92 לספירה 48 - 92 לספירה נינו של הורדוס, בנו של יוליוס אגריפס. לאחר חורבן יהודה בשנת 70 המשיך לשלוט בטריטוריות בצפון ארץ ישראל

(אליבא דויקיפדיה)

מי עשו הטוב ומי עשו הרע בעיני ה'?

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/chronology/chataot.pdf

2.נשים שמלכו:

א.עתליה:

מלכת יהודה ה־7 

842 לפנה"ס–836 לפנה"ס
(כ־6 שנים)

עתליה החדירה לירושלים את פולחן הבעל הצורי שרווח בבית אחאב ובנתה בירושלים בית בעל.

המלכה היחידה ששלטה על ממלכת יהודה בתקופת התנ"ך, והשליטה היחידה אי פעם ביהודה שלא הייתה מבית דוד. 

בנה של עתליה, אחזיהו, שהיה מלך יהודה, נהרג בממלכת ישראל על ידי יהוא שביצע הפיכה נגד בית אחאב. לאחר מותו תפסה עתליה את השלטון והשמידה את כל זרע המלוכה כדי להבטיח את שלטונה. אך יְהוֹאָשׁ, בנם של אחזיהו מלך יהודה וצִבְיָה, שרד.

המרד נגד עתליה מתואר ביתר פירוט: יהושבע, שהייתה אחות המלך אחזיהו מצד אביה ואשתו של יהוידע הכהן, החביאה את יהואש מפני עתליה. בהגיע שנתו השביעית, נקשר קשר נגד עתליה ובראש הקשר עמד יהוידע הכהן. אל יהוידע הצטרפו שרי המאות והרצים, ולפי ספר מלכים גם ראשי בתי האבות. בהמלכתו של יהואש הופיע גם עם הארץ שהיה שותף במעשה ההפיכה ובהשמדת פולחן הבעל. זו הפעם הראשונה שעם הארץ נזכר במקורות במפורש כגוף פעיל במדיניות ההמלכה ובמדיניות הדתית. ככל הנראה הכוונה להשתתפות רחבה של הציבור, במיוחד של נציגים מתושבי ארץ יהודה ולאו דווקא מאנשי ירושלים או מהחצר המלכותית.

את עתליה המיתו בחרב במצוות יהוידע הכהן.

(אליבא דויקיפדיה)

ב.שלומציון:

ב1.זכתה לאהדת העם:

מלכת יהודה  76 לפנה"ס–67 לפנה"ס (מלכה כ־9 שנים) 

ככל הנראה, לשלומציון הייתה מעורבות כלשהי בענייני המדינה בתקופת שלטון בעלה. יוסף מציין ש"המלך אלכסנדרוס ואשתו" מינו את אנטיפס האדומי, סבו של הורדוס, למושל אדום^[13], מינוי שעתיד היה להביא את סופה של שושלת בית חשמונאי.

שלומציון אלכסנדרה ילדה שני בנים לאלכסנדר ינאי: הורקנוס ואריסטובולוס. למרות קיומם של בנים יורשים, הוריש אלכסנדר את המלוכה לאשתו^[14], מכיוון שהיה בטוח כי בניגוד אליו, היא תזכה לתמיכת העם, כי התנגדה לשיטות הדיכוי האכזריות שלו וכך "קנתה את לב העם לאהבה אותה"^[15].

(אליבא דויקיפדיה)

ב2.שלטונה נחשב כטוב לעם ישראל ובניה אחריה הביאו את סוף השלטון החשמונאי ותחילת הקץ של בית המקדש השני:

‏בשבת מז: אר"י אמר רב מעשה ‏בשלציון המלכה שעשתה משתה לבנה ‏ונטמאו כל כליה ושברתן ונתנתן לצורף ‏וריתכן ועשה מהן כלים חדשים ואמרו ‏‎חכמים לטומאתן ישנה, ופירש"י בימי שמעון בן שטח היתה,

‏‏ודעת החכם דערנבורג בספרו משא ‏א"י צר כו. שהיא הנקראת שלמניציא ‏המלכה ונזכרה בספרא ריש בחקתי מעשה ‏בימי שמעון בן שטח ושלמניצא המלכה ‏‎‏ שהיו גשמים יורדים מלילי שבת ללילי ‏‎עד שנעשו חטים ככליות וכו',
....
‏וכבר הארכתי בערך ינאי המלך ובערך ‏שמעון בן שטח 

שהיא היתה אשת ינאי ‏המלך ואחות שמעון בן שטח וכשמת ‏ינאי, מלכה היא תשע שנים ובימיה היו ‏השנים היותר  טובים לישראל בכל ימי ‏בית שני,
‏‏וכשנפטרה התחילו לריב ע"ד המלוכה ‏שני בניה הורקנום ואריסטובלום והם ‏מסרו את עצמן ביד העריץ פומפיוס שר ‏צבא רומי והביאו חורבן על ישראל

(תולדות תנאים ואמוראים - חלק ג - הימן, אהרן בן מרדכי, ע"מ 1117 )

ג.הלני המלכה:

ג1.נתגיירה ועשתה מעשי חסד לעם ישראל:

הלני המלכה (ביוונית: Ἑλένη; נפטרה בסביבות שנת 56 לספירה) הייתה מלכת חַדְיָב שבאשור (ממלכה הידועה גם כאדיאבנה Adiabene) מצפון לסהר הפורה, במאה הראשונה לספירה. היא הייתה אשתו ואחותו של המלך מונבז הראשון. הלני המלכה ובנה המלך מונבז השני התגיירו בשנת 30 לספירה לערך ובמקורות היהודיים היא מוזכרת לשבח, כגיורת צדק אשר סייעה לעניי עם ישראל ותרמה תרומות שונות לבית המקדש השני. הלני המלכה גם הקימה ארמונות מפוארים בירושלים, באזור העופל (בחלק הצפוני של עיר דוד של ימינו).

(אליבא דויקיפדיה)

‏האשה היקרה הזאת אף שלא ממעי ‏יהודה זכתה לזכרון עולם לתהלת ‏ולתפארת. ‏‏היא היתה אשת המלך חריב, ושני ‏בניה מונבוז וזוטום קבלו עליהם את דת ‏ישראל ‏ על פי ‎סוחר‏ אחד עברי בשם ‏חנניה הבבלי שבא אליהם ולמדם תורת ‏ישראל, ואח"כ על פי אלעזר מן הגליל ‏מלו את עצמן, כדמובא ‏ בקרמוניות ‏היהודים, ‏ ואמן הסכימה לזה, (ומובא ‏בקצרה | בב"ר | פמ"וי ) והילני  אמם ‏נתגיירה ודבקה בכל לבבה בתורת ישראל...

