שלושת השבועות: עצב גלוי ושמחה עצומה מסתתרת

פתיחה: למעט בשמחה - משמע שיש שמחה?

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה ( תענית פרק ד,משנה ו)

הקדמה: לכאורה אפשר לחלק את השנה ל- 3 תקופות:

ימים טובים- שבתות חגים הופעה אלוקית עליונה, הארת פנים, ימי קודש

ימי חול רגילים- אין בהם הארות מיוחדות ואין בהם חושך ושבר וכאב

ימי בין המיצרים- ימים של של הסתר פנים צער ואבלות

(ע"פ הרב ראובן ששון)

חלק א: הצער של בין המצרים

1.ימי צער של מזיקים:

גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים (איכה, א', ג')ביומין דעקא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי (איכה רבא, א,כט)

צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות [=בשעות הצהריים] משום שבהם קטב מרירי שולט (אורח חיים תקנא, יח)

2.תמוז - צירוף אותיות שם ה'- שמעיד על צער(סופי תיבות) ואב- חצי חודש צער וחצי נחמה:

צירוף הוי"ה השולט בחדש תמוז הוא הוה"י, יוצא מפסוק "וכל זה איננו שוה לי" (אסתר ה יג) מן הסופי תיבות. וצירוף הוי"ה של חדש מנחם אב הוא הוי"ה, נרמז בתורה: "הנה יד י"י הוי"ה במקנך" וכו' (שמות ט ג), ואם ירצה ה' ידובר בזה עניינים שונים כיד ה' הטובה עלינו, והשם יתברך יהיה בעזרנו:

והנה צירוף השם של חדש תמוז הוא למפרע לגמרי, והוא מורה על דין. ומצירוף זה השם נתהווה הדין על המן הרשע באומרו: "וכל זה איננו שוה לי". על כן שליטת הדין בזה החדש, ואפילו קודם י"ז בתמוז, להיות הימים ימי הילוך המרגלים, אין הימים הללו בהתגברות הרחמים כל כך. וצירוף השם של חדש אב, תחילתו הוא למפרע וחציו השני י"ה הוא כסדר, מורה על ט"ו ימים (מנין י"ה) מן חמשה עשר ואילך מתעוררים הרחמים, והתחלת התעוררות התשובה עילאה בינה י"ה, נראה לי:

(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר א- מהות החודשים סעיף א)

3.שם ה' בהסתרה- רמז לימי בין המצרים:

מבואר בכוונת האריז"ל‏ כוונת ברכת אבות בימי בין המצרים, סיום הברכה, "ברוך אתה י"י", יכוונו חילוף הוי"ה בשם טדה"ד, היינו אותיות הקודמים לאותיות הוי"ה. הנה השם הזה בהתחלקו ירמוז לימי בין המצרים לתמוז ואב, אותיות ט"ד הם י"ג, רומזים לי"ג ימי תמוז מן התענית עד סוף החודש, ואותיות ה"ד הם ט', רומזים לט' ימים אשר מן ראש חודש אב עד התענית, אשר אלו הימים כביכול הם בהסתר עד ירחם השם יתברך במהרה בימינו.
(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף ג)

4.ימי ביכורי ענבם- רמז לשליטת סמ-אל שהם האותיות המקדימות:
כתיב בשליחות המרגלים, "והימים ימי בכורי ענבים" (במדבר יג כ). כתב הרב הקדוש מהר"ש מאוסטירפאליע ז"ל, סוד שבאותיות אשר הם בכורים וקודמים לאותיות ענב"ם הם אותיות ס"מ, כי אז שליטתו, עד כאן דבריו. 
(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף יא)

חלק ב: הצרות של י"ז תמוז 

0.הקדמה:

בפשטות, המשנה מציגה את סדר האסונות לפי סדר כרונולוגי:

תקופה	שבעה עשר בתמוז	תשעה באב
במדבר	נשתברו הלוחות	נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ
בית ראשון	ובטל התמיד	וחרב הבית בראשונה
בית שני	והובקעה העיר‏	ובשנייה
בית שני	ושרף אפסטמוס את התורה	ונלכדה בית תור
בית שני	והעמיד צלם בהיכל	ונחרשה העיר

(ע"פ ויקיטקסט, ביאור:נחרב הבית בראשונה, בשנייה ובשלישית....)

1.נשתברו הלוחות- חטא העגל: כביכול מאליהם- בלי להזכיר את משה כי חטא העגל אולי הוא עצמו שבירת הלוחות, הפעולה של משה היא רק טכנית, הלוחות כבר היו שבורים מרגע שחטאו ישראל:

כך חכמינו זכרונם לברכה רואים את עניינו של יום י"ז בתמוז. היה זה צריך להיות יום גדול, יום של תקון העולם. לא זכו, ואי הזכיה היא בעצם המציאות הזאת שבה נשתברו הלוחות שבאים לטהר את חטא העגל. דהיינו - ישראל עוד לא היו ברי הכי לקבל את השלימות העליונה הזאת, ולהיטהר טהרה גמורה

(שבירת הלוחות בי"ז בתמוז,הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א)

2.ובטל התמיד- שגרת הקשר של קרבן התמיד- הופסקה:

א.לכאורה כי כל הכהנים היו טמאי מתים בגלל המלחמה:

שביום ההוא – שבעה עשר בחודש פַּנֶמוֹס (=י"ז בתמוז) – נפסקה הקרבת הקרבן לאלוהים הנקרא קרבן התמיד.. בשל מחסור באנשים (מלחמת היהודים , יוספוס פלביוס 95-93).  

ב.הופסק התמיד בגלל קורבן חזיר:

תנו רבנן, כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ, ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקפה, ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד. שהיה מכיר בחכמת יונית. לעז להם בחכמת יונית, אמר להן, כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקפה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו, ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית (סוטה מט)
ג. מחסור בכבשים:

ובטל התמיד - שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור:(פירוש רבנו עובדיה מברטנורה, משנה,שם)

ד.גזרה של המלכות:

ובוטל התמיד:    גמרא פי' שכך קבלנו מאבותינו. ושלשה שנים וחצי קודם חרבן הבית בוטל התמיד ע"פ גזרת מלכות הרשעה:(מלאכת שלמה,משנה,שם)

ובטל התמיד. לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד (תענית כו, ע"ב, רש"י ד"ה ובטל התמיד)

3.הובקעה העיר:

בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר:(ירמיהו לט, ע"ב)


א.בלבול חשבונות לכאורה אצל הנביא:

והובקעה העיר. כתיב (ירמיה לט, ב) בתשעה לחדש הובקעה העיר ואת אמר הכין א"ר תנחום בר חנילאי קילקול חשבונות יש כאן הה"ד (יחזקאל כו) ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח מהו האח אין תימר בא' באב עדיין לא נשרף אין תימר בא' באלול ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור אלא קלקול חשבונות יש כאן. ר' יוחנן ורשב"ל ר' יוחנן אמר למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו אמר יעשה זה ראש לחשבונות. רשב"ל אמרא למלך שהיה יושב ומחשב חשבונותיו באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקדש אמר יעשה זה ראש לחשבונות. רבי מנא בעי ניחא נתקללו לשעבר דילמא להבא. בין כמ"ד בתשעה לחדש בין כמ"ד בי"ז מה ביניהון. כ"א יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בהמ"ק. א"ר אבונה סימנא (ירמיהו א) מקל שקד אני רואה מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום כך מים שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום. מ"ד בט' לחדש בא' באב חרב הבית מ"ד בי"ז בט"ב חרב הבית

(ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה)

ב.י"ז תמוז כתאריך הבקעת העיר הוא רק בבית שני:

הובקעה העיר בי"ז הוה והכתיב (ירמיהו נב, ו) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה (ירמיהו נב, ז) ותבקע העיר וגו' אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו

(תענית כח, ע"ב)

4.ושרף אפסטמוס את התורה:

 איננו יודעים מי הוא היה, מתי זה היה ואיפה זה קרה, ויש כאן השערות רבות. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס החמישי, מימי החשמונאים, כמסופר בספר החשמונאים - א' (א', נו): "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש", אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס. לפי השערה אחרת קרה הדבר בתקופת שלטון הרומאים, לפני המרד הגדול.
( אתר דעת, ערך י"ז בתמוז)

אין לנו מקורות ברורים מיהו אותו אפוסטמוס ששרף את התורה, ומתי היה אותו מעשה. אך נראה לי שמכוון הוא לאותו סיפור שמספר יוספוס בקדמוניות היהודים (ס"ב 5, 4), במלחמת היהודים ברומאים, שעל ידו פרץ המרד נגד רומא. כאשר חייל רומאי בבית חורון, שרף ספר תורה. אומר יוספוס, שהדבר הזה היה קשה ליהודים כאילו שורפים חלק מארצם. מכאן למדנו ששריפת התורה יכולה להיות חמורה כמעט כמו שריפה של חלק מארץ ישראל. הנה מן המשברים גם אנחנו למדים כמה מחבבת האומה את ארצה, וכמה מסוגלת היא לחוות בעומק ליבה את כל הפגיעות שנעשות בארצה ובתורתה, ומתוך כך מובטחים אנו, שכל מה שנשרף ונקרע ונשבר מאתנו, ייבנה, יינטע לעד ולעולמי עולמים.
(ע"פ הרב אורי שרקי, מאמר י"ז בתמוז - סדק במוחלט)

5.והעמיד צלם בהיכל:

לפי ו' החיבור - "והעמיד" - מניחים שהכוונה לאותו אפוסטמוס, ורמוזה כאן, אולי, העמדת פסל ציאוס במקדש בימי אנטיוכוס. לפי השערה אחרת הכוונה כאן להעמדת פסל יופיטר בבית המקדש בימי הגזרות של אדריאנוס , לאחר שגירש את היהודים מירושלים והדביק לה את השם "איליא קפיטולינה".

( אתר דעת, ערך י"ז בתמוז)

6.סיכום ביניים: 5 דברים שקרו בי"ז בתמוז מתחילים מהמקום הכי פנימי ( קודש הקדשים שם נמצאים הלוחות) ומתרחבים על כל העולם כולו( צלם בהיכל) :

השבירה של הלוחות הולכת ומתפשטת. מגיעה עד התמיד. השבירה יוצאת מבית קדשי הקדשים - שם נמצאים שברי הלוחות, ומופיעה גם בעזרה. השבירה ממשיכה ומתפשטת גם בכל העיר כולה, עד כדי שבסוף גם אפוסטמוס מסוגל לשרוף את התורה, ובסופו של דבר מועמד צלם בהיכל של העולם כולו.
(ע"פ הרב אורי שרקי, מאמר י"ז בתמוז - סדק במוחלט) 

חלק ג: הצרות של  תשעה באב

1.נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ- חטא המרגלים:

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ מנלן דכתיב {שמות מ-יז} ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ואמר מר שנה ראשונה עשה משה את המשכן שניה הקים משה את המשכן ושלח מרגלים וכתיב {במדבר י-יא} ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדות וכתיב {במדבר י-לג} ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים אמר רבי חמא בר חנינא אותו היום סרו מאחרי ה' וכתיב {במדבר יא-ד} והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל וגו' וכתיב {במדבר יא-כ} עד חדש ימים וגו' דהוו להו עשרין ותרתין בסיון וכתיב {במדבר יב-טו} ותסגר מרים שבעת ימים דהוו להו עשרין ותשעה בסיון וכתיב {במדבר יג-ב} שלח לך אנשים ותניא בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים וכתיב {במדבר יג-כה} וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום הני ארבעים יום נכי חד הוו אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב {איכה א-טו} קרא עלי מועד לשבור בחורי וכתיב {במדבר יד-א} ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא אמר רבה אמר ר' יוחנן (אותו היום ערב) תשעה באב היה אמר להם הקב''ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות חרב הבית בראשונה דכתיב {מלכים ב כה-ח} ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרוף את בית ה' וגו' וכתיב {ירמיה נב-יב} ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו'

(תענית כט, ע"א)

2.וחרב הבית בראשונה :

קיים קשר ישיר בין חטא המרגלים לגזירת החורבן. בתורה אמנם לא נכתב במפורש שגזירת החורבן וגזירת הגלות באו כתוצאה מחטא המרגלים , אבל בתנ"ך מפורש הדבר. בתהילים (ק"ו, כ"ד) נאמר: "וימאסו בארץ חמדה". בחטא המרגלים מאסו ישראל בארץ חמדה. ארץ ישראל. בעקבות כך: "וישא ידו להם" (פס' כ"ו), נשבע הקב"ה: "להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" (כ"ז). הרי שהגלות לבין הגויים וארצותיהם באה בעקבות חטא המרגלים.

דומה לכך מוצאים אנו אצל הנביא יחזקאל: "ואביאם אל המדבר... גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות" (כ', י'). נראה מכאן שגזירת הגלות נגזרה עוד בהיות עם ישראל במדבר בצאתם ממצרים. מדוע נגזרה הגזירה על עם ישראל שיגלו לבבל? בהיות שאברהם הלך לארץ ישראל, הלך בתחילה עם יוצאי תיבת נח במגמה להגיע לארץ ישראל. אלא משהגיעו לבבל מצאו שם בקעה בארץ שנער וישבו שם (בראשית י"א, ב').

בבל הועדפה על ידם ובחרו בה במקום ארץ חמדה. אברהם נטל שכר הליכתם עד בבל, והמשיך ללכת לארץ ישראל כצוויו של הקב"ה. ניתן, אם כך, לראות שבפעם הראשונה מאסו בארץ חמדה ובחרו בבבל. לכן כששוב מאסו – בחטא המרגלים – בארץ, נענשו לגלות לאותה ארץ שכביכול טובה היא להם יותר מארץ חמדה. בלילה זה גלגלו חובה גם לשני בתי המקדש שחרבו ולשאר הדברים שאירעו עם אבותינו ביום זה ...