ובקדמוניות היהודים סיפר שבימיה היה רעב גדול בארץ יהודה ואז פתחה את אוצרותיה והצילה את העם מרעב

(תולדות תנאים ואמוראים - חלק א - הימן, אהרן בן מרדכי ע"מ 362)

ג2.לקחה על עצמה שנים של נזירות:

מַעֲשֶׂה בְהִילְנִי הַמַּלְכָּה, שֶׁהָלַךְ בְּנָהּ לַמִּלְחָמָה, וְאָמְרָה, אִם יָבֹא בְנִי מִן הַמִּלְחָמָה בְשָׁלוֹם אֱהֵא נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים, וּבָא בְנָהּ מִן הַמִּלְחָמָה, וְהָיְתָה נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים עָלְתָה לָאָרֶץ, וְהוֹרוּהָ בֵית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים נִטְמֵאת, וְנִמְצֵאת נְזִירָה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה:(מסכת נזיר פרק ג משנה ו)

ג3.קשובה ועושה דבריה על פי חכמי ישראל:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה אמר רבי יהודה מעשה בהילני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם ולא אמרו לה דבר אמרו לו משם ראייה אשה היתה ופטורה מן הסוכה אמר להן והלא שבעה בנים הוו לה ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים

(סוכה ב,ע"ב)

סיום: מלך בימנו- שייך או לא שייך?

1.מהם מוסדות המדינה העיקריים על פי התורה?

פרשתנו קצרה במספר פסוקיה, אך יסודית מאד בסדרי החברה הישראלית. מוסדות החברה המופיעים בפרשתנו הם ארבעה: המלך, השופט, הכהן והנביא.

המלך, או: המלכות, הלוא הוא המוסד המדיני שניתן לקרוא לו "חילוני" במובן המקורי של המילה. לא במובן של מתנגד לדת, אלא של זה העוסק בענייני החול. המלכות יכולה לבוא לידי ביטוי בשתי צורות משטר המקובלות בעולם כיום: האחת היא המלוכה, והשניה היא הדמוקרטיה, שאף היא דינה כדין מלכות. 

המוסד השני השופט - כלומר הסנהדרין, המתנהל בצורת השלטון המכונה בספרות הקלאסית "אוליגרכיה". זוהי קבוצה נבחרת של האומה, אליטה, הממנה את עצמה. אין בחירות לסנהדרין, הסנהדרין היא זו שממנה את חבריה, וכאשר נחסר אחד מחבריה - היא בעצמה בוחרת אדם מן החוץ ומצרפת אותו לתוכה. זהו שלטון אוליגרכי שאיננו מופקד על ענייני המדינה כי אם על פסיקת ההלכה, והר"ן כבר ביאר שדיני התורה לחוד ודיני השלמות המדינית לחוד. בענייני המקדש והפולחן מופיעה דמות שלישית - הכהן. הכהן הגדול הוא עומד בראש מוסד שלם שניתן לקרותו לפעמים בשם "קלריקלי" - מדובר בכהני הדת העסוקים בפולחן - בעבודת המקדש. לעומת כל אלו, הנביא ממלא תפקיד מיוחד במינו. הנביא בא בשם שיטה שניתן לקרוא לה ה"אנרכיה" - הוא בא לבטל את סמכויותיהם של המוסדות האחרים. סמכותו ההלכתית של הנביא באה לידי ביטוי ביכולתו להורות הוראת שעה - לבטל באופן זמני הלכה מן הדינים. כמובן שאין לו סמכות לבטלה לאורך ימים, אלא שהתורה רצתה לתת מקום לשינוי החוקים על ידי איזה שהוא יסוד מעין אנרכיסטי, הבא לבטל לפי שעה את המוחלטות של השלטון של שאר המוסדות, על מנת להשלים את מה שאי אפשר תמיד לכלול בכל חקיקה.

דוקא בצרוף כל ארבעת המוסדות האלה נוצר משכן ה': מלך, שופט, כהן, נביא. אם כן, התורה הקדימה בכמה אלפי שנים את הרעיון המודרני של "הפרדת הרשויות". כנראה רוצה ללמד אותנו התורה, שאי אפשר ששום מוסד של החברה האנושית ירכז בקרבו את כל הסמכויות כולם, שהרי המקור היחיד והבלעדי לכל שלטון בישראל הוא ריבונו של עולם בלבד. על ידי הפרדת הסמכויות של המוסדות מתבררת החלקיות של כל מוסד ומוסד והזדקקותו לחברו, וכתוצאה מכך רק הקב"ה הוא המולך באמת על החברה. ניתן לומר שהשלטון של תורת ישראל הוא ה"תאוקרטיה" - שלטון הא-לוהים, לא במובן המצומצם המודרני של המילה (שלטון כהני הדת), כי אם שלטונו של רבש"ע דרך כל ענפי החברה, כאשר כל אחד בא לידי ביטוי במוסד המיוחד לו.

2.האם המצוה להעמיד מלך לישראל משמעה בשלטון מלוכני דווקא?

נראה לי שאנו צריכים להבין את שאלת המשטר על רקע התקופות. אריסטו דיבר על כך שהמשטר האידיאלי איננו קיים, אלא יש תקופה שבה המלוכה היא מועדפת, ותקופה אחרת שבה הדמוקרטיה, האוליגרכיה ואף האנרכיה והדיקטטורה מועדפות. היטיב לפרש זאת אחד מגדולי הפוסקים במאה התשע-עשרה, הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו לתורה, שאומר שאף על פי שיש מצווה להעמיד מלך, התורה ניסחה זאת בביטוי "ואמרת אשימה עלי מלך" (דברים י"ז, י"ד) - שכביכול עלינו לחכות לרגע שבו העמדת המלך מתאים לתרבות הפוליטית של אותם הימים. ממשיך הנצי"ב ואומר שלדבר זה יש סימן: "ככל הגוים אשר סביבותי" (שם). זהו ביטוי שאותו נוטים לפרש בדרך כלל כאמירה שלילית, אך הנצי"ב מחדש ואומר לנו שמדובר בסימן מעשי: אם לכל הגוים שסביבך יש משטר מסוים, ואנו רואים שהתרבות הפוליטית היא כזו שאותו משטר נוחל הצלחה, זהו סימן שאפשר להעמיד את אותו המשטר גם לעם ישראל. לפי דברים אלו, הדמוקרטיה הפרלמנטרית היא ה"מלך" של ימינו, וכפי שכתבו רוב הפוסקים בימינו שלמדינת ישראל כפי שהיא כיום יש דין של "דינא דמלכותא - דינא" (בבא בתרא נ"ד).