(מה בין חטא המרגלים לגזרת החורבן?, הרב חניאל פרבר)

3.ובשניה :

בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל, ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי. ומפני כך, מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי (שולחן ערוך אורח חיים תקנח)

ביום עשירי – והטעם שקבעוה בתשיעי, משום דאתחלתא דפורענותא עדיפא.(משנה ברורה,שם)

4.ונלכדה ביתר:

שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום מתפלל ואומר: 'רבש"ע, אל תשב בדין היום!' ולבסוף נתן דעתו לחזור.בא כותי אחד ואמר לו: אדוני, כל זמן ש"אותה תרנגולת" מתפלשת באפר אין אתה יכול לכבוש אותה. המתן לי ואעזור לך לכובשה. מיד נכנס בסתר לעיר, ומצא את רבי אלעזר המודעי שהיה עומד בתפילה. עשה עצמו לוחש באוזנו של רבי אלעזר המודעי. באו ואמרו לבר כוכבא: דודך רבי אלעזר - חותר לעשות שלום עם אדריאנוס!שלח בר כוכבא וקרא לאותו כותי. א"ל: מה אמרת לו? א"ל: 'אם אומר לך הקיסר יהרוג אותי, ואם לא אומר לך אתה תהרוג אותי... מוטב שאני איהרג, ולא יתפרסמו סודות הקיסרות'... סבר בן כוזיבא שרבי אלעזר רוצה להשלים.
כיון שגמר רבי אלעזר תפילתו שלח והביאו. א"ל: מה אמר לך הכותי הזה? א"ל: 'אין אני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתי כלום שהייתי עסוק בתפילתי, ואין אני יודע מה היה אומר לי'.

בן כוזיבא נתמלא רוגז, בעט בו ברבי אלעזר בעיטה אחת והרגו. יצאה בת קול ואמרה לו (זכריה יא, יז): 'הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ, זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה'. - 'אתה סימית זרועם של ישראל וסימית עין ימינם, לפיכך זרועך שלך יבוש תיבש ועין ימינך כהה תכהה'. מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא, והביאו ראשו לפני אדריאנוס. אמר: מי הרגו לזה? אמר לו אחד מלגיונו: אני הרגתיו. א"ל: לך והראה לי גוויתו... שלח להביאו, ומצא נחש כרוך על צוארו. א"ל: אילו לא א-להיו הרגו לזה מי היה יכול לו?! וקרא עליו: (דברים לב) 'אם לא כי צורם מכרם'.

(איכה רבה פרשה ב סימן ד)

5.ונחרשה העיר:

א.חרישת ההיכל או העיר כולה:
ונחרשה העיר" — חרש רופוס, שחיק עצמות, את ההיכל (ירושלמי, מסכת תענית, דף כ"ה ע"ב)

ב.מנהג הרומאים היה לזרות מלח באדמה של עיר שנכבשה ע"מ למנוע את עיבודה מחדש:
לפי סיפורים שנפוצו לראשונה בסוף המאה ה-19, הרומאים זרעו את הקרקע מלח על־מנת להבטיח שהיא תשאר בלתי פורייה ואיש לא יתיישב בה שוב (אליבא דויקיפדיה)

ג.חרישה כדי למנוע בנייה:

וחרישת איזה מקום היה אצל הרומיים לאות וסימן קללה שלא יבּנה עוד לעולם, וכפי חוקיהם לא היה רשאי עוד אדם לבנותו, על כן, אחרי ראה אדריינוס רב הכוסף של היהודים עוד לבנין ההיכל רצה להראותם שכל תוחלתם מהיום והלאה אפס ואין, וציווה לחרוש ההיכל, למען ידעו ברור כי לא ייבנה עוד
(מתוך ספר "ערך מלין" לר' שלמה יהודה רפפורט)


6.סגירת מעגל הצרות שהחל בי"ז תמוז- שבירת הלוחות והסתיים היסטורית בי"ז בתמוז עם העמדת הצלם בהיכל:

בתשעה באב בשנת 136 לספירת הנוצרים נחרשה העיר- היינו נערך הטקס הרומי הסמלי של חרישת תוואי החומה העתידה להיבנות , מעין הנחתה של אבן פינה בימנו, בנייתה של העיר החדשה נתנהלה בשקידה ובמהירות ובהר הבית במקום המקדש החרב נבנה מקדש ליופיטר שנחנך בי"ז בתמוז (שנת 137 או 138  לספירה הנוצרית) והושם בו צלם בהיכל- שלמו של הדריאנוס.העיר נבנתה כקולוניה ונקראה אליה קפיטולינה (אליה עם שם משפחתו של הדריאנוס וקפיטולינה על שם יופיטר קפיטולינוס).לכתחילה נאסר בעונש מוות על  יהודים  להתיישב בעיר.

(ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי- שלטון רומי, ע"מ 367-368)

7.צרות נוספות בתשעה באב במהלך ההיסטוריה:

• גירוש יהודי אנגליה – בט' באב ה'ן' (18 ביולי 1290) הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.
• גירוש צרפת הגדול – בי' באב ה'ס"ו (22 ביולי 1306) גזר פיליפ הרביעי על כל היהודים לעזוב את צרפת בתוך חודש.
• גירוש ספרד – בליל ח' באב ה'רנ"ב (31 ביולי 1492) הסתיימו ארבעת החודשים שניתנו ליהודים כדי לעזוב את ספרד.
• פרוץ מלחמת העולם הראשונה – בה' באב ה'תרע"ד (28 ביולי 1914) הכריזה האימפריה האוסטרו-הונגרית על מלחמה עם סרביה ובכך פרצה מלחמת העולם הראשונה. בז' באב הצטרפה רוסיה למלחמה. בט' באב הצטרפה גרמניה.
• גירושי יהודים בשואה – בב' באב ה'תש"ב (16 ביולי 1942) כלא משטר וישי 13,000 מיהודי פריז בתנאים איומים, ובז' באב גירשם למחנות ריכוז. בח' באב באותה שנה החלה האקציה הגדולה מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.

(אליבא דויקיפדיה)

* בתשעה באב שנת שפ"ו(1626) נולד שבתי צבי באיזמיר ובעקבות האמונה כי משעי נולד בתשעה באב הכריזו הוא וחסדיו כי תאריך זה יהיה ליום חג ושמחה
(מועדי ישראל, יואל ריפל, ע"מ 451)

חלק ד: הנחמה והתיקון שבימי בין המצרים

1.ימי בין המצרים הם הזמן למצוא את ה':

כשהמלך בביתו, קשה לכל אחד מנתיניו להגיע אליו. מה יעשה האזרח הקטן החושק לפוגש במלך ולבקש ממנו בקשה? מחכה עת ייצא המלך אחת בשנה למסעו המפורסם לשדה. שם ניתן להגיע ולהתקרב, ללא שומרי ראש וללא מחיצות של ברזל.

כן גם בימים אלו, מסביר המגיד הקדוש, הקדוש ברוך הוא כביכול עוזב את ביתו ואת ממלכתו ויוצא אל העם שבשדות. כשאין לו בית, בית המקדש, אז הוא יוצא לשדה, וכשהמלך בשדה קל יותר להגיע אליו. זו כוונת הכתוב "כל רודפיה" – רודפי י-ה, מבקשי ה', "השיגוה בין המצרים" – יכולים להשיג את המלך כשהוא בין המצרים, רחוק מביתו.

(ע"פ המגיד רבי דוב בער ממזריץ' בשם הבעל שם טוב, מתוך מאמר של הרב בן ציון נורדמן באתר בחדרי חרדים)

2. הצרות- נשברות:

א.חמישה דברים וחמישה דברים - שבירת עשר הצרות ל-2 חמישיות- שבר בתוך הצרה או רמז לכך שהשבר אינו שלם ? (ענ"ד)

בדרך כלל כשאנחנו מדברים על דברים שארעו את אבותנו המספר הוא עשרה (בעשרה מאמרות נברא העולם,עשרה דורות מאדם ועד נוח מנוח עד אברהם...עשר המכות ...עשרת הדיברות..המספר עשר תמיד מייצג שלמות..מבחינה אטימולוגית המילה עשר והמילה עושר יש איזו קירבה, מציאות שלמה , שלמה מכל צד,ואילו כאן אנחנו מדברים על חמישה וחמישה,אז יש לנו גם כן עשרה מאורעות בין שבעה בתמוז לתשעה באב...כביכול באים לומר שחל איזה שהוא קרע בשלמות .במקום שיהיה עשר יש לנו חמש מול חמש,דבר זה אנחנו  מוצאים גם בגוף שלנו יש לנו חמש אצבעות מול חמש אצבעות, בד"כ אנחנו מעדיפים שיהיה שיתוף פעולה בין הימין שלנו לשמאל שלנו אבל לפעמים יש נתק, יש חמש מול חמש, זה ציון המשבר, זה זמן משברי (הרב שרקי, י"ז בתמוז - חמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז, ערוץ תכלת, תמלול הקלטה)

ב.שבירה נוספת של ה-10 אבל עם הטייה לטובת הנחמה:

תלתא דפורענותא- שבעה דנחמה- סה"כ 10 והנחמה גדולה מן הפורענות (ענ"ד)

ומי"ז  בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, (תרתי דתיובתא ) (שו"ע או"ח תכח, ח)

"דברי ירמיהו (ספר ירמיהו, פרק א'), 
"שִׁמְעוּ דְבַר-יְ-ה-וָ-ה בֵּית יַעֲקֹב" (ספר ירמיהו, פרק ב') 
"חזון ישעיהו" (ספר ישעיהו, פרק א')

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" - (ישעיה מ', א'-כ"ו) - לפרשת ואתחנן
"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַא-דֹנָי, שְׁכֵחָנִי" - (ישעיה מ"ט, י"ד עד נ"א, ג') - לפרשת עקב
"עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה" - (ישעיה נ"ד, י"א עד נ"ה, ה') - לפרשת ראה
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם" - (ישעיה נ"א, י"ב עד נ"ב, י"ב) - לפרשת שופטים
"רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה" - (ישעיה נ"ד, א'-י') - לפרשת כי תצא
"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח" - (ישעיה ס', א'-כ"ב) - לפרשת כי תבוא
"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי" - (ישעיה ס"א, י' עד ס"ג, ט') - לפרשת נצבים

 שלא יתייאשו בגלותם מתוקף הצרות ומאורך הגלות (דון יצחק אברבנאל -נביאים אחרונים, עמ' קצ:)

ג..תשעה באב- יום החורבן דווקא ב-ט' ולא ב-י כדי לסמל שהחורבן אינו שלם(כמו המספר עשר) והוא עתיד להיבטל ובית המקדש יבנה מחדש:

ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר {ירמיה ו-ד} אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא
(תענית כט, ע"א)

3.נקודת המוצא של הפורענות - טו"ב בתמוז:

י"ז בתמוז בו נשתברו הלוחות (תענית כו ב), ולא במקרה הוא י"ז דייקא, בגימטריא טו"ב. והוא על פי מה שאמרו רז"ל (בבא קמא נד ב): מפני מה אין טוב בדברות הראשונות? כי היה גלוי וידוע לפניו יתברך שמו שעתידין להשתבר, ויאמרו: חס ושלום פסק הטוב, על כן אין בהם טוב, רק בלוחות שניות, לומר שכל אלה העניינים טו"ב לישראל, על כן אירע המעשה ביום טו"ב בתמוז..

(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף א)

4.לעתיד לבוא "מחר" י"ז בתמוז אמור להפוך ליום טוב:

א.ימי הצומות על החורבן עתידים להיות ימי שמחה:

כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.(זכריה ח,יט)

ב.הרמז המפורש בתורה לכך שי"ז בתמוז יהיה יום של שמחה:

ויאמר חג לה' מחר:

הנה תימה גדול בדיבור הזה, וכבר תירצו שכוונתו לשמים. אך החג הזה מה יאמרו בו, ואיך כתבה התורה דברי פלסתר, ואיך יצאו דברים כאלו מפיו. ואמנם הסוד הנרמז בזה, כי הלא העגל נעשה בי"ז בתמוז, ובי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ועתיד הקב"ה להפכו לי"ט, ונמצא כי חג לה' מחר בעצם. ומחר הוא לאחר זמן, כמ"ש רז"ל יש מחר שהוא לאחר זמן, ולמחר לקבל שכרם. עכמ"כ:

(ספר הליקוטים - פרשת כי תשא )

5.אין בעברית את המילה טרגדיה ואכן י"ז בתמוז בעומק בא ללמדנו שהכל לטובה:

יש מילה שלא קיימת בעברית. המילה טרגי... לא קיימת באוצר ההמחשבה היהודי . כלומר הטרגדיה היא אבדון.אין תקווה. אז אין מצב כזה. כלומר זה מה ששבעה עשר בתמוז מלמד, דע לך שכל המשברים שבאים אח"כ...אינם דברים טרגי יש להם אחרית ותקווה (הרב שרקי, י"ז בתמוז - חמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז, ערוץ תכלת, תמלול הקלטה)

6.שבירת הלוחות-עם כל הצער העצום שבה-  היא היא ההצלה של עם ישראל- ולכן חותם בה רש"י את פירושו לתורה:

לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז.), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת (שמות לד, א.), יישר כחך ששברת (שבת פז.):   (רש"י,דברים,לד,יב)

מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך. לא הוה קרא צריך למימר, אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף. ומה אומר מזמור לאסף? כך אמרו לאסף הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל (איכה רבה ד,יד)

7.שלשת השבועות הם השורש הטוב של כל הימים הטובים בשנה- סה"כ 21 ימים:

למה קורין פרשת פנחס בשבת בין המצרים ברוב השנים, אשר כל עיקרי המועדים כתובים בפרשה זו, ועל כרחך לא דבר ריק הוא, אך בכוונה מכוונת עשו חכמינו ז"ל זה ברוח קדשם...