נוסף על כך, יש לשים לב שכאשר אנו מדברים על המלך, מדובר במי שהעם רוצה בשלטונו (או בשלטון השושלת לו), אין למלך כפיה מבחוץ. ואף על פי שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-לוהיך בו" (דברים י"ז, ט"ו) - הדבר נאמר רק לאחר שקדמה לכך פנייה מצד העם - "ואמרת אשימה עלי מלך" (שם, י"ד), כאשר החותמת הא-לוהית מגיעה כמשלימת המהלך הזה.

במסכת סנהדרין אמר רבי הלל ש"אין להם משיח לישראל" (סנהדרין צ"ט). רב יוסף דוחה בשאת-נפש את דבריו ואומר "שרא ליה מרי לרבי הלל" - יסלח לו הקב"ה על דבריו. הרב קוק מסביר שרבי הלל חשב שיש עדיפות לכך שהעם ינהל את עצמו, העם הוא לכאורה בוגר דיו ואינו זקוק לאבא טוב שישב מעליו. לאור מסקנת הגמרא הדוחה מחשבה זו, מחדש הרב קוק שני חידושים: ראשית, כשם שיש תפארת לאדם שבגר והצליח בחיים שאביו הזקן יושב עימו בסעודה והוא מנהלה אף על פי שאת רוב הסמכויות הוא כבר דאג להאציל לבניו, כך גם יש תפארת לאומה בכך שמשיח בן דוד עומד בראשה למרות שאת ניהול סדרי החברה היא מסוגלת לעשות גם בעצמה. שנית, הלא כל תקוות האומה נקשרו במשך הדורות במשפחת בית דוד, ולקחת את זה מאיתנו - כמוה כנטילת הדובדבן שבקצפת מן העוגה. כלומר, האם באמת חפץ אתה שעם ישראל יהיה במצב אופטימלי ובלי מלך בן דוד?! לכן, לא מן הנמנע כי מלך המשיח יהיה אמנם דמות נעלה וחשובה מאין כמותה אשר תגשים את מאויינו לאורך דורות רבים, אך לא בהכרח מדובר בדמות שתנהל בפועל את המדינה.

(נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת שופטים מכון מאיר, תש"ע, עוד לא עבר את עריכת הרב)

_______________________________________________________________________

 מלך ב-929:

https://www.929.org.il/page/170

https://www.yeshiva.org.il/midrash/28037

http://www.aspaklaria.info/

file:///C:/Users/tal/Downloads/%D7%93%D7%A8%20%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94%20%D7%92%D7%A0%D7%96%D7%9C%20-%20%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%97%D7%90%D7%95%D7%AA%20%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%AA%20%D7%91%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%9D%20%D7%9B%D7%9B%D7%9C%D7%99%20%D7%9C%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA%20%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%99%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%20%D7%95%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94.pdf

ראה: לראות שטוב

 פתיחה:  המילה ראה- שם הפרשה- לכאורה לא משנה את משמעות הפסוק ובוודאי שאינה מתאימה בלשון יחיד לפי  המשך הפסוק :

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:(דברים יא,כו)

ראה אנכי ראה עשרת הדברות שפתח באנכי ותקיים אותם כי כל המצות כלולות בהם.(בעל הטורים,שם)

הקדמה ראשונה: היהדות היא תרבות האוזן

ראו מה שונות הן המטפורות הלשוניות לידיעה באנגלית ובעברית.באנגלית ,כמעט כל המילים המציינות הבנה או שכל נשענות על מטפורת האור.תבונת עומק, ראיית הנולד וההבנה בדיעבד הן foresight, insight ו- hindsight ‎‏ שפירושן המילולי הוא  ‏ראייה פנימה, ראייה לפנים וראייה לאחור.

 הבחנה היא  ‎observation ‏, תצפית. המחשה והדגמה  הן illustrate , הארה.. כשהאנגלי רוצה לומר שהבין הוא אומר  I see אני רואה. כהוא מבחין באפשרות הוא אומר it appears that , נראה כי. 

 כל זה הוא מורשת ‏תרבות יוון העתיקה - הדוגמה העילאית בהיסטוריה האנושית לתרבות ויזואלית,‏תרבות של העין.

‏‏‏היהדות, לעומת זאת, היא תרבות של האוזן. "הרב הנזיר" דוד כהן, תלמידו ‏של הראי"ה קוק, מציין בספרו קול הנבואה כי התלמוד הבבלי משתמש בעקביות ‏במטפורת השמיעה. כשהוא מבקש להציג ראֶיה הוא אומר "תא שמע", בוא ושמע. ‏כשהוא מסיק מסקנה ממשהו הוא אומר "שמע מינה", שמע ממנה. כשאמורא חולק

‏על טיעון, נאמר עליו "לא שמיע ליה", הוא אינו יכול לשמוע זאת. המילה "משמע" ‏מציינת מסקנה (שימו לב שגם המילה המודרנית "משמעות" נגזרת מהשורש שמ"ע).‏הרמב"ם מכנה את מסורת התורה שבעל פה "מפי השמועה". בתרבות המערב, ההבנה ‏היא צורה של ראייה. ביהדות, היא צורה של שמיעה.

(רעיונות משני חיים, הרב יונתן זקס, פרשת עקב , ע"מ 216-217)

הקדמה שניה :שבע הופעות של הציווי ראה(וכנ"ל שמע) בספר דברים- רק פעם אחת בלשון הווה:

1.

רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-הֹ-וָ-ה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם(דברים א,ח)

2.

רְאֵה נָתַן יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת(דברים א כא)

3.

קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה:

(דברים ב כד)

4.

וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ:(דברים ב לא)

5.

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְ-הֹ--וָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:(דברים ד ה)

6.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה(דברים יא כו)

7.

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (דברים ל טו)

חלק א: על הראייה

0.למה שתי עיניים?

נתנו לו לאדם שתי עיניים, שבעינו האחת, יראה מעלות חברו ובעינו השנייה יראה את מומי עצמו.