אמנם יש לומר בהעיר לב ושום שכל, דאלו הכ"א יום שבין י"ז בתמוז לט' באב, הם מקוריים ושרשיים לכל המועדות של השנה שהם בכללם גם כן כ"א יום, היינו שבת וראש חודש, ז' ימי הפסח, יום חג השבועות, ב' ימים של ראש השנה, יום הכיפורים, ח' ימי חג הסוכות ]עם שמיני עצרת[, וסימנך )תהלים עג-א( א"ך טוב לישראל, ואלו הכ"א יום שבין המצרים הם מקורים שרשיים להם

(אוהב ישראל,פרשת פנחס, ד"ה למה קורין)

8. כל האותיות נשברו בלוחות כנגד 21 ימי בין המיצרים אבל תשעה באב מכוון כנגד האות ט שלא נשברה בלוחות הראשונים:

א.ג' שבועות של בין המיצרים- לכאורה לא כוללים את ט באב:

ענין בין המצרים והם כ"א ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב

(האר"י, שער הכוונות, עניין בין המיצרים)

ב.תשעה באב נקרא מועד כי בו נולד המשיח:

וכבר הארכנו ליישב ענין זה על פי מה שמבואר בשלחן ערוך )או"ח סימן תקנט ס"ד(: "אין אומרים תחנון בתשעה באב ואין נופלים על פניהם משום דמקרי מועד". והיינו כמו שכתוב )איכה א-טו(: "קרא עלי מועד". וביאר הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע ב"אמרי פנחס" )תשעה באב סימן שפח( הטעם לכך, על פי המבואר בירושלמי )ברכות פ"ב ה"ד( כי משיח בן דוד נולד בתשעה באב. עוד טעם מבואר בספרים הקדושים על פי מה שמצינו במדרש (איכה רבתי ד-יד), כי בחורבן בית המקדש שפך הקב"ה את חמתו על העצים ועל האבנים והציל בכך את ישראל מכליה, על כן מצד הצלת ישראל נקרא תשעה באב מועד.

(שבילי פנחס, פרשת פנחס תשע"ז)

ג.21 ימים כנגד 21 אותיות שנשתברו בי"ז תמוז:

איתא בשם הרבי ר' בער זצ"ל על פסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים פירוש כל רודפי ה' שרודף אחר השגת התגלות ה' יוכל להשיגוה ביותר בין המצרים כמשל המלך כשאיננו בביתו יש ביכולת להגיע אליו בנקל יותר. והענין הוא כי כ"ב ימים שבין המצרים הם נגד כ"ב אותיות התורה שעברו ישראל אז כדאיתא במדרש איכה שהקינות שהם מא' ועד ת' על רמז זה. וי"ז בתמוז הוא נגד אות א' שבו ביום נשתברו הלוחות המתחילים באות א' אנכי. ותשעה באב הוא נגד ת' על שם תם עוניך בת ציון ששפך חמתו על עצים ואבנים. וזה לשון בין המצרים כמיצר מכאן ומיצר מכאן שאין לההסתר התפשטות לא קודם המיצר וגם לא אחר תשעה באב שכבר נתקן ונשלם הכל דייקא בימים הללו בתוך ההסתר כמו שראינו שדייקא אחר חורבן הבית התחיל התפשטות והתרבות תורה שבעל פה על ידי התנאים ואמוראים שעמדו אחר זה דוקא

(ספר פרי צדיק פרשת מטות - אות י )

ד.האות ט של ט באב מרמזת על טוב והיא לא נשברה:

וחורבן הבית היה בט' באב, ואות ט' בכתיבה אשורית ראשו כפול לתוכו, לרמז כי טוביה גניז בגוויה

(אוהב ישראל,פרשת פנחס)

בדרך זו במסילה נעלה לבאר ענין כ"א ימי בין המצרים, על פי מה שהבאנו בשם רבי צדוק הכהן, כי כ"ב ימי בין המצרים הם כנגד כ"ב אותיות התורה, י"ז בתמוז כנגד אות א' ותשעה באב כנגד האות ת'. אולם כדרכה של תורה הנדרשת בשבעים פנים נראה לומר לפי האמור בדחילו ורחימו מהלך חדש, כי כ"א ימי בין המצרים מי"ז בתמוז עד ט' באב ולא עד בכלל, הם כנגד כ"א אותיות האל"ף בי"ת שנפגמו בחטא העגל כשפרחו מן הלוחות, אבל תשעה באב עצמו הוא כנגד האות ט' שלא נפגמה כלל, שהרי הקב"ה לא כתבה על הלוחות הראשונים כדי שלא יאמרו פסקה טובה מישראל.

(שבילי פנחס, פרשת פנחס תשע"ז)

9.טעם המנהג להרבות בסיום מסכת דווקא בתשעה הימים- שלימוד והשמחה בתורה הוא היא הנחמה של ימים אלו:

הטּעם שׁנּוֹהגים לסיּם מסּכת בּתשׁעת היּמים שׁל חד שׁ אב, י שׁ לבאר כּי מראים בּזה שׁאחרי החרבּן הנּוֹרא שׁל בּית המּקדּשׁ,אין לנוּ שׁיּוּר רק התּוֹרה הזּאת, והיא נחמתנוּ היחידה (סיום מסכת ביום ה' מנחם אב תש"ל) . עוֹדישׁ לוֹמר , דּמה שּׁנּהגוּ לסיּם מסּכתבּתשׁעת היּמים, הוּא על פּי מאמר הגּמרא (ברכות ח.) מיּוֹם שׁחרב בּית המּקדּשׁ איןלוֹ להקּדוֹשׁ בּרוּך הוּא בּע וֹלמוֹ אלּא ד' אמּוֹתשׁל הלכה בּלבד. והבּאוּר הוּא, דּבזה שׁמּס יּמים מסּכת בּתשׁעת היּמים, בּזמן שׁהחר בּן נראה לעין וכלּם מרגּי שׁים שׁיּכוּת לזה, מראים בּזה שׁהתּוֹרה נשׁארה לנוּ כּנחמה, והיא נוֹתנת לנוּהכּח להתח זּק בּגּלוּת, וזה 'משּׁחרב בּית המּקדּשׁ', בּמּה נתנחם, בּד' אמּוֹת שׁל הלכה בּלבד (סיום מסכת ביום א' אור לו' מנחם אב תשכ "ט).

(לחזות בנועם ה', רבּי אברהם מסּטריקוב זיע"א)

10.הטעם הגנוז בכך שתשעשה באב ושאר בצומות לא נקראים על שם תוכנם אלא על התאריך בו חלו:

מדּוּע  נקרא 'תּשׁעה בּאב', ולא נקרא על שׁם המארע כּמוֹ שׁאר הזּמנּים - פּסח, שׁבוּעוֹת, סכּוֹת, ראשׁ השּׁנה ויוֹם הכּפּוּרים,ולא על מס פּר ימי החדשׁ [וזאת השּׁאלה הוּאגּם על שׁבעה עשׂר בּתמּוּז וע שׂרה בּטבת].א ך נראה, דּלכן נקראוּ על מס פּר ימי החדשׁ ולא על שׁם המארע , יען כּי זאת ידוּע שׁכּל מה שּׁכּתוּב וכל מה שּׁיּסדוּ אנ שׁי  כּנסתה גּדוֹלה הוּא נצחיּוּת, ולא ישׁתּנּוּ חס ושׁלוֹם אף כּל שׁהוּא, וכמבאר התּקּנה איך יהיה התּפ לּה כּשׁיּבוֹא משׁיח צדקנוּ בּמהרה בּימינוּ שׁלּא ישׁנּה חס ו שׁלוֹם.ואם כּן כּאשׁר יקרא על שׁם המארע כּמוֹ 'חרבּן בּית המּקדּשׁ' וכדּוֹמה, ואחר כּך כּשׁיּהיה הגּאלּה ויבּנה בּית המּק דּשׁ, ויהיה יוֹם זה יוֹם טוֹב , איך נקרא היּוֹם ההוּא 'חר בּן בּית המּק דּשׁ', ו שׁם אחר גּם כּן לא י תּכן לקרוֹתוֹ,מחמת שׁאין רשּׁאין לשׁנּוֹת את שׁמוֹ הקּוֹדם שׁקּראוּ אוֹתוֹ חז "ל.לכן נקרא על מס פּר ימי החדשׁ, וכאשׁר יהא יוֹם זה אם ירצה ה' יוֹם טוֹב , גּם כּן נ וּכל לקרוֹתוֹ 'תּשׁעה בּאב' אוֹ 'שׁבעה עשׂר בּתמּוּז ' אוֹ 'ע שׂרה בּטבת', כּי בּזמן גּלוּתינוּ היוּ היּמים האלּוּ זכר להס פּד ותענית, וּבעתגּאלּתנוּ יהיוּ ימי משׁתּה ושׂמחה ויוֹם טוֹב .ודברי פּי חכם חן .

(קדושת אהרון, רבּי אהרן מסּאדיגורא)

11. תשעה באב הוא היום הכ"ב בימי בין המיצרים כנגד שמחת תורה היא יום הכ"ב בתשרי:

ִבּין  והתבּוֹנן , אשׁר הכ"ב ימים שׁמּי"ז בּת מּוּז עד תּשׁעה בּאב שׁהם ימי בּין המּצרים, הנּה הנּם בּמספּר היּמים שׁמּראשׁ השּׁנה עד שׁמיני עצרת, כּמוֹ שׁכּתב בּמהרשׁ"א חדּוּשׁי אגּדוֹת בּבכוֹרוֹת ח' ע"ב .

ונראה לתּן רמז, שׁכּן בּשׁמיני עצרת בּאמרנוּ  פּס וּקי שׁיר וֹת ותשׁבּח וֹת קדם ההקּפוֹת אנ וּ מתחילין בּפּס וּק 'אתּה הראת לדעת וגוֹ'', מה שּׁאנ וּ ק וֹרין בּתּוֹרה בּתשׁעה בּאב בּפר שׁת כּי תוֹליד בּנים וג וֹ' אתּה הראת לדעת וגוֹ' ְֵָוהבן (בני שילשים, רבי יוסף מקוסון)

12.הלכות ט באב הנובעים מהיותו "מועד":

סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲ-דֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲ-דֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה (איכה א,טו)

בפוסקים בהל' ט' באב מבואר, דפסוק זה קאי על ט' באב ונקרא יום זה "מועד" בגלל לידתו של משיח צדקנו ביום זה וכמפורש במדרש (איכה א. נא) ע"ש, וכ"ה בירושלמי (פ"ב דברכות ה"ד) ובארחות חיים (הל' ט' באב סי' י"ב) ע"ש. 

וכמה הלכות נזכרו בדיני ט' באב בגלל זה דיום זה נקרא מועד וכנ"ל:

א) אם חל ט"ב בשבת או במוצ"ש, אין אומרים בשבת במנחה צו"צ, מידי דהוה אר"ח, דט"ב נמי איקרי מועד (הג"א סוף תענית וטור או"ח סי' תקנ"ט).

ב) נוהגים שלא לומר תחינה ערב ט"ב משום דאיקרי מועד (הגהות מיימוני סוף הל' תענית וש"ע או"ח סי' 

תקנ"ב י"ב). ועיין שם עוד בטור (סי' תק"ט) שמטעם זה אין אומרים תחנון בט"ב עצמו.

ג) מטעם מועד בט"ב, יש מי שרוצה לומר, שלא להגיד תיקון חצות בליל ט"ב. (ברכי יוסף סי' תקנ"ט).

ד) יש אומרים, שלא לומר ענינו בשחרית בט"ב לפי שנקרא מועד (טו"ז סי' תקנ"ז ס"ק ב').

ה) אין להחמיר ולשבת בט"ב על הקרקע עד הערב, משום "קרא עלי מועד", ע"כ אסור לנהג בו אבילות יותר ממה שאמרו בהלכה (שו"ת נאות דשא סי' ל"ו)

(דף על הדף -פסחים דף עז עמוד א)

ו.נשיאת כפיים בשחרית בתשעה באב- הורדת שפע וברכה גם בשיאו של יום אבל:

למנהג הספרדים הכהנים נושאין כפיים בחזרת הש"ץ בשחרית של תשעה באב ואילו למנהג האשכנזים אין נשיאת כפיים בתפילה זו 

(מקראי קודש הרב הררי, פרק ח סעיף כא)

ז.אמירת נחם לספרדים בכל תפילות ט באב- כי בשורש כבר יש נחמה:

עוד תקנו לומר תפילת ‘נחם’ בברכת ‘בונה ירושלים’. למנהג חלק מיוצאי ספרד אומרים אותו בכל תפילה שאומרים ‘עננו’. ולמנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, אומרים אותו במנחה בלבד. בכל מקום שאומרים ‘נחם’ משנים גם את חתימת הברכה: “מנחם ציון ובונה ירושלים” (לנוסח אשכנזים וחלק מספרדים), “מנחם ציון בבניין ירושלים” (לנוסח חלק מספרדים)

(פניני הלכה מועדים פרק י, טז)

ח.אמירת פסוקי נחמה בערב תשעה באב!
מנהג העולם לומר פסוקי נחמה בערב. והרב שיירי כנה"ג משם הרב צדה לדרך ערער על המנהג, דהא כל היום אסור בתורה. וכתב דכיון דלא נזכר זה בטור וב"י, נהג שלא לאומרם ולא למחות במנהג. והרב יד אהרן מצא סמך למנהג מדברי הגמי"י שהביא מרן בב"י ריש סי' זה, ע"ש. ואני מוסיף דכיון דבימי מרן כבר היו הסדורים והמחזורים בדפוס אי לא הוה סבר דשרי הו"ל לערער ולבטל המנהג, ומדשתיק שמע מינה דהמנהג טוב.

 שוב ראיתי בספר הכונות להאר"י זצ"ל (דף פט ע"ג) שהביא המנהג ונתן טעם למנהג כמשז"ל (איכ"ר ד,יד) דכשישראל ראו דבט' באב בערב הציתו אש בהיכל אמרו מזמור, ששפך חמתו על עצים ואבנים ושמחו שמחה גדולה, דאי לאו הכי לא היה ח"ו תקומה, ואז קבלו נחמה, המנהג הוא טוב ונכון. והאריך עוד. וכתב מרח"ו שם, דנראה לו ששמע טעם אחר מהרב זצ"ל, כי במנחת ט' באב נולד המשיח הנקרא מנחם כמשז"ל (ראה איכ"ר א,נא), עש"ב. 