(ע"פ רבי מאיר מפרשמישלן)

1.ראיית הטוב והרע בנקודת הראשית:

א.הראיה הראשונה בתורה- ראיית האור הגנוז לצדיקים:

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א,ד)

וירא אלקים - ...אבל הסדר במעשה בראשית כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא אמירה, ויאמר אלקים יהי אור וגו'... וקיומם יקרא ראיה, כענין "וראיתי אני" דקהלת וכן "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", והוא כענין שאמרו רואה אני את דברי אדמון... והענין להורות כי עמידתה בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם יהיו לאין... (רמב"ן, בראשית א ד)

ב.עיקר הראייה- לראות בתורה:

דהראיה עיקרה נבראת לראות בתורה, דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה (גיטין ס'), וראיה ראשונה שנזכרה בתורה היא על האור בפרשת וירא אלקים את האור כי טוב, ובכל מקום במה שנזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הדבר... והאור שבפרשה זו מוסב על אור תורה, כמו שאמרו (ב"ר ג') ה' פעמים אורה בפרשת יהי אור, כנגד ה' חומשי תורה, ואין טוב אלא תורה, ואז נראה הראיה, שמקודם היה החושך, ולילה לאו זמן ראיה... (פרי צדיק ר"ח תמוז א, ועיין שם עוד)

ג.החטא הראשון המפורש בתורה- חטא עץ הדעת - מתחיל מראייה שלילית:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:  וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת (בראשית ג,ו-ז)

והנה בחטא אדם הראשון כתיב (בראשית ג') ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', אם כן תחילת הקילקול היה בחוש הראות, וכמו שפירש"י ראתה דבריו של נחש, והיינו שדבריו מצאו חן בעיניה, כן נמי התיקון היה צריך להתחיל בכגון זה, היינו שסטרא דקדושה המלובש בא"י ימצא חן בעיני המרגלים, זה היה פתח התיקון, כי העינים הם שערי הלב, ונקראים שערי גן עדן, ועל כן הכל תלוי בראיה, שבראיה טובה נכנסות ללב בחינות טובות ומעוררות אותו עד שנשלם בכל ההרגשות, ולעומתו חס ושלום בהיפוך, וזהו שאמרו ז"ל (סוטה ט') שמשון בעיניו מרד וכו', שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, וזהו הענין עין טוב ועין רעה הנזכר במשנת אבות, וזהו הענין "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וכנראה לעולם זוהי תחילת הקלקול, וכן הוא דרך כל המסיתים בימינו אלה, בחיבוריהם הטמאים, להמאיס בעיני הקוראים את דברי תורה וכל סטרא דקדושה וכבוד ישראל ולרומם ולהדר את אשר להיפוך... (שם משמואל, שלח ר"ח תמוז תרע"ד)

2.הרואים לטובה והרואים לרעה:

דתנו רבנן ששה ראו ושמחו, וששה ראו ובושו. ששה ראו ושמחו, 

אברהם וירא את המקום מרחוק (בראשית כ"ב) שראה ענן קשור על ראש ההר והצליח. 

יצחק, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (שם כ"ד), שראה מעשיה דומין למעשה שרה, וחזר עמוד הענן למקומו, 

יעקב, וירא יעקב כי יש שבר במצרים (שם מ"ב), שראה סברו במצרים זה יוסף. 

משה, וירא והנה הסנה בוער באש (שמות ג'), ראה שהוא מלבלב עולה מתוך האש ואינו נשרף. 

פנחס, וירא פנחס בן אלעזר (במדבר כ"ה) ראה מעשה ונזכר הלכה, ועמד ופילל ותחשב לו לצדקה. 

יהושע, וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו (יהושע ה') בישרו שהוא כובש את ארץ ישראל ושהגיע העת שאמר למשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך. 

וששה ראו ובושו, הנפילים דכתיב (בראשית ו') ויראו בני האלהים את בנות האדם, ולמה נקראו נפילים, שנפלו ממקום קדושתן. 

עשו, דכתיב (שם כ"ח) וירא עשו כי רעות בנות כנען, ובוש, ואת עשו שנאתי (מלאכי א'). 

אחיתופל, דכתיב (ש"ב י"ז) ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו, ראה שנפל מזלו מן הרקיע ועצתו לא שלמה, אמר עתה ישמע דוד ויהרגני. 

המן, דכתיב וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו (אסתר ג'), ובוש, ויתלו את המן. 

בלעם, דכתיב וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל (במדבר כ"ד), ולא היה בדעתו אלא לקלל, אלא שנסכר פיו, ובוש, ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. 

בלק מנין, ממה שקרינו וירא בלק בן צפור. (מדרש הגדול במדבר כב ב)

3.ראיית המלאכים- הרגשה ולא פיזית:

 וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-הֹ-וָ-ה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: (במדבר כב כג)

ותרא האתון - ראיה זו הרגשה היא, איננה ראית עין, כי אין המלאכים מושגים לעיני אדם וכל שכן לעיני הבהמות... אבל ענין ראייתה שהרגישה בדבר מפחיד אותה ושהיה מעכבה מלעבור ולא ידעה מה הוא. (רבנו בחיי,שם )

4.ראיה- מידת הדין:

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְ-הֹ-וָ-ה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי (בראשית כט,לב)

ותהר לאה ותלד בן ותקרא את שמו ראובן וגו', כבר ביארו חכמי הקבלה כי הראיה היא ממדת הדין, כי משם כחו של עין הרע, ואמרו רז"ל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם מיתה או עוני, והיא רמוזה בה"א שנייה של שם בן ד' אותיות... (רקאנטי,שם)

ואלו הם אליהם שמונה תקונים, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, בראיה, דהיינו בעינים ובשערות שלהן, (שעל העינים) ובצבעים שלהן, בעומק שבהן באורך שבהן ובהתקמטות שבהן, כאן הוא סוד החיה שהיא אריה, חסד פועל בה, ואריה, זהו מיכאל, (ואריה הוא סוד ראיה), כי ארי"ה בהיפוך האותיות תמצא ראי"ה. (זוהר חדש , יתרו יט)

5.ראייה פיזית- ראיית הדבר שאין האור חודר בעדו ולכן לא ניתן לראות את ה':

חוש הראיה שלנו פועל על ידי צילום אשר העין קולטת, והבחנתו נמסרת למוח, תפיסת העין אינה אלא הבחנת הצל, הבחנת הדבר שאין האור חודר בעדו. באור עצמו לא שייכת ראיה כלל, וכל דבר שהאור יחדור בעדו באין מפריע לא נוכל לראותו. הן לא נוכל לראות את האויר, ואת הזכוכית נראה ונבחין רק משום צל דק שבה, כי רק את אשר לא יחדור בו האור, כלומר שיש בו לפחות קצת כהות וחושך, את זה נבחין ונראה.

כן הוא הדבר באורו ית'. את האור עצמו אי אפשר לראות, אלא שעל ידיו נבחין בחשכת החושך, ביאור הענין: את גדולותו ית' אי אפשר לנו להשיג באופן ישיר, אלא רק ביחס לעצמנו, שנראה ונכיר בלבנו את שפלותנו ואפסותנו. ביטול הרגשת הישות העצמית שבנו הוא ענין האור אצלנו, ועד כמה שזוכה האדם לביטול היש הזה בפנימיותו, כך זוכה ורואה את אור ה'... (מכתב מאליהו חלק ג עמוד רעב)

6.שתי קומות בראייה פיזית- ראיית השכל(חיצונית) וראיית הלב(הזדהות עם מושא הראייה):

"ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת א'), יש ראיית השכל ויש ראיית הלב, ראיית השכל היא מופשטת, מקומה הוא במחשבה לבד ואיננה פועלת על המעשים, מאידך ראיית הלב היא מציאות בנפש, חויה עמוקה שרושמה בלתי נשכח. (יש הרגשת הלב שהיא שטחית, כגון נושא בעול עם חברו, אם על דרך התפעלות רגשית, הרגש מתקרר מהר, אבל במשה נאמר "וירא בסבלותם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם", רש"י שמות ב' י"א, הרי שכאבם כאב לו במציאות עמוק בנפשו, וראייה כזו לא תתבטל בהרגל).

מלאכים, היכלות, עולמות עליונים ותחתונים נראים על ידי הצדיקים - כולם בחינות בראיית הלב. בדורות הראשונים, בימי שמואל, היה הנביא נקרא "רואה" (ש"א ט' ט'), כי כל המדרגות נמדדות בערך ראיית הלב.

אהבה ושנאה תלויות בראייה, רק מי שרואה את חסדי ה' בעולם יכול להיות אוהב ה'. (מכתב מאליהו ,חלק ה עמוד שסה)

7.הדיינים, חכמים והנביאים- עיני העדה:

ואם כל עדת ישראל ישגו. אלו סנהדרין כי אי אפשר שכל ישראל יסכימו בחטא, ועל כן אמר מעיני העדה, כי הסנהדרין והנביאים והחכמים הם עיני העדה, וכענין שכתוב (ישעיהו כ״ט:י׳) ויעצם את עיניכם את הנביאים, באר כי עיניהם הם הנביאים(רבנו בחיי, ויקרא ד,יג)

אין לדיין אלא  מה שעיניו רואות (בבא בתרא קלא ע"א)

8.שלוש מדרגות של ראייה בעולמות- נפש רוח ונשמה:

ראייה דנפש - ראייה במשקפי הטבע.

ראייה דרוח - ראיית כח הרוחניות מאחורי הטבע.

ראיית הנשמה - ראייה בבחינת עולם הבא, אחדות.

הראייה האמיתית היא זו דנשמה, אבל כשראייה אחת נוהגת, אין השנייה נוהגת. וזה כמו שני סוגי משקפים, אחד בשביל קוצר ראייה ואחד בשביל רוחק ראייה, וכן מי שעומד קצת מרחוק ורואה דרך רשת, החפץ לראות את הרשת אינו רואה מה שלאחריה, ומי שרוצה לראות מה שלאחריה אינו רואה את הרשת. (מכתב מאליהו חלק ה עמוד שפא)

9.משה רבנו והראייה- לא זכה להיכנס לא"י אבל זכה לראות את כולה:

א.ראייה של שמחה - נתן בה את עיניו לטובה:

רב עוד יוסף בני חי... שמשה רבינו ביקש אעברה נא ואראה את הארץ הטובה והיינו שבראיית אדם הוא חיבור לדבר הנראה, וכאשר יראה את הארץ יהיה להארץ חיבור בו, ובזה יהיו שמים וארץ על מכונם. ואף שלא נענה על ההעברה נענה על הראיה, ובאמצעות ראות עיניו בה לטובה השפיע בה כל טוב. והנה ענין זה הוא דוקא כשהדבר הנראה הוא בר קיבול קדושה, ואז נתוסף בו קדושה וברכה, אבל כשהדבר הנראה אינו ראוי לכך הוא עומד להיפוך שמעט קדושה וברכה שהיה בו מקודם נמשך אחר ראות עיניו של האדם השלם... (שם משמואל, ויגש תרע"ה)

ב.ראייה של צער עבור משה עצמו שלא יזכה להיכנס לארץ:

ויאמר ה' אליו זאת הארץ, רבי עקיבא אומר מגיד הכתוב שהראהו המקום למשה את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ. רבי אליעזר אומר נתן כח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו, וכן אתה מוצא בצדיקים שרואים מסוף העולם ועד סופו, שנאמר מלך ביופיו תחזינה עיניך, נמצאת אתה אומר שתי ראיות הם, אחת ראיה של נחת ואחת ראיה של צער, באברהם הוא אומר שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, זו היא ראיה של נחת, במשה הוא אומר עלה אל הר העברים עלה ראש הפסגה זו היא ראיה של צער. (ספרי פנחס קלו)

10.פעלי הראייה:

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת(שמות יח כא)

א.חזה:

ויש הבדל בין ראה ובין חזה, שראה הוא ראות העין החושי, וחזה מורה על צפיית הרוח והנפש, ובא לרוב על מחזה הנבואה... (מלבים, שם)

ב.לראות-
ראות העין החושית ויפול גם על ראיה הפתאומית בלי כוונה (יאיר אור למלבי"ם,ערך 'ראה')

ג.להביט-
המשים לב על העצם לדעת עניינו ומהותו...ומצד זה יבוא הבטה קודם ראיה על מי שמשים לב לראות המובט ואח"כ רואהו בעיניו (יאיר אור למלבי"ם,ערך 'ראה')

ד.להשקיף-
המשקיף בא על הרואה מבעד החלון או מלמעלה למטה..מי שמשקיף בעד הדבר הוא רואה יותר משהוא נראה (יאיר אור למלבי"ם,ערך 'ראה')

ה.לפקוח עיניים-
המלה הזאת אינה נאמרת בשום פנים כי אם על עניין פקיחת רעיון, לא על חידוש חוש הראות (מורה נבוכים,א,ב)

וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר:(בראשדית כא יט)

ויפקח אלקים את עיניה - נתן בה דעת להכיר מקום מים שהיה שם, כי לא היתה סומא קודם לכן. (ספורנו,שם)

12.ראה- כמו אברהם שעמד מעבר אחד וכנגדו כל העולם:

'ראה' בלשון יחיד -- לא להתפעל מהרבים התועים.‏

‏פתח הכתוב בלשון יחיד -- 'ראה', וסיים בלשון רבים -- "לפניכם'. ‏וכתבו המפרשים שהכתוב פונה לכל אחד ואחד שיתבונן בדרך הנכונה, ‏ויקבע לעצמו את דרך האמת, וילך בה בדביקות, גם אם יראה שהרבים 

‏הולכים בדרך אחרת, לא יתפעל מהם, אלא יהיה בדוגמת אברהם אבינו ‏ע"ה, שהיה בתחילה יחיד באמונתו בדורו אברהם העברי הוא מעבר וכל ‏העולם מעבר שני. עד שהצליח לקרב רבים לאמונת האמת. וכן מצינו

‏בכלב בן יפונה, שאעפ"י שרוב המרגלים הלכו בדרך אחת, בכ"ז לא פנה ‏אליהם ולא השתתף עמהם, ודבק בדרך האמת.(גבורות התורה/הרב גבריאל הכהן  חלק ב ע"מ 380)

חלק ב: בין ראייה לשמיעה- מה גדול ממה?

1. היתרון של ראיית העין על פני השמיעה:

 וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם (שמות כ,יט)

אתם ראיתם - יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין. (רש"י, שם)

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן (בראשית כח ו)

וירא עשו - לפי שהראיה גדולה משאר ההרגשות נשאלות כולן עליה, וגם ראית הלב מן ההרגשות. (רד"ק,שם)  

2.החיסרון הגדול של הראייה -שאינה ללב:

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַי-ה-וָ-ה יִרְאֶה לַלֵּבָב: (שמואל א,טז,ז)

3.ראייה חלקית היא עין רעה:

בלעם- סתום העין ביקש לראות  רק את הרע- ולכן ביקש להכניס עין רעה :

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים:(במדבר כד,ב)

וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה.  והרי יש לך ג' מדותיו, עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, האמורים למעלה (אבות פ"ה מי"ט):(רש"י,שם)

4.עליונות השמיעה על הראייה:

וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְ-ה-וָֹ-ה:(שמות ד,יא)

ויש להתבונן איך סדר הכתוב ג' מעלות זו למעלה מזו, ראשונה הדבור שהוא מצד הנפש אשר האלמות הפכו, והשנית חוש השמע שהוא למעלה לחוש הראות, זהו שאמר "או חרש", והשלישית חוש הראות, הוא שאמר "או פקח או עור", וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי ט"ו) "מאור עינים ישמח לב ושמועה טובה תדשן עצם", באר כי האור ירחיב הלב, אבל חוש השמע גדול יותר מאד, כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו, עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגעת לאדם מן האוזן יותר מן העין, וכן אמרו רז"ל, סימא עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן לו דמי כולו... (רבנו בחיי,שם)

5.הידיעה מעל השמיעה והשמיעה מעל הראייה:

וַיֹּאמֶר יְהֹ-וָ-ה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:(שמות ג,ז)

ראה ראיתי - יש בכתוב הזה ג' ענינים זה למעלה מזה, ראיה שמיעה ידיעה, ידיעה למעלה מראיה ושמיעה, שהרי כח השמיעה זך ודק מכח הראיה, למעלה משתיהן ידיעה, שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה, שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מה הוא, הרי הוא כאלו לא ראה אותו דבר או לא שמע אותו הקול, ועל כן יבאו שני ענינים אלו בתורה במקום הבנה... ראיה הוא שכתוב (קהלת א') "ולבי ראה", והיודע דבר אף על פי שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם הוא כאלו ראהו או שמעו... (רבנו בחיי,שם) 

6.ראייה- שלמה ובלי שינוי אבל חיצונית. שמיעה- שונה מהקול המשמיע אבל פנימית. לראות את הקולות- ההשגה המושלמת של שני האופנים ביחד:

וכל העם רואים את הקולות, פרש"י ז"ל שראו את הנשמע, ויש להבין מה צורך בנס הזה, מה לי אם ישמעו הקולות בלי נס. ואפשר לומר כי ראיה ושמיעה הם ב' ענינים לא ראי זה כראי זה, ויש מעלה בכל א' וחסרון, כי הרואה מסתכל דבר הנראה בשלימות כמו שהוא בלי שינוי, אבל השומע נשתנה הקול בהכנסו באזניו ואינו ממש כפי המשמיע, וזה מעלת הראיה, ובשמיעה יש מעלה שמכניס השמיעה בקרבו ממש על ידי האוזן, אבל הראיה היא מבחוץ, מול זאת משמיענו הכתוב כי בני ישראל היו להם ב' המעלות, שקבלו את הדברות בבחינת רואין את הנשמע, שאף שנכנסו לתוכם ממש מכל מקום ראו הקולות בלי שום שינוי כנ"ל... (שפת אמת, שבועות תרל"ה)

7.לראות את הקולות- מעמד הראייה הנבואית הציבורי הגדול ביותר בהיסטוריה :

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ,טו)

8.כל הנביאים (הרואים) של כל הדורות יונקים מאותה ראייה שהיתה במעמד הר סיני:
בפסוק וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו. ויש לדקדק שהיה לו לומר ראו את הקולות. וכתבנו במקום אחר כי קאי גם על דורות אחרונים, כדאיתא במדרש, שכל הנביאים קבלו אז נבואתן, ממילא כל נפשות בני ישראל העתידין לבא כל אחד כפי מדריגתו נשאר חלק מאור שנתגלה אז... (שפת אמת, במדבר שבועות תר"מ)

9.הראייה המעמיקה רואה את הטוב הגלום אפילו בתוך הרע :

טעם נתינת הברכה והקללה הוא בשביל שתהיה אפשריות הבחירה כמ"ש  "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" , שלכן נתן הקב"ה רשות ויכולת לסטרא אחרא - שמצד עצמה אין בה שום ממשות כלל - להגביה עצמה כנגד קדושת נפש האלקית, בכדי שהאדם ישפילה ע"י עבודתו דוקא , ובבחירתו ...
...., שצריכה להיות הראיה וההסתכלות במהותו הפנימי של הרע (קללה), שאמיתית כוונתה הוא לסייע לקדושה .(תורת מנחם,חלק לד,ע"מ 238-240)