(החיד"א, ברכי יוסף, סי' תקנט סע"ז)

ט.מנהג הנשים לשוטף את הבית בחצות יום תשעה באב:

ומצאתי כתוב דמזה הטעם לא מיחו חכמים על רבות בנות דאחר חצות מתעסקות בכל כחן לכבד הבית ולתקן המטות, וכיוצא מתקוני הבית, וזה מנהג קדום בערי איטאליא לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה אדרבא חיזקו ידיהם לקבוע אמונת הגאולה ולא יתיאשו ח"ו:

(החיד"א, ברכי יוסף, סי' תקנט סע"ז)

י.ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב-אירוע משמח וחגיגי שבשורת הגאולה העתידית בחיקו:

המנהג לברך ברכת הלבנה במוצאי ט' באב. וכתב הרב המקובל מהר"י צמח בהגהותיו לא"ח כ"י וז"ל, שאלתי לחברים אם כך היה עושה מהרח"ו זלה"ה, ואמרו שהיה מברך אז במוצאי ט' באב, והיה נותן טעם פשטי לבשר השכינה המכונה ללבנה ולישראל, דאף שנחרב הבית וגלו, הרי הם עתידין להתחדש כמותה, ומלכותו בכל משלה, וגם כי אז מתעורר מלך המשיח. וקרוב לזה הוא הטעם שאנו אומרים במוצאי ט' באב נחמו, כי כלה ה' את חמתו וכו':

(החיד"א, ברכי יוסף, סי' תקנט סע"ח)

סיום: בחודש אב- גנוזה שמחה גדולה שהמציאות מחייבת למעט אותה:

0.ממעטין, בשמחה

חודש אב הגיע, ועמו הרהורים נוגים על מצב עמנו ועולמנו. חז"ל סיכמו זאת במילים "משנכנס אב ממעטין בשמחה".

החסידים לא יכלו להסתפק בפירוש הזה, אז הם דרשו אותו כך: "משנכנס אב, ממעטין..." – מה ממעטים? את העצבות, את הייאוש, את הקליפות, את השליליוּת... ואיך עושים זאת? כמובן, "בשמחה"!...

(הרב ניר מנוסי הפנינה היומית ג אב תשפ"א)

1.בגלל העתיד- שיהפוך לימי שמחה:

אין אומרים תחנון במנחה בערב ט"ב משום דאקרי מועד וכן אין אומרים צדקתך צדק במנחה שבת ערב ט"ב וגם בת"ב עצמו כן והעניין הוא לסימן כי אנו מובטחים בהשי"ת שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים
( ערוך השולחן אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנב יד)

2.בגלל ההווה- עם ישראל חי:

...ישנה הלכה מקבילה, והיא "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית פ"ד מ"ו.) . זהו סימן, שבחודש אב ישנן גם סיבות טובות לשמוח, אבל מכיוון שהחורבן באופן גלוי הוא דבר רע, שבא על ידי צרות רבות, אנחנו ממעטים בשמחה שבצורה טבעית הייתה ראויה למלא את לִבֵּנו בחודש אב, כדי שנוכל להתאבל על החורבן. מהי הסיבה לשמחה בחודש אב? על כך נכתב בתהלים (תהלים ע"ט, א) : "מזמור לאסף, אלהים באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלם לעיים..."; הביטוי 'מזמור לאסף' מלמד שאנו, אכן, שמחים, ושואל המדרש (איכה רבה ד, יא.) : מדוע אין אנו אומרים 'קינה לאסף', שהרי לכאורה היה ראוי לקונן על דברים אלו? אלא שאנחנו שמחים שהקב"ה השליך את חמתו על עצים ואבנים, ולא כילה את חמתו בבשר ודם; אחרת, חס וחלילה, עם ישראל לא היה קיים עוד. זו הסיבה שבגללה יש מקום לשמוח, אבל עם זאת אנחנו נדרשים למעט בשמחה משום שחרב הבית...

מדוע בכל זאת אנו שמחים? משום שבתיאור הכללי המגילה, בעצם, מספרת לנו שבהתחלה היה גרוע; אחר כך נהיה גרוע מאד; ואז הקב"ה הציל אותנו וחזר להיות רק גרוע; ועל זה שניצלנו מן הגרוע מאד - צריך להודות לה' ולשמוח. לומר הלל - אי אפשר, אבל לשמוח צריך. ברם כדי לשמוח - צריך לשכוח, צריך לשכוח שאתה בגלות. לכן, תשתה כדי לשכוח שהגאולה באה בצורה כל כך בזויה.

(עצבות וחודש אדר, הרב אורי שרקי)

3.בגלל העבר- היה אמור להיות זמן הכניסה לארץ ובניית המקדש:

יציאת מצרים היתה אמורה להסתיים בר"ח אב שהיה אמור להיות חודש הגאולה שכן אילולי חטאו בעגל אזי היה יורד משה בי"ז תמוז,ואחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע כך שבכ"ט בתמוז היו עומדים בשערי א"י ובר"ח אב היו נכנסים לארץ ואז הסדר היה חוזר אל א"ב, הסדר הטבעי והנכון עם הכניסה לארץ ישראל (ע"פ דברי הרב אורי שרקי שליט"א)

4.לעתיד לבוא ישלימו 3 הצומות את הבניין של 10 המועדים:

כיום יש לנו שבעה מועדים- 6 חגים מהתורה ושבת, אבל רוצים להגיע לשמות דרך 10 אז השלשה שישלמו הם צום הרביעי החמישי והעשירי, לעתיד לבוא

( ע"פ הרב ראובן ששון, דברים תשפ"א | השיעור השבועי | הרב ראובן ששון | מדוע לא אומרים תחנון בתשעה באב? | החורבן והבניין)

5. המועד הגנוז בט' באב או אורו של משיח שנברא קודם העולם ומבטא את הפוטנציאל הגנוז ביום זה שבינתיים עוד לא בא לידי מימוש:

ָקרא  עלי מוֹעד (איכה א טו). והוּא תּמוּהּ, מה  מּוֹעד ישׁ כּאן. ונראה, דּכל הדּברים לא יכלוּ להבּראוֹת אלּא אם כּן נתקלקל ונתבּטּל ֶָָממּה שּׁהיה, כּגוֹן תּבוּאה ואפרוֹח, שׁמּקּדם מתקלקל הגּרגּיר שׁזּוֹרעים בּאדמה וכן ה בּיצה, ְִַוזה בּחינת פּוֹשׁט צ וּרה ולוֹבשׁ צוּרה. 

וגם כּאן בּחרבּן ישׁ בּוֹ בּהעלם גּדוֹל אוֹרוֹ שׁל משׁיח ולא יכוֹל להתגּלּוֹת אוֹרוֹ שׁל משׁיח אלּא אם כּן יחרב הבּית, ואוֹרוֹ שׁל  משׁיח הוּא אוֹר גּדוֹל ונברא קדם העוֹלם, וזהוּ  קרא עלי מוֹעד, כּי בּאמת הוּא מוֹעד:

(אמרי פנחס, ר' פנחס מקוריץ)

אחרית דבר: בין ט' באב לטו באב:

...ונראה דחגה קאי על ט' באב, דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל", ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה, רק קאי על תשעה באב שבזמן הבית היה חג,...ונראה שהיה החג ז' ימים מט' באב עד ט"ו באב, ויש לומר שזה שלמדו (מו"ק כ) לאבילות ז', דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג ז' אף אבילתו ז'... ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהיה יום האחרון מן ז' ימי חג אלו... (פרי צדיק, ט"ו באב א) {46}

הקשר בין מאורעות טו באב למאורעות ט' באב:
1.אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל כנגד שנאת חינם של : וחרב הבית ....ובשניה

2.(אמר) רבה בר בר חנה א''ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר כנגד:נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ

3.עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר
לאיזה שירצו יעלו כנגד ע"ז של וחרב הבית בראשונה

4.רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה כנגד:ונלכדה ביתר

5.רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין כנגד:ונחרשה העיר
(תענית ל ע"ב-לא ע"א)

סוף דבר : רק אהבת חינם- תנצח

ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם. נשוב להיבנות והעולם עמנו על ידי אהבת חינם (אורות הקודש, חלק ג', עמ' שכ"ג-ד').

__________________________________________________________________________

http://beinenu.com/sites/default/files/alonim/50_41_77.pdf

https://www.orvishua.net/torah/question-1826-.htm

https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%98-%D7%91%D7%90%D7%91/

מסעי: סוד המספר ארבעים ושניים

פתיחה: בניגוד ל'אי הבנת הגויים' - מה משמעות המספר 42 ביהדות?

"בסדר," אמר מחשב-העל 'הרהור עמוק', "התשובה לשאלה הגדולה..."

"כן...!"
"... של החיים, היקום והכל..." אמר 'הרהור עמוק'.
"כן...!"
"היא..." אמר 'הרהור עמוק', ועשה אתנחתא קלה.
"כן...!"
"היא..."
"כן...!!...?"
"ארבעים ושתיים," אמר "הרהור עמוק" בשלווה מלכותית אינסופית.

...

"ארבעים ושתיים!" צווח לונקוואל, "נזקקת לשבעה וחצי מיליוני שנים כדי לספור עד ארבעים ושתיים?!"
"בדקתי זאת בקפדנות מרבית," אמר המחשב, "וזוהי לבטח התשובה הנכונה. אני חושב שהבעיה היא, אם אדבר בכנות, שלמעשה לא ידעתם כלל את השאלה"

(מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, דוגלאס אדאמס, ע"מ 120-121)

1.קריאת סדר מ"ב המסעות כסגולה בזמן מגיפה:

אמר המלקט: זה לשון הרב המנוח הישיש מוהר"ר ירמיה אליעזר, שהיה אב"ד ור"מ דק"ק טישוויץ:, ראיתי בתוך כתבי אמ"ו הרב מהרר"א געצליק, כי המקובל איש א-לוקים קדוש יאמר לו, מהר"ש אסטירפאלי הי"ד, מאמר המסוגל לומר בזמן שיש צרה בעיר, ובפרט בזמן מגיפה, כל יחיד יאמר בשחרית ובלילה, מלה במלה, ויש בזה רזי דרזין, מי יוכל להשיג ... שיהא מאמר זה מסוגל להציל מצרה או מעיפוש [מגפה] ... (זבח פסח, ע"פ המקובל רבי שמשון בן פסח מאסטרופולי)

{המאמר המוצע הוא תרגום ארמי, שונה מתרגום אונקלוס ומתרגום יונתן בן עוזיאל לסדר המסעות. מתחיל במילים: כד נטלו ישראל מרעמסס ... בשילוב תפילת 'אנא בכח' שגם בה יש ארבעים ושתים מילים}

סדר ‏המסעות שנסעו בני י‏שראל מיציאתם ממצרים עד ערבות מואב, ולא היו עושין  ‏על דעתן וכו' כי אם על פי [משה] מדברנא דעמיהא, על פיו יצאו ועל פיו ‏יבואו. וכתבו המקובלים ז"ל בשם הרמב"ן זלה"ה שכל כך הוא מסוגל קריאת ‏המסעות הללו, שאם קורא אותם אות באות תיבה בתיבה בזמן מגפה, בר מינן,  ‏מידי יום ביום בהתמדה [-כל יום], מובטח הוא שהוא נשמר וניצול מדבר וממגפה, ‏ולא ישלוט בגופו ובמקום אשר הוא חונה שם שמץ מנהו [-אפילו שמץ של דֶבר ‏או מגפה חלילה

(עטרת החיים סימן כט  לרבי חיים פאלאג'י, בשם )

2.המסעות כנגד שם מ"ב מופיע בתחילת התורה ובסיום ספר במדבר שהוא סיום  של התורה מלבד ספר משנה תורה:

להורות שיש באלו המסעות דבר גדול. אמרו רבותינו ז"ל, שנכתבו כאן שנים וארבעים מסעות, רמז לשם המפורש של שנים וארבעים, הוא שם של אבגית"ץ הרמוז בפרשת בראשית במספר הימים. והם שבעה תיבות, ובכל אחד מהם יש בו ששה אותיות, עולים שנים וארבעים... ולכן נכתבו בכאן שנים וארבעים מסעות, כנגד זה השם של שנים וארבעים... וכמו שהתורה התחילה בימי בראשית, שבם רמוז שם ה' ב"ם, כן סיימה בפרשת אלה מסעי בספור שנים וארבעים מסעות. (צרור המור,פרשת מסעי)

 3. השערה ארבעים ושתיי המזבחות של בלק שנעשו שלא לשמה- היו מכוונים כדי לבטל את ארבעים ומסעות של בני ישראל לא"י: 

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים:
וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: (במדבר כג,א-ב)

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות (סנהדרין קה,ע"ב)

4.מ"ב מסעות כנגד מ"ב חלקי זמן  כ"א ימים וכ"א לילות של בין המצרים:

והנה הפרשה הזאת נקראת תמיד 'בין המיצרים' שהם נחשבים כ"א יום , כמו שפירש רש"י, וכ"א יום וכ"א לילות הם מ"ב, כנגד מ"ב מסעות שצריך לעבור "בין המיצרים" בכמה מסעות, לתקן הכל ולעבוד את ה',הגם שהזמן גרמא להיות עצוב ונאנח על חורבן בית ה' עם כל זה יש לחזק עצמו ולטהר לבבו ולעבוד ה' בתורה ותפילה בשמחה (המגיד מקוזניץ', פרשת מסעי)

5.מסעות בני ישראל במדבר מכוונים כנגד מסעות עם ישראל בכל ההסטוריה של הגלות:

א.הפסוק הראשון רומז לכל הגלויות של עם ישראל:

והנה הלכו ישראל במדבר מ"ב מסעות, שנרמזין בו כל ימי עולם עד ביאת הגואל, ובפרשה זו נרמזין א'לה מ'סעי ב'ני י'שראל ]ראשי תיבות ד' הגלויות[ א'דום מ'די ב'בל י'ון (מגלה עמוקות, ראש פרשת מטות-מסעי)

ב.הטעמים (אזלא גריש- הלכו וגורשו) (מונח רביעי- הונחו בארבע גלויות) בפסוק הראשון רומזים לכל הגלויות:

 אלה מסעי בני ישראל, ר"ת "אדם "מדי "בבל "יון. והטעם על אלה, אזלא גרש. ועל מסעי בני "ישראל, מונח רביעי

(ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן רם )

ג.מסעות המדבר עתידים לחזור שוב בגאולה האחרונה כשעם ישראל נמצאים ב"מדבר העמים":

ועוד יכלול ספור המסעות תועלת אחרת כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה והקב"ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ׳:ל״ה) והוצאתים אל מדבר העמים, והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה (רבנו בחיי במדבר לג ב)

ד.ד' החלקים מעם ישראל שלא יצאו ממצרים הם אלה שיתוקנו לעתיד לבוא:

דהנה גלות מצרים (וכן כל הגליות) הוא לברר ניצוצי הקדושה [שער הפסוקים פ' שמות], והנה נאמר וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים [שמות יג יח], ודרשו בו אחד מחמשה כי מתו הרשעים בג' ימי אפילה [תנחומא בשלח א'], ולעת קץ נאמר ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכו' [ישעיה כז יג] כי אז יבררם הש"י בעצמו 

(בני יששכר מאמרי חודש אדר מאמר ב - שקל הקודש דרוש ז)

6.מ"ב מסעות כנגד מ"ב מסעות שעובר כל אדם במהלך חייו:

אלה מסעי בני ישראל וגו'. שמעתי בשם אא"ז זללה"ה כי כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה, וכמו שזכרנו (בפ' בהעלותך) בפסוק על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כי הוא בחינת קטנות וגדלות, ע"ש בפירוש הפסוק הנ"ל:

(דגל מחנה אפרים [בשם הבעל שם טוב], פרשת מסעי)

7.מ"ב מסעות כנגד שורש ימי ספירת העומר שהם מ"ב:

וגם שמעתי מאיש אחד מיוחד, שמ"ב מסעות הוא בחינת הספירה משם מ"ב, שמלילה ראשונה של פסח עד חג השבועות, שהוא השלימות בקבלת התורה, ואף על פי שהם מ"ט יום, כל שבוע הוא בחינה אחד הכוללת כידוע, ושרשם הם מ"ב, והם מרומזים נגד המ"ב מסעות הנכתבים פה:

(בעל שם טוב, פרשת מסעי)

8."ויסעו מ... ויחנו ב..."- רמז למ"ב:

כל פעם כתוב "ויסעו מ... ויחנו ב...". בכל פסוק של המסעות יש רמז ל-מב, שכל מסע הוא "ויסעו מ... ויחנו ב...". אצל האבות כתוב שהם "בכל מכל כל" – ה-מ שייך ליצחק וה-ב לאברהם. בכל מסע יש תנועה ורצון להגיע מהמיצר, הצמצום של יצחק, אל המרחב של אברהם. בכל "ויחנו ב..." מרגישים טוב, לפחות לכמה רגעים, ולכן רוצים לחנות. מרגישים שהגעת ממקום שכבר צר ולא נח לך למקום שלפחות לע"ע כן נח לך

(שיעור של הרב יצחק גינזבורג שליט"א- פלא יועץ - תמוז תשס"ח)

9.מ"ב ערי לוויה כנגד מ"ב מסעות- מידה כנגד מידה:

הטעם מה שציוה הקב"ה ליתן ללווים מ"ב ערים דווקא במכון נראה לי על דרך הנגלה דהטעם כנגד מ"ב מסעות שנסעו ישראל ואם כן היה להם מ"ב חניה שחנו במדבר שהי׳ שומם והקב״ה עשה להם חני׳ שיחנו שמה כאילו היה מקום ישוב לכן צריכין ישראל לשלם להק"בה גמולו בעד כל חניה וחניה לפיכך יפרישו מ"ב ערים מארצם ללויים בעד כל חנייה עיר אחת שיהיה ללויים מקום לחנות שמה הם עבדי ה' ובזה ישלמו להקב"ה גמולו שעשה להם מ"ב חניות במדבר ( אמרי שפר הרב שלמה קלוגר זצ"ל,פרשת מסעי)

10.מ"ב ערי לוויה כנגד מ"ב תיבות של פרשת "ואהבת" ו- 6 ערי מקלט כנגד 6 תיבות של שמע ישראל:

א.מכה נפש עצמו בימנו- יתוקן ע"י 6 תיבות שמע ו-42 תיבות בפרשה ראשונה:

בהעיר לב להבין ולדעת יש לרמז בזה, כי מצוה  זו נוהגת בכל זמן כי התורה נצחית, ועל כן אפילו

בזמן הזה יש לה שייכות, והוא תיקון למכה נפש בשגגה, רצוני לומר מי ששגג בחטאים ועוונות

ומשחית את נפשו הוא יעשנה, רצוני לומר שיעשה תיקון זה בקבלת עול מלכות שמים באהבה שלימה,

ובמסירות נפש גדולה באמת בכל לבבו להשי"ת בהשש תיבות שמע ישראל כו', והמה בחינת שש

ערי מקלט. ועליהם תתנו מ"ב עיר, הוא בחינת פרשה א' של קריאת שמע, שהיא ואהבת שיש בה מ"ב

תיבות, והיינו קבלת אהבתו יתברך ותורתו בכל לב ונפש, ועל ידי המסירות נפש באמת בכל לבבו

לקבל עליו עול מלכות שמים, ועל ידי קבלתו  באמת אהבת השי"ת בכל לבבו, בזה נתכפר לו על

שהכה את נפשו בשגגה (אוהב ישראל, פרשת מסעי)

ב.ערי המקלט קולטות אפילו למי  שלא יודע שהוא נמצא בהן וערי הלוויה רק למי שיודע שהוא נמצא בעיר לוויה:

ומצינו ביאור על כך בגמרא (מכות י.): "אמר אביי הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הללו לדעת קולטות שלא לדעת אינן קולטות". פירוש, שש ערי מקלט יש בכוחן לקלוט את הרוצח, אפילו הוא לא ידע שהוא נמצא בעיר שקולטת רוצחים, אבל מ"ב ערי מקלט קולטות את הרוצח רק לדעת, שהוא יודע שהוא נמצא בעיר שקולטת אותו...

מעתה מבואר היטב בדרך עבודה ענין שש ערי מקלט, שהן כנגד שש תיבות של "שמע ישראל", שהן קולטות בין לדעת ובין שלא לדעת, לרמז בכך שאפילו פושעי ישראל וקלי הדעת שאין בהם דעת להתגבר על היצר, אך כל זמן שהם מאמינים באחדות ה' שמפורשת בשש תיבות של הפסוק: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", הרי הן קולטות אותם שלא יצאו מלהיות נכללים בתוך כלל ישראל. 

אך לעומת זה מ"ב ערי מקלט של הלויים קולטות רוצח נפש בשגגה רק מדעת, דהיינו שהאדם לומד משבט לוי שלא היה להם חלק ונחלה, אלא הם גרים במ"ב ערי מקלט המכוונות כנגד מ"ב תיבות בפרשת "ואהבת את ה' אלקיך", שאדם מוכן להקריב את כל עניני העולם הזה בשביל אהבת התורה ואהבת ה'.

(שבילי פנחס הרב פנחס פרידמן, פרשת מטות מסעי שנת תשע"ח)

11.שם מ"ב - 3 "ידיים" של חסד גבורה ותפארת:

מסעות בני ישראל בפרשת מסעי, מתארים את העליה והיציאה ממצריים עד הגיעם לפסגה כניסה לארץ ישראל!, כל מסע קשור לעליה הקשורה לשם מ"ב. תהליך העליה נעשה ע"י גילוי שלש הכוחות של חסד גבורה ותפארת. אשר לכל אחת מהם יש רמז במילה "יד" "היד הגדולה יד ימין מייצגת את מידת החסד המכונה "גדולה". היד החזקה – יד שמאל שהיא מייצגת את כוח הגבורה החזק והתקיף וה"יד הרמה" היד האמצעית כוח התפארת העולה מעלה מעלה. (יד זו רמוזה בגוף האדם בראשו וד"ל) שלוש פעמים "יד" כנגד שלוש הידיים עולה בגימ' 42 (42=3X14)

(אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)

12.הקשר בין שם מ"ב למסעות מ"ב ותפילת אנא בכח:

השם הקדוש עליו בנויה תפילת אנא בכח הוא השם בן מ"ב האותיות כמספר מסעות בני ישראל במדבר.השם הזה קשור למעבר ממציאות אחת למציאות אחרת ולכן אומרים את אנא בכח בזמנים השייכים לכך כגון בספירת העומר שהיא זמן בו אנו עוברים תהליך של השתנות של מעבר מגלות לגאולה ולמתן תורה או בתפילת ליל שבת בזמן המעבר בין מציאות של חול למציאות של שבת. (חיי עולם, הרב עדין שטיינזלץ, ע"מ 379)

13. 42 המסעות ברצף אחד

כתוב בצרור המור מ"ב מסעות שבפרשת ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב

(מגן אברהם תכח ח)

חלק ב: שם בן מ"ב

1.  מ"ב -אחד משמות הקב"ה :

א.מועבר רק ליחידי סגולה:
אמר רבי יהודה אמר רב, שם של מ"ב אותיון אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו (קידושין,עא,ע"א)

שם. בן שתים עשרה ובן ארבעים ושתים לא פירשו לנו:(רש"י,שם)

ב.רש"י התגלה לרשב"ם ולימדו השם הנ"ל:

ובמגלת סתרי מהרח"ו זצ"ל כ"י מכתב ידו ממש כתב וז"ל רבנא שלמה ז"ל לאחר מותו בא בחלום לבן בתו רבנא שמואל והקיצו ז"ל אמר לו מי אתה א"ל אני *שלמה* *זקנך* קום ורחץ בנקיון כפיך ותלמוד ממני קריאת שם הנעלם כי הכל למדתיך חוץ מזה. וכן עשה וישב אצלו בממשות אבל לא ראהו ולמדו וכו' ואמר לו תבין הפירוש בטוב כי אין לי רשות עוד לעכב עכ"ל. וצא ולמד קדושתו ותוקף גדולתו שלא רצה הן בעודנו חי ללמדו עד דשקיל רשותא וידע בעוה"ב דרשב"ם ראוי לזה ואין להאריך:

החיד"א, ספר שם הגדולים - חלק גדולים - מערכת ש אות לה )

ג.שש מידות נדרשות כדי לקבל שם בן מ"ב כי זה שם הנובע ממידת הגבורה שהיא השישית:

אין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע וכו', פירוש כי השם הזה הוא קדוש בגבורה כאשר ידוע מטהרתו של שם מ"ב, ולפיכך צריך צניעות, כי הצניעות מורה על רוב הטהרה והקדושה, וכן מי שעומד בחצי ימיו, כי מי שהוא ילד הוא נוטה אחר הגוף, ושם הזה קדוש בגבורה שאינו נטבע בגוף. ואינו כועס, שזאת המדה גם כן הוא נוטה אל הגשמיות שיש בו התפעלות כאשר כועס, וההתפעלות הוא גשמי... ושש מדות זכר כאן, כי שם של מ"ב הוא שם היוצא מן מדת הגבורה כאשר ידוע, והיא מדה ששית. וכאשר תתבונן כי כל מדות האלו הם שצריך שיהיה לו קדושה אלקית עד שראוי למסור לו השם הקדוש. (חידושי אגדות למהר"ל,  קידושין עא א)

ד.אין מעבירים את השם בע"פ אלא רק בכתב:

הא דנקיט "מוסרין' ולא אמר 'מלמדין' או 'מגידים' ‏או "מודיעין', שמע מינה דאין אומרים אותו להם בפה כי אם רק על ידי כתב, ‏שכותבין להם סודו בכתב, דעל זה יצדק לשון מסירה מיד ליד, וכן כתב הרב ‏'עיון יעקב" ז'"ליי) עיין שם. וצריך טעם לדבר זה, למה קפדי בהכי שלא לגלות ‏אותו בפה אלא על ידי כתב..דאיתא במדרש (קהלת רבה פ"ג יא) בחכם אחד שהיה ‏‏יודע סוד שם המפורש, ובא לעיר אחת וחלה שם ונטה למות, ובקש ‏ללמדו לאיש צדיק ונאמן שיזהר בו, ויאמר יבא, ובא אצלו. והנה אדם אחד נחבא ‏שם תחת המטה כדי לשמוע וזה לא ידע, וכשהתחיל להגיד לו אז מן השמים ‏עשו שנתעטש אותו הנחבא, וזה שמע קול העיטוש וידע שיש אדם נחבא שם ‏ושתק, ולא רצה ללמדו לאותו חכם בשום אופן. ובזה מובן הטעם שאמר כאן 'מוסרין' לו בכתב ולא מודיעין בפה, כי שמא יערים אדם אחר שאינו הגון, להיות ‏נחבא באות מקום שמגלין בו את השם ולא ירגישו בו, כאשר עשה אותו הנחבא, ‏שאם לא נתעטש היה שומע ולומד את שם המפורש, לכך עשו קבע למוסרו בכתב, ‏דאז ניצולין מן הרמאין

( הבן איש חי, בניהו,שם)

ה.שם מ"ב  צריך גניזה בכלי חרס שלא יגיע לידי זרים:

הכתב, כיון ‏שמוסרו לאיש נאמן ישמור אותו וכו', ואחר כך יזרוק הכתב לים בתוך ‏כלי חרס, או יטמון אותו בקרקע, ובזה יהיו בטוחין  שלא יפול ביד זרים

( הבן איש חי, בניהו,שם)

[*2 המקורות האחרונים ע"פ הפניית ספר פלאות התורה פרשת מסעי]

2.שם מ"ב- עשר ספירות ול"ב נתיבות חכמה:

פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָ-הּ(תהילים קיח,יט)

קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן עַל רַגְלָיו וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, פְּתַח עֵינַי לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם לְמַעְלָה, אָבֹא בָ''ם בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ, לָדָעַת כָּל אוֹת וְאוֹת עַל תִּקּוּנָהּ, בְּרֵאשִׁית וְכוּ' וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְהֵם: אב''ג ית''ץ, קר''ע שט''ן, נג''ד יכ''ש, בט''ר צת''ג, חק''ב טנ''ע, יג''ל פז''ק, שק''ו צי''ת, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. לְכָל אוֹת וְאוֹת יֵשׁ מַאֲמָר וְיֵשׁ לָהּ נָתִיב. עֶשֶׂר אֲמִירוֹת הֵן וְל''ב שְׁבִילִים, וְכֻלָּם תְּלוּיִים מִן אי''ה. וְזֶהוּ אָבא בָ''ם אוֹדֶה יָ''הּ. אי''ה בְּחֶשְׁבּוֹן אוֹדֶ''ה יָ''הּ. י''ה חָכְמָה וּבִינָה, א' כֶּתֶר עֶלְיוֹן, וְאוֹתָן שֶׁבַע סְפִירוֹת כְּלוּלוֹת בְּשִׁבְעָה שֵׁמוֹת.