חלק ג: ענייני ראייה בפרשת ראה:

1.ראייה במשמעות של בחירה חופשית ויכולת לראות את 2 הצדדים- לטוב ולרע:

רְאֵה  אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:(דברים יא,כו)

הראייה לכך שראייה היא במשמעות בחירה('יראה לנכון'):
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו (שם,שם,ח)
יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה (רש"י,שם)

2.השמדת ע"ז שלרוב נמצאת על מקומות המושכים את עין הרואה:

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:(דברים יב,א)

עץ רענן הוא אילן שהוא ירוק כל השנה,ומניחים שתפארת עליו תתקיים בו תמיד.במקומות כאלה כח הטבע מתגלה בעוצמה יתרה ומשום כך הפולחן האלילי בחר בהם לצורך עבודת א-לוהיו (רש"ר, הירש ,שם

3.ירושלים- המקום אשר יבחר- יראה ה' לשכן שמו שם- ירושלים:

א.הבחירה היא הראייה של ה' את קדושת המקום:

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה (דברים,יב,ה)

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְ-הֹ-וָ-ה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְ-הֹ-וָ-ה יֵרָאֶה

(בראשית כב,יד)

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (בראשית כב, יד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אַבְרָהָם קָרָא אוֹתוֹ יִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֵׁם קָרָא אוֹתוֹ שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עַד שֶׁהוּא שָׁלֵם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֻכָּה וְהָיָה מִתְפַּלֵּל בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עו, ג): וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְּצִיּוֹן, וּמָה הָיָה אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁאֶרְאֶה בְּבִנְיַן בֵּיתִי.

דָּבָר אַחֵר, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּבָנוּי חָרֵב וּבָנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, הֲרֵי בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים טז, טז): שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה. אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה', הֲרֵי חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה, יח): עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם. ה' יֵרָאֶה, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, יז): כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ

(בראשית רבא,נו,י)

ה׳ יראה. טעמו תהיה לו השגחה יתירה במקום הזה וככה הובטח שלמה בשעת בנין הבית "והיו עיני ולבי שם כל הימים״ ובזה (גם כן) טעם אחר והוא הרמז שהוא (עתיד להיות) מקום הראיה בחג כלומר הנוכח שהוא לפניו יתעלה וה׳ יראה [אותו]

...והרבה מקראות על זה בתורה 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך...'(דברים,טז,טז) (ר' אברהם בן הרמב"ם,פרשת וירא)

ב.השכינה נמצאת דווקא במערב - ההיפך מהגושיים שנואים עיניהם אל המזרח- מקום ביאת השמש:

וידוע ש'עובדי עבודה זרה' היו מכוונים לבנות היכליהם ולהעמיד צלמיהם במקום הגבוה שימצא שם, "על ההרים הרמים", ולזה בחר 'אברהם אבינו' ע"ה 'הר המוריה' בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם, ופירסם שם יחוד האלוה. ויחד המערב, ש'קודש הקודשים' במערב - והוא ענין אמרם, "שכינה במערב", ובארו רבותינו 'ז"ל', ב'גמרא יומא', ש'אברהם אבינו' יחד המערב - רצוני לומר, 'בית קודש הקודשים'. וסיבת זה אצלי - שמפני שהיה הדעת המפורסם אז בעולם - עבודת השמש ושהוא האלוה, אין ספק שבני אדם היו כולם פונים למזרח, ומפני זה פנה 'אברהם אבינו' למערב ב'הר המוריה' - רצוני לומר, ב'מקדש' - עד שישים אחוריו לשמש.(מורה נבוכים,ג,מה)

4.נביא שקר אף על פי שמביא אות הנראה לעין -הוא כמו  הרואה מהרהורי ליבו בלבד:

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּ ה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם

(דברים יג,ב-ד)

רואה במשמעות נביא- שרואה ברוח הקודש:

לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱ-לֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה (שמואל א,ט,ט)

בין הרואה לנביא:

לפנים כותב הספר יודיענו בל נתפלא איך היה זה שעל שור ועל חמור ועל כל אבדה היו הולכים אל הרואה והיו נותנים לו בשכרו כסף ובעד ראיית פניו תשורה (כי לולא היה המנהג כן לא היה שאול אומר כן לנערו) מה שלא מצינו כזאת בכל הנביאים אשר היו אחרי הדור ההוא, אומר כי יש הבדל בין הנביא בדור אחרון ובין הרואה לפנים,

שהנביא נקרא שמו על שם דברותיו ותוכחותיו (מלשון ניב שפתים) על כי ה' דבר בו וישלחהו להגיד לעם פשעם ולבית יעקב חטאתם, ולא שלחהו במלאכות ה' רק לצורך עניני הכלל והגוי כולו ולא חל רוח הקודש עליו להראותו דברים פרטיים הנוגעים אל היחידים,

אבל הרואה נקרא בשמו על שם שהיה צופה ברוח הקודש השורה עליו כל הדברים ההויים והעתידים וגם עניני היחידים ופרטיהם, ועל כן היו בורחים מן הנביא אשר היה תמיד מגיד פשע ומוכיח עלי עון, ורדפום אחר הרואה באשר כל אחד השיג ממנו מבוקשו על הגניבה ועל האבידה ועל החולה ועל האשה והבנים, והיו נותנים לו תשורה ומתן בעבור שהתבודד לעיין על עניניהם, (מלבי"ם,שם)

5.קרחה בין העיניים- במקום התפילין בין העיניים עושים ח"ו מעשה של ע"ז בין העיניים:

בָּנִים אַתֶּם לַי-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: (דברים יד,א)

לא תתנו גדידה  (ר) ושרט בבשרכם על מת, כדרך שהאמוריים עושין(רש"י,שם)

6. סימני פסול איכלת בע"ח הקשורים בראייה:

א.החזיר- הפך בכל הדורות לסמל בהבמה הטמאה כי סימן הטרה החסר לו - אינו נראה לעין:

וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעו (דברים יד,ח)

ב.מי שרואה למרחוק עד לא"י - נבלות וטריפות - איננו כשר לאכילה:

וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ (דברים יד,יג)

והראה ואת האיה וגו'. היא ראה, היא איה, היא דיה, (ד) ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר...: (רש"י,שם) 

תנא עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל (חולין סג, ע"ב)

7.איסור בל יראה לחמץ:

וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר: (דברים טז,ד)

8.קרבן ראייה- בעיר הראייה- ירושלים:

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְ-ה-וָ-ה רֵיקָם:(דברים טז,טז-יז)

נצטוינו להראות כל זכר בירושלים בבית הבחירה שלש פעמים קבועים בשנה, והן פסח ושבועות וסוכות. ועל זה נאמר [דברים ט"ז, ט"ז], שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך. וענין המצוה שיעלה כל אדם עם כל בן זכר שיש לו שיוכל ללכת לבדו ברגליו למקדש ויתראה לשם.
ומחיוב ראיה זו שיקריב שם קרבן עולה, וזה הקרבן נקרא עולת ראיה, ואין לקרבן זה שיעור אפילו תור אחד או גוזל פוטר.
אמרו זכרונם לברכה [חגיגה ו' ע"ב] שלש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה ראיה שמחה. ועל כל אחת משלש מצוות אלו היו מביאין קרבן. ונקראין קרבן חגיגה, שלמי שמחה, עולת ראיה.

משרשי המצוה. למען יראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעלת הקרבן המעורר הלבבות, כי כלם מקטנם ועד גדולם חלק השם ונחלתו, עם קדוש ונבחר, נוצרי עדותו, סגלת כל העמים אשר תחת כל השמים, לשמר חקיו ולקים דתו, על כן יבואו שלש פעמים בשנה בית השם, והוא באמרם על דרך משל הננו לאל לעבדים, נכנסים ובאים בצל קורתו, ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, וזר לא יבא בתוכנו, כי אנחנו לבדנו בני ביתו. ועם המעשה הזה, תתעורר דעתנו, ונכניס בלבנו מוראו, ונקבע ברעיוננו אהבתו, ונזכה לקבל חסדו וברכתו

(ספר החינוך מצוה תפט )

סיום: ראייה היא דבר סובייקטיבי- מה שהאחד רואה כברכה השני רואה כקללה ולהיפך:

וכן מצינו בלשון ראיה שמשמשת דבר והפוכו, יש מלשון (כתובות ק"ח) רואה אני את דברי אדמון, ויש מלשון בזיון, כמו (שיר א') "אל תראוני שאני שחרחורת, שפירש"י אל תסתכלו בי לבזיון... והטעם יש לומר כי הראיה תלויה במחשבת הלב, אם אדם רוצה לראות טוב הוא רואה בדבר הזה טוב, כי טובת העין היא מעוררת את חלקי הטוב שבדבר הזה להאיר נגד עיניו, ולהיפוך להיפוך, 

ועל כן המרגלים שהיה בדעתם שלא נכון לפניהם לעלות לא"י מטעם שכתב בזוהר הקדש או טעמים אחרים, ראו בעיניהם חלקי הסותר מן העליה, על כן בראיה ההיא עצמה שהיתה שלא מטובת עין פעלו שעמדו לנגד עיניהם ענינים המניאים את לב בני ישראל, כמו שאמרו "ארץ אוכלת יושביה", שכל מקום שהיו עוברים מוצאים קוברי מתים, ובאם היו נותנים טובת עין בזה, היו רואים האמת, שהסיבה כדי שלא יתנו לב למרגלים... (שם משמואל, קרח תרע"ב)

ראה(סובייקטיבי)  לעומת לפניכם(אובייקטיבי)

אם כי התורה ניתנה לכל ישראל- נותן לפניכם - הרי ההשגה בה מותנית בהתאם למדרגת האדם כפי שהוא ראוי להשיגה-ראה-בלשון יחיד לכל אחד ואחד כערכו (ר' מנחם מנדל מקוצק, מתוך חומש פניני החסידות,פרשת ראה)

אחרית דבר: תחילת הבריאה  ואחרית הימים - בעיניים

1.לפני בריאת העולם בדיבור- הקב"ה השתכל בתורה, פעולת הבריאה התחילה בראייה:

 כָּל מַאן דְּאִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתָּדַּל בָּהּ, כִּבְיָכוֹל, הוּא מְקַיֵּים כָּל עָלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא. בַּר נָשׁ מִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא וּמְקַיֵים עָלְמָא. אִשְׁתְּכַח דְּעוֹבָדָא וְקִיּוּמָא דְּכָל עָלְמָא, אוֹרַיְיתָא אִיהִי

כָּל מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּמִשְׁתַּדֵּל בָּהּ, כִּבְיָכוֹל הוּא מְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם. אָדָם מִתְבּוֹנֵן בַּתּוֹרָה וּמְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם. נִמְצָא שֶׁכָּל מַעֲשֶׂה וְקִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם הִיא הַתּוֹרָה

(זוהר חלק ב קסא ע"ב)

2.תיקון העולם בסוף יהיה כנגד פנחס ואליהו שהם כנגד שני העיניים:

עפ"י קבלת האריז"ל אשר כל החדשים הם בחי' איברי הראש והנה ב' החדשים הללו הם בחי' עין ימין (תמוז) ובחי' עין שמאל (אב) וכעת בעוה"ר נאמר עיני עיני יורדה מים עיי"ש נ"ל הוא הנרמז בדברי רז"ל כל"ה (כנ"י) שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה ובהיפך ח"ו וכו' והנה עינים הללו יתוקנו ויאירו בבוא פנחס אליהו ב"ב בגימ' ב"פ עין.

(בני יששכר תמוז-אב, א׳:ד׳)

נקודה למחשבה: ראה- במשמעות של ראי- כפי שהאדם 'רואה' מלמטה כך רואים אותו מלמעלה:
ההנהגה למעלה תואמת את התנהגות האדם למטה באופן שכפי שהנך רואה ומתבונן -ראה- כך הנך מעורר את ההשגחה העליונה של השי"ת -אנכי- כדוגמת הצל המחקה את האדם:ה' צילך (ע"פ ר' משה יחיאל מאוזרוב,באר משה, מתוך חומש פניני החסידות,פרשת ראה)

חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה, כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פוטוגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו. ועל כל זה עשה ית' לנו שם במוחנו, כעין ראי מלוטש המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו. ואעפ"כ מה שאנו רואים מחוץ לנו, אינו ענין אמיתי, מכל מקום, כמה יש לנו להודות להשגחתו ית' וית', שעשה במוחינו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה נתן לנו כח להשכיל כל דבר בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו" (בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, ל"ד)