(תיקוני הזהר, תיקון רביעי)

3.שם מ"ב אצל האבות ואצל משה רבנו:

א.הסוד של האבות:

שם של מ"ב אותיות הסוד שלו הוא האבות, (שהם חג"ת דז"א שה"ס כ"ב אותיות) המתעטרים בעולם העליון, (שהן עשר ספירות דבינה), ועולם העליון מתעטר במה שעליון (ממנו, שהן עשר ספירות דחכמה שכ"ב של ז"א ועשר דבינה ועשר דחכמה עולים בחשבון מ"ב, ועל כן הוא עולה ואינו יורד... (זוהר תרומה קח, פקודי רסט)

ב.שם מ"ב רמוז במה שהתגלה למשה( אהיה(21) אשר אהיה(21)) ולאברהם(במה אדע..- המ"ב)

א"ר יהודה אמר רב שם בן מ"ב אותיות והוא השם אב"ג ית"צ קר"ע שט"ן, וכוליה קדוש ומקודש, אין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואין מעמיד על מדותיו, ודבורו בנחת עם הבריות, וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמות. שם הנכבד זקוף בלשון בפה כל ישראל, ואבינו אברהם קראו בלשון הזה, שנאמר ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה, והוא השם שקראו אדם הראשון, ומה שאמר משה רבינו מה שמו, על שם גבורתו של אלקינו, שאמר ויאמר לו אהי"ה, ועוד אמר לו ה', ולמה אנו כותבין השם הגדול בשלשה יודי"ן, י' על שם יו"ד של ש-די, ויו"ד של אלקים, ויו"ד של אהיה... זה שמי וזה זכרי, לא כשאני נכתב אני נקרא. (לקח טוב שמות ג טו)

4.שם מ"ב- מעשה בראשית ומקורו בפסוקים הפותחים של בראשית:

אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה {א}. וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם. וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם: (חגיגה פרק ב משנה א)

אין דורשין. במעשה בראשית: פי' ר''ת הוא שם מ''ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו:(תוספות,חגגיה יא, ע"ב)


ויש לך לדעת כי יש בידינו קבלה בפסוק זה של בראשית שממנו יוצא שם בן מ"ב המיוחס למדת הדין עד בי"ת של בהו אך ע"י צרופים רבים, ואם תאיר עיני הלב תמצא בו המנין של בהר"ד שזכרתי למעלה והוא רשום בפרשה ואותיותיו ארבעתם בין כל אות ואות מ"ב אותיות, והמשכיל יבין יוכל להבחין כי אין זה דרך מקרה אבל הוא מופת גמור על חדוש העולם כי בטרם הרים יולדו ולא היה בהר"ד היה מדת דינו של עולם במקום בהר"ד פועל באין כלי ומוציא כלי למעשהו וזהו מבואר

(רבנו בחיי בראשית א,ג)

5.מי שלא יודע את ניקודו יכול לעשות רק נזק בשימוש בו:

תשובה ממה שנתבאר בגמרא ודאי כי יש כחות מופלאות לקריאת השמות בלבד ובלבד בשמוש נקודם. ולא עוד אלא אפילו בכתיבתן וכמו שנזכר בכמה מקומות בגמרא ובמדרשות. כאמרם הזכיר עליו את השם והרגו ביבמות (פ"ד דף מ"ט ב) אמר שם ואבלע בארזא. ובסנהדרין כמה בגמרא ובירושלמי פרק הנשרפין. וכן רבים אין להם מספר. ובכתיבה הרי אמרו בשבת יוצאין בקמיעין המומחין. בגיטין שושילתא דכתב עלה שם ועזקתא כתוב בה שם ואמרו שמא דמרך עלך. ואמרו כתב שם אחספא וזרקו לתהום ונח גבי שיתין שכרה דוד וכן רבים. אבל מה שאמרו ביודעו שהוא אהוב למעלה ונחמד למטה בבירור כך נראה שלא נאמרו דברים אלא במי שיודע סודו ויודע לכוין אל הקדש פנימה שהוא רומז אליו. כי מי שאינו יודע אלא קריאתו לבד ואינו יודע אלא קבוץ האותיות ונקודן ויעשה מעשה בזה ואפילו לא יעשה מעשה אלא שיזכירנו בהקצת שפתים אינו אהוב ונחמד אלא ההפך ושומר נפשו ירחק מזה 

(שו"ת הרשב"א חלק א סימן רכ)

6.שם מ"ב- אנא בכח:

א.ר"ת אנא בכח:

שם מ"ב הוא משמותיו של הקב"ה, הנקרא בשם זה משום שיש בו מ"ב אותיות. מ"ב אותיות אלו הם ראשי התיבות של תפילת "אנא בכח". ענינו של שם זה הוא העלאה. שם זה גבוה יותר משם ע"ב.

אָנָּא בְּכֹחַ

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה. (אב"ג ית"ץ): קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא. (קר"ע שט"ן): נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם. (נג"ד יכ"ש): בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם. (בט"ר צת"ג): חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ. (חק"ב טנ"ע): יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ. (יג"ל פז"ק): שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. (שק"ו צי"ת): בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

(אליבא דחבדפדיה)

ב.משמעות מבנה המזמור אנא בכח:

אנא בכח גדולת ימינך כו' ויאמר כל שני תיבות ביחד אנא בכח ויפסיק גדולת ימינך ויפסיק תתיר צרורה ויפסיק ונלע"ד שהטעם הוא לכוין אל מה שנתבאר אצלינו כי כל שם מאלו הז' שמות של מ"ב יש בו ששה אותיו' ומתחלקים לג' בחי' בשתים אותיות יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף ולכן צריך לחבר כל שני אותיות ביחד. גם היה אומר מורי ז"ל שבח זה בנעימה ובניגון ואחר סיומו יאמר בשכמל"ו:

(האר"י, שער הכוונות - דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א )

ב.השם שברא את העולם:

בנוסח זה יש מ"ב תיבות כנגד שם של מ"ב אותיות ובראש כל תיבה יש אות ממנו והם ז' שמות כל שם בן ו' תיבות...והוא שם היוצא מפסוק "בראשית ברא אלוקים" ובכח זה השם נברא העולם. (סדר היום לר' משה בן מכיר)


ג.הקשר בין שם מ"ב למסעות מ"ב ותפילת אנא בכח:
השם הקדוש עליו בנויה תפילת אנא בכח הוא השם בן מ"ב האותיות כמספר מסעות בני ישראל במדבר.השם הזה קשור למעבר ממציאות אחת למציאות אחרת ולכן אומרים את אנא בכח בזמנים השייכים לכך כגון בספירת העומר שהיא זמן בו אנו עוברים תהליך של השתנות של מעבר מגלות לגאולה ולמתן תורה או בתפילת ליל שבת בזמן המעבר בין מציאות של חול למציאות של שבת. (חיי עולם, הרב עדין שטיינזלץ, ע"מ 379)

 שם מ"ב הוא שם השייך למידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. לכן משתמשים בשם זה כחלק מעליית הנפש לעולמות נעלים יותר. כגון בליל שבת לאחר סיום ששת ימי המעשה אנו עולים לדרגה על(אית ב)קבלת שבת

(אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)

7.שם מ"ב- השם החקוק על אבן השתייה:

רצה משה ליכנס לארץ ישראל, לפי ששם אבן שתיה שממנו הושתת העולם, וראה ברוח הקודש שדוד יתקן השיתין (כדאיתא בסוכה דף נ"ג.), שנבראו בו' ימי בראשית, כמ"ש בסוכה (דף מ"ט.) שיתין בו' ימי בראשית נבראו, שנאמר (בראשית א א) בראשית בר"א שי"ת, והוא סוד משפטיך תהום רבה (תהלים לו ח), לפי שעל אותו אבן שמצא דוד, היה חקוק שם של מ"ב היוצא מבראשית עד ב' ובה"ו, ה"ו מן בהו בא"ת ב"ש, צ"ף, באותו שעה היה צף התהום. וזה שאמר נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה (איוב כו ז), בל"י בגימטריא מ"ב, וכל אותיות יש בו חוץ מן מ"ה, וזה סוד בלי מ"ה

(מגלה עמוקות, פרשת ואתחנן, אופן צ"ז)

8.יוסף הצדיק ושם בן מ"ב:

א.יוסף במצרים התגבר על יצרו בזכות שם בן מ"ב:

רחש לבי דבר טוב להעלות על שלחן מלכים רמז נכבד בענין דמות דיוקנו של יעקב שנראתה ליוסף במצרים, על פי מה שכתב ב“שפתי כהן“ מגורי האריז“ל בפרשתנו, כי יוסף הצדיק התגבר על היצר הרע בכח שם בן מ“ב של "אנא בכח גדולת ימינך" שאנו אומרים בכל יום בתפלת השחר, שיש בו שבעה שמות כנגד ז' ימי השבוע, וכל שם כלול משש אותיות, וביחד הן מ"ב אותיות: אב"ג-ית"ץ, קר"ע-שט"ן, נג"ד-יכ"ש, בט"ר-צת"ג, חק"ב-טנ"ע, יג"ל-פז"ק, שק"ו-צי"ת.

ב.הכנעת יצר הרע וכוחות הטומאה:

והנה שם קדוש זה מסוגל למי שמכוון בו כראוי להתגבר על היצר הרע ולהכניע כל כוחות הטומאה. וזהו שמעיד הכתוב על יוסף (בראשית לט-ג): "וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" - מ'צליח ב'ידו ראשי תיבות מ"ב.

ג.יוסף משתמש בשם מ"ב כששירת את פוטיפר:

והנה הדברים בלשון קדשו: ”במדרש (ב"ר פו-ה) וירא אדוניו כי ה' אתו, היה רואה אותו מלחש ונכנס, מלחש ויוצא, אמר (אדונו) מזוג רותחין והיו רותחין, (מזוג) פושרין והיו פושרין. פירוש מלחש ונכנס, שהיה מלחש שם מ"ב שלמדו אביו והיה משתמש בו, 

וכן מ'צליח ב'ידו ראשי תיבות מ"ב, וכן (בראשית שם-כג) אין שר בית הסוהר רואה כל מ'אומה ב'ידו ראשי תיבות מ"ב"

ד.ברגע שהתחיל הרהורים על כך שטוב שאינו בבית אביו ואחיו לא נותנים בו עין הרע- אז נעלם המלאך שהגן עליו מעין הרע מכח שם בן מ"ב ואז אשת פוטיפר העזה פניה כלפיו:

והנה מה שכתב עוד בענין שם קדוש זה (שם ז):

”ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף. מהו ותשא את עיניה, וכי לא ראתה אותו אלא אותו יום, והלא יש לו שנה אחת שהוא בביתה, שכן אמרו ז“ל (ילקוט שמעוני רמז קמה) ויהי ברכת ה' וגו' בבית ובשדה, ששה חודשים בבית וששה חודשים בשדה... אלא המלאך שהיה עמו היה מכסהו מעין רעה, בפרט שהיה יודע שם בן מ“ב כמו שאמרנו, וזה השם הוא שם הגבורה להציל כל המתגבר וכל המתגרה, שכן אמרו בגמרא (סנהדרין סז:) על רבי חנינא, על ההיא מטרוניתא שהיתה רוצה לקחת עפר מתחת רגליו לעשות לו כישוף, אמר לה שקילי(דברים ד-לה) אין עוד מלבדו כתיב, לבד"ו גימטריא מ"ב. וכשזחה דעתו עליו, שראה עצמו שהכל בידו והוא מושל בכל אשר לו, וכמו שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני שם) ויהי אחר הדברים, הרהורי דברים היו שם, שהרהר יוסף אמר כשהייתי בבית אבי היה אבי רואה מנה יפה נותנה לי, והיו אחי מכניסין בי עין הרע, עכשיו שאני כאן אני במנוחה, ברוך המקום שהשכיחני מבית אבא, והיה אוכל ושותה והיה מסלסל בשערו. אמר לו הקב“ה, אביך מתאבל עליך ואתה מסלסל בשערך, גירה בו את הדוב, מיד (בראשית לט-ז) ותשא אשת אדוניו וגו', אם כן כשזחה דעתו עליו נעזב מהמלאך... מיד ותשא את עיניה, ראתה מה שלא ראתה מקודם שהיה כמוס ומכוסה מעיניה, ולכן העזה פניה ותאמר לו".

נמצינו למדים מדבריו הקדושים, כי שם בן מ“ב אותיות מסוגל להתגבר על היצר הרע ולבטל כל כוחות הכשפים, ויוסף הצדיק קיבל מיעקב אביו שם זה כשמסר לו כל חכמתו שלמד בבית מדרשם של שם ועבר, אלא שעם כל זאת התנסה בניסיון הקשה משום שסלסל בשערו ושכח את בית אביו. 

ה.דמות יעקב שנראתה ליוסף בחלון באה להזכיר לו שם בן מ"ב שכל צירופיו רמוזים בפסוק שמאן לאשת פוטיפר:

מעתה לא נפלאת היא לומר כי מטעם זה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, כדי להזכיר לו את שם בן מ“ב שלימדו, ועל ידי שנזכר יוסף בשם זה התגבר על יצרו. והאיר ה‘ את עיני כי שם זה רמוז בפסוק שמפורש בו סירובו של יוסף לפיתוי של אשת אדוניו (בראשית לט-ח): "וימא"ן ויאמ"ר א"ל אש"ת אדני"ו ה"ן אדנ"י ל"א יד"ע את"י מ"ה בבי"ת וכ"ל אש"ר י"ש ל"ו נת"ן ביד"י". כל הפסוק הזה מהחל עד כלה כמו שכתוב בתורה מלא וחסר בגימטריא בדיוק  {3701 בגימטריה} כמספר שם בן מ"ב אותיות: אב"ג-ית"ץ, קר"ע-שט"ן, נג"ד-יכ"ש, בט"ר-צת"ג, חק"ב-טנ"ע, יג"ל-פז"ק, שק"ו-צי"ת. {3701 בגימטריה}

ו.אדונו של יוסף לא ידע את הכרותו עם שם בן מ"ב:

ויש להוסיף רמז במה שאמר יוסף: "הן אדוני לא ידע אתי מה בבית" - מ'ה ב'בית ראשי תיבות מ"ב, לרמז שאדונו לא ידע שיש לו שמירה מהשם בן מ"ב אותיות. 

ז.ארונו של יוסף עלה בשם בן מ"ב המזוהה עם יוסף ולכן נקרא יוסף בשם שור שהוא גימטריה של השם הראשון באנא בכח:

יומתק להבין בזה מה שכתב רבינו בחיי פרשת שמות (שמות ב-יב), כי משה רבינו העלה את ארונו של יוסף בשם בן מ"ב. ויש להוסיף רמז נאה במה שמבואר במדרש תנחומא (פרשת בשלח אות ב): "בא משה ועמד על נילוס נטל צרור וחקק בו עלה שור, וצווח ואומר יוסף יוסף הגיעה שעה שהקב"ה גואל את בניו, והשכינה מעכבת לך, וישראל וענני כבוד מעכבין לך, אם אתה מגלה את עצמך מוטב, ואם לאו הרי אנו נקיים משבועתך, מיד צף ועלה ארונו של יוסף". 

לפי האמור יש לומר שחקק משה על צרור "עלה שור", כדי לרמז בכך על השם הראשון של ז' השמות הכלולים בשם בן מ"ב אבגית"ץ שהוא בגימטריא שו"ר, אשר בכח שם זה התגבר יוסף על יצרו, ונרמז במה שאמר עליו משה (דברים לג-יז): "בכור שורו הדר לו". 

ח.מנוסת יוסף בשם מ"ב מקבילה לנוסת הים מפני ארונו בשם זה:

והנה בזכות שנתגבר על יצרו נקרע הים לפניו, כמבואר במדרש תנחומא (פרשת וישב אות ט) על הפסוק (בראשית לט-יב): "וינס ויצא החוצה. אמר לו הקב"ה, אתה נסת ויצאת חוצה, חייך הים ינוס מפני ארונך, שנאמר (תהלים קיד-ג) הים ראה וינוס". לכן מאחר שנתגבר על יצרו בשם בן מ"ב, ראוי הוא להוציאו מן הנילוס אלהיהם של המצרים בשם זה.

(שבילי פנחס פרשת וישב שנת תשע"ח)

9.משה רבנו מכה את המצרי בשם בן מ"ב וכך גם אלישע הנביא:

(יב) ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. וירא כי אין איש, אין איש עתיד לעמוד ממנו שיתגייר. ויך את המצרי, ראוי היה משה מששת ימי בראשית לעשות המעשה הזה להרוג את המצרי כי כוחו של מצרי הוא כוחו של קין שהוא מצד הטומאה, ומזה אמרו חז"ל (חולין יג.) שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא כי הטומאה מצד כוחו, והבן זה:

 ודע כי ההכאה הזאת בלשון היתה כי המית אותו ברוח שפתיו, וכן דרשו חז"ל (שמות רבה א, ל) שהרגו בשם המפורש, והראיה ממה שכתוב הלהרגני אתה אומר באמירה בלבד, ושם המפורש של מ"ב אותיות היה, ויש בכתוב התעוררות על זה, 

וכן אמר דוד ע"ה (תהלים מד, ו) בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו, ואמר זה על מ"ב אותיות,

 ועל זה נאמר (שם קמח, יג) כי נשגב שמו לבדו, וזהו כי הוא אמר ויהי (שם לג, ט), וזהו תולה ארץ על בלימה (איוב כו, ז), והבן זה. 

ובכח השם הזה אמר משה עלה שור עלה שור, וכן מצינו באלישע הנביא באותם נערים שהתקלסו בו והיו אומרים לו עלה קרח עלה קרח (מלכים ב ב, כג), הזכיר בו הכתוב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה', והוא שם בן מ"ב אותיות, ולכך נהרגו מ"ב ילדים, הוא שכתוב (שם, כד) ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים. ובא לשון ויך את המצרי, כלשון ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (שם יט, לה), שאין הכוונה הכאת יד כי אם הכאת כח:

(רבנו בחיי על שמות פרק ב פסוק יב )

10.שם מ"ב וקריאת שמע:

מואהבת עד ובשערך מ״ב תיבות כנגד שם בן מ״ב. פירוש גימטריא חשבון שכן תרגם המתרגם את מפקד העם יתברך גמטור. (כלבו קכ"ב,לד)

קריאת שמע: פרשה ראשונה , החל מהמילה "ואהבת" עד סיום הפרשה הראשונה :"ובשעריך" יש בדיוק 42 מילים, והם כנגד שם הגבורה, שם של ארבעים ושתיים שבו נבראו שמים וארץ, השל"ה הקדוש מסכת תמיד פרק נר מצוה סימן כ"ז מסביר:והכוונה היא לכלול את השמאל בימין למען תהיה הימין שולטת, וזה כי הפרשה עצמה של ואהבת" היא הימין , ומנין תיבותיה שם מ"ב בשם הגבורה היא שמאל. נמצא שהימין נגלה והשמאל נסתר כמנין התיבות.

לכן מדקדקים בשעת קריאת פרשת :ואהבת" משימים יד שמאל תוך יד ימין , לרמז כי הימין שולטת על השמאל והרחמים כובשים את הכעס כשעושין רצונו של מקום ועובדים מאהבה.


פירוש "עת רצון" מדגיש: והנה עליך לדעת, אהובי, בני, אשר הם מ"ב כלים להמשיך בהם אור וזיו דבקות אהבה בו יתברך, ולעכן המילים "אנכי מצוך היום על" הם סופי תיבות "כלי"ם" שעל ידי שם מ"ב שהם מ"ב כלים, מורידים את האורות העליונים למטה, ולכן תכוון היטב באמרך כל תיבה מפרשת :"ואהבת" כי בזה אתה ממשיך על עצמך צנורות האהבה מרום גבהי מרומים ולא יכילהו הדעת והשכל עומק הסודות שיש בכח זה, ולכן תאמר את התיבות בשמחה ובאהבה גדולה, ותכוון אל פירוש המלות, ויאיר עליך אור עליון מאור האורות.


(אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)


בפרשת "ואהבת" יש מ"ב תיבות, כנגד שם מ"ב. שם זה, שהוא שם העלאה שייך לגבורה, בניגוד לתוכן הפרשה שהוא תוכן של חסד ואהבה. תופעה זו מכונה בזוהר אחליפו דוכתייהו, שאור החסד מאיר בכלי הגבורה ואור הגבורה מאיר בכלי החסד

(אליבא דויקיפדיה, ע"פ לקוטי תורה מסעי וואתחנן שם. מאמרי אדמו"ר הזקן על התורה חלק ב' ע' תשח ואילך. סידור עם דא"ח שער הק"ש עד, א ואילך. אמרי בינה שיר הק"ש פרק מט. דרך מצוותיך, שרש מצוות התפילה, פרק יד. אור התורה דרושים לשבועות ע' קלח. ואתחנן ע' ב'רמג.)

11.שם מ"ב בקדיש:

 א. 42 תיבות:


שם מ"ב נוסף הוא "שם מ"ב דהויות", שכנגד שם זה ישנן מ"ב תיבות בקדיש: 

ד' תיבות "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" הן כנגד ד' אותיות שם הוי"ה,

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ

י' התיבות עד "ויקרב משיחיה" הן כנגד י' אותיות המילוי של שם הוי', 

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. (הציבור אומר: אמן) לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא

וכ"ח התיבות שמ"אמן יהא שמיה רבא" עד "דאמירן בעלמא" הן כנגד אותיות המילוי למילוי[8].(ע"פ פרי עץ חיים שער הקדיש פרק ב)

(אליבא דחבדפדיה)


ב. 42 אותיות- 
וישתבח. ויתפאר. ויתרומם. ויתנשא. ויתהדר. ויתעלה. ויתהלל 

12.שם בן מ"ב בתפילת שמונה עשרה:
טעם בשמות של שמנה עשרה: ראשונה מי״ח זהו אבות ויש בה מ״א תיבות לבד מאברהם בתרא שאינו מן המנין שכבר הוזכר כנגד ל״ו אותיות שבפסוק ואעשך לגוי גדול וה׳ מאברהם הרי מ״א ועם אברהם יש בו מ״ב תיבות כנגד שם בן מ״ב (כלבו קכב ו)

13.שם מ"ב- השם  הטמון בחושן:

 וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְ-ה-וָֹ-ה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְ-ה-וָֹ-ה תָּמִיד (שמות כח,ל)

את האורים ואת התמים. הוּא כְּתַב שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ, שֶׁהָיָה נוֹתְנוֹ בְּתוֹךְ כִּפְלֵי הַחֹשֶׁן, שֶׁעַל יָדוֹ הוּא מֵאִיר דְּבָרָיו וּמְתַמֵּם אֶת דְּבָרָיו; וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי הָיָה הַחֹשֶׁן – שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכֹהֵן גָּדוֹל לִהְיוֹת מְחֻסַּר בְּגָדִים – אֲבָל אוֹתוֹ הַשֵּׁם לֹא הָיָה בְּתוֹכוֹ, וְעַל שֵׁם אוֹתוֹ הַכְּתָב הוּא קָרוּי מִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ"ז), וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים (יומא ע"ג):(רש"י,שם)

תא חזי, כאשר אלו האותיות (של השם מ"ב) שקועות שם (בחשן המשפט) בכח ההוא, (שהיו שקועות) מאירות אותיות אחרות שבשבטים, מאירות אז שנחשבות הכל הוא בסוד ההוא של אלו האותיות של השמות הקדושים שאמרנו, (דהיינו השם מ"ב), ואלו האותיות של שמות הקדושים (דמ"ב), הן באות על סוד התורה, (שהן מתגלות בז"א הנקרא תורה), וכל העולמות נבראו בסוד אלו האותיות, אלו השמות (דמ"ב), היו גנוזים ושקועים שם (בחשן), ושמות השבטים היו בולטות אותיותיהם למעלה, ועל כן הכל הוא מסוד אלו האותיות וכבר העמדנו הכל... (זוהר פקודי רסט)

שם זה היה טמון בתוככי החושן מאחורי האורים והתומים. כוחו היה  "להפעיל" את המערכת של האותיות שעל אבני החושן כדי לקבל  אותיות שמהן תצורף התשובה ע"י רוח הקודש של הכהן (אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)

14. השם שהיה אומר הכהן הגדול בוידוי ביום הכיפורים:

...וכשהיה כהן גדול מתודה ביום הכפורים היה אומר הכתוב הזה בתפלתו, והשם שהיה מזכיר בכתוב הזה הוא שם בן מ"ב, ולכך אנו אומרים בתפלתנו ביום הכפורים לפני ה' תטהרו, כלומר לפני שם בן מ"ב, וכן דעת מורי הר"ש, וכן עקר. כי יום הכפורים יום רחמים בדין, והשם הזה ז' תיבות כל תיבה ותיבה בת ששה אותיות, הששה תיבות מדת רחמים והשביעית מדת הדין, וכהן גדול היה צריך להתחנן אצל הדיין.

וידוע כי השם של מ"ב זה בו נברא העולם, והוא יוצא בראשית ונקודו ידוע, והוא נחקר ממדת הגבורה, ושלש אותיות ראשונות הן הן שלש אותיות ראשונות של אלפא ביתא, ללמדך כי בששה ימים נברא העולם לשש קצוות בששה חותמות, והתיבה השביעית תחלתה שי"ן, שפירושה אש, וזהו שי"ן שורקת שהיא מדת הדין. ומשפט תיבה זו להיותה מנוקדת בשור"ק ונחתם בה השם כלו, כי כן תמצאנה רמוזה בחתימת פרשה זו...

(רבנו בחיי ויקרא טז ל)

15.רבי חנינא בן תרדיון התלמד בשם בן מ"ב בפרהסיה ולכן נענש לשריפה:

אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא אמר להו כאשר צוני ה' אלהי מיד גזרו עליו לשריפה ועל אשתו להריגה ועל בתו לישב בקובה של זונות עליו לשריפה שהיה הוגה את השם באותיותיו והיכי עביד הכי והתנן אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו להתלמד עבד כדתניא {דברים יח-ט} לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות אלא מאי טעמא אענש משום הוגה את השם בפרהסיא (עבודה זרה יז ע"ב- יח ע"א)

עליו לשריפה. למה נענש כך לפי שהיה הוגה את השם באותיותיו דורשו בארבעים ושתים אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ: (רש"י,שם)

ב.ההוגה את שם מ"ב באותיות אין לו חלק לעולם הבא:

רבי יוחנן בן נורי אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא(אבות דרבי נתן לו, ו)

כתב רש"י בד׳ ק"א ע״ב ד"ה ובלשון עגה שם בן מ״ב. והרב במשנה כ׳ שם של ד׳ אותיות כמו שהוא נכתב: (בניין יהושע, שם)

סיום: 6*7=42 - מעבר בין חול לקודש ובין המדבר לא"י

6- מייצג את העולם הזה ואת ימות החול
7- מייצג את הקדושה שבטבע

42 מבטא את המספר שמייצג את המציאות של יש מאין- התחברות הזרע והביצית בתהליך יצירת הוולד: 

ימי יצירת הולד(39) יחד עם 3 ימי קליטת הזרע הם 42 ימים:

 כי נתפורר הכח שירד מלמעלה לרמ"ח איבריו בסוד שם של מ"ב, יצירת הולד וימי הקליטה, לט מלאכות וג' קליטה, וז"ס 'ויהי רעב בארץ'

(ע"פ ר' מנחם מנדל משקלוב, מתלמידי הגר"א)

אחרית דבר : ספר במדבר פותח ומסיים בשבחם של ישראל:  42 מסעות שהתקבלו באהבה- שבחם של ישראל!

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר (במדבר א,א)

וידבר. במדבר סיני באחד לחדש. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה.  (א) כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע  (ב) מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד  (ג) באייר מנאם:(רש"י,שם)

התורה מפרטת את המסעות משום שבחם של ישראל הלא עשרה נסיונות ניסו אבותנו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר "ויסו אותי זה עשר פעמים(במדבר יב,כב)(אבות ה,ד) אולם על דבר אחד לא התלוננו: על המסעות....שערו בנפשכם את הקושי של אדם הבא הבא למקום מסויים מפרק חפציו ומסתדר ובבוקר חייב לארוז מחדש ולנסוע, לעיתים גם לאחר ששוכן במקום מעולה ...והנה על טרדת המסעות לא מצאנו תלונה! ..אם כן, כדי להדגיש שבח זה מפרטת התורה כל אחד ואחד ממסעותיהם שאת כולם קיבלו ללא תלונה אלא מתוך אמונה (לוחות אבן, הרב אברהם צוקרמן, פרשת מסעי)

________________________________________________________________________________________

https://ashdodnet.com/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/66604

https://nifla-ot.co.il/2016/01/27/%D7%90%D7%A0%D7%90-%D7%91%D7%9B%D7%97/

https://web.nli.org.il/sites/nli/hebrew/collections/jewish-collection/parashat_hashavoa/pages/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA/massai.aspx

שופטים יב ו- 42 אלף

מלכים ב י יד- אחי אחזיהו שנרצחו על ידי יהוא

פנחס: בין פנחס למשה- דף מקורות מקוצר

1.וירא פינחס. ראה מעשה ונזכר הלכה,  (ז) אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין  (ח) פוגעין בו, אמר ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין פב.), מיד ויקח רומח בידו וגו': (רש"י,במדבר כה ז)

2.וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו. (במדבר לא ו)

3.וישלח משה לרגל את יעזר - ית כלב וית פנחס, וכבשו כופרנהא ושיצון ית אמוראי דתמן. (במדבר כא לב)

4....מי היו, שנו רבותינו אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן... לפיכך אמר לה פנחס (לרחב) אני כהן ואיני צריך להטמין, אלא הטמיני לכלב חבירי ואני עומד לפניהן ואינן רואין אותי, וכן עשתה, שנאמר (יהושע ב') ותקח האשה את שני האנשים ותצפנם אין כתיב כאן אלא ותצפנו... ללמדך כמה נתנו ב' צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם. (במדבר רבה טז א)

5.וַיִּצָּמֶד, כִּצְמִידִים עַל יָדֶיהָ, רַבִּי לֵוִי אָמַר זוֹ גְזֵרָה קָשָׁה מִן הָעֵגֶל, 

דְּאִלּוּ בָּעֵגֶל כְּתִיב (שמות לב, ב): פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, 

וּבְכָאן, וַיִּצָּמֶד, כִּצְמִידִים. 

בָּעֵגֶל נָפְלוּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים, 

וְכָאן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף. (במדבר כה, ד): (במדבר רבא,כ,כג)

6. וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת, וַיָּחֶל הָעָם, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הָעָם, לְשׁוֹן גְּנַאי הוּא, וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר יִשְׂרָאֵל, לְשׁוֹן שֶׁבַח הוּא, (במדבר יא, א)(במדבר רבא,כ,כג)


וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב (במדבר כה,א)

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב,א)

7.
 וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱ-לֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵא-לֹהֵיהֶן (במדבר כה,א-ב)

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:(שנות לב,ו)

יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר לצחק בי (בראשית לט, יז.), ושפיכות דמים, כמו שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל-ב ב, יד.), אף כאן נהרג חור (רש"י,שם)

8.
וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף(במדבר כה,ט)

9.
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ... וַיִּגֹּף יְ-ה-וָ-ה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: (שמות לב,כח-לה)

ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף. אמרו בזהר הקדוש פרשת פנחס דף רל"ז ע"א דלא מית חד מישראל אלא כד אתו ערב רב אתערבו בנשין דשבטא דשמעון בתר דאתגיירו ואולידו מיתו ומנהון מיתו בעגל ומנהון במותא ואחרנין מיתו הכא אינון דאשתארו עכ"ל ע"ש באורך ועיין בזהר פרשת תשא דף קצ"א ודף קצ"ב וכמ"ש הרב עיר וקדיש מהר"ם זכות ז"ל בהגהתו שם:
(ספר חומת אנך - על במדבר פרק כה פסוק ט )

7.וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַי-הֹ-וָ-ה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְ-הֹ-וָ-ה מִיִּשְׂרָאֵל:(במדבר כה,ד)

8.וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה,ז-ח)

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו) מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:  וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות לב,יט-כ)

9.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר (במדבר כה,ה)

וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ (שמות לב,כז)

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ:  וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה,ז-ח)

והנה בעגל צוה משה אל שבט הלוי, שיהרגו איש את בנו כו' לא כן בבעל פעור, כי אז כבר הוקדשו לשם יתברך ולעבודת המשכן, ואם יקנאו בעובדי הבעל המה כנוגעים, שיאמרו שעבור עצמם עושים כן, שאם אין מקדש אין לוי וכהן, ולא יהיה קדוש השם מזה, לא כן בעגל, שאז היו במעלתם כשאר העם, והכל אמרו דרק לש"ש כוונו, וכאומר האומר לאביו כו' כי שמרו אמרתך כו'.

(משך חכמה, במדבר כה,ה)

10.תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ בֶּן עַמְרָם זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה, אָמַר לוֹ אֲסוּרָה הִיא לָךְ, אָמַר לוֹ זִמְרִי וְאוֹתָהּ שֶׁלָּקַחְתָּ מִדְיָנִית הִיא, מִיָּד נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו שֶׁל משֶׁה וְנִתְעַלְּמָה מִמֶּנוּ הֲלָכָה,(במדבר רבא,כ,כד)

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב,א),

11.

וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי(במדבר כה י-יא)

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:(מלאכי ג ,כה)

12. וראוי להתבונן ‏מפני מה זכה פנחס אל מה שלא זכו משה ואהרן ‏שנא' בו (תהלים ק"ו) לולא משה בחירו עמד ‏בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית ולא פעם א' ‏עשה כמו שעשה פינחס רק פעמים רבות הציל ‏את בני ישראל והשיב חמתו יתב' מעליהם בעגל ‏ובמרגלים וכו' ולא הובטח בברית שלום...

והמשל בזה לאחד שהיה עליו נושים הרבה ובכל עת אשר באו ‏הנושים ליגוש אותו היה לו בעלי ריב אשר ימדו

‏למשפט בעבורו וממציאים טענות וזכיות   ‏אשר דחו אותם מעליו ואחר איזה ימים חזרן ‏הבעל חוב ויעמדו כמו נד והנושה בא לקחת וימר ‏לו מאד ובא אחד מאהוביו והתפשר עם כל הבעל חוב ‏וישלם להם עשרה למאה עד כי לקח מידם כל ‏השטרי חוב ויקרעם וישרפם ופטרו מהם לשלום. ‏הנה האוהב הזה הלא עשה עמו הרבה יותר מאשר ‏עשו לו ראשונים כי הראשונים היו דוחין‏ החוב ‏מזמן לזמן אחר אבל החוב נשאר חוב. 

לא כן ‏האוהב הזה לא דחה אותו לזמן אחר רק שלם ‏מכיסו ויקרע השטרי חוב עד אשר לא ישמע עוד קול נוגש מעתה. 

הנמשל במעשה העגל בא המה"ד ‏ליגוש אותם ובא משה רבנו עליו השלום ודחה אותו ומה נאמר ‏שם וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ‏היינו כי מנע נגישת החוב מעליהם אבל נאמר ‏וביום פקדי ופקדתי עליהם גו'. ונדחה החוב לזמן אחר כי נאמר ואולם חי אני וגו' אם יראה איש ‏באנשים האלה גו" 

לא כן פנחס כי סילק את החוב ‏מכל וכל וחוץ לדרכנו נראה עוד בביאור מאמר זה

(משלי יעקב, המגיד מדובנא, פרשת פנחס)

13.וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(במדבר כה,ו)

וְהָא גְבַר מִבְּנֵי יִשְרָאֵל אָתָא וְאָחַד בְּבֵלוּרִיתָא דְמִדְיָנֵיתָא וְקָרֵיב יָתָהּ לְוַת אָחוֹהִי לְמֶחֱמֵי משֶׁה וּלְמֶחֱמֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל עָנֵי וְכֵן אָמַר לְמשֶׁה מַה דָא לְמִקְרַב לְגַבָּהּ וְאִין אָמַר אַנְתְּ דַאֲסִירָא הִיא הֲלָא אַנְתָּ נְסֵיבַת יַת מִדְיָינֵיתָא בְּרַת יִתְרוֹ וְכַדִי שָׁמַע משֶׁה רָתַח וְאִשְׁתְּלֵי וְאִינוּן בַּכְיַין וְקַרְיַין שְׁמַע וְקַיְמִין בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן,שם)

 ידוע דקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות מפני כי כוחה גדול להכרית את אויבי ישראל הקליפות והתחתונים שברשותם והיא תהיה להם כמו רומח לדקור וכמו חרב להרוג כמו שכתוב" רוממות אל בגרונם" (תהלים קמט, ו) זו קראית שמע ועל ידי כן יהיה "חרב פיפיות בידם" להרוג את אויביהם, ולכן גבי פנחס כתיב "ויקח רמ"ח בידו" ואמרו רבותינו ז"ל זכות רמ"ח תיבות דקריאת שמע וגבר בזה על הסטרא אחרא

(בן איש חי הלכות שנה א וארא פתיחה)

14. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: (שמות ב,יב)

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ:  וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר כה,ח)

15."פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" - (סנהדרין פב ב; סוטה מג א) לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (רש"י,שם)

 אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם(דברים א,יב)

ומשאכם. מלמד שהיו אפיקורסין (סנהדרין צט:),  (ר) הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות (ס"א מצות וחשבונות):(רש"י,שם)

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ(במדבר יג,ל)

אל משה. לשמוע מה שידבר במשה, צווח ואמר, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם,  השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים שתקו כלם לשמוע גנותו, אמר, והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו (במ"ר שם יט):(רש"י,שם)

16.לכן אמור. לשון אמור משמעו אתה בעצמך. לך לפינחס להגיד ישרו ושכרו. ושמעתי מחותני הגאון מוהרי״ץ זצ״ל בדרך משל ששר המלחמה בעמדו בעת צרה ולא מצא ידים איך לצאת ממנה. ובא איש חיל מתוך ההמון. והורה דרך איך לצאת ועי״ז ניצולו. הרי זה האיש ראוי לקבל שכר. והשר ראוי לאיזה עונש ושיהא לו העדר כבוד ע״כ מצוה המלך שיהא אותו השר מוביל מתנות המלך להאיש חיל. וזהו עונש של השר. כך בשביל שנתרשל ידיו של משה ולא מצא ידיו לעשות בזה מאומה. ופינחס התחזק והגביר חיילים לשמו ית׳. ע״כ נצטוה משה שהוא יאמר לפינחס גמולו מה׳:

(העמק דבר,במדבר כה,יב)

17.אך הענין הוא, שהשבטים היו מקטרגים על מעשה זו שהרגו לזמרי אף שלא היה מחויב מיתה על פי דין, רק קנאים פוגעין בו, ואין מצוה על הקנאין, שהרי אמרו הבא לימלך אין מורין לו, רק מי שבוער בו קנאת ה' צב-אות מותר לפגוע בו. וקטרגו השבטים על זה, ואמרו הלא ראינו שמשה רבינו לא הרגו ולא נתעורר מי להרגו רק הוא, מן הסתם הוא מטעם שהוא מזרע יתרו שהיה כהן מדין, וקליפת מדין הוא כעס, שכן מצינו בכל מקום לשון קנאה שהוא בלא חשבון... ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, היינו להורות שאדרבה מדתו היתה מדת החסד מדת אהרן הכהן, ולכן כתיב בקנאו את קנאתי בתוכם, בתוך בני ישראל, ורק מרוב רחמיו על ישראל לכן נתקנא קנאת ה' צב-אות לפגוע בזמרי, ועבור זה נתן לו בריתו שלום... (פרי צדיק פנחס א)

18.ענווה ובריחה מן השררה:

גם מתמול וגו'. למדנו שכל שבעה ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו, מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום הז' כשאמר לו זאת, עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. (שמו"ר ג, טז.) וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו, ונביא היה,(רש"י,שמות ד י)

הם לא נטלו עצה זה מזה וכאן באו שניהם בעצה אחת אצל פנחס להוסיף כח בגבורה של מעלה הם הורו הלכה בפני רבם ופנחס ברח מן ההוראה ולא קבל לישב בראש אחרי מות יהושע כל ימי הזקנים והשופטים. הם נכנסו שתויי יין ובאליהו כתיב ומן הנחל ישתה ומן הצרפית לא שאל אלא מים והמלאך הכין לו צפחת מים כדין כהני בית אב (רמ"ע מפאנו מאמר חקור דין חלק ד   פרק יט)

19.

...הרי פנחס שעשית חסד עמו, שנאמר עליך, הנני נותן לו את בריתי שלום, הרי הוא יעשה חסד עמך, ובו תתעלה בפרשה שלו, (דהיינו בהפרשה הנני נותן לו את בריתי שלום, כי פנחס הוא אליהו מלאך הברית, שהוא יעזור למשה להתחבר עם ב' משיחין להוציא את ישראל מן הגלות)... (זוהר כי תצא פב)